ממש ריגש אותי כל מה שכותבים פה וזה גרם לי להרגיש פחות לבד עם ה״סוד״ הנוראי שלי …. אני אחריי בולמוס מטורף והקאה שגרמה לדופק לי לעלות ל 10000 …אני יודעת שזה לא בסדר , שאני פוגעת בעצמי , אבל זה פשוט בלתי נשלט …. אין לי שקט בראש עד שאני לא מקיאה . הלוואי שזה יגמר כבר …., הייתי כלכך מאושרת לפני שהתחלתי לספור קלוריות ונשאבתי לתוך החור השחור הזה .
כתבת ככה באמצע נבלעת כמעט לא ראיתי אותך… 🙂
יקרה אל תתבאסי, מכירות את זה. זה לא פשוט, זה יושב על הרבה דברים אחרים ואת ממש לא לבד בענין.
קראי פה ואם יש לך שאלה אל תהססי לשתף אותי. את חשובה. חשובה מאד. הרבה יותר ממה שאת יודעת.
אור ואהבה
חניתה
כבר זמן מה שאני מנסה לרדת ל48 קילו,הגובה שלי הוא 1.59 ונכון להיום אני שוקלת 51 . אני לא שמנה ומכל עבר אני שומעת שאני נראת טוב אבל קשה לי להאמין לזה. בשבועות האחרונים אני נמצאת בדיאטת כסאח שבה אני משתדלת לאכול 700 קלוריות ביום ,רב הימים זה מצליח וככה הורדתי שני קילו כבר . לפני כמה ימים היה לי התקף אכילה ואחריו הרגשתי כל כך רע שאני חייבת להקיא , חצי שעה ניסיתי להקיא והצלחתי והרגשתי כל כך טוב .. מאז הקאתי עוד כמה פעמים ואני מתחילה להשתמש בזה כתירוץ ,אני לא אוכלתכל היום ואז אוכלת הרבה בערב והולכת להקיא. אני מפחדת לדבר על זה, מפחדת שישפטו אותי, חסרת אונים ובעיקר חייבת עזרה , מה עושים?
את לא הראשונה שעוברת את התהליך הזה בדיוק. דיאטה יוצרת מצב של חוסר בגוף ומתוקף היותו אורגניזם חי הוא שואף לאזן את עצמו. לכן בהזדמנות הראשונה הוא יתנפל על האוכל כמו אדם שעצר את הנשימה להרבה זמן ולוקח סוף סוף אוויר.
מודל היופי מעוור את עינייך ושוטף את מוחך, כמו את של רבות אחרות, ולעולם לא תהיי מרוצה ממה שתראי בראי.
יש ויהיה לך את היופי המיוחד שלך אם תתני לגוף שלך לאט לאט להגיע אליו ולא תזרזי אותו באמצעים מלאכותיים. אם תשחררי את הרעיון שאת צריכה להקיא. 700 זה מעט מדי. נסי 1600. זה יקח יותר זמן אבל זה יתן לך יציבות והגוף לא יכנס לסטרס. זה גם יכניס אותך להרגל שיכול להמשך כל החיים. שלבי בתפריט הכל, במידה. גם מה שאנשים אומרים ש"לא בריא". מחרתיים הם יגידו שזה הכי בריא. שחררי את זה. מותר לך הכל, במידה.
אם תצליחי להאמין לי שכל מה שמניע אותך זה רעשים ושטויות שלא מעניינות את הגוף שלך ואת מי שנועדת להיות, אם תצליחי להרוג את זה כשזה קטן – אולי תחסכי לך שנים ארוכות של התמכרות שקשה אבל ממש קשה לצאת ממנה.מזמינה אותך לקרוא פה בעמוד להבין עד כמה קשה לצאת מזה. בבולימיה, ובכלל בדברים ממכרים – הדרך הטובה ביותר לצאת מזה היא לא להכנס לזה בכלל.
בהצלחה!!! מחזיקה לך אצבעות.
התעוררתי בבוקר הלכתי למכולת העמסתי מתוק חמוץ מלוח ועוד מתוק ועוד ועוד..
המוכר הביעה פליאה ..רציתי להקבר להעלם..אמרתי שיש מסיבה בערב ..הוא איחל לי תהני..
ואני בליבי..כן אני הולכת להנות..תודה..
המשכתי לבית הסתכלתי על שני הכלבים שלי בכאב..
והתעלמתי מהעניים המבקשות יחס..
רוקנתי את השקיות ..והתחלתי את היום..את הסיוט..
עכשיו אני אחרי ההקאה השלישית ברצף..
הגוף חלש..מתחנן למנוחה..והנשמה..?
מה נשאר בה ..עדיין לא נפלה אל האסלה..
אכלתי כל מה שאפשר..ועכשיו שותה קולה זירו כאילו כלום לא קרה..והכי מצחיק זה שהגוף עדיין מבקש אוכל..מכירים את זה? ..אין לי כבר כח לתת לך עוד..אין לי כח שתרצה להוציא את זה..אין לי כח שאין לי כח לקום עכשיו לחתוך את הירקות..ולאכול את הארוחה הבריאה שבסופו של כל יום ארור נשארת בכדי שתמשיך לחיות..
ואחריה נכנסת המלחמה..עכשיו זה נשאר..עכשיו אסור עוד מתוק..אסור עוד נחמה סתמית באוכל..עכשיו מה שנכנס נשאר.
זה היה היום חופש של הבחירות..
אפילו ללכת לבחור לא הלכתי..
תרצתי לכל העולם תרצתי לעצמי..קברתי תעצמי..
שונאת כל כך תמציאות הזאת שונאת את המחלה הארורה הזאת..וכל מה שנשאר ממני עכשיו..
עלה נידף ברוח..
מתוקה
תארת היטב את תחושת חוסר האונים של האדם החולה בבולימיה. אי היכולת לבחור.
אם יש משהו שאתה מקבל בחזרה כשאתה יוצא מזה זה את היכולת לבחור בתוך חייך. לבחור מה אתה עושה שמקדם אותך, מה אתה אוהב, מה אתה מעדיף.
לא סתם את אומרת שעוד לא בחרת.
ואני אומרת עשי הפסקה מתודית, שטפי פנים שימי גינס ולכי לבחור ראש ממשלה.
אני מקווה שאני לא יורה לעצמי ברגל אבל יותר חשוב לי שתשפיעי ותחווי השפעה בחייך מאשר מי יהיה ראש ממשלה.
קומי בחרי.
זו ההתחלה
היוםך את בוחרת ראש ממשלה,
מחר תבחרי את החיים שלך על פני ההתמכרות שלך.
בהצלחה חמודה, עדכני אותי אם הצלחת להגיע לקלפי חרף ההתנגדויות הפנימיות שלך. הרבה אהבה!
איזה כיף שמישהו עונה לך..
אני הרבה כותבת לעצמי..משחררת על הדפים..
פתאם יש תגובה:)
זה מחזק.. אז לבחור כבר לא הלכתי..לא ישנה הרבה נראה לי במדינה שכזו..יש לי את הפוליטיקה עם עצמי.. אז היום הצלחתי לנשום עד עכשיו..
בתקווה לבוקר מאיר מחר.. כל יום זאת מלחמה..
וכל יום אשתדל להיות מנצחת..
תודה על העידוד שלך למרות שאנחנו לא מכירות..אז נעים מאוד טל..:)
יקרה
לא סתם נפנפת אותי עם הבחירה. את לא חווה את יכולת ההשפעה שלך. לא על עצמך בתוך חייך ולא על המדינה והאנשים סביבך.
זו הבעיה הראשונה שאנחנו חושבים שאנחנו לא משפיעים. אנחנו כן. גם בהמנעות שלנו מלחיות אנחנו משפיעים, רק לכיוון ההפוך מאיתנו. משפיעים לרעתינו. נניח שיש משהו שאנחנו רוצים, ואנחנו לא עושים כלום בענין, אנחנו למעשה פועלים לכיוון שזה לא יקרה. הבנת?
כשבן אדם חווה חוסר אונים בחייו, הוא בעצם כמו מת, עושה את התפקיד הכי קטן האפשרי לו וחווה תסכול גדול מאד. כשאני מתחילה להרגיש את ההשפעה שלי לטובתי, אז הכוח מתחיל לחזור אלי, בכל תחום. וזה לא קורה מחר. זה קורה עכשיו.
הם פתוחים עד עשר, את עדיין יכולה להספיק. נחמד שנשמת עד עכשיו, בוא נראה אם את יכולה להשפיע עוד קצת…. בהצלחה וכן – נעים מאד 🙂
אני רוצה לומר שבניגןד לאנשים באתר איני אובססיבית וחושבת על אוכל ושומן כל היום.אבל משכן גיליתי בעצמי זה ש אים יש לי יום חופש או אין לי עבודה אני מרגישה מין של ריקנות מין של יאוש שאין לי כח אפלו לצאת מהבית לפגוש חברים ואז אני אוכלת ואז שוב מקיאה אני מאמינה שבולמיה זו לא האוכל זה דרך בריחה מהחיים כשאתה מרגיש בחוסר אונים<מצד שני אים אני יסתכל אחורה יש לי עוד דרכים להתמודד וגם אים הם לא נכונים לעכשיו זה בסדר אני באמצע טיפול פסיכולוגי וקשה לי אבל אני צריכה פשוט לצאת מהבית/דכאון/הקאות כי זה ישמח אותי ותר
אני שמחה בשבילך שהטיפול הפסיכולוגי עוזר לך. כל דרך להתחבר לעצמינו ולבין ולהיות בחמלה היא טובה. להתחבר לאהבה שלנו. גם לעצמינו וגם להיות מסוגלים לחלוק אהבה עם העולם.
מאחלת לך למצוא דרכים טובות להמיר עצב בשמחה, יאוש בתקווה, פחד באהבה. דרכים שאינן מסוכנות ואינן הופכות להתמכרות.
תודה שאת משתפת, אור ואהבה לך והמשך שבת שלום.
היום קלטתי שכבר 6 שנים , אני חיה עם הזונה הזאת , בולימיה , בכנות עכשיו אני פשוט שונאת אותך , נכון היו לנו תקופת קרובות יותר ופחות אבל בגדול אני חושבת שאת המקור לכל החרא שלי בחיים , אני שונאת אותך לא את עצמי , אני אפילו לא שונאת את החברה שיצרה אותך , כי הבנתי שהחברה רק מחפשת קריטריון מהיר להצלחה בחיים , משהו שרואים מיד , שלא צריך לבדוק מקרוב , וממיין יפה מאוד , להיות רזה , אני נכנסתי לבולימיה רק מפחד שאני לא אני מספיק מוצלחת , שאם אני לא מצליחה לשלוט במה שאני מכניסה לפה , אני לא אצליח לשלוט בכלום , והאשליה הזאת של לאכול ואז להקיא זה מדבק , אתה חושק שאתה יכול לעשות כל מה שתרצה כל חטא ואז לסבול קצת והוא ימחק , אבל זה לא נכון , האמת שבתקופה האחרונה אני לא מקיאה , ואז פתאום אני רואה , כמה דפקת אותי יא חתיכת זונה , אני רוצה לספר לכן משהו , וגם לבנים אם יש כאן , אני תמיד חשבתי שכשאני אספר לחבר שלי שאני בולימית הוא יגעל ויברח , אבל זה לא קרה , את יודעת למה בולימיה מסריחה,? כי את זה לא אני , את טפיל , עלוב ומסכן ואת הולכת למות , כי אני הבנתי שבתכלס לאף אחד בסופו של דבר לא אכפת כמה את שוקלת , את כניראה הרבה יותר מזה , רני מאחלת לכל הבנות לסלון לעצמן על הכל ולחיות, רזון זה לא ערובה לאושר או הצלחה בחיים , מנסיון תשאלו מי שאתם רוצים
גרמת לי לחייך כי בדרך כלל אנחנו קצת יותר מנומסות פה או לפחות משתדלות …:-)
ללא ספק יש הרבה כעס, ולמעשה קשה לדעת למי הוא מופנה ומה תהיינה התוצאות של ההפרדה הזאת שאת עושה בינך לבינה. ספרי לי אם הכעס הקללות וההפרדה עבדו לטובתך והצלחת להציל את עצמך ממנה. אם כן נפתח מיד סדנת קללות ועצבים ונשחרר כמה בנות דרך הפתח הזה.
אם לא, אז נחזור למקום החומל והאוהב שמבין איך זה בכל זאת קשור אלי ואל הפחדים שלי, ואיך הבולימיה שומרת עלי מפני להתאכזב בחיים מדברים אחרים שאני לא מעיזה לנסות אפילו בגלל שהחיים לימדו אותי שזה קשה ולא כל אחד יכול וכו.
שמחה ממש לשמוע שהחבר לא ברח כפי שרבות מהבנות פה חושבות, שאם יספרו אז יעזבו אותן, מסתבר שזה לא בהכרח כך. יש אנשים נהדרים בעולם, וברור שכל אחת פה היא כזאת. אנחנו רגישות בעלות לב ענק ובדרך כלל גם שמחת חיים עצומה שחנקנו אותה אי שם בכאפה שקיבלנו. לחיי השחרור שלנו לאהוב, להתרגש, לשמוח, שתהיה שבת שלום לנו ולאנשים שאיכפת להם מאיתנו, ואולי מתחת לכל הכעס גם לנו מהם.
חניתה היקרה, אני כבר 3 שנים בתוך זה…
רק בחודש האחרון התעוררתי למציאות והבנתי כמה שהחיים יפים בלי הבולימיה… אני יודעת שהמשקל לא חשוב ואני לפעמים מקבלת את עצמי.. אך ההרגלים קשים לשינוי אני לא מצליחה להפסיק לבלמס ולהקיא.. ואז השנאה העצמית חוזרת… בבקשה.. אני חייבת לצאת מזה, החיים כל כך יפים בחוץ, אני מרגישה כלואה, כל כך כלואה…
אני מטופלת במחלקה להפרעות אכילה באסף הרופא… ואני חושבת לאחרונה על לאשפז את עצמי במחלקה סגורה… יש לך המלצה למקום כזה? חוץ מתל השומר כי המקום מלא עד אפס מקום……
יקרה, נשמעת מצויין,
אני מסכימה איתך שצריך מקום סגור, מבודד, מיוחד ומיועד למטרה זו למטרה זו בלבד. עד כמה שבררתי וידוע לי אין בארץ כזה.
החלום שלי להקימו. התכנית קיימת, צריך משקיע כדי לממש אותו. אם את מכירה – אנא. אם לא ימצא משקיע בזמן הקרוב אפנה לאתר גיוס כספים. זו המטרה.
בינתיים מאחלת לך להמשיך לראות את האור דרך החושך עד כמה שתוכלי צמצמי. מצאי את המילים להגיד לעצמך שיזכירו לך כמה החיים יפים, תלי אותם בדרך למקרר… עבדי עם עצמך על שטיפת מוח חיובית. זה אולי לא יעבוד מיידית אבל זה לאט לאט יחלחל. או מהר מהר, מאיפה אני יודעת… 🙂
היי..אני חדשה כאן..לא מאמינה כל כך שאני חלק..בלי לפגוע באף אחד כאן.. אבל זה איום מה שנהיה ממני..
זה התחיל כמו כולם אני משערת..מהסתכלות מוגזמת על המראה החיצוני..משטר תזונתי..ספורט מתוך אהבה שהפך לאובססיה..ואז ההתקפים ..
כבר חצי שנה שזה הסוד שלי..
כבר חצי שנה שאני חיה מתה..
איבדתי את עצמי..את החיוך..את התקווה..
את האמונה שאולי היום זה לא יקרה ..
אולי היום אני יצליח לא לבלות את היום שלי בסופר ואז בחדר ואז בשרותים נעולה עם השירים שמסתירים את הזוועה..אולי היום אני יצליח ..אולי היום אני יאהב את עצמי יותר..
מבטיחה לעצמי כל פעם.. לא מוכנה לקרוא לעצמי בולימית..משקרת מול האמת הנוראית..
הפכתי לרובוט..כבר אין טעם לאוכל..לא למלוח לא למתוק לא לכלום..לפעמים גם עושה את זה מבלי לרצות בכלל לאכול..כאילו משהו פשוט שולח אותי לזה ..מוותרת בשביל זה על הכל..מוותרת על החיים..
אני לא יודעת למה אני כותבת פה..
כבר הרבה זמן שאני קוראת ומזדהה כאן..ומכחישה..
היום איבדתי את העבודה שלי ..בגלל זה..פשוט ככה..אין צורך להסביר את האובססיה נראה לי..
אני לא יודעת אם יש מי שיכול לעזור לי..רק אני לעצמי..אבל פאקינג לא מוצאת את הכח..
ואני לא יודעת אם בשביל זה כותבת כאן..
אבל מה שבטוח..סוג של פריקה..
כותבת פעם ראשונה..מודה פעם ראשונה..
תודה למי שיקרא את זה..
להודות באמת זה כבר צעד גדול לקראת שחרור.
תודה שאת נותנת לעצמך להיות בלתי מושלמת.
זו התחלה.
בעולם שהשפה שלו היא תחרות בין אחד לשני, אין מנצח. במלחמה אין מנצחים. איך יכול להיות לי טוב אם לדעתי זה בא על חשבון שלמישהו אחר יהיה רע.
את כבר מבינה שהעולם קצת דפוק או במילים יפות קצת טועה. שם את התפל לפני העיקר, שופט אותנו על דברים שאין לנו שליטה עליהם, ותכלס לא מפרגן ולאנותן לחיות.
אז ברוכה הבאה למקום שמסכים איתך, בהסתר או בגלוי, ועכשיו תנשמי עמוק ותקחי בחשבון שיש דרך לעשות כדי לחזור למקום של אהבה עצמית וחיים נעימים ופשוטים. משם כבר תוכלי להמריא לאן שבא לך, אבל לא ממקום שחייך תלויים בזה או שאת חייבת להיות הכי מוצלחת במשהו, לא. ממש לא. הכל בסדר בך. יש לך את כל הנתונים לחיות חיים מלאים ומספקים. גם אם העולם משדר לך שאת צריכה קודם להשתנות בשביל זה. את לא.
אז נפלת להתמכרות, ועכשיו את מבקשת להגמל. אז בואי. ננסה לפרוס את החידה, ולפני זה אשאל אותך העבודה שאיבדת היום – האם אהבת אותה? האם את מצטערת שאיבדת אותה או שיש קצת הקלה?
הייתי עד לפני כחצי שנה בדיאטות כאסח שאסור לזוז לאימינה ולא שמאלה, עד שהתחלתי להקיא מתי שהייתי טורפת שוקולדים באמצע הדיאטה ,וזה ממשיך עד היום לא בתדירות גבוהה ,אלא פעם פעמיים בשבוע האם אני בולמית ? כי אחרי שאני מקיאה אני מרגישה הרבה יותר קלה וטוב לי ומפחדת שזה יהפוך לתדירות מוגזמת מזאת..
יקירתי
קודם כל כמו שכבר כתבתי פה דיאטה זה התחלת הבעיה. ברגע שמונעים מהגוף משהו בכוח זה יוצר כוח נגד שמבקש לאזן את עצמו. כמו שהיית עוצרת את הנשימה… מתישהו היית פותחת את הפה ומשוועת לאוויר…
כמו כן את צודקת להבהל כי אכן התדירות גוברת וזה נהיה התמכרות ברמה כזאת שכמעט ולא חושבים על שום דבר אחר חוץ מאוכל ואיפה להקיא אותו. החיים נעלמים. מתרחקים מאנשים… תקראי קצת מה כותבות וכותבים פה כל הנשמות שנפלו להתמכרות הזאת.
המלצתי אליך להתחיל תפריט גמיש שמכיל הכל במידה. ספרי קלוריות אם את רוצה שליטה במצב אבל תקחי מספר שלוקח בחשבון את מה שהגוף שלך צריך כדי להיות חזק, בריא ושמח! כן גם שוקולד.
אני אוכלת שוקולד, ולא משמינה. זה לא נכון לחלק את העולם לאוכל בריא ואוכל משמין, גם כל הזמן הם משנים את דעתם ממילא. הנכון הוא לאכול כל יום את מה שהוא מזמן לנו, כמו כל אלה שסביבי. במינון שמאפשר לי חופש להנות מהחיים בלי לנסות לאזן כל הזמן בצד השני. אני אוכלת מה שאני אוהבת, היום כבר אפשר לראות בערך את הדברים שחוזרים על עצמם בתפריט שלי, אבל תמיד יש הפתעות חדשות, ולא צריך הכל ביום אחד.
אם תבני לך חופש בתוך מסגרת גמישה לא תצטרכי לזלול ולא להקיא. ואז אולי לא תמצאי את עצמך במעגל הזה של בולימיה, שיכול לקחת שנים עד שיוצאים מזה. וכרגע בארץ אין מענה אמיתי לבעיה.
מאחלת לך לאהוב את עצמך, לפנק את עצמך בדברים טעימים במידה, להשאיר לאחר כך, "מתנה לחניתה" אני קוראת לזה…:-) המון בהצלחה חביבתי, תודה לך שפנית בזמן.
כל ההקאות נובעות מאכילת אוכל זבל לא מזין שגם גורם להתמכרות
סוכר לבן וקמח לבן הם אוייבים!!
הם גורמים לאכילת יתר ולאחר מכן הקאות מהפחד להשמין.
תתחילו לאכול אוכל מבתי טבע, הלחמים שלהם, שיבולת שועל ועוד כל מיני (מתרגלים לכל טעם וזה גם באמת טעים) ואפילו עוגות מקמחים מלאים ותראו איך הבולימיה תפסיק בהדרגה או בכלל די מהר.
קודם כל תודה שחשוב לך מספיק לשתף אנשים אחרים במשהו שעד לך.
שנית אני אישית לא מאמינה באוכךל רע ואוכל טוב. אני אוכלת הכל . במידה סבירה. לא הכל באותו היום ובאותו הרגע, אבל הכל.
שבוע טוב אנשים. הרבה אהבה.
שלום
ראשית כל הכבוד חניתה על הנתינה האין סופית שלך
אני כבר מעל 10 שנים במחלה הארורה הזו.
עם הפוגות אפילו של 8 חודשים.
לאחרונה אני עמוק בתוך הבולמיה.
הבולמיה היתה יומיומית ירדה לחד שבועית.
ושוב כרגע כל ערב אני לאחר זלילה מוצאת את עצמי באסלה.
אני כבר לא ילדה גילי אולי המבוגר מכולם פה.
אני בת 40.
ירדתי בזכות הבולמיה 20 קילו.
אני נשקלת בכל יום 3 פעמים
מפחדת מכל עליה במשקל.
כל התקף בולמיה מתכננת את ההתקף הבא.
הכי רוצה בעולם לצאת מהבולמיה הנוראית הזו.
מה עושים?
הדיכאון והבכי חזקים.
איזה חמודה שכתבת את זה כמו שיר…
בזמן האחרון אני רואה שיש החרפה אצל רבים. אנחנו חיים בתקופה לחוצה, אפילו בערוץ 2 כבר הבינו ועושים סדרת כתבות על הענין. אתם לא לבד. אמנם כל אחד בחדרי חדרים לבד אבל יש המוןן המון אנשים שנופלים לבולימיה וכן, כמו כל כתמכרות – קשה מאדדד לצאת מזה.
אני ממשיכה בדרך של הקמת מרכז גמילה, אם יש למי מכן אבא עשיר שמוכן לעזור לי – זה יזרז תהליכים כי אני צרכיה להכנס לאתר לגיוס כספים וזה יקח את הזמן של זה.
בינתיים, מה אומר לכם שסובלים בכל יום? נסו לחפש בעצמכם תכנים חדשים, למלא את חייכם בעוד דברים חוץ מהאוכל, שאותם תזכרו גם אחרי עשר שנים וגם אחרי 20. ואז אולי בזבתם חלק מהחיים על אוכל והקאה, אבל עשיתם עוד משהו שעושה לכם טוב וישאר אחריכם.
להיות בת 40 זה לא כל כך נדיר יקירתי, יש לי כמה וכמה בולימיות בגילך שהתחילו בגיל 20 או לפני…
זה יכול לקחת חיים שלמים למצוא ממה אני פוחד וממה אני בורח, וזה יכול לקרות בגלל מישהו שאמר לנו משהו בגיל 10. זו לולאה שהמוח יוצר ואת חיה בתוכה, ביום שאנחנו מוכנות לגיד את הדברים הבאים אנחנו בדרך החוצה, אבל כשתקראי אותם תגידי לא, אני לא מסכימה להגיד את זה. ולכן זו לולאה שלא נגמרת. זו חידה בלתי פתירה שננעלת בתוכה. ורק שתסכימי להגיד את כל זה את תהיי חופםשיה: אני זאת שיכולה לעשות את הצעד החוצה, חיי לא תלויים באיך שאני נראית, אם אוכל רגיל לא אהיה שמנה, כל דבר יותר מעניין וחשוב לי מאוכל שיש לי ממילא שלוש פעמים ביום, העולם שם את התפל מעל העיקר אבל אני רואה מי אני. אני מחפשת מי אני ומה אני אוהבת, אני בוחרת לחיות בנחת וללא פחדים, מותר לי לשקול גם חמש קילו יותר ולא ייפלו השמיים. כמובן באיזה סדר שבא לך. אני היום אוכלת הכל, כמו כל אדם שאינו חולה, והקיבה שלי מעכלת ומחרבנת כמו שתכנן המשורר. זה אפשרי.
היי חניטה,
כל הזמן אני מנסה ומשתדל לא להקיא ולחזור לחיים נורמאלים אבל לא מצליח!! קשה לי אני מרגיש שאני נשרף פשוט נמאס לי אני ביום מקיא לפחות פעמיים ואפילו יותר זה החמיר בחודשים האחרונים היד שלי כואבת יש לי שלפוחיות קרעים והגרון שלי בכלל כואב לי פשוט גם נפשית וגם פיזית אני רוצה טיפול אני רוצה להחלים אני לא יודע איך לפנות להורים שלי לבקש עזרה אחותי חלתה במחלה הזאת וראיתי מה שהם עברו עד היום לא רוצה להעביר אותם שוב את זה אבל האמת רואים שאני תוצר של חברה מעוותת אני רואה אישה או גבר עם טיפה שומן אני חושב שהם שמנים בשבילי רזון זה בטן שטוחה נקודה מי שלא כזה לא רזה מבחינתי. ילדה התאבדה בגלל חבר שלה וואלה הרגשתי עצוב אבל גם מצד שני חשבתי לעצמי בראש למה לא לעשות את זה להשתחרר מהמעגל של הסבל שאני חי בו להשתחרר מהכאבים להשתחרר!! אבל אני מחזיק את עצמי בידיים ואני מנסה חניטה אני ממש ממש מנסה ונמאס לי כל הזמן לכתוב פה כל פעם שאני מנסה אני חוזר לכתוב והמצב שלי הולך ומדרדר…הכרתי מישהו מקסים ומדהים אנחנו חברים כבר שבועיים וחצי יום שני הזה הוא מתגייס לקרבי אני לא יודע איך נהיה ביחד אני ממש חושש כי אני ממש מחבב אותו אוף השבוע הזה פשוט עבר עליי נורא כל השבוע הזה לא אכלתי טוב מה שאכלתי הקאתי היה שני לילות שישנתי בשלוש וכל הזמן עד שהלכתי לישון אכלתי והקאתי ברצף שלוש פעמים וכל הקאה הייתה הקאה! מה אני עושה איך אני ממשיך עם החיים שלי יש לי כל כך לחץ עליי פסיכומטרי מיון לפרמדיק ללמוד מלא חומר לימודים חברים החבר משפחה יש בעיות עכשיו די כבר מתי זה יפסק אחריי האושר למה כל הזמן אני מציב לעצמי מטרות כל כך קשות להשגה ושאני משיג אותם אני מאושר לשנייה וממשיך למטרה השנייה באלי חופש באלי לברוח באלי לא להיות מחויב לאף אחד!! אני ממש ממש ממש בדיכאון ומיואש כבר באמת שנמאס לי חלאס…
אני כבר שנה אוכלת ומקיאה את מה שאכלתי. אני מקיאה לפחות פעמיים ביום אבל ללא התקפי זלילה. אני לא יודעת אם זו בולימיה או לא אבל בחודש האחרון התחלתי להחדיר לגרון מברשת שיניים שעוזרת לי להקיא.
אני מקיאה ובוכה, כואב לי ואני כבר מותשת- מותשת מההקאות, מותשת מהמחשבות הבלתי פוסקות סביב האוכל, מותשת מלהסתיר ומותשת מהסביבה שלא מבינה שאני פשוט לא שולטת על זה.
ההורים שלי מודעים לזה שאני מקיאה אבל הם לא מודעים לזה שזה פעמיים ביום לפחות, הם לא מודעים לזה שאני לא יכולה להפסיק והכי גרוע הם לא מודעים למצוקה הנפשית שאני נמצאת בה.
אז כן, אני מדברת עם עובדת סוציאלית וכן, ההורים שלי התחילו לחפש לי מרפאה להפרעות אכילה, אבל בנתיים כלום לא קורה! אני מתעוררת כל בוקר למלחמה חדשה, אני חוזרת למיטה כל לילה ובוכה ובוכה, ואני כבר לא מסוגלת להמשיך ככה.
למה אני לא מצליחה להשתלט על עצמי? למה אני מקיאה בכלל? אני לא יודעת מה לעשות!
בולימיה זו התמכרות. אנשים לא יודעים את זה וממשיכים לכעוס על עצמם ולהסתיר ולסבול. אני יכולה להקל עליך קצת במילים אבל לא בהכרח לפתור לך את הבעיה. וזו גם החוסר יעילות של המוסדות הקיימים כרגע – הם שולחים אותך הבייתה ואת לבד עם ההתמכרות.
אתמול נפגשתי עם צוות חדש שאולי יצליח לעזור לי.אנחנו ננסה לגייס מימון כדי להתחיל את הפרוייקט הזה, עלי הוטל להכין סרט, את זה אני יודעת לעשות, שמסביר למה חייבים מקום כזה, אם את מכירה אנשים שיש להם כסף לסייע בפרוייקט, או כל מי שקוראת את הפוסט הזה עכשיו – אשמח לכל עזרה. לצערי בגלל כסף הנושא מתעכב.
בינתיים אם את רוצה קצת עידוד ואהבה את מוזמנת לצלצל אלי, היום אחרי חמש אני פנויה עד מאוחר בלילה, נשמי עמוק בינתיים, את ממש לא אשמה. לא את ולא כל מי שפוחדת מעוד קילו כמו ממוות. הזוי אבל אני זוכרת כמה אמיתי זה מרגיש.
תני לי להוסיף חניטה ולהגיד לך שתקבלי את עצמך כמו שאת כבולימי לבולימית דבר ראשון שאת צריכה לעשות זה להודות שאת חולה במחלה דבר שני כמו שעושים במחלות צריך לטפל בהם תגידי להורים שיש לך מחלה וצריך לטפל !! ושאת אוכלת להיות ליד אנשים זה קשה אבל ככה לא תוכלי ללכת לשירותים או לנסות להקיא בהצלחה
אני לא יודעת מה לעשות.. אני שוקלת 44 ואני 171.
אני יודעת שאני רזה מדי. תמיד הייתי ילדה רזה, באופן טבעי שוקלת 48-47 ואוכלת בריא ומאוזן והרבה:) ואז התחילו לי התקפי זלילה.. ועליתי במשקל ונתקפתי חרדות וחוסר ביטחון.. שנאה עצמית שאין לתאר. נלחמתי בהם אבל כל כך הרבה פעמים נפלתי וסתם.. אכלתי מתוך שעמום, מועקה, בדידות, צורך רגשי נטו. לא צורך גופני.. עכשיו אני קיצונית לכיוון השני.. אני אוכלת אבל סופרת כל קלוריה. אוכלת ארוחות בוקר גדולות ואוכל כמה שיותר דל קלוריות ובריא, כדי שאעבור את היום בלי להתמוטט. אני עושה המון ספורט.. וברגע שאני בקרבת אוכל אני נתקפת חרדה. אני מפחדת מהאוכל . מפחדת להשמין, שוב לאבד שליטה, להיות במשקל בריא.. היעד המקורי שלי היה 47, שזה בערך המשקל המקורי שלי.. מאז זה ירד ל46, לכל מקרה שאם אעלה במשקל לא אהיה אסון.. ואז זה ירד ל45 ואז ל44.. ועכשיו מצידי 40 רק שלא אשמין. ואני מסתכלת במראה ויודעת שאני רזה מדי.. אני לא מצליחה לישון כי אני רעבה.. ומפחיד אותי לאכול. אני לא יודעת מה לעשות.. אם אני אוכלת אני נתקפת חרדה.. כשאני מצליחה להיות בגירעון שלילי אני מרגישה גדולה, ענקית, בלתי מנוצחת. מצד שני אני מתחילה לחלות ולהיות חלשה ולהמשיך לרצות לרדת עוד ועוד.. אני מפחדת שאו שזה ימשיך בצורה קיצונית, או שאחזור להתקפי אכילה. אני לא יודעת מה לעשות
יקרה את במצב לא טוב גופנית. שמת את עצמך בבית סוהר של מספרים, אנחנו לא רובוטים אנחנו אורגניזם חי, את רודה בעצמך על פי איזה רעיון שאת שבויה בו.
כשבן אדם שבוי ברעיון קשה מאד לשכנע אותו שזה רק רעיון. עד המוות. הייתי עדה פעם למצב שבו טייס קרב היה הפוך בשמיים וחשב שהוא ישר. קוראים לזה ורטיגו. הפקח אמר לו "יש לך ורטיגו יש לך ורטיגו, תסתכל בשעונים אתה הפוך" אבל הטייס לא האמין לו וטיפס עם המטוס כלפי מעלה לדעתו אל השמיים…. והתרסק על האדמה…
עד היום יש לי צמרמורת מזה. נסי לשכנע מישהו בנושאים פוליטיים תתקלי באותה תופעה…
אני יכולה להגיד לך עד מחר שאת נהדרת כפי שאת, ושודאי אם תסכימי לאכול כמות סבירה ולהתידד עם האוכל לשלוש פעמים נחמדות ביום כמו חלק מהעולם, ושבכלל בואי תחליפי נושא ותחשבי מה בא לך לעשות בחיים שלך ומי באמת מפריע לך בזה… אני יכולה להגיד את זה ואת תגידי כן בטח ולא תאמיני. אבל יש סיכוי שכן. יש תמיד את הסיכוי שייפול האסימון או שהבן אדם יחליט להאמין דווקא למישהו אחר ולהבין שהוא תקוע בתוך חלום בלהה… אם זה קורה אז עשינו משהו טוב פה, ואם לא היום אולי מחרתיים… 🙂
איזה יופי שאני מצאתי את האתר הזה. כל השנתיים האלו פשוט הייתי לבד בסודיות ובפחד על הבולמיה שלי . מהיום החלטתי שהגיע הזמן להיפטר מי זה ולתמיד קראתי המון באינטרנט וזה נתן לי תקווהלא לוותר ולעזוב את המחלה כי אני מרגישה שהיא לאט לאט נכנסת לכל העיסוק בחיים שלי במצב רוח ונותן לי את החשק למות ולהיעלם מכאן .. ובתכלס אני יודעת שהגענו לכאן כדי שכל אחד התחזק ולא יפול לתוך תהום. אני ממש אשמח אם תיצרי איתי קשר כדי שיהיה לי מישהו להיות איתו בקשר אני בטוחה שזה יעזור לי לא ליפול שוב לתוך הייאוש הזה
היי אנה, את נשמעת על תדר טוב. מסכימה איתך לגבי הסיבה שבאנו לכאן 🙂
לקח לי זמן להבין שכל הקשיים שעברתי לימדו אותי חמלה וחיזקו אותי ואת הערכתי את החיים. כאילו הייתי צריכה לבחור מחדש…
נשמע שגם את בוחרת בחיים. זה אומר לוותר על חלק מהשפה שלנו, הפנימית והחיצונית, שפה קורבנית, השוואתית, שיפוטית… להחליף אותה בשפה מאמינה, בוטחת, מפרגנת לעצמי ולאחרים, שפה של חברות ואהבה.
שמחה שאת פה, שתפי ככל שתרצי. חג פורים שמח 🙂
החלטתי פעם ראשונה בחיי להגיד בקול ..שאני בולמית. אני בחורה מאד יפה ככה אומרים, ספורטאית עם גוף חטוב , וביום יום אוכלת מאד מסודר. ההתקפים שלי נמשכים כשנה אולי קצת פחות. והתדירות היא כפעמיים בשבוע.לפעמים יש שבועות שאני לא מקיאה בכלל או מקיאה סופשבוע שלם כ ארבע פעמים ביום. הפחד שאני יסטה ממה שיש לי עכשיו, הרזון והחיטוב היפה שלי הפכו למשהו בלתי נשלט.אני מסתכלת על עצמי במראה כל הזמן בכל מקום אפשרי ובודקת אם יש משהו שלא מוצא חן בעיני. הדגש על הבטן:( שלא תבינו לא נכון אנשים אומרים שיש לי בטן יפה ושטוחה , בהתקפים שלי אני מתנפלת על מתוקים.אני מדגישה מתוקים בלבד, ביום יום אני אוכלת אותם קצת. וכשזה קורה לא יכולה להפסיק. אחר כך הולכת ומקיאה ,וגם זה לא בא בקלות .בדרך כלל בפעם הראשונה כן אבל ככל שיש יותר הקאות באותו יום ,קשה יותר.אני בוכה ושונאת את עצמי, אחר כך שוב לוקחת את עצמי בידיים בדרך כלל אחרי סופשבוע וחוזרת לשגרה של אוכל מסודר. אני לא מרגישה מוכנה לפנות לעזרה מקצועית.לא כרגע.מאד מפוחדת..אבל אולי הייתי שמחה להכיר מישהו שאוכל לדבר איתו על זה .מישהו ..בעבר הייתי עסוקה בדברים אחרים הייתי זוללת המון תמיד הייתי רזה. עם הזמן הרגשתי שעליתי איזה ארבע קילו , והתחלתי פשוט להשתגע על עצמי!אני מסתכלת על עצמי במראה נראה לי שאני רזה אחרי שאני אוכלת אני מסתכלת שוב !וכמובן נראה לי שהשמנתי:(גם לכם זה קורה?:(((
היום הייתי באירוע והתעסקתי כל היום באוכל לא הצלחתי לצאת מהמחשבות האלה. ירקתי אותו למפיות. הרגשתי מפגרת לגמרי. אחר כך הגעתי הביתה ואכלתי איזה 6 פירות עד שהרגשתי שאני מתפוצצת. אני מחזיקה את עצמי לא ללכת להקיא האוכל עולה . אני מנחמת את עצמי שזה רק פירות וזה בריא. וממש מחזיקה את עצמי שלא להקיא את זה עכשיו:(
הצלחתי להחזיק אז שבועיים שלושה . עכשיו זה כארבע הקאות ביום. עליתי במשקל למרות שאני מאד רזה. העלייה הזאת ממש מדכאת. אני כל היום בחיפושים אחרי מתוקים , אוכלת המון גלידות. ואחר כך..במקום הרגיל בוחרת בשירותי נכים בכל מקום אפשרי. מסתירה הכל..אף אחד לא יודע. התחלתי טיפול פסיכולוגי ועזבתי אחרי ארבעה מפגשים. לא הרגשתי שזה תרם לי.ההיפך הרגשתי מסכנה והלכתי "להתעודד" פי שתיים למחרת. אני עדיין מאד רזה טעושה ספורט כשיש כח. אני ממש רוצה לשמור על עצמי .כל יום מתפללת ואז מספיק ששוקולד קטן יכנס לגופי וזה לא נגמר יותר. אני ממשיכה לקרוא את מה שאתן כותבות ומתחברת כל פעם מחדש.גם אני כזאת..אני זקוקה לעזרה .אני על סף שיגעון. אין שום דבר שמרגש אותי..הפכתי לקרה. לא אכפת לי מאף אחד. כל העולם חשוך ומגעיל..:(
יקרה,
אני מקווה שבינתיים עד שעניתי ניצלת את ההזדמנות וקראת חלק ממהודעות ששלחו בנות במצב דומה לשלך.
כולנו שטופי מוח, החל מסבתא אמא חברים בבית ספר טלויזיה ואנחנו עצמינו. זה הגיע למצב כזה שאת רואה שומן בכל מקום גם כשזה אמור להיות ככה את רואה בזה בעיה שצריך לפתור.
זו חידה בלתי פתירה, שכולם צריכים להראות אחרת ממה שהם נראים, שכולם צריכים להראות אותו דבר, שמה שחשוב זה איך אתה נראה ולא מי ומה אתה.
קראי קצת פה, ודברי איתי בטלפון זה מקצר תהליכים. יש לי זמן היום עד שבע, או אחרי אחת עשרה, ומחר רוב היום. 0543394798
הצילו. אני לא יודעת מה לעשות.
אני לא יודעת אם זה ממש בולימיה.. לא במובן ה"קליני" של העניין. אחרי הכל, הDSM קבע שלוש חודשים (או חצי שנה?) כדי להיכלל בתוך הקטגוריה… אבל כן, אני אוכלת.. ומקיאה. לפעמים אוכלת יותר מדי ומקיאה. לפעמים סתם אוכלת ומקיאה. ופעם זה היה… רק באירועים מיוחדים. פעם בכמה חודשים, כשבאמת עברתי כל גבול.
ואז פעם בכמה שבועות.
ובחודש האחרון זה ירד מהפסים. כמעט כל יום. היום יומיים-כי בצהריים אמא שלי אמרה אולי תטעמי את העוגה. וכשהיא הלכה לישון אז טעמתי. פרוסה. ועוד אחת. ועוד אחת. וכמה עוגיות. לא יותר מארבע. ותפוח בשביל הבריאות.
והכל הלך…וווש…
ובערב הייתה לנו מסיבה. ו-מה? לא לאכול מהעוגת יומולדת? והפיצה? וכבר אני אקיא אז….
אז זה הגיע לפעמיים ביום היום.
והקטע שאני יודעת בסיוק על מה זה יושב. אני יודעת איפה זה נמצא… כי זה אפילו לא הדבר הכי גרוע שאני עושה לעצמי.
וכל פעם-עושה ובוכה. ובוכה ועושה.
ואני פשוט רוצה שמישהו יציל אותי. כי אני לא מצליחה לבד. אז בבקשה….
אם מישהו שומע אותי עוד בעולם הזה
בבקשה תעזרו לי
הצילו 🙁
כן זה די נשמע מוכר. למרות שרמזת שזה לא הדבר הכי גרוע שאת עושה לעצמך אז אני טיפטיפה מודאגת. בואי נסגור פינה כתבי לי לatounh@bezeqint.net רק כדי שאוכל לייעץ לך אמיתי ולא רק על האוכל וההקאות.
אני שמחה שהגעת לכתוב כאן כי זה נשמע שזו רק ההתחלה ואולי נצליח יחד למנוע מזה להתגבר עוד ולהיות מנת חלקך לעשר חמש עשרה עשרים השנים הבאות. זה ממכר, מאד.
אף עוגה בעולם לא שווה את זה, סליחה שאני פה נוגעת בפרה קדושה שגם לי בעבר היתה קדושה והיום, אוכלת פרוסה ואפילו חצי פרוסה וזה מספיק לי.
נשמי עמוק, כתבי לי, דיסקרטיות מובטחת זה את יכולה להיות בטוחה, יש דרך לעזור לך, טוב שפנית.
שוב אגיד שאני שמחה שפנית. שמחה שאת כותבת לי, הלואי ויכולתי להיות ליד כל אחת ואחת מכן, לחבק אתכן חיבוק ארוך ומרגיע, ללחוש באוזניכן שהכל יהיה בסדר, שאתן לא אשמות, שבואו תנשמו תתחזקו תרימו ראש
אתן מדהימות כל אחת ואחת מכן
נשמות חכמות ויפות
לא פגשתי אחת שלא הדהימה אותי בחכמתה
או בחוזקתה וכשרונותיה
נשמו עמוק בנות החיים ארוכים, וכל מה שאתן עוברות
הוא זמני. חפשו הדהוד במציאות שלכן לניסים ונפלאות הקטנים שאתן מייצרות, שתתחילו לראות איזה קוסמות אתן, גם אם אף אחד אחר לא מסוגל כרגע לראות את מה שאתן רואות. שיהיה שבוע של אהבה עצמית וחיבוק גדול של כולנו. חניתה.
אני רצינית, את חייבת להוציא עוד ספר, ולכתוב בו את כל הציטוטים שלך מהפורום הזה. באמת שהוא יהיה שווה זהב.
ובמקומות הראשונים:
"תחשבי על החיים ככביש ארוך ארוך שמוביל להרבה מקומות והרבה חוויות. מה בא לך לחוות קודם? ממה בא לך להתחיל?"
"אתה בחושך שלפני עלות השחר, עם הרבה נושאים בחייך, זה גם גיל קשה, מסתבר שלא רק לנו… קח אוויר. עוד מעט כל הרעש הזה יהיה הסצנה הקודמת בסרט הארוך והמרתק של חייך. "
והאהוב עליי:
"קחי את עצמך מעבר ליום הזה, לשבוע הקרוב, החודשיים, קחי את עצמך לסוף השנה, לחורף.
דמייני את עצמך חופשיה מבולימיה. דמייני את עצמך שותה מרק חם עטופה בסווטשירט בייתי נעים ונוח."
אני מנסה בכל הכוח וזה קשה.
4 שנים אני בתוך זה. התקפי הזלילה המטורפים האלה. הם מוציאים לי את כל החשק מהחיים.
עד לפני 3 חודשים אני הייתי צמה אחריהם.3 ימים שלמים בלי אוכל ועם שעתיים על ההליכון בכל יום. אני לא יודעת מאיפה היה לי את הכוח להחזיק מעמד. זה כנראה הפחד מלהשמין שגרם לי להיות אטומה. טופלתי במרפאה של הפרעות אכילה בערך שנה. זה לא עזר בכלל עד שלקחתי את עצמי ביידים ונתתי לעצמח כאפה לפנים. הצלחתי לא לצום כמה ימים אכלתי מסודר .ההתקפים לא הפסיקו הם רק התגברו ועכשיו נותרתי חסרת אונים.כבר לא מסוגלת לצום יותר אבל עדין זוללת.לא נעים לי לדבר עם ההורים שלי על זה כי אמרתי להם שהחלמתי.אבל אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות אני רוצה למות.
יקירתי, לא כתבת בת כמה את, לא שזה משנה, כולנו אותו דבר, אבל זה עוזר לי למקם את הלך הרוח ואת האתגרים שאת עומדת מולם.
בולימיה זו התמכרות. אנשים לא יודעים את זה, הם חושבים יללה אני אקיא קצת וארזה ואז אהיה נורמלית. אבל האמת היא שזה ממכר ויוצר את המעגל הזה של זלילה הקאה צום וכל מיני כאלה. בכלל כשמתחילים להתעסק עם הגוף, עם הטבע, זו מלחמה לחיים. גם אם מתחילים להוריד שערות זה צומח וזה דוקר ועכשיו צריך שיטות כל הזמן ולהקפיד ולהלחם כל יום. אם עוזבים את הטבע הוא באופן טבעי מתתאזן, במיוחד גיל ההתבגרות הוא גיל שהגוף מנסה לצמוח ולאזן את עצמו כל הזמן, וגם אם איזה תקופה אנחנו לא דוגמניות השנה, אחרי זה זה מסתדר. למעשה אין לנו איך לדעת איך נראה בסוף אם לא ניתן לגוף לעשות את עבודתו. ואנחנולא נותנים לו.
אז כרגע המכשולים שעומדים בפניך הם – לאזן את מערכת העיכול שלא תשתולל, להודות בפני עצמך שאת מכורה, לחשוב איך את ממשיכה את מערכת היחסים עם הוריך – האם האמת תשרת אותך או תפגע בך, וזה כמובן תלוי גם מי הם ההורים שלך וכמה הם מבינים מה זה התמכרות או שהם הולכים לצעוק עליך שזה בטח לא יעזור עכשיו.
לצערי לא ידוע לי על שיטה שקיימת בארץ שעובדת. אני מנסה כבר כמה שנים להקים מרכז גמילה ייחודי. אולי ההורים שלך עשירים מספיק כדי לעזור לי, הלוואי אמן. ואם לא אז את מוזמנת לשוחח איתי בטלפון או להגיע אלי להרצליה לשיחת נפש. זו לא הדרך האידיאלית אבל יש בנות שזה עשה להם את הסוויץ הנכון במוח כדי להתחיל את התהליך החוצה.
הרבה אהבה, קבלי את עצמך כפי שאת, אינך אשמה בכלום מכל זה. שבת שלום ושבוע טוב.
אני בת 17, וכפי שאמרתי אני כבר המון זמן בתוך זה. אבא שלי מאוד תומך בי בעניין הזה וחשוב לו נורא שאני יהיה בסדר, אבל יש לו כל כך הרבה דברים אחרים כרגע על הראש שלא קשורים אלי ואני לא רוצה להוסיף לו עוד בעיות והוצאות, בגלל זה אני מעמידה פנים שהכל בסדר איתי.אמא שלי לעומת זאת קצת פחות תומכת בעניין הזה ולא מבינה את עומק הבעיה ואליה בכלל אני לא רוצה לפנות. אני הצלחתי לעשות את זה לבד פעם אחת ולצאת מזה, אז למה אני כל כך חלשת אופי הפעם? אני לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בלי ההתפקים האלה, אני מניחה שזה ממלא איזה צורך פסיכולוגי אצלי, אבל אני כל כך סובלת מהם. הדיכאונות שהם מכניסים אותי אליהם משצקים אותי. אני נמנעת מהרבה דברים שהחיים מציעים לי, פוגעת באנשים. אני כבר לא מסוגלת לתפקד יותר. הלוואי והיה לי הכוח לצאת מההתמכרות הזאת.
יקרה, יש לי הרבה מה לומר לך אבל מה שהכי חשוב זה שכדי לצאת מהמעגל הזה החוכמה היא לא להיות קיצוני לשום צד. הגוף חווה את הצום כאיום ממשי על קיומו, ולכן יעשה הכל כדי לחזור לאיזון. גם אם את לא מסכימה לדרכו לאזן את עצמו – את לא יותר חזקה מהטבע וזה גם לא לטובתך הגבוהה. אולי לכמה ימיםשנים תצליחי להיות מישהו אחר, אולי תגיעי לתת משקל ותרגישי הרואית כי זה מה שמאכילים אותנו במדיה, אבל לא תהיי מאושרת כי אושר זה תוצאה של איזון בין גוף לנפש. כשכואב לגוף הוא לא יכול להיות מאושר. תעמידי פנים עד מחר זה לא אמיתי ואת מרגישה את זה. גם צום לא נותן לך אושר אמיתי. רק איזון ואהבה עצמית.
כל זמן שאנחנו חיים כדי לרצות אחרים אנחנו לא חיים את חיינו, ולצערי בנות רבות מאד חושבות שקודם הן צריכות להראות כך וכך ורק אז הן מסכימות לאהוב את עצמן. זה עצוב כי החיים עוברים בינתיים בזמן שאנחנו בוחנות אם לאהוב את עצמינו או לא. לו יכולת לשים בצד את כל הדעות על איך בן אדם אמור להראות ואיך את אמורה להראות, ותסכימי לנשום ולאהוב את עצמך ללא תנאי, שזה תהליך שלוקח לפעמים חיים שלמים, ולפעמים זה בא ברגע אחד, אז אפשר יהיה להתקדם עוד צעד.
שוב אציע לך לשוחח איתי, אני ב0543394798, וגם יכולה לכתוב לי למייל atounh@bezeqint.net.
אל תכעסי על עצמך כל כך, לא יכולת לדעת שכך זה יהיה. דרוש כוח וגם קצת אינפורמציה כדי לצאת מזה, ולחזור למקום מאוזן שיש בו קצת מכל דבר, ואין בו בהלה ואין בו תחושה של סכנת חיים. מקום שנושם בשקט וחי לו בנחת את חייו.
אני אישית דווקא כן מבטאת את הרגשות שלי בהרבה דרכים, אני מציירת וגם כותבת, אני לא חושבת שזאת הבעיה. אני גם לא חושבת שאני מושפעת מאוד מאידיאל היופי של המדיה. אני חושבת שאולי יש לזה קשר להרס עצמי, או נסיון לברוח ממחשבות אחרות,כי כל מה שאני חושבת עליו זה איך להיפטר מנזקי הבולמוס.אני כל כך לא רוצה שזה יהיה ככה. אני כבר 4 שנים בלי מחזור והמחשבה שכנראה זה אבוד ולעולם לא אהיה אמא ממש משתקת אותי ויותר מכניסה אותי לתוך הבעיה. האמת כבר התכתבתי איתך באימייל בעבר. וזה באמת עזר לי..תודה לך
להיות אמא זה סוג של מימוש
להיות אישה זה סוג של מימוש
כרגע מתאפיין במיתוג חיצוני של קישוט סביבתי
אבל להיות אישה זה הרבה יותר מזה.
את מדברת על הרס עצמי ובריחה. שאלי את עצמך בכנות ממה את בורחת. תשובה כנה תיקח אותך הרבה צעדים קדימה. היי בחמלה על עצמך כשתמצאי את התשובה.
שאלי את עצמך למה לדעתך לא מגיע לך לחיות?
ברור שזה לא יהיה נכון אבל זה יהיה משהו שיושב בך וחושב כך וכדאי שתדעי על קיומו.
תראי זה לא תנאי – לדעת למה. אני לא ידעתי למה, ידעתי רק שזה מפריע לי לעשות דברים אחרים בחיים.
זה היה או "זה" או החיים שלי, שלא ידעתי מה הם יביאו. זו ההסכמה "להנות קצת פחות עכשיו" כדי לקבל את כל המתנות האחרות שמחכות לי. את מבינה?
רק כשהפסקתי ראיתי ממה ברחתי. כי חלק ממה שברחתי ממנו שוב היה שם. בסופו של דבר שום כאב בחיים שלי לא כאב כמו השנים שבזבזתי, כלומר לא משנה ממה אנחנו בורחות, הבריחה היא הכאב הכי גדול, ההתרחקות מעצמינו ומהאהבה שיש בנו בפנים.
כשאנחנו מצייתות לדחף לאכול אנחנו אומרות לעצמינו שזה טעים, שזה כייף, שמותר לנו להנות בחיים, שזו ההנאה הכי גדולה שיש, תוסיפי עוד משלך, כל אחת יש לה את שלה, קולטות את האכילה הזאת כמעין פיצוי על חיינו הקשים.
זו ה"הנאה הרגעית" שהסכמתי לוותר עליה בשביל לייצר ואקום שימשוך אליו דברים אחרים. אין ואקום בטבע. אחרי הבכי בא השקט, אחרי השקט בא רעיון, אם הרעיון קוסם לנו נוכל ליישם אותו, גם תוך כדי הקולות שאומרים "קודם אני אוכל, אחר כך אחיה, בכלל אני לא יכולה לעשות את זה כי בלה בלה" וכל האמונות שיושבות בנו צצות ועולות, ובמקום לברוח מהן אפשר להסתכל עליהן, לחבק אותן מבלי לדחוף להן אוכל לסתום להן את הפה.
תקראי פה למטה בעמוד כתבתי את הסיפור שלי, בינתיים תראי עוד סיפורים ותתני לדברים לשקוע.
הדרך שלך לא בהכרח תהיה כמו שלי. משפטים שאמרתי לעצמי לא בהכרח יעבדו עליך. את תמצאי את האהבה שלך במילים שלך, ותכתבי לך שימי לך מול העיניים את מה שנותן לך את התזכורת לכוח הפנימי שלך. זה יכול לקרות ביום אחד, כשתהיי מסונכרנת עם הרצון הגבוה שלך. זה יקרה.
נגיד שהיה לך ההתקף האחרון, ידעת שזה יהיה האחרון? איך אחרי התקף להגיד לעצמי להמשיך כרגיל?
לא יודעים שזה האחרון. רק בדיעבד את יכולה לראות שהוא היה האחרון. לא מאמינה בלזלול היום כדי לצום מחר. מה שאני לא יכולה לעשות עכשיו לא אוכל לעשות גם מחר.
וזה לא בקיצוני. זה בלקחת את כל מה שאני אוהבת ולתת לעצמי להנות מזה במינון נכון. כל פעם קצת. אני אוכלת טוסט, ושוקולד, וסטייק, וכל מיני מה שכל יום מביא איתו. במידה. אני לא עושה דיאטה ולא חיה עכשיו על חשבון אחר כך או מתה עכשיו בשביל לחיות אחר כך. כל רגע מכיל בתוכו את אפשריותו המלאה. המינון הוא זה שמאפשר זאת.
מי שמחליטה לצום זה לחיות אחר כך, למות עכשיו ולחיות אחר כך, וזה לא עובד ככה.
תודה לך שהוצאת את המילים המדויקות מפי. היה לי היום בולמוס. איך אני יכולה להמשיך כאילו כלום?
האחת לבלות את שארית הערבלילה בהלקאה עצמית איזה סתומה כשלון אני ולבשל ככה עוד בולמוס להיום.
השניה לסדר את החדר, לשים מוסיקה, נר, לעשות רשימה קטנה מה יש לי לעשות השבוע שחשוב לי, לדמיין את עצמי מצליחה, לראות איזה פחדים עולים, איזה מחשבות עושות לי מצב רוח רע ומקלקלות לי, להיות עם עצמי להקשיב לי, להגיד לעצמי מילים טובות שהייתי רוצה שמישהו יגיד לי אותם.
לאט לאט, כל יום, כל שעה, כמו פצע שמגליד, אם לא ממשיכים לחטט בו כל היום…. ואם תרצי דברי איתי, את זה כבר אמרתי?
🙂
האופטימיות שלך היא קוסמית. הלוואי וזה היה כל כך פשוט.
לא פשוט. התמכרות זה ענין רציני. תראי אנשים מעשנים, הם יודעים שזה חרא אז מה, מפסיקים?
זה לא פשוט, אבל זה אפשרי.
הבעיה היא שזה לא בדיוק כמו סיגריה.. אחרי שאנשים נגמלים מסגריות הם לא צריכים להתמודד עם זה יותר מדי, הם פשוט לא נוגעים בזה. עם אכילה זה טיפה יותר בעייתי, אי אפשר לא לאכול. כל ביס מיותר, אצלי לפחות יכול לעורר בולמוס.
כרגע זה כך. אבל כשתתרגלי לרווח ולהקשיב לעצמך ותעיזי מידי פעם לא לקחת יותר ממה שתכננת, ותתגרלי להיות זאת ששומרת על עצמה מפני גחמות ההתמכרות, אז כל פעם זה יהיה יותר קל.
את תלמדי להכין לך פעולות אחרות שבא לך לעשות. ותעיזי להתחיל אותן למרות הרעש הפנימי. לאט לאט המתג מאבד מכוחו.
כשאת מתחילה לתת צאנס לכוח האמיתי שלך זה מתחיל לבעבע לכל התחומים של חייך. מי שמתגבר על התמכרות וחווה את החופש שבבחירה זו מתנה לחיים.
תודה, באמת. נתת לי הרבה חומר למחשבה היום. ממחר התחלה חדשה?
שיהיה שבוע טוב
הרבה אהבה ואופטימיות
זכרי לחפש את היהלומים שמוחבאים בך
וגם באחרים..
קצת חבל שהשיחה נגמרה, היא הבהירה לי הרבה דברים ואני הרבה יותר מחוזקת עכשיו.
שיהיה שבוע נפלא!
והשיחה לא נגמרת לעולם…. רק עושים הפסקה קטנה לנוח ולעכל… 🙂
שבוע מעולה יקרה
אני יכולה להתייעץ איתך לגבי כמה פרטים מאוד טכניים בקשר להחלמה? רק כדאי להקטין את הפחד והחרדה..אני ללגמרי מוכנה לצאת מזה..
0543394798
עצוב שאלו הדברים שמעסיקים אותי בזמן שיש דברים הרבה יותר גדולים וכאובים כמו מוות.
כל אחד והעצוב-שמח שלו… יש תקופות נהדרות בחיים, ויש תקופות שנראות קשות, ורק אחר כך את מבינה מה זה שרת אותך. אבל בואי לא נקדים את המאוחר.
אני לא יודעת אם זה יעזור, אני בת 18 וחצי, וסובלת מאותה בעיה בדיוק כמו שלך. גם לי היה טיפול, גם אני הפסקתי לצום, וגם אני ממשיכה לזלול.
אני מנסה להפסיק, כל פעם חושבת שזו באמת היתה הפעם האחרונה, ואז זה תוקף שוב. וזה מדכא.
אני קוראת כאן את התגובות של חניתה כבר חצי שנה והן באמת מאוד מחזקות. כי זה לא באמת משנה איך אנחנו נראות או כמה אנחנו אוכלות, אלא מה אנחנו חוות ומה אנחנו עושות. אני לדוגמא מאוד אוהבת לצייר, אבל מהפורום הזה ומשיחה עם חניתה הבנתי שהרבה פעמים אני מנסה להימנע מלהתבטא (לדוגמא בציור), ובמקום להוציא ממני החוצה, אני מכניסה פנימה- אוכל.
אני מקווה שנגיע למקום שבו לא נפחד להתבטא ולעשות דברים שאנחנו חוששות מהן. בינתיים תהני, תדברי עם אנשים, תעסיקי את עצמך. זה יעזור. חניתה נסתה להיגמל שוב ושוב, ובסוף זה הצליח.
ו…. הכי חשוב זה החיוך 🙂
עוד לא פגשתי בולימית שלא היתה יהלום שבכתר
לא פגשתי אחת שלא יכולתי לדבר איתה על הכל תוך שניה וחצי
כל אחת מכן ברוכת כשרונות ובעלת חוכמה אדירה
שצריכה להתמודד מול עולם תקוע בחשיכה ושיפוטיות ואנרגיות מוזרות ומיותרות
עם כל אחת מכן יכולתי לרוץ ולרקוד בדשא אינסופי
בכל צורה, בכל תסרוקת, נשמות גבוהות מוארות
כולנו מחזיקות ידיים, אף אחת מכן לא באמת לבד
הנה דוגמה ותודה לך יקרה שאת תומכת בה
שולחת לכולכן אהבה אינסופית וחיבוק גדול.
ממש ריגש אותי כל מה שכותבים פה וזה גרם לי להרגיש פחות לבד עם ה״סוד״ הנוראי שלי …. אני אחריי בולמוס מטורף והקאה שגרמה לדופק לי לעלות ל 10000 …אני יודעת שזה לא בסדר , שאני פוגעת בעצמי , אבל זה פשוט בלתי נשלט …. אין לי שקט בראש עד שאני לא מקיאה . הלוואי שזה יגמר כבר …., הייתי כלכך מאושרת לפני שהתחלתי לספור קלוריות ונשאבתי לתוך החור השחור הזה .
הדברים שאת צריכה לעשות להודות שאת חולה בעצם במחלה ואז ללכת לטיפול ! ככל שזה יותר מוקדם יש סיכוי להחלים יותר טוב ומוקדם יותר שיהיה לך בהצלחה אהובה 🙂
כתבת ככה באמצע נבלעת כמעט לא ראיתי אותך… 🙂
יקרה אל תתבאסי, מכירות את זה. זה לא פשוט, זה יושב על הרבה דברים אחרים ואת ממש לא לבד בענין.
קראי פה ואם יש לך שאלה אל תהססי לשתף אותי. את חשובה. חשובה מאד. הרבה יותר ממה שאת יודעת.
אור ואהבה
חניתה
כבר זמן מה שאני מנסה לרדת ל48 קילו,הגובה שלי הוא 1.59 ונכון להיום אני שוקלת 51 . אני לא שמנה ומכל עבר אני שומעת שאני נראת טוב אבל קשה לי להאמין לזה. בשבועות האחרונים אני נמצאת בדיאטת כסאח שבה אני משתדלת לאכול 700 קלוריות ביום ,רב הימים זה מצליח וככה הורדתי שני קילו כבר . לפני כמה ימים היה לי התקף אכילה ואחריו הרגשתי כל כך רע שאני חייבת להקיא , חצי שעה ניסיתי להקיא והצלחתי והרגשתי כל כך טוב .. מאז הקאתי עוד כמה פעמים ואני מתחילה להשתמש בזה כתירוץ ,אני לא אוכלתכל היום ואז אוכלת הרבה בערב והולכת להקיא. אני מפחדת לדבר על זה, מפחדת שישפטו אותי, חסרת אונים ובעיקר חייבת עזרה , מה עושים?
מאשה יקרה
את לא הראשונה שעוברת את התהליך הזה בדיוק. דיאטה יוצרת מצב של חוסר בגוף ומתוקף היותו אורגניזם חי הוא שואף לאזן את עצמו. לכן בהזדמנות הראשונה הוא יתנפל על האוכל כמו אדם שעצר את הנשימה להרבה זמן ולוקח סוף סוף אוויר.
מודל היופי מעוור את עינייך ושוטף את מוחך, כמו את של רבות אחרות, ולעולם לא תהיי מרוצה ממה שתראי בראי.
יש ויהיה לך את היופי המיוחד שלך אם תתני לגוף שלך לאט לאט להגיע אליו ולא תזרזי אותו באמצעים מלאכותיים. אם תשחררי את הרעיון שאת צריכה להקיא. 700 זה מעט מדי. נסי 1600. זה יקח יותר זמן אבל זה יתן לך יציבות והגוף לא יכנס לסטרס. זה גם יכניס אותך להרגל שיכול להמשך כל החיים. שלבי בתפריט הכל, במידה. גם מה שאנשים אומרים ש"לא בריא". מחרתיים הם יגידו שזה הכי בריא. שחררי את זה. מותר לך הכל, במידה.
אם תצליחי להאמין לי שכל מה שמניע אותך זה רעשים ושטויות שלא מעניינות את הגוף שלך ואת מי שנועדת להיות, אם תצליחי להרוג את זה כשזה קטן – אולי תחסכי לך שנים ארוכות של התמכרות שקשה אבל ממש קשה לצאת ממנה.מזמינה אותך לקרוא פה בעמוד להבין עד כמה קשה לצאת מזה. בבולימיה, ובכלל בדברים ממכרים – הדרך הטובה ביותר לצאת מזה היא לא להכנס לזה בכלל.
בהצלחה!!! מחזיקה לך אצבעות.
התעוררתי בבוקר הלכתי למכולת העמסתי מתוק חמוץ מלוח ועוד מתוק ועוד ועוד..
המוכר הביעה פליאה ..רציתי להקבר להעלם..אמרתי שיש מסיבה בערב ..הוא איחל לי תהני..
ואני בליבי..כן אני הולכת להנות..תודה..
המשכתי לבית הסתכלתי על שני הכלבים שלי בכאב..
והתעלמתי מהעניים המבקשות יחס..
רוקנתי את השקיות ..והתחלתי את היום..את הסיוט..
עכשיו אני אחרי ההקאה השלישית ברצף..
הגוף חלש..מתחנן למנוחה..והנשמה..?
מה נשאר בה ..עדיין לא נפלה אל האסלה..
אכלתי כל מה שאפשר..ועכשיו שותה קולה זירו כאילו כלום לא קרה..והכי מצחיק זה שהגוף עדיין מבקש אוכל..מכירים את זה? ..אין לי כבר כח לתת לך עוד..אין לי כח שתרצה להוציא את זה..אין לי כח שאין לי כח לקום עכשיו לחתוך את הירקות..ולאכול את הארוחה הבריאה שבסופו של כל יום ארור נשארת בכדי שתמשיך לחיות..
ואחריה נכנסת המלחמה..עכשיו זה נשאר..עכשיו אסור עוד מתוק..אסור עוד נחמה סתמית באוכל..עכשיו מה שנכנס נשאר.
זה היה היום חופש של הבחירות..
אפילו ללכת לבחור לא הלכתי..
תרצתי לכל העולם תרצתי לעצמי..קברתי תעצמי..
שונאת כל כך תמציאות הזאת שונאת את המחלה הארורה הזאת..וכל מה שנשאר ממני עכשיו..
עלה נידף ברוח..
מתוקה
תארת היטב את תחושת חוסר האונים של האדם החולה בבולימיה. אי היכולת לבחור.
אם יש משהו שאתה מקבל בחזרה כשאתה יוצא מזה זה את היכולת לבחור בתוך חייך. לבחור מה אתה עושה שמקדם אותך, מה אתה אוהב, מה אתה מעדיף.
לא סתם את אומרת שעוד לא בחרת.
ואני אומרת עשי הפסקה מתודית, שטפי פנים שימי גינס ולכי לבחור ראש ממשלה.
אני מקווה שאני לא יורה לעצמי ברגל אבל יותר חשוב לי שתשפיעי ותחווי השפעה בחייך מאשר מי יהיה ראש ממשלה.
קומי בחרי.
זו ההתחלה
היוםך את בוחרת ראש ממשלה,
מחר תבחרי את החיים שלך על פני ההתמכרות שלך.
בהצלחה חמודה, עדכני אותי אם הצלחת להגיע לקלפי חרף ההתנגדויות הפנימיות שלך. הרבה אהבה!
איזה כיף שמישהו עונה לך..
אני הרבה כותבת לעצמי..משחררת על הדפים..
פתאם יש תגובה:)
זה מחזק.. אז לבחור כבר לא הלכתי..לא ישנה הרבה נראה לי במדינה שכזו..יש לי את הפוליטיקה עם עצמי.. אז היום הצלחתי לנשום עד עכשיו..
בתקווה לבוקר מאיר מחר.. כל יום זאת מלחמה..
וכל יום אשתדל להיות מנצחת..
תודה על העידוד שלך למרות שאנחנו לא מכירות..אז נעים מאוד טל..:)
יקרה
לא סתם נפנפת אותי עם הבחירה. את לא חווה את יכולת ההשפעה שלך. לא על עצמך בתוך חייך ולא על המדינה והאנשים סביבך.
זו הבעיה הראשונה שאנחנו חושבים שאנחנו לא משפיעים. אנחנו כן. גם בהמנעות שלנו מלחיות אנחנו משפיעים, רק לכיוון ההפוך מאיתנו. משפיעים לרעתינו. נניח שיש משהו שאנחנו רוצים, ואנחנו לא עושים כלום בענין, אנחנו למעשה פועלים לכיוון שזה לא יקרה. הבנת?
כשבן אדם חווה חוסר אונים בחייו, הוא בעצם כמו מת, עושה את התפקיד הכי קטן האפשרי לו וחווה תסכול גדול מאד. כשאני מתחילה להרגיש את ההשפעה שלי לטובתי, אז הכוח מתחיל לחזור אלי, בכל תחום. וזה לא קורה מחר. זה קורה עכשיו.
הם פתוחים עד עשר, את עדיין יכולה להספיק. נחמד שנשמת עד עכשיו, בוא נראה אם את יכולה להשפיע עוד קצת…. בהצלחה וכן – נעים מאד 🙂
אני רוצה לומר שבניגןד לאנשים באתר איני אובססיבית וחושבת על אוכל ושומן כל היום.אבל משכן גיליתי בעצמי זה ש אים יש לי יום חופש או אין לי עבודה אני מרגישה מין של ריקנות מין של יאוש שאין לי כח אפלו לצאת מהבית לפגוש חברים ואז אני אוכלת ואז שוב מקיאה אני מאמינה שבולמיה זו לא האוכל זה דרך בריחה מהחיים כשאתה מרגיש בחוסר אונים<מצד שני אים אני יסתכל אחורה יש לי עוד דרכים להתמודד וגם אים הם לא נכונים לעכשיו זה בסדר אני באמצע טיפול פסיכולוגי וקשה לי אבל אני צריכה פשוט לצאת מהבית/דכאון/הקאות כי זה ישמח אותי ותר
אני שמחה בשבילך שהטיפול הפסיכולוגי עוזר לך. כל דרך להתחבר לעצמינו ולבין ולהיות בחמלה היא טובה. להתחבר לאהבה שלנו. גם לעצמינו וגם להיות מסוגלים לחלוק אהבה עם העולם.
מאחלת לך למצוא דרכים טובות להמיר עצב בשמחה, יאוש בתקווה, פחד באהבה. דרכים שאינן מסוכנות ואינן הופכות להתמכרות.
תודה שאת משתפת, אור ואהבה לך והמשך שבת שלום.
היום קלטתי שכבר 6 שנים , אני חיה עם הזונה הזאת , בולימיה , בכנות עכשיו אני פשוט שונאת אותך , נכון היו לנו תקופת קרובות יותר ופחות אבל בגדול אני חושבת שאת המקור לכל החרא שלי בחיים , אני שונאת אותך לא את עצמי , אני אפילו לא שונאת את החברה שיצרה אותך , כי הבנתי שהחברה רק מחפשת קריטריון מהיר להצלחה בחיים , משהו שרואים מיד , שלא צריך לבדוק מקרוב , וממיין יפה מאוד , להיות רזה , אני נכנסתי לבולימיה רק מפחד שאני לא אני מספיק מוצלחת , שאם אני לא מצליחה לשלוט במה שאני מכניסה לפה , אני לא אצליח לשלוט בכלום , והאשליה הזאת של לאכול ואז להקיא זה מדבק , אתה חושק שאתה יכול לעשות כל מה שתרצה כל חטא ואז לסבול קצת והוא ימחק , אבל זה לא נכון , האמת שבתקופה האחרונה אני לא מקיאה , ואז פתאום אני רואה , כמה דפקת אותי יא חתיכת זונה , אני רוצה לספר לכן משהו , וגם לבנים אם יש כאן , אני תמיד חשבתי שכשאני אספר לחבר שלי שאני בולימית הוא יגעל ויברח , אבל זה לא קרה , את יודעת למה בולימיה מסריחה,? כי את זה לא אני , את טפיל , עלוב ומסכן ואת הולכת למות , כי אני הבנתי שבתכלס לאף אחד בסופו של דבר לא אכפת כמה את שוקלת , את כניראה הרבה יותר מזה , רני מאחלת לכל הבנות לסלון לעצמן על הכל ולחיות, רזון זה לא ערובה לאושר או הצלחה בחיים , מנסיון תשאלו מי שאתם רוצים
גרמת לי לחייך כי בדרך כלל אנחנו קצת יותר מנומסות פה או לפחות משתדלות …:-)
ללא ספק יש הרבה כעס, ולמעשה קשה לדעת למי הוא מופנה ומה תהיינה התוצאות של ההפרדה הזאת שאת עושה בינך לבינה. ספרי לי אם הכעס הקללות וההפרדה עבדו לטובתך והצלחת להציל את עצמך ממנה. אם כן נפתח מיד סדנת קללות ועצבים ונשחרר כמה בנות דרך הפתח הזה.
אם לא, אז נחזור למקום החומל והאוהב שמבין איך זה בכל זאת קשור אלי ואל הפחדים שלי, ואיך הבולימיה שומרת עלי מפני להתאכזב בחיים מדברים אחרים שאני לא מעיזה לנסות אפילו בגלל שהחיים לימדו אותי שזה קשה ולא כל אחד יכול וכו.
שמחה ממש לשמוע שהחבר לא ברח כפי שרבות מהבנות פה חושבות, שאם יספרו אז יעזבו אותן, מסתבר שזה לא בהכרח כך. יש אנשים נהדרים בעולם, וברור שכל אחת פה היא כזאת. אנחנו רגישות בעלות לב ענק ובדרך כלל גם שמחת חיים עצומה שחנקנו אותה אי שם בכאפה שקיבלנו. לחיי השחרור שלנו לאהוב, להתרגש, לשמוח, שתהיה שבת שלום לנו ולאנשים שאיכפת להם מאיתנו, ואולי מתחת לכל הכעס גם לנו מהם.
חניתה היקרה, אני כבר 3 שנים בתוך זה…
רק בחודש האחרון התעוררתי למציאות והבנתי כמה שהחיים יפים בלי הבולימיה… אני יודעת שהמשקל לא חשוב ואני לפעמים מקבלת את עצמי.. אך ההרגלים קשים לשינוי אני לא מצליחה להפסיק לבלמס ולהקיא.. ואז השנאה העצמית חוזרת… בבקשה.. אני חייבת לצאת מזה, החיים כל כך יפים בחוץ, אני מרגישה כלואה, כל כך כלואה…
אני מטופלת במחלקה להפרעות אכילה באסף הרופא… ואני חושבת לאחרונה על לאשפז את עצמי במחלקה סגורה… יש לך המלצה למקום כזה? חוץ מתל השומר כי המקום מלא עד אפס מקום……
יקרה, נשמעת מצויין,
אני מסכימה איתך שצריך מקום סגור, מבודד, מיוחד ומיועד למטרה זו למטרה זו בלבד. עד כמה שבררתי וידוע לי אין בארץ כזה.
החלום שלי להקימו. התכנית קיימת, צריך משקיע כדי לממש אותו. אם את מכירה – אנא. אם לא ימצא משקיע בזמן הקרוב אפנה לאתר גיוס כספים. זו המטרה.
בינתיים מאחלת לך להמשיך לראות את האור דרך החושך עד כמה שתוכלי צמצמי. מצאי את המילים להגיד לעצמך שיזכירו לך כמה החיים יפים, תלי אותם בדרך למקרר… עבדי עם עצמך על שטיפת מוח חיובית. זה אולי לא יעבוד מיידית אבל זה לאט לאט יחלחל. או מהר מהר, מאיפה אני יודעת… 🙂
אנסה לברר משהו בקשר לזה, אפשר את המספר שלך למקרה שאמצע משקיעים?
0543394798
מחזיקה לנו אצבעות.
היי..אני חדשה כאן..לא מאמינה כל כך שאני חלק..בלי לפגוע באף אחד כאן.. אבל זה איום מה שנהיה ממני..
זה התחיל כמו כולם אני משערת..מהסתכלות מוגזמת על המראה החיצוני..משטר תזונתי..ספורט מתוך אהבה שהפך לאובססיה..ואז ההתקפים ..
כבר חצי שנה שזה הסוד שלי..
כבר חצי שנה שאני חיה מתה..
איבדתי את עצמי..את החיוך..את התקווה..
את האמונה שאולי היום זה לא יקרה ..
אולי היום אני יצליח לא לבלות את היום שלי בסופר ואז בחדר ואז בשרותים נעולה עם השירים שמסתירים את הזוועה..אולי היום אני יצליח ..אולי היום אני יאהב את עצמי יותר..
מבטיחה לעצמי כל פעם.. לא מוכנה לקרוא לעצמי בולימית..משקרת מול האמת הנוראית..
הפכתי לרובוט..כבר אין טעם לאוכל..לא למלוח לא למתוק לא לכלום..לפעמים גם עושה את זה מבלי לרצות בכלל לאכול..כאילו משהו פשוט שולח אותי לזה ..מוותרת בשביל זה על הכל..מוותרת על החיים..
אני לא יודעת למה אני כותבת פה..
כבר הרבה זמן שאני קוראת ומזדהה כאן..ומכחישה..
היום איבדתי את העבודה שלי ..בגלל זה..פשוט ככה..אין צורך להסביר את האובססיה נראה לי..
אני לא יודעת אם יש מי שיכול לעזור לי..רק אני לעצמי..אבל פאקינג לא מוצאת את הכח..
ואני לא יודעת אם בשביל זה כותבת כאן..
אבל מה שבטוח..סוג של פריקה..
כותבת פעם ראשונה..מודה פעם ראשונה..
תודה למי שיקרא את זה..
יקרה
להודות באמת זה כבר צעד גדול לקראת שחרור.
תודה שאת נותנת לעצמך להיות בלתי מושלמת.
זו התחלה.
בעולם שהשפה שלו היא תחרות בין אחד לשני, אין מנצח. במלחמה אין מנצחים. איך יכול להיות לי טוב אם לדעתי זה בא על חשבון שלמישהו אחר יהיה רע.
את כבר מבינה שהעולם קצת דפוק או במילים יפות קצת טועה. שם את התפל לפני העיקר, שופט אותנו על דברים שאין לנו שליטה עליהם, ותכלס לא מפרגן ולאנותן לחיות.
אז ברוכה הבאה למקום שמסכים איתך, בהסתר או בגלוי, ועכשיו תנשמי עמוק ותקחי בחשבון שיש דרך לעשות כדי לחזור למקום של אהבה עצמית וחיים נעימים ופשוטים. משם כבר תוכלי להמריא לאן שבא לך, אבל לא ממקום שחייך תלויים בזה או שאת חייבת להיות הכי מוצלחת במשהו, לא. ממש לא. הכל בסדר בך. יש לך את כל הנתונים לחיות חיים מלאים ומספקים. גם אם העולם משדר לך שאת צריכה קודם להשתנות בשביל זה. את לא.
אז נפלת להתמכרות, ועכשיו את מבקשת להגמל. אז בואי. ננסה לפרוס את החידה, ולפני זה אשאל אותך העבודה שאיבדת היום – האם אהבת אותה? האם את מצטערת שאיבדת אותה או שיש קצת הקלה?
הייתי עד לפני כחצי שנה בדיאטות כאסח שאסור לזוז לאימינה ולא שמאלה, עד שהתחלתי להקיא מתי שהייתי טורפת שוקולדים באמצע הדיאטה ,וזה ממשיך עד היום לא בתדירות גבוהה ,אלא פעם פעמיים בשבוע האם אני בולמית ? כי אחרי שאני מקיאה אני מרגישה הרבה יותר קלה וטוב לי ומפחדת שזה יהפוך לתדירות מוגזמת מזאת..
יקירתי
קודם כל כמו שכבר כתבתי פה דיאטה זה התחלת הבעיה. ברגע שמונעים מהגוף משהו בכוח זה יוצר כוח נגד שמבקש לאזן את עצמו. כמו שהיית עוצרת את הנשימה… מתישהו היית פותחת את הפה ומשוועת לאוויר…
כמו כן את צודקת להבהל כי אכן התדירות גוברת וזה נהיה התמכרות ברמה כזאת שכמעט ולא חושבים על שום דבר אחר חוץ מאוכל ואיפה להקיא אותו. החיים נעלמים. מתרחקים מאנשים… תקראי קצת מה כותבות וכותבים פה כל הנשמות שנפלו להתמכרות הזאת.
המלצתי אליך להתחיל תפריט גמיש שמכיל הכל במידה. ספרי קלוריות אם את רוצה שליטה במצב אבל תקחי מספר שלוקח בחשבון את מה שהגוף שלך צריך כדי להיות חזק, בריא ושמח! כן גם שוקולד.
אני אוכלת שוקולד, ולא משמינה. זה לא נכון לחלק את העולם לאוכל בריא ואוכל משמין, גם כל הזמן הם משנים את דעתם ממילא. הנכון הוא לאכול כל יום את מה שהוא מזמן לנו, כמו כל אלה שסביבי. במינון שמאפשר לי חופש להנות מהחיים בלי לנסות לאזן כל הזמן בצד השני. אני אוכלת מה שאני אוהבת, היום כבר אפשר לראות בערך את הדברים שחוזרים על עצמם בתפריט שלי, אבל תמיד יש הפתעות חדשות, ולא צריך הכל ביום אחד.
אם תבני לך חופש בתוך מסגרת גמישה לא תצטרכי לזלול ולא להקיא. ואז אולי לא תמצאי את עצמך במעגל הזה של בולימיה, שיכול לקחת שנים עד שיוצאים מזה. וכרגע בארץ אין מענה אמיתי לבעיה.
מאחלת לך לאהוב את עצמך, לפנק את עצמך בדברים טעימים במידה, להשאיר לאחר כך, "מתנה לחניתה" אני קוראת לזה…:-) המון בהצלחה חביבתי, תודה לך שפנית בזמן.
כל ההקאות נובעות מאכילת אוכל זבל לא מזין שגם גורם להתמכרות
סוכר לבן וקמח לבן הם אוייבים!!
הם גורמים לאכילת יתר ולאחר מכן הקאות מהפחד להשמין.
תתחילו לאכול אוכל מבתי טבע, הלחמים שלהם, שיבולת שועל ועוד כל מיני (מתרגלים לכל טעם וזה גם באמת טעים) ואפילו עוגות מקמחים מלאים ותראו איך הבולימיה תפסיק בהדרגה או בכלל די מהר.
קודם כל תודה שחשוב לך מספיק לשתף אנשים אחרים במשהו שעד לך.
שנית אני אישית לא מאמינה באוכךל רע ואוכל טוב. אני אוכלת הכל . במידה סבירה. לא הכל באותו היום ובאותו הרגע, אבל הכל.
שבוע טוב אנשים. הרבה אהבה.
שלום
ראשית כל הכבוד חניתה על הנתינה האין סופית שלך
אני כבר מעל 10 שנים במחלה הארורה הזו.
עם הפוגות אפילו של 8 חודשים.
לאחרונה אני עמוק בתוך הבולמיה.
הבולמיה היתה יומיומית ירדה לחד שבועית.
ושוב כרגע כל ערב אני לאחר זלילה מוצאת את עצמי באסלה.
אני כבר לא ילדה גילי אולי המבוגר מכולם פה.
אני בת 40.
ירדתי בזכות הבולמיה 20 קילו.
אני נשקלת בכל יום 3 פעמים
מפחדת מכל עליה במשקל.
כל התקף בולמיה מתכננת את ההתקף הבא.
הכי רוצה בעולם לצאת מהבולמיה הנוראית הזו.
מה עושים?
הדיכאון והבכי חזקים.
איזה חמודה שכתבת את זה כמו שיר…
בזמן האחרון אני רואה שיש החרפה אצל רבים. אנחנו חיים בתקופה לחוצה, אפילו בערוץ 2 כבר הבינו ועושים סדרת כתבות על הענין. אתם לא לבד. אמנם כל אחד בחדרי חדרים לבד אבל יש המוןן המון אנשים שנופלים לבולימיה וכן, כמו כל כתמכרות – קשה מאדדד לצאת מזה.
אני ממשיכה בדרך של הקמת מרכז גמילה, אם יש למי מכן אבא עשיר שמוכן לעזור לי – זה יזרז תהליכים כי אני צרכיה להכנס לאתר לגיוס כספים וזה יקח את הזמן של זה.
בינתיים, מה אומר לכם שסובלים בכל יום? נסו לחפש בעצמכם תכנים חדשים, למלא את חייכם בעוד דברים חוץ מהאוכל, שאותם תזכרו גם אחרי עשר שנים וגם אחרי 20. ואז אולי בזבתם חלק מהחיים על אוכל והקאה, אבל עשיתם עוד משהו שעושה לכם טוב וישאר אחריכם.
להיות בת 40 זה לא כל כך נדיר יקירתי, יש לי כמה וכמה בולימיות בגילך שהתחילו בגיל 20 או לפני…
זה יכול לקחת חיים שלמים למצוא ממה אני פוחד וממה אני בורח, וזה יכול לקרות בגלל מישהו שאמר לנו משהו בגיל 10. זו לולאה שהמוח יוצר ואת חיה בתוכה, ביום שאנחנו מוכנות לגיד את הדברים הבאים אנחנו בדרך החוצה, אבל כשתקראי אותם תגידי לא, אני לא מסכימה להגיד את זה. ולכן זו לולאה שלא נגמרת. זו חידה בלתי פתירה שננעלת בתוכה. ורק שתסכימי להגיד את כל זה את תהיי חופםשיה: אני זאת שיכולה לעשות את הצעד החוצה, חיי לא תלויים באיך שאני נראית, אם אוכל רגיל לא אהיה שמנה, כל דבר יותר מעניין וחשוב לי מאוכל שיש לי ממילא שלוש פעמים ביום, העולם שם את התפל מעל העיקר אבל אני רואה מי אני. אני מחפשת מי אני ומה אני אוהבת, אני בוחרת לחיות בנחת וללא פחדים, מותר לי לשקול גם חמש קילו יותר ולא ייפלו השמיים. כמובן באיזה סדר שבא לך. אני היום אוכלת הכל, כמו כל אדם שאינו חולה, והקיבה שלי מעכלת ומחרבנת כמו שתכנן המשורר. זה אפשרי.
היי חניטה,
כל הזמן אני מנסה ומשתדל לא להקיא ולחזור לחיים נורמאלים אבל לא מצליח!! קשה לי אני מרגיש שאני נשרף פשוט נמאס לי אני ביום מקיא לפחות פעמיים ואפילו יותר זה החמיר בחודשים האחרונים היד שלי כואבת יש לי שלפוחיות קרעים והגרון שלי בכלל כואב לי פשוט גם נפשית וגם פיזית אני רוצה טיפול אני רוצה להחלים אני לא יודע איך לפנות להורים שלי לבקש עזרה אחותי חלתה במחלה הזאת וראיתי מה שהם עברו עד היום לא רוצה להעביר אותם שוב את זה אבל האמת רואים שאני תוצר של חברה מעוותת אני רואה אישה או גבר עם טיפה שומן אני חושב שהם שמנים בשבילי רזון זה בטן שטוחה נקודה מי שלא כזה לא רזה מבחינתי. ילדה התאבדה בגלל חבר שלה וואלה הרגשתי עצוב אבל גם מצד שני חשבתי לעצמי בראש למה לא לעשות את זה להשתחרר מהמעגל של הסבל שאני חי בו להשתחרר מהכאבים להשתחרר!! אבל אני מחזיק את עצמי בידיים ואני מנסה חניטה אני ממש ממש מנסה ונמאס לי כל הזמן לכתוב פה כל פעם שאני מנסה אני חוזר לכתוב והמצב שלי הולך ומדרדר…הכרתי מישהו מקסים ומדהים אנחנו חברים כבר שבועיים וחצי יום שני הזה הוא מתגייס לקרבי אני לא יודע איך נהיה ביחד אני ממש חושש כי אני ממש מחבב אותו אוף השבוע הזה פשוט עבר עליי נורא כל השבוע הזה לא אכלתי טוב מה שאכלתי הקאתי היה שני לילות שישנתי בשלוש וכל הזמן עד שהלכתי לישון אכלתי והקאתי ברצף שלוש פעמים וכל הקאה הייתה הקאה! מה אני עושה איך אני ממשיך עם החיים שלי יש לי כל כך לחץ עליי פסיכומטרי מיון לפרמדיק ללמוד מלא חומר לימודים חברים החבר משפחה יש בעיות עכשיו די כבר מתי זה יפסק אחריי האושר למה כל הזמן אני מציב לעצמי מטרות כל כך קשות להשגה ושאני משיג אותם אני מאושר לשנייה וממשיך למטרה השנייה באלי חופש באלי לברוח באלי לא להיות מחויב לאף אחד!! אני ממש ממש ממש בדיכאון ומיואש כבר באמת שנמאס לי חלאס…
אני כבר שנה אוכלת ומקיאה את מה שאכלתי. אני מקיאה לפחות פעמיים ביום אבל ללא התקפי זלילה. אני לא יודעת אם זו בולימיה או לא אבל בחודש האחרון התחלתי להחדיר לגרון מברשת שיניים שעוזרת לי להקיא.
אני מקיאה ובוכה, כואב לי ואני כבר מותשת- מותשת מההקאות, מותשת מהמחשבות הבלתי פוסקות סביב האוכל, מותשת מלהסתיר ומותשת מהסביבה שלא מבינה שאני פשוט לא שולטת על זה.
ההורים שלי מודעים לזה שאני מקיאה אבל הם לא מודעים לזה שזה פעמיים ביום לפחות, הם לא מודעים לזה שאני לא יכולה להפסיק והכי גרוע הם לא מודעים למצוקה הנפשית שאני נמצאת בה.
אז כן, אני מדברת עם עובדת סוציאלית וכן, ההורים שלי התחילו לחפש לי מרפאה להפרעות אכילה, אבל בנתיים כלום לא קורה! אני מתעוררת כל בוקר למלחמה חדשה, אני חוזרת למיטה כל לילה ובוכה ובוכה, ואני כבר לא מסוגלת להמשיך ככה.
למה אני לא מצליחה להשתלט על עצמי? למה אני מקיאה בכלל? אני לא יודעת מה לעשות!
חברה יקרה
בולימיה זו התמכרות. אנשים לא יודעים את זה וממשיכים לכעוס על עצמם ולהסתיר ולסבול. אני יכולה להקל עליך קצת במילים אבל לא בהכרח לפתור לך את הבעיה. וזו גם החוסר יעילות של המוסדות הקיימים כרגע – הם שולחים אותך הבייתה ואת לבד עם ההתמכרות.
אתמול נפגשתי עם צוות חדש שאולי יצליח לעזור לי.אנחנו ננסה לגייס מימון כדי להתחיל את הפרוייקט הזה, עלי הוטל להכין סרט, את זה אני יודעת לעשות, שמסביר למה חייבים מקום כזה, אם את מכירה אנשים שיש להם כסף לסייע בפרוייקט, או כל מי שקוראת את הפוסט הזה עכשיו – אשמח לכל עזרה. לצערי בגלל כסף הנושא מתעכב.
בינתיים אם את רוצה קצת עידוד ואהבה את מוזמנת לצלצל אלי, היום אחרי חמש אני פנויה עד מאוחר בלילה, נשמי עמוק בינתיים, את ממש לא אשמה. לא את ולא כל מי שפוחדת מעוד קילו כמו ממוות. הזוי אבל אני זוכרת כמה אמיתי זה מרגיש.
תני לי להוסיף חניטה ולהגיד לך שתקבלי את עצמך כמו שאת כבולימי לבולימית דבר ראשון שאת צריכה לעשות זה להודות שאת חולה במחלה דבר שני כמו שעושים במחלות צריך לטפל בהם תגידי להורים שיש לך מחלה וצריך לטפל !! ושאת אוכלת להיות ליד אנשים זה קשה אבל ככה לא תוכלי ללכת לשירותים או לנסות להקיא בהצלחה
אני לא יודעת מה לעשות.. אני שוקלת 44 ואני 171.
אני יודעת שאני רזה מדי. תמיד הייתי ילדה רזה, באופן טבעי שוקלת 48-47 ואוכלת בריא ומאוזן והרבה:) ואז התחילו לי התקפי זלילה.. ועליתי במשקל ונתקפתי חרדות וחוסר ביטחון.. שנאה עצמית שאין לתאר. נלחמתי בהם אבל כל כך הרבה פעמים נפלתי וסתם.. אכלתי מתוך שעמום, מועקה, בדידות, צורך רגשי נטו. לא צורך גופני.. עכשיו אני קיצונית לכיוון השני.. אני אוכלת אבל סופרת כל קלוריה. אוכלת ארוחות בוקר גדולות ואוכל כמה שיותר דל קלוריות ובריא, כדי שאעבור את היום בלי להתמוטט. אני עושה המון ספורט.. וברגע שאני בקרבת אוכל אני נתקפת חרדה. אני מפחדת מהאוכל . מפחדת להשמין, שוב לאבד שליטה, להיות במשקל בריא.. היעד המקורי שלי היה 47, שזה בערך המשקל המקורי שלי.. מאז זה ירד ל46, לכל מקרה שאם אעלה במשקל לא אהיה אסון.. ואז זה ירד ל45 ואז ל44.. ועכשיו מצידי 40 רק שלא אשמין. ואני מסתכלת במראה ויודעת שאני רזה מדי.. אני לא מצליחה לישון כי אני רעבה.. ומפחיד אותי לאכול. אני לא יודעת מה לעשות.. אם אני אוכלת אני נתקפת חרדה.. כשאני מצליחה להיות בגירעון שלילי אני מרגישה גדולה, ענקית, בלתי מנוצחת. מצד שני אני מתחילה לחלות ולהיות חלשה ולהמשיך לרצות לרדת עוד ועוד.. אני מפחדת שאו שזה ימשיך בצורה קיצונית, או שאחזור להתקפי אכילה. אני לא יודעת מה לעשות
יקרה את במצב לא טוב גופנית. שמת את עצמך בבית סוהר של מספרים, אנחנו לא רובוטים אנחנו אורגניזם חי, את רודה בעצמך על פי איזה רעיון שאת שבויה בו.
כשבן אדם שבוי ברעיון קשה מאד לשכנע אותו שזה רק רעיון. עד המוות. הייתי עדה פעם למצב שבו טייס קרב היה הפוך בשמיים וחשב שהוא ישר. קוראים לזה ורטיגו. הפקח אמר לו "יש לך ורטיגו יש לך ורטיגו, תסתכל בשעונים אתה הפוך" אבל הטייס לא האמין לו וטיפס עם המטוס כלפי מעלה לדעתו אל השמיים…. והתרסק על האדמה…
עד היום יש לי צמרמורת מזה. נסי לשכנע מישהו בנושאים פוליטיים תתקלי באותה תופעה…
אני יכולה להגיד לך עד מחר שאת נהדרת כפי שאת, ושודאי אם תסכימי לאכול כמות סבירה ולהתידד עם האוכל לשלוש פעמים נחמדות ביום כמו חלק מהעולם, ושבכלל בואי תחליפי נושא ותחשבי מה בא לך לעשות בחיים שלך ומי באמת מפריע לך בזה… אני יכולה להגיד את זה ואת תגידי כן בטח ולא תאמיני. אבל יש סיכוי שכן. יש תמיד את הסיכוי שייפול האסימון או שהבן אדם יחליט להאמין דווקא למישהו אחר ולהבין שהוא תקוע בתוך חלום בלהה… אם זה קורה אז עשינו משהו טוב פה, ואם לא היום אולי מחרתיים… 🙂
איזה יופי שאני מצאתי את האתר הזה. כל השנתיים האלו פשוט הייתי לבד בסודיות ובפחד על הבולמיה שלי . מהיום החלטתי שהגיע הזמן להיפטר מי זה ולתמיד קראתי המון באינטרנט וזה נתן לי תקווהלא לוותר ולעזוב את המחלה כי אני מרגישה שהיא לאט לאט נכנסת לכל העיסוק בחיים שלי במצב רוח ונותן לי את החשק למות ולהיעלם מכאן .. ובתכלס אני יודעת שהגענו לכאן כדי שכל אחד התחזק ולא יפול לתוך תהום. אני ממש אשמח אם תיצרי איתי קשר כדי שיהיה לי מישהו להיות איתו בקשר אני בטוחה שזה יעזור לי לא ליפול שוב לתוך הייאוש הזה
היי אנה, את נשמעת על תדר טוב. מסכימה איתך לגבי הסיבה שבאנו לכאן 🙂
לקח לי זמן להבין שכל הקשיים שעברתי לימדו אותי חמלה וחיזקו אותי ואת הערכתי את החיים. כאילו הייתי צריכה לבחור מחדש…
נשמע שגם את בוחרת בחיים. זה אומר לוותר על חלק מהשפה שלנו, הפנימית והחיצונית, שפה קורבנית, השוואתית, שיפוטית… להחליף אותה בשפה מאמינה, בוטחת, מפרגנת לעצמי ולאחרים, שפה של חברות ואהבה.
שמחה שאת פה, שתפי ככל שתרצי. חג פורים שמח 🙂
אני רוצה להיות בולמית ולא מצליחה איך אני מקיאה ניסיתי לדחוף אצבעות מלא פעמים ואני לא מצליחה תחסכו הודעות של אל תכנסי לזה פשוט תעזרו לי להקיא
מבינה אותך, כולנו היינו שם. צלצלי אלי אחרי שתים עשרה 0543394798
החלטתי פעם ראשונה בחיי להגיד בקול ..שאני בולמית. אני בחורה מאד יפה ככה אומרים, ספורטאית עם גוף חטוב , וביום יום אוכלת מאד מסודר. ההתקפים שלי נמשכים כשנה אולי קצת פחות. והתדירות היא כפעמיים בשבוע.לפעמים יש שבועות שאני לא מקיאה בכלל או מקיאה סופשבוע שלם כ ארבע פעמים ביום. הפחד שאני יסטה ממה שיש לי עכשיו, הרזון והחיטוב היפה שלי הפכו למשהו בלתי נשלט.אני מסתכלת על עצמי במראה כל הזמן בכל מקום אפשרי ובודקת אם יש משהו שלא מוצא חן בעיני. הדגש על הבטן:( שלא תבינו לא נכון אנשים אומרים שיש לי בטן יפה ושטוחה , בהתקפים שלי אני מתנפלת על מתוקים.אני מדגישה מתוקים בלבד, ביום יום אני אוכלת אותם קצת. וכשזה קורה לא יכולה להפסיק. אחר כך הולכת ומקיאה ,וגם זה לא בא בקלות .בדרך כלל בפעם הראשונה כן אבל ככל שיש יותר הקאות באותו יום ,קשה יותר.אני בוכה ושונאת את עצמי, אחר כך שוב לוקחת את עצמי בידיים בדרך כלל אחרי סופשבוע וחוזרת לשגרה של אוכל מסודר. אני לא מרגישה מוכנה לפנות לעזרה מקצועית.לא כרגע.מאד מפוחדת..אבל אולי הייתי שמחה להכיר מישהו שאוכל לדבר איתו על זה .מישהו ..בעבר הייתי עסוקה בדברים אחרים הייתי זוללת המון תמיד הייתי רזה. עם הזמן הרגשתי שעליתי איזה ארבע קילו , והתחלתי פשוט להשתגע על עצמי!אני מסתכלת על עצמי במראה נראה לי שאני רזה אחרי שאני אוכלת אני מסתכלת שוב !וכמובן נראה לי שהשמנתי:(גם לכם זה קורה?:(((
היום הייתי באירוע והתעסקתי כל היום באוכל לא הצלחתי לצאת מהמחשבות האלה. ירקתי אותו למפיות. הרגשתי מפגרת לגמרי. אחר כך הגעתי הביתה ואכלתי איזה 6 פירות עד שהרגשתי שאני מתפוצצת. אני מחזיקה את עצמי לא ללכת להקיא האוכל עולה . אני מנחמת את עצמי שזה רק פירות וזה בריא. וממש מחזיקה את עצמי שלא להקיא את זה עכשיו:(
קודם כל שלא תחשבי שלא ראיתי. פשוט מחכים לי למטה ואכתוב לך אחר כך. ברור שנדבר ויהיה בסדר. תנשמי הרבה אהבה 🙂
הצלחתי להחזיק אז שבועיים שלושה . עכשיו זה כארבע הקאות ביום. עליתי במשקל למרות שאני מאד רזה. העלייה הזאת ממש מדכאת. אני כל היום בחיפושים אחרי מתוקים , אוכלת המון גלידות. ואחר כך..במקום הרגיל בוחרת בשירותי נכים בכל מקום אפשרי. מסתירה הכל..אף אחד לא יודע. התחלתי טיפול פסיכולוגי ועזבתי אחרי ארבעה מפגשים. לא הרגשתי שזה תרם לי.ההיפך הרגשתי מסכנה והלכתי "להתעודד" פי שתיים למחרת. אני עדיין מאד רזה טעושה ספורט כשיש כח. אני ממש רוצה לשמור על עצמי .כל יום מתפללת ואז מספיק ששוקולד קטן יכנס לגופי וזה לא נגמר יותר. אני ממשיכה לקרוא את מה שאתן כותבות ומתחברת כל פעם מחדש.גם אני כזאת..אני זקוקה לעזרה .אני על סף שיגעון. אין שום דבר שמרגש אותי..הפכתי לקרה. לא אכפת לי מאף אחד. כל העולם חשוך ומגעיל..:(
יקרה
בתוך הבור עמוק וחשוך, ואז זורקים לנו פנס, זורקים לנו חבל, זורקים לנו מילות עידוד, מה נעשה?
יקרה,
אני מקווה שבינתיים עד שעניתי ניצלת את ההזדמנות וקראת חלק ממהודעות ששלחו בנות במצב דומה לשלך.
כולנו שטופי מוח, החל מסבתא אמא חברים בבית ספר טלויזיה ואנחנו עצמינו. זה הגיע למצב כזה שאת רואה שומן בכל מקום גם כשזה אמור להיות ככה את רואה בזה בעיה שצריך לפתור.
זו חידה בלתי פתירה, שכולם צריכים להראות אחרת ממה שהם נראים, שכולם צריכים להראות אותו דבר, שמה שחשוב זה איך אתה נראה ולא מי ומה אתה.
קראי קצת פה, ודברי איתי בטלפון זה מקצר תהליכים. יש לי זמן היום עד שבע, או אחרי אחת עשרה, ומחר רוב היום. 0543394798
הצילו. אני לא יודעת מה לעשות.
אני לא יודעת אם זה ממש בולימיה.. לא במובן ה"קליני" של העניין. אחרי הכל, הDSM קבע שלוש חודשים (או חצי שנה?) כדי להיכלל בתוך הקטגוריה… אבל כן, אני אוכלת.. ומקיאה. לפעמים אוכלת יותר מדי ומקיאה. לפעמים סתם אוכלת ומקיאה. ופעם זה היה… רק באירועים מיוחדים. פעם בכמה חודשים, כשבאמת עברתי כל גבול.
ואז פעם בכמה שבועות.
ובחודש האחרון זה ירד מהפסים. כמעט כל יום. היום יומיים-כי בצהריים אמא שלי אמרה אולי תטעמי את העוגה. וכשהיא הלכה לישון אז טעמתי. פרוסה. ועוד אחת. ועוד אחת. וכמה עוגיות. לא יותר מארבע. ותפוח בשביל הבריאות.
והכל הלך…וווש…
ובערב הייתה לנו מסיבה. ו-מה? לא לאכול מהעוגת יומולדת? והפיצה? וכבר אני אקיא אז….
אז זה הגיע לפעמיים ביום היום.
והקטע שאני יודעת בסיוק על מה זה יושב. אני יודעת איפה זה נמצא… כי זה אפילו לא הדבר הכי גרוע שאני עושה לעצמי.
וכל פעם-עושה ובוכה. ובוכה ועושה.
ואני פשוט רוצה שמישהו יציל אותי. כי אני לא מצליחה לבד. אז בבקשה….
אם מישהו שומע אותי עוד בעולם הזה
בבקשה תעזרו לי
הצילו 🙁
היי יקרה
כן זה די נשמע מוכר. למרות שרמזת שזה לא הדבר הכי גרוע שאת עושה לעצמך אז אני טיפטיפה מודאגת. בואי נסגור פינה כתבי לי לatounh@bezeqint.net רק כדי שאוכל לייעץ לך אמיתי ולא רק על האוכל וההקאות.
אני שמחה שהגעת לכתוב כאן כי זה נשמע שזו רק ההתחלה ואולי נצליח יחד למנוע מזה להתגבר עוד ולהיות מנת חלקך לעשר חמש עשרה עשרים השנים הבאות. זה ממכר, מאד.
אף עוגה בעולם לא שווה את זה, סליחה שאני פה נוגעת בפרה קדושה שגם לי בעבר היתה קדושה והיום, אוכלת פרוסה ואפילו חצי פרוסה וזה מספיק לי.
נשמי עמוק, כתבי לי, דיסקרטיות מובטחת זה את יכולה להיות בטוחה, יש דרך לעזור לך, טוב שפנית.
שוב אגיד שאני שמחה שפנית. שמחה שאת כותבת לי, הלואי ויכולתי להיות ליד כל אחת ואחת מכן, לחבק אתכן חיבוק ארוך ומרגיע, ללחוש באוזניכן שהכל יהיה בסדר, שאתן לא אשמות, שבואו תנשמו תתחזקו תרימו ראש
אתן מדהימות כל אחת ואחת מכן
נשמות חכמות ויפות
לא פגשתי אחת שלא הדהימה אותי בחכמתה
או בחוזקתה וכשרונותיה
נשמו עמוק בנות החיים ארוכים, וכל מה שאתן עוברות
הוא זמני. חפשו הדהוד במציאות שלכן לניסים ונפלאות הקטנים שאתן מייצרות, שתתחילו לראות איזה קוסמות אתן, גם אם אף אחד אחר לא מסוגל כרגע לראות את מה שאתן רואות. שיהיה שבוע של אהבה עצמית וחיבוק גדול של כולנו. חניתה.
אני קוראת כאן את מה שאתן רושמות ואני פשוט מבינה. אני בולמית:( אני מזדהה איתך מאד. ממש מרגישה את המילים שלך
היי, רציתי רק לדעת אם מישהו יודע או ניסה קנאביס רפואי?
אני רצינית, את חייבת להוציא עוד ספר, ולכתוב בו את כל הציטוטים שלך מהפורום הזה. באמת שהוא יהיה שווה זהב.
ובמקומות הראשונים:
"תחשבי על החיים ככביש ארוך ארוך שמוביל להרבה מקומות והרבה חוויות. מה בא לך לחוות קודם? ממה בא לך להתחיל?"
"אתה בחושך שלפני עלות השחר, עם הרבה נושאים בחייך, זה גם גיל קשה, מסתבר שלא רק לנו… קח אוויר. עוד מעט כל הרעש הזה יהיה הסצנה הקודמת בסרט הארוך והמרתק של חייך. "
והאהוב עליי:
"קחי את עצמך מעבר ליום הזה, לשבוע הקרוב, החודשיים, קחי את עצמך לסוף השנה, לחורף.
דמייני את עצמך חופשיה מבולימיה. דמייני את עצמך שותה מרק חם עטופה בסווטשירט בייתי נעים ונוח."
תודה!
חיבוק גדול לכולן הולכת לגהץ מדים לבן המתוק שלי, שיהיה שבוע טוב הרבה רגעי אושר!
אני מנסה בכל הכוח וזה קשה.
4 שנים אני בתוך זה. התקפי הזלילה המטורפים האלה. הם מוציאים לי את כל החשק מהחיים.
עד לפני 3 חודשים אני הייתי צמה אחריהם.3 ימים שלמים בלי אוכל ועם שעתיים על ההליכון בכל יום. אני לא יודעת מאיפה היה לי את הכוח להחזיק מעמד. זה כנראה הפחד מלהשמין שגרם לי להיות אטומה. טופלתי במרפאה של הפרעות אכילה בערך שנה. זה לא עזר בכלל עד שלקחתי את עצמי ביידים ונתתי לעצמח כאפה לפנים. הצלחתי לא לצום כמה ימים אכלתי מסודר .ההתקפים לא הפסיקו הם רק התגברו ועכשיו נותרתי חסרת אונים.כבר לא מסוגלת לצום יותר אבל עדין זוללת.לא נעים לי לדבר עם ההורים שלי על זה כי אמרתי להם שהחלמתי.אבל אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות אני רוצה למות.
יקירתי, לא כתבת בת כמה את, לא שזה משנה, כולנו אותו דבר, אבל זה עוזר לי למקם את הלך הרוח ואת האתגרים שאת עומדת מולם.
בולימיה זו התמכרות. אנשים לא יודעים את זה, הם חושבים יללה אני אקיא קצת וארזה ואז אהיה נורמלית. אבל האמת היא שזה ממכר ויוצר את המעגל הזה של זלילה הקאה צום וכל מיני כאלה. בכלל כשמתחילים להתעסק עם הגוף, עם הטבע, זו מלחמה לחיים. גם אם מתחילים להוריד שערות זה צומח וזה דוקר ועכשיו צריך שיטות כל הזמן ולהקפיד ולהלחם כל יום. אם עוזבים את הטבע הוא באופן טבעי מתתאזן, במיוחד גיל ההתבגרות הוא גיל שהגוף מנסה לצמוח ולאזן את עצמו כל הזמן, וגם אם איזה תקופה אנחנו לא דוגמניות השנה, אחרי זה זה מסתדר. למעשה אין לנו איך לדעת איך נראה בסוף אם לא ניתן לגוף לעשות את עבודתו. ואנחנולא נותנים לו.
אז כרגע המכשולים שעומדים בפניך הם – לאזן את מערכת העיכול שלא תשתולל, להודות בפני עצמך שאת מכורה, לחשוב איך את ממשיכה את מערכת היחסים עם הוריך – האם האמת תשרת אותך או תפגע בך, וזה כמובן תלוי גם מי הם ההורים שלך וכמה הם מבינים מה זה התמכרות או שהם הולכים לצעוק עליך שזה בטח לא יעזור עכשיו.
לצערי לא ידוע לי על שיטה שקיימת בארץ שעובדת. אני מנסה כבר כמה שנים להקים מרכז גמילה ייחודי. אולי ההורים שלך עשירים מספיק כדי לעזור לי, הלוואי אמן. ואם לא אז את מוזמנת לשוחח איתי בטלפון או להגיע אלי להרצליה לשיחת נפש. זו לא הדרך האידיאלית אבל יש בנות שזה עשה להם את הסוויץ הנכון במוח כדי להתחיל את התהליך החוצה.
הרבה אהבה, קבלי את עצמך כפי שאת, אינך אשמה בכלום מכל זה. שבת שלום ושבוע טוב.
אני בת 17, וכפי שאמרתי אני כבר המון זמן בתוך זה. אבא שלי מאוד תומך בי בעניין הזה וחשוב לו נורא שאני יהיה בסדר, אבל יש לו כל כך הרבה דברים אחרים כרגע על הראש שלא קשורים אלי ואני לא רוצה להוסיף לו עוד בעיות והוצאות, בגלל זה אני מעמידה פנים שהכל בסדר איתי.אמא שלי לעומת זאת קצת פחות תומכת בעניין הזה ולא מבינה את עומק הבעיה ואליה בכלל אני לא רוצה לפנות. אני הצלחתי לעשות את זה לבד פעם אחת ולצאת מזה, אז למה אני כל כך חלשת אופי הפעם? אני לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בלי ההתפקים האלה, אני מניחה שזה ממלא איזה צורך פסיכולוגי אצלי, אבל אני כל כך סובלת מהם. הדיכאונות שהם מכניסים אותי אליהם משצקים אותי. אני נמנעת מהרבה דברים שהחיים מציעים לי, פוגעת באנשים. אני כבר לא מסוגלת לתפקד יותר. הלוואי והיה לי הכוח לצאת מההתמכרות הזאת.
יקרה, יש לי הרבה מה לומר לך אבל מה שהכי חשוב זה שכדי לצאת מהמעגל הזה החוכמה היא לא להיות קיצוני לשום צד. הגוף חווה את הצום כאיום ממשי על קיומו, ולכן יעשה הכל כדי לחזור לאיזון. גם אם את לא מסכימה לדרכו לאזן את עצמו – את לא יותר חזקה מהטבע וזה גם לא לטובתך הגבוהה. אולי לכמה ימיםשנים תצליחי להיות מישהו אחר, אולי תגיעי לתת משקל ותרגישי הרואית כי זה מה שמאכילים אותנו במדיה, אבל לא תהיי מאושרת כי אושר זה תוצאה של איזון בין גוף לנפש. כשכואב לגוף הוא לא יכול להיות מאושר. תעמידי פנים עד מחר זה לא אמיתי ואת מרגישה את זה. גם צום לא נותן לך אושר אמיתי. רק איזון ואהבה עצמית.
כל זמן שאנחנו חיים כדי לרצות אחרים אנחנו לא חיים את חיינו, ולצערי בנות רבות מאד חושבות שקודם הן צריכות להראות כך וכך ורק אז הן מסכימות לאהוב את עצמן. זה עצוב כי החיים עוברים בינתיים בזמן שאנחנו בוחנות אם לאהוב את עצמינו או לא. לו יכולת לשים בצד את כל הדעות על איך בן אדם אמור להראות ואיך את אמורה להראות, ותסכימי לנשום ולאהוב את עצמך ללא תנאי, שזה תהליך שלוקח לפעמים חיים שלמים, ולפעמים זה בא ברגע אחד, אז אפשר יהיה להתקדם עוד צעד.
שוב אציע לך לשוחח איתי, אני ב0543394798, וגם יכולה לכתוב לי למייל atounh@bezeqint.net.
אל תכעסי על עצמך כל כך, לא יכולת לדעת שכך זה יהיה. דרוש כוח וגם קצת אינפורמציה כדי לצאת מזה, ולחזור למקום מאוזן שיש בו קצת מכל דבר, ואין בו בהלה ואין בו תחושה של סכנת חיים. מקום שנושם בשקט וחי לו בנחת את חייו.
אני אישית דווקא כן מבטאת את הרגשות שלי בהרבה דרכים, אני מציירת וגם כותבת, אני לא חושבת שזאת הבעיה. אני גם לא חושבת שאני מושפעת מאוד מאידיאל היופי של המדיה. אני חושבת שאולי יש לזה קשר להרס עצמי, או נסיון לברוח ממחשבות אחרות,כי כל מה שאני חושבת עליו זה איך להיפטר מנזקי הבולמוס.אני כל כך לא רוצה שזה יהיה ככה. אני כבר 4 שנים בלי מחזור והמחשבה שכנראה זה אבוד ולעולם לא אהיה אמא ממש משתקת אותי ויותר מכניסה אותי לתוך הבעיה. האמת כבר התכתבתי איתך באימייל בעבר. וזה באמת עזר לי..תודה לך
להיות אמא זה סוג של מימוש
להיות אישה זה סוג של מימוש
כרגע מתאפיין במיתוג חיצוני של קישוט סביבתי
אבל להיות אישה זה הרבה יותר מזה.
את מדברת על הרס עצמי ובריחה. שאלי את עצמך בכנות ממה את בורחת. תשובה כנה תיקח אותך הרבה צעדים קדימה. היי בחמלה על עצמך כשתמצאי את התשובה.
שאלי את עצמך למה לדעתך לא מגיע לך לחיות?
ברור שזה לא יהיה נכון אבל זה יהיה משהו שיושב בך וחושב כך וכדאי שתדעי על קיומו.
אני פשוט לא מכירה משהו אחר. כל החיים שלי ההתעסקות באוכל היה העיקר.אולי פשוט אין לי משמעטת אמיתית? הרי אוכל זה לא באמת משמעות
תראי זה לא תנאי – לדעת למה. אני לא ידעתי למה, ידעתי רק שזה מפריע לי לעשות דברים אחרים בחיים.
זה היה או "זה" או החיים שלי, שלא ידעתי מה הם יביאו. זו ההסכמה "להנות קצת פחות עכשיו" כדי לקבל את כל המתנות האחרות שמחכות לי. את מבינה?
רק כשהפסקתי ראיתי ממה ברחתי. כי חלק ממה שברחתי ממנו שוב היה שם. בסופו של דבר שום כאב בחיים שלי לא כאב כמו השנים שבזבזתי, כלומר לא משנה ממה אנחנו בורחות, הבריחה היא הכאב הכי גדול, ההתרחקות מעצמינו ומהאהבה שיש בנו בפנים.
והאם מצאת משמעות אחרת? למה את מתכוונת שאת אומרת להנות פחות?
כשאנחנו מצייתות לדחף לאכול אנחנו אומרות לעצמינו שזה טעים, שזה כייף, שמותר לנו להנות בחיים, שזו ההנאה הכי גדולה שיש, תוסיפי עוד משלך, כל אחת יש לה את שלה, קולטות את האכילה הזאת כמעין פיצוי על חיינו הקשים.
זו ה"הנאה הרגעית" שהסכמתי לוותר עליה בשביל לייצר ואקום שימשוך אליו דברים אחרים. אין ואקום בטבע. אחרי הבכי בא השקט, אחרי השקט בא רעיון, אם הרעיון קוסם לנו נוכל ליישם אותו, גם תוך כדי הקולות שאומרים "קודם אני אוכל, אחר כך אחיה, בכלל אני לא יכולה לעשות את זה כי בלה בלה" וכל האמונות שיושבות בנו צצות ועולות, ובמקום לברוח מהן אפשר להסתכל עליהן, לחבק אותן מבלי לדחוף להן אוכל לסתום להן את הפה.
תקראי פה למטה בעמוד כתבתי את הסיפור שלי, בינתיים תראי עוד סיפורים ותתני לדברים לשקוע.
הדרך שלך לא בהכרח תהיה כמו שלי. משפטים שאמרתי לעצמי לא בהכרח יעבדו עליך. את תמצאי את האהבה שלך במילים שלך, ותכתבי לך שימי לך מול העיניים את מה שנותן לך את התזכורת לכוח הפנימי שלך. זה יכול לקרות ביום אחד, כשתהיי מסונכרנת עם הרצון הגבוה שלך. זה יקרה.
נגיד שהיה לך ההתקף האחרון, ידעת שזה יהיה האחרון? איך אחרי התקף להגיד לעצמי להמשיך כרגיל?
לא יודעים שזה האחרון. רק בדיעבד את יכולה לראות שהוא היה האחרון. לא מאמינה בלזלול היום כדי לצום מחר. מה שאני לא יכולה לעשות עכשיו לא אוכל לעשות גם מחר.
וזה לא בקיצוני. זה בלקחת את כל מה שאני אוהבת ולתת לעצמי להנות מזה במינון נכון. כל פעם קצת. אני אוכלת טוסט, ושוקולד, וסטייק, וכל מיני מה שכל יום מביא איתו. במידה. אני לא עושה דיאטה ולא חיה עכשיו על חשבון אחר כך או מתה עכשיו בשביל לחיות אחר כך. כל רגע מכיל בתוכו את אפשריותו המלאה. המינון הוא זה שמאפשר זאת.
מי שמחליטה לצום זה לחיות אחר כך, למות עכשיו ולחיות אחר כך, וזה לא עובד ככה.
תודה לך שהוצאת את המילים המדויקות מפי. היה לי היום בולמוס. איך אני יכולה להמשיך כאילו כלום?
האחת לבלות את שארית הערבלילה בהלקאה עצמית איזה סתומה כשלון אני ולבשל ככה עוד בולמוס להיום.
השניה לסדר את החדר, לשים מוסיקה, נר, לעשות רשימה קטנה מה יש לי לעשות השבוע שחשוב לי, לדמיין את עצמי מצליחה, לראות איזה פחדים עולים, איזה מחשבות עושות לי מצב רוח רע ומקלקלות לי, להיות עם עצמי להקשיב לי, להגיד לעצמי מילים טובות שהייתי רוצה שמישהו יגיד לי אותם.
לאט לאט, כל יום, כל שעה, כמו פצע שמגליד, אם לא ממשיכים לחטט בו כל היום…. ואם תרצי דברי איתי, את זה כבר אמרתי?
🙂
האופטימיות שלך היא קוסמית. הלוואי וזה היה כל כך פשוט.
לא פשוט. התמכרות זה ענין רציני. תראי אנשים מעשנים, הם יודעים שזה חרא אז מה, מפסיקים?
זה לא פשוט, אבל זה אפשרי.
הבעיה היא שזה לא בדיוק כמו סיגריה.. אחרי שאנשים נגמלים מסגריות הם לא צריכים להתמודד עם זה יותר מדי, הם פשוט לא נוגעים בזה. עם אכילה זה טיפה יותר בעייתי, אי אפשר לא לאכול. כל ביס מיותר, אצלי לפחות יכול לעורר בולמוס.
כרגע זה כך. אבל כשתתרגלי לרווח ולהקשיב לעצמך ותעיזי מידי פעם לא לקחת יותר ממה שתכננת, ותתגרלי להיות זאת ששומרת על עצמה מפני גחמות ההתמכרות, אז כל פעם זה יהיה יותר קל.
את תלמדי להכין לך פעולות אחרות שבא לך לעשות. ותעיזי להתחיל אותן למרות הרעש הפנימי. לאט לאט המתג מאבד מכוחו.
כשאת מתחילה לתת צאנס לכוח האמיתי שלך זה מתחיל לבעבע לכל התחומים של חייך. מי שמתגבר על התמכרות וחווה את החופש שבבחירה זו מתנה לחיים.
תודה, באמת. נתת לי הרבה חומר למחשבה היום. ממחר התחלה חדשה?
שיהיה שבוע טוב
הרבה אהבה ואופטימיות
זכרי לחפש את היהלומים שמוחבאים בך
וגם באחרים..
קצת חבל שהשיחה נגמרה, היא הבהירה לי הרבה דברים ואני הרבה יותר מחוזקת עכשיו.
שיהיה שבוע נפלא!
והשיחה לא נגמרת לעולם…. רק עושים הפסקה קטנה לנוח ולעכל… 🙂
שבוע מעולה יקרה
אני יכולה להתייעץ איתך לגבי כמה פרטים מאוד טכניים בקשר להחלמה? רק כדאי להקטין את הפחד והחרדה..אני ללגמרי מוכנה לצאת מזה..
0543394798
עצוב שאלו הדברים שמעסיקים אותי בזמן שיש דברים הרבה יותר גדולים וכאובים כמו מוות.
כל אחד והעצוב-שמח שלו… יש תקופות נהדרות בחיים, ויש תקופות שנראות קשות, ורק אחר כך את מבינה מה זה שרת אותך. אבל בואי לא נקדים את המאוחר.
אני לא יודעת אם זה יעזור, אני בת 18 וחצי, וסובלת מאותה בעיה בדיוק כמו שלך. גם לי היה טיפול, גם אני הפסקתי לצום, וגם אני ממשיכה לזלול.
אני מנסה להפסיק, כל פעם חושבת שזו באמת היתה הפעם האחרונה, ואז זה תוקף שוב. וזה מדכא.
אני קוראת כאן את התגובות של חניתה כבר חצי שנה והן באמת מאוד מחזקות. כי זה לא באמת משנה איך אנחנו נראות או כמה אנחנו אוכלות, אלא מה אנחנו חוות ומה אנחנו עושות. אני לדוגמא מאוד אוהבת לצייר, אבל מהפורום הזה ומשיחה עם חניתה הבנתי שהרבה פעמים אני מנסה להימנע מלהתבטא (לדוגמא בציור), ובמקום להוציא ממני החוצה, אני מכניסה פנימה- אוכל.
אני מקווה שנגיע למקום שבו לא נפחד להתבטא ולעשות דברים שאנחנו חוששות מהן. בינתיים תהני, תדברי עם אנשים, תעסיקי את עצמך. זה יעזור. חניתה נסתה להיגמל שוב ושוב, ובסוף זה הצליח.
ו…. הכי חשוב זה החיוך 🙂
עוד לא פגשתי בולימית שלא היתה יהלום שבכתר
לא פגשתי אחת שלא יכולתי לדבר איתה על הכל תוך שניה וחצי
כל אחת מכן ברוכת כשרונות ובעלת חוכמה אדירה
שצריכה להתמודד מול עולם תקוע בחשיכה ושיפוטיות ואנרגיות מוזרות ומיותרות
עם כל אחת מכן יכולתי לרוץ ולרקוד בדשא אינסופי
בכל צורה, בכל תסרוקת, נשמות גבוהות מוארות
כולנו מחזיקות ידיים, אף אחת מכן לא באמת לבד
הנה דוגמה ותודה לך יקרה שאת תומכת בה
שולחת לכולכן אהבה אינסופית וחיבוק גדול.