תמיד הייתי משוויצה שאחרי 11 שנה של להיות בולימית לא קרה לי כלום. השיניים במקום, השיער במקום, המחזור במקום הכל בסדר.
אבל האמת היא שזו בדיוק הבעיה. שלא קרה לי כלום… בוא נגיד למדתי, נהייתי עורכת וידאו, עבדתי בזה והכל, אבל ביני לביניכן אני אגלה לכן בסוד שאני מוכשרת פחד. במשחק, בבלוז, בריקוד, בספורט, בכתיבה, יכולתי לבטא את הכשרונות שלי בהרבה אופנים ולא עשיתי את זה.
בגלל שחשבתי שאני שמנה, בגלל שהתעסקתי בלאכול ולהקיא, בגלל שפחדתי. אז אם חיים פעם אחת זה קצת חבל, להיות בלתי ממומש, לחיות חיים שסובבים סביב התחזוקה בלבד. לחזור על אותן פעולות ולא להנות מהגיוון האינסופי של החיים.
חברות, הדור הבא של בנות ונשים כבר יגידו לא לשטיפת המוח הזאת שאישה צריכה להיות קישוט סביבתי כזה או אחר, והן כבר תחיינה חיים מלאים יותר ויצחקו בפה מלא וישימו ^&%. ואז אנחנו נסתכל עליהן בקנאה. אז מי מאיתנו שעוד יכולה לא להכניס ראש כמעט בריא למיטה ממש חולה – כל הכבוד לה.
היי חניתה
נכנסתי במקרה לאתר הזה כי כל העניינים של ההפרעות אכילה מאוד מעניין אותי- האמת כי אני שואפת להיות חלק מזה.
נכון זה מפגר את תצחקי או תכעסי אבל לא יודעת צריך לומר את האמת
אם היה לי כוח רצון הייתי רוצה לא לאכול חודשיים ולהיות רזה כמו מקל כמו שאר החברות שלי
אם היה לי כוח רצון הייתי דוחפת אצבעות עמוק עמוק ומוציאה הכל כל ארוחה
הרי מה רע? כשאני אוכל סלט אני אשאיר אותי להתעכל אבל כשאוכל פיצה אני שפוט אוציא אותה החוצה
הגובה שלי הוא 1.70 ואני שוקלת 70 זה ממש רע למרות שלא רואים עלי עודפים מאוד גדולים- רק אני רואה בעצמי
אני רוצה לחיות
להסתכל במראה ולהגיד: וואלה אחותי, עשית את זה, את רזה כמו שרצית
זה גורם לי לשנאה עצמית
כל בוקר להתפשט מול הראי ולראות את העצמית שלי וכמה שאני רזה (כי כפי ששכחתי לציין אני מפספסת ארוחות ערב בכוונה) ואחר כך בערב במקלחת לראות את השומן שצברתי.
הרבה יותר פשוט – להוציא אותו החוצה
שכחתי לציין שאני בכיתה ט.
החברות שלי כולן מעצבנות אומרות שהן שמנית ורק גורמות לי להרגיש חרא.
באלי רזון
באלי את זה
תראי
את בתוך זה, כולנו שטופי מוח. אז בעצם כשאת אומרת את זה זה לא מפתיע. אם היית אומרת שאת מעדיפה לדלג על כל הנושא הזה של הצורה החיצונית והמשקל ומה יגידו אז הייתי מופתעת יותר.
לצערי זה ממכר ולוקח לך את החיים, ואז את נשארת אולי עם גוף יותר רזה אבל בלי חיים. קשה להסביר את זה. אולי תקראי קצת בעמוד הזה עד למטה.
אני יכולה להגיד לך שמיום ליום אני משתכנעת שבן אןדם מקבל את מה שהוא מאמין שמגיע לו, את מה שהוא רוצה. אז אם את רוצה את זה את תשיגי את זה. תחשבי אם יש עוד משהו שאת רוצה בחיים ואם זה לא סותר את זה, או שתחליטי איזה מהחלומות שלך יותר חשוב לך.
בכל מקרה בהצלחה.
טוב איפה להתחיל? אני אור בת 14 כיתה ט . כבר 5 שנים יש לי בעיה עם הגוף שלי. תמיד אני הכי שמנה והכי מכוערת לא משנה איפה אני – בכיתה , במשפחה , בבית הספר , בסטודיו ועוד.
כבר משנה שעברה חשבתי על להקיא וכאלה , כי אין לי מספיק כוחות נפשיים בשביל להרעיב את עצמי ודיאטה לא עוזרת לי
הקאתי פעם אחת ומאז לא רציתי יותר
במשך שנה וקצת יש לי חבר מדהים! הוא ממש החצי השני שלי. הוא מקבל אותי כמו שאני ובשבילו אני הכי יפה, אבל עכשיו הוא בתיכון שונה משלי , תיכון בו כל הבנות רזות יפות ומהממות ואני מקנאה כמובן. מספרים לי שבנות נמרחות עליו , ואני יושבת בבצפר שלי ולא מפסיקה לחשוב עליו , מתי יפול לו האסימון לזרוק אותי כי אני סתם פרה שמנה?
בכל מקרה , רציתי לשאול אם זה מרזה? כי שמעתי שבהתחלה לו כי יש נפיחות נוזלים וכאלה
חניתה אני רק רוצה לדעת אם זה מרזה או לא.
יש בן אדם אחד שאיתו אנחנו מבלים כל החיים
כל יום
כל לילה
איתו קמים בבוקר
איתו הולכים לישון בלילה
היינו רוצים שהבן אדם הזה יאהב ויקבל אותנו כפי שאנחנו, שיאמר לנו מילים נעימות ומעצימות ויעזור לנו לחוות חיים נעימים וטובים.
הבן אדם הזה הוא את.
כל זמן שתאמיני בכך שמותר לך לדבר על עצמך ולעצמך כך, את מבלה בחברת בן אדם שעושה לך לא נעים. ביום שתביני את קסמך, שתחליטי לתת לעתמך את הסביבה הכי תומכת שיש בעולם הזה, אז כבר לא יענינו אותך מי נמרח על מי מתי.
זה מרזה וזה ממכר ולוקח לך את כל החיים להרבה שנים. מגביר את השנאה העצמית ומחליש מאד. קצת כמו למכור את נשמתך לשטן.
אם יש בך את הרצון לחיות חיים של השראה לעצמך ולאחרים תתחילי להסתכל מעבר למודל היופי, הביטי בעיניים, בנשמה, באישיות, בחלומות של מי שאת. מצאי שם את הלב הפועם, את מה שאת רוצה להיות. לא איך להראות, אלא איזה בן אדם את רוצה להיות. איזה מסרים את רוצה להעביר, באיזו אנרגיה לבלות את ימיך.
שתהיה שבת שלום, אור ואהבה.
מה שווים חיי אם אני אשנא את המראה שלי? והחבר שלי לא יאמר לי בפנים אבל ודאי יחשוב יש בנות הרבה יותר יפות ממני
כשהוא יפרד ממני זה כי אני מלאה
אני רק רוצה שיהיה לי רווח בין הרגליים
בלי מדלדל
בלי כלום
פשוט עור חלק בלי שומן
שומן זה מגעיל
לפעמים אני שואלת את עצמי מה אזכור בגיל מבוגר יותר, מה אזכור מחיי, איך אנשים יזכרו אותי אם בכלל, מה אשאיר אחרי. אלה שאלות שאני חושבת שאולי יעזרו לי למצוא משמעות. ויש עוד אחת – מה אני נהנית לעשות.
אני חושבת שחיי שווים אם אני עושה בהם דברים שאני אוהבת, עם אנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי, ללא תנאי. למדתי גם אני לאהוב את האף הארוך, את הקול החזק והנמוך, את ההתרגשות וההתלהבות שלפעמים אנשים אחרים לא אוהבים… ופעם הייתי משתיקה את עצמי כדי לתת מקום לאחרים… ובאמת זה לא היה כייף גדול לחיות ככה בצמצום כזה ולנסות להעלם.
היום הרבה יותר כייף לי, אני מקבלת את עצמי וכבר מוקפת מזמן באנשים שאוהבים אותי בדיוק בדיוק כמו שאני. ואני אחת מהן. נכון שהייתי רוצה ציצי יותר גדול אבל יללה אלוהים, ויתרתי לך, נזרום עם זה ככה… 🙂
רוח רעה, מתי תעזבי?
אין לי כבר דם; שתית את הכל.
לוקחת, שורפת, מכלה את כולי,
מה כבר נשאר? בפי טעם של חול.
וכשיש שם מראה- את עומדת מולי,
שולחת מבט חודר כשטן,
יש לך כוחות לרוקן את כולי,
מתפרקת מחיפוש בליטות עצמות שאינן.
רזה יותר,
יפה יותר,
חלשה יותר,
עדינה יותר,
לאן נעלם המראה הישן?
יש שם שלושה קילו שנוספו,
וכל גרם הוא טון שלם על לב מדמם, מאובן.
אם היה ניתן לשומע זעקות נשמה,
לא היו צלילים יותר בעולם.
מוסיקה הייתה הופכת לאילמת- חירשת,
ואז אולי היה אפשר לשחזר את הנעלם.
לימדו אותי שיש אלוהים בשמים,
אני לימדתי את עצמי להאמין שהוא כאן קרוב.
לפעמים הייתי בוכה ומבקשת שהכל יפסק,
אבל כבר לא נותר כח לדרוש את הטוב.
זה לא יגמר, כי בולמיה זה רק שם,
יש בפנים משהו רקוב שחלחל כה עמוק.
ואיך נפטרים מעצמי לא שלם,
כשהשמיכה מעלי והחלום כה רחוק?
רוח רעה, מתי תעלמי?
אין לי כבר דם, שתית את הכל.
אם גנבת וגזלת ולקחת כל כולי,
למה השארת שם כאב כה גדול?
כמה יפה… עצוב… אבל כתבת יפה…
אולי האומנות מביאה אותנו נמוך כדי להביא משם אוצרות של רגש אנושי
אולי את שליחה שהתנדבה להביא את היופי הרגיש והעדין הזה משם…
לפעמים אנחנו מבקשים משהו מאלוהים אבל זה לא באמת מה שטוב לנו. כמו לציית למודל היופי הדקיק וחסר החיים. אלוהים לא יעזור לנו להרוג את עצמינו, היצירה היפה שהוא יצר בדמותו. בכל אחד מאיתנו טמון החלקיק האלוהי, שמבקש לבטא את ייחודו. מדוע שהטבע ירצה לשנות את עצמו?
הסבל נמצא ברווח בין ה"רצוי" ל"מצוי". האושר נמצא בהבנה שמה שיש זה מה שצריך להיות.
אני לא מצפה ממך מיד לרוץ ולהסכים שיהיו עליך עוד שלושה קילו 🙂 אבל תתחילי להסתכל לתוכך מעבר לצורה. את לא חייבת להיות רוח כדי להתחבר לרוח שאת.
מבינה?
את נשמה קסומה ובכל רגע יכולה לעצום עיניים ולהזכר מי את, את שלמה ונצחית. הכל משחק פה. פקחי עיניים ובחרי לך את החוויות שבא לך לחוות, אספי זכרונות, כתבי שירה ורגש ואהבה. את אהובה מאד.
אני לא יכולה יותר! אני לפחות פעם ביום מקיאה ואני לא מצליחה להפסיק. גם אם יום יומיים עברתי בשלום, אני אחזור לזה כאילו לא הפסקתי אף פעם.
אני כבר מותשת, עייפה מהניסיונות להילחם בהקאות. רק שנה אני מקיאה ובכל זאת אני מקיאה לפחות 10 פעמים בממוצע בשבוע.
אני כל כך רוצה שהיא פשוט תפסיק המשיכה הזו להקיא, לבד אני כבר לא מצליחה אך אני חושבת בכיוון של טיפול מקצועי, הבעיה היחידה היא שההורים שלי אומרים שטיפול מקצועי יפריע לי אחר כך בניסיון להתקבל לעבודות, לימודים לגיוס…
ובקיצור- אני חייבת עזרה איך להפסיק לבד את ההקאות האלה, אם אני לא אפסיק בקרוב אני פשוט אתרסק נפשית ופיזית.
בשביל זה אני פה. בדיוק בשביל לעזור למי שהגיע למקום הזה שאת מתארת. אני לא מספרת וזה לא יפריע לך לשום עבודה בעתיד.
בואי נעביר את ההתכתבות בינינו לפרטי – כך אוכל לשאול אותך שאלות ותוכלי לענות לי בחופשיות. atounh@bezeqint.net
ספרי לי בת כמה את, ממתי זה התחיל? האם עשית קודם דיאטה? האם כשאת לא מקיאה את אוכלת נורמלי או גם בסוג של דיאטה?
שלום חניתה שלום כולם..
מוזר לי שאני כותבת, בעיקר מפחדת "להיחשף"
טוב, אז הסיפור שלי הוא אנורקסיה 7 שנים כבר ולפני 4 שנים בערך התחלתי עם הבולימיה.. כמה אשפוזים שבדרך והצלחתי לא להקיא למשך כמעט 3 חודשים.. שחררתי את עצמי וכמובן שההקאות לא פסקו.. רק אחרי שנה שלמה הצלחתי לעצור לבדי את ההקאות!! למשך 8 חודשים!! החזקתי את עצמי והיו פעמים שכמעט נפלתי שוב, אך לא נתתי לעצמי לברוח לשם.. אפילו אם הייתי אוכלת יותר, ידעתי שמחר יום חדש ושזה לא שווה את זה. שעכשיו הפיתוי להקיא הוא ענק ואולי "ארגע" והאוכל ייצא ולא אשמין ויהיה בסדר ואתקן הכל אבל ידעתי שההרגשה של אחרי היא נוראית!! ובמיוחד אחרי שהצלחתי לא להקיא כלכך הרבה זמן..אז סבלתי בשקט..התהלכתי עם תחושת ניצחון, תחושת הישג אדירה. שהנה אני, בכוחות עצמי ובלי שאף אחד יקשור אותי וישמור עליי מצליחה לבד!!.. הרגשתי מנצחת. שהנה זה מאחוריי. צחקקתי לעולם חשבתי שזהו זה… שאפשר להתחיל "לתכנן את העתיד.." ושאולי יש לי עוד סיכוי לחיות פה בעולם הזה…
מה שקרה לצערי הרב, שלפני בערך חודש ההקאות שוב חזרו.. ואני פשוט לא מצליחה לעצור, כאילו עכשיו זה הרבה יותר קל ליפול שוב להקאות כי הנה כבר הרסתי את ה8 חודשים. אז למה בכלל שווה להמשיך לנסות להתאמץ? מה זה משנה כבר.?
היום הקאתי פעמיים כבר.. החיים שלי פשוט הרוסים!!!
מצידי שתישאר האנורקסיה(כן כי אני עדיין אוהבת אותה? ולא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיה ) אבל את הבולימיה?? שתעוף מימני ומיד!!!! מרגישה דוחה מגעילה רעה מכוערת שמנה עצומה!!
יש לי רעידות בגוף, לחצים בחזה(בעיקר אתמול..) מרגישה מוזרות, כאילו אני בעולם אחר לא קשורה לכאן (גם פיזית וגם נפשית) שמתי לב שגם המוח שלי לא מתפקד כראוי.. כאילו לוקח לי זמן להיזכר בדברים או לעשות פעולות פשוטות או לחשוב.. את תצחקי עלי בטח, אבל במקום לקחת כדור לקחתי סוכרזית.. כלכך מבולבלת כלכך נמאס
ודיי כבר דיי שייפסק ..רוצה צרות רגילות, של אנשים רגילים! אני מקנא בכל דבר שזז עכשיו… כמה נורא זה.. לחשוב שפעם זה היה החלום שלי לדעת להקיא.. כאילו "אפשר תמיד לחזור אחורה…, "לתקן" איזו מטומטמת הייתי אלוהים!!! למה????????
מה חשבתי לעצמי?? .. זהו אין דרך חזרה….!!!
אגב, יש לי שאלה, האם אחרי שמקיאים כל האוכל יורד? או מספיק להיספג? כי אחרי שמקיאה אני מרגישה ממש מרוקנת כאילו אין כלום בקיבה. יכול להיות שעדיין האוכל נספג? אני ממש מפחדת !!
וזהו זה..אין לי חיים!!!אני מעדיפה למות ולא להמשיך לחיות ככה..
אגב, שכחתי לציין את גילי,(אם זה משנה?) 20
בת 20 יקרה,
הבולימיה יכולה לבוא וללכת אבל למעשה אם למדת לנהל אותה אז את יכולה לזרז תהליכים. למעשה זה מדהים לגמרי שהצלחת לצאת מזה לבד, לתקופה אפילו של שבועיים או חודש זה כבר אומר שאת יכולה. אז שמונה חודשים? שאפו!
בולימיה כמו כל התמכרות אחרת, הרבה פעמים היא מקום מפלט נוח מקשיי ואתגרי החיים האלה. לא עדיף לאכול ולהקיא מאשר לחפש עבודה?.. או לשאול את עצמי שאלות גדולות כמו מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיים…
את מתארת תופעות של בלבול ושכחה. אלה הן התוצאה של הרעבה. הגוף שלך לא מקבל את מה שהוא צריך בטבע שלו, תקראי לזה אנורקסיה בולימיה או מה, המחסור הזה בדלק יש לו מחיר, התופעות הללו. ומעבר לזה הגוף שלך תמיד ישאף לאזן את עצמו, כי הוא חלק מהטבע והטבע שואף לאיזון, ולכן הטירוף לאוכל, כי אנחנו מונעות אותו מעצמנו.
חייך רק התחילו. גיל 20 זה בדיוק כשמפסיקים להגיד לך מה לעשות ואת יכולה להתחיל לבחור. נערי מעצמך כל דעה של אף אחד אחר מה את אמורה לעשות עם עצמך, תחשבי על החיים ככביש ארוך ארוך שמוביל להרבה מקומות והרבה חוויות. מה בא לך לחוות קודם? ממה בא לך להתחיל? מיד יעלה לך הפחד, וישלח אותך למקרר, אבל מצדי תוך כדי לעיסה תחשבי מה בא לך עוד לעשות בחיים מעבר ללאכול כמה פעמים ביום. וכשתעסיקי את עצמך במחשבות כאלה, ותתחילי להתנסות ב"קשיים של אנשים נורמלים" כמו שאת קוראת לזה, אז כל נושא האוכל יאבד מכוחו עליך, ויהיה משהו שתוכלי לאזן בכוחות עצמך. את – בטוח.
הי חניתה, תודה על התגובה ומצטערת על האיחור..
את אומרת דברים כלכך נכונים.. מרגישה שרק מהמחשבות על השבוע ומשימות שיש לי לעשות לא נותנות לי מנוחה.. מפחדת מהעתיד מפחדת ממה שיהיה איך אצליח, אם בכלל.? מה אעשה .. מה יהיה? איך אתמודד? מי יאהב אותי? מי יהיה איתי? מה יקרה כשאשאר לבד?? העתיד די מלחיץ אותי..
מרגישה גם כלכך לבד כלכך כלום כלכך ריקנות..
ואז כמובן משתגעת ובורחת להקאות..
מקיאה ככה סתם אפילו כדי להוציא את מה שכואב.. כשזה קורה אני מדמיינת איך אני כועסת על כולם כאילו מוציאה את כל הרעל מבפנים..את כל מה שכואב..
וכלכך נמאס לי וכלכך בא לי שזה ייפסק כבר מקיאה כלכך הרבה כלכך כואב הלב כואב הכל…
אני יודעת שאני מזיקה לעצמי אומרת "ממחר דף חדש" והנה שוב ושוב נופלת לאותו המצב… ואין לי כבר כוחות להילחם חושבת מה הטעם בכלל? הלוואי ומישהו היה יכול להציל אותי מהמצב הזה, אני יודעת מה תגידי עכשיו שרק אני יכולה להציל את עצמי.. אבל לצערי אבדו כוחותיי.. אני כלכך מכורה להרגשה הזאת..
אני כל כך מכירה אותה…
תמיד הייתי חרדה, לפני הרבה אירועים לפעמים גם לפני יום עבודה. גם בי יש איזה פרפקציוניזם שמרוב שאני רוצה שהכל יהיה מושלם אני בכלל שוכחת להנות ורק חושבת מה יחשבו ומה יגידו ומה אם לא אצליח ומה אם יחשבו שאני משוגעת וכו…
אגלה לך שלכל אדם רגיש וכשרוני יש את זה.
לא עוזרת השפה השיפוטית וההשוואתית שקיימת כמובן מאליו בתרבות שלנו.
לא עוזר מודל היופי שמתיחס לאנשים כאל קישוט סביבתי שרק בגודל מסויים יש לו זכות קיום וכל מי שלא נראה בדיוק ככה צריך להתבייש לו ומראש יורדות לו נקודות. אנרגיות לא משהו.
אז אני מנסה קודם כל להזכיר לעצמי שחיי לא בסכנה, שאני בסך הכל די נהדרת ודי מתאימה לכל תפקיד שיטילו עלי, שאני מעיזה ללמוד ולהתנסות בכל מיני דברים שטרם ניסיתי, עם כל הפחד אבל גם עם עידוד עצמי שבסוף אהיה מאד מרוצה שעשיתי את זה.
להסתכל רגע מעבר לרגע הפחד הזה, לשים אפילו יד על המקום שבו יושב הלחץ. ואולי זה לא לחץ אולי זו בכלל התרגשות… אולי הפרפור הזה שנדמה לנו שיהרוג אותנו וקשה להכילו – אולי זה הפרפור של החיים… אולי זה מי שאני, מתרגשת ואיכפתית ומלאת רצון טוב ואהבה… אולי מותר לי להיות כזאת? אולי מותר לי לשמוח?
אז לא אולי. בטוח. וככל שתאמיני יותר שמותר לך לשמוח, ומותר לך לפחד ובכל זאת לעשות, ככה יפחתו ההקאות והאוכל לאט לאט יחזור למקום הכבוד שלו כדלק נחמד וטעים ומגוון ואינסופי בכל יום שלוש ארבע מפגשים… מספיק מעל הראש…
ואז כשנותנים צאנס לעצמינו בתוך החיים מגלים שהפחד יותר גרוע מהמציאות עצמה. שבכל פעם שיצאתי מהבית נהניתי. שהתחלתי גם להסתכל על אנשים אחרים לא כאויב ושופט אלא כחיה נחמדה שאפשר לשחק איתה. ומי ששם עלי תנאי שיחפש את החברים שלו, ואני הראשונה שמתחילה לאהוב אותי ללא תנאים.
כל התמכרות להקאות נקראת בולמיה? כי אצלי למשל זה לא בהכרח אחרי זלילה מרובה זה גם קורה לי כשלא אכלתי כלום אני פשוט מכורה להקיא ללא קשר למשקל..וזה גם לא ישר אחרי האוכל אלא אחרי כמה שעות טובות..וגם אני לא דוחפת שום דבר לגרון אני פשוט עושה את השיעולים הדוחים האלו שלפני ההקאות.. הכל התחיל כשחליתי בווירוס הקאות לפני כחצי שנה ומאז אני ממשיכה להקיא מדי פעם אבל אני עושה את זה בכוונה ><
האמת שיש קשר לזה שאני חושבת שאני שמנה באיזשהו אופן..
אבל זה קורה גם כפי שאמרתי קודם ללא התקפי זלילה אפילו פשוט באה לי המחשבה לראש לכי להקיא אחרת תהפכי לדעבה.. למרות שממש הרזתי וכולם אומרים לי כמה אני רזה אני לא ממש רואה את זה האמת.. וגם אני יכולה ללכת להקיא כשאני סתם מאחד התקפי החרדה דיכאון שלי אני פשוט חושבת באותו רגע על כל האנשים ששונאים אותי והבקרה מביאה אותי לאיזשהו מין שחרור נפשי למרות שאני יודעת שזה ממש רע.. אני בת 21 ועם חיים ריקניים אז הבולימיה (אם זה באמת מה שזה) גורם לי למחשבות של גם כך הכל חרא לא יהיה יותר גרוע שחררי את עצמך לשבריר שניה הזה.. כמה שזה דוחה נראה לי אחרכך …
בכל מקרה אני מתנצלת שלא השתמשתי בפסיקים ונקודות אני פשוט עצלנית מדי 🙁
מתוקה, לא להשתמש בפסיקים זה כמו להקיא מילים על דף.
להשתמש בפסיקים ונקודות זה לתת ערך לכל מילה, לקצב, לוודא שהמשמעות של מה שאני אומרת מובנת, וגם חשובה.
לשאלתך, ברגע שכתבת "באה לי המחשבה לראש לכי להקיא אחרת תהפכי לדעבה.. " אז זו לא מחלה של הגוף אלא של המוח. וזו למעשה לא מחלה אלא תשובה לחידה חברתית חסרת פתרון שכולם מאמינים בה כאילו חייהם תלויים בזה.
המשותף בין השניים זה לא לתת לעצמי מקום אמיתי, לא לי ולא לתכנים שלי, אני מיותרת, אני לא עומדת בתקן. כמובן שמי שחושב ככה על עצמו חי חיים עצובים מאד.
ביום שתחליטי לשים פסיקים ונקודות, לתת לעצמך לחיות ולהתחזק ולמצוא אהבה בתוכך למי שאת, אז אפשר יהיה להתחיל לעזור לך בזה.
הי לכולם ,
אשמח לעצתכם. מצאתי מכתב של בתי בו היא כותבת שהיא מנסה להקיא. היום התקשרה המחנכת שלה לומר שהיא סיפרה למספר חברות שלה לכיתה שהיא לפעמים מקיאה. מה הייתם ממליצים לי לעשות ? ( היא כבר בטיפול רגשי). האם היא עמוק בפנים או מפלרטטת עם הבולימיה….?
אמא יקרה
את יכולה לדבר איתה. תתחילי מזה שאת מתנצלת על שפתחת מכתב שלה וראית, וזה באמת לא יפה אבל את ממש דואגת לה והיא חשובה לך מכל דבר בעולם.
תשאלי אותה. תשאלי אם היא מקיאה, כמה פעמים ביום? תשאלי אם היא יודעת שזה מאד ממכר, תשאלי אותה אם היא רוצה שתנסי לעזור לה לצאת מזה.
וכל תשובה שהיא תתן לך תחבקי אותה ותגידי לה שהיא אהובה הכי בעולם ומקסימה ונהדרת ושלא תאמין לאף אחד שחושב אחרת גם אם זו היא עצמה!
ואני כאן אם תצטרכו אותי.
בוכה … ולמה ?
אבא פסיכולוג ואמא יועצת מגלים שהילדה שלהם בולימית … לא מותיר להם הרבה ברירות אלא , לשלוח את הילדה שלהם כמו חפץ לטיפול בתל השומר … לאיים ״ או אשפוז בכפייה …או טיפול במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר …״
ואני ? , נכנעת הולכת , בלי הרבה ברירות , למה ? בגלל ההורים … , לא בגלל שאני רוצה להפסיק … הפסיכיאטר , הדיאטנית הפסיכולוגית שואלים למה את כאן ? – בגלל אמא ואבא … מנסים לשאול ולהבין את פשר בהפרעה הזאת ולהגיע לעומק שלה , אבל הם לא מצליחים , העניין מבייש מידי , מביך , אני סגורה , לא מאפשרת להם להגיע לשם , לא רוצה , אני יצור , מוזר מסוגר , חבוי , שאף אחד לא מודע אליו , לא החברים לא הקרובים , רק ההורים והצוות בתל השומר והחבר .
אין מוטיבציה להפסיק , אין מוטיבציה להיגמל , להכריח בן אדם מכור לסיגריות להיגמל , אין סיכוי … הם לא מבינים , שאין לי רצון פנימי להפסיק , זה פשוט מספק , כיף , טעים , מנחם ….
אני אפסיק כשארצה תניחו לי , תנו לי למצוא את הקול הבריא להשלים איתו , תפסיקו לנסות לחטט להוציא , לשלוח אותי למיליון ואחד מומחים , זה לא יעזור , הם לא מבינים …
״נשבע לך שאני ינעל את המזווה או את המקרר אם צריך ״ ״תשאירי לנו אוכל ״ ״יש לך זכות בכלל לדבר על מחלות נפש ?״ ….
שנאה עצמית אני מפלצת בן אדם דוחה , לא רוצה להחלים אני ישאר ככה לנצח הערות כאלה פשוט זורקות אותי אחורה , זורקות אותי לתוך הבור העצום הזה , תחושות של אשמה , בושה … , אף אחד לא מבין אף אחד לא יודע באמת מה אני עוברת וכמה זה קשה
כותבת את זה עם דמעות בעינים … הערות כאלו פשוט מכסות את האור שעוד איכשהו האמנתי שראיתי … נמאס לי כבר אני לא יודעת מה לעשות מאיפה להתחיל , איך לשנות גישה מאיפה לאגור את הכוחות , מילה לשאוב את המוטיבציה , איך להיגמל …
איי כואב ממש.
אני כל כך מבינה אותך. אני גם מבינה את חוסר האונים שלהם, וחבל לי על השפה של הפחד שמדברת מגרון האנשים כשאין להם תשובה.
הייתי רוצה לשבת איתך לשמוע אותך. להראות לך איפה אנחנו דומות ולגלות איפה אנחנו שונות.
היינו חולקות ביחד מה כייף בזה ומה לא כל כך כייף בזה.
הייתי מספרת לך כל מיני דברים שקרו לי בשנים האחרונות של הבולימיה, כשרציתי להפסיק ולא יכולתי. איך התפללתי בלבי שאמא שלי תקשור אותי למיטה בשלשלאות כדי שלא אוכל עוד לעשות את זה.
אני לא בטוחה שאם היא היתה באמת עושה את זה הייתי שמחה… אבל זה מה שאמרתי לעצמי בזמני היאוש שלא בצלחתי להשתלט על הגוף שלי.
היום במדינה שלנו אין מענה אמיתי, ולשם אני חותרת, למקום שאפשר באמת לדבר על הדברים, וגם לגמול את מי שמעונינת להגמל. בלי כל הבלגן של משרד הבריאות ומחלקה פסיכיאטרית בלה בלה. התמכרות נטו. השבוע דברים התחילו לזוז שוב, תחזיקי אצבעות. ובינתיים את יכולה או לתת צאנס למערכת ולהגיד אחר כך מה עבד לך ומה לא, או להסביר להורים שלך למה זה טוב, בת כמה את,לא אמרת לי, אני מנסה לחשב מה הסיכוי שתקבלי את מבוקשך..
חודש הבא בת 18 ,
הטיפולים היחידים שהם ניסו לתת לי , זה אשפוז יום במחלקה להפרעות אכילה, או להתאשפז שם במחלקה רגילה של ילדים …
-לא רוצה !!!! לא רוצה להעביר בבית חולים את השנה האחרונה שלי בתיכון אני ממש לא מתכוונת גם באמת להסכים להתאשפז שם
מרכז גמילה בהחלט יעשה את העבודה לדעתי , ולא אשפוז , אני בולימית לא חולת סרטן (ברוך השם)
ואת תצאי מזה כשתרצי. זה לא הולך ונהיה יותר קל, אבל בסוף הרוב יוצאות מזה, לעיתים אחרי4, 10 וגם 20 שנה.
העצוב הוא לא מה שחושבים שהוא. העצוב בעיני זה שבגיל 70 כשאסתכל אחורה, לא אזכור מה אכלתי, וגם לא איפה הקאתי את זה. אזכור ציורים שציירתי, סיפורים שכתבתי, ריקודים, מערכות יחסים, אפילו גרועות… זוכרים את החיים לא את האוכל. וזו הסיבה הראשונה שצריכה לעניין מישהו לשחרר את התחביב הממכר הזה. כדי לקבל את החיים שלי בחזרה.
אז שוב, הקאה. מרגע לרגע , נראה יותר ויותר לגיטימי. אחרי תקופה ארוכה שלא, והרי מי לא ימחא על זה כפיים?! ועכשיו שוב, ואני כבר מפחדת מריח העגבניות שהולך להידבק על בגדי.
בשביל מי אני עושה את זה? נלחמת? כי פתאום אני קולטת שכולם התחילו להיות משועממים. הם חשבו שהייתי דבר גדול, אולי היום קולטים שאני כמו כל בולמית אחרת. והקהל עוזב, ומה איתי?! אולי אף פעם לא עשיתי את זה בשביל עצמי באמת. אמא אבא, אחות קטנה, חברות, אהוב עתידי, אלוקים, ואני? כאילו רק חיכיתי לרגע בו אפול.
זאת תחושת השובע הזאת, בגרון, בבטן, הכבדות החדשה בין צעדיך, ואת מחפשת למצוא מקום לפלוט את הכל. לרגע, האמנת שזה לא הפיתרון. כמה חודשים שההבנה הזאת, בצורה המושכל ביותר, באמת עזרה. ואז דברים התחילו להתגלגל ולהתגלגל. ואת חייבת פיתרון לתחושה הנוראית, השטנית, הזרה במרכז קיומך- כל פיתרון. ואת מקיאה, ובפנים בפנים, פתאום, את אפילו טיפה שמחה. כי הוקל לך, לשנייה. לפני שהעצב מתדרדר לו כמה מעלות מתחת לאפס.
מוטיבציה. תקווה. אמונה. הייתי רוצה לחקור לאן נעלמות כל התחושות האלה. אולי יש בית קברות לדברים טובים? תחושות מעצימות? כי איכשהו נראה לי שכשאני מצליחה לגייס אותם מחדש הן חיוורות יותר בעל פעם, כמו רוחות רפאים שאיבדו מקיסמן.
הדמעות זולגות. את כבר לא יודעת מה יש לך, מה מקולקל. מה נפגם. זאת רק הבולמיה או שיש שם משהו עמוק ואפל הרבה יותר?
אולי איפשהו, אני עדיין קיימת שם בפנים. אני, הילדה שחשבה שהיא הכי יפה בגן כשסבתא קלעה לה צמה, זאת ששיחקה עם הברביות ורקמה בניהם סיפור אהבה בדיוק כפי שהיא עצמה רצתה, זאת שהייתה צוחקת צוחקת ומסיימת ספר שלם של קופיקו ביום. הייתי מבקשת ממנה סליחה על השואה שהעברתי אותה. שהכחדתי, הערה אחר הערה, דקירה אחרי דקירה, זלזול אחרי זלזול. את לא מספיקה. היא הייתה שם ולא הספיקה לכלום. את עדיין שם? תעשי לי מקום, בסדר? הייתי רוצה לשכב מאחוריך, מאחורי התנוחה העוברית בה את מצויה ולבכות עד שהנשמה הייתה יוצאת לי. אני אוהבת אותך. אני באמת אוהבת אותך, בבקשה אל תעלמי. תחזרי, תקומי, אני צריכה אותך. ואני ממשיכה לבכות כי אני יודעת שהיא כבר לא מאמינה לי. כי ביקשתי אותה בעבר ושוב דקרתי והערבית, והיא כמו צלע ממני, נאמנה לי עד הסוף- אוהבת ככול יכולתה וסופגת הכל. עד שיהיה מאוחר מידי. עד שהיא באמת תמות, ואני אחריה.
כן, זה אפל ועמוק הרבה הרבה יותר.
יקרה מוכשרת מקסימה אנושית,
האדם מורכב מאנרגיות שונות, לחלקן אנחנו קוראים טובות ולחלקן רעות, משהו בנו פוחד מהם, מאמין שאנחנו צריכים להיות כל הזמן טובים חיוביים חכמים מושלמים, איזה לחץ…
בכולנו יש את הפחד שאנחנו לא טובים מספיק. רק שחלקינו ככ מאמינים בזה שממש נלך לקיצוניות. ולא מספיק טובים ביחס למה? זה מה שאני רוצה לשאול אותך. מי אמר שיש משהו שאת חייבת להיות או לעשות?
השפה התרבותית השוואתית ושיפוטית ואנחנו מאמינים לזה. אבל זו שטות גמורה, כי כולנו אהובים וחשובים תחת השמש. אף אחד לא צריך לשאוב את האישור שלו לחיות מזה שהוא טוב יותר ממישהו אחר במשהו, בכל אחד מאיתנו יש את הניצוץ האלוהי וכל אחד מאיתנו הוא אהבה.
את יודעת את זה וגם אומרת את זה ולא מוותרת על האהבה שלך לעצמך. גם אני אהבתי לגמוע את קופיקו ואת השביעיה הסודית, וכן, החיים נהיו תובעניים יותר בשלב מסויים ולכן גם אני נפלתי. היום אני מבינה שאנחנו עבדים למושלמות שקרית ושלמעשה לקום בבוקר ולנשום זה כבר הרבה מאד.
הרבה מאד.
כתבי, חווי, אהבי את עצמך, ודעי שמה שאת עוברת זה הפער בין העולם כפי שהיינו חולמים שיהיה לבין העולם הקיים. ואת ואני וחברותינו דרך גופינו וסבלינו נצליח להדהד בסופו של דבר את האהבה האפשרית לנו על הכדור הזה. זה יכול לקרות ברגע אחד. ותתאמני על חמלה. חמלה לילדה מהממת שהרגילו אותה לחפש חיזוקים מבחוץ. בעוד שהבטריה החזקה מכל יושבת בפנים. שולחת לך אור ואהבה יקירה. יום קל ונעים שיהיה לך.
אני בת 12.5 ואני מרגישה שמנה אני לא רזה אבל אני שמנמונת ויש לי רגליים שמנות בלי רווח , אני לא חושבת שאני מכוערת אבל אני חושבת שהגוף שלי מכער אותי , אני מקיאה בכלל לא הרבה זמן הקאתי פעם קצת הפסקתי וחזרתי שוב אני רוצה להמשיך להקיא ולהיות רזה פשוט, אני יכולה לבלות שעות מול המראה וכל פעם מחדש לבכות עוד שניה , אני שונאת איך שהגוף שלי נראה ואני חושבת להמשיך להקיא ולהגיע לתוצאה שאני רוצה לראות את עצמי ולהפסיק , אני יודעת שאומרים שזה ממכר אבל ההרגשה כשמקיאים לא כיפית אז אני חושבת שתיהיה לי מספיק השפעה על עצמי .
לא יודעת איך הגעתי למצב הזה. התחלתי דיאטה מאוזנת עם פעילות גופנית והורדתי שבע קילו. אבל חסרים לי עוד שבע קילו והמשקל הפסיק לרדת אז התחלתי להקיא. ועכשיו אני לא יכולה להפסיק. וגם לא יורדת במשקל. אבל מפחדת להפסיק להקיא. לא רוצה לעכל. אני בדיכאון כל הזמן ועייפה ואין לי כח ללכת לחדר כושר כמו פעם, האם זה בגלל ההקאות? ואיך יכול להיות שאני לא מורידה במשקל אם אני מקיאה את רוב מה שאני אוכלת? אין לי כח כבר אני רק רוצה להוריד את השבע קילו האלה זה כל מה שחשוב לי בחיים בלי זה אני לא אהיה מאושרת מה עושים זה מטריף אותי.
אהבה ללא תנאי היא משהו שהעולם זקוק לו. כולנו מדברים בשפה של השוואות ושיפוט וביטול והערצת איזה מודל חיצוני של בן אדם שהוא לא אמיתי ולא טבעי, ובכך אנושות שלמה סובלת, לא רק את.
חלק מאמינים בזה יותר וחלק פחות. יש פה ושם כאלה ששמות על הענין הזה פס וצוחקות במולא גרון על כל הנושא הזה, אבל השאר סובלות. ומנסות לשנות את גופן כדי להתאים למודל.
איך להוריד שבעה קילו אני לא יודעת להגיד לך, אבל איך להתבונן פנימה לנשמה שלך ולמצוא את האוצרות שלך שבאת לחוות ובאת להביא לעולם זה כן.
לצערינו בולימיה זה ממכר, כך שמי שנכנסת לא בטוח יכולה לצאת, ובטח לא בקלות. כמו סיגריות, כמו כל אובססיה. המוח נצמד לזה כאילו חיינו תלויים בכך. את לא תהיי הראשונה שאומרת לי שחייה תלויים בכך שתהיה רזה.
הגוף נמשתנה בתקופות החיים, בצמיחה, בחורף, בקיץ, בלימודים, בתנועה, בהריון, בהתבגרות, זה אורגניזם חי, לא רובוט, למרות מה שמנסים להחפיץ אותנו כבובות ואנחנו מסכימות לזה… אם נותנים לגוף לנשום ולאכול בנחת ולא מתערבים בהיסטריה ובנסיון לשלוט בכל אז הכל מסתדר, אבל זה מסתדר לכיוון הנכון לך ולא הנכון למה שאת חושבת שהחברה מצפה ממך, הבנת?
עני לי פה או בפרטי atounh@bezeqint.net
הראש מבין. הלב מבין. תמיד צחקתי על הבחורות האלה. אלה שהתעסקו במראה כל הזמן. אלה שלא אכלו. שלא נהנו. שצמו. שספרו קלוריות. תמיד הייתי שמנה ושמחה. אבל אני לבד. כבר הרבה שנים אני לבד. כבר הרבה שנים שאנשים לא מתייחסים אלי בגלל איך שאני נראית. וזה בודד וזה נהיה קשה מיום ליום. מחודש לחודש. משנה לשנה. אני נשארת לבד. וגם אם אני יודעת מה יש בי וכמה יופי וטוב וכמה אני יכולה להציע לעולם, אין לזה משמעות אם אני לבד. אם אין לי למי להציע. עם מי לחלוק. ואז מגיעה ההבנה וההבחנה שרק אם אהיה רזה ישימו לב אלי. וכן, הצלחתי לא להקיא כבר יומיים. אבל מה יהיה מחר? אני מרגישה כל כך בשליטה כשאני מקיאה. כל כך חזקה. הגוף חלש אבל המח מרגיש שניצח את הגוף. שרימה את הגוף. וההרגשה הזאת של לקום בבוקר ולא לרצות לצאת מהבית כי אני יודעת שאני שמנה וזה מה שאנשים חושבים עלי מטריפה אותי. ויותר מטריף אותי שזה לא אני. שאף פעם לא הייתי כזאת. שאני בדיכאון בגלל המשקל. ושכמה שאנשים יגידו לי שרזיתי ואיזה יופי זה לא מספיק. שאני דוחה את עצמי ואם אני דוחה את עצמי אז בטח שאני דוחה כל אחד אחר. בטח שאני לבד. ואז אני מקיאה.
אני מאחלת לך שתמצאי לך מקומות שזה לא העיקר בהם, שתלכי עם הענין שלך, עם ההתרגשות שלך למקומות שיש בהם תחומי ענין שאת יכולה לבטא את עצמך בהם.
אני מנחשת ששם תמצאי אנשים איכותיים שיכולים לראות איזה מקסימה את. תני לעצמך להתבטא, אל תחששי, מי שמתאים לך יאהב אותך, ומי שלא – מה איכפת לנו ממנו בכלל.
נכון שהעולם דפוק בקטע הזה ששופט לפי משקל, אבל זה הדבר הכי מטומטם ולכן אחר כך יש מערכות יחסים כושלות כי הכל מבוסס על הצגה חיצונית.
תנשמי ותאהבי את עצמך ומצאי ענין בחיים שאינו תלוי בצורה חיצונית. מוסיקה, אומנות, פסיכולוגיה, עזרה לאנשים, ריקוד, כל דבר שעושה לך טוב, ושיקפצו לך מי שזה נותן לו משהו להגיד כדי להרגיש יותר טוב עם הבעיות שלו.
חייכי מתוקה, ואם תרצי תבואי לקפה איתי נצחק ביחד יש לי הרבה מה לספר לך דברים דומים….
היי זאת פעם ראשונה שאני כותבת פה.
קראתי דברים שאנשים כותבים וכל כך התחברתי, כאילו אני כותבת אותם בעצמי.
אני בת 24 בולימית כבר 8 שנים.
בזמן האחרון החלטתי שאני רוצה להפסיק להקיא. כבר לא כיף יותר אני מקיאה ובוכה אחרי זה מרוב שאני לא רוצה את זה יותר. רק שניסיתי להפסיק הבנתי כמה אני לא בשליטה בכלל כמה זה כבר לא בידיים שלי.
ניסיתי כמה פעמים נכשלתי בכל פעם זה כל כך מתסכל אני לא יודעת מה עוד לעשות.
כל יום אני קמה בבוקר ואומרת היום זה יום חדש היום אני אפסיק לגמרי ותמיד נשברת מחדש.
החלטתי לכתוב פה אולי לקבל עצה אמיתית ממישהו שעבר או עובר דבר כזה.
חייבת עזרה..
היי יקרה, 8 שנים זה אומר מגיל 16….
כואב הלב.
טוב מתוקה זאת התמכרות לכן כל החלטה שתחליטי בערב דינה להתמסמס עד הצהרים המאוחרות או אם את חזקת אופי במיוחד אז יום יומיים.
לא כל כך מהר תשחרר אותך הבולימיה מלפיתתה האכזרית. זה כמו להפסיק לעשן. אנשים אומרים אני מת להפסיק ומדליקים את הסיגריה הבאה.
אז איך עושים את זה? הכי טוב זה מרכז גמילה, שאין בארץ, ואני שואפת להקים, כבר יש כמה אנשים שרוצים לעזור לי, כל מי שיש לו קשרים וכספים יבורך.
דרך אחרת היא לבד, אבל צריך ממש לסדר מחדש את המוח, להבין איזה מחשבות זורקות אותי לשם ואיזה משאירות אותי חזקה, זה ממש מוסיקה אחרת שצריך ללמוד לזהות. העבודה היא בראש.
מעבר לזה צריך להיות מסוגלת להסכים לתקופת הסתגלות של כשבועיים בהם הגוף מתנפח ומתרגל מחדש לעכל. ומעבר לזה להתחיל חיים נורמלים, לא דיאטה ולא ספורט אובססיבי ולא שום דרק אחר.
אני עוזרת לבנותנשים בשלב הזה של הרצון האמיתי להפסיק. דברי איתי בטלפון נראה אם את בשלב הזה, כי לפעמים רק נדמה שנמאס ולא באמת נמאס… כלומר נמאס מזמן אבל הפחד מפני החיים בלי זה הוא מאד גדול. 0543394798
גם אני מגיל 16 מקיא אני גם כרגע מנסה להיגמל מההרגלים הקודמים שלי זה ממש ממש לא קל אבל את חייבת להבין משהו אין דבר קל בחיים צריך להילחם את לא יכולה לשנות הרגלים של 8 שנים ביום זה לוקח זמן מה שאת צריכה זה זמן והתמדה וגם אם את מקיאה תמשיכי אני ביום השני שלי הקאתי כי אכלנו כל החברים סושי והיה הרבה אוכל וחיסלתי המון אז הקאתי אבל זה לא עצר אותי מלהמשיך כי המטרה והיעד הם החשובים. העצה שלי מה שאני עשיתי זה בימים הראשונים להיות תמיד בקרבת אנשים לאכול ארוחות קטנות ומשביעות ולא להיות לבד פשוט תעסיקי את עצמך. בבולימיה אפשר להיאבק ואנחנו פה באתר נאבקים תצטרפי אלינו וביחד עם תמיכה הדדית ניפטר ממנה !
וואו חניטה !! אני ממש גאה בעצמי כל היום בלי הקאה אחת הייתי בבית לבד רוב היום וכל הזמן רצו לי מחשבות להקיא ועוד אפילו החזקתי את האוכל בידיים !!!! הגעתי למצב שאני חושב איך אני אוכל טוסט פשטידה גלידה המון גלידה ואחכ לחכות כמה דק לשטוף את הפה טוב טוב ולאכול אורז שניצל עוד שניצל מסוג אחר עוף רציתי לעשות גם פתיתים ולחם אפוי בורקס ושוגי עם שוקו.. בקיצור כל האוכל הזה חשבתי כל היום אמא זה היה ממש קשה ואל תשכחי שיש בבית שלוש סוגים של עוגות חחח אז היום הזה אכלתי ככה:
ארוחת בוקר: מעדן
ביניים: כמה כפות של סלט טונה בלי כלום
צהריים: שלוש כפות אורז עם רוטב שניצל
ביניים: תפוז
ערב:לחם אפוי עם גבינה וקופסא שלמה של טונה
ביניים: נס
אני יודע שזה קצת אבל אני חייב קודם כל לאזן את הגוף לקבל אוכל ולעכל אותו ולאט לאט אני יתחיל להכניס יותר מזון עם הזמן…אבל שתדעי שכאבה לי הבטן בטירוףףף בערב כאבי תופת ואחכ שתיתי תה אז נרגע לי אני חושב שזה בגלל מה שציינתי למעלה שהגוף מתאזן.. איך את עושה את זה? אוכלת בריא כל יום ושומרת על תזונה נכונה?
היי יקירי
כל המחשבה ש"קודם להתאזן ןאז לחיות נורמלי" היא מתחילה את מעגל חוסר האיזון או ממשיכה אותו.
הסוד הוא להתחיל לאכול נורמלי מהרגע הראשון ולכלול בזה את כל מה שאמרת שרצית לאכול ולא אכלת, אבל במידה שמאפשרת לך להמשיך את היום כרגיל. גם אם תאכל חצי טוסט גבינה זה עדיף מאשר לא לאכול אותו בכלל. עדיף שהתפריט שלך יהיה מורכב מדברים שאתה אוהב ולא מדברים שמזכירים לגוף דיאטה.
ובשבועיים הראשונים פשוט לנוח זה הכל, לא להתחיל להשקל ולדאוג. הגוף יתאזן אם רק נאפשר לו. ולא להאכיל אותו דברים מבאסים ומעט כי תמשיך לחשוב על הדברים ההם, שהם לא אוייב, הם נעימים וטעימים לנשמה, אבל לא יותר מהחיים. רק במידה נעימה ונוחה. מותר לי הכל בחיים, אבל לא הכל בבת אחת. להיות אחראי גם על הפינוקים וגם על המידה הנכונה, זה השיעור הכי גדול בחיים. תשאל כל מבוגר הסוד הוא במינון.
בכל מקרה בהצלחה ולא לבוא בכוח ובשיפוטיות לעצמך אלא באהבה ורצון לבריאות ושמחת חיים, וכשבא הרעש תמצא מקום רגע להתיישב. בשקט. עצום עיניים. תנשום. תיצור שקט בתוכך, עד שירגע הרעש. עד שיבוא החיוך…
היי חניטה עבר המון זמן שכתבתי פה, המון זמן שפרקתי את מה שאני חווה אז זה יהיה ארוך חח..
אז אני כבר בולימי שנה וחצי היה לי ניתוח פוליפים לפניי חודשיים הייתי בבית בערך שבוע וחצי והייתי צריך לאכול המון גלידות ארטיקים מעדנים הכל!! לא יכולתי לעשות ספורט יותר נכון אני רציתי ללכת ההורים שלי עצרו אותי..אכלתי ואכלתי ולא יכולתי להקיא כי הניתוח התרחש בגרון ונורא כאב לי והייתי רעב נורא אז אכלתי והשמנתי והרגשתי את זה והייתי מדוכא נורא ועליתי שלוש קילו שבוע אחריי הניתוח בגרון לא יכולתי יותר הייתי חייב להקיא והקאתי לאחרונה אני שם לב קצת דם בקיא שלי זה מה שגרם לי לפחד אני מפחד למות אני רוצה לחיות אני רוצה בעל וילדים אני רוצה לחיות לשמוח אני כן מתחיל לעשות שינוי אני בונה לי כרגע תפריט לשבוע הזה. אני עדיין לא יצאתי מהארון מול ההורים שלי אני לא יודע למה אבל כאלו אני בטוח שהם יודעים כולם יודעים אבל לא מדברים על זה אולי כי אני יודע שסוג כזה של לחץ ידחוף אותי חזרה למטה יותר עמוק כי היה פעם שניסיתי לצאת והקאתי כל השבוע שלוש פעמים והיו לו שלושה בולמוסים כל יום והחלטתי שלא לעשות את זה והרגשתי עוד יותר רע שלא סיימתי עם הסיפור הזה עכשיו אני מנסה לא להקיא יש לי בעיה גם בערכת יחסים אני יצאתי איתו לדייט ובגלל שהיה מאוחר והיה קר נשארנו ברכב והתחלנו לדבר והכל ואז התנשקנו ושכבנו ממש כמו סרט הוליוודי והוא אמר שאני מדהים יום לאחכ שלחתי הודעה ודיברנו ומאז לא דיברנו וזה היה לפניי יומיים אולי אני לחוץ כמו הבחורות האלו אחריי דייט?! או שאני סתם הוזה חחח הוא קצת ביישן ואני זה שיוזם את השיחות.. אני בתקופה האחרונה נורא לחוץ אני מביים הצגה לבגרות ואני לוקח תפקיד ראשי שם וזה נורא נורא קשה לי אני ממש כל הזמן והאנרגיה שלי הולכת לשם ואין לי כוח לאף אחד כבר אפילו לא לעצמי אני מותש אפילו מלעשות ספורט ואז אני משמין ושאני משמין זה לא טוב זה סוג של מחשבות שתמיד רצות לי בראש זה כאילו אני חי עם שתי אנשים דני ובולימיה וזה נורא קשה לנהל ככה חיים אני לא יכול אני על סף שבירה הלחץ הזה משפיע אני לא אוכל כל היום יש ימים שזה מגיע על הלילה ובלילה אני מנסה להקיא אבל אני לא רוצה אז אני שותה תה ונרגע אבל האוכל עדיין בקיבה מתעכל ואז אני משמין ושאני משמין זה לא טוב מבינה? מה אני עושה??
היי אני לא מאמינה ששוב אני כותבת פה אחרי כמעט שנה שגם אז הייתי באותו מצב וזה פשוט התחיל להיות חריף מרגע לרגע זה התחיל עם ספורט אובסיבי וספירת של כל מאכל שנכנס לי לפה עד הקטע הזה שכבר נימאס לי וכל מה שבא לך זה לפתוח תמקרר ולהתכרע על האוכל שאת הכי מפחדת ממנו ועכשיו כבר חצי שנה זה בולמוס הקאה בולמוס הקאה שלשום היה השיא שיצא לי אשכרה דם מהגרון והלב שלי הגיעה לפעמיות של 1000 בדקה וכמעט צנחתי על הריצפה אני פשוט ממוטת נפשית כבר המילים פה לא יצילחו לתאר אפילו בקצת עד כמה אני שבורה אין לי מושג כבר מתי זה ייעלם אני פשוט על סף התאבדות זה פוגע לי בחיים בצורה משמעותית הפכתי להיות בנאדם סגור בלי טיפת הערכה עצמית כל מה שבא לי זה לדפוק כדור בראש נימאס לי כבר לחיות בתוך הגוף שלי ועוד יותר במוח שלי אני כבר לא יודעת לאן לפנות ומה לעשות כל הטיפולים האלה יקרים ואין לי כסף לפסיכולוגים אני בקושי מחזיקה את עצמי זה פשוט גועל נפש בבקשה תעזרי לי איך יוצאים מזה אני פשוט שבורה פה שבורההה הגרון שלי כואב הגוף שלי חלש כל הזמן בהתקפי חרדה כבר איבדתי את רוב האנשים בחיים שלי אפילו מחזור אני כבר לא מקבלת
תקשיבי אני מבין אותך את חשבת יצאת מהבולימיה שניצחת אבל אז… משהו מסויים לחץ או איזה שהוא מצב רוח החזיר אותך חזרה זה גלגל לאכול להקיא זה אוכל ההתמכרות יותר קשה לסמים ואלכוהול את לא צריכה אותם בחיים אוכל כן ואת כל היום סביב אוכל לכן מה שצריך זה לשבור את הגלגל הזה להתחיל לאהוב את עצמך להתחבר מחדש לאנשים לצאת מהבית אני יודע שזה קשה אבל כל הדברים בחיים קשים תנסי אני אתמול לדוגמא היה לי בולמוס אכלתי המוןןןןןן כמו מטורףףף ככה זה הבולמוסים שלי אבל אני הלכתי לשירותים הרמתי את המכסה של השירותים התכופפתי שמתי יד בפה והוצאתי ישר לא הקאתי חשבתי איזה כאבי תופת אני יעבור אחכ מה שאת עוברת אז הלכתי למטבח הכנתי תה ירוק להרגיע את הבטן ככה תעשי אל תקיאי זה כואב פיזית ונפשית תאכלי קצת ומהכול ספורט וזהו בואי נעשה את זה ביחד בואי נשבור את הגלגל !
הנה דני מתוק ויקר, ברגע שקראת את דבריה של מישהי אחרת כבר עלה בך הכוח לעזור לה. היכולת המופלאה שלך לראות את האחר ולהבין אותו, ורצות לעזור, החבר שאמיתי שאתה, הבן אדם היקר שאתה, קם ויוצא החוצה, וכבר אתה מוכן יחד איתה להתאמץ ולנצח…
הווליום שאתה חי בו הוא מהיר וגדוש, שחרר את המשקל אתה צריך את הבריאות שלך עכשיו. הבולימיה מייצגת את הפחד. אבל אתה כבר מבין שאוהבים אותך גם ככה וגם גיי וגם שמנמן ומחכים ורוצים לראות תכנים שלך, בין אם בהצגה ובין אם בכל דרך שתבחר. אתה בחושך שלפני עלות השחר, עם הרבה נושאים בחייך, זה גם גיל קשה, מסתבר שלא רק לנו… קח אוויר. עוד מעט כל הרעש הזה יהיה הסצנה הקודמת בסרט הארוך והמרתק של חייך.
אני מדמיינת אותך קליל נפשית וגופנית, צוחק ומאושר ועוזר לאחרים. ואל תחשוב שאלה שעוזרים לאחרים הם מושלמים בעצמם Oh No… ממש לא 🙂 להיות בן אדם זה אתגר לא פשוט… ובסופו של דבר אלה מאיתנו שהתגברו על התמכרות ולמדו לתת לאהבה לנצח, יודעים לעשות את זה גם הלאה בחיים וגם ללמד אחרים.
אוהבת אותך, כבר אמרתי? 🙂 המשך שבת שלום וחורף נעים וחמים, לך דני יקר, ולכולכםן פה סביבי.
אני אוהב אותך גם !! את באמת עוזרת לי ותומכת בי ולזה אין תחליף תודה רבה רבה רבה רבה אני אנסה לצאת מהארון יקבלו יקבלו זה לא משנה אני הולך עם האמת שלי ולגביי המשקל אני אהיה בעל משמעת עצמית להתחיל לאכול נכון וסוף סוף להיות בן אדם בריא ולהשים את הבריאות בין אם זה הנפשית ובין עם זה הפיזית במרכז ולא איך שאני נראה חיצוני. עולם הנה דני מגיע והוא מגיע בענק תתכונן… תודה רבה מת עלייך 🙂
מתוקה מיואשת יקרה
נניח שהייתי מוצאת לך דרך קלה ופשוטה לצאת מזה. האם את יכולה לדמיין את היום שאחרי?
אם כן יש לנו סיכוי להצליח, אם לא יש לנו סיכוי ללמוד עוד כמה דברים עליך ועל העולם.
אז ודאי שאת מכוסה וחמים לך, עצמי עיניים, דמייני את היום, שבוע, שנה שאחרי שנגמרה הבולימיה, וספרי לנו מה ראית שם. ואם זה סודי ואישי – ספרי רק לי atounh@bezeqint.net
עוד שנה מהיום ולא תיהיה לי את הבולמיה אני יודה לאלוהים למה זה שובר אותי ברגע שאין בולמיה סימן שפתרנו משהו עם עצמנו הרי זה לא הבולמיה זה משהו נפשי ש ק שור לאיך שאני רואה ת עצמי זה רק בא ל הראות לי כמה הערכה עצמית שלי נמוכה כמה בחיים אני לא יהיה מרוצה מהגוף שלא נידבר על זה שזה הורס לי תחיים ומשבש לי אותם אבל זה פשוט לא ניראה באופק פתרון הבעיות שלי עם עצמי אני מסתכלת במראה ובוכה נימאסלי להיות חסרת ביטחון וחלשה מול כל העולם הזה
אני מבינה את המקום שאת נמצאת בו. הייתי שם אחת עשרה שנה.
וכל זמן שהתעסקתי בבולימיה ובמשקל ובאיך אני נראית מבחוץ זה היה הסרט. אי אפשר לא לחשוב על משהו שחושבים עליו. ואז זה תופס את כל היום גם בלעשות את זה וגם בלהמנע מזה. הכל סביב אותו נושא כל הזמן. כדי להתחיל ליצור מציאות חדשה בחיים שלי אני צריכה להתחיל להסתכל לכיוונים נוספים. אני צריכה להצליח במוח שלי לראות מציאות אחרת, כי אם אני לא מאמינה שיש שם משהו עבורי – למה לי להפסיק?
לכן אני מתחילה איתך רגע מהסוף – לאן יש לנו ללכת אם לא לבולימיה – מה עוד יש בחיים – מה היית עושה או רוצה לעשות אלמלא היית בולמית, אלמלא היית מודאגת בכלל מאיך שאת נראית. זו השאלה – איך את רואה את החיים שלך אחרי שתבריאי.
זה יעלם, מתישהו? הכישלון?
כשאת מקיאה, את מקיאה לבד. זה פחות או יותר מה שאת מרגישה אחריה. לבד. והעתיד? לבד. כולם מסביב ועדיין אף אחד, אפילו לא עצמך.
זה יעלם מתישהו?
זה כואב עד שאת כבר לא צועקת. ואז זה עוד כואב הרבה הרבה יותר. אם יש בך אמונה את עוד מקווה שההוא שם למעלה שומע את הזעקות החרישיות של הנשמה שלך. שומע, וממתין. ואת כועסת ועצובה כ״כ, כי מבחינתך את לא יכולה לשרוד אפילו את הרגע הבא.
בולמיה זאת לא רק הקאה. היא הגיהנום הפרטי שלך ולא רק בגלל האופן בו את כורעת ברך לפני אסלת השירותים. אלא מה שהיא מביאה איתה אח״כ, ולפניה.
אני חושבת שאני בדיכאון.
גם כן, מילה שמרבים להשתמש בה ומעטים שיודעים מה היא באמת.
הייתי רוצה שהכל יעלם; הבולמוסים, המחשבות, האובססיה, העצבות הנוראית. הייתי רוצה להיעלם מכאן.
יורד עכשיו גשם בחוץ; סופה, ככה לא מפסיקים לומר בטלוויזיה. מה מחזיק אותי כאן בסלון במקום לצאת החוצה לרחוב החשוך לפרוס ידיים ולתת להכל לזרום משם?! הלוואי והייתי יכולה לותר על הכל. הלוואי והייתי נלחמת. זה מסתדר כי באותה המידה שאני נכשלת, ככה גם הייתי רוצה להחלים. אבל לאט לאט התמונה הזאת מתרחקת ממני, ואני שוב מתקרבת וצורבת בזיכרוני את תמונת השיש הלבן.
הקב״ה, אם הייתי יכולה לדבר איתך הייתי נחנקת מבכי. אני ילדה, בסך הכל ילדה; ותראה מה עוללת לי. מה עוללו לי. מה עוללתי לעצמי. הייתי שואלת אותך מתי כל הסבל יגמר, כי עדיין אני לא מסוגלת להבין איך אני יכולה לתרום ליציאה מתוך כל הביצה הזאת, נאחזת ברצון לנס מופתי.
דיאטנית, פסיכולוגית, פסיכיאטרית- החוט המשולש של המרפאה שבהתחלה הייתי כ״כ מסוונוורת ומאמינה בו ומחזיקה בו- לא יודעת, נראה פתאום כמו עוד אחת מההחלטות שקיבלתי והפרתי.
אנשים יוצאים מבולמיה.
האם אנשים באמת מסוגלים לעשות תהליך מסובך וכואב ופלאי כמעט, שהם מצליחים לצאת מתוך עצמם?
הלוואי ומישהו היה מחבק אותי עכשיו. למה?
אני לא יודעת.
הלוואי והמישהו הזה היה אתה אבא שבשמיים. הלוואי וההסתר היה מתגלה והיו משקפיים בהם יכולתי לראות ולבחון את המלחמה שלך עלי.
בנתיים נראה כאילו כולם ויתרו ורק מפחדים להודות בהפסד. בראשם אני.
לדרבן את עצמי, לעודד את עצמי, להרים את עצמי.
אין לי כוח אפילו לנשום.
חיה בגוף שלעולם לא אהיה מרוצה בו ומנסה להסתיר את הנשמה שמתפתלת בייסורים.
אני רוצה להציל אותך. אם זה שווה משהו, הייתי רוצה שתדע שגם אם לא אהיה מסוגלת להצליח; הייתי רוצה להציל אותה.
לשחרר אותה לחופשי.
ללמד אותה להתחיל לצחוק.
ואז היא, אולי, הייתה יכולה גם ללמד אותי.
אני קוראת אותך וכל מי שיקרא ירגיש אותך. את הנשמה האהובה האוהבת בתוך גוף שמבקש אף הוא להיות אהוב.
הייתי רוצה להגיד לך בואי אלי. בואי אביט לך בעיניים ותראי בעיני את מי שאת רוצה להציל. שתרגישי את האהבה שיש לעולם אליך, כמה את חשובה וייחודית ואהובה.
אנחנו שוכחים ואנחנו מאמינים לשטויות שהעולם סביבינו משכו כצעיף על עינינו כדי לעוור אותנו מפני האמת. כמו בסרט המטריקס וכמו בהרבה תכנים לאחרונה שאומרים אותו דבר. ה"מציאות" שאנחנו חווים היא לא אמיתית, היא מחשבות טורדניות שהראש שלנו מאמין להן, האמת היא קצת אחרת.
הייתי שמחה לשבת לדבר איתך, גם אני לא הסתדרתי עם פסכולוגים ודיאטניות ושאר ממין זה, כי הבעיה היא לא שם.
בת כמה את ילדה מתוקה? נשמה ותיקה וחכמה כל כך שאת?
היית חניתה, תודה על המילים המנחמות, על כל כך הרבה אכפתיות ורצון לעזור ולהועיל וזאת אפילו מבלי לדעת מה השם האמיתי שלנו. את יודעת, הבטחתי לעצמי שאם אצא מזה, אעשה ככול יכולתי כדי להיות כמוך. כלומר, אני בדרכי שלי, אבל עם הידיים הפרוסות לצדדים לכל מי שזקוק לחיבוק שכזה. לא דיברתי איתך אף פעם, אני בקושי מכירה אותך, אבל שתדעי שאת כמו אמא של כולנו- בלי קשר לגיל האמיתי שלך. לפעמים אני נכנסת לפה וקוראת את התגובות שלך, ותאמיני או לא- יש רגעים קשים שזה מספיק בשביל ללכת לישון קצת יותר טוב. את מזכירה לי שההצלחה כן יכולה להיות קיימת, מעין כיוון בתוך כל הבלבול אליו אני צריכה לחתור.
אני בת 22, גיליתי את הפורום הזה לפני כמה חודשיים- כתבתי פה כמה פעמים, כל פעם בשם אחר. בדר״כ מכתבים ארוכים לשד יודע מי- רק להוציא החוצה את המוגלה, במקום היחידי בו הוא יצוף וכל מי שיראה- יבין.
כפי שאמרת, צוות המטפלים לא אשם בכלום. כולם רוצים ותומכים ומקווים בשבילי ועושים את העבודה שלהם נאמנה. איכשהו, אני גמורה מעייפות מכל החודשיים האחרונים, אבל עדיין מאשימה את עצמי שעדיין לא עשיתי מספיק. כן, זה חלק מהבעיה. ההלקאה הבלתי נגמרת.
אני מותשת. אני יכולה להיות הרבה דברים; בולמית, עצובה, מנצחת, כישלון, סטודנטית, ילדה, אחות- אבל כרגע אני מותשת, וזה כל מה שאני.
זה לא לישון כשאת ערה, זה למות כשאת עדיין בחיים. והידיעה הזאת, הבהירות בעובדה הנ״ל, גוזלת ממני את כל הכח.
ברור לי שהכל שקר מוחלט. בראש זה ברור; כל התרבות הזאת שלנו, המחשבות שלי, האופן בו אני מפרשת את המציאות- שום דבר מזה לא אמת. אבל הבנה לחוד ורגש לחוד. הלב פועם עשרות פעמים בדקה, ואיכשהו יוצא שאני מפספסת ולא מצליחה להכיל את הידיעה של הראש בארבעת החדרים שלו.
אוף.
זה פשוט אוף אחד גדול.
לפעמים מרגיש לי כאילו אין שום מנצחים במלחמה הזאת.
קודם כל תודה על המילים החמות. נותן לי הרגשה טובה שיש מי שהמילים שלי מגיעות לחמם את לבו ואת נשמתו. את מתארת היטב את הדברים, זו דרך ממש לא קלה, לעמוד מחוץ לארץ המובטחת ולא לדעת איך להכנס לתוכה. אני מאמינה שגם אצלך זו הדרך למסע הרוחני. כבר הבנת שמה שאנחנו רואים זה לא בדיוק האמת, חייך מובילים אותך לחפש את האמת, ואת תמצאי אותה. אנחנו נכנסים לשאלה, לפעמים בנושא אהבה, לפעמים בנושא אהבה עצמית, בנושא אהבת הזולת, הבנה במה שאנחנו דומים ובמה שונים, הבנה שהתחרות מיותרת והפירגון חשוב לצמיחה שלנו. פירגון עצמי, אהבה עצמית, הבנה של העולם שלי ומה חשוב לי באמת.
יום אחד האוכל כבר לא ימלא אותך. הריקנות מגיעה עד הגרון והבכי מפיל על הרצפה. משם, מהמיץ של הזבל, אפשר להתחיל להתרומם. לאט, לתת לעצמי יד, להגיד די למלחמה, בואי נלך לאט ביחד, נקשיב טוב טוב לעצמינו, נשלח אהבה לילדה שתמיד נהיה, אהבה ומילים טובות.
זה לא תלוי מה תעשי ומה לא, מגיע לך לנשום ולחוות אהבה. שחררי את התנאים ואת המילים המכשילות השיפוטיות, היי לעצמך כמו שאת רוצה יום אחד להיות לאחרות – עם ידיים פתוחות לרווחה לחיבוק מכיל ומקבל. אהובה מתוקה יקרה ייחודית מבורכת שאת.
ערב טוב
3 חודשים שלמים חייתי ללא בולימיה. חייתי מעולה, אכלתי מסודר מים ירקות התעמלות. ישנתי טוב, הכל ממש בסדר, אפילו ירדתי במשקל את הקילוגרמים שהעלתי עם הבולימיה.
לפני שבוע אירע אירוע שערער אותי ובניגוד לקודמיו לא הצלחתי להתמודד וככל הנראה גם הייתי זקוקה לקצת תוספת סוכרים . בכל אופן לפני שהרגשתי פתאום יש לי התקף מטורף ואני עם הראש מעל האסלה וכעת כבר שבוע אני צוללת מטה מטה ללא כל כוחות לסייע לעצמי ופשוט חבל. ממש חבל כי הרגשתי כל כך טוב היו לי תוכניות , למשל ללמוד תפירה, כבר חשבתי היכן להניח את המכונה בבית ומה ארצה לתפור ועכשיו back to black
יקירתי
אני חושבת שבלי לשים לב יצרת שוב חוסר המבקש להתמלא. כלומר כשאת "אוכלת מסודר מים ירקות התעמלות" את שמה את עצמך בבית סוהר, כמו חיילת, לא כמו בן אדם ששמח לחיות. ומכיוון שאנחנו אורגניזם חי, חלק מהטבע, והטבע תמיד ישאף לאזן את עצמו, אז מתישהו יבוא ההדף והוא יהיה חזק.
הנכון הוא לכוון אל החופש, לבחור קצת מכל דבר, לטעום הרבה סוגים של טעמים, באמת לשחרר את הנושא. לא להקשיב לקולות השיפוטיים שסביבינו ובתוכינו, שמחפשים איפה אנחנו לא עומדים באיזה תקן שמי בכלל המציא אותו. אלא לסמוך על עצמך שאת דואגת לכל הרבדים שלך, באהבה, וגם לחוות סוגי חוויות, ספורט, תפירה, מה שעושה לך טוב. ואז לא תלכי מכות עם עצמך, אלא תלכנה יד ביד ואפילו מחובקות.
אני מקיא הרבה כבר איזה שנה שלמה אני מרגיש שכיף לי להקיא אבל שאני יכול להפסיק מתי שבא לי פשוט כיף לי אחרי שאני אוכל הרבה ללכת להקיא זה משחרר עכשיו בזמן האחרון ההורים התחילו לעלות על זה והם כל הזמן מדברים איתי על זה ואני מתחמק אני רוצה דרך טבעית להפסיק אם אפשר
תודה רבה
אז למה לך , אם זה כייף לך, אם אתה לא הולך בכוונה לאכול במקום כל דבר אחר שאתה רוצה או צריך לעשות, אם זה לא נהיה הנושא המרכזי של חייך, וגם אם כן, כל זמן שכייף לך אני לא רואה סיבה להפסיק.
אני חיה בדעה שזה ממכר, ואז אנחנו אומרים לעצמינו שזה כייף גם כשזה מתחיל להפחיד אותנו, עמוק בפנים אתה יודע אם כייף לך או לא. לגבי ההורים שלך, אתה מוזמן להגיד להם שזה כייף לך, וניתן להם להחליט מה דעתם בנושא.
אם תחליט להפסיק כדאי שזה יהיה מסיבות שלך ולא מהכרח חיצוני, כי אתה רק תתכמן אותם כמו שאני תכמנתי את ההורים שלי, 11 שנה.
היי, לפני כחודש התחלתי להקיא.. הבנתי שאני אוכלת ואוכלת למרות שאני שבעה, אני כבר לא מבדילה בין רעב לשובע. הייתי רוצה מאוד להפסיק עם האכילה כפייתית או עם ההקאות אבל אני לא כל כך מצליחה לשלוט בזה. אני 1.68ושוקלת 62 קילו..הייתי רוצה לרדת במשקל בדרכים יותר בריאות, עם זאת אני לא מצליחה פשוט לאכול בריא.
אף אחד לא יודע על זה ואני לא מתכוונת לספר , אז בבקשה אם מישו יודע איך להתמודד ומה לעשות תכתבו תודה 🙂
יקרה
חודש זה זמן שעוד אולי אפשר להפסיק. קראי בעמוד הזה קצת כדי להבין שחודש יכול בלי כוונה להפוך ל20 שנה של התמכרות.
היום יש כבר דרכים אחרות, כן. ולא דורשות עבודה קשה דווקא… את מוזמנת לצלצל אלי הערב, אחרי שמונה וחצי, אולי נצליח לעצור את זה לפני שזה נהיה התמכרות.
אני מטר ששים ושש, שוקלת ששים ושתיים ונראית נפלא. יש הרבה שקרים בתחום הזה, הרבה רעיונות כלליים שלא מתאימים לכולן והרבה בולשיט, סליחה על המילה. אז בואי נדבר וננסה לנקות קצת, לאפשר לך לנסוע בכביש החיים בקלות ולא בקושי.
0543394798. keep warm 🙂
היי חניטה, רע לייייייייי עדיין לא יצאתי מהארון ואני ממש ממש רוצה אבל הפחד והלחץ ממש משפיע עליי קבעתי תאריך לצאת מהארון מול המשפחה 15.1.15 תאריך יפה וככל שהתאריך מתקרב מפלס החרדה עולה ואני מתחיל להיות לחוץ וזה משפיע לי גם על התזונה שלי ועל ההקאות שלי מה אני עושה יש לך טיפים ? איך אפשר להסתדר בחברה שכל הזמן שופטת ומבקרת אותך? אני רוצה להיות אחריי זה שהם יקבלו אותי ושהכל יהיה פשוט נוראמלי מדובר בצמד הורים ממש מודרניים אבל בקטע של הומוסקסואליות הם ממש פרימטיביים.. עזרה דחוףףףףף :((
דנוש יקר שלנו
מי עומד לך עם סטופר, ומי אמר שאתה חייב משהו למישהו.
תנשום קודם כל אהוב יקר.
אנילא יודעת אם יש קו חם בנושא הזה, מניחה שכן, אני לא יודעת מה הם אומרים שם, אבל אולי יש מישהו בגיל שלך או יותר שיכול ליעץ לך או לשוחח איתך ולהבין מה נכון לך מול המקום שאתה חי בו.
כמו שאני יודעת להבין את הסכנות והתועלת שבלחשוף את הבולימיה, ולהרגיש מתי נכון ולמי לספר, כך בטח יש לפחות הומוסקסואל מהמם אחד שיכול לשאול אותך את השאלות הנכונות על מנת שתדע מה נכון לך.
שוטט קצת באתרים, שלח את השאלה הזאת במקום הנכון, ואין לי ספק שתקבל כמה תשובות טובות ואיזה אסימון ייפול, אולי תקבל גם שם כמות אהבה גדולה כמו פה וזה יתן לך את האומץ הנדרש להיות מי שאתה בכל דבר ועת שתבחר.
מבחינתי אתה נשמה מדהימה, כמו כולנו בתוך גוף, כל אחד ואתגריו, אבל המטרה העיקרית שלנו לבטא אהבה, לעצמינו, לסביבתינו, לראות זה את זה בעיניים ורק לעלות ולעלות.
שתהיה שנה נהדרת, שהכל יבוא לך בקלות, שתהיה שלם עם מה שאתה בוחר, שתשחרר מעצמך כל תנאי לאהוב אותך. אמן.
תמיד הייתי משוויצה שאחרי 11 שנה של להיות בולימית לא קרה לי כלום. השיניים במקום, השיער במקום, המחזור במקום הכל בסדר.
אבל האמת היא שזו בדיוק הבעיה. שלא קרה לי כלום… בוא נגיד למדתי, נהייתי עורכת וידאו, עבדתי בזה והכל, אבל ביני לביניכן אני אגלה לכן בסוד שאני מוכשרת פחד. במשחק, בבלוז, בריקוד, בספורט, בכתיבה, יכולתי לבטא את הכשרונות שלי בהרבה אופנים ולא עשיתי את זה.
בגלל שחשבתי שאני שמנה, בגלל שהתעסקתי בלאכול ולהקיא, בגלל שפחדתי. אז אם חיים פעם אחת זה קצת חבל, להיות בלתי ממומש, לחיות חיים שסובבים סביב התחזוקה בלבד. לחזור על אותן פעולות ולא להנות מהגיוון האינסופי של החיים.
חברות, הדור הבא של בנות ונשים כבר יגידו לא לשטיפת המוח הזאת שאישה צריכה להיות קישוט סביבתי כזה או אחר, והן כבר תחיינה חיים מלאים יותר ויצחקו בפה מלא וישימו ^&%. ואז אנחנו נסתכל עליהן בקנאה. אז מי מאיתנו שעוד יכולה לא להכניס ראש כמעט בריא למיטה ממש חולה – כל הכבוד לה.
היי חניתה
נכנסתי במקרה לאתר הזה כי כל העניינים של ההפרעות אכילה מאוד מעניין אותי- האמת כי אני שואפת להיות חלק מזה.
נכון זה מפגר את תצחקי או תכעסי אבל לא יודעת צריך לומר את האמת
אם היה לי כוח רצון הייתי רוצה לא לאכול חודשיים ולהיות רזה כמו מקל כמו שאר החברות שלי
אם היה לי כוח רצון הייתי דוחפת אצבעות עמוק עמוק ומוציאה הכל כל ארוחה
הרי מה רע? כשאני אוכל סלט אני אשאיר אותי להתעכל אבל כשאוכל פיצה אני שפוט אוציא אותה החוצה
הגובה שלי הוא 1.70 ואני שוקלת 70 זה ממש רע למרות שלא רואים עלי עודפים מאוד גדולים- רק אני רואה בעצמי
אני רוצה לחיות
להסתכל במראה ולהגיד: וואלה אחותי, עשית את זה, את רזה כמו שרצית
זה גורם לי לשנאה עצמית
כל בוקר להתפשט מול הראי ולראות את העצמית שלי וכמה שאני רזה (כי כפי ששכחתי לציין אני מפספסת ארוחות ערב בכוונה) ואחר כך בערב במקלחת לראות את השומן שצברתי.
הרבה יותר פשוט – להוציא אותו החוצה
שכחתי לציין שאני בכיתה ט.
החברות שלי כולן מעצבנות אומרות שהן שמנית ורק גורמות לי להרגיש חרא.
באלי רזון
באלי את זה
תראי
את בתוך זה, כולנו שטופי מוח. אז בעצם כשאת אומרת את זה זה לא מפתיע. אם היית אומרת שאת מעדיפה לדלג על כל הנושא הזה של הצורה החיצונית והמשקל ומה יגידו אז הייתי מופתעת יותר.
לצערי זה ממכר ולוקח לך את החיים, ואז את נשארת אולי עם גוף יותר רזה אבל בלי חיים. קשה להסביר את זה. אולי תקראי קצת בעמוד הזה עד למטה.
אני יכולה להגיד לך שמיום ליום אני משתכנעת שבן אןדם מקבל את מה שהוא מאמין שמגיע לו, את מה שהוא רוצה. אז אם את רוצה את זה את תשיגי את זה. תחשבי אם יש עוד משהו שאת רוצה בחיים ואם זה לא סותר את זה, או שתחליטי איזה מהחלומות שלך יותר חשוב לך.
בכל מקרה בהצלחה.
טוב איפה להתחיל? אני אור בת 14 כיתה ט . כבר 5 שנים יש לי בעיה עם הגוף שלי. תמיד אני הכי שמנה והכי מכוערת לא משנה איפה אני – בכיתה , במשפחה , בבית הספר , בסטודיו ועוד.
כבר משנה שעברה חשבתי על להקיא וכאלה , כי אין לי מספיק כוחות נפשיים בשביל להרעיב את עצמי ודיאטה לא עוזרת לי
הקאתי פעם אחת ומאז לא רציתי יותר
במשך שנה וקצת יש לי חבר מדהים! הוא ממש החצי השני שלי. הוא מקבל אותי כמו שאני ובשבילו אני הכי יפה, אבל עכשיו הוא בתיכון שונה משלי , תיכון בו כל הבנות רזות יפות ומהממות ואני מקנאה כמובן. מספרים לי שבנות נמרחות עליו , ואני יושבת בבצפר שלי ולא מפסיקה לחשוב עליו , מתי יפול לו האסימון לזרוק אותי כי אני סתם פרה שמנה?
בכל מקרה , רציתי לשאול אם זה מרזה? כי שמעתי שבהתחלה לו כי יש נפיחות נוזלים וכאלה
חניתה אני רק רוצה לדעת אם זה מרזה או לא.
יש בן אדם אחד שאיתו אנחנו מבלים כל החיים
כל יום
כל לילה
איתו קמים בבוקר
איתו הולכים לישון בלילה
היינו רוצים שהבן אדם הזה יאהב ויקבל אותנו כפי שאנחנו, שיאמר לנו מילים נעימות ומעצימות ויעזור לנו לחוות חיים נעימים וטובים.
הבן אדם הזה הוא את.
כל זמן שתאמיני בכך שמותר לך לדבר על עצמך ולעצמך כך, את מבלה בחברת בן אדם שעושה לך לא נעים. ביום שתביני את קסמך, שתחליטי לתת לעתמך את הסביבה הכי תומכת שיש בעולם הזה, אז כבר לא יענינו אותך מי נמרח על מי מתי.
זה מרזה וזה ממכר ולוקח לך את כל החיים להרבה שנים. מגביר את השנאה העצמית ומחליש מאד. קצת כמו למכור את נשמתך לשטן.
אם יש בך את הרצון לחיות חיים של השראה לעצמך ולאחרים תתחילי להסתכל מעבר למודל היופי, הביטי בעיניים, בנשמה, באישיות, בחלומות של מי שאת. מצאי שם את הלב הפועם, את מה שאת רוצה להיות. לא איך להראות, אלא איזה בן אדם את רוצה להיות. איזה מסרים את רוצה להעביר, באיזו אנרגיה לבלות את ימיך.
שתהיה שבת שלום, אור ואהבה.
מה שווים חיי אם אני אשנא את המראה שלי? והחבר שלי לא יאמר לי בפנים אבל ודאי יחשוב יש בנות הרבה יותר יפות ממני
כשהוא יפרד ממני זה כי אני מלאה
אני רק רוצה שיהיה לי רווח בין הרגליים
בלי מדלדל
בלי כלום
פשוט עור חלק בלי שומן
שומן זה מגעיל
שאלה טובה.
אני מקווה שתמצאי תשובה.
לפעמים אני שואלת את עצמי מה אזכור בגיל מבוגר יותר, מה אזכור מחיי, איך אנשים יזכרו אותי אם בכלל, מה אשאיר אחרי. אלה שאלות שאני חושבת שאולי יעזרו לי למצוא משמעות. ויש עוד אחת – מה אני נהנית לעשות.
אני חושבת שחיי שווים אם אני עושה בהם דברים שאני אוהבת, עם אנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי, ללא תנאי. למדתי גם אני לאהוב את האף הארוך, את הקול החזק והנמוך, את ההתרגשות וההתלהבות שלפעמים אנשים אחרים לא אוהבים… ופעם הייתי משתיקה את עצמי כדי לתת מקום לאחרים… ובאמת זה לא היה כייף גדול לחיות ככה בצמצום כזה ולנסות להעלם.
היום הרבה יותר כייף לי, אני מקבלת את עצמי וכבר מוקפת מזמן באנשים שאוהבים אותי בדיוק בדיוק כמו שאני. ואני אחת מהן. נכון שהייתי רוצה ציצי יותר גדול אבל יללה אלוהים, ויתרתי לך, נזרום עם זה ככה… 🙂
רוח רעה, מתי תעזבי?
אין לי כבר דם; שתית את הכל.
לוקחת, שורפת, מכלה את כולי,
מה כבר נשאר? בפי טעם של חול.
וכשיש שם מראה- את עומדת מולי,
שולחת מבט חודר כשטן,
יש לך כוחות לרוקן את כולי,
מתפרקת מחיפוש בליטות עצמות שאינן.
רזה יותר,
יפה יותר,
חלשה יותר,
עדינה יותר,
לאן נעלם המראה הישן?
יש שם שלושה קילו שנוספו,
וכל גרם הוא טון שלם על לב מדמם, מאובן.
אם היה ניתן לשומע זעקות נשמה,
לא היו צלילים יותר בעולם.
מוסיקה הייתה הופכת לאילמת- חירשת,
ואז אולי היה אפשר לשחזר את הנעלם.
לימדו אותי שיש אלוהים בשמים,
אני לימדתי את עצמי להאמין שהוא כאן קרוב.
לפעמים הייתי בוכה ומבקשת שהכל יפסק,
אבל כבר לא נותר כח לדרוש את הטוב.
זה לא יגמר, כי בולמיה זה רק שם,
יש בפנים משהו רקוב שחלחל כה עמוק.
ואיך נפטרים מעצמי לא שלם,
כשהשמיכה מעלי והחלום כה רחוק?
רוח רעה, מתי תעלמי?
אין לי כבר דם, שתית את הכל.
אם גנבת וגזלת ולקחת כל כולי,
למה השארת שם כאב כה גדול?
כמה יפה… עצוב… אבל כתבת יפה…
אולי האומנות מביאה אותנו נמוך כדי להביא משם אוצרות של רגש אנושי
אולי את שליחה שהתנדבה להביא את היופי הרגיש והעדין הזה משם…
לפעמים אנחנו מבקשים משהו מאלוהים אבל זה לא באמת מה שטוב לנו. כמו לציית למודל היופי הדקיק וחסר החיים. אלוהים לא יעזור לנו להרוג את עצמינו, היצירה היפה שהוא יצר בדמותו. בכל אחד מאיתנו טמון החלקיק האלוהי, שמבקש לבטא את ייחודו. מדוע שהטבע ירצה לשנות את עצמו?
הסבל נמצא ברווח בין ה"רצוי" ל"מצוי". האושר נמצא בהבנה שמה שיש זה מה שצריך להיות.
אני לא מצפה ממך מיד לרוץ ולהסכים שיהיו עליך עוד שלושה קילו 🙂 אבל תתחילי להסתכל לתוכך מעבר לצורה. את לא חייבת להיות רוח כדי להתחבר לרוח שאת.
מבינה?
את נשמה קסומה ובכל רגע יכולה לעצום עיניים ולהזכר מי את, את שלמה ונצחית. הכל משחק פה. פקחי עיניים ובחרי לך את החוויות שבא לך לחוות, אספי זכרונות, כתבי שירה ורגש ואהבה. את אהובה מאד.
אני לא יכולה יותר! אני לפחות פעם ביום מקיאה ואני לא מצליחה להפסיק. גם אם יום יומיים עברתי בשלום, אני אחזור לזה כאילו לא הפסקתי אף פעם.
אני כבר מותשת, עייפה מהניסיונות להילחם בהקאות. רק שנה אני מקיאה ובכל זאת אני מקיאה לפחות 10 פעמים בממוצע בשבוע.
אני כל כך רוצה שהיא פשוט תפסיק המשיכה הזו להקיא, לבד אני כבר לא מצליחה אך אני חושבת בכיוון של טיפול מקצועי, הבעיה היחידה היא שההורים שלי אומרים שטיפול מקצועי יפריע לי אחר כך בניסיון להתקבל לעבודות, לימודים לגיוס…
ובקיצור- אני חייבת עזרה איך להפסיק לבד את ההקאות האלה, אם אני לא אפסיק בקרוב אני פשוט אתרסק נפשית ופיזית.
בשביל זה אני פה. בדיוק בשביל לעזור למי שהגיע למקום הזה שאת מתארת. אני לא מספרת וזה לא יפריע לך לשום עבודה בעתיד.
בואי נעביר את ההתכתבות בינינו לפרטי – כך אוכל לשאול אותך שאלות ותוכלי לענות לי בחופשיות.
atounh@bezeqint.net
ספרי לי בת כמה את, ממתי זה התחיל? האם עשית קודם דיאטה? האם כשאת לא מקיאה את אוכלת נורמלי או גם בסוג של דיאטה?
שלום חניתה שלום כולם..
מוזר לי שאני כותבת, בעיקר מפחדת "להיחשף"
טוב, אז הסיפור שלי הוא אנורקסיה 7 שנים כבר ולפני 4 שנים בערך התחלתי עם הבולימיה.. כמה אשפוזים שבדרך והצלחתי לא להקיא למשך כמעט 3 חודשים.. שחררתי את עצמי וכמובן שההקאות לא פסקו.. רק אחרי שנה שלמה הצלחתי לעצור לבדי את ההקאות!! למשך 8 חודשים!! החזקתי את עצמי והיו פעמים שכמעט נפלתי שוב, אך לא נתתי לעצמי לברוח לשם.. אפילו אם הייתי אוכלת יותר, ידעתי שמחר יום חדש ושזה לא שווה את זה. שעכשיו הפיתוי להקיא הוא ענק ואולי "ארגע" והאוכל ייצא ולא אשמין ויהיה בסדר ואתקן הכל אבל ידעתי שההרגשה של אחרי היא נוראית!! ובמיוחד אחרי שהצלחתי לא להקיא כלכך הרבה זמן..אז סבלתי בשקט..התהלכתי עם תחושת ניצחון, תחושת הישג אדירה. שהנה אני, בכוחות עצמי ובלי שאף אחד יקשור אותי וישמור עליי מצליחה לבד!!.. הרגשתי מנצחת. שהנה זה מאחוריי. צחקקתי לעולם חשבתי שזהו זה… שאפשר להתחיל "לתכנן את העתיד.." ושאולי יש לי עוד סיכוי לחיות פה בעולם הזה…
מה שקרה לצערי הרב, שלפני בערך חודש ההקאות שוב חזרו.. ואני פשוט לא מצליחה לעצור, כאילו עכשיו זה הרבה יותר קל ליפול שוב להקאות כי הנה כבר הרסתי את ה8 חודשים. אז למה בכלל שווה להמשיך לנסות להתאמץ? מה זה משנה כבר.?
היום הקאתי פעמיים כבר.. החיים שלי פשוט הרוסים!!!
מצידי שתישאר האנורקסיה(כן כי אני עדיין אוהבת אותה? ולא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיה ) אבל את הבולימיה?? שתעוף מימני ומיד!!!! מרגישה דוחה מגעילה רעה מכוערת שמנה עצומה!!
יש לי רעידות בגוף, לחצים בחזה(בעיקר אתמול..) מרגישה מוזרות, כאילו אני בעולם אחר לא קשורה לכאן (גם פיזית וגם נפשית) שמתי לב שגם המוח שלי לא מתפקד כראוי.. כאילו לוקח לי זמן להיזכר בדברים או לעשות פעולות פשוטות או לחשוב.. את תצחקי עלי בטח, אבל במקום לקחת כדור לקחתי סוכרזית.. כלכך מבולבלת כלכך נמאס
ודיי כבר דיי שייפסק ..רוצה צרות רגילות, של אנשים רגילים! אני מקנא בכל דבר שזז עכשיו… כמה נורא זה.. לחשוב שפעם זה היה החלום שלי לדעת להקיא.. כאילו "אפשר תמיד לחזור אחורה…, "לתקן" איזו מטומטמת הייתי אלוהים!!! למה????????
מה חשבתי לעצמי?? .. זהו אין דרך חזרה….!!!
אגב, יש לי שאלה, האם אחרי שמקיאים כל האוכל יורד? או מספיק להיספג? כי אחרי שמקיאה אני מרגישה ממש מרוקנת כאילו אין כלום בקיבה. יכול להיות שעדיין האוכל נספג? אני ממש מפחדת !!
וזהו זה..אין לי חיים!!!אני מעדיפה למות ולא להמשיך לחיות ככה..
אגב, שכחתי לציין את גילי,(אם זה משנה?) 20
תודה
מקווה שהלילה יעבור בשלום לכולנו..
בת 20 יקרה,
הבולימיה יכולה לבוא וללכת אבל למעשה אם למדת לנהל אותה אז את יכולה לזרז תהליכים. למעשה זה מדהים לגמרי שהצלחת לצאת מזה לבד, לתקופה אפילו של שבועיים או חודש זה כבר אומר שאת יכולה. אז שמונה חודשים? שאפו!
בולימיה כמו כל התמכרות אחרת, הרבה פעמים היא מקום מפלט נוח מקשיי ואתגרי החיים האלה. לא עדיף לאכול ולהקיא מאשר לחפש עבודה?.. או לשאול את עצמי שאלות גדולות כמו מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיים…
את מתארת תופעות של בלבול ושכחה. אלה הן התוצאה של הרעבה. הגוף שלך לא מקבל את מה שהוא צריך בטבע שלו, תקראי לזה אנורקסיה בולימיה או מה, המחסור הזה בדלק יש לו מחיר, התופעות הללו. ומעבר לזה הגוף שלך תמיד ישאף לאזן את עצמו, כי הוא חלק מהטבע והטבע שואף לאיזון, ולכן הטירוף לאוכל, כי אנחנו מונעות אותו מעצמנו.
חייך רק התחילו. גיל 20 זה בדיוק כשמפסיקים להגיד לך מה לעשות ואת יכולה להתחיל לבחור. נערי מעצמך כל דעה של אף אחד אחר מה את אמורה לעשות עם עצמך, תחשבי על החיים ככביש ארוך ארוך שמוביל להרבה מקומות והרבה חוויות. מה בא לך לחוות קודם? ממה בא לך להתחיל? מיד יעלה לך הפחד, וישלח אותך למקרר, אבל מצדי תוך כדי לעיסה תחשבי מה בא לך עוד לעשות בחיים מעבר ללאכול כמה פעמים ביום. וכשתעסיקי את עצמך במחשבות כאלה, ותתחילי להתנסות ב"קשיים של אנשים נורמלים" כמו שאת קוראת לזה, אז כל נושא האוכל יאבד מכוחו עליך, ויהיה משהו שתוכלי לאזן בכוחות עצמך. את – בטוח.
הי חניתה, תודה על התגובה ומצטערת על האיחור..
את אומרת דברים כלכך נכונים.. מרגישה שרק מהמחשבות על השבוע ומשימות שיש לי לעשות לא נותנות לי מנוחה.. מפחדת מהעתיד מפחדת ממה שיהיה איך אצליח, אם בכלל.? מה אעשה .. מה יהיה? איך אתמודד? מי יאהב אותי? מי יהיה איתי? מה יקרה כשאשאר לבד?? העתיד די מלחיץ אותי..
מרגישה גם כלכך לבד כלכך כלום כלכך ריקנות..
ואז כמובן משתגעת ובורחת להקאות..
מקיאה ככה סתם אפילו כדי להוציא את מה שכואב.. כשזה קורה אני מדמיינת איך אני כועסת על כולם כאילו מוציאה את כל הרעל מבפנים..את כל מה שכואב..
וכלכך נמאס לי וכלכך בא לי שזה ייפסק כבר מקיאה כלכך הרבה כלכך כואב הלב כואב הכל…
אני יודעת שאני מזיקה לעצמי אומרת "ממחר דף חדש" והנה שוב ושוב נופלת לאותו המצב… ואין לי כבר כוחות להילחם חושבת מה הטעם בכלל? הלוואי ומישהו היה יכול להציל אותי מהמצב הזה, אני יודעת מה תגידי עכשיו שרק אני יכולה להציל את עצמי.. אבל לצערי אבדו כוחותיי.. אני כלכך מכורה להרגשה הזאת..
אני כל כך מכירה אותה…
תמיד הייתי חרדה, לפני הרבה אירועים לפעמים גם לפני יום עבודה. גם בי יש איזה פרפקציוניזם שמרוב שאני רוצה שהכל יהיה מושלם אני בכלל שוכחת להנות ורק חושבת מה יחשבו ומה יגידו ומה אם לא אצליח ומה אם יחשבו שאני משוגעת וכו…
אגלה לך שלכל אדם רגיש וכשרוני יש את זה.
לא עוזרת השפה השיפוטית וההשוואתית שקיימת כמובן מאליו בתרבות שלנו.
לא עוזר מודל היופי שמתיחס לאנשים כאל קישוט סביבתי שרק בגודל מסויים יש לו זכות קיום וכל מי שלא נראה בדיוק ככה צריך להתבייש לו ומראש יורדות לו נקודות. אנרגיות לא משהו.
אז אני מנסה קודם כל להזכיר לעצמי שחיי לא בסכנה, שאני בסך הכל די נהדרת ודי מתאימה לכל תפקיד שיטילו עלי, שאני מעיזה ללמוד ולהתנסות בכל מיני דברים שטרם ניסיתי, עם כל הפחד אבל גם עם עידוד עצמי שבסוף אהיה מאד מרוצה שעשיתי את זה.
להסתכל רגע מעבר לרגע הפחד הזה, לשים אפילו יד על המקום שבו יושב הלחץ. ואולי זה לא לחץ אולי זו בכלל התרגשות… אולי הפרפור הזה שנדמה לנו שיהרוג אותנו וקשה להכילו – אולי זה הפרפור של החיים… אולי זה מי שאני, מתרגשת ואיכפתית ומלאת רצון טוב ואהבה… אולי מותר לי להיות כזאת? אולי מותר לי לשמוח?
אז לא אולי. בטוח. וככל שתאמיני יותר שמותר לך לשמוח, ומותר לך לפחד ובכל זאת לעשות, ככה יפחתו ההקאות והאוכל לאט לאט יחזור למקום הכבוד שלו כדלק נחמד וטעים ומגוון ואינסופי בכל יום שלוש ארבע מפגשים… מספיק מעל הראש…
ואז כשנותנים צאנס לעצמינו בתוך החיים מגלים שהפחד יותר גרוע מהמציאות עצמה. שבכל פעם שיצאתי מהבית נהניתי. שהתחלתי גם להסתכל על אנשים אחרים לא כאויב ושופט אלא כחיה נחמדה שאפשר לשחק איתה. ומי ששם עלי תנאי שיחפש את החברים שלו, ואני הראשונה שמתחילה לאהוב אותי ללא תנאים.
כל התמכרות להקאות נקראת בולמיה? כי אצלי למשל זה לא בהכרח אחרי זלילה מרובה זה גם קורה לי כשלא אכלתי כלום אני פשוט מכורה להקיא ללא קשר למשקל..וזה גם לא ישר אחרי האוכל אלא אחרי כמה שעות טובות..וגם אני לא דוחפת שום דבר לגרון אני פשוט עושה את השיעולים הדוחים האלו שלפני ההקאות.. הכל התחיל כשחליתי בווירוס הקאות לפני כחצי שנה ומאז אני ממשיכה להקיא מדי פעם אבל אני עושה את זה בכוונה ><
האמת שיש קשר לזה שאני חושבת שאני שמנה באיזשהו אופן..
אבל זה קורה גם כפי שאמרתי קודם ללא התקפי זלילה אפילו פשוט באה לי המחשבה לראש לכי להקיא אחרת תהפכי לדעבה.. למרות שממש הרזתי וכולם אומרים לי כמה אני רזה אני לא ממש רואה את זה האמת.. וגם אני יכולה ללכת להקיא כשאני סתם מאחד התקפי החרדה דיכאון שלי אני פשוט חושבת באותו רגע על כל האנשים ששונאים אותי והבקרה מביאה אותי לאיזשהו מין שחרור נפשי למרות שאני יודעת שזה ממש רע.. אני בת 21 ועם חיים ריקניים אז הבולימיה (אם זה באמת מה שזה) גורם לי למחשבות של גם כך הכל חרא לא יהיה יותר גרוע שחררי את עצמך לשבריר שניה הזה.. כמה שזה דוחה נראה לי אחרכך …
בכל מקרה אני מתנצלת שלא השתמשתי בפסיקים ונקודות אני פשוט עצלנית מדי 🙁
מתוקה, לא להשתמש בפסיקים זה כמו להקיא מילים על דף.
להשתמש בפסיקים ונקודות זה לתת ערך לכל מילה, לקצב, לוודא שהמשמעות של מה שאני אומרת מובנת, וגם חשובה.
לשאלתך, ברגע שכתבת "באה לי המחשבה לראש לכי להקיא אחרת תהפכי לדעבה.. " אז זו לא מחלה של הגוף אלא של המוח. וזו למעשה לא מחלה אלא תשובה לחידה חברתית חסרת פתרון שכולם מאמינים בה כאילו חייהם תלויים בזה.
המשותף בין השניים זה לא לתת לעצמי מקום אמיתי, לא לי ולא לתכנים שלי, אני מיותרת, אני לא עומדת בתקן. כמובן שמי שחושב ככה על עצמו חי חיים עצובים מאד.
ביום שתחליטי לשים פסיקים ונקודות, לתת לעצמך לחיות ולהתחזק ולמצוא אהבה בתוכך למי שאת, אז אפשר יהיה להתחיל לעזור לך בזה.
הי לכולם ,
אשמח לעצתכם. מצאתי מכתב של בתי בו היא כותבת שהיא מנסה להקיא. היום התקשרה המחנכת שלה לומר שהיא סיפרה למספר חברות שלה לכיתה שהיא לפעמים מקיאה. מה הייתם ממליצים לי לעשות ? ( היא כבר בטיפול רגשי). האם היא עמוק בפנים או מפלרטטת עם הבולימיה….?
אמא יקרה
את יכולה לדבר איתה. תתחילי מזה שאת מתנצלת על שפתחת מכתב שלה וראית, וזה באמת לא יפה אבל את ממש דואגת לה והיא חשובה לך מכל דבר בעולם.
תשאלי אותה. תשאלי אם היא מקיאה, כמה פעמים ביום? תשאלי אם היא יודעת שזה מאד ממכר, תשאלי אותה אם היא רוצה שתנסי לעזור לה לצאת מזה.
וכל תשובה שהיא תתן לך תחבקי אותה ותגידי לה שהיא אהובה הכי בעולם ומקסימה ונהדרת ושלא תאמין לאף אחד שחושב אחרת גם אם זו היא עצמה!
ואני כאן אם תצטרכו אותי.
היא מכחישה מכל וכל את עניין ההקאות…..:(
בוכה … ולמה ?
אבא פסיכולוג ואמא יועצת מגלים שהילדה שלהם בולימית … לא מותיר להם הרבה ברירות אלא , לשלוח את הילדה שלהם כמו חפץ לטיפול בתל השומר … לאיים ״ או אשפוז בכפייה …או טיפול במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר …״
ואני ? , נכנעת הולכת , בלי הרבה ברירות , למה ? בגלל ההורים … , לא בגלל שאני רוצה להפסיק … הפסיכיאטר , הדיאטנית הפסיכולוגית שואלים למה את כאן ? – בגלל אמא ואבא … מנסים לשאול ולהבין את פשר בהפרעה הזאת ולהגיע לעומק שלה , אבל הם לא מצליחים , העניין מבייש מידי , מביך , אני סגורה , לא מאפשרת להם להגיע לשם , לא רוצה , אני יצור , מוזר מסוגר , חבוי , שאף אחד לא מודע אליו , לא החברים לא הקרובים , רק ההורים והצוות בתל השומר והחבר .
אין מוטיבציה להפסיק , אין מוטיבציה להיגמל , להכריח בן אדם מכור לסיגריות להיגמל , אין סיכוי … הם לא מבינים , שאין לי רצון פנימי להפסיק , זה פשוט מספק , כיף , טעים , מנחם ….
אני אפסיק כשארצה תניחו לי , תנו לי למצוא את הקול הבריא להשלים איתו , תפסיקו לנסות לחטט להוציא , לשלוח אותי למיליון ואחד מומחים , זה לא יעזור , הם לא מבינים …
״נשבע לך שאני ינעל את המזווה או את המקרר אם צריך ״ ״תשאירי לנו אוכל ״ ״יש לך זכות בכלל לדבר על מחלות נפש ?״ ….
שנאה עצמית אני מפלצת בן אדם דוחה , לא רוצה להחלים אני ישאר ככה לנצח הערות כאלה פשוט זורקות אותי אחורה , זורקות אותי לתוך הבור העצום הזה , תחושות של אשמה , בושה … , אף אחד לא מבין אף אחד לא יודע באמת מה אני עוברת וכמה זה קשה
כותבת את זה עם דמעות בעינים … הערות כאלו פשוט מכסות את האור שעוד איכשהו האמנתי שראיתי … נמאס לי כבר אני לא יודעת מה לעשות מאיפה להתחיל , איך לשנות גישה מאיפה לאגור את הכוחות , מילה לשאוב את המוטיבציה , איך להיגמל …
איי כואב ממש.
אני כל כך מבינה אותך. אני גם מבינה את חוסר האונים שלהם, וחבל לי על השפה של הפחד שמדברת מגרון האנשים כשאין להם תשובה.
הייתי רוצה לשבת איתך לשמוע אותך. להראות לך איפה אנחנו דומות ולגלות איפה אנחנו שונות.
היינו חולקות ביחד מה כייף בזה ומה לא כל כך כייף בזה.
הייתי מספרת לך כל מיני דברים שקרו לי בשנים האחרונות של הבולימיה, כשרציתי להפסיק ולא יכולתי. איך התפללתי בלבי שאמא שלי תקשור אותי למיטה בשלשלאות כדי שלא אוכל עוד לעשות את זה.
אני לא בטוחה שאם היא היתה באמת עושה את זה הייתי שמחה… אבל זה מה שאמרתי לעצמי בזמני היאוש שלא בצלחתי להשתלט על הגוף שלי.
היום במדינה שלנו אין מענה אמיתי, ולשם אני חותרת, למקום שאפשר באמת לדבר על הדברים, וגם לגמול את מי שמעונינת להגמל. בלי כל הבלגן של משרד הבריאות ומחלקה פסיכיאטרית בלה בלה. התמכרות נטו. השבוע דברים התחילו לזוז שוב, תחזיקי אצבעות. ובינתיים את יכולה או לתת צאנס למערכת ולהגיד אחר כך מה עבד לך ומה לא, או להסביר להורים שלך למה זה טוב, בת כמה את,לא אמרת לי, אני מנסה לחשב מה הסיכוי שתקבלי את מבוקשך..
חודש הבא בת 18 ,
הטיפולים היחידים שהם ניסו לתת לי , זה אשפוז יום במחלקה להפרעות אכילה, או להתאשפז שם במחלקה רגילה של ילדים …
-לא רוצה !!!! לא רוצה להעביר בבית חולים את השנה האחרונה שלי בתיכון אני ממש לא מתכוונת גם באמת להסכים להתאשפז שם
מרכז גמילה בהחלט יעשה את העבודה לדעתי , ולא אשפוז , אני בולימית לא חולת סרטן (ברוך השם)
ואת תצאי מזה כשתרצי. זה לא הולך ונהיה יותר קל, אבל בסוף הרוב יוצאות מזה, לעיתים אחרי4, 10 וגם 20 שנה.
העצוב הוא לא מה שחושבים שהוא. העצוב בעיני זה שבגיל 70 כשאסתכל אחורה, לא אזכור מה אכלתי, וגם לא איפה הקאתי את זה. אזכור ציורים שציירתי, סיפורים שכתבתי, ריקודים, מערכות יחסים, אפילו גרועות… זוכרים את החיים לא את האוכל. וזו הסיבה הראשונה שצריכה לעניין מישהו לשחרר את התחביב הממכר הזה. כדי לקבל את החיים שלי בחזרה.
אז שוב, הקאה. מרגע לרגע , נראה יותר ויותר לגיטימי. אחרי תקופה ארוכה שלא, והרי מי לא ימחא על זה כפיים?! ועכשיו שוב, ואני כבר מפחדת מריח העגבניות שהולך להידבק על בגדי.
בשביל מי אני עושה את זה? נלחמת? כי פתאום אני קולטת שכולם התחילו להיות משועממים. הם חשבו שהייתי דבר גדול, אולי היום קולטים שאני כמו כל בולמית אחרת. והקהל עוזב, ומה איתי?! אולי אף פעם לא עשיתי את זה בשביל עצמי באמת. אמא אבא, אחות קטנה, חברות, אהוב עתידי, אלוקים, ואני? כאילו רק חיכיתי לרגע בו אפול.
זאת תחושת השובע הזאת, בגרון, בבטן, הכבדות החדשה בין צעדיך, ואת מחפשת למצוא מקום לפלוט את הכל. לרגע, האמנת שזה לא הפיתרון. כמה חודשים שההבנה הזאת, בצורה המושכל ביותר, באמת עזרה. ואז דברים התחילו להתגלגל ולהתגלגל. ואת חייבת פיתרון לתחושה הנוראית, השטנית, הזרה במרכז קיומך- כל פיתרון. ואת מקיאה, ובפנים בפנים, פתאום, את אפילו טיפה שמחה. כי הוקל לך, לשנייה. לפני שהעצב מתדרדר לו כמה מעלות מתחת לאפס.
מוטיבציה. תקווה. אמונה. הייתי רוצה לחקור לאן נעלמות כל התחושות האלה. אולי יש בית קברות לדברים טובים? תחושות מעצימות? כי איכשהו נראה לי שכשאני מצליחה לגייס אותם מחדש הן חיוורות יותר בעל פעם, כמו רוחות רפאים שאיבדו מקיסמן.
הדמעות זולגות. את כבר לא יודעת מה יש לך, מה מקולקל. מה נפגם. זאת רק הבולמיה או שיש שם משהו עמוק ואפל הרבה יותר?
אולי איפשהו, אני עדיין קיימת שם בפנים. אני, הילדה שחשבה שהיא הכי יפה בגן כשסבתא קלעה לה צמה, זאת ששיחקה עם הברביות ורקמה בניהם סיפור אהבה בדיוק כפי שהיא עצמה רצתה, זאת שהייתה צוחקת צוחקת ומסיימת ספר שלם של קופיקו ביום. הייתי מבקשת ממנה סליחה על השואה שהעברתי אותה. שהכחדתי, הערה אחר הערה, דקירה אחרי דקירה, זלזול אחרי זלזול. את לא מספיקה. היא הייתה שם ולא הספיקה לכלום. את עדיין שם? תעשי לי מקום, בסדר? הייתי רוצה לשכב מאחוריך, מאחורי התנוחה העוברית בה את מצויה ולבכות עד שהנשמה הייתה יוצאת לי. אני אוהבת אותך. אני באמת אוהבת אותך, בבקשה אל תעלמי. תחזרי, תקומי, אני צריכה אותך. ואני ממשיכה לבכות כי אני יודעת שהיא כבר לא מאמינה לי. כי ביקשתי אותה בעבר ושוב דקרתי והערבית, והיא כמו צלע ממני, נאמנה לי עד הסוף- אוהבת ככול יכולתה וסופגת הכל. עד שיהיה מאוחר מידי. עד שהיא באמת תמות, ואני אחריה.
כן, זה אפל ועמוק הרבה הרבה יותר.
יקרה מוכשרת מקסימה אנושית,
האדם מורכב מאנרגיות שונות, לחלקן אנחנו קוראים טובות ולחלקן רעות, משהו בנו פוחד מהם, מאמין שאנחנו צריכים להיות כל הזמן טובים חיוביים חכמים מושלמים, איזה לחץ…
בכולנו יש את הפחד שאנחנו לא טובים מספיק. רק שחלקינו ככ מאמינים בזה שממש נלך לקיצוניות. ולא מספיק טובים ביחס למה? זה מה שאני רוצה לשאול אותך. מי אמר שיש משהו שאת חייבת להיות או לעשות?
השפה התרבותית השוואתית ושיפוטית ואנחנו מאמינים לזה. אבל זו שטות גמורה, כי כולנו אהובים וחשובים תחת השמש. אף אחד לא צריך לשאוב את האישור שלו לחיות מזה שהוא טוב יותר ממישהו אחר במשהו, בכל אחד מאיתנו יש את הניצוץ האלוהי וכל אחד מאיתנו הוא אהבה.
את יודעת את זה וגם אומרת את זה ולא מוותרת על האהבה שלך לעצמך. גם אני אהבתי לגמוע את קופיקו ואת השביעיה הסודית, וכן, החיים נהיו תובעניים יותר בשלב מסויים ולכן גם אני נפלתי. היום אני מבינה שאנחנו עבדים למושלמות שקרית ושלמעשה לקום בבוקר ולנשום זה כבר הרבה מאד.
הרבה מאד.
כתבי, חווי, אהבי את עצמך, ודעי שמה שאת עוברת זה הפער בין העולם כפי שהיינו חולמים שיהיה לבין העולם הקיים. ואת ואני וחברותינו דרך גופינו וסבלינו נצליח להדהד בסופו של דבר את האהבה האפשרית לנו על הכדור הזה. זה יכול לקרות ברגע אחד. ותתאמני על חמלה. חמלה לילדה מהממת שהרגילו אותה לחפש חיזוקים מבחוץ. בעוד שהבטריה החזקה מכל יושבת בפנים. שולחת לך אור ואהבה יקירה. יום קל ונעים שיהיה לך.
אני בת 12.5 ואני מרגישה שמנה אני לא רזה אבל אני שמנמונת ויש לי רגליים שמנות בלי רווח , אני לא חושבת שאני מכוערת אבל אני חושבת שהגוף שלי מכער אותי , אני מקיאה בכלל לא הרבה זמן הקאתי פעם קצת הפסקתי וחזרתי שוב אני רוצה להמשיך להקיא ולהיות רזה פשוט, אני יכולה לבלות שעות מול המראה וכל פעם מחדש לבכות עוד שניה , אני שונאת איך שהגוף שלי נראה ואני חושבת להמשיך להקיא ולהגיע לתוצאה שאני רוצה לראות את עצמי ולהפסיק , אני יודעת שאומרים שזה ממכר אבל ההרגשה כשמקיאים לא כיפית אז אני חושבת שתיהיה לי מספיק השפעה על עצמי .
לא יודעת איך הגעתי למצב הזה. התחלתי דיאטה מאוזנת עם פעילות גופנית והורדתי שבע קילו. אבל חסרים לי עוד שבע קילו והמשקל הפסיק לרדת אז התחלתי להקיא. ועכשיו אני לא יכולה להפסיק. וגם לא יורדת במשקל. אבל מפחדת להפסיק להקיא. לא רוצה לעכל. אני בדיכאון כל הזמן ועייפה ואין לי כח ללכת לחדר כושר כמו פעם, האם זה בגלל ההקאות? ואיך יכול להיות שאני לא מורידה במשקל אם אני מקיאה את רוב מה שאני אוכלת? אין לי כח כבר אני רק רוצה להוריד את השבע קילו האלה זה כל מה שחשוב לי בחיים בלי זה אני לא אהיה מאושרת מה עושים זה מטריף אותי.
אהבה ללא תנאי היא משהו שהעולם זקוק לו. כולנו מדברים בשפה של השוואות ושיפוט וביטול והערצת איזה מודל חיצוני של בן אדם שהוא לא אמיתי ולא טבעי, ובכך אנושות שלמה סובלת, לא רק את.
חלק מאמינים בזה יותר וחלק פחות. יש פה ושם כאלה ששמות על הענין הזה פס וצוחקות במולא גרון על כל הנושא הזה, אבל השאר סובלות. ומנסות לשנות את גופן כדי להתאים למודל.
איך להוריד שבעה קילו אני לא יודעת להגיד לך, אבל איך להתבונן פנימה לנשמה שלך ולמצוא את האוצרות שלך שבאת לחוות ובאת להביא לעולם זה כן.
לצערינו בולימיה זה ממכר, כך שמי שנכנסת לא בטוח יכולה לצאת, ובטח לא בקלות. כמו סיגריות, כמו כל אובססיה. המוח נצמד לזה כאילו חיינו תלויים בכך. את לא תהיי הראשונה שאומרת לי שחייה תלויים בכך שתהיה רזה.
הגוף נמשתנה בתקופות החיים, בצמיחה, בחורף, בקיץ, בלימודים, בתנועה, בהריון, בהתבגרות, זה אורגניזם חי, לא רובוט, למרות מה שמנסים להחפיץ אותנו כבובות ואנחנו מסכימות לזה… אם נותנים לגוף לנשום ולאכול בנחת ולא מתערבים בהיסטריה ובנסיון לשלוט בכל אז הכל מסתדר, אבל זה מסתדר לכיוון הנכון לך ולא הנכון למה שאת חושבת שהחברה מצפה ממך, הבנת?
עני לי פה או בפרטי atounh@bezeqint.net
הראש מבין. הלב מבין. תמיד צחקתי על הבחורות האלה. אלה שהתעסקו במראה כל הזמן. אלה שלא אכלו. שלא נהנו. שצמו. שספרו קלוריות. תמיד הייתי שמנה ושמחה. אבל אני לבד. כבר הרבה שנים אני לבד. כבר הרבה שנים שאנשים לא מתייחסים אלי בגלל איך שאני נראית. וזה בודד וזה נהיה קשה מיום ליום. מחודש לחודש. משנה לשנה. אני נשארת לבד. וגם אם אני יודעת מה יש בי וכמה יופי וטוב וכמה אני יכולה להציע לעולם, אין לזה משמעות אם אני לבד. אם אין לי למי להציע. עם מי לחלוק. ואז מגיעה ההבנה וההבחנה שרק אם אהיה רזה ישימו לב אלי. וכן, הצלחתי לא להקיא כבר יומיים. אבל מה יהיה מחר? אני מרגישה כל כך בשליטה כשאני מקיאה. כל כך חזקה. הגוף חלש אבל המח מרגיש שניצח את הגוף. שרימה את הגוף. וההרגשה הזאת של לקום בבוקר ולא לרצות לצאת מהבית כי אני יודעת שאני שמנה וזה מה שאנשים חושבים עלי מטריפה אותי. ויותר מטריף אותי שזה לא אני. שאף פעם לא הייתי כזאת. שאני בדיכאון בגלל המשקל. ושכמה שאנשים יגידו לי שרזיתי ואיזה יופי זה לא מספיק. שאני דוחה את עצמי ואם אני דוחה את עצמי אז בטח שאני דוחה כל אחד אחר. בטח שאני לבד. ואז אני מקיאה.
אני מאחלת לך שתמצאי לך מקומות שזה לא העיקר בהם, שתלכי עם הענין שלך, עם ההתרגשות שלך למקומות שיש בהם תחומי ענין שאת יכולה לבטא את עצמך בהם.
אני מנחשת ששם תמצאי אנשים איכותיים שיכולים לראות איזה מקסימה את. תני לעצמך להתבטא, אל תחששי, מי שמתאים לך יאהב אותך, ומי שלא – מה איכפת לנו ממנו בכלל.
נכון שהעולם דפוק בקטע הזה ששופט לפי משקל, אבל זה הדבר הכי מטומטם ולכן אחר כך יש מערכות יחסים כושלות כי הכל מבוסס על הצגה חיצונית.
תנשמי ותאהבי את עצמך ומצאי ענין בחיים שאינו תלוי בצורה חיצונית. מוסיקה, אומנות, פסיכולוגיה, עזרה לאנשים, ריקוד, כל דבר שעושה לך טוב, ושיקפצו לך מי שזה נותן לו משהו להגיד כדי להרגיש יותר טוב עם הבעיות שלו.
חייכי מתוקה, ואם תרצי תבואי לקפה איתי נצחק ביחד יש לי הרבה מה לספר לך דברים דומים….
היי זאת פעם ראשונה שאני כותבת פה.
קראתי דברים שאנשים כותבים וכל כך התחברתי, כאילו אני כותבת אותם בעצמי.
אני בת 24 בולימית כבר 8 שנים.
בזמן האחרון החלטתי שאני רוצה להפסיק להקיא. כבר לא כיף יותר אני מקיאה ובוכה אחרי זה מרוב שאני לא רוצה את זה יותר. רק שניסיתי להפסיק הבנתי כמה אני לא בשליטה בכלל כמה זה כבר לא בידיים שלי.
ניסיתי כמה פעמים נכשלתי בכל פעם זה כל כך מתסכל אני לא יודעת מה עוד לעשות.
כל יום אני קמה בבוקר ואומרת היום זה יום חדש היום אני אפסיק לגמרי ותמיד נשברת מחדש.
החלטתי לכתוב פה אולי לקבל עצה אמיתית ממישהו שעבר או עובר דבר כזה.
חייבת עזרה..
היי יקרה, 8 שנים זה אומר מגיל 16….
כואב הלב.
טוב מתוקה זאת התמכרות לכן כל החלטה שתחליטי בערב דינה להתמסמס עד הצהרים המאוחרות או אם את חזקת אופי במיוחד אז יום יומיים.
לא כל כך מהר תשחרר אותך הבולימיה מלפיתתה האכזרית. זה כמו להפסיק לעשן. אנשים אומרים אני מת להפסיק ומדליקים את הסיגריה הבאה.
אז איך עושים את זה? הכי טוב זה מרכז גמילה, שאין בארץ, ואני שואפת להקים, כבר יש כמה אנשים שרוצים לעזור לי, כל מי שיש לו קשרים וכספים יבורך.
דרך אחרת היא לבד, אבל צריך ממש לסדר מחדש את המוח, להבין איזה מחשבות זורקות אותי לשם ואיזה משאירות אותי חזקה, זה ממש מוסיקה אחרת שצריך ללמוד לזהות. העבודה היא בראש.
מעבר לזה צריך להיות מסוגלת להסכים לתקופת הסתגלות של כשבועיים בהם הגוף מתנפח ומתרגל מחדש לעכל. ומעבר לזה להתחיל חיים נורמלים, לא דיאטה ולא ספורט אובססיבי ולא שום דרק אחר.
אני עוזרת לבנותנשים בשלב הזה של הרצון האמיתי להפסיק. דברי איתי בטלפון נראה אם את בשלב הזה, כי לפעמים רק נדמה שנמאס ולא באמת נמאס… כלומר נמאס מזמן אבל הפחד מפני החיים בלי זה הוא מאד גדול. 0543394798
גם אני מגיל 16 מקיא אני גם כרגע מנסה להיגמל מההרגלים הקודמים שלי זה ממש ממש לא קל אבל את חייבת להבין משהו אין דבר קל בחיים צריך להילחם את לא יכולה לשנות הרגלים של 8 שנים ביום זה לוקח זמן מה שאת צריכה זה זמן והתמדה וגם אם את מקיאה תמשיכי אני ביום השני שלי הקאתי כי אכלנו כל החברים סושי והיה הרבה אוכל וחיסלתי המון אז הקאתי אבל זה לא עצר אותי מלהמשיך כי המטרה והיעד הם החשובים. העצה שלי מה שאני עשיתי זה בימים הראשונים להיות תמיד בקרבת אנשים לאכול ארוחות קטנות ומשביעות ולא להיות לבד פשוט תעסיקי את עצמך. בבולימיה אפשר להיאבק ואנחנו פה באתר נאבקים תצטרפי אלינו וביחד עם תמיכה הדדית ניפטר ממנה !
וואו חניטה !! אני ממש גאה בעצמי כל היום בלי הקאה אחת הייתי בבית לבד רוב היום וכל הזמן רצו לי מחשבות להקיא ועוד אפילו החזקתי את האוכל בידיים !!!! הגעתי למצב שאני חושב איך אני אוכל טוסט פשטידה גלידה המון גלידה ואחכ לחכות כמה דק לשטוף את הפה טוב טוב ולאכול אורז שניצל עוד שניצל מסוג אחר עוף רציתי לעשות גם פתיתים ולחם אפוי בורקס ושוגי עם שוקו.. בקיצור כל האוכל הזה חשבתי כל היום אמא זה היה ממש קשה ואל תשכחי שיש בבית שלוש סוגים של עוגות חחח אז היום הזה אכלתי ככה:
ארוחת בוקר: מעדן
ביניים: כמה כפות של סלט טונה בלי כלום
צהריים: שלוש כפות אורז עם רוטב שניצל
ביניים: תפוז
ערב:לחם אפוי עם גבינה וקופסא שלמה של טונה
ביניים: נס
אני יודע שזה קצת אבל אני חייב קודם כל לאזן את הגוף לקבל אוכל ולעכל אותו ולאט לאט אני יתחיל להכניס יותר מזון עם הזמן…אבל שתדעי שכאבה לי הבטן בטירוףףף בערב כאבי תופת ואחכ שתיתי תה אז נרגע לי אני חושב שזה בגלל מה שציינתי למעלה שהגוף מתאזן.. איך את עושה את זה? אוכלת בריא כל יום ושומרת על תזונה נכונה?
היי יקירי
כל המחשבה ש"קודם להתאזן ןאז לחיות נורמלי" היא מתחילה את מעגל חוסר האיזון או ממשיכה אותו.
הסוד הוא להתחיל לאכול נורמלי מהרגע הראשון ולכלול בזה את כל מה שאמרת שרצית לאכול ולא אכלת, אבל במידה שמאפשרת לך להמשיך את היום כרגיל. גם אם תאכל חצי טוסט גבינה זה עדיף מאשר לא לאכול אותו בכלל. עדיף שהתפריט שלך יהיה מורכב מדברים שאתה אוהב ולא מדברים שמזכירים לגוף דיאטה.
ובשבועיים הראשונים פשוט לנוח זה הכל, לא להתחיל להשקל ולדאוג. הגוף יתאזן אם רק נאפשר לו. ולא להאכיל אותו דברים מבאסים ומעט כי תמשיך לחשוב על הדברים ההם, שהם לא אוייב, הם נעימים וטעימים לנשמה, אבל לא יותר מהחיים. רק במידה נעימה ונוחה. מותר לי הכל בחיים, אבל לא הכל בבת אחת. להיות אחראי גם על הפינוקים וגם על המידה הנכונה, זה השיעור הכי גדול בחיים. תשאל כל מבוגר הסוד הוא במינון.
בכל מקרה בהצלחה ולא לבוא בכוח ובשיפוטיות לעצמך אלא באהבה ורצון לבריאות ושמחת חיים, וכשבא הרעש תמצא מקום רגע להתיישב. בשקט. עצום עיניים. תנשום. תיצור שקט בתוכך, עד שירגע הרעש. עד שיבוא החיוך…
If your articles are always this helpful, "I'll be back."
היי חניטה עבר המון זמן שכתבתי פה, המון זמן שפרקתי את מה שאני חווה אז זה יהיה ארוך חח..
אז אני כבר בולימי שנה וחצי היה לי ניתוח פוליפים לפניי חודשיים הייתי בבית בערך שבוע וחצי והייתי צריך לאכול המון גלידות ארטיקים מעדנים הכל!! לא יכולתי לעשות ספורט יותר נכון אני רציתי ללכת ההורים שלי עצרו אותי..אכלתי ואכלתי ולא יכולתי להקיא כי הניתוח התרחש בגרון ונורא כאב לי והייתי רעב נורא אז אכלתי והשמנתי והרגשתי את זה והייתי מדוכא נורא ועליתי שלוש קילו שבוע אחריי הניתוח בגרון לא יכולתי יותר הייתי חייב להקיא והקאתי לאחרונה אני שם לב קצת דם בקיא שלי זה מה שגרם לי לפחד אני מפחד למות אני רוצה לחיות אני רוצה בעל וילדים אני רוצה לחיות לשמוח אני כן מתחיל לעשות שינוי אני בונה לי כרגע תפריט לשבוע הזה. אני עדיין לא יצאתי מהארון מול ההורים שלי אני לא יודע למה אבל כאלו אני בטוח שהם יודעים כולם יודעים אבל לא מדברים על זה אולי כי אני יודע שסוג כזה של לחץ ידחוף אותי חזרה למטה יותר עמוק כי היה פעם שניסיתי לצאת והקאתי כל השבוע שלוש פעמים והיו לו שלושה בולמוסים כל יום והחלטתי שלא לעשות את זה והרגשתי עוד יותר רע שלא סיימתי עם הסיפור הזה עכשיו אני מנסה לא להקיא יש לי בעיה גם בערכת יחסים אני יצאתי איתו לדייט ובגלל שהיה מאוחר והיה קר נשארנו ברכב והתחלנו לדבר והכל ואז התנשקנו ושכבנו ממש כמו סרט הוליוודי והוא אמר שאני מדהים יום לאחכ שלחתי הודעה ודיברנו ומאז לא דיברנו וזה היה לפניי יומיים אולי אני לחוץ כמו הבחורות האלו אחריי דייט?! או שאני סתם הוזה חחח הוא קצת ביישן ואני זה שיוזם את השיחות.. אני בתקופה האחרונה נורא לחוץ אני מביים הצגה לבגרות ואני לוקח תפקיד ראשי שם וזה נורא נורא קשה לי אני ממש כל הזמן והאנרגיה שלי הולכת לשם ואין לי כוח לאף אחד כבר אפילו לא לעצמי אני מותש אפילו מלעשות ספורט ואז אני משמין ושאני משמין זה לא טוב זה סוג של מחשבות שתמיד רצות לי בראש זה כאילו אני חי עם שתי אנשים דני ובולימיה וזה נורא קשה לנהל ככה חיים אני לא יכול אני על סף שבירה הלחץ הזה משפיע אני לא אוכל כל היום יש ימים שזה מגיע על הלילה ובלילה אני מנסה להקיא אבל אני לא רוצה אז אני שותה תה ונרגע אבל האוכל עדיין בקיבה מתעכל ואז אני משמין ושאני משמין זה לא טוב מבינה? מה אני עושה??
היי אני לא מאמינה ששוב אני כותבת פה אחרי כמעט שנה שגם אז הייתי באותו מצב וזה פשוט התחיל להיות חריף מרגע לרגע זה התחיל עם ספורט אובסיבי וספירת של כל מאכל שנכנס לי לפה עד הקטע הזה שכבר נימאס לי וכל מה שבא לך זה לפתוח תמקרר ולהתכרע על האוכל שאת הכי מפחדת ממנו ועכשיו כבר חצי שנה זה בולמוס הקאה בולמוס הקאה שלשום היה השיא שיצא לי אשכרה דם מהגרון והלב שלי הגיעה לפעמיות של 1000 בדקה וכמעט צנחתי על הריצפה אני פשוט ממוטת נפשית כבר המילים פה לא יצילחו לתאר אפילו בקצת עד כמה אני שבורה אין לי מושג כבר מתי זה ייעלם אני פשוט על סף התאבדות זה פוגע לי בחיים בצורה משמעותית הפכתי להיות בנאדם סגור בלי טיפת הערכה עצמית כל מה שבא לי זה לדפוק כדור בראש נימאס לי כבר לחיות בתוך הגוף שלי ועוד יותר במוח שלי אני כבר לא יודעת לאן לפנות ומה לעשות כל הטיפולים האלה יקרים ואין לי כסף לפסיכולוגים אני בקושי מחזיקה את עצמי זה פשוט גועל נפש בבקשה תעזרי לי איך יוצאים מזה אני פשוט שבורה פה שבורההה הגרון שלי כואב הגוף שלי חלש כל הזמן בהתקפי חרדה כבר איבדתי את רוב האנשים בחיים שלי אפילו מחזור אני כבר לא מקבלת
תקשיבי אני מבין אותך את חשבת יצאת מהבולימיה שניצחת אבל אז… משהו מסויים לחץ או איזה שהוא מצב רוח החזיר אותך חזרה זה גלגל לאכול להקיא זה אוכל ההתמכרות יותר קשה לסמים ואלכוהול את לא צריכה אותם בחיים אוכל כן ואת כל היום סביב אוכל לכן מה שצריך זה לשבור את הגלגל הזה להתחיל לאהוב את עצמך להתחבר מחדש לאנשים לצאת מהבית אני יודע שזה קשה אבל כל הדברים בחיים קשים תנסי אני אתמול לדוגמא היה לי בולמוס אכלתי המוןןןןןן כמו מטורףףף ככה זה הבולמוסים שלי אבל אני הלכתי לשירותים הרמתי את המכסה של השירותים התכופפתי שמתי יד בפה והוצאתי ישר לא הקאתי חשבתי איזה כאבי תופת אני יעבור אחכ מה שאת עוברת אז הלכתי למטבח הכנתי תה ירוק להרגיע את הבטן ככה תעשי אל תקיאי זה כואב פיזית ונפשית תאכלי קצת ומהכול ספורט וזהו בואי נעשה את זה ביחד בואי נשבור את הגלגל !
הנה דני מתוק ויקר, ברגע שקראת את דבריה של מישהי אחרת כבר עלה בך הכוח לעזור לה. היכולת המופלאה שלך לראות את האחר ולהבין אותו, ורצות לעזור, החבר שאמיתי שאתה, הבן אדם היקר שאתה, קם ויוצא החוצה, וכבר אתה מוכן יחד איתה להתאמץ ולנצח…
הווליום שאתה חי בו הוא מהיר וגדוש, שחרר את המשקל אתה צריך את הבריאות שלך עכשיו. הבולימיה מייצגת את הפחד. אבל אתה כבר מבין שאוהבים אותך גם ככה וגם גיי וגם שמנמן ומחכים ורוצים לראות תכנים שלך, בין אם בהצגה ובין אם בכל דרך שתבחר. אתה בחושך שלפני עלות השחר, עם הרבה נושאים בחייך, זה גם גיל קשה, מסתבר שלא רק לנו… קח אוויר. עוד מעט כל הרעש הזה יהיה הסצנה הקודמת בסרט הארוך והמרתק של חייך.
אני מדמיינת אותך קליל נפשית וגופנית, צוחק ומאושר ועוזר לאחרים. ואל תחשוב שאלה שעוזרים לאחרים הם מושלמים בעצמם Oh No… ממש לא 🙂 להיות בן אדם זה אתגר לא פשוט… ובסופו של דבר אלה מאיתנו שהתגברו על התמכרות ולמדו לתת לאהבה לנצח, יודעים לעשות את זה גם הלאה בחיים וגם ללמד אחרים.
אוהבת אותך, כבר אמרתי? 🙂 המשך שבת שלום וחורף נעים וחמים, לך דני יקר, ולכולכםן פה סביבי.
אני אוהב אותך גם !! את באמת עוזרת לי ותומכת בי ולזה אין תחליף תודה רבה רבה רבה רבה אני אנסה לצאת מהארון יקבלו יקבלו זה לא משנה אני הולך עם האמת שלי ולגביי המשקל אני אהיה בעל משמעת עצמית להתחיל לאכול נכון וסוף סוף להיות בן אדם בריא ולהשים את הבריאות בין אם זה הנפשית ובין עם זה הפיזית במרכז ולא איך שאני נראה חיצוני. עולם הנה דני מגיע והוא מגיע בענק תתכונן… תודה רבה מת עלייך 🙂
מתוקה מיואשת יקרה
נניח שהייתי מוצאת לך דרך קלה ופשוטה לצאת מזה. האם את יכולה לדמיין את היום שאחרי?
אם כן יש לנו סיכוי להצליח, אם לא יש לנו סיכוי ללמוד עוד כמה דברים עליך ועל העולם.
אז ודאי שאת מכוסה וחמים לך, עצמי עיניים, דמייני את היום, שבוע, שנה שאחרי שנגמרה הבולימיה, וספרי לנו מה ראית שם. ואם זה סודי ואישי – ספרי רק לי atounh@bezeqint.net
עוד שנה מהיום ולא תיהיה לי את הבולמיה אני יודה לאלוהים למה זה שובר אותי ברגע שאין בולמיה סימן שפתרנו משהו עם עצמנו הרי זה לא הבולמיה זה משהו נפשי ש ק שור לאיך שאני רואה ת עצמי זה רק בא ל הראות לי כמה הערכה עצמית שלי נמוכה כמה בחיים אני לא יהיה מרוצה מהגוף שלא נידבר על זה שזה הורס לי תחיים ומשבש לי אותם אבל זה פשוט לא ניראה באופק פתרון הבעיות שלי עם עצמי אני מסתכלת במראה ובוכה נימאסלי להיות חסרת ביטחון וחלשה מול כל העולם הזה
אני מבינה את המקום שאת נמצאת בו. הייתי שם אחת עשרה שנה.
וכל זמן שהתעסקתי בבולימיה ובמשקל ובאיך אני נראית מבחוץ זה היה הסרט. אי אפשר לא לחשוב על משהו שחושבים עליו. ואז זה תופס את כל היום גם בלעשות את זה וגם בלהמנע מזה. הכל סביב אותו נושא כל הזמן. כדי להתחיל ליצור מציאות חדשה בחיים שלי אני צריכה להתחיל להסתכל לכיוונים נוספים. אני צריכה להצליח במוח שלי לראות מציאות אחרת, כי אם אני לא מאמינה שיש שם משהו עבורי – למה לי להפסיק?
לכן אני מתחילה איתך רגע מהסוף – לאן יש לנו ללכת אם לא לבולימיה – מה עוד יש בחיים – מה היית עושה או רוצה לעשות אלמלא היית בולמית, אלמלא היית מודאגת בכלל מאיך שאת נראית. זו השאלה – איך את רואה את החיים שלך אחרי שתבריאי.
זה יעלם, מתישהו? הכישלון?
כשאת מקיאה, את מקיאה לבד. זה פחות או יותר מה שאת מרגישה אחריה. לבד. והעתיד? לבד. כולם מסביב ועדיין אף אחד, אפילו לא עצמך.
זה יעלם מתישהו?
זה כואב עד שאת כבר לא צועקת. ואז זה עוד כואב הרבה הרבה יותר. אם יש בך אמונה את עוד מקווה שההוא שם למעלה שומע את הזעקות החרישיות של הנשמה שלך. שומע, וממתין. ואת כועסת ועצובה כ״כ, כי מבחינתך את לא יכולה לשרוד אפילו את הרגע הבא.
בולמיה זאת לא רק הקאה. היא הגיהנום הפרטי שלך ולא רק בגלל האופן בו את כורעת ברך לפני אסלת השירותים. אלא מה שהיא מביאה איתה אח״כ, ולפניה.
אני חושבת שאני בדיכאון.
גם כן, מילה שמרבים להשתמש בה ומעטים שיודעים מה היא באמת.
הייתי רוצה שהכל יעלם; הבולמוסים, המחשבות, האובססיה, העצבות הנוראית. הייתי רוצה להיעלם מכאן.
יורד עכשיו גשם בחוץ; סופה, ככה לא מפסיקים לומר בטלוויזיה. מה מחזיק אותי כאן בסלון במקום לצאת החוצה לרחוב החשוך לפרוס ידיים ולתת להכל לזרום משם?! הלוואי והייתי יכולה לותר על הכל. הלוואי והייתי נלחמת. זה מסתדר כי באותה המידה שאני נכשלת, ככה גם הייתי רוצה להחלים. אבל לאט לאט התמונה הזאת מתרחקת ממני, ואני שוב מתקרבת וצורבת בזיכרוני את תמונת השיש הלבן.
הקב״ה, אם הייתי יכולה לדבר איתך הייתי נחנקת מבכי. אני ילדה, בסך הכל ילדה; ותראה מה עוללת לי. מה עוללו לי. מה עוללתי לעצמי. הייתי שואלת אותך מתי כל הסבל יגמר, כי עדיין אני לא מסוגלת להבין איך אני יכולה לתרום ליציאה מתוך כל הביצה הזאת, נאחזת ברצון לנס מופתי.
דיאטנית, פסיכולוגית, פסיכיאטרית- החוט המשולש של המרפאה שבהתחלה הייתי כ״כ מסוונוורת ומאמינה בו ומחזיקה בו- לא יודעת, נראה פתאום כמו עוד אחת מההחלטות שקיבלתי והפרתי.
אנשים יוצאים מבולמיה.
האם אנשים באמת מסוגלים לעשות תהליך מסובך וכואב ופלאי כמעט, שהם מצליחים לצאת מתוך עצמם?
הלוואי ומישהו היה מחבק אותי עכשיו. למה?
אני לא יודעת.
הלוואי והמישהו הזה היה אתה אבא שבשמיים. הלוואי וההסתר היה מתגלה והיו משקפיים בהם יכולתי לראות ולבחון את המלחמה שלך עלי.
בנתיים נראה כאילו כולם ויתרו ורק מפחדים להודות בהפסד. בראשם אני.
לדרבן את עצמי, לעודד את עצמי, להרים את עצמי.
אין לי כוח אפילו לנשום.
חיה בגוף שלעולם לא אהיה מרוצה בו ומנסה להסתיר את הנשמה שמתפתלת בייסורים.
אני רוצה להציל אותך. אם זה שווה משהו, הייתי רוצה שתדע שגם אם לא אהיה מסוגלת להצליח; הייתי רוצה להציל אותה.
לשחרר אותה לחופשי.
ללמד אותה להתחיל לצחוק.
ואז היא, אולי, הייתה יכולה גם ללמד אותי.
אני קוראת אותך וכל מי שיקרא ירגיש אותך. את הנשמה האהובה האוהבת בתוך גוף שמבקש אף הוא להיות אהוב.
הייתי רוצה להגיד לך בואי אלי. בואי אביט לך בעיניים ותראי בעיני את מי שאת רוצה להציל. שתרגישי את האהבה שיש לעולם אליך, כמה את חשובה וייחודית ואהובה.
אנחנו שוכחים ואנחנו מאמינים לשטויות שהעולם סביבינו משכו כצעיף על עינינו כדי לעוור אותנו מפני האמת. כמו בסרט המטריקס וכמו בהרבה תכנים לאחרונה שאומרים אותו דבר. ה"מציאות" שאנחנו חווים היא לא אמיתית, היא מחשבות טורדניות שהראש שלנו מאמין להן, האמת היא קצת אחרת.
הייתי שמחה לשבת לדבר איתך, גם אני לא הסתדרתי עם פסכולוגים ודיאטניות ושאר ממין זה, כי הבעיה היא לא שם.
בת כמה את ילדה מתוקה? נשמה ותיקה וחכמה כל כך שאת?
היית חניתה, תודה על המילים המנחמות, על כל כך הרבה אכפתיות ורצון לעזור ולהועיל וזאת אפילו מבלי לדעת מה השם האמיתי שלנו. את יודעת, הבטחתי לעצמי שאם אצא מזה, אעשה ככול יכולתי כדי להיות כמוך. כלומר, אני בדרכי שלי, אבל עם הידיים הפרוסות לצדדים לכל מי שזקוק לחיבוק שכזה. לא דיברתי איתך אף פעם, אני בקושי מכירה אותך, אבל שתדעי שאת כמו אמא של כולנו- בלי קשר לגיל האמיתי שלך. לפעמים אני נכנסת לפה וקוראת את התגובות שלך, ותאמיני או לא- יש רגעים קשים שזה מספיק בשביל ללכת לישון קצת יותר טוב. את מזכירה לי שההצלחה כן יכולה להיות קיימת, מעין כיוון בתוך כל הבלבול אליו אני צריכה לחתור.
אני בת 22, גיליתי את הפורום הזה לפני כמה חודשיים- כתבתי פה כמה פעמים, כל פעם בשם אחר. בדר״כ מכתבים ארוכים לשד יודע מי- רק להוציא החוצה את המוגלה, במקום היחידי בו הוא יצוף וכל מי שיראה- יבין.
כפי שאמרת, צוות המטפלים לא אשם בכלום. כולם רוצים ותומכים ומקווים בשבילי ועושים את העבודה שלהם נאמנה. איכשהו, אני גמורה מעייפות מכל החודשיים האחרונים, אבל עדיין מאשימה את עצמי שעדיין לא עשיתי מספיק. כן, זה חלק מהבעיה. ההלקאה הבלתי נגמרת.
אני מותשת. אני יכולה להיות הרבה דברים; בולמית, עצובה, מנצחת, כישלון, סטודנטית, ילדה, אחות- אבל כרגע אני מותשת, וזה כל מה שאני.
זה לא לישון כשאת ערה, זה למות כשאת עדיין בחיים. והידיעה הזאת, הבהירות בעובדה הנ״ל, גוזלת ממני את כל הכח.
ברור לי שהכל שקר מוחלט. בראש זה ברור; כל התרבות הזאת שלנו, המחשבות שלי, האופן בו אני מפרשת את המציאות- שום דבר מזה לא אמת. אבל הבנה לחוד ורגש לחוד. הלב פועם עשרות פעמים בדקה, ואיכשהו יוצא שאני מפספסת ולא מצליחה להכיל את הידיעה של הראש בארבעת החדרים שלו.
אוף.
זה פשוט אוף אחד גדול.
לפעמים מרגיש לי כאילו אין שום מנצחים במלחמה הזאת.
יקירתי
קודם כל תודה על המילים החמות. נותן לי הרגשה טובה שיש מי שהמילים שלי מגיעות לחמם את לבו ואת נשמתו. את מתארת היטב את הדברים, זו דרך ממש לא קלה, לעמוד מחוץ לארץ המובטחת ולא לדעת איך להכנס לתוכה. אני מאמינה שגם אצלך זו הדרך למסע הרוחני. כבר הבנת שמה שאנחנו רואים זה לא בדיוק האמת, חייך מובילים אותך לחפש את האמת, ואת תמצאי אותה. אנחנו נכנסים לשאלה, לפעמים בנושא אהבה, לפעמים בנושא אהבה עצמית, בנושא אהבת הזולת, הבנה במה שאנחנו דומים ובמה שונים, הבנה שהתחרות מיותרת והפירגון חשוב לצמיחה שלנו. פירגון עצמי, אהבה עצמית, הבנה של העולם שלי ומה חשוב לי באמת.
יום אחד האוכל כבר לא ימלא אותך. הריקנות מגיעה עד הגרון והבכי מפיל על הרצפה. משם, מהמיץ של הזבל, אפשר להתחיל להתרומם. לאט, לתת לעצמי יד, להגיד די למלחמה, בואי נלך לאט ביחד, נקשיב טוב טוב לעצמינו, נשלח אהבה לילדה שתמיד נהיה, אהבה ומילים טובות.
זה לא תלוי מה תעשי ומה לא, מגיע לך לנשום ולחוות אהבה. שחררי את התנאים ואת המילים המכשילות השיפוטיות, היי לעצמך כמו שאת רוצה יום אחד להיות לאחרות – עם ידיים פתוחות לרווחה לחיבוק מכיל ומקבל. אהובה מתוקה יקרה ייחודית מבורכת שאת.
ערב טוב
3 חודשים שלמים חייתי ללא בולימיה. חייתי מעולה, אכלתי מסודר מים ירקות התעמלות. ישנתי טוב, הכל ממש בסדר, אפילו ירדתי במשקל את הקילוגרמים שהעלתי עם הבולימיה.
לפני שבוע אירע אירוע שערער אותי ובניגוד לקודמיו לא הצלחתי להתמודד וככל הנראה גם הייתי זקוקה לקצת תוספת סוכרים . בכל אופן לפני שהרגשתי פתאום יש לי התקף מטורף ואני עם הראש מעל האסלה וכעת כבר שבוע אני צוללת מטה מטה ללא כל כוחות לסייע לעצמי ופשוט חבל. ממש חבל כי הרגשתי כל כך טוב היו לי תוכניות , למשל ללמוד תפירה, כבר חשבתי היכן להניח את המכונה בבית ומה ארצה לתפור ועכשיו back to black
יקירתי
אני חושבת שבלי לשים לב יצרת שוב חוסר המבקש להתמלא. כלומר כשאת "אוכלת מסודר מים ירקות התעמלות" את שמה את עצמך בבית סוהר, כמו חיילת, לא כמו בן אדם ששמח לחיות. ומכיוון שאנחנו אורגניזם חי, חלק מהטבע, והטבע תמיד ישאף לאזן את עצמו, אז מתישהו יבוא ההדף והוא יהיה חזק.
הנכון הוא לכוון אל החופש, לבחור קצת מכל דבר, לטעום הרבה סוגים של טעמים, באמת לשחרר את הנושא. לא להקשיב לקולות השיפוטיים שסביבינו ובתוכינו, שמחפשים איפה אנחנו לא עומדים באיזה תקן שמי בכלל המציא אותו. אלא לסמוך על עצמך שאת דואגת לכל הרבדים שלך, באהבה, וגם לחוות סוגי חוויות, ספורט, תפירה, מה שעושה לך טוב. ואז לא תלכי מכות עם עצמך, אלא תלכנה יד ביד ואפילו מחובקות.
אני מקיא הרבה כבר איזה שנה שלמה אני מרגיש שכיף לי להקיא אבל שאני יכול להפסיק מתי שבא לי פשוט כיף לי אחרי שאני אוכל הרבה ללכת להקיא זה משחרר עכשיו בזמן האחרון ההורים התחילו לעלות על זה והם כל הזמן מדברים איתי על זה ואני מתחמק אני רוצה דרך טבעית להפסיק אם אפשר
תודה רבה
אז למה לך , אם זה כייף לך, אם אתה לא הולך בכוונה לאכול במקום כל דבר אחר שאתה רוצה או צריך לעשות, אם זה לא נהיה הנושא המרכזי של חייך, וגם אם כן, כל זמן שכייף לך אני לא רואה סיבה להפסיק.
אני חיה בדעה שזה ממכר, ואז אנחנו אומרים לעצמינו שזה כייף גם כשזה מתחיל להפחיד אותנו, עמוק בפנים אתה יודע אם כייף לך או לא. לגבי ההורים שלך, אתה מוזמן להגיד להם שזה כייף לך, וניתן להם להחליט מה דעתם בנושא.
אם תחליט להפסיק כדאי שזה יהיה מסיבות שלך ולא מהכרח חיצוני, כי אתה רק תתכמן אותם כמו שאני תכמנתי את ההורים שלי, 11 שנה.
היי, לפני כחודש התחלתי להקיא.. הבנתי שאני אוכלת ואוכלת למרות שאני שבעה, אני כבר לא מבדילה בין רעב לשובע. הייתי רוצה מאוד להפסיק עם האכילה כפייתית או עם ההקאות אבל אני לא כל כך מצליחה לשלוט בזה. אני 1.68ושוקלת 62 קילו..הייתי רוצה לרדת במשקל בדרכים יותר בריאות, עם זאת אני לא מצליחה פשוט לאכול בריא.
אף אחד לא יודע על זה ואני לא מתכוונת לספר , אז בבקשה אם מישו יודע איך להתמודד ומה לעשות תכתבו תודה 🙂
יקרה
חודש זה זמן שעוד אולי אפשר להפסיק. קראי בעמוד הזה קצת כדי להבין שחודש יכול בלי כוונה להפוך ל20 שנה של התמכרות.
היום יש כבר דרכים אחרות, כן. ולא דורשות עבודה קשה דווקא… את מוזמנת לצלצל אלי הערב, אחרי שמונה וחצי, אולי נצליח לעצור את זה לפני שזה נהיה התמכרות.
אני מטר ששים ושש, שוקלת ששים ושתיים ונראית נפלא. יש הרבה שקרים בתחום הזה, הרבה רעיונות כלליים שלא מתאימים לכולן והרבה בולשיט, סליחה על המילה. אז בואי נדבר וננסה לנקות קצת, לאפשר לך לנסוע בכביש החיים בקלות ולא בקושי.
0543394798. keep warm 🙂
היי חניטה, רע לייייייייי עדיין לא יצאתי מהארון ואני ממש ממש רוצה אבל הפחד והלחץ ממש משפיע עליי קבעתי תאריך לצאת מהארון מול המשפחה 15.1.15 תאריך יפה וככל שהתאריך מתקרב מפלס החרדה עולה ואני מתחיל להיות לחוץ וזה משפיע לי גם על התזונה שלי ועל ההקאות שלי מה אני עושה יש לך טיפים ? איך אפשר להסתדר בחברה שכל הזמן שופטת ומבקרת אותך? אני רוצה להיות אחריי זה שהם יקבלו אותי ושהכל יהיה פשוט נוראמלי מדובר בצמד הורים ממש מודרניים אבל בקטע של הומוסקסואליות הם ממש פרימטיביים.. עזרה דחוףףףףף :((
דנוש יקר שלנו
מי עומד לך עם סטופר, ומי אמר שאתה חייב משהו למישהו.
תנשום קודם כל אהוב יקר.
אנילא יודעת אם יש קו חם בנושא הזה, מניחה שכן, אני לא יודעת מה הם אומרים שם, אבל אולי יש מישהו בגיל שלך או יותר שיכול ליעץ לך או לשוחח איתך ולהבין מה נכון לך מול המקום שאתה חי בו.
כמו שאני יודעת להבין את הסכנות והתועלת שבלחשוף את הבולימיה, ולהרגיש מתי נכון ולמי לספר, כך בטח יש לפחות הומוסקסואל מהמם אחד שיכול לשאול אותך את השאלות הנכונות על מנת שתדע מה נכון לך.
שוטט קצת באתרים, שלח את השאלה הזאת במקום הנכון, ואין לי ספק שתקבל כמה תשובות טובות ואיזה אסימון ייפול, אולי תקבל גם שם כמות אהבה גדולה כמו פה וזה יתן לך את האומץ הנדרש להיות מי שאתה בכל דבר ועת שתבחר.
מבחינתי אתה נשמה מדהימה, כמו כולנו בתוך גוף, כל אחד ואתגריו, אבל המטרה העיקרית שלנו לבטא אהבה, לעצמינו, לסביבתינו, לראות זה את זה בעיניים ורק לעלות ולעלות.
שתהיה שנה נהדרת, שהכל יבוא לך בקלות, שתהיה שלם עם מה שאתה בוחר, שתשחרר מעצמך כל תנאי לאהוב אותך. אמן.