שלום, אני רוצה להפסיק.כל אירועי ימי הזיכרון מעוררים בי רצון עז לחיות את החיים.. הבעיה היא שאני אחרי בולמוס..אני כל רוצה להוציא הכל..מפחיד אותי המחשבה שכל הכמות העצומה הזאת תישאר בגוף שלי ותהפוך לשומן..מה לעשות??
תראי זה מאד חזק. זה יושב על המנגנון הבסיסי ביותר בגוף. וזו התמכרות. התמכרות זה אומר שאתה מאמין למערכת ההפעלה שלך שאומרת לך תאכל לך תקיא. מאמין לה. היא יותר מתוכחמת כמובן, מתנסחת בחוכמה.
אני סקרנית לדעת אם הצלחת להתגבר על הצורך להקיא או לא. אם כן שאפו, אם לא – לא מפתיע, זו התמכרות. כמו סיגריות. המוח אומר אני חייב והנה אני מאמין ועושה.
הרצון העז שלך לחיות את החיים לעומת זאת – זה מעניין. זה מעניין וחשוב, כי זה מראה לך שביתר הזמן את מוותרת.
ולמה את דווקא צריכה לוותר על החיים? מה עשית רע?
נכנעתי. לא אכלתי לפי מה שהצבתי לעצמי..נתתי לבולמוס להשתלט עלי..זה מה שמכניס אותי לדכאון ולא נותן לי לחיות..אני כאילו מרגישה שלא מגיע לי.שאני לא שווה כלום..לעומת זאת בימים האחרונים אני רואה את מה שאנשים כביכול נורמליים חווים, שכול, כאב על יקירים שנרצחו ואני מרגישה שהכאב שלי בכל הקשור לאוכל מתגמד לעומת זה אני מרגישה נורא עם עצמי על הרדידות שבי שהצרה הכי גדולה שלי זה המשקל והאובססיביות האלו שמונעים ממני לחיות באמת.
בסוף הקאתי..אני לא יכולה שלא
הבנת אותי בדיוק ההיפך ממה שהתכוונתי
או שלא
את רודה בעצמך על כל דבר
מעמידה תנאים לאהבה שלך את עצמך
עד שלא תהיי רזה
עד שלא תאכלי כמו רובוט
עד שלא ועד שלא
לא תאהבי אותך.
ואני תוהה אם יש מצב שתאהבי את עצמך כפי שאת עוד לפני כל התנאים האלה ותביני שאת אנושית וחלק מעולם מטורף ששופט אנשים מבחוץ ולא מסתכל לא בעיניים ולא בלב של אף אחד.
היי אני אור אני בולמית כבר 3 שנים הייתי ילדה שמנה ממש ורזיתי 40 קילו מלפני 3 שנים ומאז אני שומרת על המשקל בעזרת ההקאות המשפחה שלי מודעת למצבי (אמא ושני אחיותי ) אני לא אנורקסים אני במשקל מאוד טוב והמחזור שלי סדיר ביותר למרות כל זה אני חוששת ונימאס לי לחיות ככה הבעיה היחידה שלי שאני מודעת לזה מודעת לסיכונים מודעת לכל הבעיות ויודעת שאני לא ישמין מימה שאני אוכל נכון אבל כשאני אוכלת אני מרגישה נפוחה והבטן יוצאת וישר מתחיל לי פסיכולוגיה של אני שמנה וזה יתקע לנצח וכשאני מתחילה לאכול אני לא יודעת לעצור ביקשתי קבן בבסיס אבל עדין לא נותנים לי כבר חודשים נימאס לי נימאס לא להנות מאוכל נימאס לבלות את רוב הזמן בשירותים מול האסלה שחכתי לציין אני מקיאה בדירות של לפחות פעמיים ביום
והאוכל היחיד שניכנס לי לפה ולא יוצא מהפה זה שוקולדים במבה ודובונים חטיפים שנמאסים בפה זה פסיכולוגיי אני פונה אלייך תעזרי לי אני מיואשת מיואשת מיואשת מהחיים שבניתי לעצמי …
אור יקרה
מה אומר שעוד לא אמרתי על איך מודל היופי המעוות מעוות לאנשים את החיים… איך הפחד מלהשמין גדול מהפחד לפספס את החיים, ואיך כולנו נופלים באותה מלכודת.
אני שמחה בשבילך שכולם בבית יודעים ומקבלים את זה. צרה אחת פחות… לא צריך לשקר ולהתרחק מכולם.
בו בעת הייתי מאחלת לך לצאת ממעגל האוכל הקאה אל החופש שיש בחיים.
אני מסיימת בימים אלה ספר בנושא, הוא יכיל את כל מה שיש לי להגיד לכן בנות יקרות כל כך, ועצובות כל כך, בינתיים תחשבי את על דרכים להעביר את תשומת הלב שלך אל מה שבאמת חשוב לך בחיים, שמה זה יהיה למשל?
שלושה חודשים עברו. שלושה חודשים מאז שכתבתי כאן בפעם הראשונה. שלושה חודשים מאז שהבנתי שאולי יש כאן בעיה. שלושה חודשים שבהם נכנסתי עמוק פנימה. עמוק לתוך ההקאות. עמוק לתוך הטירוף. עמוק לתוך המרדף אחרי האוכל וההקאות שאחריו. לא רוצה להקיא. אבל יותר מזה לא רוצה לעכל. לא יכולה לעכל. יותר מזה-אסור לי לעכל. המשקל יורד אבל גם אני. הימים הפכו למרדף אחרי הרזון. הרזון הפך לצורך קיומי. אבל אני לא אני. אני לא קיימת.
המהירות שבה מאבדים שליטה בין אכילה מבוקרת לצום או בולימיה היא מפחידה. רגע אחד בן אדם אומר אני רק ירזה קצת ואפסיק ורגע שני אין לו יותר שליטה על חייו.
האם הזהרתי אותך מספיק? האם אפשר להזהיר אנשים מספיק? האם לא מזהירים אנשים מפני עישון אלכהול וסמים ובכל זאת הם נופלים להתמכרויות האלה? מה יש בנו שלא מקשיב לאזהרות וחושב שאצלו זה יהיה אחרת….?
אז מה עכשיו מתוקה יקרה? מה את רוצה לעשות? איך אני יכולה לעזור לך? אני יכולה להבטיח לך שמתישהו זה יגמר, השאלה אם תוך חודש שנה חמש או עשרים שנה.
בינתיים אם תרזי ממש מדי יאשפזו אותך, ואם לא אז סתם תחיי חיים כפולים שחלק מהיום יהיה לך שקט של טעים לי וחלק מהיום יהיה לך רעש של איפה להקיא או איזה כשלון אני. זה עמוק וזה עצוב וזה חרא אבל זה אפשרי.
הקטע שאני חשבתי שכלום לא קרה לי מזה ולאחרונה אני מתקשה לעכל דברים מסויימים. אחרי 20 שנה שאני כבר לא מקיאה פתאום הגוף מתמרד נגד לחם לבן, נגד המבורגר… פתאום אני צריכה לחשוב פעמיים מה אני מכניסה לפה, אני שהתרברבתי שאני יכולה לאכול הכל במידה… מסתבר שצדקתי לגבי השינויים של הגוף בתקופות שונות, בגילאים שונים, שאנחנו לא רובוט אלא אורגניזם חי, והגוף שלי חכם ויודע שבגילי 52 כבר יש דברים שלא בא לו עליהם, אחרי שכל החיים סבל אותי בשקט ובאהבה…
מה שאני באה להגיד אני חושבת, שלאהוב את עצמי זה להקשיב לגוף שלי ולא רק לראש ולעיניים הגדולות… לראות מה עושה לי טוב ובאיזו כמות, כל זאת על מנת להיות מסוגלת לחיות את יתר החיים שלי בתחושה נעימה של קלילות ואנרגטיות, זה מה שחשוב, לסנכרן את הגוף שלי עם סוג החיים שאני רוצה לחיות. לא לוותר על החיים כי זה בכי יותר גדול מכל הקאה ומכל מילה שמישהו יגיד לי על איך שאני נראית. פאק דט, מותר לי לחיות, ואני הראשונה שצריכה לאפשר לעצמי לחיות. הראשונה.
קודם כל תודה שאת את. תודה על המילים ותודה שיש אותך.אני מבינה מה את אומרת אבל כשאני מנסה להבין למה הגעתי למצב הזה אז זה כי היה לי רע להיות שמנה. כי לא אהבתי את עצמי. כי לא הייתי מאושרת. אז אולי אף פעם לא אהיה מאושרת. אבל אולי אהיה רזה. אולי הדבר הראשון שיעלה לאנשים בראש כשהם פוגשים אותי בפעם הראשונה זה לא איזה שמנה מגעילה היא. אולי לא כל בן אדם חדש שאני אפגוש אני אתעסק בזה שהוא חושב שאני שמנה. אולי אם אהיה רזה אנשים יראו אותי ואת מה שטוב בי כי לא תהיה שכבת שומן שתסתיר. אולי אם יראו לי את הצלעות יראו לי גם את הלב.
זה העולם אליו אני שואפת
זה העולם האמיתי המתאפשר לנו
זה גן העדן הקיים פה הנסתר מאיתנו
על ידי כך שאנחנו מעוורים את עינינו בהסתכלות על החיצוני
כולנו, כאנושות, כתרבות…
מי יהיה הראשון האמיץ שיגיד אני רואה את עצמי…
זה מילכוד מטורף. את כל כך צודקת.
אבל אנחנו לא לבד במקום הזה שמנסה לתקן את האווירה הזאת בעולם, וכשתהיה מאסה קריטית של נשים וגברים שמעיזים לקרוא תיגר על הטעות הזאת זה יתחיל להשתנות.
בינתיים אני מסיימת את כתיבת הספר "איך לצאת מבולימיה בלי לספר לאמא" ובקרוב הוא יצא, שם אני כותבת על כל זה מהלב מהכיוון שלי ומקווה שהורים רבים ומורים רבים ובנות רבות יקראו ויפנימו וככה אפשר יהיה להתחיל לנשום יותר בקלות. מקווה מאד.
היי חניתה. זה כבר עובר כל גבול. החיפוש אחר האוכל, הרצון לעוד, חוסר הסיפוק, הדחיפה, ההסתגרות, השקרים, שהייה בשרותים שעתיים בזמן שהברז דולק להסתרה, התירוצים לסובבים.
כל הקטע, שאני דוחפת ואז לא מצליחה להוציא הכל ואז עולה במשקל. כשאני לא מקיאה אני מורידה.
אז למה אני לא מצליחה לעמוד בזה?
אני פשוט רוצה שזה יפסיק!
כבר 8 שנים
זה לא צחוק
יקרה
יום קשה עובר על כוחותינו… כאילו בעיטה לי בתחת לשנס מותניים, כבר אין ברירה, חייבים להתכנס ולעשות משהו. שוב אני שואלת אם למישהי מכן יש הורים עם כסף או קשרים שיכולים לעזור לנו להקים את המרכז גמילה. ואם היה כזה האם הייתן עוזבות את חייכן לששה שבועות ובאות לנסות להחלים?
שמונה שנים זה הרבה זמן, וגם 11 שנה וגם 20 אני מכירה, וגם 3 וגם שבוע, זה הרבה זמן לבזבז על כלום. היום כל כך עצוב לי על כל מה שלא עשיתי בחיים, אני מצטערת שהיום אני לא מקור לנחמה אלא עצובה יותר מכולכן…
אבל מי יודע אולי מכל העצב הזה יצא משהו, אולי גם לי ימאס ואקום ואמצא את הדרך להגשים עבורינו את החלום הזה. ובינתיים רק לנחמה קטנה אומר שלמרות שעובר עלי יום קשה להחריד, זה לא גורם לי לאכול יותר או לרצות לבלמס ולהקיא, כלומר כשזה עובר זה עובר לגמרי. וזה המשפט הכי מעודד שאני מצליחה להוציא מהפה היום…
שולחת לכן אהבה והבנה, ותזכורת שאתן מופלאות כל כך, אולי דרך שאזכיר לכן אזכר גם אני בעצמי…
נראה שבאמת עבר עלייך יום לא קל..
מקווה שנראה ימים טובים יותר.
אפשר מתיישהו להתקשר ולדבר, בטוחה שזה יהיה לי ממש קשה. בחיים לא דיברתי על זה. הערב אני לא יכולה, מתי את תוכלי? כמובן רק אם תרגישי טוב יותר
פניתי אליך לפני כחצי שנה דיברנו בפלאפון , אבל שיחת עידוד זה לא מה שעזר לי ואני לא מתפלאת .
אני כבר ממש על סף ייאוש כל יום אני אומרת מחר אני אפסיק אני כבר כמה שנים עם המחלה הזאת אני לא אותו בן אדם , אני עייפה כל הזמן , הלימודים התדרדרו , אמא שלי שאלה אותי אם אני מקיאה כי כבר אי אפשר להסתיר היא פנתה אל היועצת הייתה לי הזדמנות לטפל בזה אבל הסתרתי את זה ואמרתי להן שהן טועות . הבושה יותר חזקה ממני , אני כל כך רוצה לחיות חיים נורמלים , אני עוד מעט מתגייסת מתחילה חיים אני לא יכולה להשאר עם הנטל הזה עלי , נפגעתי מהמחלה הזאת מבפנים ומבחוץ , השיניים , הלסת נפוחה , כאבי בטן כאבי גרון , חברים לימודים הכל נהרס לי .
עוד 5 חודשים אני אהיה בת 18 אני אוכל לטפל בזה ללא ידיעת ההורים ?
כואב לי לשמוע, אני מרגישה את הכאב שלך ושל הרבה בנות, וגם לי קשה. היום קשה לי מאד. היום קשה לי להאמין.
הזמן עובר ואני לא קרובה יותר להקמת מרכז גמילה משהייתי כשדיברנו. הספר שכתבתי על "איך לצאת מבולימיה בלי לספר לאמא" יושב על הדסקטופ שלי ומחכה שיהיה לי אומץ להוציאו. עברתי מלהרגיש חסרת בטחון לגבי המראה שלי ללהרגיש חסרת בטחון לגבי יכולתי לחיות כאן במדינה הזאת. גם אני מאבדת לפעמים תקווה. כל הבנות המקסימות, המוכשרות, החכמות שיצא לי לדבר איתן ולהתכתב איתן ואפילו להפגש, כל אחת מכן עולם מלא מתנות, וסביבינו אמהות וחברים שאוהבים אותנו וזה לא מצליח לחדור דרך החומה ששמו שם.
אני כותבת לך ובוכה, כי לפעמים אני גם לא יודעת איך אפשר לעזור. הלואי ויכולתי. יש לי רעיון, מתוך הבכי בא לי רעיון. אולי אשלח לך את הורסיה הזאת ותגידי לי אם כן או לפרסם… אני רוצה לעשות חוברת עבודה, אני מאמינה שזה יכול קצת לעודד ולתת כיוון לבנות. אולי תקראי ותתני לי פידבק?
הוא קורא לי.
יש תמרים שמתחבאים בארון, ופיצה חצי יבשה על השיש, ובידיים קדימה ועיניים מעוננות אני פוסעת לכיוונן, אוכלת. אוכלת כל מה שאני יכולה. פעם היה צורך במקום, פעם הייתי זקוקה לזמן, היום צלחת מלאה או ארבע קוביות שוקולד קפואות נאכלות ביחד, ללא זמן, ללא מקום, אחד אחרי השני. ואם מכשירים חשמליים יכלו לדבר המקרר היה מבקש שאשאיר אותו פתוח, ככה החיפושים שלי אחרי העצבנות העמוקה בנשמה לא יהרסו לו את ציריו. אוכל.
א.
ו.
כ.
ל.
למה הכל סביבו? רציתי אהבה, יש לי אהבה, ועדיין החור השחור שבפנים תר אחר המאהב הקדמון, לוקח כמה שאפשר. לפעמים בוחרת להקיא, לפעמים בוחרת שלא. באוכל איכשהו אני תמיד בוחרת.
ארוחת בוקר אמורה להיות רק אמצעי, לא מטרה. כנ"ל לגבי הביניים, והצהריים והערב והלילה. לעולם לא מטרה. אוייב שמרגיש כ"כ מר. אוייב שטעמו מתוק כ"כ. טעים כ"כ. לשנייה. עד שהיסורים מציפים ואת בקושי יכולה לנשום ומחפשת אותו שוב.
אף אחד לא ידע. לא אבא, לא אמא, לא החבר המדהים שלי. לא החברות הכי טובות. אף אחד. אולי רק הקב"ה שמקשיב לדמעות שנושרות; הלוואי והייתי רגילה. וזאת לחישה שחוזרת על עצמה נואשות, בשקט, בדממה. הלוואי והייתי רגילה. הלוואי והייתי רגילה. למה אני לא רגילה?
זה כואב. זה כ"כ כואב. בבטן, בלב, בגרון. בנשמה. זה כואב כאילו פותחים אותך חיה, מזהמים וסוגרים את הכל בצורה מושלמת. ואף אחד לא יודע. אף אחד לא רואה. ושורף לך. ועצוב לך. וכל התאים זועקים מהבערה שאוכלת אותך בעודך בחיים, אבל אף אחד לא ישמע. זאת שפה אחרת, לא של אנשים רגילים. זאת שפה של אנשים שמרגע שפוקחים את העיניים יודעים שהיום החדש מביע איתו עוד קרב חדש. מלחמה שמתחוללת לא בשדות, לא על אדמה יבשה, אלא בראש; מחשבה אחר מחשבה. גל כאב אחר גל כאב. הנשמה כבר פצועה.
היא מותשת.
היא מיואשת.
היא רוצה לחזור למעלה.
כי כל שנייה שהיא פה היא סובלת ונשרפת וכואבת, ולא נשארו לי שום מילים של נחמה לעטוף אותה עוד.
התפוגגה התקווה.
יקרה מוכשרת גדולה מהחיים
אם היית רגילה
האם היית כותבת כך?
האם היית יודעת להגדיר כך מצב אנושי?
האם היית אומנית?
להיות רגילה, בעולם בלתי רגיל, בלתי שפוי, בלתי הוגן, האם יתכן דבר כזה? האם מישהו מאיתנו יכול לשתוק במקום שהאהבה חסרה?
נכון אף אחד לא יודע, אבל האם זה משנה?
את מכורה, זאת התמכרות, זה לוקח את החיים, וצריך המון כוח ואהבה כדי לנצח פה. אם היית רגילה אולי לא היה לך הכוח הזה לעולם. אינך רגילה, את אדם חזק מאד, חזק מספיק כדי להפוך את הקיבה על פיה. כשתביני כמה חזקה את, תביני שהאלוהים בך, שאינך רגילה אך לטובה הוא הדבר, אז תתמלאי אהבה לעצמך יותר גדולה אפילו מאהבתו של חברך המקסים, אהבה שאומרת אני פה כדי להשאר, אני פה כדי לתת ולקבל אהבה, אני כאן כדי לחיות.
דיי דיי כבר שייגמר כבר הסיוט הזה!!
אלוהים לא יכולה יותר פשוט לא יכולה!!
אני רוצה לחיות כמו כולם מה כבר ביקשתי?? רוצה להיות ילדה נורמלית לא להתעסק כל היום באוכל ובהקאות!! מעדיפה כבר למות מאשר להמשיך לחיות ככה!! אבל אין אין אני כנראה לא אצא מזה לעולם!!נועדתי לסבול בחיים האלה לא רואה את עצמי יוצאת מזה כמה שאני רוצה פשוט לא מצליחה! ואין לי כוחות להתמודד במשך כל החיים שלי עם הדבר הנוראי הזה עם הפאקינג באמת מפלצת בת זונה שהורסת את החיים האלה!!!
איזה כיף לכל הבנות שלא מקיאות שלא יודעות מה זה בכלל!! תחיו ותהנו מהחיים זה פשוט סבל נוראי.. איום ונורא!!! כלכך חלשה אבדו כוחותיי..
לאחרונה בתי הודתה בפני שיש לה בעיה. היא אמרה שהיא ממש אובססיבית לגבי המשקל ורוב חייה מתנהלים לפי אוכל. היא אמרה שיש לה התקפי אכילה מאוד מאוד גדולים שלטענה הם בלתי נשלטים ולאחריהם היא מסוגלת להרעיב את עצה ימיפ שלמים וגם לעשות פעילות גופנית מרובה מאוד כדאי לא לעלות במשקל. היא אמרה שמעולם לא ניסתה להקיא. האם היא במחלת הבולימיה?
בנוסף היא מתלוננת על חולשה וסחרחורות ואפילו התעלפה לאחרונה. האם יש קשר בין הדברים?
מה לעשות? למי לפנות?
תודה. אמא
אמא יקרה
כפי שאת ודאי מבינה בתך אינה הקורבן הראשון של מודל היופי הבלתי אפשרי והשפה ההשוואתית והשיפוטית שעל פיה נוהג העולם של ימינו. מציבים בפנינו חידה בלתי פתירה וכל אחת משלמת על זה בדרך אחרת.
התקפי הזלילה נובעים מההרעבה וחוזר חלילה. צריך לאזן את הדברים בדרך לא קיצונית כי זה יוצר את ההיפך. אם היא כרגע לא מקיאה היא לא בולימית על פי ההגדרה, כי בולימית אוכלת ומקיאה. לפעמים ימים שלמים שנים רבות. זאת התמכרות.
בתך נשמעת לי בשלב שבו היא מנסה לשנות את עצמה כדי להשאר שייכת ראויה לעולם הזה, והדרך הנכונה היא כמובן לאזן, למצוא תפריט נוח, אולי ללכת לרופא סיני שיתאים לה תפריט שנכון לגוף שלה. מותר לה לרצות להגיש נוח בתוך גופה, אבל צריך לבדוק אם זה אמיתי או מדומה. אם היא נראית בסדר ורק חושבת שהיא שמנה ביחס למודל היופי של קיסם, אז כן, היא במצב שצריך לעזור לה. אם היא קצת מעל המשקל שנוח לה, אפשר למצוא תפריט קצת פחות כבד אבל לא דיאטה. הסוד הוא במינון, בכל דבר.
את מוזמנת להתקשר אלי 0543394798, כשאני יכולה אני עונה. הרבה אהבה ממני.
קראתי פה את כל ההודעות ואני מרגישה מוכנה לצאת לדרך..
את כותבת פה שמה שאת עשית זה לאכול 1800 קלוריות ביום.
אני נורא רוצה לצאת מהבולמיה אבל המספר 1800 קלוריות נורא מפחיד אותי.. אני לא בתת משקל,ואני מאוד חחוששת מהעלייה במשקל..
רציתי לשאול עם 1800 קלוריות זה כולל פעילות גופנית? כלומר מי שלא עוסק בספורט צריך לאכול פחות?
תודה גדולה.
היי יקרה
זה כמובן מאד אישי
וזה מה שהיה נכון לי. מה שחשוב שלא תלכי על משהו שהוא נמוך מדי כי אז תכשלי. צריך למצוא את האיזון בכל דבר.
את צודקת שפעילות גופנית מאד רלוונטית אבל צריך להזהר מלהפוך אובססיבי גם בזה כי אז מה שקורה שממשיכים לסגוד למעגל הזה של נסיון לאזן אכילה מופרזת על ידי דבר אחר.
פעילות גופנית אמורה להיות מהנה, נעימה, אנחנו נולדנו לזוז, לנוע, וגם לנוח… גם לישון… מי שמאזן את עצמו גופנית גם לא ירגיש את אותו צורך שיש לגשת למקרר כל רגע של מישהו שיושב מול הטלוויזיה כל היום. אין מה לעשות לא לזה נועדנו…
אני לא מאמינה שיש משקל שנכון לשתינו. יש מה שנכון לך ומה שנכון לי, והאוסטאופתית שלי אומרת שחמישה קילו לכאן ולכאן לא אמורים לשנות לנו כלום. חוץ מהענין החברתי של מודל היופי שפה אין איך לעזור אם מישהי רוצה להראות ממש ממש רזה וזה ידפוק לה את כל החיים עדיין זה לא ישנה לה והיא תתעקש לרזות עוד.
אז מה גובהך? בואי ננסה יחד לחשוב מה יכול להתאים לך כנקודת פתיחה.
בהתחלה הגוף עדיין לא יאמין לך. צריך לבנות אמון. נסי לאכול מנות קטנות כל שעה שעתיים. כשהגוף יראה שיש אספקה שוטפת הוא יפסיק לאגור ויתחיל לסמוך עליך.
הרופא הסיני שלי אומר שהקיבה זה איבר טיפש. מה שנותנים לו הוא מתרגל… סבבה. אז אחרי כמה זמן ה1800 האלה כבר יפעילו את מנגנון הרעב שובע בהתאם. את מבינה?
אז בהתחלה צריך סבלנות ואמונה. למעשה זה נכון לכל דבר בחיים. תמיד האתגר שלנו מלמד אותנו יותר משיעור אחד.
והכי חשוב זה להגדיל את מינון ההתעסקות שלך בפנימיות שלך ובדברים אחרים שאת רוצה לחוות בחיים האלה. באמת לקחת אחריות על חייך ומה יש בהם, מי את ומה את מביאה לעולם. כל אחד מאיתנו הוא חלק בפאזל הזה, גם אם מישהו בכיתה לא חושב שזה כך. גם אם עולם שלם עסוק בלשפוט ולבטל אנשים, זו עדיין לא האמת. האמת היא שכל אחד חשוב ויש לנו חיים שלמים לגלות במה. לגלות מה ייחודי בי, מה אני אוהבת ורוצה לחוות. ככל שתעבירי תשומת לב מהחוץ פנימה וממראה למעשה כך לאט לאט או מהר מהר הבולימיה תתאדה מחייך, עקב חוסר ענין. התפל יעלם והעיקר ישאר וכל מצב הרוח שלך ישתנה וכל הכוח שלך יחזור אליך. תשני טוב, תעשי דברים שאת אוהבת, תאכלי אוכל מזין וגם אוכל לא מזין אבל טעים לנשמה, הכל במידה הכל באיזון. זה הסוד.
בהצלחה רבה לך ואנחנו כאן מחזיקים לך אצבעות!!
הפחד אומר לך שזה קשה… בגלל זה נמנעת מזה עד עכשיו…
אבל למעשה זה יכול להיות מסע מרתק וזה אכן כזה… ללכת עם האינטואיציה שלך לאן שמעניין אותך, להתחיל כמו ילדה לתת לעצמך להתנסות ללא שיפוט בפירגון מלא. להיות בתהליך של גילוי מי ומה אני, לגלות דברים נעימים ויפים בי, ולמצוא אנשים שכמוני אוהבים וכמוני מפרגנים, ולפרגן גם להם… ליצור סביבי עולם שנעים לי לחיות בו, להוות השראה לאחרים במציאת השלווה הזאת שלך, ואז כשתתחזקי קצת תוכלי לאתגר את עצמך בדברים שהיום נראים לך בלתי אפשריים עבורך.
לראות את התנאים שאת שמה על עצמך לפני שאת מרשה לעצמך לרצות משהו בכלל… זה שריר שלא אימנו אותנו להשתמש בו…
אני מבטיחה לך שככל שתעמיקי להכיר את עצמך כך תהיי מאושרת יותר, כי אין משימה אחרת מלהיות מי שאני, ולהשתלב בסביבה שזקוקה לי בדיוק כפי שאני.
אהובה
החיים הם דף חלק
אין משהו שאמורים לעשות בהם ואין להם משמעות אחרת מלבד מה שנבחר שיהיה בעל משמעות עבורינו.
מתחילים בכלום. שקט. ואז מתישהו עולה משהו, כי אין ואקום בטבע. עולה משהו שהוא לא אוכל והקאה. הראשון שבא נזרום איתו. ואז יבוא השני. תמיד יש משהו.
לנשום. כל הזמן לנשום ולזכור שאין דבר יותר חשוב ממה שקורה פה איתי עכשיו. גם בכלום יש לנשום. להרגיש מה זה אומר לחיות בכלל.
אנחנו רגילים בעולם המערבי מיד למלא את הזמן במשהו, כמו מוצץ, אבל במזרח לשבת בשקט זה לגמרי חוקי…
מתוך הכלום יגיעו הדברים שמלהיבים אותך. תיעני להזמנות האלה בחיוב, אל תחכי שהחיים יתחילו, שתהיי גדולה, שתהיי רזה, שתהיי עשירה, תתחילי עכשיו לעשות דברים שמלהיבים אותך. את מוזמנת לחלוק איתנו את הדברים שמצאת, או לשלוח לי בפרטי אם את חוששת שזה יחשוף אותך. ובכל מקרה אם תמצאי את עצמך נמשכת למקום המוכר של האוכל וההקאות תזכרי שזו התמכרות… זה לא קל… להיפך, מי שמצליחה – כל הכבוד לה!
קודם כל חניתה אני רוצה לומר לך שמה את עושה הוא פשוט מדהים! קראתי פה קצת וראיתי את עבודת הקודש.
אני סובלת מהפרעות אכילה כמעט 10 שנים, התחיל ככמעט אנורקסיה (45 ק"ג, שנעצרה בזמן, אחרי כמה חודשים בלי וסת), המשיך לבולמוסים ללא הקאות, ובשלוש שנים האחרונות בולמיה עם הקאות.
אני ממש רוצה להתגבר על ההפרעה בעצמי. הייתי בשני טיפולים פסיכולוגיים + קואצ'ינג להפרעות אכילה וזה לא באמת עזר.
יש לך טיפים? עקרונות? משהו שיכול לעזור לי בגמילה?
אז ראשית רציתי לדעת איך הופסקה האנורקסיה? שנית האם זכית במחזור החודשי שלך בחזרה? ושלישית בת כמה את אם אפשר לדעת, רק כדי למקם בערך את גודל החופש שלך בחיים…
מעבר לזה הטיפ הראשון שאני יכולה לתת לך זה שאת יכולה להתיחס לבולימיה כאל התמכרות לכל דבר, וזו הסיבה שפסיכולוגית וקאוצרית לא יכולות באמת לעזור לך, לא כל זמן שאת הולכת מהן ישירות הבייתה אל המקרר המוכר והידוע.
תסתכלי על כל המעשנים והמכורים השונים שהם לא אנשים רעים בהכרח אלא המוח שלהם שולט בהם וגם אם יושיבו אותם מול אלף פסיכולוגים הם יחכו בסבלנות לסוף השיחה במקרה הטוב כדי להדליק את הסיגריה.
כך שאנחנו מול אוייב קשוח שיושב בתוכינו. נחזור לשאלה הראשונה שלי איך הופסקה האנורקסיה, אולי נמצא שם רמז לאיך אפשר בחיים הספציפיים שלך לעצור משהו כזה…
היי. תודה על התגובה. אני בת 24 היום.
כשהבנתי משיטוט באינטרנט שהמצב שלי מדרדר, אמרתי לאמא שלי שאני לא מקבלת וסת, הלכנו לרופאת נשים, קיבלתי כדורים כדי להחזיר את הוסת והיא גם זו שהפנתה אותי לדיאטנית… הדיאטנית נתנה לי תפריט ומשם התחילו הבולמוסים. 15 קג בחמישה חודשים.. מאז אני עם הבולמוסים.
אף אחד לא יודע שאני מקיאה.. המשפחה רק יודעת שיש התקפים אבל בלי הקאות.כדאי. לי לספר להם?
יקרה
אם אמא שלך כזאת ג'דאית שתופסת אותך באוזן ולוקחת אותך לאנשים הנכונים לעזור לך, ואת באמת רוצה להפסיק אז כן, כדאי לספר.
אני ממליצה על טל חייקין, תזונאית קלינית שמתמחה בהפרעות אכילה. חפשי אותה בפייסבוק.
היא עובדת יחד עם פסיכולוגית שעובדת בשיטת CBT וביחד היא אומרת שזה מצליח. שווה לתת צאנס.
אני בת 23 והפעם הראשונה שאני זוכרת שהבולמיה הופיעה הייתה בגיל 13 ומאז התנדנדתי בינה לבין תקופות ארוכות של הרעבה ואפילו תרופות של אכילה בולמוסית מבלי להקיא, לא זכורה לי תקופה שחייתי בשלום עם אוכל, או צרכתי אותו בצורה שיכולה להחשב נורמלית. השנה התחלתי תואר ראשון, בחצי שנה לפני תחילת הלימודים הרעבתי את עצמי ועסקתי בפעילות גופנית בצורה קיצונית שגרמה לי לפציעות שעדיין לא החלימו ומפריעות לי בתפקוד היומיומי. מתחילת הלימודים, בערך חצי שנה נשאבתי חזרה למערבולת האכילה מוגזמת-הקאה, לא משנה מה ניסיתי בכוחות עצמי אני לא מצליחה לשבור את המעגל ומרגישה שהמצב ממשיך להחמיר. כרגע ההתקפים מתרחשים פעם ביום יומיים ואני באמת מרגישה שאיבדתי שליטה. מעבר לפחד מהעלייה במשקל אני חוששת לעתיד שלי, הנזקים הבריאותיים,הנפשיים ויותר מהכל הזמן והאנרגיה שהמחלה הזאת לוקחת ממני, אני עייפה כל הזמן וסובלת מכאבי ראש ובטן באופן קבוע, אני מיובשת רוב הזמן ומרגישה חולשה וסחרחורות. אני נחרדת מהמחשבה על לאכול מול אנשים כי תמיד קיימת האפשרות שאני אאבד שליטה. אני מרגישה שהבולמיה מנהלת אותי ואני לא מוכנה לקבל את זה יותר, אני לומדת מקצוע שמרתק אותי ושאני מאוד רוצה להתקדם בו ומאמינה שיש לי את היכולות, אני יודעת שהלחץ והפחד מכישלון קשורים באופן ישיר להתקפים, אבל גם הידיעה הזאת לא מאפשרת לי לשלוט בזה, כמו חוויה חוץ גופית, אני מודעת למה שאני עושה אבל אני לא מסוגלת להפסיק. נמאס לי להתבייש לצאת מהבית , נמאס לי לחשוב 24/7 על אוכל, נמאס לי לא לקנות בגדים כי אני לא יודעת כמה חמורים יהיו הבולמוסים של השבוע, ונמאס לי לשמור את כל זה לעצמי. אני רוצה לצאת מזה ואני מוכנה לעשות הכול..איפה מתחילים?
יקירתי
ראשית קראי את העמוד הזה מתחילתו ועד סופו.
יש בו את הקרקע שעליה המוח שלך למד לתקוף את עצמו.
אחרי כן את מוזמנת לכתוב לי לפרטי atounh@bezeqint.net
ואני גם מזמינה אותך לצלצל אלי. הכי טוב בשעות הערב המאוחרות, אני ערה עד מאוחר בדרך כלל.
כולנו במצב כמו שלך עד שנמאס לנו בגדולללל עד שנגענו במיץ של המיץ של הזבל ובא לנו לעלות חזרה לחיים.
יש לי הרגשה שהגעת לשם אבל אינני יכולה לדעת עד שלא נתחיל לנוע. זו התמכרות, התמכרות קשה כי הסם נגיש וקיים בכל רגע. את לא אשמה בכלום, זו מחלה תרבותית שהם לא מכירים באחריותם עליה ולא מעניין אותם לפתור את זה, סליחה שאני אומרת ככה אבל לצערי אלה התשובות שאני מקבלת מאנשי עסקים שפניתי אליהם לפתוח מרכז גמילה. זה לא כלכלי לדעתם. עצוב מאד. אני מקווה שאיזה אבא עשיר של מישהי יצלצל יום אחד ויגיד בואי נעשה את זה. אבל עד אז אנחנו במיילים וטלפונים, שזה קצת קשה נגד המתכרות כל כך מסיבית. מחכה לך. אני הצלחתי. מאמינה שאולי תצליחי גם את.
אני חושבת שאני כותבת כאן ומתמודדת עם הבעיה שלי כבר יותר מדי זמן. חוץ מזה שאני כבר בת 19 עוד כמה חודשים. אפילו דיברתי איתך פעמיים בטלפון.
אני לא מקיאה, לא הקאתי אף פעם, אלא רק יש לי בולמוסים.
כבר 3 שנים. התמכרות מגעילה שפשוט לא עוברת.
זה התחיל בתור התנגדות של הגוף לאנורקסיה, ועכשיו זה ממשיך פשוט בתור דרך להתמודדות עם בעיות.
לפעמים אני מרגישה מדוכאת מאוד, מרגישה שאין טעם לחיות בכלל, ואז זה קורה. הייתי בטיפול אצל פסיכולוג שלא עזר לי.
כשאני לא מדוכאת, זה קורה פשוט בגלל שיש לי מטלות שאין לי כטח לעשות.
או כשמישהו כועס עליי או מדבר אליי בחוצפה.
בכל פעם אני יודעת שאני אתחרט על כך אחר כך, אבל משכנעת את עצמי "אבל זה כל כך כיף! זאת גם הפעם האחרונה, אז למה לא?".
כמובן שזו לא הפעם האחרונה.
אני כבר לא מאמינה שאני אצא מזה אי פעם. גם אם הפסקתי לשבועיים במקרה הטוב, זה חזר ובגדול.
אני כבר מיואשת ולא מאמינה לעצמי כשאני אומרת "זהו, החלמתי." כבר משוכנעת שזה ילווה אותי כל חיי.
היום למשל הבאתי אוכל לבסיס, כי בפסח אין מה לאכול כאן ולא רציתי להישאר רעבה. אני שוקלת ברצינות לזרוק אותו כי אני אוכלת ממנו בבת אחת יותר מדי כשאני לא רעבה.
איך יודעים שיש משמעות לחיים? איך את יודעת שאנחנו לא כאן סתם כדי להעביר ולבזבז את הזמן? הרי כל הפעולות ה"חשובות"- ציור, דיבור עם חברים, נגינה וכו, הן סתם כדי שלא נשתעמם. אני באמת חושבת שהחיים שלנו ריקניים מאוד.
לא חייבת לענות, אני בספק אם יש לך זמן לקרוא את כל זה בכלל.
תודה על ההקשבה!
יקירתי
קודם כל יש לי זמן לקרוא כי כל אחת משקפת שאלות שיש לי או היו לי. את שואלת מה הטעם בחיים וזו שאלה שאני שואלת ועונה כל פעם מכיוון אחר כל חיי.
אני חושבת שאין משמעות לחיים אלא אנחנו נותנים להם משמעות. החיים זה הזדמנויות. החיים זה תפאורה להצגה שנבחר להציג עם המשתתפים שאנחנו לומדים לאהוב, ולהכיר, ולשחק יחד. עם הדברים שאנחנו מבקשים לחוות.
אני לא חושבת שלאלוהים איכפת אם את אוכלת או לא. אני חושבת שכשאנחנו עושים משהו טוב עם עצמינו ומשהו טוב למישהו אחר אז משהו מתמלא בנו, אהבה, וזה נותן איזה טעם חדש לחיים.
כל אחד מוצא לעצמו מה חשוב לו, אין דבר אחד נכון לכולם. ולכן כל הנסיונות של החברה לשכנע אותנו שאנחנו לא חשובים אלא אם ניצחנו בכוכב נולד הם מביאים רק סבל. מותר לי לשיר גם בלי להיות בכוכב נולד. מותר לי לשיר עם החברים שלי ועם עצמי. מותר לי לצייר גם אם זה לא יוצג במוזיאון. את אומרת להעביר את הזמן כדי לא להשתעמם – מותר גם להשתעמם… 🙂 זה לא פשע נגד האנושות….
ביקצור כל אחד מוצא את המשמעות שלו ומותר לשנות ומותר לשאול את זה כל החיים. ומותר גם לאכול כל היום זה לא פשע. בחיי שלא. אישית אני מעדיפה לגוון את החיים כמה שאפשר, אבל היתה תקופה שכל מה שעניין אותי זה אוכל. וזה עבר לי. למרות שהייתי בטוחה שזה לעולם לא יעבור. הכל עובר. הטוב והרע. הכל עובר. החיים עוברים. מה שתעשי איתם ומה שלא – יעבור. חיבוק גדול יקרה. הרבה אהבה.
המחלה הזאת מבודדת את עצמך ובונה חומות מול כולם ואת כלואה בפנים זה תקף גם לרגשות שלך… את העצב דיכאון חרדה שנאה עצמי הוא נשאר במרכז ואת כל השמחה אושר אהבה וכו… את מרחיקה! תביני מתוקה שלי החיים יש מלא משמעויות אנחנו עדיין צעירים כדי להבין זאת תחשבי את פה מסיבה מסוימת לא סתם מקווה שתפנימי שאת בחורה מדהימה ושיש לך מעלות טובות אני בטוח שיש מבלי להכיר אותך לכל בן אדם יש!! מקווה שתחיי חיים מאושרים ושבעי רצון ואת המלחמות החסרות בסיס נשאיר בצד
אוף אני באמת חייבת את העזרה שלכן.. אני מבינה שרובכן נמצאות כבר בפנים וזה קשה אבל אני תקופה ארוכה מנסה להקיא .. הצלחתי פעם אחת ואחותי שמעה את זה היא לא הבינה מה זה אבל מאז יש לי איזה משהו שחוסם אותי מלהצליח .. זה לא הפחד שיתפסו אותי זה פחד מהרגשת החנק, מהרגשת חוסר השליטה שבזמן ההקאה
אני ממש ממש אשמח אם מישהי תיתן לי טיפ או תסביר לי איך אני יכולה להצליח ביותר קלות להקיא … אני באמת לא יכולה יותר אני מרעיבה את עצמי ימים שלמים .. אני מעדיפה לדעת להקיא וזה יקל עלי ככ לפחות ככה אני יוכל להחליט מתי להקיא ומתי לאכול ולא ארכיב את עצמי סתם .. אפילו החדר כושר לא עוזר אני רק משמינה ומשמינה וזה סבל…
היי..
אני בחורה מלאה פלוס שפעם הייתה רזה.
לאחרונה בגלל שירותי בצבא סביב בנות רזות הגעתי לקטע הזה של הפרעות אכילה והתחלתי לדחוף אצבעות. מצד אחד אני יודעת שזה לא בסדר, לא בריא וקראתי גם על כל ההשלכות אבל משום מה זה לא הכי מפריע לי, אני רק חושבת על התוצר הסופי של לחזור להיות רזה.כל החברות שלי רזות וכוסיות וכשאנחנו יוצאות זה רק דורך לי על הפצעים. הלוואי והייתי מוצאת את מה שיגרום לי לא להיגרר לתוך זה אבל זה ניראה לי כלכך קל כאילו להיות רזה שווה את ההשלכות. מקווה שיש נקודה שתשנה לי את צורת המחשבה.. למה לעזאזל אני חושבת ככה?? בחיים לא יצאתי מכלל שליטה זה לא מתאים לי!!! Help
את יודעת, חשבתי על זה אחרי הרצאה שנתתי לא מזמן. כשאני שולחת אתכן לחפש לכן חיים מעבר לאוכל, מה אני בעצם מתכוונת? הרי כולם כל היום מתעסקים רק בחיצוניות ובהנאות הגוף. תכלס בשבת מה כולם עושים? אוכלים ונחים, ובערב מה כולם עושים? רואים טלויזיה, ושם כל הרזות והדיבורים על החיצוניות. הדור שלנו עוד קרא קצת ספרים אבל אני לא מכירה הרבה בני נוער שעושים את זה.
העולם של ימינו כל כך משעמם תכלס, מה כבר אפשר לעשות בו?
אני יכולה לחשוב על כל מיני תעסוקות אבל אני לא בטוחה שזה כל כך מעניין. אולי החיים חסרי משמעות עד שלא נותנים להם משמעות ולכן אני יכולה להבין למה מישהו כל היום יחשוב על אוכל ועל הרזיה.
למעשה אשמח אם תעזרו לי קצת ביום הזה, תזכירו לי דברים ששווה לשים בצד את כל נושא האוכל וההשמנה בשבילם. באמת אני שואלת, אמרו לי כדי שאזכר בעצמי וכדי שאזכיר לכם אחר כך בחזרה. בדור שלכם, בגיל שלכם, מה עוד יכול לעניין אתכם?
טוב, האמת היא שאני לא ממש יכולה לייצג את הנוער (23), אבל מה שהסיח את דעתי השבוע מלבלוס ולהקיא, זה ההתעסקות בלימודים והתכנונים שלי לעתיד. האמת היא שכל הסוד הוא למצוא נושא אחר להתעסק בו. זה יכול להיות ציור, כתיבה, נגינה, צילום, לחזק את הקשר עם המשפחה, עם החברים, להתנדב איפשהו, לאמץ כלב, לטייל, לעשות ספורט.. העיקר לא להשתעמם ולא לחשוב כל היום על הארוחה הבאה או אי-הארוחה הבאה. אני יודעת שזה קשה, אבל המטרה היא להקשיב לצרכים האמיתיים של הגוף שלנו ולא לקפוץ בכל פעם שבא לנו לאכול יותר. בסופו של דבר, עם התרגול זה נעשה אפילו קל יותר. אפשר פשוט לצאת להליכה או להיפגש עם חבר/ה כשאתם מרגישים את הדגדוג הזה בגוף שקורא לכם לאכול בלי שליטה. תאמצו לכם פרוייקט קטן, שלא קשור באכול ותתמידו בו. תרכיבו פאזל, תיבנו שידה, סדרו את החדר לפסח – זה מבאס בהתחלה, אבל מספק בסוף. בהצלחה(: וחג שמח!!
תענוג לשמוע שההגה החליף ידיים. שמחה בתהליך שחל בך…. את צודקת ובסוף גם מתרגלים להיות בשקט סתם ככה… נהנים מהזמן הפנוי שאפשר לנוח בו.
כבר לא מפחדים ממנו כל כך.
וכן יש בזה סוג של כייף רגעי, אפשר לאכול ולאכול, אבל זה מפסיק להיות כייף כשזה משתלט על כל החיים ולא משאיר כוח וזמן וחשק לשום דבר אחר.
במשך 20 שנה למשל.
כמו שתגידי איזה כייף מוצץ.
ילדים גם לא רוצים להגמל ממוצץ ובסוף מבינים שיותר נוח לנשום בלי הדבר הזה…
אני לא אומרת שיש בחיים יותר מאשר אוכל. אולי לא. אבל השאלה מתי כדאי להחליט את ההחלטה הזאת, לפני שמנסים עוד דברים או אחרי…
נשיקות וחג שמח לכל אחת ואחד מכם.
יקירה, אין תרופה נגד התמכרות שאני מכירה. בארץ יש נסיונות לעזור לבנות בולימיות ולצערי לא שמעתי על הרבה הצלחות. אולי יש ולא מספרים, אבל לא שמעתי. אני מנסה להקים מרכז גמילה, ובינתיים יש כל מיני סוגי טיפולים את מוזמנת לנסות ולדווח לנו מה עובד לך.
בסופו של דבר אני כן הצלחתי לצאת מזה בכוחות עצמי. לאכן אני עוזרת לבנות ומשוחחת ומתכתבת, את מוזמנת לצלצל, היום זה יום ממש טוב כי אני די פנויה. ביום ראשון הקרוב נפגשות אצלי קבוצה קטנה של מלאכיות כמוך, ומדברות על זה, נותנות טיפים זו לזו וכו.
כל עזרה שתחפשי תשתדלי לחפש במקום של התמכרות ולא של הפרעות נפש, כי זה מה שזה. התמכרות.
0543394798. בהצלחה גדולה.
בשבוע האחרון אני אוכלת המון בלי הקאות..אבל ממש המון..ברמה של בולמוסים..הקטע המוזר הוא שאחרי יותר מ4 שנים אני לא מרגישה שום רגש בעניין. אין חרטה אין רצון להקיא..אני יודעת שאולי זה נחשב טוב שאין לי רגשות אשם אבל האכילה הזאת חייבת להיפסק..אני נורא מבולבלת..
במשך כל ה4 שנים הייתי אוכלת ומקיאה / צמה.
השבוע כל רגשות האשמה נעלמו ורק אכלתי ואכלתי בלי הפסקה..הרגשתי משוחררת.. מיום שבת רק זללתי בלי להקיא ועליתי כבר 5 קילו..רק עכשיו אני מתחילה להרגיש נורא..לא יודעת מה לעשות..
אני לא רגילה להיות במצב כזה..מצד אחד טוב לי קצת מהשחרור..מצד שני כבר עליתי 5 קילו..מצטערת על זה מאוד..וזה עוד רק מיום שבת..אם אמשיך ככה זה יגמר רע..אני באמת קצת חסרת אונים כרגע..לא יודעת למי לפנות ומה לעשות..
מתוקה שלי מצד אחד אני גאה בך שהעפת את רגשות האשם, מצד שני הלכת רחוק והבהלת את עצמך. את מתעללת בך.
כאילו את לא באמת מאמינה שאת יכולה בלי רגשות אשם אז הלכת כל כך רחוק כדי להכריח את עצמך לחזור… הבנת?
זה עוד פעלול של המוח שלך שכרגע בתחום הזה עובד נגדך ופוגע בעצמו.
אני מבינה את חוסר האונים הזה, שאת עובדת נגד עצמך זה מבהיל ומבאס אימים.
אז קודם כל את מוזמנת לנשום – ה5 קילו האלה ירדו מהר יחסית אם תתני להם צאנס, כי הם עלו מהר וזה בעיקר נוזלים.
דבר שני את מוזמנת לצלצל אלי. 0543394798 ונדבר קצת על איך אפשר להתארגן מול הדבר הזה. אני היום בלוויות ושבעות, מתה אמא של חברה טובה שלי. אז חוץ מחלק אחד שלא אוכל לדבר בו, בכל יתר הזמן אוכל ללכת הצידה ולדבר איתך.
אני יודעת שלא תאמיני לי אבל 5 קילו זה לא מוות. ואם כבר הצלחת לעבור למקום אמיץ, אז רק נשאר לנו להכניס לשם טיפה אהבה ואחריות עצמית ואת בדרך החוצה.
כל דבר יותר טוב מלהשלים עם מצב שלא טוב לך בו. כל נסיון לצאת ממלתעות ההתמכרות – שאפו!
חביבתי… את מזכירה לי את הצד הנחמד של ההתחלה, כשהקושי הוא איך להקיא ואיפה להקיא, שחושבים שתפסנו את אלוהים…
אל תשנאי אותי אבל אני מאחלת לך שלא תצליחי להקיא… שהגוף שלך ינצח את הרעיון החברתי שאת צריכה להלחם בגוף שלך כדי להיות שייכת, אהודה, אהובה.
שמעתי סיפורים על דרכים שאנשים מצאו כדי לפתור את הדילמה שאת מתארת. אין ספק שבולימיה היא מחלה יצירתית מאד… הרבה גאונות ונחישות מוצאים שם… אבל בסופו של דבר עדיף להשקיע את הגאונות הזאת בדברים שישארו. בזכרוני או בעולמי. כי לא נזכור מה אכלנו ואיפה הקאנו, והבולימיה לוקחת הרבה מזמנינו לטובת המעגליות הרגעית הזאת.
אומרים שצריך לחיות את הרגע, here and now, אבל הבולימיה מוכיחה שזו יכולה להיות מלכודת. מצאנו את הקצה של התאוריה הזאת. וכמו כל תיאוריה בסופה היא עושה סיבוב פרסה ונושכת את עצמה… כשתגיעי לרגע שתביני שאת רוצה מהחיים יותר מזה, אז גם תגיעי למקום של איזון עם האוכל. תהני מכל העולמות. גם תהני מהאוכל מבלי שהוא יאיים עליך, וגם לא תשמיני.
אני ככה כבר שנתיים.. אני מנסה להפסיק באמת שכן אבל אני מנסה יום ונורא קשה להתאפק לא לאכול כי אני רגילה לאכול כמויות לא נורמליות ולהקיא אותם אחר כך אז לאכול תפריט מסודר שעדיין לא מדגדג לי יבנוסף לזה אני עולה במשקל ה מסתכל כל פעם מחדש וגורם לי לפצות למחורת על הרעב ולטרוף חצי מטבח ואחר כך להקיא.. והתחושה הטובה שבאה אחר כך אי אפשר להסביר אותה אפילו
שנתיים זה באמת לא ממש התחלה, אבל לעומת 11 שנה או 20 שנה שיש לנו פה….
זה מה שאת רק צריכה לשאול את עצמך
כמה שנים מהחיים שלך את רוצה לתת לדבר הזה
פעם איזה פסיכיאטר שלקחו אותי אליו מלמל שמזל שיש לי את הבולימיה כי היא מצילה אותי מדברים יותר גרועים… אלוהים ישמור חשבתי בליבי על מה הוא מדבר?
אז מי אנחנו שנדע מה נכון ומה לא נכון, השאלה רק מה אנחנו רוצים. אז אם אני רציתי להיות רקדנית, שזה משהו שאני אלופה בו, אז הקריירה הספציפית הזאת כבר לא אפשרית לי. לי. כי בזבזתי את הזמן. אבל יש רקדניות בולימיות גם… יש להן קצת פחות אנרגיה מלאחרות אבל עובדה.
מה שאני באה להגיד זה שכל עוד את מאושרת אז הכל טוב. אבל אם את לא באמת מאושרת ורק ככה מעגלת פינות… אז תחשבי באמת מה את רוצה. זה הסיפור. ואני כאן בשבילך אם תרצי לנסות עלי איך זה נשמע…. 🙂
זה ממש רע לי.. אבל זה לא בשלטתי אחרי שירדתי 30 קילו מדיאטה מסודרת כמו מפגרת התחלתי עם זה כי נתקעתי עם הדאיטה אחרי 30 ורציתי לרדת עוד אז התחלתי להקיא בהתחלה זה היה טוב אבל עכשיו שהצורך התמידי הוא לאכול והכל סביב אוכל אוכל אוכל זה רע לי אני מרגישה בהמה והתחילו לי כאבי בטן מטורפים ואין לי כוח אפילו להרים משהו מסכן מהרצפה אני ממש חלשה וגם כמעט ולא נשגר לי שיער הכל נשר אני בוכה בגלל זה ובדיכאון במיוחד אחרי שעליתי 5 קילו אבל אני לא יכולה להפסיק עם זה זה לא בשליטתי
יקרה
צלצלי אלי אולי נצליח יחד למצוא את השביל שלך החוצה. יש כזה, רק צריך למצוא אותו, והוא עובר דרך אהבה ולא יאוש.
את לא אדם חלש. את בעלת כוח רצון אדיר. כוח רצון אדיר שהצליח להפוך את הקיבה על פיה. הוא גם יצליח להוציא אותך משם חזרה.
כמו שכתכתי פה כמה פעמים – דיאטה זה התחלת הבעיה. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. דברי איתי ואם לא אז תזכרי שאת נהדרת אי שם מתחת לבולימיה הזאת, את נהדרת ואת תמצאי את הכוחות לצאת מזה. יום אחד זה יקרה.
כמה טוב למצוא אנשים שמבינים את זה שאת יכולה לדבר על זה פתוח.. יש גברים למשל שאת אוכלת וקשה להקיא אותם וזה מתחיל להלחיץ והחוסר אונים.. כל כך והצורך התמידי הזה של לאכול כל כך הרבה וכמה כיף להקיא את הכל אחר כך אבל הרגעים האלה שאכלת מלא ואת חייבת להקיא ואת לא יכולה או שאין איפה באותו מקום זה כל כך מתסכל
איך עוצרים את הסיוט הזה בלי להשמין??
לא מוכנה להשמין לא משנה לי כלום..שמנה אני לא יהיה :/
אני בת 23,
מטר 64 ושוקלת 52 אני סבבה עם עצמי כרגע..
אבל יופי רזה ..וכוויה מפנים..רזה אבל כמו סמרטוט.. רזה שהולכת כמה צעדים והולכת לנחות..
אין זה הפחד הזה להפסיק..הפחד הזה להשמיןן חזק ממני..! אני יכולה לשלוט לאכול מסודר..
קשה מאוד אבל יכולה..לא שמה את עצמי מול פיתויים אז מסוגלת..(עדיין משכנעת גם את עצמי..)
אבל אין יודעת שגם אם אני יאכל מסודר אני יעלה בלי ההקאות…כבר היית בסרט הזה ומייד חזרתי להקאות.. ולא טוב לי..לא רוצה להיות שם.!
יש דרך בלי להשמין..? מישהי מכירה כזאת?….עזרה;(
מחשבות שכרגע את רואה כאמת מוחלטת ולא יעזור מה שאגיד לך.
אני רק יכולה לספר על הדרך שאני עשיתי
מאיפה שאת עכשיו לאיפה שאני היום
שזה לאכול הכל כולל שוקולד ולא להשמין.
לפעמים צריך לעזוב ידיים ממחשבה אחת כדי לאפשר למחשבה אחרת להתקיים, וכמו שאת מנסחת את זה זה נשמע כמו "אני רוצה לעשות הכל אותו דבר ולקבל תוצאה אחרת" שזה אפילו איינשטיין אמר שלא אפשרי.
פיתויים צריכים להיות חלק מהתפריט ושמם צריך להשתנות לאוכל טעים. כל דבר במידה. קראי פה כתבתי את זה המון פעמים לבנות במצב שלך. אם אחרי כל העמוד הזה יהיה לך שאלה אלי אשמח לנסות לענות לך.
התשובה בסוף היא אהבה עצמית… והקשבה עצמית, להוריד את כל השיפוט והשוטים והשנאה העצמית. לגשת מחדש לנשמה שלי לגוף שלי באהבה וחמלה וחיזוק ועידוד שלא משנה מה יגיד מי וכולל את, את אהובה, חשובה, מיוחדת, נהדרת, אהובה. אהובה עד מאד.
אם בהקאות האחרונות שלי התחלתי להקיא דם ותמיד שאני שוכב אני משתעל בטירוף מה לעשות אני מרגיש פשוט נורא בימים האחרונים דיכאון!! אני הורס הכל אני נכשל בהכל תקופה לחוצה אוף מה לעשות ?@?
תקשיבי… יש לי זימון עוד ארבעה ימים ואני צריך ללמוד 26 עמודים מפוצצים ואני ממש רוצה להתקבל חבר שלי בצבא פסיכומטרי ב-1.4 חזרות למסיבת סיום גם משחק גם שירה וגם בריקוד מבחן יום ראשון והיה לי מבחן אתמול ובגרות יום רביעי. עכשיו השגתי עבודה מה-29.1 שזה כל השבוע לפניי פסח. לעשות עבודת גמר באזרחות עד יום רביעי הזה של הזימון ובגלל הלחץ אני לא עומד בזה אין שלי שליטה והדרך היחידה שאני יכול להשיג אותה זה להקיא זה קורה פעם ואפילו זה מגיע לפעמיים שלוש ביום…
אז יללה בסדר אי אפשר להלחם בכל החזיתות בבת אחת…
רק אל תכעס על עצמך, רק אהבה תנצח.
מה אומר לך שאתה מאתגר את עצמך עד מאד? איטס אוקיי, איטס יור לייף…
מבחינתי אזכיר לך שלאף אחד אחר זה לא משנה. רק לך.
אוהבים אותך בכל חיל וגם בלי צבא, בכל מקצוע ובכל תחביב, בכל צורה ובכל מצב רוח. נשום עמוק, לך את הדרך שבחרת, המון בהצלחה בכל, את תשפוט את עצמך, רק עשה מה שבא לך.
ואל תשכח לנשום….
היי, אני חיילת ויש לי בעיה של בולמוסים אבל אני לא מקיאה. למזלי אני בבסיס סגור, ובו אין לי בולמוסים (אני ליד אנשים 24/7 וגם אין כאן אוכל שהוא ממש שלי). למרות שמדי פעם אני יכולה לאכול הרבה בארוחה אחת, והרבה עוגות אם יש, כי באותו רגע יש לי חשק לבולמוס אבל אני לא יכולה לממש את זה.
הבעיה היא שמחר אני חוזרת הביתה ל-3 ימים. כל פעם שאני בבית יש לי בולמוס ונמאס לי מזה.
אני רוצה לסמוך על עצמי שאני אוכל לא לחשוב על העניין, ושזה לא יקרה, אבל אני כל פעם חושבת שזה לא יקרה ובסוף זה כן קורה.
יש למישהו רעיון מה אפשר לעשות?
אני רק רוצה לציין שאני כבר לא נמצאת באף סוג של דיאטה, וכבר הבנתי שאני צריכה לאכול כ-1800 קלוריות ביום, ואני בסדר עם זה. אבל הבולמוסים בכל זאת קורים וזה מתסכל.
אני הייתי בטיפול ממש טוב, עם דיאטנית שהיא לא כמו דיאטניות אחרות שיצא לי לפגוש. וגם קראתי כאן מדי פעם.
אז אני אוכלת הכל. גם דברים שנחשבים "אסורים". ולא מצטערת על זה אלא נהנית. וכמו שאת אומרת- לא כל הזמן, אלא מה שכל יום מביא איתו.
אני מודה שבאיזשהו מקום בראש אלה עדיין נחשבים ה"מאכלים האסורים". אבל כן, הם חלק מהאוכל שלי במהלך היום.
אני כבר לא סופרת קלוריות, לא יודעת אם באמת אכלתי 1800 או לא. אני רק מרשה לעצמי לאכול הרבה, מסםיק, מהכל.
זה בעיקר הפחד של הלבד. אני מרגישה די בודדה. אין לי עם מי לצאת בשישי כמו כולם. אין לי חבר.אף פעם לא היה לי. אולי גם לא יהיה. ו… גם זה שבסוף השבוע אין לי כוח לארגן את הדברים לבסיס ולחזור.
אז קודם כל אני מבינה אותך וגם קצת עצוב לי שאת מארגנת הכל לעצמך. גם אני הייתי ככה. הורי היו בחו"ל ואני הייתי חיילת בודדת. הכל עשיתי לבד ואכן זו היתה התקופה שבה השמנתי הכי הרבה ולפני שהתחלתי להקיא.
היום יש לי בן בצבא, ממש עכשיו הכנסתי לו את המדים למכונה. אני מחכה לעשות עבורו את הפעולות האלה, משקיעה בזה אהבה רבה. אם את גרה באזור הרצליה את מוזמנת ליצור קשר ונחבר אותך לשרות הכביסה לחיילים…
🙂
אם לא אז תתעודדי מזה שגם אני עשיתי לבד ובסופו של דבר אני בן אדם סבבה אז לא מתים מזה.
זה שאין לך חבר זה רק עוד מודל חברתי שעוזר לנו להרגיש רע עם עצמינו. אישה יכולה להיות מאושרת גם בלי גבר לידה. נעים לצאת עם חברות, נעים גם לראות סדרה, יש דברים יפים, אבל כן כדאי שתתחילי לחפש אנשים שמשלימים אותך שאוהבים את הדברים שאת אוהבת על מנת לא להיות בודדה ולהשתייך למקום שבו את יכולה לבוא לידי ביטוי.
לגבי זה שאת לא סופרת קלוריות יש לי מילה להגיד. אני ספרתי קלוריות כדי לא להכנס לבהלה בכל פעם שאני אוכלת משהו. לדעת שאני עדיין בסדר. שמותר לי שהכל טוב. שאני לא איזה פושעת שצריכה להענש.
אם את רק בערך יודעת אז אין לך בטחון מלא שהכל בסדר, רק הערכה והבולימיה תתן לך על הראש על כל ספק.
התשובה היא לא במה לא לעשות אלא במה כן. כל זמן שלא תדעי מה את אוהבת לעשות ולא תנסי לשמח את עצמך בדרכים אחרות – לא יהיה לך כוח לשים מול ההדף החזק שמושך לכיוון ההתמכרות.
האם את יכולה לחשוב על דברים שבא לך לעשות בסופש מעבר ללאכול? ואם זה פרטים שיכולים לזהות אותך את מוזמנת לכתוב לי לפרטי atounh@bezeqint.net
רציתי קודם לומר לך כל הכבוד, להיות חיילת בודדה זה בכלל לא פשוט.
למזלי אני חיה עם האחים שלי וההורים שלי, עם אמא שמכבסת ודואגת. דיברתי על החלק שאני צריכה לארגן, שמעייף אותי בכל זאת.
בכלל, כשאני בבית אני מאוד בדיכאון, אין לי כוח לכלום.
בסוף כן קרו שני בולמוסים. זה כאילו חייב לקרות. אני כבר לא מאמינה לעצמי כשאני אומרת "ממחר זה לא יקרה". כי באיזשהו נקום אני מחכה לזה.
נכון את תמיד אומרת לא לחלק את האוכל לבריא ולא בריא? אבל אם אני גם ככה אוכלת את האוכל המתוק בכמויות והוא עושה לי רע, ואני לא יכולה לאכול רק קצת ממנו, לא עדיף להיפטר ממנו לגמרי?
קודם כל אני שמחה שדמיינתי ושהמצב קצת אחר. זה לא מפחית מהיאוש שלך כי היאוש והשמחה הם פנימיים, העולם החיצוני רק משקף לנו אותם.
לגבי שאלתך אם עדיף כלום על קצת שמושך אחריו עוד… זו שאלה שכל אחד צריך לענות לעצמו. למשל אני לא מסכימה לחיות בעולם בלי שוקולד. אז אני צריכה למצוא את היכולת להנות ממינון שנכנס בתפריט הכללי של היום שלי. כי לא בא לי עולם בלי שוקולד וזכותי לכך.
אם את מאמינה שאחד זה כבר הכל וכבר אבוד וכבר הרסתי אז ככה זה יהיה. אני לא יודעת מה נכון לך. אולי שוקולד לא כזה עושה לך את זה. אבל בכל דבר בחיים אני מעדיפה קצת מאשר כלום, וזה לא אומר שאני צודקת כי זה רק מה שנכון לי. החיים זה למצוא מה נכון לך!!
ולאהוב את זה.
במקום שזה ינהל אותנו וכל הזמן נספר לעצמינו סיפורים שאנחנו יכולים בלי זה ורוצים בלי זה ואנחנו כשלון שאנחנו לא מצלחיחים בלי זה וכל זה…..
בימי הגמילה – כל יום בחמש אחהצ + – הייתי שותה קפה עם איזה ממתק, בשווי של 250 קלוריות.
לאט לאט כבר מבינים שאפשר קצת יותר קצת פחות לפי היום כולו לפי החג, זה לא מערער את הבטחון כי הכל נכנס בספירה.
אחרי שמונה חודשים כבר הפסקתי לספור והבנתי את הכמויות ומאז אני לא סופרת. אני יודעת שהכל יהיה בסדר גם אם אכלתי חבילה שלמה, זה ממש לא משנה לי. לא משמינה מזה בכלל.
שלום, אני רוצה להפסיק.כל אירועי ימי הזיכרון מעוררים בי רצון עז לחיות את החיים.. הבעיה היא שאני אחרי בולמוס..אני כל רוצה להוציא הכל..מפחיד אותי המחשבה שכל הכמות העצומה הזאת תישאר בגוף שלי ותהפוך לשומן..מה לעשות??
תראי זה מאד חזק. זה יושב על המנגנון הבסיסי ביותר בגוף. וזו התמכרות. התמכרות זה אומר שאתה מאמין למערכת ההפעלה שלך שאומרת לך תאכל לך תקיא. מאמין לה. היא יותר מתוכחמת כמובן, מתנסחת בחוכמה.
אני סקרנית לדעת אם הצלחת להתגבר על הצורך להקיא או לא. אם כן שאפו, אם לא – לא מפתיע, זו התמכרות. כמו סיגריות. המוח אומר אני חייב והנה אני מאמין ועושה.
הרצון העז שלך לחיות את החיים לעומת זאת – זה מעניין. זה מעניין וחשוב, כי זה מראה לך שביתר הזמן את מוותרת.
ולמה את דווקא צריכה לוותר על החיים? מה עשית רע?
נכנעתי. לא אכלתי לפי מה שהצבתי לעצמי..נתתי לבולמוס להשתלט עלי..זה מה שמכניס אותי לדכאון ולא נותן לי לחיות..אני כאילו מרגישה שלא מגיע לי.שאני לא שווה כלום..לעומת זאת בימים האחרונים אני רואה את מה שאנשים כביכול נורמליים חווים, שכול, כאב על יקירים שנרצחו ואני מרגישה שהכאב שלי בכל הקשור לאוכל מתגמד לעומת זה אני מרגישה נורא עם עצמי על הרדידות שבי שהצרה הכי גדולה שלי זה המשקל והאובססיביות האלו שמונעים ממני לחיות באמת.
בסוף הקאתי..אני לא יכולה שלא
הבנת אותי בדיוק ההיפך ממה שהתכוונתי
או שלא
את רודה בעצמך על כל דבר
מעמידה תנאים לאהבה שלך את עצמך
עד שלא תהיי רזה
עד שלא תאכלי כמו רובוט
עד שלא ועד שלא
לא תאהבי אותך.
ואני תוהה אם יש מצב שתאהבי את עצמך כפי שאת עוד לפני כל התנאים האלה ותביני שאת אנושית וחלק מעולם מטורף ששופט אנשים מבחוץ ולא מסתכל לא בעיניים ולא בלב של אף אחד.
היי אני אור אני בולמית כבר 3 שנים הייתי ילדה שמנה ממש ורזיתי 40 קילו מלפני 3 שנים ומאז אני שומרת על המשקל בעזרת ההקאות המשפחה שלי מודעת למצבי (אמא ושני אחיותי ) אני לא אנורקסים אני במשקל מאוד טוב והמחזור שלי סדיר ביותר למרות כל זה אני חוששת ונימאס לי לחיות ככה הבעיה היחידה שלי שאני מודעת לזה מודעת לסיכונים מודעת לכל הבעיות ויודעת שאני לא ישמין מימה שאני אוכל נכון אבל כשאני אוכלת אני מרגישה נפוחה והבטן יוצאת וישר מתחיל לי פסיכולוגיה של אני שמנה וזה יתקע לנצח וכשאני מתחילה לאכול אני לא יודעת לעצור ביקשתי קבן בבסיס אבל עדין לא נותנים לי כבר חודשים נימאס לי נימאס לא להנות מאוכל נימאס לבלות את רוב הזמן בשירותים מול האסלה שחכתי לציין אני מקיאה בדירות של לפחות פעמיים ביום
והאוכל היחיד שניכנס לי לפה ולא יוצא מהפה זה שוקולדים במבה ודובונים חטיפים שנמאסים בפה זה פסיכולוגיי אני פונה אלייך תעזרי לי אני מיואשת מיואשת מיואשת מהחיים שבניתי לעצמי …
אור יקרה
מה אומר שעוד לא אמרתי על איך מודל היופי המעוות מעוות לאנשים את החיים… איך הפחד מלהשמין גדול מהפחד לפספס את החיים, ואיך כולנו נופלים באותה מלכודת.
אני שמחה בשבילך שכולם בבית יודעים ומקבלים את זה. צרה אחת פחות… לא צריך לשקר ולהתרחק מכולם.
בו בעת הייתי מאחלת לך לצאת ממעגל האוכל הקאה אל החופש שיש בחיים.
אני מסיימת בימים אלה ספר בנושא, הוא יכיל את כל מה שיש לי להגיד לכן בנות יקרות כל כך, ועצובות כל כך, בינתיים תחשבי את על דרכים להעביר את תשומת הלב שלך אל מה שבאמת חשוב לך בחיים, שמה זה יהיה למשל?
שלושה חודשים עברו. שלושה חודשים מאז שכתבתי כאן בפעם הראשונה. שלושה חודשים מאז שהבנתי שאולי יש כאן בעיה. שלושה חודשים שבהם נכנסתי עמוק פנימה. עמוק לתוך ההקאות. עמוק לתוך הטירוף. עמוק לתוך המרדף אחרי האוכל וההקאות שאחריו. לא רוצה להקיא. אבל יותר מזה לא רוצה לעכל. לא יכולה לעכל. יותר מזה-אסור לי לעכל. המשקל יורד אבל גם אני. הימים הפכו למרדף אחרי הרזון. הרזון הפך לצורך קיומי. אבל אני לא אני. אני לא קיימת.
המהירות שבה מאבדים שליטה בין אכילה מבוקרת לצום או בולימיה היא מפחידה. רגע אחד בן אדם אומר אני רק ירזה קצת ואפסיק ורגע שני אין לו יותר שליטה על חייו.
האם הזהרתי אותך מספיק? האם אפשר להזהיר אנשים מספיק? האם לא מזהירים אנשים מפני עישון אלכהול וסמים ובכל זאת הם נופלים להתמכרויות האלה? מה יש בנו שלא מקשיב לאזהרות וחושב שאצלו זה יהיה אחרת….?
אז מה עכשיו מתוקה יקרה? מה את רוצה לעשות? איך אני יכולה לעזור לך? אני יכולה להבטיח לך שמתישהו זה יגמר, השאלה אם תוך חודש שנה חמש או עשרים שנה.
בינתיים אם תרזי ממש מדי יאשפזו אותך, ואם לא אז סתם תחיי חיים כפולים שחלק מהיום יהיה לך שקט של טעים לי וחלק מהיום יהיה לך רעש של איפה להקיא או איזה כשלון אני. זה עמוק וזה עצוב וזה חרא אבל זה אפשרי.
הקטע שאני חשבתי שכלום לא קרה לי מזה ולאחרונה אני מתקשה לעכל דברים מסויימים. אחרי 20 שנה שאני כבר לא מקיאה פתאום הגוף מתמרד נגד לחם לבן, נגד המבורגר… פתאום אני צריכה לחשוב פעמיים מה אני מכניסה לפה, אני שהתרברבתי שאני יכולה לאכול הכל במידה… מסתבר שצדקתי לגבי השינויים של הגוף בתקופות שונות, בגילאים שונים, שאנחנו לא רובוט אלא אורגניזם חי, והגוף שלי חכם ויודע שבגילי 52 כבר יש דברים שלא בא לו עליהם, אחרי שכל החיים סבל אותי בשקט ובאהבה…
מה שאני באה להגיד אני חושבת, שלאהוב את עצמי זה להקשיב לגוף שלי ולא רק לראש ולעיניים הגדולות… לראות מה עושה לי טוב ובאיזו כמות, כל זאת על מנת להיות מסוגלת לחיות את יתר החיים שלי בתחושה נעימה של קלילות ואנרגטיות, זה מה שחשוב, לסנכרן את הגוף שלי עם סוג החיים שאני רוצה לחיות. לא לוותר על החיים כי זה בכי יותר גדול מכל הקאה ומכל מילה שמישהו יגיד לי על איך שאני נראית. פאק דט, מותר לי לחיות, ואני הראשונה שצריכה לאפשר לעצמי לחיות. הראשונה.
קודם כל תודה שאת את. תודה על המילים ותודה שיש אותך.אני מבינה מה את אומרת אבל כשאני מנסה להבין למה הגעתי למצב הזה אז זה כי היה לי רע להיות שמנה. כי לא אהבתי את עצמי. כי לא הייתי מאושרת. אז אולי אף פעם לא אהיה מאושרת. אבל אולי אהיה רזה. אולי הדבר הראשון שיעלה לאנשים בראש כשהם פוגשים אותי בפעם הראשונה זה לא איזה שמנה מגעילה היא. אולי לא כל בן אדם חדש שאני אפגוש אני אתעסק בזה שהוא חושב שאני שמנה. אולי אם אהיה רזה אנשים יראו אותי ואת מה שטוב בי כי לא תהיה שכבת שומן שתסתיר. אולי אם יראו לי את הצלעות יראו לי גם את הלב.
זה העולם אליו אני שואפת
זה העולם האמיתי המתאפשר לנו
זה גן העדן הקיים פה הנסתר מאיתנו
על ידי כך שאנחנו מעוורים את עינינו בהסתכלות על החיצוני
כולנו, כאנושות, כתרבות…
מי יהיה הראשון האמיץ שיגיד אני רואה את עצמי…
זה מילכוד מטורף. את כל כך צודקת.
אבל אנחנו לא לבד במקום הזה שמנסה לתקן את האווירה הזאת בעולם, וכשתהיה מאסה קריטית של נשים וגברים שמעיזים לקרוא תיגר על הטעות הזאת זה יתחיל להשתנות.
בינתיים אני מסיימת את כתיבת הספר "איך לצאת מבולימיה בלי לספר לאמא" ובקרוב הוא יצא, שם אני כותבת על כל זה מהלב מהכיוון שלי ומקווה שהורים רבים ומורים רבים ובנות רבות יקראו ויפנימו וככה אפשר יהיה להתחיל לנשום יותר בקלות. מקווה מאד.
היי חניתה. זה כבר עובר כל גבול. החיפוש אחר האוכל, הרצון לעוד, חוסר הסיפוק, הדחיפה, ההסתגרות, השקרים, שהייה בשרותים שעתיים בזמן שהברז דולק להסתרה, התירוצים לסובבים.
כל הקטע, שאני דוחפת ואז לא מצליחה להוציא הכל ואז עולה במשקל. כשאני לא מקיאה אני מורידה.
אז למה אני לא מצליחה לעמוד בזה?
אני פשוט רוצה שזה יפסיק!
כבר 8 שנים
זה לא צחוק
קשה לי כבר
אני חייבת עזרה
יקרה
יום קשה עובר על כוחותינו… כאילו בעיטה לי בתחת לשנס מותניים, כבר אין ברירה, חייבים להתכנס ולעשות משהו. שוב אני שואלת אם למישהי מכן יש הורים עם כסף או קשרים שיכולים לעזור לנו להקים את המרכז גמילה. ואם היה כזה האם הייתן עוזבות את חייכן לששה שבועות ובאות לנסות להחלים?
שמונה שנים זה הרבה זמן, וגם 11 שנה וגם 20 אני מכירה, וגם 3 וגם שבוע, זה הרבה זמן לבזבז על כלום. היום כל כך עצוב לי על כל מה שלא עשיתי בחיים, אני מצטערת שהיום אני לא מקור לנחמה אלא עצובה יותר מכולכן…
אבל מי יודע אולי מכל העצב הזה יצא משהו, אולי גם לי ימאס ואקום ואמצא את הדרך להגשים עבורינו את החלום הזה. ובינתיים רק לנחמה קטנה אומר שלמרות שעובר עלי יום קשה להחריד, זה לא גורם לי לאכול יותר או לרצות לבלמס ולהקיא, כלומר כשזה עובר זה עובר לגמרי. וזה המשפט הכי מעודד שאני מצליחה להוציא מהפה היום…
שולחת לכן אהבה והבנה, ותזכורת שאתן מופלאות כל כך, אולי דרך שאזכיר לכן אזכר גם אני בעצמי…
נראה שבאמת עבר עלייך יום לא קל..
מקווה שנראה ימים טובים יותר.
אפשר מתיישהו להתקשר ולדבר, בטוחה שזה יהיה לי ממש קשה. בחיים לא דיברתי על זה. הערב אני לא יכולה, מתי את תוכלי? כמובן רק אם תרגישי טוב יותר
היום דווקא טוב, הולכת ליוגה לשפר את המצברוח, חוזרת בעשר… מחר אחרי 23:00, חמישי בלילה כל שעה.
תודה על האיכפתיות זה כבר עוזר!!!
אז מחר בעז"ה, בתקווה לשינוי אמיתי..לילה טוב:)
יש לי שאלה אלייך את כבר 8 שנים מקיאה ? ניפגעת ? הגוף שלך ניפגע מיזה ? קרה לך משהו מתוצאת ההקאה ?
פניתי אליך לפני כחצי שנה דיברנו בפלאפון , אבל שיחת עידוד זה לא מה שעזר לי ואני לא מתפלאת .
אני כבר ממש על סף ייאוש כל יום אני אומרת מחר אני אפסיק אני כבר כמה שנים עם המחלה הזאת אני לא אותו בן אדם , אני עייפה כל הזמן , הלימודים התדרדרו , אמא שלי שאלה אותי אם אני מקיאה כי כבר אי אפשר להסתיר היא פנתה אל היועצת הייתה לי הזדמנות לטפל בזה אבל הסתרתי את זה ואמרתי להן שהן טועות . הבושה יותר חזקה ממני , אני כל כך רוצה לחיות חיים נורמלים , אני עוד מעט מתגייסת מתחילה חיים אני לא יכולה להשאר עם הנטל הזה עלי , נפגעתי מהמחלה הזאת מבפנים ומבחוץ , השיניים , הלסת נפוחה , כאבי בטן כאבי גרון , חברים לימודים הכל נהרס לי .
עוד 5 חודשים אני אהיה בת 18 אני אוכל לטפל בזה ללא ידיעת ההורים ?
כואב לי לשמוע, אני מרגישה את הכאב שלך ושל הרבה בנות, וגם לי קשה. היום קשה לי מאד. היום קשה לי להאמין.
הזמן עובר ואני לא קרובה יותר להקמת מרכז גמילה משהייתי כשדיברנו. הספר שכתבתי על "איך לצאת מבולימיה בלי לספר לאמא" יושב על הדסקטופ שלי ומחכה שיהיה לי אומץ להוציאו. עברתי מלהרגיש חסרת בטחון לגבי המראה שלי ללהרגיש חסרת בטחון לגבי יכולתי לחיות כאן במדינה הזאת. גם אני מאבדת לפעמים תקווה. כל הבנות המקסימות, המוכשרות, החכמות שיצא לי לדבר איתן ולהתכתב איתן ואפילו להפגש, כל אחת מכן עולם מלא מתנות, וסביבינו אמהות וחברים שאוהבים אותנו וזה לא מצליח לחדור דרך החומה ששמו שם.
אני כותבת לך ובוכה, כי לפעמים אני גם לא יודעת איך אפשר לעזור. הלואי ויכולתי. יש לי רעיון, מתוך הבכי בא לי רעיון. אולי אשלח לך את הורסיה הזאת ותגידי לי אם כן או לפרסם… אני רוצה לעשות חוברת עבודה, אני מאמינה שזה יכול קצת לעודד ולתת כיוון לבנות. אולי תקראי ותתני לי פידבק?
הוא קורא לי.
יש תמרים שמתחבאים בארון, ופיצה חצי יבשה על השיש, ובידיים קדימה ועיניים מעוננות אני פוסעת לכיוונן, אוכלת. אוכלת כל מה שאני יכולה. פעם היה צורך במקום, פעם הייתי זקוקה לזמן, היום צלחת מלאה או ארבע קוביות שוקולד קפואות נאכלות ביחד, ללא זמן, ללא מקום, אחד אחרי השני. ואם מכשירים חשמליים יכלו לדבר המקרר היה מבקש שאשאיר אותו פתוח, ככה החיפושים שלי אחרי העצבנות העמוקה בנשמה לא יהרסו לו את ציריו. אוכל.
א.
ו.
כ.
ל.
למה הכל סביבו? רציתי אהבה, יש לי אהבה, ועדיין החור השחור שבפנים תר אחר המאהב הקדמון, לוקח כמה שאפשר. לפעמים בוחרת להקיא, לפעמים בוחרת שלא. באוכל איכשהו אני תמיד בוחרת.
ארוחת בוקר אמורה להיות רק אמצעי, לא מטרה. כנ"ל לגבי הביניים, והצהריים והערב והלילה. לעולם לא מטרה. אוייב שמרגיש כ"כ מר. אוייב שטעמו מתוק כ"כ. טעים כ"כ. לשנייה. עד שהיסורים מציפים ואת בקושי יכולה לנשום ומחפשת אותו שוב.
אף אחד לא ידע. לא אבא, לא אמא, לא החבר המדהים שלי. לא החברות הכי טובות. אף אחד. אולי רק הקב"ה שמקשיב לדמעות שנושרות; הלוואי והייתי רגילה. וזאת לחישה שחוזרת על עצמה נואשות, בשקט, בדממה. הלוואי והייתי רגילה. הלוואי והייתי רגילה. למה אני לא רגילה?
זה כואב. זה כ"כ כואב. בבטן, בלב, בגרון. בנשמה. זה כואב כאילו פותחים אותך חיה, מזהמים וסוגרים את הכל בצורה מושלמת. ואף אחד לא יודע. אף אחד לא רואה. ושורף לך. ועצוב לך. וכל התאים זועקים מהבערה שאוכלת אותך בעודך בחיים, אבל אף אחד לא ישמע. זאת שפה אחרת, לא של אנשים רגילים. זאת שפה של אנשים שמרגע שפוקחים את העיניים יודעים שהיום החדש מביע איתו עוד קרב חדש. מלחמה שמתחוללת לא בשדות, לא על אדמה יבשה, אלא בראש; מחשבה אחר מחשבה. גל כאב אחר גל כאב. הנשמה כבר פצועה.
היא מותשת.
היא מיואשת.
היא רוצה לחזור למעלה.
כי כל שנייה שהיא פה היא סובלת ונשרפת וכואבת, ולא נשארו לי שום מילים של נחמה לעטוף אותה עוד.
התפוגגה התקווה.
יקרה מוכשרת גדולה מהחיים
אם היית רגילה
האם היית כותבת כך?
האם היית יודעת להגדיר כך מצב אנושי?
האם היית אומנית?
להיות רגילה, בעולם בלתי רגיל, בלתי שפוי, בלתי הוגן, האם יתכן דבר כזה? האם מישהו מאיתנו יכול לשתוק במקום שהאהבה חסרה?
נכון אף אחד לא יודע, אבל האם זה משנה?
את מכורה, זאת התמכרות, זה לוקח את החיים, וצריך המון כוח ואהבה כדי לנצח פה. אם היית רגילה אולי לא היה לך הכוח הזה לעולם. אינך רגילה, את אדם חזק מאד, חזק מספיק כדי להפוך את הקיבה על פיה. כשתביני כמה חזקה את, תביני שהאלוהים בך, שאינך רגילה אך לטובה הוא הדבר, אז תתמלאי אהבה לעצמך יותר גדולה אפילו מאהבתו של חברך המקסים, אהבה שאומרת אני פה כדי להשאר, אני פה כדי לתת ולקבל אהבה, אני כאן כדי לחיות.
מזדהה עם כל מילה, והכתיבה מופלאה.
לבכות
דיי דיי כבר שייגמר כבר הסיוט הזה!!
אלוהים לא יכולה יותר פשוט לא יכולה!!
אני רוצה לחיות כמו כולם מה כבר ביקשתי?? רוצה להיות ילדה נורמלית לא להתעסק כל היום באוכל ובהקאות!! מעדיפה כבר למות מאשר להמשיך לחיות ככה!! אבל אין אין אני כנראה לא אצא מזה לעולם!!נועדתי לסבול בחיים האלה לא רואה את עצמי יוצאת מזה כמה שאני רוצה פשוט לא מצליחה! ואין לי כוחות להתמודד במשך כל החיים שלי עם הדבר הנוראי הזה עם הפאקינג באמת מפלצת בת זונה שהורסת את החיים האלה!!!
איזה כיף לכל הבנות שלא מקיאות שלא יודעות מה זה בכלל!! תחיו ותהנו מהחיים זה פשוט סבל נוראי.. איום ונורא!!! כלכך חלשה אבדו כוחותיי..
לאחרונה בתי הודתה בפני שיש לה בעיה. היא אמרה שהיא ממש אובססיבית לגבי המשקל ורוב חייה מתנהלים לפי אוכל. היא אמרה שיש לה התקפי אכילה מאוד מאוד גדולים שלטענה הם בלתי נשלטים ולאחריהם היא מסוגלת להרעיב את עצה ימיפ שלמים וגם לעשות פעילות גופנית מרובה מאוד כדאי לא לעלות במשקל. היא אמרה שמעולם לא ניסתה להקיא. האם היא במחלת הבולימיה?
בנוסף היא מתלוננת על חולשה וסחרחורות ואפילו התעלפה לאחרונה. האם יש קשר בין הדברים?
מה לעשות? למי לפנות?
תודה. אמא
אמא יקרה
כפי שאת ודאי מבינה בתך אינה הקורבן הראשון של מודל היופי הבלתי אפשרי והשפה ההשוואתית והשיפוטית שעל פיה נוהג העולם של ימינו. מציבים בפנינו חידה בלתי פתירה וכל אחת משלמת על זה בדרך אחרת.
התקפי הזלילה נובעים מההרעבה וחוזר חלילה. צריך לאזן את הדברים בדרך לא קיצונית כי זה יוצר את ההיפך. אם היא כרגע לא מקיאה היא לא בולימית על פי ההגדרה, כי בולימית אוכלת ומקיאה. לפעמים ימים שלמים שנים רבות. זאת התמכרות.
בתך נשמעת לי בשלב שבו היא מנסה לשנות את עצמה כדי להשאר שייכת ראויה לעולם הזה, והדרך הנכונה היא כמובן לאזן, למצוא תפריט נוח, אולי ללכת לרופא סיני שיתאים לה תפריט שנכון לגוף שלה. מותר לה לרצות להגיש נוח בתוך גופה, אבל צריך לבדוק אם זה אמיתי או מדומה. אם היא נראית בסדר ורק חושבת שהיא שמנה ביחס למודל היופי של קיסם, אז כן, היא במצב שצריך לעזור לה. אם היא קצת מעל המשקל שנוח לה, אפשר למצוא תפריט קצת פחות כבד אבל לא דיאטה. הסוד הוא במינון, בכל דבר.
את מוזמנת להתקשר אלי 0543394798, כשאני יכולה אני עונה. הרבה אהבה ממני.
קראתי פה את כל ההודעות ואני מרגישה מוכנה לצאת לדרך..
את כותבת פה שמה שאת עשית זה לאכול 1800 קלוריות ביום.
אני נורא רוצה לצאת מהבולמיה אבל המספר 1800 קלוריות נורא מפחיד אותי.. אני לא בתת משקל,ואני מאוד חחוששת מהעלייה במשקל..
רציתי לשאול עם 1800 קלוריות זה כולל פעילות גופנית? כלומר מי שלא עוסק בספורט צריך לאכול פחות?
תודה גדולה.
היי יקרה
זה כמובן מאד אישי
וזה מה שהיה נכון לי. מה שחשוב שלא תלכי על משהו שהוא נמוך מדי כי אז תכשלי. צריך למצוא את האיזון בכל דבר.
את צודקת שפעילות גופנית מאד רלוונטית אבל צריך להזהר מלהפוך אובססיבי גם בזה כי אז מה שקורה שממשיכים לסגוד למעגל הזה של נסיון לאזן אכילה מופרזת על ידי דבר אחר.
פעילות גופנית אמורה להיות מהנה, נעימה, אנחנו נולדנו לזוז, לנוע, וגם לנוח… גם לישון… מי שמאזן את עצמו גופנית גם לא ירגיש את אותו צורך שיש לגשת למקרר כל רגע של מישהו שיושב מול הטלוויזיה כל היום. אין מה לעשות לא לזה נועדנו…
אני לא מאמינה שיש משקל שנכון לשתינו. יש מה שנכון לך ומה שנכון לי, והאוסטאופתית שלי אומרת שחמישה קילו לכאן ולכאן לא אמורים לשנות לנו כלום. חוץ מהענין החברתי של מודל היופי שפה אין איך לעזור אם מישהי רוצה להראות ממש ממש רזה וזה ידפוק לה את כל החיים עדיין זה לא ישנה לה והיא תתעקש לרזות עוד.
אז מה גובהך? בואי ננסה יחד לחשוב מה יכול להתאים לך כנקודת פתיחה.
אני בת 17. גובה בערך 1.71-2.. אני מניחה שהגוף שלי ממש עמיד לדיאטות כי עשיתי המון..זה בטח לא יעזור..
בהתחלה הגוף עדיין לא יאמין לך. צריך לבנות אמון. נסי לאכול מנות קטנות כל שעה שעתיים. כשהגוף יראה שיש אספקה שוטפת הוא יפסיק לאגור ויתחיל לסמוך עליך.
הרופא הסיני שלי אומר שהקיבה זה איבר טיפש. מה שנותנים לו הוא מתרגל… סבבה. אז אחרי כמה זמן ה1800 האלה כבר יפעילו את מנגנון הרעב שובע בהתאם. את מבינה?
אז בהתחלה צריך סבלנות ואמונה. למעשה זה נכון לכל דבר בחיים. תמיד האתגר שלנו מלמד אותנו יותר משיעור אחד.
והכי חשוב זה להגדיל את מינון ההתעסקות שלך בפנימיות שלך ובדברים אחרים שאת רוצה לחוות בחיים האלה. באמת לקחת אחריות על חייך ומה יש בהם, מי את ומה את מביאה לעולם. כל אחד מאיתנו הוא חלק בפאזל הזה, גם אם מישהו בכיתה לא חושב שזה כך. גם אם עולם שלם עסוק בלשפוט ולבטל אנשים, זו עדיין לא האמת. האמת היא שכל אחד חשוב ויש לנו חיים שלמים לגלות במה. לגלות מה ייחודי בי, מה אני אוהבת ורוצה לחוות. ככל שתעבירי תשומת לב מהחוץ פנימה וממראה למעשה כך לאט לאט או מהר מהר הבולימיה תתאדה מחייך, עקב חוסר ענין. התפל יעלם והעיקר ישאר וכל מצב הרוח שלך ישתנה וכל הכוח שלך יחזור אליך. תשני טוב, תעשי דברים שאת אוהבת, תאכלי אוכל מזין וגם אוכל לא מזין אבל טעים לנשמה, הכל במידה הכל באיזון. זה הסוד.
בהצלחה רבה לך ואנחנו כאן מחזיקים לך אצבעות!!
אני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי..אני לא יודעת מה האופי שלי, כל מה שהתעסקתי איתו בשנים האחרונות זה הגוף שלי ומה לאכול מתי ואיך..
זה באמת יהיה קשה..
הפחד אומר לך שזה קשה… בגלל זה נמנעת מזה עד עכשיו…
אבל למעשה זה יכול להיות מסע מרתק וזה אכן כזה… ללכת עם האינטואיציה שלך לאן שמעניין אותך, להתחיל כמו ילדה לתת לעצמך להתנסות ללא שיפוט בפירגון מלא. להיות בתהליך של גילוי מי ומה אני, לגלות דברים נעימים ויפים בי, ולמצוא אנשים שכמוני אוהבים וכמוני מפרגנים, ולפרגן גם להם… ליצור סביבי עולם שנעים לי לחיות בו, להוות השראה לאחרים במציאת השלווה הזאת שלך, ואז כשתתחזקי קצת תוכלי לאתגר את עצמך בדברים שהיום נראים לך בלתי אפשריים עבורך.
לראות את התנאים שאת שמה על עצמך לפני שאת מרשה לעצמך לרצות משהו בכלל… זה שריר שלא אימנו אותנו להשתמש בו…
אני מבטיחה לך שככל שתעמיקי להכיר את עצמך כך תהיי מאושרת יותר, כי אין משימה אחרת מלהיות מי שאני, ולהשתלב בסביבה שזקוקה לי בדיוק כפי שאני.
אהובה
החיים הם דף חלק
אין משהו שאמורים לעשות בהם ואין להם משמעות אחרת מלבד מה שנבחר שיהיה בעל משמעות עבורינו.
מתחילים בכלום. שקט. ואז מתישהו עולה משהו, כי אין ואקום בטבע. עולה משהו שהוא לא אוכל והקאה. הראשון שבא נזרום איתו. ואז יבוא השני. תמיד יש משהו.
לנשום. כל הזמן לנשום ולזכור שאין דבר יותר חשוב ממה שקורה פה איתי עכשיו. גם בכלום יש לנשום. להרגיש מה זה אומר לחיות בכלל.
אנחנו רגילים בעולם המערבי מיד למלא את הזמן במשהו, כמו מוצץ, אבל במזרח לשבת בשקט זה לגמרי חוקי…
מתוך הכלום יגיעו הדברים שמלהיבים אותך. תיעני להזמנות האלה בחיוב, אל תחכי שהחיים יתחילו, שתהיי גדולה, שתהיי רזה, שתהיי עשירה, תתחילי עכשיו לעשות דברים שמלהיבים אותך. את מוזמנת לחלוק איתנו את הדברים שמצאת, או לשלוח לי בפרטי אם את חוששת שזה יחשוף אותך. ובכל מקרה אם תמצאי את עצמך נמשכת למקום המוכר של האוכל וההקאות תזכרי שזו התמכרות… זה לא קל… להיפך, מי שמצליחה – כל הכבוד לה!
תודה רבה חניתה. נתת לי נקודה למחשבה.
היי,
קודם כל חניתה אני רוצה לומר לך שמה את עושה הוא פשוט מדהים! קראתי פה קצת וראיתי את עבודת הקודש.
אני סובלת מהפרעות אכילה כמעט 10 שנים, התחיל ככמעט אנורקסיה (45 ק"ג, שנעצרה בזמן, אחרי כמה חודשים בלי וסת), המשיך לבולמוסים ללא הקאות, ובשלוש שנים האחרונות בולמיה עם הקאות.
אני ממש רוצה להתגבר על ההפרעה בעצמי. הייתי בשני טיפולים פסיכולוגיים + קואצ'ינג להפרעות אכילה וזה לא באמת עזר.
יש לך טיפים? עקרונות? משהו שיכול לעזור לי בגמילה?
תודה רבה רבה
חג שמח!
שלום לך יקירתי ותודה על הפרגון 🙂
אז ראשית רציתי לדעת איך הופסקה האנורקסיה? שנית האם זכית במחזור החודשי שלך בחזרה? ושלישית בת כמה את אם אפשר לדעת, רק כדי למקם בערך את גודל החופש שלך בחיים…
מעבר לזה הטיפ הראשון שאני יכולה לתת לך זה שאת יכולה להתיחס לבולימיה כאל התמכרות לכל דבר, וזו הסיבה שפסיכולוגית וקאוצרית לא יכולות באמת לעזור לך, לא כל זמן שאת הולכת מהן ישירות הבייתה אל המקרר המוכר והידוע.
תסתכלי על כל המעשנים והמכורים השונים שהם לא אנשים רעים בהכרח אלא המוח שלהם שולט בהם וגם אם יושיבו אותם מול אלף פסיכולוגים הם יחכו בסבלנות לסוף השיחה במקרה הטוב כדי להדליק את הסיגריה.
כך שאנחנו מול אוייב קשוח שיושב בתוכינו. נחזור לשאלה הראשונה שלי איך הופסקה האנורקסיה, אולי נמצא שם רמז לאיך אפשר בחיים הספציפיים שלך לעצור משהו כזה…
היי. תודה על התגובה. אני בת 24 היום.
כשהבנתי משיטוט באינטרנט שהמצב שלי מדרדר, אמרתי לאמא שלי שאני לא מקבלת וסת, הלכנו לרופאת נשים, קיבלתי כדורים כדי להחזיר את הוסת והיא גם זו שהפנתה אותי לדיאטנית… הדיאטנית נתנה לי תפריט ומשם התחילו הבולמוסים. 15 קג בחמישה חודשים.. מאז אני עם הבולמוסים.
אף אחד לא יודע שאני מקיאה.. המשפחה רק יודעת שיש התקפים אבל בלי הקאות.כדאי. לי לספר להם?
תודה רבה
יקרה
אם אמא שלך כזאת ג'דאית שתופסת אותך באוזן ולוקחת אותך לאנשים הנכונים לעזור לך, ואת באמת רוצה להפסיק אז כן, כדאי לספר.
אני ממליצה על טל חייקין, תזונאית קלינית שמתמחה בהפרעות אכילה. חפשי אותה בפייסבוק.
היא עובדת יחד עם פסיכולוגית שעובדת בשיטת CBT וביחד היא אומרת שזה מצליח. שווה לתת צאנס.
אני בת 23 והפעם הראשונה שאני זוכרת שהבולמיה הופיעה הייתה בגיל 13 ומאז התנדנדתי בינה לבין תקופות ארוכות של הרעבה ואפילו תרופות של אכילה בולמוסית מבלי להקיא, לא זכורה לי תקופה שחייתי בשלום עם אוכל, או צרכתי אותו בצורה שיכולה להחשב נורמלית. השנה התחלתי תואר ראשון, בחצי שנה לפני תחילת הלימודים הרעבתי את עצמי ועסקתי בפעילות גופנית בצורה קיצונית שגרמה לי לפציעות שעדיין לא החלימו ומפריעות לי בתפקוד היומיומי. מתחילת הלימודים, בערך חצי שנה נשאבתי חזרה למערבולת האכילה מוגזמת-הקאה, לא משנה מה ניסיתי בכוחות עצמי אני לא מצליחה לשבור את המעגל ומרגישה שהמצב ממשיך להחמיר. כרגע ההתקפים מתרחשים פעם ביום יומיים ואני באמת מרגישה שאיבדתי שליטה. מעבר לפחד מהעלייה במשקל אני חוששת לעתיד שלי, הנזקים הבריאותיים,הנפשיים ויותר מהכל הזמן והאנרגיה שהמחלה הזאת לוקחת ממני, אני עייפה כל הזמן וסובלת מכאבי ראש ובטן באופן קבוע, אני מיובשת רוב הזמן ומרגישה חולשה וסחרחורות. אני נחרדת מהמחשבה על לאכול מול אנשים כי תמיד קיימת האפשרות שאני אאבד שליטה. אני מרגישה שהבולמיה מנהלת אותי ואני לא מוכנה לקבל את זה יותר, אני לומדת מקצוע שמרתק אותי ושאני מאוד רוצה להתקדם בו ומאמינה שיש לי את היכולות, אני יודעת שהלחץ והפחד מכישלון קשורים באופן ישיר להתקפים, אבל גם הידיעה הזאת לא מאפשרת לי לשלוט בזה, כמו חוויה חוץ גופית, אני מודעת למה שאני עושה אבל אני לא מסוגלת להפסיק. נמאס לי להתבייש לצאת מהבית , נמאס לי לחשוב 24/7 על אוכל, נמאס לי לא לקנות בגדים כי אני לא יודעת כמה חמורים יהיו הבולמוסים של השבוע, ונמאס לי לשמור את כל זה לעצמי. אני רוצה לצאת מזה ואני מוכנה לעשות הכול..איפה מתחילים?
יקירתי
ראשית קראי את העמוד הזה מתחילתו ועד סופו.
יש בו את הקרקע שעליה המוח שלך למד לתקוף את עצמו.
אחרי כן את מוזמנת לכתוב לי לפרטי atounh@bezeqint.net
ואני גם מזמינה אותך לצלצל אלי. הכי טוב בשעות הערב המאוחרות, אני ערה עד מאוחר בדרך כלל.
כולנו במצב כמו שלך עד שנמאס לנו בגדולללל עד שנגענו במיץ של המיץ של הזבל ובא לנו לעלות חזרה לחיים.
יש לי הרגשה שהגעת לשם אבל אינני יכולה לדעת עד שלא נתחיל לנוע. זו התמכרות, התמכרות קשה כי הסם נגיש וקיים בכל רגע. את לא אשמה בכלום, זו מחלה תרבותית שהם לא מכירים באחריותם עליה ולא מעניין אותם לפתור את זה, סליחה שאני אומרת ככה אבל לצערי אלה התשובות שאני מקבלת מאנשי עסקים שפניתי אליהם לפתוח מרכז גמילה. זה לא כלכלי לדעתם. עצוב מאד. אני מקווה שאיזה אבא עשיר של מישהי יצלצל יום אחד ויגיד בואי נעשה את זה. אבל עד אז אנחנו במיילים וטלפונים, שזה קצת קשה נגד המתכרות כל כך מסיבית. מחכה לך. אני הצלחתי. מאמינה שאולי תצליחי גם את.
אני חושבת שאני כותבת כאן ומתמודדת עם הבעיה שלי כבר יותר מדי זמן. חוץ מזה שאני כבר בת 19 עוד כמה חודשים. אפילו דיברתי איתך פעמיים בטלפון.
אני לא מקיאה, לא הקאתי אף פעם, אלא רק יש לי בולמוסים.
כבר 3 שנים. התמכרות מגעילה שפשוט לא עוברת.
זה התחיל בתור התנגדות של הגוף לאנורקסיה, ועכשיו זה ממשיך פשוט בתור דרך להתמודדות עם בעיות.
לפעמים אני מרגישה מדוכאת מאוד, מרגישה שאין טעם לחיות בכלל, ואז זה קורה. הייתי בטיפול אצל פסיכולוג שלא עזר לי.
כשאני לא מדוכאת, זה קורה פשוט בגלל שיש לי מטלות שאין לי כטח לעשות.
או כשמישהו כועס עליי או מדבר אליי בחוצפה.
בכל פעם אני יודעת שאני אתחרט על כך אחר כך, אבל משכנעת את עצמי "אבל זה כל כך כיף! זאת גם הפעם האחרונה, אז למה לא?".
כמובן שזו לא הפעם האחרונה.
אני כבר לא מאמינה שאני אצא מזה אי פעם. גם אם הפסקתי לשבועיים במקרה הטוב, זה חזר ובגדול.
אני כבר מיואשת ולא מאמינה לעצמי כשאני אומרת "זהו, החלמתי." כבר משוכנעת שזה ילווה אותי כל חיי.
היום למשל הבאתי אוכל לבסיס, כי בפסח אין מה לאכול כאן ולא רציתי להישאר רעבה. אני שוקלת ברצינות לזרוק אותו כי אני אוכלת ממנו בבת אחת יותר מדי כשאני לא רעבה.
איך יודעים שיש משמעות לחיים? איך את יודעת שאנחנו לא כאן סתם כדי להעביר ולבזבז את הזמן? הרי כל הפעולות ה"חשובות"- ציור, דיבור עם חברים, נגינה וכו, הן סתם כדי שלא נשתעמם. אני באמת חושבת שהחיים שלנו ריקניים מאוד.
לא חייבת לענות, אני בספק אם יש לך זמן לקרוא את כל זה בכלל.
תודה על ההקשבה!
יקירתי
קודם כל יש לי זמן לקרוא כי כל אחת משקפת שאלות שיש לי או היו לי. את שואלת מה הטעם בחיים וזו שאלה שאני שואלת ועונה כל פעם מכיוון אחר כל חיי.
אני חושבת שאין משמעות לחיים אלא אנחנו נותנים להם משמעות. החיים זה הזדמנויות. החיים זה תפאורה להצגה שנבחר להציג עם המשתתפים שאנחנו לומדים לאהוב, ולהכיר, ולשחק יחד. עם הדברים שאנחנו מבקשים לחוות.
אני לא חושבת שלאלוהים איכפת אם את אוכלת או לא. אני חושבת שכשאנחנו עושים משהו טוב עם עצמינו ומשהו טוב למישהו אחר אז משהו מתמלא בנו, אהבה, וזה נותן איזה טעם חדש לחיים.
כל אחד מוצא לעצמו מה חשוב לו, אין דבר אחד נכון לכולם. ולכן כל הנסיונות של החברה לשכנע אותנו שאנחנו לא חשובים אלא אם ניצחנו בכוכב נולד הם מביאים רק סבל. מותר לי לשיר גם בלי להיות בכוכב נולד. מותר לי לשיר עם החברים שלי ועם עצמי. מותר לי לצייר גם אם זה לא יוצג במוזיאון. את אומרת להעביר את הזמן כדי לא להשתעמם – מותר גם להשתעמם… 🙂 זה לא פשע נגד האנושות….
ביקצור כל אחד מוצא את המשמעות שלו ומותר לשנות ומותר לשאול את זה כל החיים. ומותר גם לאכול כל היום זה לא פשע. בחיי שלא. אישית אני מעדיפה לגוון את החיים כמה שאפשר, אבל היתה תקופה שכל מה שעניין אותי זה אוכל. וזה עבר לי. למרות שהייתי בטוחה שזה לעולם לא יעבור. הכל עובר. הטוב והרע. הכל עובר. החיים עוברים. מה שתעשי איתם ומה שלא – יעבור. חיבוק גדול יקרה. הרבה אהבה.
המחלה הזאת מבודדת את עצמך ובונה חומות מול כולם ואת כלואה בפנים זה תקף גם לרגשות שלך… את העצב דיכאון חרדה שנאה עצמי הוא נשאר במרכז ואת כל השמחה אושר אהבה וכו… את מרחיקה! תביני מתוקה שלי החיים יש מלא משמעויות אנחנו עדיין צעירים כדי להבין זאת תחשבי את פה מסיבה מסוימת לא סתם מקווה שתפנימי שאת בחורה מדהימה ושיש לך מעלות טובות אני בטוח שיש מבלי להכיר אותך לכל בן אדם יש!! מקווה שתחיי חיים מאושרים ושבעי רצון ואת המלחמות החסרות בסיס נשאיר בצד
אוף אני באמת חייבת את העזרה שלכן.. אני מבינה שרובכן נמצאות כבר בפנים וזה קשה אבל אני תקופה ארוכה מנסה להקיא .. הצלחתי פעם אחת ואחותי שמעה את זה היא לא הבינה מה זה אבל מאז יש לי איזה משהו שחוסם אותי מלהצליח .. זה לא הפחד שיתפסו אותי זה פחד מהרגשת החנק, מהרגשת חוסר השליטה שבזמן ההקאה
אני ממש ממש אשמח אם מישהי תיתן לי טיפ או תסביר לי איך אני יכולה להצליח ביותר קלות להקיא … אני באמת לא יכולה יותר אני מרעיבה את עצמי ימים שלמים .. אני מעדיפה לדעת להקיא וזה יקל עלי ככ לפחות ככה אני יוכל להחליט מתי להקיא ומתי לאכול ולא ארכיב את עצמי סתם .. אפילו החדר כושר לא עוזר אני רק משמינה ומשמינה וזה סבל…
נחכה לך בצד השני כשתרצי להפסיק להקיא ולא תדעי איך.
שולחת לך אומץ לאהוב את עצמך כפי שאת. והרבה אהבה.
היי..
אני בחורה מלאה פלוס שפעם הייתה רזה.
לאחרונה בגלל שירותי בצבא סביב בנות רזות הגעתי לקטע הזה של הפרעות אכילה והתחלתי לדחוף אצבעות. מצד אחד אני יודעת שזה לא בסדר, לא בריא וקראתי גם על כל ההשלכות אבל משום מה זה לא הכי מפריע לי, אני רק חושבת על התוצר הסופי של לחזור להיות רזה.כל החברות שלי רזות וכוסיות וכשאנחנו יוצאות זה רק דורך לי על הפצעים. הלוואי והייתי מוצאת את מה שיגרום לי לא להיגרר לתוך זה אבל זה ניראה לי כלכך קל כאילו להיות רזה שווה את ההשלכות. מקווה שיש נקודה שתשנה לי את צורת המחשבה.. למה לעזאזל אני חושבת ככה?? בחיים לא יצאתי מכלל שליטה זה לא מתאים לי!!! Help
את יודעת, חשבתי על זה אחרי הרצאה שנתתי לא מזמן. כשאני שולחת אתכן לחפש לכן חיים מעבר לאוכל, מה אני בעצם מתכוונת? הרי כולם כל היום מתעסקים רק בחיצוניות ובהנאות הגוף. תכלס בשבת מה כולם עושים? אוכלים ונחים, ובערב מה כולם עושים? רואים טלויזיה, ושם כל הרזות והדיבורים על החיצוניות. הדור שלנו עוד קרא קצת ספרים אבל אני לא מכירה הרבה בני נוער שעושים את זה.
העולם של ימינו כל כך משעמם תכלס, מה כבר אפשר לעשות בו?
אני יכולה לחשוב על כל מיני תעסוקות אבל אני לא בטוחה שזה כל כך מעניין. אולי החיים חסרי משמעות עד שלא נותנים להם משמעות ולכן אני יכולה להבין למה מישהו כל היום יחשוב על אוכל ועל הרזיה.
למעשה אשמח אם תעזרו לי קצת ביום הזה, תזכירו לי דברים ששווה לשים בצד את כל נושא האוכל וההשמנה בשבילם. באמת אני שואלת, אמרו לי כדי שאזכר בעצמי וכדי שאזכיר לכם אחר כך בחזרה. בדור שלכם, בגיל שלכם, מה עוד יכול לעניין אתכם?
טוב, האמת היא שאני לא ממש יכולה לייצג את הנוער (23), אבל מה שהסיח את דעתי השבוע מלבלוס ולהקיא, זה ההתעסקות בלימודים והתכנונים שלי לעתיד. האמת היא שכל הסוד הוא למצוא נושא אחר להתעסק בו. זה יכול להיות ציור, כתיבה, נגינה, צילום, לחזק את הקשר עם המשפחה, עם החברים, להתנדב איפשהו, לאמץ כלב, לטייל, לעשות ספורט.. העיקר לא להשתעמם ולא לחשוב כל היום על הארוחה הבאה או אי-הארוחה הבאה. אני יודעת שזה קשה, אבל המטרה היא להקשיב לצרכים האמיתיים של הגוף שלנו ולא לקפוץ בכל פעם שבא לנו לאכול יותר. בסופו של דבר, עם התרגול זה נעשה אפילו קל יותר. אפשר פשוט לצאת להליכה או להיפגש עם חבר/ה כשאתם מרגישים את הדגדוג הזה בגוף שקורא לכם לאכול בלי שליטה. תאמצו לכם פרוייקט קטן, שלא קשור באכול ותתמידו בו. תרכיבו פאזל, תיבנו שידה, סדרו את החדר לפסח – זה מבאס בהתחלה, אבל מספק בסוף. בהצלחה(: וחג שמח!!
תענוג לשמוע שההגה החליף ידיים. שמחה בתהליך שחל בך…. את צודקת ובסוף גם מתרגלים להיות בשקט סתם ככה… נהנים מהזמן הפנוי שאפשר לנוח בו.
כבר לא מפחדים ממנו כל כך.
יש מישהי שהיא בולמית לשעבר והצליחה להתגבר על זה?! אני מפחדת שאני לא אצליח זה כל כך כיף לאכול הכל ולהקיא את זה אחר כך רק בולמיות יכולות להבין אותי
וכן יש בזה סוג של כייף רגעי, אפשר לאכול ולאכול, אבל זה מפסיק להיות כייף כשזה משתלט על כל החיים ולא משאיר כוח וזמן וחשק לשום דבר אחר.
במשך 20 שנה למשל.
כמו שתגידי איזה כייף מוצץ.
ילדים גם לא רוצים להגמל ממוצץ ובסוף מבינים שיותר נוח לנשום בלי הדבר הזה…
אני לא אומרת שיש בחיים יותר מאשר אוכל. אולי לא. אבל השאלה מתי כדאי להחליט את ההחלטה הזאת, לפני שמנסים עוד דברים או אחרי…
נשיקות וחג שמח לכל אחת ואחד מכם.
זה אומר שיש מצב שאני אשאר ככה תמיד? אין איזה תרופה אולי שיכולה לעזור לי? אם אני לא אפסיק את זה בעצמי אז אני לא אצליח להפסיק בחיים?
יקירה, אין תרופה נגד התמכרות שאני מכירה. בארץ יש נסיונות לעזור לבנות בולימיות ולצערי לא שמעתי על הרבה הצלחות. אולי יש ולא מספרים, אבל לא שמעתי. אני מנסה להקים מרכז גמילה, ובינתיים יש כל מיני סוגי טיפולים את מוזמנת לנסות ולדווח לנו מה עובד לך.
בסופו של דבר אני כן הצלחתי לצאת מזה בכוחות עצמי. לאכן אני עוזרת לבנות ומשוחחת ומתכתבת, את מוזמנת לצלצל, היום זה יום ממש טוב כי אני די פנויה. ביום ראשון הקרוב נפגשות אצלי קבוצה קטנה של מלאכיות כמוך, ומדברות על זה, נותנות טיפים זו לזו וכו.
כל עזרה שתחפשי תשתדלי לחפש במקום של התמכרות ולא של הפרעות נפש, כי זה מה שזה. התמכרות.
0543394798. בהצלחה גדולה.
בשבוע האחרון אני אוכלת המון בלי הקאות..אבל ממש המון..ברמה של בולמוסים..הקטע המוזר הוא שאחרי יותר מ4 שנים אני לא מרגישה שום רגש בעניין. אין חרטה אין רצון להקיא..אני יודעת שאולי זה נחשב טוב שאין לי רגשות אשם אבל האכילה הזאת חייבת להיפסק..אני נורא מבולבלת..
יקירתי
קודם כל יפה שאת לא מקיאה
דבר שני מה קרה השבוע ומה קרה בארבע שנים שלפניו?
זה יעזור לי להבין אם את בדרך החוצה או פנימה….
חיבוק גדול
חניתה
במשך כל ה4 שנים הייתי אוכלת ומקיאה / צמה.
השבוע כל רגשות האשמה נעלמו ורק אכלתי ואכלתי בלי הפסקה..הרגשתי משוחררת.. מיום שבת רק זללתי בלי להקיא ועליתי כבר 5 קילו..רק עכשיו אני מתחילה להרגיש נורא..לא יודעת מה לעשות..
אני לא רגילה להיות במצב כזה..מצד אחד טוב לי קצת מהשחרור..מצד שני כבר עליתי 5 קילו..מצטערת על זה מאוד..וזה עוד רק מיום שבת..אם אמשיך ככה זה יגמר רע..אני באמת קצת חסרת אונים כרגע..לא יודעת למי לפנות ומה לעשות..
מתוקה שלי מצד אחד אני גאה בך שהעפת את רגשות האשם, מצד שני הלכת רחוק והבהלת את עצמך. את מתעללת בך.
כאילו את לא באמת מאמינה שאת יכולה בלי רגשות אשם אז הלכת כל כך רחוק כדי להכריח את עצמך לחזור… הבנת?
זה עוד פעלול של המוח שלך שכרגע בתחום הזה עובד נגדך ופוגע בעצמו.
אני מבינה את חוסר האונים הזה, שאת עובדת נגד עצמך זה מבהיל ומבאס אימים.
אז קודם כל את מוזמנת לנשום – ה5 קילו האלה ירדו מהר יחסית אם תתני להם צאנס, כי הם עלו מהר וזה בעיקר נוזלים.
דבר שני את מוזמנת לצלצל אלי. 0543394798 ונדבר קצת על איך אפשר להתארגן מול הדבר הזה. אני היום בלוויות ושבעות, מתה אמא של חברה טובה שלי. אז חוץ מחלק אחד שלא אוכל לדבר בו, בכל יתר הזמן אוכל ללכת הצידה ולדבר איתך.
אני יודעת שלא תאמיני לי אבל 5 קילו זה לא מוות. ואם כבר הצלחת לעבור למקום אמיץ, אז רק נשאר לנו להכניס לשם טיפה אהבה ואחריות עצמית ואת בדרך החוצה.
כל דבר יותר טוב מלהשלים עם מצב שלא טוב לך בו. כל נסיון לצאת ממלתעות ההתמכרות – שאפו!
פעם ראשונה שלי פה
נחמד למצוא מקום עם אנשים שמבינים
יוצא לכם לפעמים שאתם לא מצליחים להקיא ?
זה מה שהכי מלחיץ אותי
מרגישה מעין חוסר אונים ברגעים האלו
וגם
לא מפריע לי כל עניין הבולמיה
מה שמפריע לי זה העליות במשקל
שונאת את זה
או הפעמים הבודדות בהם אין אסלה בקרבת מקום שאפשר להשתמש בה
חביבתי… את מזכירה לי את הצד הנחמד של ההתחלה, כשהקושי הוא איך להקיא ואיפה להקיא, שחושבים שתפסנו את אלוהים…
אל תשנאי אותי אבל אני מאחלת לך שלא תצליחי להקיא… שהגוף שלך ינצח את הרעיון החברתי שאת צריכה להלחם בגוף שלך כדי להיות שייכת, אהודה, אהובה.
שמעתי סיפורים על דרכים שאנשים מצאו כדי לפתור את הדילמה שאת מתארת. אין ספק שבולימיה היא מחלה יצירתית מאד… הרבה גאונות ונחישות מוצאים שם… אבל בסופו של דבר עדיף להשקיע את הגאונות הזאת בדברים שישארו. בזכרוני או בעולמי. כי לא נזכור מה אכלנו ואיפה הקאנו, והבולימיה לוקחת הרבה מזמנינו לטובת המעגליות הרגעית הזאת.
אומרים שצריך לחיות את הרגע, here and now, אבל הבולימיה מוכיחה שזו יכולה להיות מלכודת. מצאנו את הקצה של התאוריה הזאת. וכמו כל תיאוריה בסופה היא עושה סיבוב פרסה ונושכת את עצמה… כשתגיעי לרגע שתביני שאת רוצה מהחיים יותר מזה, אז גם תגיעי למקום של איזון עם האוכל. תהני מכל העולמות. גם תהני מהאוכל מבלי שהוא יאיים עליך, וגם לא תשמיני.
אני ככה כבר שנתיים.. אני מנסה להפסיק באמת שכן אבל אני מנסה יום ונורא קשה להתאפק לא לאכול כי אני רגילה לאכול כמויות לא נורמליות ולהקיא אותם אחר כך אז לאכול תפריט מסודר שעדיין לא מדגדג לי יבנוסף לזה אני עולה במשקל ה מסתכל כל פעם מחדש וגורם לי לפצות למחורת על הרעב ולטרוף חצי מטבח ואחר כך להקיא.. והתחושה הטובה שבאה אחר כך אי אפשר להסביר אותה אפילו
שנתיים זה באמת לא ממש התחלה, אבל לעומת 11 שנה או 20 שנה שיש לנו פה….
זה מה שאת רק צריכה לשאול את עצמך
כמה שנים מהחיים שלך את רוצה לתת לדבר הזה
פעם איזה פסיכיאטר שלקחו אותי אליו מלמל שמזל שיש לי את הבולימיה כי היא מצילה אותי מדברים יותר גרועים… אלוהים ישמור חשבתי בליבי על מה הוא מדבר?
אז מי אנחנו שנדע מה נכון ומה לא נכון, השאלה רק מה אנחנו רוצים. אז אם אני רציתי להיות רקדנית, שזה משהו שאני אלופה בו, אז הקריירה הספציפית הזאת כבר לא אפשרית לי. לי. כי בזבזתי את הזמן. אבל יש רקדניות בולימיות גם… יש להן קצת פחות אנרגיה מלאחרות אבל עובדה.
מה שאני באה להגיד זה שכל עוד את מאושרת אז הכל טוב. אבל אם את לא באמת מאושרת ורק ככה מעגלת פינות… אז תחשבי באמת מה את רוצה. זה הסיפור. ואני כאן בשבילך אם תרצי לנסות עלי איך זה נשמע…. 🙂
זה ממש רע לי.. אבל זה לא בשלטתי אחרי שירדתי 30 קילו מדיאטה מסודרת כמו מפגרת התחלתי עם זה כי נתקעתי עם הדאיטה אחרי 30 ורציתי לרדת עוד אז התחלתי להקיא בהתחלה זה היה טוב אבל עכשיו שהצורך התמידי הוא לאכול והכל סביב אוכל אוכל אוכל זה רע לי אני מרגישה בהמה והתחילו לי כאבי בטן מטורפים ואין לי כוח אפילו להרים משהו מסכן מהרצפה אני ממש חלשה וגם כמעט ולא נשגר לי שיער הכל נשר אני בוכה בגלל זה ובדיכאון במיוחד אחרי שעליתי 5 קילו אבל אני לא יכולה להפסיק עם זה זה לא בשליטתי
יקרה
צלצלי אלי אולי נצליח יחד למצוא את השביל שלך החוצה. יש כזה, רק צריך למצוא אותו, והוא עובר דרך אהבה ולא יאוש.
את לא אדם חלש. את בעלת כוח רצון אדיר. כוח רצון אדיר שהצליח להפוך את הקיבה על פיה. הוא גם יצליח להוציא אותך משם חזרה.
כמו שכתכתי פה כמה פעמים – דיאטה זה התחלת הבעיה. אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. דברי איתי ואם לא אז תזכרי שאת נהדרת אי שם מתחת לבולימיה הזאת, את נהדרת ואת תמצאי את הכוחות לצאת מזה. יום אחד זה יקרה.
כמה טוב למצוא אנשים שמבינים את זה שאת יכולה לדבר על זה פתוח.. יש גברים למשל שאת אוכלת וקשה להקיא אותם וזה מתחיל להלחיץ והחוסר אונים.. כל כך והצורך התמידי הזה של לאכול כל כך הרבה וכמה כיף להקיא את הכל אחר כך אבל הרגעים האלה שאכלת מלא ואת חייבת להקיא ואת לא יכולה או שאין איפה באותו מקום זה כל כך מתסכל
איך עוצרים את הסיוט הזה בלי להשמין??
לא מוכנה להשמין לא משנה לי כלום..שמנה אני לא יהיה :/
אני בת 23,
מטר 64 ושוקלת 52 אני סבבה עם עצמי כרגע..
אבל יופי רזה ..וכוויה מפנים..רזה אבל כמו סמרטוט.. רזה שהולכת כמה צעדים והולכת לנחות..
אין זה הפחד הזה להפסיק..הפחד הזה להשמיןן חזק ממני..! אני יכולה לשלוט לאכול מסודר..
קשה מאוד אבל יכולה..לא שמה את עצמי מול פיתויים אז מסוגלת..(עדיין משכנעת גם את עצמי..)
אבל אין יודעת שגם אם אני יאכל מסודר אני יעלה בלי ההקאות…כבר היית בסרט הזה ומייד חזרתי להקאות.. ולא טוב לי..לא רוצה להיות שם.!
יש דרך בלי להשמין..? מישהי מכירה כזאת?….עזרה;(
מחשבות שכרגע את רואה כאמת מוחלטת ולא יעזור מה שאגיד לך.
אני רק יכולה לספר על הדרך שאני עשיתי
מאיפה שאת עכשיו לאיפה שאני היום
שזה לאכול הכל כולל שוקולד ולא להשמין.
לפעמים צריך לעזוב ידיים ממחשבה אחת כדי לאפשר למחשבה אחרת להתקיים, וכמו שאת מנסחת את זה זה נשמע כמו "אני רוצה לעשות הכל אותו דבר ולקבל תוצאה אחרת" שזה אפילו איינשטיין אמר שלא אפשרי.
פיתויים צריכים להיות חלק מהתפריט ושמם צריך להשתנות לאוכל טעים. כל דבר במידה. קראי פה כתבתי את זה המון פעמים לבנות במצב שלך. אם אחרי כל העמוד הזה יהיה לך שאלה אלי אשמח לנסות לענות לך.
התשובה בסוף היא אהבה עצמית… והקשבה עצמית, להוריד את כל השיפוט והשוטים והשנאה העצמית. לגשת מחדש לנשמה שלי לגוף שלי באהבה וחמלה וחיזוק ועידוד שלא משנה מה יגיד מי וכולל את, את אהובה, חשובה, מיוחדת, נהדרת, אהובה. אהובה עד מאד.
אם בהקאות האחרונות שלי התחלתי להקיא דם ותמיד שאני שוכב אני משתעל בטירוף מה לעשות אני מרגיש פשוט נורא בימים האחרונים דיכאון!! אני הורס הכל אני נכשל בהכל תקופה לחוצה אוף מה לעשות ?@?
היי דארלינג … להקיא דם זה די קיצוני….
נראה לי הגעת לקצה… מה אתה אומר?
אולי הגיע הזמן שתבוא לבקר אותי? תביא מחברת ומצב רוח רע ונתחיל לעבוד….?
תקשיבי… יש לי זימון עוד ארבעה ימים ואני צריך ללמוד 26 עמודים מפוצצים ואני ממש רוצה להתקבל חבר שלי בצבא פסיכומטרי ב-1.4 חזרות למסיבת סיום גם משחק גם שירה וגם בריקוד מבחן יום ראשון והיה לי מבחן אתמול ובגרות יום רביעי. עכשיו השגתי עבודה מה-29.1 שזה כל השבוע לפניי פסח. לעשות עבודת גמר באזרחות עד יום רביעי הזה של הזימון ובגלל הלחץ אני לא עומד בזה אין שלי שליטה והדרך היחידה שאני יכול להשיג אותה זה להקיא זה קורה פעם ואפילו זה מגיע לפעמיים שלוש ביום…
אז יללה בסדר אי אפשר להלחם בכל החזיתות בבת אחת…
רק אל תכעס על עצמך, רק אהבה תנצח.
מה אומר לך שאתה מאתגר את עצמך עד מאד? איטס אוקיי, איטס יור לייף…
מבחינתי אזכיר לך שלאף אחד אחר זה לא משנה. רק לך.
אוהבים אותך בכל חיל וגם בלי צבא, בכל מקצוע ובכל תחביב, בכל צורה ובכל מצב רוח. נשום עמוק, לך את הדרך שבחרת, המון בהצלחה בכל, את תשפוט את עצמך, רק עשה מה שבא לך.
ואל תשכח לנשום….
היי, אני חיילת ויש לי בעיה של בולמוסים אבל אני לא מקיאה. למזלי אני בבסיס סגור, ובו אין לי בולמוסים (אני ליד אנשים 24/7 וגם אין כאן אוכל שהוא ממש שלי). למרות שמדי פעם אני יכולה לאכול הרבה בארוחה אחת, והרבה עוגות אם יש, כי באותו רגע יש לי חשק לבולמוס אבל אני לא יכולה לממש את זה.
הבעיה היא שמחר אני חוזרת הביתה ל-3 ימים. כל פעם שאני בבית יש לי בולמוס ונמאס לי מזה.
אני רוצה לסמוך על עצמי שאני אוכל לא לחשוב על העניין, ושזה לא יקרה, אבל אני כל פעם חושבת שזה לא יקרה ובסוף זה כן קורה.
יש למישהו רעיון מה אפשר לעשות?
אני רק רוצה לציין שאני כבר לא נמצאת באף סוג של דיאטה, וכבר הבנתי שאני צריכה לאכול כ-1800 קלוריות ביום, ואני בסדר עם זה. אבל הבולמוסים בכל זאת קורים וזה מתסכל.
יקרה
האם את אוכלת הכל בתוך ה1800 שלך או שאת מחלקת את העולם לאוכל טוב ואוכל רע?
אני הייתי בטיפול ממש טוב, עם דיאטנית שהיא לא כמו דיאטניות אחרות שיצא לי לפגוש. וגם קראתי כאן מדי פעם.
אז אני אוכלת הכל. גם דברים שנחשבים "אסורים". ולא מצטערת על זה אלא נהנית. וכמו שאת אומרת- לא כל הזמן, אלא מה שכל יום מביא איתו.
אני מודה שבאיזשהו מקום בראש אלה עדיין נחשבים ה"מאכלים האסורים". אבל כן, הם חלק מהאוכל שלי במהלך היום.
אם כך מסוכה אחת עברנו.
האם המאכלים של הבית מפחידים אותך? שלא תצליחי להכניס אותם בספירה שלך? או שהזמן הפנוי הוא שמפחיד? או הלחץ להפגש עם מישהו במשפחה?
אני כבר לא סופרת קלוריות, לא יודעת אם באמת אכלתי 1800 או לא. אני רק מרשה לעצמי לאכול הרבה, מסםיק, מהכל.
זה בעיקר הפחד של הלבד. אני מרגישה די בודדה. אין לי עם מי לצאת בשישי כמו כולם. אין לי חבר.אף פעם לא היה לי. אולי גם לא יהיה. ו… גם זה שבסוף השבוע אין לי כוח לארגן את הדברים לבסיס ולחזור.
אז קודם כל אני מבינה אותך וגם קצת עצוב לי שאת מארגנת הכל לעצמך. גם אני הייתי ככה. הורי היו בחו"ל ואני הייתי חיילת בודדת. הכל עשיתי לבד ואכן זו היתה התקופה שבה השמנתי הכי הרבה ולפני שהתחלתי להקיא.
היום יש לי בן בצבא, ממש עכשיו הכנסתי לו את המדים למכונה. אני מחכה לעשות עבורו את הפעולות האלה, משקיעה בזה אהבה רבה. אם את גרה באזור הרצליה את מוזמנת ליצור קשר ונחבר אותך לשרות הכביסה לחיילים…
🙂
אם לא אז תתעודדי מזה שגם אני עשיתי לבד ובסופו של דבר אני בן אדם סבבה אז לא מתים מזה.
זה שאין לך חבר זה רק עוד מודל חברתי שעוזר לנו להרגיש רע עם עצמינו. אישה יכולה להיות מאושרת גם בלי גבר לידה. נעים לצאת עם חברות, נעים גם לראות סדרה, יש דברים יפים, אבל כן כדאי שתתחילי לחפש אנשים שמשלימים אותך שאוהבים את הדברים שאת אוהבת על מנת לא להיות בודדה ולהשתייך למקום שבו את יכולה לבוא לידי ביטוי.
לגבי זה שאת לא סופרת קלוריות יש לי מילה להגיד. אני ספרתי קלוריות כדי לא להכנס לבהלה בכל פעם שאני אוכלת משהו. לדעת שאני עדיין בסדר. שמותר לי שהכל טוב. שאני לא איזה פושעת שצריכה להענש.
אם את רק בערך יודעת אז אין לך בטחון מלא שהכל בסדר, רק הערכה והבולימיה תתן לך על הראש על כל ספק.
התשובה היא לא במה לא לעשות אלא במה כן. כל זמן שלא תדעי מה את אוהבת לעשות ולא תנסי לשמח את עצמך בדרכים אחרות – לא יהיה לך כוח לשים מול ההדף החזק שמושך לכיוון ההתמכרות.
האם את יכולה לחשוב על דברים שבא לך לעשות בסופש מעבר ללאכול? ואם זה פרטים שיכולים לזהות אותך את מוזמנת לכתוב לי לפרטי atounh@bezeqint.net
רציתי קודם לומר לך כל הכבוד, להיות חיילת בודדה זה בכלל לא פשוט.
למזלי אני חיה עם האחים שלי וההורים שלי, עם אמא שמכבסת ודואגת. דיברתי על החלק שאני צריכה לארגן, שמעייף אותי בכל זאת.
בכלל, כשאני בבית אני מאוד בדיכאון, אין לי כוח לכלום.
בסוף כן קרו שני בולמוסים. זה כאילו חייב לקרות. אני כבר לא מאמינה לעצמי כשאני אומרת "ממחר זה לא יקרה". כי באיזשהו נקום אני מחכה לזה.
נכון את תמיד אומרת לא לחלק את האוכל לבריא ולא בריא? אבל אם אני גם ככה אוכלת את האוכל המתוק בכמויות והוא עושה לי רע, ואני לא יכולה לאכול רק קצת ממנו, לא עדיף להיפטר ממנו לגמרי?
קודם כל אני שמחה שדמיינתי ושהמצב קצת אחר. זה לא מפחית מהיאוש שלך כי היאוש והשמחה הם פנימיים, העולם החיצוני רק משקף לנו אותם.
לגבי שאלתך אם עדיף כלום על קצת שמושך אחריו עוד… זו שאלה שכל אחד צריך לענות לעצמו. למשל אני לא מסכימה לחיות בעולם בלי שוקולד. אז אני צריכה למצוא את היכולת להנות ממינון שנכנס בתפריט הכללי של היום שלי. כי לא בא לי עולם בלי שוקולד וזכותי לכך.
אם את מאמינה שאחד זה כבר הכל וכבר אבוד וכבר הרסתי אז ככה זה יהיה. אני לא יודעת מה נכון לך. אולי שוקולד לא כזה עושה לך את זה. אבל בכל דבר בחיים אני מעדיפה קצת מאשר כלום, וזה לא אומר שאני צודקת כי זה רק מה שנכון לי. החיים זה למצוא מה נכון לך!!
ולאהוב את זה.
גיליתי בדרך הקשה שזה בלתי אפשרי להימנע לגמרי… האחד הקטן הזה יגיע מתישהו…
במקום שזה ינהל אותנו וכל הזמן נספר לעצמינו סיפורים שאנחנו יכולים בלי זה ורוצים בלי זה ואנחנו כשלון שאנחנו לא מצלחיחים בלי זה וכל זה…..
בימי הגמילה – כל יום בחמש אחהצ + – הייתי שותה קפה עם איזה ממתק, בשווי של 250 קלוריות.
לאט לאט כבר מבינים שאפשר קצת יותר קצת פחות לפי היום כולו לפי החג, זה לא מערער את הבטחון כי הכל נכנס בספירה.
אחרי שמונה חודשים כבר הפסקתי לספור והבנתי את הכמויות ומאז אני לא סופרת. אני יודעת שהכל יהיה בסדר גם אם אכלתי חבילה שלמה, זה ממש לא משנה לי. לא משמינה מזה בכלל.