אני פשוט לא מצליחה להרים את עצמי אני נשאבת לתוך הבולמוס הזה ואין לי כח להקיא אני כבר לא מצליחה להקיא
אני כל כך שונאת את עצמי הבטן שלי ממש נפוחה וכואבת אני לא יודעת מה לעשות…. אני חייבת לצאת מזה
פעם ראשונה שאני כותבת פה. קשה לי מאוד. אני מקיאה בערך 3 חודשים ובחודש האחרון זה נהיה באובססיביות- מספר פעמים היום. ירדתי מלא והרגשתי מאושרת, פתאום היום, אכלתי עם חברות שניצלונים וציפס ולא הצלחתי להקיא. רציתי למות….. הגעתי הביתה נשקלתי וראיתי שעליתי קילו וחצי (הדבר היחיד שאכלתי זה שניצלונים וציפס). נכנסתי לדיכאון כי עליתי ואז אכלתי 2 טוסטים… גם אותם לא הצלחתי להקיא, ועליתי עוד קילו. איך אפשר לעלות 2 וחצי קילו ביום??? למה זה מגיע לי???? קשה לי, ממש רע לי, אני לא יכולה להפסיק לבכות. נמאס לי מהכל, נמאס לי מעצמי, נמאס לי להרוס כל דבר טוב בחיים שלי…… נמאס לי מלהקיא נמאס לי מלאכול, נמאס לי לחיות!!! 🙁
היי חמודה
לא, אי אפשר לעלות ביום אחד, אלא אם יוצרים בגוף כזה חוסר מטורף שהוא נאחז בו בכל כוחו. במרבית המקרים מדובר בנוזלים שטרם עובדו וטרם יצאו כשתן.
באופן טבעי הגוף מתרגל למנגנון רעב-שובע מסויים, ואפשר להרגיל אותו קצת אחרת, אבל לא בכוח ולא במהירות וכל קחצור דרך הוא בעצם דרך יותר ארוכה. כי עכשיו צריך לאזן באופן מלאכותי ולמעשה לעבוד בזה. אם היינו צריכים להפעיל באופן מלאכותי את מנגנון הנשימה היינו עסוקים בזה כל היום, מזלינו שזה עובד לבד, ומשחרר אותנו לעשות משהו נוסף עם הזמן שלנו.
אותו דבר מערכת העיכול, לאזן אותה באופן מלאכותי זה לעבוד בזה יומם וליל, ולשחרר אותה לעשות את שלה מאפשר לנו לעשות עוד משהו עם החיים שלנו.
היי
היה לי בולמוס ואכלתי הרבה וכשהלכתי להקיא לא יצא האוכל מהבולמוס לצערי אך כן יצא אוכל משעות מוקדמות יותר שאכלתי?? איך זה הגיוני?? האוכל לא התעכל כבר? ואיך זה לעזאזאל עובד אם אני מקיאה לא יצא קודם האוכל האחרון שאכלתי?? מרגישה רע שאני תקועה עם כל הבולמוס הזה בגוף שלי
כבר במשך חצי שנה אני אוכלת אוכל ובמידה ובוא כבד אני דוחפת אצבע ומקיאה אותו בשירותים .
בשבועיים האחרונים התחילו להיות לי פליטות טבעיות של האוכל , ואם אני אוכלת הרבה מכביד לי על הקיבה ונהיים לי כאבים . אתמול בלילה אחרי שאכלתי שווארמה ניסיתי להקיא ופשוט לא הצלחתי !!! הגוף שלי לא מצליח להקיא וזה מתסכל אותי !!! מה זה מו סטרס שהגוף נכנס אליו ולא מצליח להוציא את האוכל ? אז למה אני לא מצליחה להקיא ?!
תודה לעונים ..
הרבה יש לי לאמר על מה שאנחנו עושות לגוף שלנו שהוא חלק מהטבע ולכן שואף לאיזון, כמו הטבע, ולא מבין למה מקשים עליו כל כך את המלאכה עם שלל רעיונות חברתיים ואישיים והוא ממשיך לנסות לעשות את מה שהוא יודע. שזה לשמור על חייך, איזון, אנרגיה, כמה שיותר כוחות לשמור עליך.
מסתבר שהגוף שלך לא מעוניין לעזור לך להיות בולימית. אולי הוא מנסה לחסוך לך 11 שנה של התמכרות…?
העולם נוטה להתיחס לגוף כאל רובוטיקה. אני אכניס X ויצא Y. אבל אנחנו לא רובוטים, אנחנו יצורים אורגניים שמשתנים כל הזמן, וצרכינו משתנים, ואין לנו באמת ידע על כל גוף וגוף כפי ש"הם" מתימרים שיש להם. אני נגד דיאטה ונגד חלוקת המזון לטוב ורע, אני בעד מינון נכון של הכל ומציאת מהם הדברים שעושים לי טוב.
שווארמה? כן למה לא, פעם בשנה אני מרביצה שווארמה נוטפת טחינה וחצילים… ואז אני נחה כי זה היה כמובן קצת מעייף… 🙂 ולוקח לזה לפעמים כמה שעות טובות להתעכל…
חצי שנה זה לא הרבה זמן לתקן, זוהי התמכרות שיכולה לקחת שנים. אם תרצי לעצור בזמן דברי איתי. בינתיים חג שמח, תהני מרבע או חצי סופגניה ושבת שלוםםםם
היי חניתה, הייתי פה כבר תחת שם אחר ועם הרבה יותר מוטיבציה… בחודש הקרוב "אחגוג" ארבע שנים של בולימיה, ואני עוד לא בת 15.
הבנות בכיתה שלי מודעות להפרעה, והן לרוב מאוד תומכות ומקבלות, אבל זה עדיין מן נושא טאבו כזה – לא מדברים, לא נוגעים.
יש ילדה אחת בכיתה שכל הזמן מתלוננת שהיא שמנה, וזה לגיטימי, עם כל ההורמונים והגיל והלחץ. אז אני ממש משתדלת לתמוך בה. אבל היא גם מאיימת להקיא, וזה עושה לי ממש רע… סוג של "טריגר, בשפה האינטרנטית.
מה לעשות איתה? אני לא אוהבת להתעמת.
הייתי רוצה לומר לה שזה ממכר ורע ועושה את כל הנזקים שאני מכירה טוב מאוד בעל פה, אבל היא הרי רואה אותי שמצליחה עם זה ואני מבינה את הרצון להיות יותר – רזה, מדאיגה, ממוקדת.
למען האמת, בולימיה מאז שהתחלתי הייתה המפלט הקטן שלי גם מהן. הלכתי לשם וידעתי שאני שם לבד. דיברתי על זה וידעתי שכולן מקשיבות. ואם גם היא, אז מה? אני יודעת שבגלל שהיא "רועשת" יותר וגם תהיה חדשה בתחום כל תשומת הלב תעבור אליה… ואני צריכה את תשומת הלב הזאת, גם אם זה קצת אנוכי.
אז עברו עלי כמעט ושלושה חודשים בלי להקיא. הישג, אני מניחה שכן. לפחות ככה כל הצוות שתומך בי דואג להגיד לי כל הזמן הזה, מאז שהתחלתי להיות מטופלת במרפאה. לא חשבתי שהחלמתי, ידעתי שהדרך ארוכה. לא חשבתי אבל שרגעי הירידה יהיו קשים כ״כ. עצבות שכזאת, וואו, לפעמים אני לא יודעת איך אצליח לחיות את הכאב הבא. כמעט שלושה חודשים בלי בולמוסים. הישג. גם את זה מנגנים לי כל הזמן. איכשהו, כולם חוץ ממני הבינו עד כמה זה גדול. אני זוכרת את תחושת ההקאה; את הידיים בגרון, את הטעם במגעיל בפה, את הכאב לאורך הכל. מאיפה שאתה מתחיל עד איפה שאתה נגמר. אני זוכרת את הנפילה על הברכים, את האסלות שלא תמיד נקיות. בכל מקום, בכל מקום שאתה נמצא. אם זה לא היה כ״כ עצוב הייתי צוחקת עד כמה שבבולימיה יש משהו שגורם לך לראות מקומות שונים מאותה זווית ראיה. האסלה בדר״כ תמיד לבנה, הצבע של קרמיקת הרצפה אחרת. אני זוכרת הרבה, אבל כנראה שלא מספיק. כי הייתי שם, וכל מה שרציתי זה לצאת או למות. ובשלוש ת השבועיים אני חווה נסיגה שכזאת, עצבות שכזאת, לחץ בחזה, הרגשת אי בסדר לא מוגדרת. והקאתי.
ובלסתי. ובלסתי. ובלסתי.
אני זוכרת את עצמי מקבלת החלטות ומפירה אותם לאחר שנייה; כשאני רואה את השוקולד הבא, את העוגיה הבאה, את האבוקדו- זה לא באמת משנה מה אם אתה יכול לאכול את זה. לא זכרתי עד כמה זה מייאש, מתסכל, לקבל אותם כל פעם מחדש. כי ככול הנראה תיפול שוב, אז מה הטעם?
לפעמים בא לי למות. אני עייפה מהכל. עייפה מלחתור לבריאות. עייפה מל חזק את עצמי. עייפה מהמלחמה. עייפה מלהתפלל. ואולי זה כל מה שאני צריכה; להתפלל יותר?
כולם רואים בשלושה חודשים הישג, ואני בולעת את הכדור וחצי כל ערב ולא מצליחה להבין על מה הם מדברים. השכל, כן, הוא מבין. הלב לא מבין שום דבר.
אולי זה העניין. אין לי תפיחות על השכם לעצמי בדרך, רק לאחרים. אבל בכל רגע קטן של מעידה אני דואגת להזכיר לעצמי עד כמה אני נכשלת.
יש רגעים שאני לא מצליחה להבין למה בורא עולם שלח לי את הנסיון הזה. במשך שלושת החודשים האחרונים היו רגעים בהם בירכתי אותו על זה. כן, גם ברגעים הכי קשים אני מתעקשת להגיד; הכל לטובה, גם אם בלב אני רק מקללת. זה קשה, אתם יודעים. אומרים שהדברים החשובים ביותר בריפוי המחלה הוא להפסיק את התסמינים שלה. שלושה חודשים של חוסר הקאות, אבל הבולימיה עדיין חיה בתוכי. היא נושמת, מתפתחת, מנסה לעקוף אותי ממקום אחר.
היא הצליחה.
לקחתי על עצמי היום לאכול נכון- זה לא קרה. אני יכולה להגיד- תתחילי מחדש מחר, אבל להגיד את האמת? אני לא בטוחה עד כמה אני סומכת על עצמי. כן, אני כן סומכת על הקב״ה. אני רק לא מרגישה את זה כ״כ. שכל ולב, זוכרים?
מה יהיה? לפעמים זה כל מה שבא לי למלמל, במנטרה חוזרת; מה יהיה מה יהיה מה יהיה. ברגעים האחרים אני מבקשת למות. בשאר הזמן אני נלחמת. בלי ידע בסייף, או בטקטיקה, או במחשוב לשיגור טילים מרחוק. אני מאלתרת עוד שנייה נוספת לנשום ולא לכאוב כ״כ. ואני כואבת, כ״כ. אלוהים, איזה כאב. ואז אני פשוט מנסה לחיות. לשבת בשקט, בחושך, ולחיות. לחיות מחב שמת ונשמה מיואשת.
יש משהו בבולימיה שגורמת לך להקיא את עצמך החוצה לאט לאט. את הכוחות שלך, את העוצמה שלך, את ההוויה של מי שאתה.
ומפורק, מיוסר וקטן אמונה- ככה, אתה צריך להתמודד איתה.
מה יהיה? מה יהיה מחר?
אני לא יודעת.
בע״ה, מחר אוכל נכון. מחר לא אקיא. מחר אהיה קצת יותר שמחה.
הלוואי.
בבקשה, אבל׳ה שבשמיים.
הלוואי.
במכתבך אני רואה כמה מכשולים שטמנו לך שאין לך אלא ליפול בהם.
האחד החלוקה לאוכל נכון ולא נכון, כלומר את בלי לדעת מייצרת מחשבה של חוסר בגוף שלך, של חסימה שתבקש לעצמה איזון. אני אוכלת שוקולד ואבוקדו כמעט בכל הזדמנות, זה לא האוייב. כל מנגנון החשיבה המודרני על תזונה הוא נוגד את הטבע האנושי ולא מאפשר תנועה נכונה במרחב.
הכל מותר לנו פה בגן העדן הזה, ואנחנו אלה ששמים על האהבה הזאת תנאים.
זה שהצלחת להחזיק שלושה חודשים בתוך איזה בית סוהר חדש שבנובנית לך זה רק מראה כמה איכפת לך מעצמך וכמה את מוכנה להתאמץ על עצמך, אבל אלוהים לא ביקש שתתאמצי ותסבלי, הוא מביא לנו הכל ואם נדע להנות מזה בזמן ובמקום שזה בא מבלי להאחז בזה או להמנע מזה – נגיע לאיזון.
טעות שניה שאני שומעת זה חשיבה חיובית בכל מחיר. יש בנו עצב ואכזבה מהחיים, כל אחת ואחד קיבל כאפה כזו או אחרת, חלקינו במילים חלקינו במעשים, זה ממש לא תמיד כייף כזה גדול ושוב הנסיון שלך ללכת נגד האמת שלך ולהגיד שהכל טוב רק יוצר עוד תחושת חוסר הקשבה בתוכך, שלך לעצמך.
אשמח לשוחח איתך למרות שאת כותבת כל כך יפה אז אולי נתכתב עוד קצת, נסי לתאר לי מה היית עושה בחיים אלמלא היית מכורה למחשבות על אוכל. ציירי לי עולם שהיית מאחלת לעצמך, ולכולנו באותה הזדמנות, ואז אוכל לשאול אותך למכתב שאחריו – למה לא מגיע לך ולמה אינך יכולה שכך יהיו חייך.
הרבה אהבה.
שלום,
אני מקיאה זה כבר כמה חודשים ומנסה להפסיק עם ההתמכרות הכרונית הזו. בחודש האחרון אני סובלת מכאבים חזקים בחניכיים האחוריות. בביקורי אצל מומחה לחלל הפה התוואדתי כי אני נוהגת להקיא כמעט 10 פעמים ביום. הרופא המטפל ישר ענה לי שעקב ההקאות החוזרות הגוף מפריש חומציות חזקה והיא זו שהורסת את השכיבה של השן וכן את החניכיים. הבשורה היתה כמו גזר דין מוות עבורי. שאני חייבת להפסיק במיידי את הרגל ההקאות שאליו התמכרתי והוא זה ששמר על משקלי הנמוך. אני ממש חסרת אונים והכאבים בחלל הפה הם חזקים ומתעצמים.
אשמח מאוד לקבל את תשובתך ולדבר איתך אם אפשר. תודה עדן
הבנתי
טוב, אם אין ברירה אין ברירה, אנחנו בטח לא רוצות שיניים רקובות כמו של נרקומן…
דברי איתי הלילה אחרי תשע אם את יכולה. אז יש לי זמן ושקט בדרך כלל.
0543394798
ואם את רוצה בינתיים לכתוב לי דברים שלא בא לך לחלוק כאן atounh@bezeqint.net
זה לא קל אבל זה אפשרי. דברי איתי נראה מה אפשר לעשות.
היי, אני תוהה לעצמי אם לתת סיקור כללי על עצמי או להגיע ישר לנקודה. לצערי גם אני נפלתי אל תוך הבולימיה, ב״ה היום עוברת טיפול במרפאה להפרעות אכילה והצוות והמשפחה שמקיפים אותי באמת שממלאים אותי כח ותקווה. וגם הקב״ה ייתברך, כמובן. אבל איכשהו, דווקא אני לא כותבת פה בשביל עצמי, אלא דווקא על מישהי שנמצאת בבור שחור כ״כ גדול, ואני, עם כל העזרה שאני מקבלת יודעת על ההבדל בין להיות שם לבד לבין להילחם ביחד עם מישהו… לכן אני באמת צריכה את עזרתך, אם תוכלי, כדי לפחות לכוון אותי לאנשהו, כי אני לא יודעת לאן אני לוקחת את זה במקרה שלה…
אז ככה; מדובר באחות של חברה שלי שסבלה מאנורקסיה בעבר. היא הייתה מאושפזת כשנתיים במרפאה, עד ששוחררה. לצערי לאחר מכן היא לא המשיכה לקבל טיפול, לכן גם אם כיום היא אוכלת מסודר והגוף נמצא פחות או יותר במשקל תקין, הראש עדיין ראש של אנורקסית. כאילו רק מישור אחד טופל, אבל כל הרובד הנשמתי, המחשבתי, התפיסתי נזנח. וזה הכי נורא, כי אף אחד לא יכול לדעת מה הולך בפנים, ואנשים רואים שהגוף נראה תקין, אז כביכול אין שום סיבה שהיא לא החלימה, בריאה, שבעצם היא עדיין חולה. היא חסרת ביטחון, שונאת את עצמה, עצובה כ״כ, רק שהיום יש עשר עיניים אליה כדי שתאכל את מה שהיא צריכה לאכול. חוץ מזה, אין שום טיפול שהיא מקבלת. חברה שלי פנתה אלי כי היא בין המעטים שיודעים מה אני עוברת, ושאלה מה עושים במצב כזה. אין ספק שהיא צריכה לעבור טיפול, השאלה היא איפה; כי הגוף שלה, מבחוץ לפחות, לא אנורקטי יותר. אני יודעת מנסיון שתקופת חולים מאוחדת יש מרפאה להפרעות אכילה, כאשר בשאר הקופות אין. ניסיתי להתייעץ עם הפסיכולוגית שלי, אבל איכשהו קיבלתי הרגשה לא נוחה; כאילו שזה המקום שלי, ואם אשאל אותה אם היא מקבלת באופן פרטי גם משהו יפלוש למרחב האישי שלי, שגם ככה מאד רגיש בגלל הנסיבות…
לאן אנחנו יכולים לפנות עוד? יש לך איזה מספר, משהו? המשפחה שלה סובלת מכך מאד, אבל הם כבר אובדי עצות, לא יודעים לאן ואיך ולמי, אז הם טומנים את הראש בחול ומקווים שזה יעבור. וזה לא, את הטיפול למחלה היא קיבלה רק למחצה, ולצערנו הפרעות אכילה לא נשכחות; לא בלב, לא בגוף ולא בנפש, אלא אם כן עושים מעשה ומקבלים עזרה. בבקשה, אני אשמח לכיוון. מה עושים במצב כזה? היא בת 24, יש לה זכרונות נוראים מהאשפוז, אז כל הגישה שלה גם לגבי העניין היא מאד קשה. יש איזה מקום, מישהו באמת טוב שמתמחה ומטפל בזה? אני יודעת שהפניה שלי מבולבלת קצת, אבל אני מקווה שהצלחתי להסביר לפחות את החלק המשמעותי…
עוד לפני קבלת התשובה אני מודה לך; הייתי נכנסת לפורום הזה בימים קשים וקוראת את השרשורים עד השעות הקטנות של הלילה; ההזדהות, שיש עוד מישהו; שנופל, שמנצח, שנלחם- זה נותן המון. מעיין עזרה ראשונה לנשמה שעייפה ממילא. את עושה עבודת קודש, שתדעי…
זה נכון מאד, כדי שהבן אדם יקח את ההגה על חייו הוא צריך לדעת שני דברים. האחד לאן בא לו לנסוע והשני שהוא מסוגל לנהוג.
הרבה אנרגיה הולכת על החלק החיצוני של הדברים ושוכחים את המשמעות האמיתית, את הטעם של החיים של כל אחד. בזה אנחנו שונים.
לפעמים מרוב ההתרכזות בצורה החיצונית שלנו ומה זה אומר עלינו, אנחנו שוכחים לחיות.
אשמח לשוחח עם החברה שלך, וגם איתך, אפשר לחוד ואפשר שתעשו אלי נסיעה ביחד, נשב עם כוס תה ג'ינג'ר ולימון ודבש וניזכר למה התכוון המשורר בבוראו אותנו. יש לנו גם קבוצה קטנה שנפגשת מידי פעם, זו גם הזדמנות לקבל אנרגיה תומכת ונעימה שמחזקת ונותנת לכל אחת מקום.
אני חיית לילה, אז אחרי תשע עשר תמיד אפשר להתקשר, מקסימום אני עסוקה וקובעים למועד נוח יותר. אני מוצאת שבשיחה אפשר להגיע מהר מאד לסנכרון מוחות ומוצאים את הדרך חזרה אל הנשמה.
אפשר להעזר באנשים סביבינו ליצור מרחב בטוח, כדי ליישם את הגמילה במישור הפיסי, אבל את צודקת שאנחנו צריכות להוביל את המהלך מבפנים. 0543394798.
את אישה מדהימה!! באמת שהותרת אותי פעורת פה
כיף כיף כיף לדעת שיש אנשים מקסימים כמוך בעולם! חח נותן תקווה לעולם טוב יותר 🙂
ואחרי ההשתפכות הכנה 😉
30 שניות על חיי
בולימית כבר 5 שנים, בת 23, בניסיונות החלמה, כל המטפלים הקונבנציונלים חרצו את גורלי- "לעולם לא תחלימי לחלוטין, אבל תשתיקי קצת את הרעש"… אני חולמת על שקט מוחלט 🙁
אב כאופייני לי, אני עוד חולמת בהקיץ על ניצחון מוחלט 🙂
החזרת לי את התקווה אגב חח השמחה שלך, האמונה ההצלחה בעצמה היא ההוכחה בשבילי שזה קיים. שאני לא סתם חולמנית, אני באמת יכולה להמציא את הגלגל 🙂 לא להמציא לגמרי, אבל הבנת חח
עברו יותר משלושים שניות, אבל חייבת להגיד תודה. ואחת גדולה. את באמת שינוי מרענן וחי הרבה יותר מרוב המטפלים שהכרתי בחיי (והכרתי אחד או שניים… או עשרה 🙂
ואני אנצל את ההודעה לניסוח הישראלי הטיפוסי- אני רק שאלה חח 😉
לא יודעת אם חווית את התופעה המוזרה- של התנפחות הלחיים (של בלוטות הרוק) ברגע שמפסיקים להקיא… או שיש לך ידע על העניין… אני יודעת שזה אמור לרדת בשלב מסויים (מניסיונות קודמים. אבל תמיד יש תחושה שהפעם זה יישאר לתמיד… ואני באמת מוטרדת מהעניין. לא כיף להיראות סנאי ביום גרוע 🙁 )
שוב, המון תודה (אפילו שלא ניסית לעזור לי ספציפית, התפלק לך 😉 )
את מקסימה מקסימה מקסימה!!!
כן ירבו אנשים כמוך 🙂
בוקר טוב!!!
איזה כייף להתחיל ככה את היום עם מכתב כזה…
🙂
בטח שאפשר להגמל, מכל התמכרות אפשר להגמל, זה לא קל אבל זה אפשרי. 23 זה קטנציק, כל החיים לפניך!
הצחקת אותי יש לך חוש הומור, אני כבר רואה שיהיה שמח איתנו. 🙂
לפי החשבון שלי התחלת בסוף התיכון… שבימינו זה כבר טוב לשרוד את התיכון בלי זה זה יפה.
אם בא לך ספרי איך זה התחיל, מה חשבת על עצמך שגרם לך להתחיל… ואם זה מלא פרטים חושפניים ולא בא לך שיזהו אותך אפשר לעבור לפרטי atounh@bezeqint.net או צלצלי אלי בלילה, אני ערה עד מאוחר.
תודה על התודה על התודהה על התודה… יום מקסים שיהיה לנו.
רציתי לשתף אתכם איך אחרי הרבה שנים של הקאות יצאתי מבולימיה ללא עזרה חיצונית.
בתור התחלה החלטתי לוותר על קמח לבן וסוכר לבן נכנסתי לפורומים של תזונה טבעית ולמדתי המון מה לאכול כדאי לא לגרום להתמכרות והקאות ושני מאכלים אילו הם הגורם להתמכרות!!
כמובן שלא וויתרתי על מתוק ודברי מאפה אך החלפתי את הסוכר לבן במעט דבש, תמרים, סילאן ומאפים אכלתי רק מבית הטבע (לחם שיפון, שיבולת שועל וכוסמין)
יקר אבל שווה!
לאט לאט הוספתי עוד מזון בריאות המכיל את כל הרכיבים הנחוצים לגוף ופסק לי לגמרי החשק לג'אנק פוד למעט מקרים חריגים או בימי המחזור.
ברגע שהגוף מקבל את כל הויטמינים ולא צורכים כמויות גבוהות של סוכר וקמח לבן ההתמכרות יורדת לגמרי! מניסיון.
כבר 5 שנים שאיני מקיאה, כמובן שזה לבד לא פותר את שאר הבעיות שנילוות להפרעת אכילה כמו בעיות רגשיות, מצבי רוח ועוד… אבל זה בהחלט משפר את איכות החיים שלא מתבוססים בקיא.
יקרה
זה הקטע עם התמכרות, היא יושבת באותו מוח שיושב כל השאר. המוח זו מערכת ההפעלה. כשהיא אומרת לכי לאכול את עושה את זה. כי זאת מערכת ההפעלה.
את עושה הסכם עם חלק אחד של המוח ואז בא החלק השני ואומר לא חתמתי על שום הסכם….
צריך לשנות גישה, לא לבוא בכוח אלא במוח חחחח
גם אותך אני מזמינה לדבר איתי. בזמן האחרון פנויה בלילות, אז אחרי תשע זה מעולה.
0543394798.
יקרות ויקרים האם יש כאן מישהם מהשרון?
אנחנו מממשיכים להעלות את הנושא למודעות בכל דרך, כדי לקרב את כולנו לפתרון הבעיה. עיתונאית מקסימה בשם ליאור עושה כתבה בידיעות השרון השבוע,
מי שמוכנה להתראיין בעילום שם על איזה מצב מבאססס זה והכל, לספר קצת, זה יעזור מאד לעולם להבין מה הם עשו ולא עשו נכון… ובכלל מה קורה כאן.
המספר של ליאור: 050-3884844
תודה מראש מכל הלב לכל מי שתעשה זאת.
אני לא מבינה למה אני אובססיבית כל כך עם המשקל שלי. עד עכשיו שקלתי בסביבות 47-48 ואני 1.71. משקל מושלם וגובה מושלם באמת שלא הייתה יותר מאושרת ממני. בעקבות בעיות שלי עם עצמי ובכללי בחיים, פניתי לאוכל כמקום נחמה ואני עולה ויורדת במשקל כמו יו יו. ניסיתי להקיא, הרבה פעמים.. אבל לא הצלחתי.. שזה גם אכזב אותי.. אני יודעת שזה מחלה.. אבל אפילו להקיא אני לא מצליחה.. זה כמעט כמעט כמעט ולא מצליח.. כרגע השמנתי ואני הכי שמנה שהייתי אי פעם בחיי.. אני שוקלת סביבות 53 לדעתי.. מפחדת לבדוק.. ונכון זה משקל "בריא".. אבל הפנים שלי נפוחות וכולי שומן.
יש לי בעיה. אני רוצה להיות מושלמת, להראות מושלם, הכי טוב שאני יכולה ואם צריך אני מוכנה להרוג את עצמי בדרך למטרה. למה? למה אני מרגישה ככה? למה אני לא יכולה לעזוב את עצמי? אז השמנתי אז מה.. אני ארד בקצב שלי.. למה אני חייבת להרוג את עצמי ולשגע את עצמי.. למה אני כל כך מתוסבכת.. היה כל כך קל להיות פשוט לא מושלמת…
השאלה למה היא מעניינת, ויש כמה תשובות, חלקן תרבותיות חברתיות וחלקן אישיות לך.
אחת מהן שאני יכולה לחשוב זה שיצרת חוסר כי 43 זה כנראה ממש מעט והגוף שלך כבר מתכנן את המרד הזה הרבה זמן.
סיבה שניה כאמור מודל היופי שטוחנים לנו בשכל. את לא יכולה להמלט מהתדר החברתי המהדהד ללא הפסק הזה. כלומר את יכולה אבל זה מאד לא פשוט.
אכלתי המון.. אבל המון.. סביבות ה4000 קלוריות ומספיק השמנתי בשבוע האחרון.. עכשיו זה הסוף שבוע ואני לא יכולה להרשות לעצמי להשמין עוד.. אני לא מצליחה להקיא ואני חושבת עשיתי משהו גם לא בסדר, כי כואב לי ממש בגרון כאילו חתכתי את עצמי בטעות.. אני חסרת אונים.. אני כל כך שמנה ואין לי מושג מה לעשות כדי להעלים את כל מה שאכלתי..
אני זוכרת את ההרגשה הזאת.
לפני שהייתי בולימית הייתי שמנה.
לא משהו מטורף, קצת מרובעת, בלי מותן ועם סנטר כפול, ככה לפחות ראיתי את עצמי. הרגשתי את עצמי אזרח סוג ב, גם אם לא אמרתי את זה וגם אם אף אחד אחר לא אמר לי.
המפלט שאנחנו מוצאות באוכל הוא כמובן מדומה. הוא דוחה את ההתמודדות עם משהו שלא בא לנו עליו, שלמעשה ההתמודדות איתו יותר קלה מלבזבז חיים שלמים בלהמנע ממנו. אבל את זה יודעים רק בדיעבד.
באותו רגע נדמה שההפך. שלאכול ולהקיא יותר קל מלהתמודד עם עצב או לחץ או קושי.
אני מניחה שתרגישי רע עוד כמה ימים טובים, (על אף שלא משמינים מיום אחד), בסופו של דבר הכל ירד ויתעכל ויתחרבן החוצה. זה לא באמת ישאר בתוכך לנצח. את יכולה לנוח קצת ואז לצאת לסיבוב אופניים אומשהו נחמד גופני אחר, לא מוגזם, תני לגוף להנות ולא להכנס לסטרס.
ככה הוא יעכל את הכל יותר טוב.
כמובן שאם תאכלי כל מה שבא לך אבל במידה סבירה ולאורך זמן יותר, אז לא תצטרכי להקיא בשביל לאזן את עצמך. זה ההגיון ועכשיו יש את ההתמכרות. זה לא פשוט. הסטטיסטיקה מספרת על אחת לשבע כבר.
נסי לנשום ולמנף את חוסר היכולת שלך להקיא ללאכול בהתאם. מאחלת לך בריאות לגרון היקר שלך ולנשמה היקרה שלך.
ניסיתי להקיא היום ללא הצלחה אחרי זמן רב שאני כל הזמן מקיאה, יכול להיות שיש לי בעיה ברפלקס ההקאה? מה אני יכולה לעשות כדי להתרוקן ? אני מרגישה כאילו הכל תקוע בי ונפיחות בבטן 🙁
הכי טוב זה לשכב על הגב ולשים רגליים על הקיר, לנוח, לנשום. הגוף יודע להתרוקן ולא משמינים מיום אחד.
יתכן שה"צרה" שנפלה עליך תהיה המפתח שלך החוצה.
כי הרי ברור לנו בהגיון הבסיסי שאם נאכל הכל במידה סבירה אז לא נצטרך להקיא. שרק בגלל הכמויות המטורפות שאנחנו דוחפות אז אנחנו מרגישות שאנחנו חייבות להקיא את זה. כשאת מדמיינת בריאות את רואה את עצמך אוכלת במידה מה שבא לך, ולא כל יום אותו דבר או הכל באותו יום. פשוט אוכלת כמה פעמים ביום משהו נחמד וטעים והלאה לדבר הבא.
בסופו של דבר המטרה להפסיק להיות "קישוט" במרחב ולהתחיל להסתכל מבפנים החוצה – מה יש פה לעשות, מה מעניין אותי לחוות. לא איך אני נראה אלא מה אני רואה.
אני מניחה שכבר ניסית שוב ושוב להקיא ואולי אפילו הצלחת. אבל בכל מקרה תחשבי על תסריט החלמה אידיאלי, שיהיה לנו לאן לשאוף.
חניתה ,היום החלו לי כאבים במפתח הלב אני לא מצליחה לנשום זה ממש כואב לי ,זה מקרין לגב וכואב לי…זה קשור לכך שאני מקיאה?ואם כן מה אני יכולה לעשות כדיי להפסיק את זה?
יקירתי לא משחקים עם הגוף. לי לא היו דברים כאלה ואני לא רופא, קחי את עצמך למיון או לרופא במיידי. קארן קרפנטר מתה מהתקף לב במהלך הקאה. זה נדיר אבל זה יכול לקרות.
אני בולמית כבר 4 שנים בערך, הרפלקס קיא שלי נדפק וכל פעם שאני אוכלת אז עולה לי קיא
אבל אני גורמת לעצמי שיעלה לי קיא בלי לדחוף אצבעות פשוט מעלה אותו בגרון כזה
בקיצור נמאס לי
ואני מפחדת שאני יפסיק עם להקיא בכח ולהקיא עם הרפלקס קיא ואני אשמין כי אני יודעת שאני אשמין
ואני מפחדת שהשיניים יהרסו לי
ואני לא יודעת מה לעשות, לא יכולה לשתף אף אחד
אני פשוט רוצה להפסיק
ואין יום שלא עולה לי קיא אחרי האוכל
לא יודעת איך להפסיק אתזה
אני פשוט רוצה לאכול נורמלי לשם שינוי ולהרזות
גם אני כבר לא הייתי צריכה אצבעות וידיים, גם אצלי זה כבר עלה בקלות עם השריר. את כביכול בוכה על הטכנולוגיה, אבל הצער הגדול הוא על חוסר השליטה…
את לא לבד כמובן, מוזמנת לקרוא בעמוד, מכל הכיוונים זה בא. אנחנו יכולות להתכתב אבל אני מוצאת שהכי יעיל זו שיחת טלפון. זה לא פותר את הבעיה אבל זה מקצר את הדרך לשם. נסי לתפוס אותי הערב אחרי עשר. או מחר במהלך היום.
בינתיים מוזמנת לקרוא כאן בעמוד, ולשאול את עצמך אלמלא היית בולימית מה היית מעדיפה לעשות בחיים שלך.
להשתמע… 0543394798
זה יפסק מתישהו? שיפסיק לעלות לי אוכל
אני מפחדת שהשיניים יהרסו לי ואני מפחדת להשמין ונמאס לי מהפחד להשמין ואני לא יודעת מה לעשות, נמאס לי כל יום מחדש להתעסק באוכל ושאין לי כבר כוח להקיא ועולה קיא אז אני כל דקה קמה לכיור להעיף את זה מהפה שלי וכל יום אותו דבר ואין לי כוח לזה יותר
אני מפחדת שהשיניים שלי יהרסו ואני רק בת 16
אני פשוט רוצה להרזות ואני תקועה ככה כבר יותר מידיי זמן ואני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי כבר
לכולם זה ככה, אבל אחרי רגע מיד מרגישים נוח, כי אנחנו יותר דומות ממה שאת חושבת וזה קצת כמו לדבר עם ורסיה מבוגרת יותר של עצמך.
בכל מקרה אין לי הרבה דרכים לעזור לך ושיחת טלפון זה אחת הדרכים האפשריות לנו. אלא אם כן את רוצה ישר לבוא אלי, להגיע לפגישה, כי פה במיילים זה ממש רק איזה ליטוף קטן באמצע מלחמת עולם, זה לא באמת יכול הרבה לעזור לך.
הייתי בחול אכלתי כמו שצריך ולא הקאתי כהרגלי. הגוף שלי רגיל לחיות על אייס קפה ואם אוכל נכנס והוא לא ירקות אז הוא יוצא ופתאום בחול אכלתי אוכל ולא שתיתי אייס קפה..היו רגעים שממש רציתי להקיא אבל לא יכולתי אז הייתי מקיאה טיפה ממש טיפה יחסית לפעמים שמוציאים הכל..וופתאום אני מוצאת את עצמי בדרך חזרה הביתה עם געגועים לבולמוס והקאה. ואיך שחזרתע לשגרה חזרתי לבולמוס. ואני כל כך מבואסת מעצמי ולא רואה את עצמי יוצאת מהחרא הזה :/ למרות שרזיתי בחול כי בתכלס אייס קפה יותר משמין מאוכל. עדיין אני מוצאת את עצמי באותה רוטינה בגלל שעם אוכל אני מרגישה כבדות מסויימת שאין לי אותה באייס קפה..יש רגעים באמצא ההקאות שפשוט בא לי למות ולא לחיות יותר. מה שמחזיקה אותי זה תקווה או תירוץ שאני לא באמת עושה בולמוס כי אני יורקת את האוכל אחרע הלעיסה ואז מקיאה..אבל בסופו של דבר אני עושה נזק לעצמי אז למה אני ממשיכה עם זה. אוף הייתי צריכה לפרוק
תשמעי המצאת מחלה חדשה…. 🙂 אנו הבולימיות בדרך כלל לא כל כך ספציפיות לגבי מאכל זה או אחר, יש גמישות רבה, הכל הולך. והנה את מצאת את הדבר שאת לא מרשה לעצמך להנות ממנו במידה הנכונה, ואו שזה קצה הקרחון של משהו יותר גדול מזה או שתכלס זו תהיה ההתמכרות המיוחדת שלך.
גם לך אני מציעה שנדבר, כי אני מוצאת שזה בינתיים הכי עוזר לכולן. פה כמה שזה פרטי ואנונימי יש עדיין פרטים שיכולים לחשוף את הבן אדם, ובשיחה הכל חופשי.
גם לך אני מגלה שהתפנה לי הערב, ואת מוזמנת לנסות אותי 0543394798
בהצלחה
הי חניתה, אצלי הסיפור לא פשוט. חליתי לפני 8 שנים באנורקסיה והבריאתי ולאחר 3 שנים התחלתי להקיא, בהתחלה זה היה קצת. בשנתיים האחרונטת זה גבר פתאום אחי תקופה ארוכה בלי הקאות בכלל. כעת אני במצב קשה, כל יום כמעט. זה הורג אותי ואפילו מעחה אותי במשקל כל הזמן. אף אחד מהקרובים אליי לא יודע. וגם לא מוכנה שידע. איך מתחילים? אני רוצה אפילו מישו שיכול לעזור לי אנונימית בלי התערבות קרובים. פסיכולוגית או פסיכולוג שאפגש איתו. שתי הידיים שלי מלאות בצלקות ממש רציניות ואני ממציאה תירוצים. די, אני בת 24,זה לא צחוק. זה הורס לי את החיים. בבקשה. עזרה, אני רטצה להבריא, פשוט צריכה עזרה.
יקירתי
יש הרבה מקרים שאנורקסיה הופכת לבולימיה ואז להתמכרות. וכן זה דופק את החיים. זה לגמרי משתלט. גם אני הקאתי כל יום. וגם כמעט כל היום. גם אני לא סיפרתי למשפחה שלי, וכשכן סיפרתי אז הצטערתי על זה כי לא הייתי באמת בשלה להפסיק והם מסכנים רק הפריעו לי.
אם את רוצה נדבר, כמובן אשמור על אנונימיות, התפנה לי הלילה אם זה בוער בעצמותיך. מוזמנת לצלצל 0543394798
יהיה בסדר.
אני פשוט לא מצליחה להרים את עצמי אני נשאבת לתוך הבולמוס הזה ואין לי כח להקיא אני כבר לא מצליחה להקיא
אני כל כך שונאת את עצמי הבטן שלי ממש נפוחה וכואבת אני לא יודעת מה לעשות…. אני חייבת לצאת מזה
פעם ראשונה שאני כותבת פה. קשה לי מאוד. אני מקיאה בערך 3 חודשים ובחודש האחרון זה נהיה באובססיביות- מספר פעמים היום. ירדתי מלא והרגשתי מאושרת, פתאום היום, אכלתי עם חברות שניצלונים וציפס ולא הצלחתי להקיא. רציתי למות….. הגעתי הביתה נשקלתי וראיתי שעליתי קילו וחצי (הדבר היחיד שאכלתי זה שניצלונים וציפס). נכנסתי לדיכאון כי עליתי ואז אכלתי 2 טוסטים… גם אותם לא הצלחתי להקיא, ועליתי עוד קילו. איך אפשר לעלות 2 וחצי קילו ביום??? למה זה מגיע לי???? קשה לי, ממש רע לי, אני לא יכולה להפסיק לבכות. נמאס לי מהכל, נמאס לי מעצמי, נמאס לי להרוס כל דבר טוב בחיים שלי…… נמאס לי מלהקיא נמאס לי מלאכול, נמאס לי לחיות!!! 🙁
היי חמודה
לא, אי אפשר לעלות ביום אחד, אלא אם יוצרים בגוף כזה חוסר מטורף שהוא נאחז בו בכל כוחו. במרבית המקרים מדובר בנוזלים שטרם עובדו וטרם יצאו כשתן.
באופן טבעי הגוף מתרגל למנגנון רעב-שובע מסויים, ואפשר להרגיל אותו קצת אחרת, אבל לא בכוח ולא במהירות וכל קחצור דרך הוא בעצם דרך יותר ארוכה. כי עכשיו צריך לאזן באופן מלאכותי ולמעשה לעבוד בזה. אם היינו צריכים להפעיל באופן מלאכותי את מנגנון הנשימה היינו עסוקים בזה כל היום, מזלינו שזה עובד לבד, ומשחרר אותנו לעשות משהו נוסף עם הזמן שלנו.
אותו דבר מערכת העיכול, לאזן אותה באופן מלאכותי זה לעבוד בזה יומם וליל, ולשחרר אותה לעשות את שלה מאפשר לנו לעשות עוד משהו עם החיים שלנו.
This is way more helpful than anything else I've looked at.
היי
היה לי בולמוס ואכלתי הרבה וכשהלכתי להקיא לא יצא האוכל מהבולמוס לצערי אך כן יצא אוכל משעות מוקדמות יותר שאכלתי?? איך זה הגיוני?? האוכל לא התעכל כבר? ואיך זה לעזאזאל עובד אם אני מקיאה לא יצא קודם האוכל האחרון שאכלתי?? מרגישה רע שאני תקועה עם כל הבולמוס הזה בגוף שלי
כבר במשך חצי שנה אני אוכלת אוכל ובמידה ובוא כבד אני דוחפת אצבע ומקיאה אותו בשירותים .
בשבועיים האחרונים התחילו להיות לי פליטות טבעיות של האוכל , ואם אני אוכלת הרבה מכביד לי על הקיבה ונהיים לי כאבים . אתמול בלילה אחרי שאכלתי שווארמה ניסיתי להקיא ופשוט לא הצלחתי !!! הגוף שלי לא מצליח להקיא וזה מתסכל אותי !!! מה זה מו סטרס שהגוף נכנס אליו ולא מצליח להוציא את האוכל ? אז למה אני לא מצליחה להקיא ?!
תודה לעונים ..
רבקה יקרה
הרבה יש לי לאמר על מה שאנחנו עושות לגוף שלנו שהוא חלק מהטבע ולכן שואף לאיזון, כמו הטבע, ולא מבין למה מקשים עליו כל כך את המלאכה עם שלל רעיונות חברתיים ואישיים והוא ממשיך לנסות לעשות את מה שהוא יודע. שזה לשמור על חייך, איזון, אנרגיה, כמה שיותר כוחות לשמור עליך.
מסתבר שהגוף שלך לא מעוניין לעזור לך להיות בולימית. אולי הוא מנסה לחסוך לך 11 שנה של התמכרות…?
העולם נוטה להתיחס לגוף כאל רובוטיקה. אני אכניס X ויצא Y. אבל אנחנו לא רובוטים, אנחנו יצורים אורגניים שמשתנים כל הזמן, וצרכינו משתנים, ואין לנו באמת ידע על כל גוף וגוף כפי ש"הם" מתימרים שיש להם. אני נגד דיאטה ונגד חלוקת המזון לטוב ורע, אני בעד מינון נכון של הכל ומציאת מהם הדברים שעושים לי טוב.
שווארמה? כן למה לא, פעם בשנה אני מרביצה שווארמה נוטפת טחינה וחצילים… ואז אני נחה כי זה היה כמובן קצת מעייף… 🙂 ולוקח לזה לפעמים כמה שעות טובות להתעכל…
חצי שנה זה לא הרבה זמן לתקן, זוהי התמכרות שיכולה לקחת שנים. אם תרצי לעצור בזמן דברי איתי. בינתיים חג שמח, תהני מרבע או חצי סופגניה ושבת שלוםםםם
היי חניתה, הייתי פה כבר תחת שם אחר ועם הרבה יותר מוטיבציה… בחודש הקרוב "אחגוג" ארבע שנים של בולימיה, ואני עוד לא בת 15.
הבנות בכיתה שלי מודעות להפרעה, והן לרוב מאוד תומכות ומקבלות, אבל זה עדיין מן נושא טאבו כזה – לא מדברים, לא נוגעים.
יש ילדה אחת בכיתה שכל הזמן מתלוננת שהיא שמנה, וזה לגיטימי, עם כל ההורמונים והגיל והלחץ. אז אני ממש משתדלת לתמוך בה. אבל היא גם מאיימת להקיא, וזה עושה לי ממש רע… סוג של "טריגר, בשפה האינטרנטית.
מה לעשות איתה? אני לא אוהבת להתעמת.
יקירתי המתוקה
אני מבינה שאת רוצה לעזור לה, אבל יש לך קושי עם זה, אז אמרי לי מה היית אומרת לה לו יכולת?
הייתי רוצה לומר לה שזה ממכר ורע ועושה את כל הנזקים שאני מכירה טוב מאוד בעל פה, אבל היא הרי רואה אותי שמצליחה עם זה ואני מבינה את הרצון להיות יותר – רזה, מדאיגה, ממוקדת.
למען האמת, בולימיה מאז שהתחלתי הייתה המפלט הקטן שלי גם מהן. הלכתי לשם וידעתי שאני שם לבד. דיברתי על זה וידעתי שכולן מקשיבות. ואם גם היא, אז מה? אני יודעת שבגלל שהיא "רועשת" יותר וגם תהיה חדשה בתחום כל תשומת הלב תעבור אליה… ואני צריכה את תשומת הלב הזאת, גם אם זה קצת אנוכי.
אז עברו עלי כמעט ושלושה חודשים בלי להקיא. הישג, אני מניחה שכן. לפחות ככה כל הצוות שתומך בי דואג להגיד לי כל הזמן הזה, מאז שהתחלתי להיות מטופלת במרפאה. לא חשבתי שהחלמתי, ידעתי שהדרך ארוכה. לא חשבתי אבל שרגעי הירידה יהיו קשים כ״כ. עצבות שכזאת, וואו, לפעמים אני לא יודעת איך אצליח לחיות את הכאב הבא. כמעט שלושה חודשים בלי בולמוסים. הישג. גם את זה מנגנים לי כל הזמן. איכשהו, כולם חוץ ממני הבינו עד כמה זה גדול. אני זוכרת את תחושת ההקאה; את הידיים בגרון, את הטעם במגעיל בפה, את הכאב לאורך הכל. מאיפה שאתה מתחיל עד איפה שאתה נגמר. אני זוכרת את הנפילה על הברכים, את האסלות שלא תמיד נקיות. בכל מקום, בכל מקום שאתה נמצא. אם זה לא היה כ״כ עצוב הייתי צוחקת עד כמה שבבולימיה יש משהו שגורם לך לראות מקומות שונים מאותה זווית ראיה. האסלה בדר״כ תמיד לבנה, הצבע של קרמיקת הרצפה אחרת. אני זוכרת הרבה, אבל כנראה שלא מספיק. כי הייתי שם, וכל מה שרציתי זה לצאת או למות. ובשלוש ת השבועיים אני חווה נסיגה שכזאת, עצבות שכזאת, לחץ בחזה, הרגשת אי בסדר לא מוגדרת. והקאתי.
ובלסתי. ובלסתי. ובלסתי.
אני זוכרת את עצמי מקבלת החלטות ומפירה אותם לאחר שנייה; כשאני רואה את השוקולד הבא, את העוגיה הבאה, את האבוקדו- זה לא באמת משנה מה אם אתה יכול לאכול את זה. לא זכרתי עד כמה זה מייאש, מתסכל, לקבל אותם כל פעם מחדש. כי ככול הנראה תיפול שוב, אז מה הטעם?
לפעמים בא לי למות. אני עייפה מהכל. עייפה מלחתור לבריאות. עייפה מל חזק את עצמי. עייפה מהמלחמה. עייפה מלהתפלל. ואולי זה כל מה שאני צריכה; להתפלל יותר?
כולם רואים בשלושה חודשים הישג, ואני בולעת את הכדור וחצי כל ערב ולא מצליחה להבין על מה הם מדברים. השכל, כן, הוא מבין. הלב לא מבין שום דבר.
אולי זה העניין. אין לי תפיחות על השכם לעצמי בדרך, רק לאחרים. אבל בכל רגע קטן של מעידה אני דואגת להזכיר לעצמי עד כמה אני נכשלת.
יש רגעים שאני לא מצליחה להבין למה בורא עולם שלח לי את הנסיון הזה. במשך שלושת החודשים האחרונים היו רגעים בהם בירכתי אותו על זה. כן, גם ברגעים הכי קשים אני מתעקשת להגיד; הכל לטובה, גם אם בלב אני רק מקללת. זה קשה, אתם יודעים. אומרים שהדברים החשובים ביותר בריפוי המחלה הוא להפסיק את התסמינים שלה. שלושה חודשים של חוסר הקאות, אבל הבולימיה עדיין חיה בתוכי. היא נושמת, מתפתחת, מנסה לעקוף אותי ממקום אחר.
היא הצליחה.
לקחתי על עצמי היום לאכול נכון- זה לא קרה. אני יכולה להגיד- תתחילי מחדש מחר, אבל להגיד את האמת? אני לא בטוחה עד כמה אני סומכת על עצמי. כן, אני כן סומכת על הקב״ה. אני רק לא מרגישה את זה כ״כ. שכל ולב, זוכרים?
מה יהיה? לפעמים זה כל מה שבא לי למלמל, במנטרה חוזרת; מה יהיה מה יהיה מה יהיה. ברגעים האחרים אני מבקשת למות. בשאר הזמן אני נלחמת. בלי ידע בסייף, או בטקטיקה, או במחשוב לשיגור טילים מרחוק. אני מאלתרת עוד שנייה נוספת לנשום ולא לכאוב כ״כ. ואני כואבת, כ״כ. אלוהים, איזה כאב. ואז אני פשוט מנסה לחיות. לשבת בשקט, בחושך, ולחיות. לחיות מחב שמת ונשמה מיואשת.
יש משהו בבולימיה שגורמת לך להקיא את עצמך החוצה לאט לאט. את הכוחות שלך, את העוצמה שלך, את ההוויה של מי שאתה.
ומפורק, מיוסר וקטן אמונה- ככה, אתה צריך להתמודד איתה.
מה יהיה? מה יהיה מחר?
אני לא יודעת.
בע״ה, מחר אוכל נכון. מחר לא אקיא. מחר אהיה קצת יותר שמחה.
הלוואי.
בבקשה, אבל׳ה שבשמיים.
הלוואי.
יקירתי
במכתבך אני רואה כמה מכשולים שטמנו לך שאין לך אלא ליפול בהם.
האחד החלוקה לאוכל נכון ולא נכון, כלומר את בלי לדעת מייצרת מחשבה של חוסר בגוף שלך, של חסימה שתבקש לעצמה איזון. אני אוכלת שוקולד ואבוקדו כמעט בכל הזדמנות, זה לא האוייב. כל מנגנון החשיבה המודרני על תזונה הוא נוגד את הטבע האנושי ולא מאפשר תנועה נכונה במרחב.
הכל מותר לנו פה בגן העדן הזה, ואנחנו אלה ששמים על האהבה הזאת תנאים.
זה שהצלחת להחזיק שלושה חודשים בתוך איזה בית סוהר חדש שבנובנית לך זה רק מראה כמה איכפת לך מעצמך וכמה את מוכנה להתאמץ על עצמך, אבל אלוהים לא ביקש שתתאמצי ותסבלי, הוא מביא לנו הכל ואם נדע להנות מזה בזמן ובמקום שזה בא מבלי להאחז בזה או להמנע מזה – נגיע לאיזון.
טעות שניה שאני שומעת זה חשיבה חיובית בכל מחיר. יש בנו עצב ואכזבה מהחיים, כל אחת ואחד קיבל כאפה כזו או אחרת, חלקינו במילים חלקינו במעשים, זה ממש לא תמיד כייף כזה גדול ושוב הנסיון שלך ללכת נגד האמת שלך ולהגיד שהכל טוב רק יוצר עוד תחושת חוסר הקשבה בתוכך, שלך לעצמך.
אשמח לשוחח איתך למרות שאת כותבת כל כך יפה אז אולי נתכתב עוד קצת, נסי לתאר לי מה היית עושה בחיים אלמלא היית מכורה למחשבות על אוכל. ציירי לי עולם שהיית מאחלת לעצמך, ולכולנו באותה הזדמנות, ואז אוכל לשאול אותך למכתב שאחריו – למה לא מגיע לך ולמה אינך יכולה שכך יהיו חייך.
הרבה אהבה.
יעוץ עזרה
0586687238 אני דחוף צריכה לדבר. תודה רבה
שלום,
אני מקיאה זה כבר כמה חודשים ומנסה להפסיק עם ההתמכרות הכרונית הזו. בחודש האחרון אני סובלת מכאבים חזקים בחניכיים האחוריות. בביקורי אצל מומחה לחלל הפה התוואדתי כי אני נוהגת להקיא כמעט 10 פעמים ביום. הרופא המטפל ישר ענה לי שעקב ההקאות החוזרות הגוף מפריש חומציות חזקה והיא זו שהורסת את השכיבה של השן וכן את החניכיים. הבשורה היתה כמו גזר דין מוות עבורי. שאני חייבת להפסיק במיידי את הרגל ההקאות שאליו התמכרתי והוא זה ששמר על משקלי הנמוך. אני ממש חסרת אונים והכאבים בחלל הפה הם חזקים ומתעצמים.
אשמח מאוד לקבל את תשובתך ולדבר איתך אם אפשר. תודה עדן
הבנתי
טוב, אם אין ברירה אין ברירה, אנחנו בטח לא רוצות שיניים רקובות כמו של נרקומן…
דברי איתי הלילה אחרי תשע אם את יכולה. אז יש לי זמן ושקט בדרך כלל.
0543394798
ואם את רוצה בינתיים לכתוב לי דברים שלא בא לך לחלוק כאן atounh@bezeqint.net
זה לא קל אבל זה אפשרי. דברי איתי נראה מה אפשר לעשות.
היי, אני תוהה לעצמי אם לתת סיקור כללי על עצמי או להגיע ישר לנקודה. לצערי גם אני נפלתי אל תוך הבולימיה, ב״ה היום עוברת טיפול במרפאה להפרעות אכילה והצוות והמשפחה שמקיפים אותי באמת שממלאים אותי כח ותקווה. וגם הקב״ה ייתברך, כמובן. אבל איכשהו, דווקא אני לא כותבת פה בשביל עצמי, אלא דווקא על מישהי שנמצאת בבור שחור כ״כ גדול, ואני, עם כל העזרה שאני מקבלת יודעת על ההבדל בין להיות שם לבד לבין להילחם ביחד עם מישהו… לכן אני באמת צריכה את עזרתך, אם תוכלי, כדי לפחות לכוון אותי לאנשהו, כי אני לא יודעת לאן אני לוקחת את זה במקרה שלה…
אז ככה; מדובר באחות של חברה שלי שסבלה מאנורקסיה בעבר. היא הייתה מאושפזת כשנתיים במרפאה, עד ששוחררה. לצערי לאחר מכן היא לא המשיכה לקבל טיפול, לכן גם אם כיום היא אוכלת מסודר והגוף נמצא פחות או יותר במשקל תקין, הראש עדיין ראש של אנורקסית. כאילו רק מישור אחד טופל, אבל כל הרובד הנשמתי, המחשבתי, התפיסתי נזנח. וזה הכי נורא, כי אף אחד לא יכול לדעת מה הולך בפנים, ואנשים רואים שהגוף נראה תקין, אז כביכול אין שום סיבה שהיא לא החלימה, בריאה, שבעצם היא עדיין חולה. היא חסרת ביטחון, שונאת את עצמה, עצובה כ״כ, רק שהיום יש עשר עיניים אליה כדי שתאכל את מה שהיא צריכה לאכול. חוץ מזה, אין שום טיפול שהיא מקבלת. חברה שלי פנתה אלי כי היא בין המעטים שיודעים מה אני עוברת, ושאלה מה עושים במצב כזה. אין ספק שהיא צריכה לעבור טיפול, השאלה היא איפה; כי הגוף שלה, מבחוץ לפחות, לא אנורקטי יותר. אני יודעת מנסיון שתקופת חולים מאוחדת יש מרפאה להפרעות אכילה, כאשר בשאר הקופות אין. ניסיתי להתייעץ עם הפסיכולוגית שלי, אבל איכשהו קיבלתי הרגשה לא נוחה; כאילו שזה המקום שלי, ואם אשאל אותה אם היא מקבלת באופן פרטי גם משהו יפלוש למרחב האישי שלי, שגם ככה מאד רגיש בגלל הנסיבות…
לאן אנחנו יכולים לפנות עוד? יש לך איזה מספר, משהו? המשפחה שלה סובלת מכך מאד, אבל הם כבר אובדי עצות, לא יודעים לאן ואיך ולמי, אז הם טומנים את הראש בחול ומקווים שזה יעבור. וזה לא, את הטיפול למחלה היא קיבלה רק למחצה, ולצערנו הפרעות אכילה לא נשכחות; לא בלב, לא בגוף ולא בנפש, אלא אם כן עושים מעשה ומקבלים עזרה. בבקשה, אני אשמח לכיוון. מה עושים במצב כזה? היא בת 24, יש לה זכרונות נוראים מהאשפוז, אז כל הגישה שלה גם לגבי העניין היא מאד קשה. יש איזה מקום, מישהו באמת טוב שמתמחה ומטפל בזה? אני יודעת שהפניה שלי מבולבלת קצת, אבל אני מקווה שהצלחתי להסביר לפחות את החלק המשמעותי…
עוד לפני קבלת התשובה אני מודה לך; הייתי נכנסת לפורום הזה בימים קשים וקוראת את השרשורים עד השעות הקטנות של הלילה; ההזדהות, שיש עוד מישהו; שנופל, שמנצח, שנלחם- זה נותן המון. מעיין עזרה ראשונה לנשמה שעייפה ממילא. את עושה עבודת קודש, שתדעי…
משתדלת יקרה 🙂
זה נכון מאד, כדי שהבן אדם יקח את ההגה על חייו הוא צריך לדעת שני דברים. האחד לאן בא לו לנסוע והשני שהוא מסוגל לנהוג.
הרבה אנרגיה הולכת על החלק החיצוני של הדברים ושוכחים את המשמעות האמיתית, את הטעם של החיים של כל אחד. בזה אנחנו שונים.
לפעמים מרוב ההתרכזות בצורה החיצונית שלנו ומה זה אומר עלינו, אנחנו שוכחים לחיות.
אשמח לשוחח עם החברה שלך, וגם איתך, אפשר לחוד ואפשר שתעשו אלי נסיעה ביחד, נשב עם כוס תה ג'ינג'ר ולימון ודבש וניזכר למה התכוון המשורר בבוראו אותנו. יש לנו גם קבוצה קטנה שנפגשת מידי פעם, זו גם הזדמנות לקבל אנרגיה תומכת ונעימה שמחזקת ונותנת לכל אחת מקום.
אני חיית לילה, אז אחרי תשע עשר תמיד אפשר להתקשר, מקסימום אני עסוקה וקובעים למועד נוח יותר. אני מוצאת שבשיחה אפשר להגיע מהר מאד לסנכרון מוחות ומוצאים את הדרך חזרה אל הנשמה.
אפשר להעזר באנשים סביבינו ליצור מרחב בטוח, כדי ליישם את הגמילה במישור הפיסי, אבל את צודקת שאנחנו צריכות להוביל את המהלך מבפנים. 0543394798.
את אישה מדהימה!! באמת שהותרת אותי פעורת פה
כיף כיף כיף לדעת שיש אנשים מקסימים כמוך בעולם! חח נותן תקווה לעולם טוב יותר 🙂
ואחרי ההשתפכות הכנה 😉
30 שניות על חיי
בולימית כבר 5 שנים, בת 23, בניסיונות החלמה, כל המטפלים הקונבנציונלים חרצו את גורלי- "לעולם לא תחלימי לחלוטין, אבל תשתיקי קצת את הרעש"… אני חולמת על שקט מוחלט 🙁
אב כאופייני לי, אני עוד חולמת בהקיץ על ניצחון מוחלט 🙂
החזרת לי את התקווה אגב חח השמחה שלך, האמונה ההצלחה בעצמה היא ההוכחה בשבילי שזה קיים. שאני לא סתם חולמנית, אני באמת יכולה להמציא את הגלגל 🙂 לא להמציא לגמרי, אבל הבנת חח
עברו יותר משלושים שניות, אבל חייבת להגיד תודה. ואחת גדולה. את באמת שינוי מרענן וחי הרבה יותר מרוב המטפלים שהכרתי בחיי (והכרתי אחד או שניים… או עשרה 🙂
ואני אנצל את ההודעה לניסוח הישראלי הטיפוסי- אני רק שאלה חח 😉
לא יודעת אם חווית את התופעה המוזרה- של התנפחות הלחיים (של בלוטות הרוק) ברגע שמפסיקים להקיא… או שיש לך ידע על העניין… אני יודעת שזה אמור לרדת בשלב מסויים (מניסיונות קודמים. אבל תמיד יש תחושה שהפעם זה יישאר לתמיד… ואני באמת מוטרדת מהעניין. לא כיף להיראות סנאי ביום גרוע 🙁 )
שוב, המון תודה (אפילו שלא ניסית לעזור לי ספציפית, התפלק לך 😉 )
את מקסימה מקסימה מקסימה!!!
כן ירבו אנשים כמוך 🙂
בוקר טוב!!!
איזה כייף להתחיל ככה את היום עם מכתב כזה…
🙂
בטח שאפשר להגמל, מכל התמכרות אפשר להגמל, זה לא קל אבל זה אפשרי. 23 זה קטנציק, כל החיים לפניך!
הצחקת אותי יש לך חוש הומור, אני כבר רואה שיהיה שמח איתנו. 🙂
לפי החשבון שלי התחלת בסוף התיכון… שבימינו זה כבר טוב לשרוד את התיכון בלי זה זה יפה.
אם בא לך ספרי איך זה התחיל, מה חשבת על עצמך שגרם לך להתחיל… ואם זה מלא פרטים חושפניים ולא בא לך שיזהו אותך אפשר לעבור לפרטי atounh@bezeqint.net או צלצלי אלי בלילה, אני ערה עד מאוחר.
תודה על התודה על התודהה על התודה… יום מקסים שיהיה לנו.
שלום
רציתי לשתף אתכם איך אחרי הרבה שנים של הקאות יצאתי מבולימיה ללא עזרה חיצונית.
בתור התחלה החלטתי לוותר על קמח לבן וסוכר לבן נכנסתי לפורומים של תזונה טבעית ולמדתי המון מה לאכול כדאי לא לגרום להתמכרות והקאות ושני מאכלים אילו הם הגורם להתמכרות!!
כמובן שלא וויתרתי על מתוק ודברי מאפה אך החלפתי את הסוכר לבן במעט דבש, תמרים, סילאן ומאפים אכלתי רק מבית הטבע (לחם שיפון, שיבולת שועל וכוסמין)
יקר אבל שווה!
לאט לאט הוספתי עוד מזון בריאות המכיל את כל הרכיבים הנחוצים לגוף ופסק לי לגמרי החשק לג'אנק פוד למעט מקרים חריגים או בימי המחזור.
ברגע שהגוף מקבל את כל הויטמינים ולא צורכים כמויות גבוהות של סוכר וקמח לבן ההתמכרות יורדת לגמרי! מניסיון.
כבר 5 שנים שאיני מקיאה, כמובן שזה לבד לא פותר את שאר הבעיות שנילוות להפרעת אכילה כמו בעיות רגשיות, מצבי רוח ועוד… אבל זה בהחלט משפר את איכות החיים שלא מתבוססים בקיא.
בהצלחה ורפואה שלמה
כייף לשמוע סיפורי הצלחות, כל מיני שיטות שיכולות להתאים, כמו לעשות מכל העניין חגיגה של איכפתיות מהגוף שלי…
גם אני לא מוותרת על המתוק, בכלל במחינתי כל דבר במידה. ככה אני רוצה לחוות את החיים שלי, קצת מכל דבר, או מכל דבר שמעניין אותי.
תודה שוב, כל סיפור כזה מהווה השראה לאחרות.
אפשר להתקשר אלייך?אם כן, מתי? אני ממש צריכה להתייעץ אם מישהו שמבין!תודה עד אין קץ!!!
בדרך כלל אני ערה עד השעות הקטנות…
צלצלי מקסימום אני לא עונה.
חניתה, איך מפסיקים? זה כמו מעגל שאי אפשר לצאת ממנו! לא מאני מומשנה כמה הסכמים אני עושה עם עצמי, אני לא עומדת בהם. נמאס לי!
יקרה
זה הקטע עם התמכרות, היא יושבת באותו מוח שיושב כל השאר. המוח זו מערכת ההפעלה. כשהיא אומרת לכי לאכול את עושה את זה. כי זאת מערכת ההפעלה.
את עושה הסכם עם חלק אחד של המוח ואז בא החלק השני ואומר לא חתמתי על שום הסכם….
צריך לשנות גישה, לא לבוא בכוח אלא במוח חחחח
גם אותך אני מזמינה לדבר איתי. בזמן האחרון פנויה בלילות, אז אחרי תשע זה מעולה.
0543394798.
יקרות ויקרים האם יש כאן מישהם מהשרון?
אנחנו מממשיכים להעלות את הנושא למודעות בכל דרך, כדי לקרב את כולנו לפתרון הבעיה. עיתונאית מקסימה בשם ליאור עושה כתבה בידיעות השרון השבוע,
מי שמוכנה להתראיין בעילום שם על איזה מצב מבאססס זה והכל, לספר קצת, זה יעזור מאד לעולם להבין מה הם עשו ולא עשו נכון… ובכלל מה קורה כאן.
המספר של ליאור: 050-3884844
תודה מראש מכל הלב לכל מי שתעשה זאת.
אני לא מבינה למה אני אובססיבית כל כך עם המשקל שלי. עד עכשיו שקלתי בסביבות 47-48 ואני 1.71. משקל מושלם וגובה מושלם באמת שלא הייתה יותר מאושרת ממני. בעקבות בעיות שלי עם עצמי ובכללי בחיים, פניתי לאוכל כמקום נחמה ואני עולה ויורדת במשקל כמו יו יו. ניסיתי להקיא, הרבה פעמים.. אבל לא הצלחתי.. שזה גם אכזב אותי.. אני יודעת שזה מחלה.. אבל אפילו להקיא אני לא מצליחה.. זה כמעט כמעט כמעט ולא מצליח.. כרגע השמנתי ואני הכי שמנה שהייתי אי פעם בחיי.. אני שוקלת סביבות 53 לדעתי.. מפחדת לבדוק.. ונכון זה משקל "בריא".. אבל הפנים שלי נפוחות וכולי שומן.
יש לי בעיה. אני רוצה להיות מושלמת, להראות מושלם, הכי טוב שאני יכולה ואם צריך אני מוכנה להרוג את עצמי בדרך למטרה. למה? למה אני מרגישה ככה? למה אני לא יכולה לעזוב את עצמי? אז השמנתי אז מה.. אני ארד בקצב שלי.. למה אני חייבת להרוג את עצמי ולשגע את עצמי.. למה אני כל כך מתוסבכת.. היה כל כך קל להיות פשוט לא מושלמת…
השאלה למה היא מעניינת, ויש כמה תשובות, חלקן תרבותיות חברתיות וחלקן אישיות לך.
אחת מהן שאני יכולה לחשוב זה שיצרת חוסר כי 43 זה כנראה ממש מעט והגוף שלך כבר מתכנן את המרד הזה הרבה זמן.
סיבה שניה כאמור מודל היופי שטוחנים לנו בשכל. את לא יכולה להמלט מהתדר החברתי המהדהד ללא הפסק הזה. כלומר את יכולה אבל זה מאד לא פשוט.
אכלתי המון.. אבל המון.. סביבות ה4000 קלוריות ומספיק השמנתי בשבוע האחרון.. עכשיו זה הסוף שבוע ואני לא יכולה להרשות לעצמי להשמין עוד.. אני לא מצליחה להקיא ואני חושבת עשיתי משהו גם לא בסדר, כי כואב לי ממש בגרון כאילו חתכתי את עצמי בטעות.. אני חסרת אונים.. אני כל כך שמנה ואין לי מושג מה לעשות כדי להעלים את כל מה שאכלתי..
אני זוכרת את ההרגשה הזאת.
לפני שהייתי בולימית הייתי שמנה.
לא משהו מטורף, קצת מרובעת, בלי מותן ועם סנטר כפול, ככה לפחות ראיתי את עצמי. הרגשתי את עצמי אזרח סוג ב, גם אם לא אמרתי את זה וגם אם אף אחד אחר לא אמר לי.
המפלט שאנחנו מוצאות באוכל הוא כמובן מדומה. הוא דוחה את ההתמודדות עם משהו שלא בא לנו עליו, שלמעשה ההתמודדות איתו יותר קלה מלבזבז חיים שלמים בלהמנע ממנו. אבל את זה יודעים רק בדיעבד.
באותו רגע נדמה שההפך. שלאכול ולהקיא יותר קל מלהתמודד עם עצב או לחץ או קושי.
אני מניחה שתרגישי רע עוד כמה ימים טובים, (על אף שלא משמינים מיום אחד), בסופו של דבר הכל ירד ויתעכל ויתחרבן החוצה. זה לא באמת ישאר בתוכך לנצח. את יכולה לנוח קצת ואז לצאת לסיבוב אופניים אומשהו נחמד גופני אחר, לא מוגזם, תני לגוף להנות ולא להכנס לסטרס.
ככה הוא יעכל את הכל יותר טוב.
כמובן שאם תאכלי כל מה שבא לך אבל במידה סבירה ולאורך זמן יותר, אז לא תצטרכי להקיא בשביל לאזן את עצמך. זה ההגיון ועכשיו יש את ההתמכרות. זה לא פשוט. הסטטיסטיקה מספרת על אחת לשבע כבר.
נסי לנשום ולמנף את חוסר היכולת שלך להקיא ללאכול בהתאם. מאחלת לך בריאות לגרון היקר שלך ולנשמה היקרה שלך.
ניסיתי להקיא היום ללא הצלחה אחרי זמן רב שאני כל הזמן מקיאה, יכול להיות שיש לי בעיה ברפלקס ההקאה? מה אני יכולה לעשות כדי להתרוקן ? אני מרגישה כאילו הכל תקוע בי ונפיחות בבטן 🙁
הכי טוב זה לשכב על הגב ולשים רגליים על הקיר, לנוח, לנשום. הגוף יודע להתרוקן ולא משמינים מיום אחד.
יתכן שה"צרה" שנפלה עליך תהיה המפתח שלך החוצה.
כי הרי ברור לנו בהגיון הבסיסי שאם נאכל הכל במידה סבירה אז לא נצטרך להקיא. שרק בגלל הכמויות המטורפות שאנחנו דוחפות אז אנחנו מרגישות שאנחנו חייבות להקיא את זה. כשאת מדמיינת בריאות את רואה את עצמך אוכלת במידה מה שבא לך, ולא כל יום אותו דבר או הכל באותו יום. פשוט אוכלת כמה פעמים ביום משהו נחמד וטעים והלאה לדבר הבא.
בסופו של דבר המטרה להפסיק להיות "קישוט" במרחב ולהתחיל להסתכל מבפנים החוצה – מה יש פה לעשות, מה מעניין אותי לחוות. לא איך אני נראה אלא מה אני רואה.
אני מניחה שכבר ניסית שוב ושוב להקיא ואולי אפילו הצלחת. אבל בכל מקרה תחשבי על תסריט החלמה אידיאלי, שיהיה לנו לאן לשאוף.
אני חייבת את עזרתך.
פשוט נמאס לי מהמצב הזה ואני לא מסוגלת להפסיק
מתי אוכל להתקשר אלייך?
היי יקירה
אני ציפור לילה….
הייתי ונשארתי.. 🙂
מוזמנת לצלצל עד חצות בוא נאמר..
גם מחר יש לי יום די גמיש אז אם את מתפוצצת – צלצלי!
ככל שיותר נמאס לך ככה יקל עלינו להוציא אותך מזה.
חניתה ,היום החלו לי כאבים במפתח הלב אני לא מצליחה לנשום זה ממש כואב לי ,זה מקרין לגב וכואב לי…זה קשור לכך שאני מקיאה?ואם כן מה אני יכולה לעשות כדיי להפסיק את זה?
יקירתי לא משחקים עם הגוף. לי לא היו דברים כאלה ואני לא רופא, קחי את עצמך למיון או לרופא במיידי. קארן קרפנטר מתה מהתקף לב במהלך הקאה. זה נדיר אבל זה יכול לקרות.
יכול להיות שהקאות גורמות לכאב מתחת לחזה?
אני בולמית כבר 4 שנים בערך, הרפלקס קיא שלי נדפק וכל פעם שאני אוכלת אז עולה לי קיא
אבל אני גורמת לעצמי שיעלה לי קיא בלי לדחוף אצבעות פשוט מעלה אותו בגרון כזה
בקיצור נמאס לי
ואני מפחדת שאני יפסיק עם להקיא בכח ולהקיא עם הרפלקס קיא ואני אשמין כי אני יודעת שאני אשמין
ואני מפחדת שהשיניים יהרסו לי
ואני לא יודעת מה לעשות, לא יכולה לשתף אף אחד
אני פשוט רוצה להפסיק
ואין יום שלא עולה לי קיא אחרי האוכל
לא יודעת איך להפסיק אתזה
אני פשוט רוצה לאכול נורמלי לשם שינוי ולהרזות
גם אני כבר לא הייתי צריכה אצבעות וידיים, גם אצלי זה כבר עלה בקלות עם השריר. את כביכול בוכה על הטכנולוגיה, אבל הצער הגדול הוא על חוסר השליטה…
את לא לבד כמובן, מוזמנת לקרוא בעמוד, מכל הכיוונים זה בא. אנחנו יכולות להתכתב אבל אני מוצאת שהכי יעיל זו שיחת טלפון. זה לא פותר את הבעיה אבל זה מקצר את הדרך לשם. נסי לתפוס אותי הערב אחרי עשר. או מחר במהלך היום.
בינתיים מוזמנת לקרוא כאן בעמוד, ולשאול את עצמך אלמלא היית בולימית מה היית מעדיפה לעשות בחיים שלך.
להשתמע… 0543394798
זה יפסק מתישהו? שיפסיק לעלות לי אוכל
אני מפחדת שהשיניים יהרסו לי ואני מפחדת להשמין ונמאס לי מהפחד להשמין ואני לא יודעת מה לעשות, נמאס לי כל יום מחדש להתעסק באוכל ושאין לי כבר כוח להקיא ועולה קיא אז אני כל דקה קמה לכיור להעיף את זה מהפה שלי וכל יום אותו דבר ואין לי כוח לזה יותר
אני מפחדת שהשיניים שלי יהרסו ואני רק בת 16
אני פשוט רוצה להרזות ואני תקועה ככה כבר יותר מידיי זמן ואני לא יודעת מה אני עושה עם עצמי כבר
נראה מה אפשר לעשות.
לכולם זה ככה, אבל אחרי רגע מיד מרגישים נוח, כי אנחנו יותר דומות ממה שאת חושבת וזה קצת כמו לדבר עם ורסיה מבוגרת יותר של עצמך.
בכל מקרה אין לי הרבה דרכים לעזור לך ושיחת טלפון זה אחת הדרכים האפשריות לנו. אלא אם כן את רוצה ישר לבוא אלי, להגיע לפגישה, כי פה במיילים זה ממש רק איזה ליטוף קטן באמצע מלחמת עולם, זה לא באמת יכול הרבה לעזור לך.
הייתי בחול אכלתי כמו שצריך ולא הקאתי כהרגלי. הגוף שלי רגיל לחיות על אייס קפה ואם אוכל נכנס והוא לא ירקות אז הוא יוצא ופתאום בחול אכלתי אוכל ולא שתיתי אייס קפה..היו רגעים שממש רציתי להקיא אבל לא יכולתי אז הייתי מקיאה טיפה ממש טיפה יחסית לפעמים שמוציאים הכל..וופתאום אני מוצאת את עצמי בדרך חזרה הביתה עם געגועים לבולמוס והקאה. ואיך שחזרתע לשגרה חזרתי לבולמוס. ואני כל כך מבואסת מעצמי ולא רואה את עצמי יוצאת מהחרא הזה :/ למרות שרזיתי בחול כי בתכלס אייס קפה יותר משמין מאוכל. עדיין אני מוצאת את עצמי באותה רוטינה בגלל שעם אוכל אני מרגישה כבדות מסויימת שאין לי אותה באייס קפה..יש רגעים באמצא ההקאות שפשוט בא לי למות ולא לחיות יותר. מה שמחזיקה אותי זה תקווה או תירוץ שאני לא באמת עושה בולמוס כי אני יורקת את האוכל אחרע הלעיסה ואז מקיאה..אבל בסופו של דבר אני עושה נזק לעצמי אז למה אני ממשיכה עם זה. אוף הייתי צריכה לפרוק
תשמעי המצאת מחלה חדשה…. 🙂 אנו הבולימיות בדרך כלל לא כל כך ספציפיות לגבי מאכל זה או אחר, יש גמישות רבה, הכל הולך. והנה את מצאת את הדבר שאת לא מרשה לעצמך להנות ממנו במידה הנכונה, ואו שזה קצה הקרחון של משהו יותר גדול מזה או שתכלס זו תהיה ההתמכרות המיוחדת שלך.
גם לך אני מציעה שנדבר, כי אני מוצאת שזה בינתיים הכי עוזר לכולן. פה כמה שזה פרטי ואנונימי יש עדיין פרטים שיכולים לחשוף את הבן אדם, ובשיחה הכל חופשי.
גם לך אני מגלה שהתפנה לי הערב, ואת מוזמנת לנסות אותי 0543394798
בהצלחה
הי חניתה, אצלי הסיפור לא פשוט. חליתי לפני 8 שנים באנורקסיה והבריאתי ולאחר 3 שנים התחלתי להקיא, בהתחלה זה היה קצת. בשנתיים האחרונטת זה גבר פתאום אחי תקופה ארוכה בלי הקאות בכלל. כעת אני במצב קשה, כל יום כמעט. זה הורג אותי ואפילו מעחה אותי במשקל כל הזמן. אף אחד מהקרובים אליי לא יודע. וגם לא מוכנה שידע. איך מתחילים? אני רוצה אפילו מישו שיכול לעזור לי אנונימית בלי התערבות קרובים. פסיכולוגית או פסיכולוג שאפגש איתו. שתי הידיים שלי מלאות בצלקות ממש רציניות ואני ממציאה תירוצים. די, אני בת 24,זה לא צחוק. זה הורס לי את החיים. בבקשה. עזרה, אני רטצה להבריא, פשוט צריכה עזרה.
יקירתי
יש הרבה מקרים שאנורקסיה הופכת לבולימיה ואז להתמכרות. וכן זה דופק את החיים. זה לגמרי משתלט. גם אני הקאתי כל יום. וגם כמעט כל היום. גם אני לא סיפרתי למשפחה שלי, וכשכן סיפרתי אז הצטערתי על זה כי לא הייתי באמת בשלה להפסיק והם מסכנים רק הפריעו לי.
אם את רוצה נדבר, כמובן אשמור על אנונימיות, התפנה לי הלילה אם זה בוער בעצמותיך. מוזמנת לצלצל 0543394798
יהיה בסדר.
אני רוצה, אסמס לך בלילה בתקווה שאוכל לצלצל. תודה לך