חניתה יקרה שמחתי לקרוא מה שהגבת לי. משמח לדעת שהדברים נוגעים ומגיעים לעומק ממנו נאמרו. המילים שלך מישרות לי את הגב, מאירות לי את הלב מעמיקות נשימה.תודה.
בוקר טוב. יום שישי בבוקר עוד מעט שבת. אני אוהבת את השבת. כבר 57 ימים שאני בטוב. תודה לה'. העלתי במשקל ואני לומדת לא להיבהל מזה. לנשום להרגיע אני בדרך. לומדת להאריך נשימה. .מה שמיותר יירד.
טוב אז יש לי הבנה שהעמיקה בי ואני רוצה לשתף. האמת היא ששום דבר לא חדש חוץ מהמקום של ההבנה הזו בי. הוא העמיק וזה נפלא לי. אז ככה:
זה אהבה מול אוכל. הצרכים הכי בסיסיים. תינוק בלי אחד מהם מת. ברמה זו או אחרת. ..בקיצור קריטי לקיום!
אז מה קרה?
מה קורה?
לאכול חייבים-צורך ביולוגי פיסי. מתי אני מפריזה, נעשת כפייתית ומוטרפת – כשאין אהבה.
אה יופי סבבה, אז כל החיים אני אהיה תלויה באהבה? ! רק מהמחשבה הזו אני יכולה ליפול לאכילה מטורפת – איזה פחד! להיות תלויה באהבה.
וכאן אני מבינה שזה לא יכול להיות. משהו שגוי בתפיסה. הרי אהבה היא נפלאה אז איך יכול להיות שזה כל כך מפחיד, מאיים, מוריד מהפסים, מכניס לחרדות, ומה אם זה יגמר? ..אז הפטנט הוא לערבב ולעוות את שני הדברים. .הצרכים הכי בסיסיים שלי-אוכל ואהבה. אני התאהב באוכל ואשלוט בו-אכניס אותו מתי שארצה והוציא אותו ממני מתי שארצה. אני הקובעת!
נו נפלא-חיים מעוותים, מבודדים, מטורפים. .כמה קשה.
אז אני מבינה שמשהו שגוי.
אתמול הבנתי מה נדפק בדרך. אז ככה:
התפיסה שלי לגבי אהבה התעוותה נורא. היום אני מבינה עמוק בפנים שאהבה זה חיבור למה שיש-חיבור אמיתי קשוב נוכח לעצמי – קודם כל! חיבור לרגשות שלי.
להסכים לדחות את האטרף בכמה דקות-הכל יחכה. .כל האוכל בעולם. .
לפרוש רגע מהזרם, הצידהולעשות בירור איתי. בירור ריגשי מחבר אותי אלי, לעשות אהבה איתי, אהבה אמיתית כזו שמסתכלים בעיניים, כזו שאנחנו חולמות עליה. .היא פה במלא הדרה. .בי! בכנות באהבה בחמלה…כמה שאני יותר אמיתית כך האהבה גדלה, החיבור נעשה אמיץ.
בשבילי הכתיבה והדיבור עובדים טוב.
אחכ' אפשר לחזור אבל אני כבר אחרת. תדר אחר. אז גם אם אני אוכל אחרי זה נראה לי שזה סיפור אחר כבר. סיפור עם סיכוי לסוף טוב. …
ארוך אה? ! תודה! שבת שלום והרבה אהבה. …
אני קוראת ומתמוססת לתוך מילותיך… אפשר להרגיש בתדר שלך איך התקרבת לעצמך וכמה הקשבה ותבונה יש בחיבור הזה… התובנות שלך כל כך עמוקות ומדוייקות גם לי, אני קוראת ונותנת למילים לחלחל פנימה… כמה נכון כמה מחובר ורלוונטי להרבה מאד ואולי כולם… תודה שאת משתפת פה בקסם הזה שקורה לך, תודה ממש. עשית לי את השבת…. 🙂
לצערי המערכת בארץ לא ערוכה לטיפול בבולימיה. אני תמיד שואלת על הצלחות ולא שומעת. אני אישית מלווה בנות בגמילה, יש לי כעשרה אחוזי הצלחה. לפעמים זה לוקח כמה שיחות ולפעמים יותר, לפעמים אני לא שומעת ממישהו שנה ואחר כך שומעת ממנה שנעזרה בשיחות שלנו על מנת לצאת מזה וכבר כך וכך זמן שאיננה מקיאה. כתבתי ספר שעוזר לצאת מזה לבד, אני מקבלת עליו תגובות טובות, גם מבנות וגם מבנים, יש לך פה לשונית עם יכולת רכישה אלקטרוני ודפוס. לאחרונה שמעתי שגם קופת חולים נרתמת לעניין את מוזמנת לבדוק אם הקופה שלך יכולה לעזור לך, הם מחוייבים לדיסקרטיות אז אין לך מה לחשוש. אני יודעת על אחת שNLP עזר לה ועל אחת שCBT עזר לה, את מוזמנת לבדוק בעצמך ולחזור לדווח שנוכל להעביר את הידע לכולם. אה אני רואה שכתבת חוץ מרופאים, למה? האם גם את ניסית וראית שאין להם מושג?
הכל התחיל לפני ארבע שנים לא הייתי מקיאה ולא כלום פשוט ירדתי במשקל כי התחלתי להתאמן ובבית ספר ראו את זה אחרת שלחו אותי לרופאה ומשםלאסף הרופא , שם בעצםהכרתי את כל הצדדים המכוערים של הפרעת אכילה שם בנותלימדו אותי להקיא וכו , גם הרופאה שלי זרקה לי כמה פעמים הארות שחרוטות לי בראש יום יוםאז אין סיכוי שאגש לרופא או משהו כזה . חבל לי שאין מודעות בישראל למחלה הרצחנית הזו נמאס לי
כן זו מסקנה לצערי של הרבה בנות. אז בשלב הזה אני יכולה שוב להציע לך את עזרתי שלי, מוזמנת לכתוב לי בפרטי לatounh@bezeqint.net או להוריד לך קודם עותק אלקטרוני ב37 שקל רק כדי לחסוך לנו זמן ושתגיעי קצת יותר מבושלת שנוכל לעשות צעדים יותר גדולים. אשמח לשמוע ממך ובכל מקרה אלף בהצלחה סומכת עליך!!
עד שהצלחתי שבוע שלם לא ךהקיא וגם המשקל התחיל להתייצב ולא לעלות אפילו בגרם נפלתי אכלתי כל דבר שראיתי והקאתי הכל אנו מרגישה כל כך עצבנית גם כי עוד הפעם בגוף לא היה יל משקל יציב ובטח עוד הפעם יעלה כמה וכמה גרמים וגם החזקתי ממש טוב עם אימונים של אימוני כוח עם מאמן כושר הרסתי הכל בשביל מה כמה מתוקים ואמון אוכל שמצחיק שאני בכלל לא אוהבת את האוכל הזה למה מהתחלה נכנסתי לזה ירדתי יפה בלי שום הקאות 15 קילו לבד עם דיאטה וספורט אבל פיתאום שהייתה עלייה נבהלתי ואמרתי בוא נקיא פעם אחד וזה המשיך ליותר מידי זמן וזה מתסכל מכל הכיוונים מבחינה חברתית מבחינה גופנית כי גם עם היה שוקלת 40 לא היה מרוצה פעם חלמתי להיות אנרוקסית ועדיין ליפעמים אמי רוצה את זה
הטבע מנסה תמיד לאזן את עצמו, אם תקראי בספר תביני איפה הקיצוניות וה"משמעת" והאימוני כוח מרחיקים אותנו מלאהוב את עצמינו באמת , זה לשים תנאים ואז ברגע שרק אפשר הגוף מתמרד, הנשמה פורצת דרך הבית סוהר החדש, חוקי הטבע פועלים עלינו ולכן אם אנחנו לא מאוזנים זה יתנקם בנו. הרצון לשקול 40 או להיות אנורקסית גם הוא לא עוזר לך במיוחד לשמור על איזון. כל זמן שהמשימה לא לוקחת בחשבון את מי שאני, כלומר היא משימה בלתי אפשרית מבחינת הגוף שלי, כלומר היא נסיון שלי להיות מישהו אחר או משהו אחר, זה יכשל. אולי זה יצליח לתקופה קצרה אבל לטווח הארוך זה יכשל כי הטבע ישאף להיות מה שהוא. אפשר לא להיות שמנה ולא רזה, פשוט להיות. כמו שאת פתאום אוכלת מתוקים שאת אומרת שבכלל את לא אוהבת. משהו בך מבקש שתקשיבי לעצמך, ושתנהגי לפי מה שאת שומעת שם. להקשיב לעצמינו, לאהוב את מה שאנחנו, רק משם יבוא החופש, רק מלהיות באמת מי שאני.
מנסה כל יום לאסוף את עצמי מחדש ולא לתת למחלה לנצח אותי כבר 4 שנים זה מספיק לא ניצחת אותי בכלכך הרבה דברים כבר כמעט שנה בבית בקושי יוצאת נשרתי מהלימודים בכיתה י כי איך אפשר שמישהו יראה אותיככה ? האמת בתוך תוכי אני יודעת שזה מיותר וכמה זה פוגע בי וכמה אני לא באמת צריכה לרדת במשקל . כל שבוע אני מתחילה עם מטרות חדשות כמו לאכול בריא בלי להקיא לצאת להליכות ולא בתדירות מוגזמת ומה עולה על המשקל בתקווה לטוב או לפחות להישאר באותו משקל אבל לעלות במשקל? ?ממה מירקות שאכלתי? אין נורא מזה כנראה שנגזר עלי לסבול ככה את סוף חיי שנדמה לי שגם זה מתקרב,. זה חזק ממני
יקרה, תמיד עצוב לקרוא על מישהו שמוותר על חייו, כי כאילו החיים זו איזו הזדמנות כזאת לעשות כל מיני דברים ואנחנו כאילו מוותרות על הכל בגלל המחשבות שיש לנו על צורתינו החיצונית. מחר יש לי הרצאה ברמת גן, ושוב נעלה את השאלה הזאת לדיון באור וכולם יסכימו איתי שמה שחשוב בחיים זה מה עושים בהם ולא איך נראים, וכמה אנחנו נותנות ונותנים לצורה החיצונית להפריע לנו לעשות את מה שבא לנו, וכמה אנשים אחרים חושבים שדעתם עלינו מעניינת אותנו וכולנו שוחים באותה ביצה. זה מפתיע שכל אחד בחדרי חדרים חושב שזו שטות לוותר על החיים בשביל מספר על המשקל, ובכל זאת כל כך הרבה אנשים עושים את זה. איך הגענו למצב שיותר חשוב לנו המספר על המכשיר הזה מאשר השמש בחוץ והמים הקרירים בים? איך הגענו למצב שהמוסיקה שאנחנו שומעים איננה גאז וסקסופון אלא "כמה אני שמנה כמה אני שמנה"… אז את מוזמנת לקרוא פה הרבה מהתכתובות, שבהן אני וכולן מדברות על איך הגענו ולמה הגענו וגם על כל מיני דרכים איך לצאת משם, כי זה לא הטבע האמיתי שלנו לוותר על החיים, ממש לא. יש פה התמכרות ואפשר לצאת ממנה. קראי עוד קצת, תשמעי איך זה נשמע מה"פה" של אחרות ותראי איך לאט לאט כל מיני תובנות מחלחלות לך. אשמח לשמוע ממך שוב אחרי שתקראי עוד פה, לשמוע מה את אומרת. בינתיים שבת שלום שתהיה לך וסלחי לעצמך כי ממש, אבל ממש את לא אשמה.
ואו . קודם כל תודה על התשובה , אני כל כך רוצה לצאת מזה אני בטוחה שכולם אבל איך מתחילים מה עושים ? אני באמת מקווה לטוב , שוב תודה על התשובה מעריכה מאוד. ושבת שלום ❤
שלב ראשון הוא הכנת המוח להבנה שזה לא באמת משהו טוב. להבין, דרך קריאה של אחרות ודרך לשאול את עצמי: מה טוב לי בזה. מה נותנת לי הבולימיה. יעלו תשובות כמו "טעים לי" "מרגיע אותי" "מעביר לי את הזמן" "אני לא צריכה לחשוב על דברים מבאסים" ועוד כהנה וכהנה, אם את רוצה כתבי לך את כל אלה כדי שנוכל לעבור עליהם אחר כך אחד אחד ולראות אם יש שם משהו שבאמת יותר חשוב מהחיים וההתמודדות האמיתית איתם. דרך זה נוכל לראות עוד אופציה שכרגע לא קיימת. אופציה שאומרת שאולי הכל ישאר לי, שיהיה לי טעים גם אם זה לא חמש פרוסות בבת אחת אלא שתיים עכשיו ושתיים אחר כך… כשרואים מה באמת אני מנסה להשיג אפשר להבין שאולי יש דרכים אחרות להשיג את זה ואולי אף טובות יותר.
במקביל בהכנת המוח זה להבין עד כמה עמוקה שטיפת המוח התרבותית של הרזון המוגזם והבלתי טבעי שכביכול הוא תנאי לקיומינו פה. עד כמה אני עצמי שטופת מוח, כמה מהמחשבות שלי והראייה שלי מושפעת מהתדרים האלה. ההבנה של עומקה ומוחלטותה של שטיפת המוח הזו שמשרתת בעיקר את חברות האופנה הקוסמטיקה הדיאטה וכל מי שמנסה לעזור לי להיות "מושלמת" לפי הסטנדרטים של מי קבע אותם בכלל, ברגע שאת מבינה עד כמה זה טבוע בך את יכולה לגייס בתוכך את העוצמה הנדרשת לשים את כל זה בצד ולתת לעצמך חיבוק טוב. חמלה הבנה אהבה אלה הם הכלים שאיתם יוצאים מבית הסוהר הזה. שלב ההבנה מצייד אותך בכלים האלה. זה יכול לקחת כמה ימים או כמה שנים, אין לי שיפוט על זה. שאלי שאלות אם יש לך וסמני לי כשאת מרגישה מוכנה.
היי חניתה וכולן
רציתי לשתף בבלאגן שאני מתמודדת איתו עכשיו, בדרך החוצה מהבולמיה.
מצאתי כנראה, מתישהו, שעוזר לי אם אני מדבר בקול רם על הנושא. משקל, פחד להשמין, וגם על כמה אני מרגישה שמנה ושונאת את הגוף שלי.
דברים שפעם לא העזתי להגיד לאף אחד אולי עוזר לי לשתף ולעמת בקול רם.
אני בטיפול פסיכולוגי. יוצא שאני מרגישה שזה "חלק ממני", חלק מהאישיות שלי וממי שאני ואני מדברת על זה גם עם חברות ועם כל בן זוג פוטנציאלי, מה שגורם להם להתרחק ולבקר, אני חושבת. העירו לי על זה כבר וווידאו שאני בטיפול, ואני כן. ונכון שלפעמים אני פשוט "מדברת את המחשבות שלי" באופן ישיר על איך שאני שונאת את הגוף שלי, אבל מרגישה שאני "מפילה" את עצמי על אחרים (ועוד במשקל כבד חח) וגם מרחיקה ממני חברות טובות
זה לא שאני מאמינה שהמשקל והגוף זה מה שצריך להוביל את החברה ולפעמים נותנת ספיצים מרשימים נגד שמנופוביה, ובכל זאת המילים שאני שונאת לשמוע מילדות בנות 12 חוזרות ונאמרות ממני ומשכנעות אותי ומציפות אותי דמעות ודכאונות בכל פעם מחדש ומשתלטות על כל הקשרים שלי…
אשמח לשמוע אם מישהי מזדהה ❤
גל יקרה, כעקרון כולנו היינו שמחות לחיות בעולם שבו אפשר להרגיש נוח לדבר על הכל, ועדיין היינו מתרחקים ממישהו שהיה מעייף אותנו בדיבורים על דברים שלא מעניינים אותנו, ומתקרבים למישהו שמדבר על דברים שכן מעניינים אותנו או אפילו רק יודע להקשיב… והקטע שאנחנו מוזמנות להיות הבן אדם הזה. אנחנו מוזמנות להעסיק את עצמינו בנושאים שמובילים אותנו למקומות מעניינים ויצירתיים, להעשיר את התוכן הפנימי שלנו בתכנים חדשים, שונים מכל השיפוטיות וההשוואתיות והתחרות שיש בטלויזיה, למשל מוסיקה, קריאה, פילוסופיה, אסטרולוגיה, פסיכולוגיה, תפירה, ציור, יצירה, סתם אני זורקת כי יש אינספור דברים שיכולים להיות חדשים ומעניינים ברגע שאנחנו מסכימות להרשות לעצמינו להפתח לזה ולא שופטות אם מגיע לנו או מותר לנו או זה מענין מישהו אחר וכו… מכוונים אותנו למשימות של להראות טוב ולמצוא חתן, אבל יש בחיים עוד כל כך הרבה תוכן ששכחנו, ושם בעצם התשובות כי לאן שהולכת תשומת הלב שלך שם תקבלי תוצאות.
כלומר השאלה איננה אם לדבר את זה בקול רם או לא אלא במה את בוחרת להעסיק את עצמך, וכדי לשחרר את כל התוכן הראשוני הזה שמילאו לנו את הראש בו – אני מציעה לך לכתוב אותו במחברת. פשוטט לכתוב, או במחשב איך שבא לך, אבל לכתוב לתת לזה לצאת אל הנייר. הנייר סופג הכל ומשחרר ונותן לך מקום לדברים חדשים, וגם אם יום אחד תרצי להזכר מי היית ומה היה שם תוכלי לפתוח ולקרוא… ובדיעבד להבין כל מיני דברים שהיום לא סגורים לך. שיהיה לך חג חירות שמח, תני לדמעות לצאת עם המילים על הכתב, וכך תוכלי גם להיות מי שאת כרגע ללא חשש וגם לשמור על יחסיך עם חבריך והסביבה. בהצלחה יקירה.
יקרות שלי אני עפה לי קצת לפוש בכרתים עם הבת שלי. מאחלת לכן חג רגוע, להנות בחברת האנשים סביבכם, להרים את העיניים לראות אהבה ואיכפתיות, בשלל צורות וצבעים. חוזרת שבוע הבא, חג שמח לכולם.
היי חניתה, מה שלומך? מזמן לא שיתפתי, כי נהיה לי ממש טוב. אני עובדת בקיבוץ מקסים בצפון, מוקפת באנשים נחמדים וטוב לי.
לקראת פסח החששות חוזרים… אני עומדת לחזור הביתה לשבוע (אפילו קצת יותר) וחושבת הרבה על הבולמוסים הענקיים שעומדים להגיע. אני לא רוצה שהם יגיעו, אבל אני לא מרגישה שאני שולטת בזה כשאני בבית.
אני יודעת שאני אהיה מאוד גאה בעצמי אם אעבור את כל התקופה בלי בולמוסים. לאכול בארוחת החג לשובע, ולא לחסל את האוכל כל הלילה…. כן, זה יהיה נחמד גם לי וגם לבני המשפחה.
מנסה לחשוב על דרך לעבור את החג בשלום אבל לא רואה תקווה באופק…
יקירתי איזה כייף לשמוע ממך, אני מבינה את החשש אבל יתכן מאד שכמו כל פחד זה רק וילון חרוזים כלומר אשליה שכשמגיעים אליה מבינים שזה לא אמת. אנחנו בני האדם רוצים שינוי ובו בעת פוחדים ממנו, אבל הוא קורה בכל מקרה. השינוי קורה ככה זה בטבע. לפעמים אנחנו נאחזים בישן בכל הכוח אבל האמת היא שאנחנו כבר לא אותם האנשים שהיינו, גם אנחנו כל הזמן משתנים, אם ניתן לעצמינו ולא נכפה על עצמינו את הישן. קחי את חג החירות הזה כהזדמנות לראות מה שונה בך כשאת בבית, איזה תדרים מעלים בך בני משפחתך האהובים אך המשפיעים עליך, מה עולה ומה את מרגישה, שימי לב, ותתיחסי לקולות של הילדה הקטנה שבתוכך תקשיבי מה יש לה להגיד. ככה תלמדי מה היה לא נכון לך ואיך את כבר לא מוקפת בתדר הזה, תוכלי לראות מה הטוב שאת מוקפת בו עושה עבורך ואיך הוא מחזק אותך להיות הבן אדם המופלא שנועדת להיות. אוהבת אותך מחבקת אותך בכל מצב וענין, חג שמח מתוקה יקרה וחופש נעים.
המילים שלך מחזקות מאוד. אני אנסה להקשיב לעצמי כשאני בבית, להבין מה בדיוק קורה כשאני שם (כבר יש לי ניחוש או שניים…)
מזכיר לי את השיר "מתנות" של אביתר בנאי, שבו הוא אומר "תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד".
שלום חניתה יקרה. מזמן לא שיתפתי. אני לא מקיאה כבר חודש. זה הישג נפלא עבורי. שמנתי ממש. כאילו ניפחו לי את האיברים. ..הימים שלי טובים, אני אוכלת מאוזן ומסודר , וכל יום, כאילו דווקא, מגיע הדחף ההיסטרי הזה של ה"עוד" , ממש כל יום, לכמה דקות"עמוסות"..וואי איזה דבר זה. .שיגעון. .להחליף הפרעה בהפרעה. .איזה באסה. ובכל זאת אני לא הולכת להקיא. מנסה לעשות תיקון במקום הזה. .להסכים להכיל אותי במקום הבלתי נסבל הזה של ההכרזה, הנפיחות הזו בגוף. .אני כאילו לא מאמינה שאני הולכת וגדלה. ..נושמת עמוק. .מתפללת להיפטר ממה שמיותר לי, בגוף בנפש, מנסה להבין מה כל כך מפחיד בלהיות מלאה. .למה הסכמתי להרוג את. עצמי רק לא להיות שמנה. .מאמינה שאני בתהליך. רוצה להיות מי שאני ולאהוב מה שיש. . מקוה שההתקפות האלו יעברו ואני אהיה במקום רגוע יותר ואז מה שמיותר יעזוב אותי. ..
נועם יקרה את מאד אמיצה כל הכבוד לך.. נסי להבין על איזה צורך עונה הרגע הזה. האם באמת האכילה שלך מאוזנת או שהיא מעט מדי או "בריא" מדי… אם יש בה הכל אז פחות יהיה לך צורך לעשות השלמות. ואולי אלה שאלריות של האכילה הרגשית שזה נושא שלם של מלא מלא נשים ואנשים, רגשות שלא בא לנו עליהם כמו פחד ואשמה ובושה ותקווה וחלומות ותקוות והרבה מאד אהבה שרגילה להסתתר. מצאי לעצמך מקום שאת יכולה לפרוק את הרגשות האלה בדרך קלה וזמינה כמו מחברת או כתיבה במחשב או בלוק ציור או מה שבא לך, אולימוסיקה אולי פשוט בכי הגון, לתת לאנרגיות הכלואות הללו לצאת לעולם. ברגע שמפסיקים לפחד מהרגשות ומותר לנו להרגיש מבלי לחשוב שזה יהרוג אותנו, אז לא צריך כל כך את הפיצוי והבריחה אל האוכל. כל זמן שהבולימיה שולטת היא מכסה על הכל, ורק כשמפסיקים אז אפשר באמת לראות מול מה אני עומדת באמת. ממה ברחתי, אילו מחשבות מעכבות אותי, תני לעצמך את ההזדמנות לחקור באמת מה יושב בתוכך שגרם לך להעדיף בולימיה על חיים. העיזי להסתכל ואז תדעי גם את התשובה מה עליך לעשות. רמז: תמיד קשור לאהבה.
יש לי כבר הפרעות אכילה קרוב לשלוש שנים והחזקתי את עצמי שבוע שלם בלי להקיא אבל שעליתי על המשקל ראיתי עלי של ארבע קילו הייתי 54.0 ועליתי ל58.0 אז חזרתי למקום שאני שולטת הקאות אבל זה עושה לי בעיות כמו כאבי בטן מחריפים כאבים בעזור הלב אבל אני לא מוצאת את עצמי פסיקה כי אני יודעת שגם עם אני אוכל טוב אני ישמין ולא אני תא הגזמתי בכלל באוכל זה היה נורמלי לגמרי למי שרוצה לרדת במשקל אבל אני לא רואה את עצמי שוב לא עושה את זה אני בת 17
יקירתי כמו שכתבתי פה וגם בספר בשבועיים הראשונים הגוף אוגר נוזלים ומנסה להתרגל מחדש לאכול נורמלי ולכן מתנפחים קצת, זו הסיבה שהרבה בנות מתיאשות וחוזרות לבולימיה. אבל אם את יודעת שזה מה שצפוי לך ולוקחת את זה בחשבון, אז אחרי זה הכל מסתדר שוב והגוזלים יורדים והבטן מתרגלת. הגוף צריך ללמוד לסמוך עליך, כרגע הוא מבוהל וינסה לבדוק אם את רצינית. ככל שתתמידי הגוף ירגע, כמו בכל מערכת יחסים…. אני סומכת עליך שאת חשובה לעצמך מספיק לנסות שוב ושיהיה ממש בהצלחה. אם בא לך תקני לך את הספר, אלקטרוני זה 37 שקל, לא יקר, יש שם כל מיני טיפים שיכולים לעזור לך. בכל מקרה המון בהצלחה וחג חירות שמח!!
אני בולומית כבר שנה זה דפק לי הרבה דברים אמת שריזיתי די יפה ונחשאר לי עוד 4 קילו אבל שאני מצילחה לא להקיא ולאכול נכון ולעשות ספורט אני יום למחרת רואה עליה קטנה ואז ישר אני חוזרת לצב הרגיל להקאות אבל אני כבר לא רוצה את זה אני מרגישה שהחיים שלי מתחילים להגמר ואני חנוקה אני לא רוצה לבפר להורים כי אני פשוט היה עכזבה ובושה תציף אותי אבל אני חייבת איך דהוא עזרה כי אני כבר לא יודעת מה לעשות
אי אפשר למדוד את הגוף כל דקה וכל יום, זה מתפרש על פני תקופה, אם בודקים בכל רגע אז גם כוס מים זאת בעיה. נסי להניח לנושא המשקל ולהתרכז בתחושה שלך ובעשייה שלך של דברים שאת אוהבת, שימי את נושא האוכל והמשקל במקום נחמד בצד, ולא כתנאי על החיים שלך. קל להגיד אני יודעת, אבל כל זמן שמתעסקים רק בזה אז החיים נעשים חד גוניים כמו שאת מתארת ואין בעצם שום תקווה לשום דבר אחר. תבדקי גם אם הלאכול נכון שלך אינו מוגזם לכיוון דיאטה ואינו מכיל קושי והתמודדות כי אז זה שוב מתכון לכשלון. נסי לחיות חיים מאוזנים שלאכול משהו שאת אוהבת אינו נכלל ברשימת הפשעים הבינלאומיים הקיימים… כל דבר במידה זו התשובה וכדי להתחזק עוד אני ממליצה לך לקרוא פה הרבה מהתגובות אחורה והמכתבים של הבנות ולהבין את שורש הענין…
מי את עפרי? מי את בלי המחלה? מי את כשאת מוציאה את הנקודה השחורה מהלב? מי את באמת? בפנים? את זוכרת? עפרי את יכולה לחזור אני לא אוהבת את זה שאת מתחבאת מאחורי נקודה שחורה, מחלה, בולימיה, אני לא אוהבת את זה, אני לא מצליחה לראות אותך את אפורה את מטושטשת את קטנה.. מי את עפרי? מה את? את חייבת להזכר כי הרי את שם.. את קיימת.. אני מרגישה אותך. אז נכון שבשנים האחרונות משהו תפס שם את המקום שלך, השתלט, אני מדברת על המחלה הארורה כמובן, ואת נעלמת לך.. הרגשת לא רצויה כי משהו אחר תפס לך את המקום, אבל האמת שזאת לא האמת, הבולמיה תפסה לך את המקום בהמון ריק, המון בורות ריקים ואפלים.
עפרי זאת שנתתי לזה להשתלט כמו להבה, ואת התחבאת לך מאחור, כי פחדת וזה בסדר, זה לא אומר ששכחתי, זה לא אומר שאני לא זוכרת אותך.. את עפרי, את עברת המון בחיים, את חזקה, את מוכשרת, כשאת רוצה את תשיגי הכל, את מיוחדת, את יפה, יש לך מוסר עבודה חזק מאוד, את חרוצה, את איכותית, את סקסית, את אוהבת, יש לך לב טוב, את רוצה לעזור, את מצחיקה.
את הרי יודעת להשיג את המטרות שלך אז תחזרי עפרי אני צריכה אותך אני מבקשת ממך מתחננת, תשיגי את המטרות שלך כמו שרק את יודעת, מטרה אחת, תתמקדי בה, תבחרי בדרך של אהבה לעצמך והערכה, ולא בדרך של שנאה,תאהבי את הבולמיה שגרמה לך לחזור חזקה, תעלימי אותה, לגמריי, תשמידי אותה, ופשוט תחליטי החלטה אחת שתחזיר אותך לחיים תיפרדי ממנה מהבולמיה ותגידי אני כאן בזה הרגע, אני קיימת, אני מרגישה אני נלחמת אני לביאה…
ואחרי כל השנים ששנאתי הכל, את עצמי בעיקר כי פשוט לא מצאתי אותך עפרי את התחבאת.. אני זוכרת אותך אני זוכרת לאהוב אני אוהבת אותך, את עצמי.
זה מה שאני שולחת לך, לב אדום גדול ופועם. מדוייקת מאד, אולי רק תמירי את אני נלחמת באני בשלום. שלום וחמלה על עצמי שנפלתי למקום ששכחתי מי אני. אהבה חזקה מתנצחת שאת. את מדהימה ואת לא לבד.
עברתי את המחלה שנמשכה שנה וחצי. רוב השירות הצבאי שלי. משקל תמיד היה במודע אך בצבא בגלל הלחץ הנוראי וחוסר הזמן (ובינינו גם לאיכות האוכל בצבא) הייתה השפעה על מצבי בהם. יצאתי מזה לבד אחרי השחרור בעיקר בעזרת שיכנוע עצמי ושינוי הרגלים. הרעיון הוא לא להפוך את האכילה למרכז היום כמו שקורה הרבה פעמים בבולמיה. להתאמן מספר פעמים בשבוע ובעיקר לשכנע את עצמך שהעולם הוא לא נוראי כמו שהוא נראה. אני אחרי הבולמיה הפכתי לצמחונית וזה גרם לי להרגיש יותר טוב עם הגוף שלי. אני לא מעודדת צמחונות אבל שינוי ההרגלים ומעבר מאובססיה של התעסקות באוכל לאכילה נכונה בהחלט עזרה לי לצאת מזה
עניתי לך בלילה אבל זה נמחק… מוזר… אולי עוד יחזור … על כל פנים אני שמחה לראות שענו לך כבר. מצטערת לשמוע שהיה לך שירות טראומטי, גם לי היה קשה מאד בצבא… וגם לי הדיאטות היו לא מתאימות ורק הרעו את המצב. כתבי לי לפרטי atounh@bezeqint.net ונראה איך אפשר לעזור. יום נעים בינתיים כל הכבוד שאת פונה אחרי שנה.
היי חניתה.
אני בת 20. כבר כמה שנים שאני מתמודדת עם הפרעת האכילה, התחיל בירידה גדולה במשקל ומהפחד לעלות התחילה הבולמיה(שדרך אגב השמינה אותי). הצלחתי להפסיק לתקופה יחסית ארוכה, עכשיו חזרתי לזה- בערך פעמיים בשבוע..העצב והבכי משתלטים עליי והבן זוג שלי לא מבין מה קורה לי.. הוא לא יודע כלום וגם חופש שבולמיה זה מחלה למשוגעות. אני אוהבת אותו ופוגעת בקשר שלנו… אני לא יודעת מה אפשר לעשות
דיברת על עצב, על פחד, על שגעון, על חבר, על אהבה… הרבה מאד חלקים חשובים של החיים… את חיילת? יכולה לכתוב אילו מחשבות עוברות לך בראש כשאת עצובה? אם זה אישי מדי מוזמנת לכתוב לי לatounh@bezeqint.net. נשים רגע את בן הזוג בצד, וגם את הסטיגמה של מה הוא חושב או אחרים חושבים על מצב כזה או אחר שהם אינם נתונים בו, הבולימיה פוגעת בך בראש ובראשונה, ברור שזה יפגע בכל מה שקשור אליך. כתבי לי ונתחיל לקלף משם.
המון אנשים לא מבינים איך זה לחיות עם המחלה. שלסביבה יש המון השפעה במחלה הזו. חוסר השקט שחווה החולה בהתעסקות בצורך כל כך בסיסי כמו אוכל שהרי אי אפשר להתקיים בלעדיו. את לא צריכה להיפרד ממי שאת אוהבת או להרחיק אנשים ממך אבל את כן צריכה למצוא משהו שירדן ויגיע את הלחץ
איך בודקים נזקים פנימיים של הבולמיה? בזמן האחרון מקיאה מעל 10 פעמים ביום ומרגישה חלשה.. והיום ממש זה היה השיא. ישנתי כמה שעות וקמתי עם כאבים בבטן.. ובקיבה וקצת בגרון וזה ממש כואב אני מפחדת.
יש לציין שאני בעודף משקל
אפשר לעשות איזה צילום?
פשוט מנסיוני לפעמים אנחנו קצת לא מדוייקות בענין הזה, יש פה איזה שטיפת מוח לכיוון רזון מוגזם ולא בריא, הייתי שמחה לדעת שזה לא המצב אצלך. ואם יש לך חשש רפואי אני ממליצה שתגשי לרופא, הם מחוייבים לשמור על דיסקרטיות. פשוט אין תשובה אחידה זה מאד אינדיווידואלי יש כאלה שלא קורה להן כלום ויש כאלה שכן….
יקירה אני מנחשת שאת מבינה שכמו רבות מאיתנו האוכל ממלא לך את כל החיים, ולמעשה ויתרת כמעט על כל פעילות אחרת שיש לעשות כאן בחיים האלה. אנא תקני אותי אם אני טועה ויש עוד דברים שאת אוהבת ועושה אשמח לשמוע כי משם תפתח התשובה. מזכרוני כשאני חושבת שאני שמנה מכדי להיות ראויה למשהו אחר אני עוד יותר מתבוססת באוכל. אז שאלותי הן כמה זמן את כבר בולימית והאם יש עוד דברים בחיים שאת אוהבת לעשות?
אני אוהבת מאוד ילדים ובמיוחד תינוקות ואני בולמית שנה ++ אבל תמיד בימים שאני מקיאה זה עד הקצה ולפעמים הגוף נלחם בי ומקשה עליי להקיא, אז אני נלחמת בו חזרה וכמו כולן מנסה להפסיק תמיד יש ימים שזה הולך ויש ימים שזה נוראי
היום הלך טוב (: מקווה שימשיך. אני גם אוהבת לטייל
אהבתי לקרוא שאת אוהבת ילדים תינוקות טיולים, נשמעת כמו בן אדם מקסים ביותר. אשמח להמליץ לך לקרוא את הספר שכתבתי כי יש שם הרבה על איך אנחנו גדלים ואיך מכניסים לנו לראש את הרעיונות השיפוטיים שאחר כך מערערים את יכולתינו לחיות בשמחה וקבלה עצמית. כל אחת שמצליחה לראות דרך זה יכולה אחר כך לשחרר אחרים… אני מקווה שאת גם עובדת בסביבה של ילדים ותינוקות ויכולה לתת להם את החום והאהבה שהם זקוקים להם. לא נותר אלא שתפני אהבה שכזאת אל עצמך, כי כולנו זקוקים לתדר הזה כדי לנשום באמת, וכל הדברים שמפנים כלפינו ששונים מזה גורמים לנו למתח והתנהגות שפוגעת בנו. בולימיה יכולה לעצור אחרי שנה ויכולה להמשך 11 16 20 שנה ויותר. קראי פה בעמוד ותראי בעצמך. אני שמחה שיש ימים שהולך טוב, אולי תצליחי לאסוף הרבה ימים כאלה ולהשאיר את הרעיון של בולימיה מאחוריך. מחזיקה אצבעות שהאהבה תנצח. אני מאמינה שבן אדם שרואה את הדרך לאהוב את עצמו באמת מניח אף לאכילה הרגשית וחוזר לאיזון אמיתי, איכלה כשרעבים ועשייה אחרת בשאר שעות היום, וכך לאט לאט הגוף מגיע לאיזון האמיתי שלו. אין כאן תחרות באמת, זה בלוף שמנסים למכור לנו, ומי שמצליח לראות דרך הבלוף מנצח.
אני נשבעת שאני מפסיקה להקיא!
אני לא רוצה את זה יותר, אני בולמית במשך שבע שנים ואני לא רוצה את זה יותר.
המחלה הזאת הרסה לי את החיים ואני שונאת אותה כל כך אבל אני גם אוהבת אותה כי אני יודעת שאני אצא מזה ואחרי שאני אצא מזה, אני אבין שהמחלה הפכה אותי לבנאדם החזק שבי.
ההתמודדות הזו מול עצמי יכולה להרוג, החוסר שליטה, הפיצול שמדבר בתוכי, ואני אצא מזה אני יודעת אני יותר חזקה מזה. בתוך תוכי אני סופרמן ואני מסוגלת להכל רק שזה כל פעם לקלף עוד ועוד כדיי להגיע לסופרמן שבי וזה כואב, זה כמו לקלף פצע, הוא לא מגליד ישר, לוקח לו זמן יש לו כמה שכבות, זה לקלף ולקלף עד שאגע בסופרמן שבי שמתחת לכל הפצעים, וזה יכול לשרוף זה כואב ממש אבל אני יודעת שזה קיים, אני יודעת שהסופר מן שבי קיים, הניצוץ האלוהי שלי , כבר ראיתי אותו. אף פעם לא מאוחר ועכשיו זה נגמר כי אין בעיה שלא נפתרת עכשיו אני אוכל איך שאני בוחרת להאכיל את הסופרמן שבי כדיי שיגדל כדיי שאוכל לגעת בו שוב. הבולמיה תיפסק, השד הזה שנמצא בתוכי יעלם, ימות.
חיים חדשים מתחילים עכשיו, סופרמן אני באה.
זו רק אני שאחראית על החיים שלי, יש לי את הזכות לבחור את לחיות אם לחיות בגן עדן או בגיהנום של החיים. אז כרגע אני בגיהנום אבל מה שיפה זה שבחיים אפשר לעבור מגיה וגם לגן עדן וההפך, ואני בוחרת בגן עדן, אני אעבור לשם אני יודעת. אני אחצה את גשר האש בכוחות עצמי אני חזקה ואני יכולה. הטוב יבוא אני יודעת…
יקרה שיהיה המון בהצלחה מי שמבינה את הכוחות שלה זה כבר יותר קל לעשות את המעבר בחזרה לחיים שבהם אין קביים ואף אין צורך בהם. להבין שזה היה הדרך שלי לעבור משם לפה ועכשיו אני פה ואני כבר לא צריכה את זה. המון בהצלחה מאחלת לך גן עדן כאן ועכשיו זכרי ששום דבר לא בורח לשום מקום הכל תמיד בהשג יד והכל בעצם בתוכך. חיבוק ענק ממני ומכולם פה ולהתראות בצד השני!
שלום רב!
אני מורה בקורס כלשהו למבוגרים. הובא לידיעתי שבכיתה המקבילה לומדת תלמידה שנעלמת לזמנים ממושכים בשירותים, ופעם גם (כנראה) הקיאה באמצע השיעור בשירותים שממוקמים בסמוך לכיתה, כך שכולם שמעו אותה.
עם זאת, איש אינו בטוח מה קורה שם בדיוק וכמובן חוששים לפגוע.
איך היית ממליצה להתמודד עם העניין? אפשר לעזור?
תודה רבה מראש!!
שירה יקרה, איזה יופי שאנשים מגלים רגישות ואיכפתיות העולם אינו כה גרוע כפי שחשבנו…
הבעיה כמו שאת מבינה זה שיש פה רגישות גבוהה מאד, אני בספק אם היא יודעת ששומעים אותה, אם היא תדע שכולם מעורבים בענין שלה זה יכול להיות מביך ברמות גבוהות.
צריך לחשוב איך להעלות את זה מבלי לחשוף את זה שכולם מעורבים. למשל אולי בפעם הבאה שהיא יוצאת לשירותים מישהי תצא אחריה תכנס בשקט ותחכה שהיא תסיים, ואז תגיד לה שהבת שלה או הבת דודה שלה בולימית ושהיא יכולה לכתוב בגוגל "בולימיה זו מחלה סודית" וככה היא תגיע הנה לתכנים ותקרא קצת ואולי זה יעודד אותה לשתף בדיסקרטיות ולקבל עזרה.
אם לא היית המורה הייתי מציעה לך עצמך להיות הבן אדם הזה, אבל אני לא רואה איך אפשר להסתדר בלעדיך את הכמה דקות האלה בלי שזה ישחרר את כולם לשירותים ויפריע לכל הענין לקרות.
עוד רעיון זה לשים שם בשירותים שלט שמדבר על הפרעות אכילה ואת יודעת מה זה רעיון פצצה להתחיל לשים את הפרטים בכל מיני שירותימים ברחבי הארץ.
זה מאד לא פשוט, זו מחלה שהעיקר בה הוא ההסתרה, אנשים חושבים שהם לא יכולים בלי זה, כמו כל התמכרות ואף יותר, וחרדים שיקחו להם את ה"כלי" הזה להסתדר בעולם. תודה על האיכפתיות אני מקווה שעזרתי, המון בהצלחה עדכניני ושאלי אם יש עוד שאלות. המשך שבת מבורכת.
אציע את עניין השלט למנהל. השאלה העיקרית שלי היא האם מבחינה נפשית התגובה (לדעתך וניסיונך) לזה ש"עלו עליה" תהיה בפחד ותיעוב גדול יותר או אולי דווקא הקלה (שהיא לא צריכה להסתיר יותר).
בכל אופן חשבתי על רעיון יצירתי – לשלב איכשהו את הנושא באחד השיעורים, כאילו ללמוד על זה משהו, ולספר על האתר.. אולי?!
שירה יקרה לגבי שאלתך הראשונה מנסיוני זה יהיה בין נורא לקטסטרופה. בטח אם זה "כולם יודעים". בושה גדולה. לעומת זאת אם אחת תיגש וכאילו רק באותו רגע תשים לב אז מילא ויכול להיות אפילו שתהיה איזו הקלה לא בטוח. יתכן שהיא תכחיש ותגיד שהיא לא מרגישה טוב היום. רק היום. זו לא התמכרות סקסית, זה גורם לבן אדם להרגיש ממש רע עם עצמו והנחמה היחידה היא שאף אחד אחר לא יודע….
לגבי הרעיון היצירתי זה נשמע נהדר. מה את מלמדת? איך היית משלבת את זה בשיעורים? אשמח לעזור ולשלוח לך רעיונות ותכנים.
אני מורה לעברית, כך שהתלמידים קוראים בשיעור טקסטים (תלוי ברמה, אם זו רמה נמוכה זה לא ממש טקסט, אולי דיאלוג פשוט).. אבל נראה לי שאני יכולה לכתוב טקסט על הנושא, לספר על האתר ושידברו על זה בכיתה, כמובן בלי לדבר עליה בכלל. זה לגיטימי (טקסט יכול להיות על כל דבר בעיקרון… המורה שולטת בתכנים וזה ממילא שרירותי, אז אולי זו דרך טובה לדבר על זה וליידע אותה על הספר והאתר!
בכל אופן, אשמח אם תשלחי חומרים (אני אשכתב) למייל – hebrewnization (שטרודל) ג'ימייל.קום תודה רבה רבה על הכל!
את מוזמנת להוריד לך ספר אלקטרוני, זה 37 שקל, אולי המנהל יאשר, יש שם תכנים על דימוי גוף, על לחץ חברתי, על מודלים שאנחנו מצייתים להם, הרבה דברים שעשויים לעניין אותך ואנשים שאת מלמדת. יש פה לינק בעמודה הראשונה של האתר. חוץ מזה אני שולחת לך באופן פרטי לגתובת שנתת לי. שיהיה המון המון בהצלחה ועל זה אמא שלי היתה אומרת "מעז יצא מתוק" 🙂
היי אני בת 20 חיילת, בבסיס אני אוכלת בסדר גמור מה שבא לי והכל בצורה תקינה, ופתאום כשאני חוזרת הבייתה יש לי התקפי זלילה שאני לא מצליחה לשלוט עליהם, ואיתם ההקאות והרגשות אשם… זה התחיל כבר מלפני שנתיים-3 היה לי את זה כשהייתי רב הזמן בבית… מאיפה מתחילים? איך אני מצליחה להשתלט על זה ?
עופרי יקרה
המצב שאת מתארת אינו ייחודי לך, אני מכירה הרבה שזה קורה להן. אני יכולה להתחיל לחשוב למה דווקא זה קורה בגיל הזה אבל בתכלס לא זה מה ששאלת אותי. הייתי מתחילה בלשאול אם כשאת אומרת אוכלת בצורה תקינה את לא מתכוונת במקרה למעט מדי, כלומר לאיזה סוג של דיאטה, כי אם כן אז הגוף שלך פשוט מחכה לערב כדי לאזן את עצמו ואז זה לפעמים בא בצורה של צונאמי. אולי אם זה המצב אז כדאי לעשות חלוקה יותר מסודרת של האוכל במהלך היום, גם אם בבסיס אין לך את התנאים המושלמים לאכול כפי שהיית רוצה, אבל החלוקה חשובה יותר, אז המחיר לא באמת כל כך גבוה אם אוכלים גם דברים שאינם מושלמים בעיניך, צריך פה קצת גמישות כדי לא ליצור לחץ לכיוון הערב. אם לעומת זאת לא מדובר בדיאטה אלא בסוג של פיצוי נפשי אז פה יש משהו אחר שכדאי להסתכל עליו.
המשהו האחר הזה הוא לעצור שניה ולהעיז לשאול את עצמי את השאלות שלא בא לי לשאול. איפה כואב. איפה אני מוותרת על הנשמה שלי, האם אני לגמרי איננה בחיים שלי? האם הצבא מוחק אותי לגמרי או שיש לי איך לבוא לידי ביטוי. האם יש דרך אחרת שאוכל להחזיר לעצמי חתיכות מעצמי, בין אם זה באיזו פעילות יצירתית או דאגה שבבית יהיה לי נעים ונוח ומפנק שאינו קשור באוכל. הבעיה הרבה פעמים שחוזרים כל כך עייפים שאין כביכול "כוח" להשקיע בעצמי ואז האוכל הוא הפיצוי הקל והמיידי מכולם. אבל זכרי שזה בלוף, שזו אחיזת עיניים, כי לא רק שזה לא עושה לך טוב, זה עושה לך כל כך רע שאת מאבדת את עצמך עוד יותר. אל תאמיני לשקר הזה שאת מספרת לעצמך שזה עושה לך טוב ומרגיע אותך, כי זה בעצם עושה ממש את ההיפך, רק בהפרש של עשר עשרים דקות. לפעמים אנחנו מעדיפים את ההתמכרות על פני להסתכל עשר עשרים דקות קדימה, עד כדי כך הפחד שלנו מלהרגיש רגע לא נוח הוא גדול. אם תצליחי למצוא תחת איזה מחשבות איבדת את אהבתך לעצמך תוכלי משם לצמוח חזרה לתוך הבן אדם המקסים שאת.
מי את, מי את רוצה להיות, אחרי הצבא, מהם הדברים שגרמו לך בעבר להקטין את הערכתך לעצמך, אם יש שם מראה חיצוני שימי לב שזו שטיפת מוח חברתית, העיזי להסתכל מעבר לזה מי את באמת, אילו מתנות יש בך שאת רוצה לבטא בחייך. את לא חייבת לחכות לסוף הצבא כדי להתחיל לפנק את עצמך בפעילות שמעצימה אותך. לפעמים לוקח לאנשים שנים רבות כדי להבין מי הם ומה הם היו רוצים לעשות, אולי תחסכי מעצמך את השנים הרבות ותתחילי כבר לחקור ולהתנסות כמה שאת יכולה. חשבי מה יעשה לך טוב באמת, ובצעדים קטנים ואוהבים עשי זאת.
אוכל זה משהו שאף פעם לא יחסר, ואף פעם לא ימלא שום בור. וכל פעולה אחרת שתצליחי לעשות במקום זה כבר תתן לך גובה ותחושה טובה ונעימה לגבי עצמך. האוכל לא יברח, אפשר כל פעם משהו נחמד אחר להתפנק עליו. ותזכרי שאין שם אף אחד אחר חוץ ממך שיכול להכריח אותך לאכול אם לא באמת מתאים לך לעשות את זה. את היחידה שם, ואם את מסכימה להרגיש קצת לא נוח לכמה דקות, תחושת האובדן נעלמת והזכרון מי אני חוזר.
עוד דבר אחרון שאת יכולה לעשות נגד אובדן הזכרון הזמני הזה וזה לכתוב לך שלט נחמד בכניסה לחדר או בתוך החדר. שלט שיזכיר לך שעכשיו זה כמה שעות שלך בלי בוסים ובלי מפקדים ושאת הבוסית הכי מקסימה שאי פעם תהיה לך, שימי שם לב וחיוך ונשמי עמוק, ואז הנשמה חוזרת אל הגוף והוא לא פוחד יותר. הכל בסדר.
נראה שאין לזה סוף אבל כנראה שיש. לא שאני מחוץ לבוץ. לצערי אני לא. עדין לא. יש לי נפילה כל שבוע בערך. אני מקוה שגם על ה"תדלוק" הזה אני יוותר כבר. ..אני עושה עבודה …מקוה שאהיה בחוץ לפני שאני אהיה זקנה. .או לפחות לפני שאני. …סתם סתם. ..אני מקוה שבעזרת ה' אני בחוץ. חאלס לא רוצה יותר. פוחדת מדיבור כזה בדכ' יום אחרי דיבורים כאלה אני נופלת….היו לי שנים מאוד קשות תקופות שהייתי לפני או אחרי. מכירה את המקום שאת מדברת עליו. כדאי לך מאוד ליצור קשר עם חניתה, היא גדולה. אלופה. מדוייקת מחזקת מטפלת מוכשרת מיוחדת במינה. הרבה עוצמה חוכמה וחום. תנסי. אני מאמינה ויודעת שימים טובים מחכים לך. תכתבי.
חניתה יקרה שמחתי לקרוא מה שהגבת לי. משמח לדעת שהדברים נוגעים ומגיעים לעומק ממנו נאמרו. המילים שלך מישרות לי את הגב, מאירות לי את הלב מעמיקות נשימה.תודה.
בוקר טוב. יום שישי בבוקר עוד מעט שבת. אני אוהבת את השבת. כבר 57 ימים שאני בטוב. תודה לה'. העלתי במשקל ואני לומדת לא להיבהל מזה. לנשום להרגיע אני בדרך. לומדת להאריך נשימה. .מה שמיותר יירד.
טוב אז יש לי הבנה שהעמיקה בי ואני רוצה לשתף. האמת היא ששום דבר לא חדש חוץ מהמקום של ההבנה הזו בי. הוא העמיק וזה נפלא לי. אז ככה:
זה אהבה מול אוכל. הצרכים הכי בסיסיים. תינוק בלי אחד מהם מת. ברמה זו או אחרת. ..בקיצור קריטי לקיום!
אז מה קרה?
מה קורה?
לאכול חייבים-צורך ביולוגי פיסי. מתי אני מפריזה, נעשת כפייתית ומוטרפת – כשאין אהבה.
אה יופי סבבה, אז כל החיים אני אהיה תלויה באהבה? ! רק מהמחשבה הזו אני יכולה ליפול לאכילה מטורפת – איזה פחד! להיות תלויה באהבה.
וכאן אני מבינה שזה לא יכול להיות. משהו שגוי בתפיסה. הרי אהבה היא נפלאה אז איך יכול להיות שזה כל כך מפחיד, מאיים, מוריד מהפסים, מכניס לחרדות, ומה אם זה יגמר? ..אז הפטנט הוא לערבב ולעוות את שני הדברים. .הצרכים הכי בסיסיים שלי-אוכל ואהבה. אני התאהב באוכל ואשלוט בו-אכניס אותו מתי שארצה והוציא אותו ממני מתי שארצה. אני הקובעת!
נו נפלא-חיים מעוותים, מבודדים, מטורפים. .כמה קשה.
אז אני מבינה שמשהו שגוי.
אתמול הבנתי מה נדפק בדרך. אז ככה:
התפיסה שלי לגבי אהבה התעוותה נורא. היום אני מבינה עמוק בפנים שאהבה זה חיבור למה שיש-חיבור אמיתי קשוב נוכח לעצמי – קודם כל! חיבור לרגשות שלי.
להסכים לדחות את האטרף בכמה דקות-הכל יחכה. .כל האוכל בעולם. .
לפרוש רגע מהזרם, הצידהולעשות בירור איתי. בירור ריגשי מחבר אותי אלי, לעשות אהבה איתי, אהבה אמיתית כזו שמסתכלים בעיניים, כזו שאנחנו חולמות עליה. .היא פה במלא הדרה. .בי! בכנות באהבה בחמלה…כמה שאני יותר אמיתית כך האהבה גדלה, החיבור נעשה אמיץ.
בשבילי הכתיבה והדיבור עובדים טוב.
אחכ' אפשר לחזור אבל אני כבר אחרת. תדר אחר. אז גם אם אני אוכל אחרי זה נראה לי שזה סיפור אחר כבר. סיפור עם סיכוי לסוף טוב. …
ארוך אה? ! תודה! שבת שלום והרבה אהבה. …
אני קוראת ומתמוססת לתוך מילותיך… אפשר להרגיש בתדר שלך איך התקרבת לעצמך וכמה הקשבה ותבונה יש בחיבור הזה… התובנות שלך כל כך עמוקות ומדוייקות גם לי, אני קוראת ונותנת למילים לחלחל פנימה… כמה נכון כמה מחובר ורלוונטי להרבה מאד ואולי כולם… תודה שאת משתפת פה בקסם הזה שקורה לך, תודה ממש. עשית לי את השבת…. 🙂
היי שוב אני מתוסכלת ובאמת רוצה עזרה מרגישה שהלב זועק וכמעט מתפוצץ יש אנשי מקצוע שמטפלים בזה ? חוץ מרופאים ?
לצערי המערכת בארץ לא ערוכה לטיפול בבולימיה. אני תמיד שואלת על הצלחות ולא שומעת. אני אישית מלווה בנות בגמילה, יש לי כעשרה אחוזי הצלחה. לפעמים זה לוקח כמה שיחות ולפעמים יותר, לפעמים אני לא שומעת ממישהו שנה ואחר כך שומעת ממנה שנעזרה בשיחות שלנו על מנת לצאת מזה וכבר כך וכך זמן שאיננה מקיאה. כתבתי ספר שעוזר לצאת מזה לבד, אני מקבלת עליו תגובות טובות, גם מבנות וגם מבנים, יש לך פה לשונית עם יכולת רכישה אלקטרוני ודפוס. לאחרונה שמעתי שגם קופת חולים נרתמת לעניין את מוזמנת לבדוק אם הקופה שלך יכולה לעזור לך, הם מחוייבים לדיסקרטיות אז אין לך מה לחשוש. אני יודעת על אחת שNLP עזר לה ועל אחת שCBT עזר לה, את מוזמנת לבדוק בעצמך ולחזור לדווח שנוכל להעביר את הידע לכולם. אה אני רואה שכתבת חוץ מרופאים, למה? האם גם את ניסית וראית שאין להם מושג?
הכל התחיל לפני ארבע שנים לא הייתי מקיאה ולא כלום פשוט ירדתי במשקל כי התחלתי להתאמן ובבית ספר ראו את זה אחרת שלחו אותי לרופאה ומשםלאסף הרופא , שם בעצםהכרתי את כל הצדדים המכוערים של הפרעת אכילה שם בנותלימדו אותי להקיא וכו , גם הרופאה שלי זרקה לי כמה פעמים הארות שחרוטות לי בראש יום יוםאז אין סיכוי שאגש לרופא או משהו כזה . חבל לי שאין מודעות בישראל למחלה הרצחנית הזו נמאס לי
כן זו מסקנה לצערי של הרבה בנות. אז בשלב הזה אני יכולה שוב להציע לך את עזרתי שלי, מוזמנת לכתוב לי בפרטי לatounh@bezeqint.net או להוריד לך קודם עותק אלקטרוני ב37 שקל רק כדי לחסוך לנו זמן ושתגיעי קצת יותר מבושלת שנוכל לעשות צעדים יותר גדולים. אשמח לשמוע ממך ובכל מקרה אלף בהצלחה סומכת עליך!!
אוקי תודה כבר כותבת לך
עד שהצלחתי שבוע שלם לא ךהקיא וגם המשקל התחיל להתייצב ולא לעלות אפילו בגרם נפלתי אכלתי כל דבר שראיתי והקאתי הכל אנו מרגישה כל כך עצבנית גם כי עוד הפעם בגוף לא היה יל משקל יציב ובטח עוד הפעם יעלה כמה וכמה גרמים וגם החזקתי ממש טוב עם אימונים של אימוני כוח עם מאמן כושר הרסתי הכל בשביל מה כמה מתוקים ואמון אוכל שמצחיק שאני בכלל לא אוהבת את האוכל הזה למה מהתחלה נכנסתי לזה ירדתי יפה בלי שום הקאות 15 קילו לבד עם דיאטה וספורט אבל פיתאום שהייתה עלייה נבהלתי ואמרתי בוא נקיא פעם אחד וזה המשיך ליותר מידי זמן וזה מתסכל מכל הכיוונים מבחינה חברתית מבחינה גופנית כי גם עם היה שוקלת 40 לא היה מרוצה פעם חלמתי להיות אנרוקסית ועדיין ליפעמים אמי רוצה את זה
הטבע מנסה תמיד לאזן את עצמו, אם תקראי בספר תביני איפה הקיצוניות וה"משמעת" והאימוני כוח מרחיקים אותנו מלאהוב את עצמינו באמת , זה לשים תנאים ואז ברגע שרק אפשר הגוף מתמרד, הנשמה פורצת דרך הבית סוהר החדש, חוקי הטבע פועלים עלינו ולכן אם אנחנו לא מאוזנים זה יתנקם בנו. הרצון לשקול 40 או להיות אנורקסית גם הוא לא עוזר לך במיוחד לשמור על איזון. כל זמן שהמשימה לא לוקחת בחשבון את מי שאני, כלומר היא משימה בלתי אפשרית מבחינת הגוף שלי, כלומר היא נסיון שלי להיות מישהו אחר או משהו אחר, זה יכשל. אולי זה יצליח לתקופה קצרה אבל לטווח הארוך זה יכשל כי הטבע ישאף להיות מה שהוא. אפשר לא להיות שמנה ולא רזה, פשוט להיות. כמו שאת פתאום אוכלת מתוקים שאת אומרת שבכלל את לא אוהבת. משהו בך מבקש שתקשיבי לעצמך, ושתנהגי לפי מה שאת שומעת שם. להקשיב לעצמינו, לאהוב את מה שאנחנו, רק משם יבוא החופש, רק מלהיות באמת מי שאני.
מנסה כל יום לאסוף את עצמי מחדש ולא לתת למחלה לנצח אותי כבר 4 שנים זה מספיק לא ניצחת אותי בכלכך הרבה דברים כבר כמעט שנה בבית בקושי יוצאת נשרתי מהלימודים בכיתה י כי איך אפשר שמישהו יראה אותיככה ? האמת בתוך תוכי אני יודעת שזה מיותר וכמה זה פוגע בי וכמה אני לא באמת צריכה לרדת במשקל . כל שבוע אני מתחילה עם מטרות חדשות כמו לאכול בריא בלי להקיא לצאת להליכות ולא בתדירות מוגזמת ומה עולה על המשקל בתקווה לטוב או לפחות להישאר באותו משקל אבל לעלות במשקל? ?ממה מירקות שאכלתי? אין נורא מזה כנראה שנגזר עלי לסבול ככה את סוף חיי שנדמה לי שגם זה מתקרב,. זה חזק ממני
יקרה, תמיד עצוב לקרוא על מישהו שמוותר על חייו, כי כאילו החיים זו איזו הזדמנות כזאת לעשות כל מיני דברים ואנחנו כאילו מוותרות על הכל בגלל המחשבות שיש לנו על צורתינו החיצונית. מחר יש לי הרצאה ברמת גן, ושוב נעלה את השאלה הזאת לדיון באור וכולם יסכימו איתי שמה שחשוב בחיים זה מה עושים בהם ולא איך נראים, וכמה אנחנו נותנות ונותנים לצורה החיצונית להפריע לנו לעשות את מה שבא לנו, וכמה אנשים אחרים חושבים שדעתם עלינו מעניינת אותנו וכולנו שוחים באותה ביצה. זה מפתיע שכל אחד בחדרי חדרים חושב שזו שטות לוותר על החיים בשביל מספר על המשקל, ובכל זאת כל כך הרבה אנשים עושים את זה. איך הגענו למצב שיותר חשוב לנו המספר על המכשיר הזה מאשר השמש בחוץ והמים הקרירים בים? איך הגענו למצב שהמוסיקה שאנחנו שומעים איננה גאז וסקסופון אלא "כמה אני שמנה כמה אני שמנה"… אז את מוזמנת לקרוא פה הרבה מהתכתובות, שבהן אני וכולן מדברות על איך הגענו ולמה הגענו וגם על כל מיני דרכים איך לצאת משם, כי זה לא הטבע האמיתי שלנו לוותר על החיים, ממש לא. יש פה התמכרות ואפשר לצאת ממנה. קראי עוד קצת, תשמעי איך זה נשמע מה"פה" של אחרות ותראי איך לאט לאט כל מיני תובנות מחלחלות לך. אשמח לשמוע ממך שוב אחרי שתקראי עוד פה, לשמוע מה את אומרת. בינתיים שבת שלום שתהיה לך וסלחי לעצמך כי ממש, אבל ממש את לא אשמה.
ואו . קודם כל תודה על התשובה , אני כל כך רוצה לצאת מזה אני בטוחה שכולם אבל איך מתחילים מה עושים ? אני באמת מקווה לטוב , שוב תודה על התשובה מעריכה מאוד. ושבת שלום ❤
שלב ראשון הוא הכנת המוח להבנה שזה לא באמת משהו טוב. להבין, דרך קריאה של אחרות ודרך לשאול את עצמי: מה טוב לי בזה. מה נותנת לי הבולימיה. יעלו תשובות כמו "טעים לי" "מרגיע אותי" "מעביר לי את הזמן" "אני לא צריכה לחשוב על דברים מבאסים" ועוד כהנה וכהנה, אם את רוצה כתבי לך את כל אלה כדי שנוכל לעבור עליהם אחר כך אחד אחד ולראות אם יש שם משהו שבאמת יותר חשוב מהחיים וההתמודדות האמיתית איתם. דרך זה נוכל לראות עוד אופציה שכרגע לא קיימת. אופציה שאומרת שאולי הכל ישאר לי, שיהיה לי טעים גם אם זה לא חמש פרוסות בבת אחת אלא שתיים עכשיו ושתיים אחר כך… כשרואים מה באמת אני מנסה להשיג אפשר להבין שאולי יש דרכים אחרות להשיג את זה ואולי אף טובות יותר.
במקביל בהכנת המוח זה להבין עד כמה עמוקה שטיפת המוח התרבותית של הרזון המוגזם והבלתי טבעי שכביכול הוא תנאי לקיומינו פה. עד כמה אני עצמי שטופת מוח, כמה מהמחשבות שלי והראייה שלי מושפעת מהתדרים האלה. ההבנה של עומקה ומוחלטותה של שטיפת המוח הזו שמשרתת בעיקר את חברות האופנה הקוסמטיקה הדיאטה וכל מי שמנסה לעזור לי להיות "מושלמת" לפי הסטנדרטים של מי קבע אותם בכלל, ברגע שאת מבינה עד כמה זה טבוע בך את יכולה לגייס בתוכך את העוצמה הנדרשת לשים את כל זה בצד ולתת לעצמך חיבוק טוב. חמלה הבנה אהבה אלה הם הכלים שאיתם יוצאים מבית הסוהר הזה. שלב ההבנה מצייד אותך בכלים האלה. זה יכול לקחת כמה ימים או כמה שנים, אין לי שיפוט על זה. שאלי שאלות אם יש לך וסמני לי כשאת מרגישה מוכנה.
היי חניתה וכולן
רציתי לשתף בבלאגן שאני מתמודדת איתו עכשיו, בדרך החוצה מהבולמיה.
מצאתי כנראה, מתישהו, שעוזר לי אם אני מדבר בקול רם על הנושא. משקל, פחד להשמין, וגם על כמה אני מרגישה שמנה ושונאת את הגוף שלי.
דברים שפעם לא העזתי להגיד לאף אחד אולי עוזר לי לשתף ולעמת בקול רם.
אני בטיפול פסיכולוגי. יוצא שאני מרגישה שזה "חלק ממני", חלק מהאישיות שלי וממי שאני ואני מדברת על זה גם עם חברות ועם כל בן זוג פוטנציאלי, מה שגורם להם להתרחק ולבקר, אני חושבת. העירו לי על זה כבר וווידאו שאני בטיפול, ואני כן. ונכון שלפעמים אני פשוט "מדברת את המחשבות שלי" באופן ישיר על איך שאני שונאת את הגוף שלי, אבל מרגישה שאני "מפילה" את עצמי על אחרים (ועוד במשקל כבד חח) וגם מרחיקה ממני חברות טובות
זה לא שאני מאמינה שהמשקל והגוף זה מה שצריך להוביל את החברה ולפעמים נותנת ספיצים מרשימים נגד שמנופוביה, ובכל זאת המילים שאני שונאת לשמוע מילדות בנות 12 חוזרות ונאמרות ממני ומשכנעות אותי ומציפות אותי דמעות ודכאונות בכל פעם מחדש ומשתלטות על כל הקשרים שלי…
אשמח לשמוע אם מישהי מזדהה ❤
גל יקרה, כעקרון כולנו היינו שמחות לחיות בעולם שבו אפשר להרגיש נוח לדבר על הכל, ועדיין היינו מתרחקים ממישהו שהיה מעייף אותנו בדיבורים על דברים שלא מעניינים אותנו, ומתקרבים למישהו שמדבר על דברים שכן מעניינים אותנו או אפילו רק יודע להקשיב… והקטע שאנחנו מוזמנות להיות הבן אדם הזה. אנחנו מוזמנות להעסיק את עצמינו בנושאים שמובילים אותנו למקומות מעניינים ויצירתיים, להעשיר את התוכן הפנימי שלנו בתכנים חדשים, שונים מכל השיפוטיות וההשוואתיות והתחרות שיש בטלויזיה, למשל מוסיקה, קריאה, פילוסופיה, אסטרולוגיה, פסיכולוגיה, תפירה, ציור, יצירה, סתם אני זורקת כי יש אינספור דברים שיכולים להיות חדשים ומעניינים ברגע שאנחנו מסכימות להרשות לעצמינו להפתח לזה ולא שופטות אם מגיע לנו או מותר לנו או זה מענין מישהו אחר וכו… מכוונים אותנו למשימות של להראות טוב ולמצוא חתן, אבל יש בחיים עוד כל כך הרבה תוכן ששכחנו, ושם בעצם התשובות כי לאן שהולכת תשומת הלב שלך שם תקבלי תוצאות.
כלומר השאלה איננה אם לדבר את זה בקול רם או לא אלא במה את בוחרת להעסיק את עצמך, וכדי לשחרר את כל התוכן הראשוני הזה שמילאו לנו את הראש בו – אני מציעה לך לכתוב אותו במחברת. פשוטט לכתוב, או במחשב איך שבא לך, אבל לכתוב לתת לזה לצאת אל הנייר. הנייר סופג הכל ומשחרר ונותן לך מקום לדברים חדשים, וגם אם יום אחד תרצי להזכר מי היית ומה היה שם תוכלי לפתוח ולקרוא… ובדיעבד להבין כל מיני דברים שהיום לא סגורים לך. שיהיה לך חג חירות שמח, תני לדמעות לצאת עם המילים על הכתב, וכך תוכלי גם להיות מי שאת כרגע ללא חשש וגם לשמור על יחסיך עם חבריך והסביבה. בהצלחה יקירה.
יקרות שלי אני עפה לי קצת לפוש בכרתים עם הבת שלי. מאחלת לכן חג רגוע, להנות בחברת האנשים סביבכם, להרים את העיניים לראות אהבה ואיכפתיות, בשלל צורות וצבעים. חוזרת שבוע הבא, חג שמח לכולם.
היי חניתה, מה שלומך? מזמן לא שיתפתי, כי נהיה לי ממש טוב. אני עובדת בקיבוץ מקסים בצפון, מוקפת באנשים נחמדים וטוב לי.
לקראת פסח החששות חוזרים… אני עומדת לחזור הביתה לשבוע (אפילו קצת יותר) וחושבת הרבה על הבולמוסים הענקיים שעומדים להגיע. אני לא רוצה שהם יגיעו, אבל אני לא מרגישה שאני שולטת בזה כשאני בבית.
אני יודעת שאני אהיה מאוד גאה בעצמי אם אעבור את כל התקופה בלי בולמוסים. לאכול בארוחת החג לשובע, ולא לחסל את האוכל כל הלילה…. כן, זה יהיה נחמד גם לי וגם לבני המשפחה.
מנסה לחשוב על דרך לעבור את החג בשלום אבל לא רואה תקווה באופק…
חג שמח!
יקירתי איזה כייף לשמוע ממך, אני מבינה את החשש אבל יתכן מאד שכמו כל פחד זה רק וילון חרוזים כלומר אשליה שכשמגיעים אליה מבינים שזה לא אמת. אנחנו בני האדם רוצים שינוי ובו בעת פוחדים ממנו, אבל הוא קורה בכל מקרה. השינוי קורה ככה זה בטבע. לפעמים אנחנו נאחזים בישן בכל הכוח אבל האמת היא שאנחנו כבר לא אותם האנשים שהיינו, גם אנחנו כל הזמן משתנים, אם ניתן לעצמינו ולא נכפה על עצמינו את הישן. קחי את חג החירות הזה כהזדמנות לראות מה שונה בך כשאת בבית, איזה תדרים מעלים בך בני משפחתך האהובים אך המשפיעים עליך, מה עולה ומה את מרגישה, שימי לב, ותתיחסי לקולות של הילדה הקטנה שבתוכך תקשיבי מה יש לה להגיד. ככה תלמדי מה היה לא נכון לך ואיך את כבר לא מוקפת בתדר הזה, תוכלי לראות מה הטוב שאת מוקפת בו עושה עבורך ואיך הוא מחזק אותך להיות הבן אדם המופלא שנועדת להיות. אוהבת אותך מחבקת אותך בכל מצב וענין, חג שמח מתוקה יקרה וחופש נעים.
המילים שלך מחזקות מאוד. אני אנסה להקשיב לעצמי כשאני בבית, להבין מה בדיוק קורה כשאני שם (כבר יש לי ניחוש או שניים…)
מזכיר לי את השיר "מתנות" של אביתר בנאי, שבו הוא אומר "תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד".
חג שמח אהובה
שלום חניתה יקרה. מזמן לא שיתפתי. אני לא מקיאה כבר חודש. זה הישג נפלא עבורי. שמנתי ממש. כאילו ניפחו לי את האיברים. ..הימים שלי טובים, אני אוכלת מאוזן ומסודר , וכל יום, כאילו דווקא, מגיע הדחף ההיסטרי הזה של ה"עוד" , ממש כל יום, לכמה דקות"עמוסות"..וואי איזה דבר זה. .שיגעון. .להחליף הפרעה בהפרעה. .איזה באסה. ובכל זאת אני לא הולכת להקיא. מנסה לעשות תיקון במקום הזה. .להסכים להכיל אותי במקום הבלתי נסבל הזה של ההכרזה, הנפיחות הזו בגוף. .אני כאילו לא מאמינה שאני הולכת וגדלה. ..נושמת עמוק. .מתפללת להיפטר ממה שמיותר לי, בגוף בנפש, מנסה להבין מה כל כך מפחיד בלהיות מלאה. .למה הסכמתי להרוג את. עצמי רק לא להיות שמנה. .מאמינה שאני בתהליך. רוצה להיות מי שאני ולאהוב מה שיש. . מקוה שההתקפות האלו יעברו ואני אהיה במקום רגוע יותר ואז מה שמיותר יעזוב אותי. ..
נועם יקרה את מאד אמיצה כל הכבוד לך.. נסי להבין על איזה צורך עונה הרגע הזה. האם באמת האכילה שלך מאוזנת או שהיא מעט מדי או "בריא" מדי… אם יש בה הכל אז פחות יהיה לך צורך לעשות השלמות. ואולי אלה שאלריות של האכילה הרגשית שזה נושא שלם של מלא מלא נשים ואנשים, רגשות שלא בא לנו עליהם כמו פחד ואשמה ובושה ותקווה וחלומות ותקוות והרבה מאד אהבה שרגילה להסתתר. מצאי לעצמך מקום שאת יכולה לפרוק את הרגשות האלה בדרך קלה וזמינה כמו מחברת או כתיבה במחשב או בלוק ציור או מה שבא לך, אולימוסיקה אולי פשוט בכי הגון, לתת לאנרגיות הכלואות הללו לצאת לעולם. ברגע שמפסיקים לפחד מהרגשות ומותר לנו להרגיש מבלי לחשוב שזה יהרוג אותנו, אז לא צריך כל כך את הפיצוי והבריחה אל האוכל. כל זמן שהבולימיה שולטת היא מכסה על הכל, ורק כשמפסיקים אז אפשר באמת לראות מול מה אני עומדת באמת. ממה ברחתי, אילו מחשבות מעכבות אותי, תני לעצמך את ההזדמנות לחקור באמת מה יושב בתוכך שגרם לך להעדיף בולימיה על חיים. העיזי להסתכל ואז תדעי גם את התשובה מה עליך לעשות. רמז: תמיד קשור לאהבה.
אני לא מצליחה להקיא לא משנה מה אני עושה למה זה ככה??
תקראי פה את ההודעות והתשובות, קראי כמה עמודים ותביני ממה את אולי מצליחה להמנע. שיהיה בהצלחה גם לך למצוא דרך לאהוב את עצמך כפי שמגיע לך!!!
במקום להגיד אני חדשה פה וככה מסמנת כאילו תשארי … כתבי אורחת פורחת ואאחל לך שנפגש בנסיבות אחרות…
יש לי כבר הפרעות אכילה קרוב לשלוש שנים והחזקתי את עצמי שבוע שלם בלי להקיא אבל שעליתי על המשקל ראיתי עלי של ארבע קילו הייתי 54.0 ועליתי ל58.0 אז חזרתי למקום שאני שולטת הקאות אבל זה עושה לי בעיות כמו כאבי בטן מחריפים כאבים בעזור הלב אבל אני לא מוצאת את עצמי פסיקה כי אני יודעת שגם עם אני אוכל טוב אני ישמין ולא אני תא הגזמתי בכלל באוכל זה היה נורמלי לגמרי למי שרוצה לרדת במשקל אבל אני לא רואה את עצמי שוב לא עושה את זה אני בת 17
יקירתי כמו שכתבתי פה וגם בספר בשבועיים הראשונים הגוף אוגר נוזלים ומנסה להתרגל מחדש לאכול נורמלי ולכן מתנפחים קצת, זו הסיבה שהרבה בנות מתיאשות וחוזרות לבולימיה. אבל אם את יודעת שזה מה שצפוי לך ולוקחת את זה בחשבון, אז אחרי זה הכל מסתדר שוב והגוזלים יורדים והבטן מתרגלת. הגוף צריך ללמוד לסמוך עליך, כרגע הוא מבוהל וינסה לבדוק אם את רצינית. ככל שתתמידי הגוף ירגע, כמו בכל מערכת יחסים…. אני סומכת עליך שאת חשובה לעצמך מספיק לנסות שוב ושיהיה ממש בהצלחה. אם בא לך תקני לך את הספר, אלקטרוני זה 37 שקל, לא יקר, יש שם כל מיני טיפים שיכולים לעזור לך. בכל מקרה המון בהצלחה וחג חירות שמח!!
אני בולומית כבר שנה זה דפק לי הרבה דברים אמת שריזיתי די יפה ונחשאר לי עוד 4 קילו אבל שאני מצילחה לא להקיא ולאכול נכון ולעשות ספורט אני יום למחרת רואה עליה קטנה ואז ישר אני חוזרת לצב הרגיל להקאות אבל אני כבר לא רוצה את זה אני מרגישה שהחיים שלי מתחילים להגמר ואני חנוקה אני לא רוצה לבפר להורים כי אני פשוט היה עכזבה ובושה תציף אותי אבל אני חייבת איך דהוא עזרה כי אני כבר לא יודעת מה לעשות
אי אפשר למדוד את הגוף כל דקה וכל יום, זה מתפרש על פני תקופה, אם בודקים בכל רגע אז גם כוס מים זאת בעיה. נסי להניח לנושא המשקל ולהתרכז בתחושה שלך ובעשייה שלך של דברים שאת אוהבת, שימי את נושא האוכל והמשקל במקום נחמד בצד, ולא כתנאי על החיים שלך. קל להגיד אני יודעת, אבל כל זמן שמתעסקים רק בזה אז החיים נעשים חד גוניים כמו שאת מתארת ואין בעצם שום תקווה לשום דבר אחר. תבדקי גם אם הלאכול נכון שלך אינו מוגזם לכיוון דיאטה ואינו מכיל קושי והתמודדות כי אז זה שוב מתכון לכשלון. נסי לחיות חיים מאוזנים שלאכול משהו שאת אוהבת אינו נכלל ברשימת הפשעים הבינלאומיים הקיימים… כל דבר במידה זו התשובה וכדי להתחזק עוד אני ממליצה לך לקרוא פה הרבה מהתגובות אחורה והמכתבים של הבנות ולהבין את שורש הענין…
אני בת 16 , תודה על התגובה המושקעת
אם בא לך כמובן, את מאד צעירה ואשמח לעזור לך שלא יגרר להרבה שנים… atounh@bezeqint.net
מי את עפרי? מי את בלי המחלה? מי את כשאת מוציאה את הנקודה השחורה מהלב? מי את באמת? בפנים? את זוכרת? עפרי את יכולה לחזור אני לא אוהבת את זה שאת מתחבאת מאחורי נקודה שחורה, מחלה, בולימיה, אני לא אוהבת את זה, אני לא מצליחה לראות אותך את אפורה את מטושטשת את קטנה.. מי את עפרי? מה את? את חייבת להזכר כי הרי את שם.. את קיימת.. אני מרגישה אותך. אז נכון שבשנים האחרונות משהו תפס שם את המקום שלך, השתלט, אני מדברת על המחלה הארורה כמובן, ואת נעלמת לך.. הרגשת לא רצויה כי משהו אחר תפס לך את המקום, אבל האמת שזאת לא האמת, הבולמיה תפסה לך את המקום בהמון ריק, המון בורות ריקים ואפלים.
עפרי זאת שנתתי לזה להשתלט כמו להבה, ואת התחבאת לך מאחור, כי פחדת וזה בסדר, זה לא אומר ששכחתי, זה לא אומר שאני לא זוכרת אותך.. את עפרי, את עברת המון בחיים, את חזקה, את מוכשרת, כשאת רוצה את תשיגי הכל, את מיוחדת, את יפה, יש לך מוסר עבודה חזק מאוד, את חרוצה, את איכותית, את סקסית, את אוהבת, יש לך לב טוב, את רוצה לעזור, את מצחיקה.
את הרי יודעת להשיג את המטרות שלך אז תחזרי עפרי אני צריכה אותך אני מבקשת ממך מתחננת, תשיגי את המטרות שלך כמו שרק את יודעת, מטרה אחת, תתמקדי בה, תבחרי בדרך של אהבה לעצמך והערכה, ולא בדרך של שנאה,תאהבי את הבולמיה שגרמה לך לחזור חזקה, תעלימי אותה, לגמריי, תשמידי אותה, ופשוט תחליטי החלטה אחת שתחזיר אותך לחיים תיפרדי ממנה מהבולמיה ותגידי אני כאן בזה הרגע, אני קיימת, אני מרגישה אני נלחמת אני לביאה…
ואחרי כל השנים ששנאתי הכל, את עצמי בעיקר כי פשוט לא מצאתי אותך עפרי את התחבאת.. אני זוכרת אותך אני זוכרת לאהוב אני אוהבת אותך, את עצמי.
זה מה שאני שולחת לך, לב אדום גדול ופועם. מדוייקת מאד, אולי רק תמירי את אני נלחמת באני בשלום. שלום וחמלה על עצמי שנפלתי למקום ששכחתי מי אני. אהבה חזקה מתנצחת שאת. את מדהימה ואת לא לבד.
מחפשת עזרה\מטפלת שתעזור לי לחזור לעצמי , אני טרייה בעניין שנה וקצת עקב שירות קצת טראומתי ודיאטה מטופשת אשמח להצעות, חייבת לסיים עם זה .
עברתי את המחלה שנמשכה שנה וחצי. רוב השירות הצבאי שלי. משקל תמיד היה במודע אך בצבא בגלל הלחץ הנוראי וחוסר הזמן (ובינינו גם לאיכות האוכל בצבא) הייתה השפעה על מצבי בהם. יצאתי מזה לבד אחרי השחרור בעיקר בעזרת שיכנוע עצמי ושינוי הרגלים. הרעיון הוא לא להפוך את האכילה למרכז היום כמו שקורה הרבה פעמים בבולמיה. להתאמן מספר פעמים בשבוע ובעיקר לשכנע את עצמך שהעולם הוא לא נוראי כמו שהוא נראה. אני אחרי הבולמיה הפכתי לצמחונית וזה גרם לי להרגיש יותר טוב עם הגוף שלי. אני לא מעודדת צמחונות אבל שינוי ההרגלים ומעבר מאובססיה של התעסקות באוכל לאכילה נכונה בהחלט עזרה לי לצאת מזה
שמחה לשמוע על דרכים להסתכלות ולשחרור, קולות של חופש והתנהלות נעימה עם עצמך, שמחה שאת משתפת פה ועונה לבנות. תודה לך.
מצטערת לשמוע על שירות טראומטי, גם אני שנאתי את הצבא מאד, וגם לי דיאטה היתה התחלת הצרות… מוזמנת לכתוב לי בפרטי ונראה אם אפשר לעזור.
עניתי לך בלילה אבל זה נמחק… מוזר… אולי עוד יחזור … על כל פנים אני שמחה לראות שענו לך כבר. מצטערת לשמוע שהיה לך שירות טראומטי, גם לי היה קשה מאד בצבא… וגם לי הדיאטות היו לא מתאימות ורק הרעו את המצב. כתבי לי לפרטי atounh@bezeqint.net ונראה איך אפשר לעזור. יום נעים בינתיים כל הכבוד שאת פונה אחרי שנה.
היי חניתה.
אני בת 20. כבר כמה שנים שאני מתמודדת עם הפרעת האכילה, התחיל בירידה גדולה במשקל ומהפחד לעלות התחילה הבולמיה(שדרך אגב השמינה אותי). הצלחתי להפסיק לתקופה יחסית ארוכה, עכשיו חזרתי לזה- בערך פעמיים בשבוע..העצב והבכי משתלטים עליי והבן זוג שלי לא מבין מה קורה לי.. הוא לא יודע כלום וגם חופש שבולמיה זה מחלה למשוגעות. אני אוהבת אותו ופוגעת בקשר שלנו… אני לא יודעת מה אפשר לעשות
דיברת על עצב, על פחד, על שגעון, על חבר, על אהבה… הרבה מאד חלקים חשובים של החיים… את חיילת? יכולה לכתוב אילו מחשבות עוברות לך בראש כשאת עצובה? אם זה אישי מדי מוזמנת לכתוב לי לatounh@bezeqint.net. נשים רגע את בן הזוג בצד, וגם את הסטיגמה של מה הוא חושב או אחרים חושבים על מצב כזה או אחר שהם אינם נתונים בו, הבולימיה פוגעת בך בראש ובראשונה, ברור שזה יפגע בכל מה שקשור אליך. כתבי לי ונתחיל לקלף משם.
המון אנשים לא מבינים איך זה לחיות עם המחלה. שלסביבה יש המון השפעה במחלה הזו. חוסר השקט שחווה החולה בהתעסקות בצורך כל כך בסיסי כמו אוכל שהרי אי אפשר להתקיים בלעדיו. את לא צריכה להיפרד ממי שאת אוהבת או להרחיק אנשים ממך אבל את כן צריכה למצוא משהו שירדן ויגיע את הלחץ
איך בודקים נזקים פנימיים של הבולמיה? בזמן האחרון מקיאה מעל 10 פעמים ביום ומרגישה חלשה.. והיום ממש זה היה השיא. ישנתי כמה שעות וקמתי עם כאבים בבטן.. ובקיבה וקצת בגרון וזה ממש כואב אני מפחדת.
יש לציין שאני בעודף משקל
אפשר לעשות איזה צילום?
פשוט מנסיוני לפעמים אנחנו קצת לא מדוייקות בענין הזה, יש פה איזה שטיפת מוח לכיוון רזון מוגזם ולא בריא, הייתי שמחה לדעת שזה לא המצב אצלך. ואם יש לך חשש רפואי אני ממליצה שתגשי לרופא, הם מחוייבים לשמור על דיסקרטיות. פשוט אין תשובה אחידה זה מאד אינדיווידואלי יש כאלה שלא קורה להן כלום ויש כאלה שכן….
אני 1.75 שוקלת 100 אז כן עודף משקל לצערי
יקירה אני מנחשת שאת מבינה שכמו רבות מאיתנו האוכל ממלא לך את כל החיים, ולמעשה ויתרת כמעט על כל פעילות אחרת שיש לעשות כאן בחיים האלה. אנא תקני אותי אם אני טועה ויש עוד דברים שאת אוהבת ועושה אשמח לשמוע כי משם תפתח התשובה. מזכרוני כשאני חושבת שאני שמנה מכדי להיות ראויה למשהו אחר אני עוד יותר מתבוססת באוכל. אז שאלותי הן כמה זמן את כבר בולימית והאם יש עוד דברים בחיים שאת אוהבת לעשות?
אני אוהבת מאוד ילדים ובמיוחד תינוקות ואני בולמית שנה ++ אבל תמיד בימים שאני מקיאה זה עד הקצה ולפעמים הגוף נלחם בי ומקשה עליי להקיא, אז אני נלחמת בו חזרה וכמו כולן מנסה להפסיק תמיד יש ימים שזה הולך ויש ימים שזה נוראי
היום הלך טוב (: מקווה שימשיך. אני גם אוהבת לטייל
אהבתי לקרוא שאת אוהבת ילדים תינוקות טיולים, נשמעת כמו בן אדם מקסים ביותר. אשמח להמליץ לך לקרוא את הספר שכתבתי כי יש שם הרבה על איך אנחנו גדלים ואיך מכניסים לנו לראש את הרעיונות השיפוטיים שאחר כך מערערים את יכולתינו לחיות בשמחה וקבלה עצמית. כל אחת שמצליחה לראות דרך זה יכולה אחר כך לשחרר אחרים… אני מקווה שאת גם עובדת בסביבה של ילדים ותינוקות ויכולה לתת להם את החום והאהבה שהם זקוקים להם. לא נותר אלא שתפני אהבה שכזאת אל עצמך, כי כולנו זקוקים לתדר הזה כדי לנשום באמת, וכל הדברים שמפנים כלפינו ששונים מזה גורמים לנו למתח והתנהגות שפוגעת בנו. בולימיה יכולה לעצור אחרי שנה ויכולה להמשך 11 16 20 שנה ויותר. קראי פה בעמוד ותראי בעצמך. אני שמחה שיש ימים שהולך טוב, אולי תצליחי לאסוף הרבה ימים כאלה ולהשאיר את הרעיון של בולימיה מאחוריך. מחזיקה אצבעות שהאהבה תנצח. אני מאמינה שבן אדם שרואה את הדרך לאהוב את עצמו באמת מניח אף לאכילה הרגשית וחוזר לאיזון אמיתי, איכלה כשרעבים ועשייה אחרת בשאר שעות היום, וכך לאט לאט הגוף מגיע לאיזון האמיתי שלו. אין כאן תחרות באמת, זה בלוף שמנסים למכור לנו, ומי שמצליח לראות דרך הבלוף מנצח.
אני נשבעת שאני מפסיקה להקיא!
אני לא רוצה את זה יותר, אני בולמית במשך שבע שנים ואני לא רוצה את זה יותר.
המחלה הזאת הרסה לי את החיים ואני שונאת אותה כל כך אבל אני גם אוהבת אותה כי אני יודעת שאני אצא מזה ואחרי שאני אצא מזה, אני אבין שהמחלה הפכה אותי לבנאדם החזק שבי.
ההתמודדות הזו מול עצמי יכולה להרוג, החוסר שליטה, הפיצול שמדבר בתוכי, ואני אצא מזה אני יודעת אני יותר חזקה מזה. בתוך תוכי אני סופרמן ואני מסוגלת להכל רק שזה כל פעם לקלף עוד ועוד כדיי להגיע לסופרמן שבי וזה כואב, זה כמו לקלף פצע, הוא לא מגליד ישר, לוקח לו זמן יש לו כמה שכבות, זה לקלף ולקלף עד שאגע בסופרמן שבי שמתחת לכל הפצעים, וזה יכול לשרוף זה כואב ממש אבל אני יודעת שזה קיים, אני יודעת שהסופר מן שבי קיים, הניצוץ האלוהי שלי , כבר ראיתי אותו. אף פעם לא מאוחר ועכשיו זה נגמר כי אין בעיה שלא נפתרת עכשיו אני אוכל איך שאני בוחרת להאכיל את הסופרמן שבי כדיי שיגדל כדיי שאוכל לגעת בו שוב. הבולמיה תיפסק, השד הזה שנמצא בתוכי יעלם, ימות.
חיים חדשים מתחילים עכשיו, סופרמן אני באה.
זו רק אני שאחראית על החיים שלי, יש לי את הזכות לבחור את לחיות אם לחיות בגן עדן או בגיהנום של החיים. אז כרגע אני בגיהנום אבל מה שיפה זה שבחיים אפשר לעבור מגיה וגם לגן עדן וההפך, ואני בוחרת בגן עדן, אני אעבור לשם אני יודעת. אני אחצה את גשר האש בכוחות עצמי אני חזקה ואני יכולה. הטוב יבוא אני יודעת…
יקרה שיהיה המון בהצלחה מי שמבינה את הכוחות שלה זה כבר יותר קל לעשות את המעבר בחזרה לחיים שבהם אין קביים ואף אין צורך בהם. להבין שזה היה הדרך שלי לעבור משם לפה ועכשיו אני פה ואני כבר לא צריכה את זה. המון בהצלחה מאחלת לך גן עדן כאן ועכשיו זכרי ששום דבר לא בורח לשום מקום הכל תמיד בהשג יד והכל בעצם בתוכך. חיבוק ענק ממני ומכולם פה ולהתראות בצד השני!
שלום רב!
אני מורה בקורס כלשהו למבוגרים. הובא לידיעתי שבכיתה המקבילה לומדת תלמידה שנעלמת לזמנים ממושכים בשירותים, ופעם גם (כנראה) הקיאה באמצע השיעור בשירותים שממוקמים בסמוך לכיתה, כך שכולם שמעו אותה.
עם זאת, איש אינו בטוח מה קורה שם בדיוק וכמובן חוששים לפגוע.
איך היית ממליצה להתמודד עם העניין? אפשר לעזור?
תודה רבה מראש!!
שירה יקרה, איזה יופי שאנשים מגלים רגישות ואיכפתיות העולם אינו כה גרוע כפי שחשבנו…
הבעיה כמו שאת מבינה זה שיש פה רגישות גבוהה מאד, אני בספק אם היא יודעת ששומעים אותה, אם היא תדע שכולם מעורבים בענין שלה זה יכול להיות מביך ברמות גבוהות.
צריך לחשוב איך להעלות את זה מבלי לחשוף את זה שכולם מעורבים. למשל אולי בפעם הבאה שהיא יוצאת לשירותים מישהי תצא אחריה תכנס בשקט ותחכה שהיא תסיים, ואז תגיד לה שהבת שלה או הבת דודה שלה בולימית ושהיא יכולה לכתוב בגוגל "בולימיה זו מחלה סודית" וככה היא תגיע הנה לתכנים ותקרא קצת ואולי זה יעודד אותה לשתף בדיסקרטיות ולקבל עזרה.
אם לא היית המורה הייתי מציעה לך עצמך להיות הבן אדם הזה, אבל אני לא רואה איך אפשר להסתדר בלעדיך את הכמה דקות האלה בלי שזה ישחרר את כולם לשירותים ויפריע לכל הענין לקרות.
עוד רעיון זה לשים שם בשירותים שלט שמדבר על הפרעות אכילה ואת יודעת מה זה רעיון פצצה להתחיל לשים את הפרטים בכל מיני שירותימים ברחבי הארץ.
זה מאד לא פשוט, זו מחלה שהעיקר בה הוא ההסתרה, אנשים חושבים שהם לא יכולים בלי זה, כמו כל התמכרות ואף יותר, וחרדים שיקחו להם את ה"כלי" הזה להסתדר בעולם. תודה על האיכפתיות אני מקווה שעזרתי, המון בהצלחה עדכניני ושאלי אם יש עוד שאלות. המשך שבת מבורכת.
http://www.bulimiasecret.com/hello-world/
אציע את עניין השלט למנהל. השאלה העיקרית שלי היא האם מבחינה נפשית התגובה (לדעתך וניסיונך) לזה ש"עלו עליה" תהיה בפחד ותיעוב גדול יותר או אולי דווקא הקלה (שהיא לא צריכה להסתיר יותר).
בכל אופן חשבתי על רעיון יצירתי – לשלב איכשהו את הנושא באחד השיעורים, כאילו ללמוד על זה משהו, ולספר על האתר.. אולי?!
שירה יקרה לגבי שאלתך הראשונה מנסיוני זה יהיה בין נורא לקטסטרופה. בטח אם זה "כולם יודעים". בושה גדולה. לעומת זאת אם אחת תיגש וכאילו רק באותו רגע תשים לב אז מילא ויכול להיות אפילו שתהיה איזו הקלה לא בטוח. יתכן שהיא תכחיש ותגיד שהיא לא מרגישה טוב היום. רק היום. זו לא התמכרות סקסית, זה גורם לבן אדם להרגיש ממש רע עם עצמו והנחמה היחידה היא שאף אחד אחר לא יודע….
לגבי הרעיון היצירתי זה נשמע נהדר. מה את מלמדת? איך היית משלבת את זה בשיעורים? אשמח לעזור ולשלוח לך רעיונות ותכנים.
אני מורה לעברית, כך שהתלמידים קוראים בשיעור טקסטים (תלוי ברמה, אם זו רמה נמוכה זה לא ממש טקסט, אולי דיאלוג פשוט).. אבל נראה לי שאני יכולה לכתוב טקסט על הנושא, לספר על האתר ושידברו על זה בכיתה, כמובן בלי לדבר עליה בכלל. זה לגיטימי (טקסט יכול להיות על כל דבר בעיקרון… המורה שולטת בתכנים וזה ממילא שרירותי, אז אולי זו דרך טובה לדבר על זה וליידע אותה על הספר והאתר!
בכל אופן, אשמח אם תשלחי חומרים (אני אשכתב) למייל – hebrewnization (שטרודל) ג'ימייל.קום תודה רבה רבה על הכל!
את מוזמנת להוריד לך ספר אלקטרוני, זה 37 שקל, אולי המנהל יאשר, יש שם תכנים על דימוי גוף, על לחץ חברתי, על מודלים שאנחנו מצייתים להם, הרבה דברים שעשויים לעניין אותך ואנשים שאת מלמדת. יש פה לינק בעמודה הראשונה של האתר. חוץ מזה אני שולחת לך באופן פרטי לגתובת שנתת לי. שיהיה המון המון בהצלחה ועל זה אמא שלי היתה אומרת "מעז יצא מתוק" 🙂
היי אני בת 20 חיילת, בבסיס אני אוכלת בסדר גמור מה שבא לי והכל בצורה תקינה, ופתאום כשאני חוזרת הבייתה יש לי התקפי זלילה שאני לא מצליחה לשלוט עליהם, ואיתם ההקאות והרגשות אשם… זה התחיל כבר מלפני שנתיים-3 היה לי את זה כשהייתי רב הזמן בבית… מאיפה מתחילים? איך אני מצליחה להשתלט על זה ?
עופרי יקרה
המצב שאת מתארת אינו ייחודי לך, אני מכירה הרבה שזה קורה להן. אני יכולה להתחיל לחשוב למה דווקא זה קורה בגיל הזה אבל בתכלס לא זה מה ששאלת אותי. הייתי מתחילה בלשאול אם כשאת אומרת אוכלת בצורה תקינה את לא מתכוונת במקרה למעט מדי, כלומר לאיזה סוג של דיאטה, כי אם כן אז הגוף שלך פשוט מחכה לערב כדי לאזן את עצמו ואז זה לפעמים בא בצורה של צונאמי. אולי אם זה המצב אז כדאי לעשות חלוקה יותר מסודרת של האוכל במהלך היום, גם אם בבסיס אין לך את התנאים המושלמים לאכול כפי שהיית רוצה, אבל החלוקה חשובה יותר, אז המחיר לא באמת כל כך גבוה אם אוכלים גם דברים שאינם מושלמים בעיניך, צריך פה קצת גמישות כדי לא ליצור לחץ לכיוון הערב. אם לעומת זאת לא מדובר בדיאטה אלא בסוג של פיצוי נפשי אז פה יש משהו אחר שכדאי להסתכל עליו.
המשהו האחר הזה הוא לעצור שניה ולהעיז לשאול את עצמי את השאלות שלא בא לי לשאול. איפה כואב. איפה אני מוותרת על הנשמה שלי, האם אני לגמרי איננה בחיים שלי? האם הצבא מוחק אותי לגמרי או שיש לי איך לבוא לידי ביטוי. האם יש דרך אחרת שאוכל להחזיר לעצמי חתיכות מעצמי, בין אם זה באיזו פעילות יצירתית או דאגה שבבית יהיה לי נעים ונוח ומפנק שאינו קשור באוכל. הבעיה הרבה פעמים שחוזרים כל כך עייפים שאין כביכול "כוח" להשקיע בעצמי ואז האוכל הוא הפיצוי הקל והמיידי מכולם. אבל זכרי שזה בלוף, שזו אחיזת עיניים, כי לא רק שזה לא עושה לך טוב, זה עושה לך כל כך רע שאת מאבדת את עצמך עוד יותר. אל תאמיני לשקר הזה שאת מספרת לעצמך שזה עושה לך טוב ומרגיע אותך, כי זה בעצם עושה ממש את ההיפך, רק בהפרש של עשר עשרים דקות. לפעמים אנחנו מעדיפים את ההתמכרות על פני להסתכל עשר עשרים דקות קדימה, עד כדי כך הפחד שלנו מלהרגיש רגע לא נוח הוא גדול. אם תצליחי למצוא תחת איזה מחשבות איבדת את אהבתך לעצמך תוכלי משם לצמוח חזרה לתוך הבן אדם המקסים שאת.
מי את, מי את רוצה להיות, אחרי הצבא, מהם הדברים שגרמו לך בעבר להקטין את הערכתך לעצמך, אם יש שם מראה חיצוני שימי לב שזו שטיפת מוח חברתית, העיזי להסתכל מעבר לזה מי את באמת, אילו מתנות יש בך שאת רוצה לבטא בחייך. את לא חייבת לחכות לסוף הצבא כדי להתחיל לפנק את עצמך בפעילות שמעצימה אותך. לפעמים לוקח לאנשים שנים רבות כדי להבין מי הם ומה הם היו רוצים לעשות, אולי תחסכי מעצמך את השנים הרבות ותתחילי כבר לחקור ולהתנסות כמה שאת יכולה. חשבי מה יעשה לך טוב באמת, ובצעדים קטנים ואוהבים עשי זאת.
אוכל זה משהו שאף פעם לא יחסר, ואף פעם לא ימלא שום בור. וכל פעולה אחרת שתצליחי לעשות במקום זה כבר תתן לך גובה ותחושה טובה ונעימה לגבי עצמך. האוכל לא יברח, אפשר כל פעם משהו נחמד אחר להתפנק עליו. ותזכרי שאין שם אף אחד אחר חוץ ממך שיכול להכריח אותך לאכול אם לא באמת מתאים לך לעשות את זה. את היחידה שם, ואם את מסכימה להרגיש קצת לא נוח לכמה דקות, תחושת האובדן נעלמת והזכרון מי אני חוזר.
עוד דבר אחרון שאת יכולה לעשות נגד אובדן הזכרון הזמני הזה וזה לכתוב לך שלט נחמד בכניסה לחדר או בתוך החדר. שלט שיזכיר לך שעכשיו זה כמה שעות שלך בלי בוסים ובלי מפקדים ושאת הבוסית הכי מקסימה שאי פעם תהיה לך, שימי שם לב וחיוך ונשמי עמוק, ואז הנשמה חוזרת אל הגוף והוא לא פוחד יותר. הכל בסדר.
..
תגובות מהסוג הזה הן הסיבה שנקשרתי אלייך מלכתחילה..
תודה…
נראה שאין לזה סוף אבל כנראה שיש. לא שאני מחוץ לבוץ. לצערי אני לא. עדין לא. יש לי נפילה כל שבוע בערך. אני מקוה שגם על ה"תדלוק" הזה אני יוותר כבר. ..אני עושה עבודה …מקוה שאהיה בחוץ לפני שאני אהיה זקנה. .או לפחות לפני שאני. …סתם סתם. ..אני מקוה שבעזרת ה' אני בחוץ. חאלס לא רוצה יותר. פוחדת מדיבור כזה בדכ' יום אחרי דיבורים כאלה אני נופלת….היו לי שנים מאוד קשות תקופות שהייתי לפני או אחרי. מכירה את המקום שאת מדברת עליו. כדאי לך מאוד ליצור קשר עם חניתה, היא גדולה. אלופה. מדוייקת מחזקת מטפלת מוכשרת מיוחדת במינה. הרבה עוצמה חוכמה וחום. תנסי. אני מאמינה ויודעת שימים טובים מחכים לך. תכתבי.