התרגשתי לקרוא על היום שעבר עלייך שאפשר לך לחוות רגש. לחוות חיים. זה באמת בלתי נסבל לפעמים. אז אאזרחים שהסכמת להיות. מקווה שגם היום עובר בטוב ז"א עם מה שיש, את יודעת לפעמים זה לא משהו. .מה שיש. .אבל אם אני לא בורחת זה. עובר, ואני חייה. אם אני לא מסכימה להרגיש אז אני לא מרגישה, ככהלאט לאט מתנתקת מהלב . מעצמי מהחיים, ואז כשיש טוב אני כבר לא שם מזמן. ..אז מברכת אותנו שנסכים להיות, רגע ועוד רגע, לנשום לרצות להאמין שאנחנו אהובות וכל מה שעובר עלינו זה חלק מתוכנית גדולה ומדוייקת, יש משמעות למה שאת עוברת. .למה שכולנו עוברות עוברים, יש משמעות להכל.
כל כך מדוייק מה שכתבת לי על הרכות והחוק של כח גורר כח. כמו. מטוטלת כמו בומרנג. רכות רכות איפה. הלכת לי לאיבוד. .נו טוב …תהליך. .זה חלק מהדרך. . אז שוב תודה רבה , גם בשם הבן המתוק שלי, שקיבל גלידה בזכותך. ..
חניתה יקרה תודה שהגבת לי. הבוקר הצלחתי להגזים באמת רק בשלושה ביסים. ולעצור. אומנם מסכי, לא ביג דילובעצם ביג דיל בריבוע . מבינה שהעניין פה הוא "הטוב". טובתי האמיתית היא העניין. המשימה שלי היא לדאוג לא להתבלבל בהגדרה של מה זה טוב באמת, עבורי, לרצות לבחור בטוב, כי זו המשימה שלי כאן בעולם, זו התכלית והמהות שלי. עכשיו נשאר "רק" למצוא דרכים לזוז ממה שמכירה כדרך יחידה.
אתמול אחה"צ בני, בן החמש, התחיל לצרוח ולבכות , היסטרי מכאב. השן שלו כאבה לו. אז רצנו לאמבטיה ושטפנו את הפה בסוף נרגע. כמובן שנטפל. אמרתי שעד שזה יטופל שלא יכניס לפה שום דבר מתוק. כמובן שהוא הסכים איתי. הבוקר הוא כבר ביקש ממני שאקנה לו לשבת ממתק. אמרתי כולי מזועזעת מה אתה כבר לא זוכר איך צרות אתמול! ? הוא אמר לי "זוכר אבל לא אכפת לי" מה לא אכפת לך שיהאב לך שוב ככה חזק? אמר לי לא אכפת לי. שאלתי אותו את מי אתה יותר אוהב אותך או את הנמכר? בלי להתבלבל הוא אמר לי את הממתק…..טטב בלי לחץ, אני יודעת שהוא אוהב את עצמו יותר ורק מוכן "לשלם" על התענוג שלו. .ובכל זאת הבנתי שמראים לי משמיים את עצמי. לאהוב אותי באמת. לרצות טוב אמיתי בשבילי. לבקש עליו, גם אם שכחתי איך הוא נראה, לא שכחתי שהוא קיים. אז 3 הבסיסים שהפרזתי איתם הבוקר ונזכרתי שמגיע לי טוב. על הפשוט. להרגיש טוב. לקום מהכסא בלי כאב קטן אפילו. ניצחון קטן של האור על הפחות אור. .. בוקר טוב וחדש לכולנו.
חניתה את אור גדול בחיים שלי. העולם צריך אותך! תודה.
מדהים איך את רואה ממש את השיקוף דרך הבן שלך, וזוכרת להיות בחמלה כי כולנו בני אדם, זה מקסים ומרגש בעיני. שולחת לך הרבה אושר ועוד ראיה מוארת ותודה על התודה, צריך אותי צריך אותך צריך כל אחד ואחד והסוד שכל אחד יסכים להיות נוכח כפי שהוא. יום קסמים והמשך שבוע טוב!
למשל משהו שלא פוגע בשיניים במידה קטנה, אולי גלידה, לחשוב תמיד איך לפרק את הנוקשות והקיצוניות למשהו רך ואפשרי. את מבינה ככה לא מייצרים מצב פיסיקלי של כוח שמייצר כוח נגדי לו הזהה לו בעוצמתו. ניוטון. כתוב בספר איפשהו… 🙂
אני מרגישה שאני עמוק בחרא , שאני לא יכולה לצאת מזה . 24/7 מסביב לשעון של התקפי בולמוס במשך כבר 6 שנים .
כל היום עצבנית לא רגועה, לפעמים בא לי שזה כבר יהרוג אותי אני לא יכולה לסבול את זה ולא להתמודד עם זה אני שוברת את כל המשפחה , מתרחקת מכל החברים , כל לילה בוכה דמעות דם שיש לי חיים ארורים כאלה אני לא יודעת למי לפנות בשביל לקבל עזרה אני לא יודעת במה העזרה כרוכה כבר לא אכפת לי מלעלות במשקל אני פשוט רוצה חיים נורמאליים .
מתוקה מבינה אותך כל כך, זוכרת, והקטע שאם הייתי אומרת לך שזה מה שיהיה לא היית מאמינה לי ולכן כל כך הרבה בנות במצב המבאס-תוכס הזה….
אזזזז קודם כל עזרה ראשונה תקראי פה עוד ועוד מכתבים כדי להבין עד כמה את לא לבד וגם בעיקר כדי שחלק ממה שכבר אמרנו יחלחל אצלך ותוכלי למצוא כצה מחשבות חדשות שאולי יענייניו אותך יהדהדו בך ויעזרו לך…
אחרי זה את מוזמנת לכתוב שוב, לשאול, להתארגן על ספר, גם יכולה לכתוב לי בפרטי איך שבא לך, אנחנו פה, הייתי שם, אני כבר לא, וזה המסר שלי אליך ואל כל אחת, קצת מוזר אבל אפשר לצאת מזה ולחיות חיים חופשיים מהתנאים האלה של אוכל והשמנה וצורה וכל זה. לא שלא יהיה איכפת לך איך את נראית, את בכל זאת חלק מהמין האנושי 2017 שזה הרבה מאד מה שמעניין את האנשים, אבל הבשורות הטובות הן שיותר ויותר מבינים שיש אהבה הרבה הרבה יותר גדולה ומשמעותית מזו בתוכינו. בתוך כל אחד ואחד מאיתנו גם הנסתר שבהם….. צאי לדרך, קראי קצת ודברי איתי.
כבר שכחתי מתי זה קרה, יום שלם שנגמר בלי בולמוס, יום שלם בלי הקאה. מצד אחד הרגשה טובה, נלחמתי בהצלחה בשדים, בשגרה, בהתמכרות ומצד שני, המחשבות (שכנראה מהן אני בורחת), התקפי החרדה שפתאום אחרי שנים מרימים את הראש.. כיף, פחד, גאווה, קושי הכל מעורבב כאן יחד.
גם אצלי הכל מתערבב ברעש, מחשבות על אחרים שסובלים, מחשבות על החיים, על היופי בעולם ועל העצב, רגעים של ריקוד שמח עם אנשים ורגעים של ריקוד לבד בסלון, כאילו בדידות וכאילו ביחד, והמוסיקה נותנת לכל איזה פס קול כזה, שמאפשר לכל להתקיים בו זמנית, בלי לשפוט מה טוב ומה רע, אל הערבוב הזה שנקרא החיים. כל הכבוד על יום של נוכחות מלאה, ללא בריחה, ברוכה הבאה, ראי שלא קרה כלום, ואם נותנים לזה, זה הולך ונהיה יותר קל בכל פעם….
תודה לאל ולכל מי שרצתה טוב בשבילי, תודה לי שהעזתי לאכול ולהשאר עם האוכל, תודה שהייתי זמינה לרמזים של עזרה, כמו לקום באמצע סעודה בשביל לעזור לבן משפחה, ולקלוט שעזרו לי עכשיו , נוצר רווח והעזתי לא להמשיך. זה לא מובן מאליו בכלל. להפסיק כשיש מקום לעוד. להפסיק לפני הקצה…האמת היא שהייתי שמחה להשתפר בנקודה הזו של הכמויות זה משהו עמוק בתוכי שרוצה ורוצה ושום דבר לא מספיק עד שזה יותר מידי . טוב לאט לאט זה תהליך. עכשיו למשל מוצאי שבת, בדרך כלל בזמן כזה אני מארגנת את הבית, את הילדים, מלחיצה את כולם. ..ובמקום זה אני בחדר שלי על המיטה משתפת, מה הייתי צריכה בשביל לשכב בזמן כזה ולהתעסק בעצמי ? ! רק אם אני מפוצצת אז לא אכפת לי מכלום. אז איזה חידוש משמח, אני לא מפוצצת וכן אכפת לי ממה שקורה ובכל זאת בוחרת לשבת רגע עם עצמי. .בלי להתנצל )לא שמישהו פה לא מפרגן לי, זה אני והשוטר הפנימי שבי. ..אז מפרגנת לעצמי לעשות מה שאני בוחרת בטוב ולא מהקצה. כן יש לי עבודה משהו בבסיסי שלי לא יושב טוב. משהו בקיום הבסיסי שלי לא ברור. זה הזמן לנשום. לנשום עמוק. להכיל את המקום שבי שלא ברור לו שמותר לו לנשום. תודה. שבוע טוב וחודש טוב.
יקירה זה טבע אנושי לרצות עוד. יש לי חברה שלא מכניסה הבייתה דבריםש היא אוהבת כי היא פוחדת להגזים עם אכילתם, ואני שואלת מה עדיף, ללמוד מתי די או לוותר על החיים?
וכשאני אומרת ללמוד אני מתכוונת שזה תהליך וכמו בכל איזון יש את חוסר האיזון בהתחלה עד שמגיעים לאיזון. אין דרך אחרת לאזן מאשר לשחק עם חוסר האיזון, אבל מרחב הטעות יורד משלוש צלחות לשלושה ביסים, ופה הנצחון. להסכים שאם טעיתי אז טעיתי בשלושה ביסים ולא יותר. ואז אני גם פחות ופחות "טועה".. אני רואה סביבי אנשים שמלטפים את בטנם ואומרים אוי הגזמנתי, אבל הם לא מסמנים על עצמם קו שחור גדול בגלל זה. פשוט מלטפים קצת את הבטן ותוך עשרים דקות זה כבר עובר.
השיעור הגדול כמו שכתבת בין השורות זה לפרגן לעצמך ולאהוב את עצמך. זכרי שכולנו אחד, כל אחד יש לו את הסרט שלו, למדי את השיעורים שיעזרו לך לחיות בחופש הכי גדול שאת יכולה, וכן אנחנו לומדים גם ממך כמו שאת מאיתנו, כולנו יחד פה מנסים לפענח מה הדרך הנכונה לחיות. שיהיה שבוע מקסים לך ולכולנו.
עוד רגע שבת. עשרים דקות והיא פה. אני אוהבת את שבת. אני טורחת הרבה לכבודה. אני מתפללת שעזרה להתמלא במה שמעבר למילים מעבר למה שרואים. ..שאזכה להרגיש את הנשמה הקדושה שבתוכי.. הלוואי ועזרה להיות השבת. נורמלית עם האוכל, בבקשה רק השבת, לאכול נורמלי. קשה לי להיות נורמלית . נו טוב אני לא נורמלית, אבל ככה רק לשבת. , אפילו בכאילו, לא אכפת לי, בבקשה אבטלה שלי תן לי מתנה את השבת הזו, תראה איזה יופי הכנתי הכל לכבודך. נו בנות תתפללו שאני אצליח להיות נורמלית השבת. קשה לי עם הכמויות. לקחת מעט זה כמעט בלתי אפשרי ואם אני מכריזה אני בסכנה של לשבור ת,'כלים. טוב אני מבינה שמה שקשה לי זה פשוט להיות באמצע זה או להיות מלאה או ריקה, האופציה של האמצע לא מוכרת לי. טוב רצה לשבת. תתפללו עליי. אשתתף אחרי שבת.
בוקר טוב לכולנו. בוקר טוב לך ספיר . כל. מילה שלך נוגעת בי במקום מוכר. את לא לבד. הכרוניות שבך מקשה עלייך לצאת מהבור אבל היא גם זו שבעזרתה את תצאי ממנו לרווחה. אחותי הכוחות הם גדולים, גם של החושך גם של האור. אם מתוך החושך הצלחת לכתוב, לרצות, לחזק חברות, לשתף בכנות בכאב כל כך עמוק שלך, לבקש בעצם עזרה אז את בדרך החוצה, יקח כמה שיקח, מה לעשות ….כל רצון שלך לצאת, כל תקווה ואמונה בך, שום דבר לא הולך לאיבוד, כוחות של אור כוחות של נצח. אז אחותי היקרה תאמיני רק לקולות שאומרים לך שכל צעד קטן יקר, שאת נהדרת וטובה ושיש מי שעוטף אותך באהבה וחמלה. את לא לבד, ושהחבר שלך הלך ואפשר בלעדיו, ואת הכאב תערסלי בליבך ותבכי אותו . .תני לו מקום אל תקיאי אותו, זה שורף נורא כמעט הורג וזה עובר. ציר. ..עם החום והאהבה והאמונה שאת צריכה ומקבלת מהכוחות הנפלאים הקיימים בך מתמיד, תני להם למלא אותך, תנשמי אלהם תעשי להם מקום. אחותי היקרה הגיע הזמן שתרחמי על עצמך ותתנילך רגע מנוחה.
פשוט להיות עם מה שיש ולאהוב אותך בדיוק כמו שאת. עם כל מה שיש שם. .
שיהיה לך יום מבורך עם חמלה ורכות אלייך. תכתבי.
תודה על התגובה המדהימה.. כמו שאת יודעת וגם כולנו, גם בתוך כל הששיט הזה, יש רכבת הרים של רגשות.. תקופות שחורות יותר ושחורות פחות.. אז כן אני עכשיו בשחור, הזכרת לי לרגע שיבואו גם זמנים טובים יותר ואלי אז אני אמצא את הכוח לנסות..כנראה שדווקא עכשיו הייתי צריכה מישהו מבחוץ שיזכיר שיש תקווה.. אחרי 3 ימים במיטה, אפילו לעבודה לא קמתי ובשבילי זה חמור.. רק אני, היא ומחשבות קשות, תמשיכי להצליח ותמשיכי לשתף זה מעודד לדעת שאפשר, אפילו יותר מזה שאפשר ליפול ושוב לקום!!
קראתי קצת הודעות אחורה, בנות שמצליחות, גם אם לכמה ימים.. בייאוש העוטף אותי זה נקודת אור בתוך כל החושך.. כל הכבוד על הצעד הראשון, על הצעד השני, על קימה מנפילה ליום חדש. לרגע היה נדמה לי שאקום ואעשה את הצעד ואז.. פרידה מהחבר וחזרה אחורה בכל הכוח.. כבר 15 שנה עמוק בפנים, מנסה להגיד לעצמי רק יום אחד בלי ואפילו את זה לא מצליחה, לא פעם אמרו לי שאני כרונית אולי זה נכון.. אבל עדיין יש בי צד שלא רוצה להאמין להם, רוצה להאמין שאפשר אחרת.
אז, לכן שמנסות וצליחות ולכן שממשיכות לנסות, אתן אי של תקווה בים של ייאוש.. כל הכבוד. אולי הגיע גם הזמן שלי להפסיק לרחם על עצמי ופשוט לקום ולהילחם עם הכוחות המעטים שעוד יש בי.
אני יודעת לדבר ולכתוב ולעשות מלא דברים, אני חכמה ויפה ומוכשרת הכל, כל העולם, וכשזה מגיע – הטירוף אני לא יודעת כלום. שימות העולם, לא אכפת לי, שום דבר. למה?
למה הכל נעלם כשזה מגיע?
מה יש שם שמביא אותי בשניה למקום שאני מוכנה לשרוף הכל, לוותר על תוכניות, לבזבז כסף ,לשנות את הסדר, הכל, מוכנה הכל, רק לא לחכות ולהיות. מה יש בו, בדבר הזה, שאי אפשר לסבול אותו?
כשהייתי בחדר לידה, עם צירים- אם לא הייתי יודעת שעוד מעט יהיה פה נס גלוי, מול העיניים, תינוק חדש בעולם, הכל שווה, מוכנה להרגיש מוכנה להיות, למה?
כי זה שווה. יש משמעות לכאב שעובר בי.
צירים. צירי לידה. מה הם מבשרים לי?
עוד מעט, עוד כמה רגעים, תהיה פה לידה, המקום הצר מתרחב. איזה כאבים. ..
המחשבה להכנס לשירותים ולהוריד את התינוק באסלה עוברת – לא אפשרי, יורד מהפרק. חוץ מזה תינוק חדש זה נפלא, חיים חדשים, נשמה טהורה. יש משמעות לכאב!
וזו הנקודה החשובה והמהותית, שמשנה את ההתיחסות לכאב לכאב הזה יש משמעות . יש לו תכלית.
כך גם ברוחני.
אני מבינה שאני צריכה לידה רוחנית
הרי הטוב שאני מכירה הוא לא באמת טוב. אחרת היה לי טוב. אין לאן לברוח, הטוב שאני מכירה הוא חרא רציני.
ומה שחשוב זה להאמין שיש טוב אמיתי שאני לא מכירה. אם המשיך לברוח מהכאב, ולא להסכים לתת לו לעבור בי, אני גם לא אכיר את הטוב האמיתי.
להסכים למשהו חדש להגיע.
כשהטירוף מגיע, תעזור לי,אלוקים, להסכים לו. להסכים לכאב לעבור דרכי. זה צירי לידה רוחניים שלי.
כולה ציר, ראבאק, עובר, תנשמי, תני לי יד, עוד רגע, שניה אחרי שהבלתי נסבל יהיה זה עובר !
ואני-מי אני?
אני חדשה. נולדת מחדש.
מאמינה שזה אפשרי. שיש תכלית למה שאני עוברת, שיש תכלית לחיים האלה, גם אם זה בלתי נסבל כשזה מגיע, זה לא באמת, זה עובר. ואני כלי לאור אינסופי! !!
לידה קלה. …
. ההרגשה הזאת. שהיא לוקחת ממך הכל. אפיסת כוחות ״ממחר אני מפסיקה״, ״מרגע זה״..
שבוע הבא..
כמה שנים זה כבר נמשך, עד מתי 4 שנים של זמן מבוזבז , של ריקנות.
משהו שימלא את החסר.
דיי, רק לא אוכל.
ושוב זה חוזר על עצמו, בלי לחשוב יותר מדי .. הרגל שכזה
הרגל גרוע, עם מלא רגשות אשם שלא מאחרות להגיע.
טיפת תקווה נשארה.. אולי ביום מין הימים שבאמת נבין את המשמעות
בנתיים לא רואים עתיד בלי זה .. נשארים כבויים
חניתה היקרה תודה שהגבת לי. השארת אותי נפעמת מהגישה שלך את כזו חכמה. זה כל כך יותר מדוייק הדרך שפתחת לי. הבנתי פתאום שהמלחמה, כמו שכינת את המהלך הזה, דומה להפרעה עצמה. דרסטי, או מלא או ריק, או הצלחה או נפילה. שחור לבן. חד וחלק. תהליך זה משהו אחר. גישה אחרת. אורך רוח. נשימה עמוקה. בדיוק ההפך ממה שאני יודעת. כך חייתי כל החיים. שחור או לבן. תודה רבה על המילים שלך שתומכות בי כל כך. תודה לאל אני בשלב בחיים שאני יכולה להתעסק בטוב, בדברים שאני רוצה לפתח ולהפוך אותם לחלק בחיי. רוב החיים לא הייתי פנויה לזה . עכשיו תודה לאל זה אפשרי. השינוי האמיתי הוא במחשבה. .שם הכל מתחיל. ..
תודה לאל אני אוכלת בסדר כבר יומיים. מחדש. …
תודה רבה לך חניתה ולפורום הזה. יום מבורך.
איזה באסה היתה לי נפילה. נראה לי שאני צריכה להיות יותר מתוכננת לגבי מה אני הולכת לאכול. אם אני לא יותר קשה לי ומספיק שאני עצבנית על הילד ובובעלי בא תוך כדי והכל מתחיל לעלות לי על העצבים ונראה שזה לא יגמר לעולם. . נו ואיך שהוא מצליחה ושורדת את ארוחת הצהריים..אבל משהו בפנים מפוזר כי אכלתי לא מתוכנן וקצת יותר מידי. .ואז משתלחת בבעלי ..איזה באסה. .להקיא רק להקיא. ..חסרת מעצורים שכמותי. .דיברתי לא יפה. .זהו בערב כבר אכלתי כמו בהמה והקאתי. איזה באסה. לרגע או שניים, עם הראש מעל האסלה, עברה בי ההרגשה שהגוף פחות רוצה את ההקאה מאשר את האוכל המיותר, חשבתי רק לרגע להרים ראש ולקחת אחריות על המעשים שלי, אבל זה נדחה על הסף. .מה יהיה שוב פעם צריכה להתחיל לספור מהתחלה. שונאת את זה. מה אני יעשה? יהיה טוב בעז"ה לילה טוב.
נועם יקרה, מהי ההתמכרות האמיתית אם לא לכשלון ולשנאה העצמית. שם כביכול הכי נוח לנו כי אנחנו לא צריכות יותר "להתאמץ". אבל אם נמיר את ההגדרה של המלחמה להבנה שזה תהליך, תהליך של לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי ולהבין את עצמי ולעשות רק מה שטוב לי באמת, לשם הולכים, לכיוון השאלה מי אני כשטוב לי, מי אני כשאני אוהבת את עצמי.
לפעמים לוקח חיים שלמים לענות על השאלה הזאת, אבל זה שווה את זה. כי הרגעים שבהם את עושה דברים שבאמת עושים לך טוב – נו את יודעת איך זה מרגיש…
אהבי, בכל מצב, הגמלתי מהשיפוטיות, ותראי איך לאט לאט הכל נעלם ממך ונשארת האהבה והיצירתיות האמיתית שממנה ברחת.
הנה יום ראשון הגיע. יום שמיני. יצאתי הבוקר לדרכי .אוויר הרים קר, ראות מחודדת אחרי הגשם העננים יפים יפים. נושמת עמוק את הנקיון זה שמפלח את גופי חד כמו סכין. רוצה את הניקיון הזה בפנים. מתפללת לניקיון ממחשבות מיותרות מדרגות ופחדים מיותרים, מערך עצמי על תנאי מכל מה שמיותר לי. נושמת בלי תנאים. אהובה בלי תנאים. טובה בדיוק כפי שאני. בלי תנאים. נזכרת שהבולימיה באה לפתור והפכה לבעיה לעניין עצמו. מה היא באה לפתור לי?
אהובות תודה שאתן איתי בדרך. נכנסת ללימודים. תודה על שמונה ימים בלי הקאות. יום חדש לכולנו.
דעי לך שכתיבתך היא מדהימה ומשחרתת, מלאה אמת ואהבה, תענוג לקרוא, ממש מרגישים את התדר שלך דרך המילים. קראי את עצמך מידי פעם תרגישי את ההתעלות האפשרית לך… זכרי לאהוב את עצמך בכל מצב כי זאת התשובה תמיד, תמיד.
תודה על יום שני שעבר נקי. תודה על יום שלישי שמסתיים טוב. לא מובן מאליו! אני אסירת תודה.
קראתי את מה לשכתבה החברה היום שאין כבר כוחות ולא ממש ברור אם יש בכלל רצון לצאת מזה. .אוי כמה מוכר המקום הזה. .
אחותי המתוקה אני רוצה לחבק אותך. מחבקת אותך. את צעירה יש חיים שאוהבים אותך, חיים שאוהבים אותנו והם כאן ועכשיו לא מחר כש. ..אהיה רזהיותר יפה יותר חכמה מצחיקה וכו' הם כאן מחכים לך ולי שנסכים להיות
להיות. לנשום. להרגע. את נהדרת בדיוק כמו שאת.
אני מתארת לעצמי שהמילים שלי לא נוגעות לך ללב את בטח לא מאמינה לי, במיוחד שאת יודעת שאני לא באמת מכירה אותך. את צודקת מתוקה. אבל את עצמי אני מכירה. לא משנה כמה אני שוקלת כמה אני חכמה כמה אני יפה כמה אני מוכשרת אני לא מאמינה שאני מספיק טובה וזו הנקודה. אף פעם לא מספיק. ברגע שאני מכירה בנקודה הזו שבי אני מבינה שזה אבוד לי! אני רוצה להיות פשוט להיות עם מה שיש. הכי טוב מה שיש. אני טובה אני הכי טובה שאני אני. ראבאק מי שווה שאני יהרוג את עצמי. מתוקה ההרגל הזה חזק. ההתמכרות הזו אכזרית. בבקשה תתפללי לרצות. לרצות לצאת מזה. את לא צריכה להיות שום דבר חוץ מלהיות את מסע חיים לפנייך. את יכולה. אולי תצרי קשר עם חניתה היא אלופה. את לא לבד נשמה יקרה.
איזה כבוד לי שבחרת בפורום הזה לשתף את יצאתך לחופשי, אני מחזקת אותך בתהליך שלך זה לא מובן מאליו. שימי לב שכשאת מתחזקת מתחזקת בך היכולת לחזק אחרים, שימי לב שזה קורה באותו הרגע, זה ממש האחד תלוי בשני, זה תדר שאת נמצאת בו. אנחנו חיים בתדרים, והם משתנים, ואם אנחנו שמים לב לתדר שאנחנו נמצאות בו, יכולות קודם כל לזמזם את המנגינה הנוכחית להקשיב אם יש שם מסר בשבילינו, משהו על האנושות ועל חמלה, ואז להחליף תדר, לשים לנו מילים מחזקות בתור מוסיקה ואולי אפילו מוסיקה אמיתית, ותוך רגע אנחנו מסתכלות שוב למעלה. זה קורה בשניות. הרבה אהבה נועם יקרה ושבת מבורכת.
נועם באמת נגעת לי ללב ומאוד הערכתי מה שכתבת:) ההתמכרות הזאת באמת אכזרית. זה גוזל ממני את רוב הזמן והכוחות…. אבל אני יוצאת לדרך חדשה ומקווה להשתפר:) אוח המצב הזה הכניס אטתי לתסביכים קשים והמצב הנפשי שלי לא משהו.. אני ממש רוצה לדבר עם פסיכולוגית ולשתף מישהו כי אני מכחישה ומסתירה מהאנשים הקכובים אליי. אשמח להמלצות:)
בת 15. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי תמיד ילדה שמנמנה. רוב חיי סובבים סביב האוכל, המשקל דיאטות וכו.. כל פעם ניסיתי דיאטות שונות ירדתי קצת, התלהבתי ועליתי.. ככה במעגל. לבסוף בגיל 12 בערך נרשמתי למירי בלקין. בהתחלה הכל היה נחמד ומדהים וירדתי יפה מאוד. באותה תקופה ראיתי את הסדרה שקרניות קטנות ויפות (יש שם אחת מאוד יפה ורזה שהיא בולימית). לא ידעתי שזאת בולימיה אבל התחלתי להקיא כשחרגתי מתפריט הדיאטה שהייתי אמורה לדבוק בו. לאחר כמה זמן אמא שלי גילתה, נזפה בי ונאלצתי להפסיק. נגמר לי גם המנוי למירי וכל מה שירדתי עליתי. כבר השלמתי עם היותי שמנה ולא כזה היה לי אכפת יותר( שנה וחצי בערך). לפני שנה הגעתי למשקל השיא שלי(84) על מטר 55. נתתי לעמי לחגוג ועכשיו הייתי בראבק של לרדת. נרשמתי לחדר כושר ואכלתי מאוד בריא. ירדתי דיי הרבה בצורה בריאה. בשלב מסויים זה כבר הפסיק לעבוד וכל פעם קיצצתי עוד ועוד בכמויות( יכול להיות שהייתי במצב של אנורקסיה ללא ידיעתי). מפה לשם הגיע החורף וגם נגמר לי המנוי לחדר כושר, מה שאומר שאני בקושי עוש ספורט. נורא פחדתי לעלות במשקל, היה יום אחד שאכלתי ממש מלא ופתאום נזכרתי במה שפעם נהגתי לעשות. הקאתי. אהבתי את המחשבה שאני יכולה לאכול כמה שבא לי ולא להשמין! מפה לשם אני כבר 3 חודשים מקיאה. בערך 2-3 פעמים ביום. כרגע במשקל של 55.5. עדיין לא מרוצה, אבל מפחדת שאם אני אפסיק להקיא אני אעלה. אוף נכנסתי למעגל הממכר הזה וזה גוזל לי את כל הזמן. בכל רגע שיש לי שאנשים לא בבית אני ישר זוללת וחוגגת ולא אכפת לי כי אני יודעת שאני אקיא את זה במילא. דרך אגב הפסיק לי המחזור כבר המון זמן. צריכה לצאת מהבולמיה הזאת אבל אני פשוט לא מצליחה ומשהו בי בכלל לא רוצה להפסיק….
הנה הגיע הבוקר. תודה. עבר יום טוב אתמול. תודה לאל. בלילה בני בן החמש הגיע אלי בוכה. יש לו כאבי גדילה חזקים. חיבקתי אותו, סיפרתי לו כמה שאני אוהבת אותו ושכנראה שהוא יהיה כזה גדול ועצום אם יש לו כאלה כאבי גדילה. עשיתי לו עיסוי ברגליים . לאחר זמן הוא נירגע ואמר לי שהוקל לו . אמרתי לו שבפעם הבאה שיכאב לו (כל. בוקר.) שיזכור שזה עובר . כשזה מגיע זה מרגיש שלעולם לא יעבור. הוא הסכים איתי רק ביקש. שאני אזכיר לו. ..משהו בתוכי נפעם ..כן גם אני צריכה שכשכואב יחבקו אותי וסיפרו לי כמה שאני אהובה ויקרה ויעסו את מוחי הקודח וגופי הכמהה. ויזכירו לי שעוד מעט זה יעבור. ..וזה רק כאבי גדילה ושאני כנראה אהיה גדולה ועוצמה. .. מי יזכיר לי את זה? האמא הפנימית שבי הטובה החכמה זו שלא נבהלת לא מכאב ולא מטירוף של קריז שצריך לשבור. ..
הלוואי ואני אצליח לזכור שהיא קיימת בי ולתת לה לטפל בילדה הקטנה שבי .
אוהבת אותכן. יום חדש לכולן.
זה היופי בחיים האלה שהכל מתחבר בסוף, אנחנו מקבלים את עצמינו לפנים דרך ילדינו, ויפה ענית לו ולך יפה מאד. את יכולה בדיוק לחזק אותך כמו שאת מחזקת אותו ורק דרך דוגמה אישית אנשים באמת עושים שינוי.
בוקר טוב אחיותיי להתמודדות. הרבה זמן שאני לא מצליחה. לאכול כמו שאני באמת רוצה. קשה לי לשחרר את הדיבוק הזה. גם כשכבר מצליחה לאכול כמו בנאדם חייבת להיות איזה הפרזה במשהו שקשור לאוכל כאילו דווקא להרוס לגמור את הסיכוי להיום. כי זה לא יצליח לי אז יאללה שתירשם הפדיחה היומית ונראה איך ממשיכים משם או בולמוס. או סתם באסה ופחד מהמשך היום הטירוף ישתלט או לא שהרי הרכבת כבר יצאה לדרך. ..ואיך אני לא מתייאשת רק ה' יודע. קשה לי, כואב לי . לא מוותרת. אני רוצה להעזר ובכן בפורום הזה. לדעת שאתן איתי . אני רוצה להתחיל ספירה של ימים נקיים לדווח פה בפורום כל בוקר על הצלחה בעזרת ה'. רוצה לרשום ברגעי אמת כשזה מגיע. אני בוכה עכשיו איזה דבר זה אה? ! פסיכי לגמרי. אבל זה שלי ואני מאמינה שההצלחה שלי תביא הרבה אור לעולם. מקווה לא להעלם מחר. צריכה אתכן! יום חדש לכולן.
איני יודעת אם אני באותה סירה..שונאת את הגוף. לפעמים נלחצת אם יש אירוע ועליי להיראות יפה ורזה. זוללת ומכניסה לפה כל המזדמן.בערב נוטלת עשרות של כדורים משלשלים..כי ניסיתי להקיא ולא יצא לי לא הצלחתי. אני כבר שלוש שנים בסרט הזה..זלילה וכדורים..
איני מצליחה לצאת מזה..זה באמת בולימיה??
היי יקרה, כל התעסקות אובססיבית באוכל ומחשבה איך להפטר מזה היא סוג של בולימיה, הכמויות וההפטרות מהעודף זה הענין. ההיפך מבולימיה זה לא אנורקסיה אלא אכילה מאוזנת כמות סבירה מכל דבר ולא בבת אחת. הכוונה היא לא לעשות שום סוג של דיאטה כי זה רק מלחיץ את הגוף והנפש, המטרה היא רק להנות מכל דבר במידה ולפנות שוב מקום בחיים לדברים אחרים שיש לעשות פה. לא לעצור את עצמינו ממה שבא לנו לעשות להגיד וכו בגלל מה שנדמה לנו שהמראה החיצוני שלנו "מאפשר" לנו. לפרגן לעצמינו חופש להיות מי שאנחנו בכל מצב. בינתיים יום גשם נעים לך אני רצה ללימודים והשאר אענה לכן אחר כך כי אני מאחרת…. 🙂
זו התמכרות ולכן את לא מצליחה בקלות לצאת מזה, ואחד המאפיינים של ההתמכרות הזאת זו אמנות ההסתרה. ככה שני אלה הולכים ביחד ולכן כל כך קשה לצאת מזה… יש כאלה שמצליחות לצאת מזה, אחוזים לא גבוהים, אבל זה אפשרי ואני מכירה כבר כמה וכמה שהצליחו. הסוד הוא לא לוותר, באמת כל פעם לנסות להפסיק ולראות איפה את נופלת, ולא על מנת לרדות בעצמך ולכעוס על עצמך אלא להמציא בכל יום דרכים לחזק ולאהוב את מי שאת, להבין ולעודד את עצמך וליצור סביבך בועה של הגנה לעצמך כדי לאפשר לך להחלים ולא ליישר קו עם הרעיון שאת צריכה להיות משהו שאת לא. יש לך הרבה ידע, כמו שאת אומרת, ומתישהו תתחילים להשתמש בידע הזה לטובת עצמך. תביני שיש לך יותר כוח ממה שאת חושבת. הרבה יותר.
בדיוק ככה, והקטע שזה הכל וירטואלי כי כשפוקחים עיניים מהסיוט הממושך הזה מגלים שזה היה סוג של שקר כי מסביבינו היו כל הזמן אנשים אוהבים שחיכו שנצא משם ונחבק אותם או ניתן להם לחבק אותנו. זה מאד עצוב.
אני שבר כלי, לא יודעת איך לתאר את המצב שאני נמצאת בו כרגע. אני בת 18, לפני גיוס ואני חייה עם המפלצת הזאת מאז שאני זוכרת את עצמי, קרוב לעשר שנים, מעולם לא ידעתי אכילה נורמלית מהי. כל הזמן אני אומרת לעצמי שאני אפסיק ואני לא מצליחה. כבר אין לי כוח להקיא, הגרון שלי שורף ומדמם, אני רועדת וחלשה, זה נשתלט לי על כל החיים!! זה מונע ממני כל כל הרבה דברים חניתה.. אני מתחננת אני לא יודעת מה לעשות, אני רק בת 18, מה יהיה בעתיד? מה יהיה בצבא? אני לא מסוגלת לספר על זה לאף אחד.. זה מביך, זה מבייש, כלפי חוץ אני ההתגלמות של הילדה המוצלחת והמלאת ביטחון עצמי … אני נקרעת מבפנים, יום יום, ובוכה לילה לילה. אם אני אספר לאמא שלי זה ישבור אותה, היא כמו חברה הכי טובה שלי, אני מתחננת לעזרה, אין לי כוח לחיים האלה, אני נטרפת מפחד לחשוב על הצבא
עצוב לי לקרוא את מכתבך, התמכרות זה דבר קשה ומבאס ברמות, אתה כאילו נשלט על ידי מחשבה חיצונית שלא לוקחת בחשבון את הכאב ואת הרצון האמיתי שלך, והכי גרוע שהיא משכנעת אותך שזה מה שאתה רוצה.
אם באמת היה מגיע מישהו מבחוץ ואומר לי תאכלי ותקיאי הייתי מסתכלת עליו כאילו ירד מהפסים, מי אתה שתגיד לי מה לעשות הייתי אומרת. לך תחפש. ומה ההבדל? מי זה בתוכינו שאומר לנו את זה ואנחנו מצייתים? תשאלי את עצמך את השאלה הזאת ואל תוותרי לעצמך עד שתקבלי תשובה. מי זה.זו בתוכי שאומרת לי את לא טובה כפי שאת, תתביישי לך, נגזר עליך לחיות במחתרת כל חייך, מי זאת בתוכי שאומרת את המשפטים האלה?
ברגע שנתחיל לזהות את החלקים השונים בתוכנו נוכל לתת מענה אמיתי לכל חלק מבלי שחלק אחד ישתלט על תא הנהג לחלוטין ולא יאפשר לאף חלק אחר שבי לחיות בחופש את חייו.
קראי עוד קצת, חקרי עוד קצת, ואז את מוזמנת לכתוב לי גם בפרטי, atounh@bezeqint.net את לא לבד.
הבוקר לפני שנכנסתי ללימודים נכנסתי לפה ואז ראיתי שהגיבו לי, חניתה ו "זאת ממקודם"המתוקה. אני כל כך מודה לכן. פתאום הרגשתי שיש משמעות להכל. לכל המאבק. אני יודעת את זה בראש אבל הבוקר הרגשתי את זה בלב. וזה בזכותכן. בזכות כל מי שלוקחת חלק. תודה. תמיד חלמתי על פורום כזה. חניתה את מדהימה חכמה וחדה ברמות לא רגילות. כל כך מחזקת ונוגעת במקום כל כך עמוק ובסיסי. מקום שמזכיר לי מה ששכחתי – מי אני ומה שמי. את מחזירה לי את האימון שלי בעצמי. אוהבת. תודה.
התרגשתי לקרוא על היום שעבר עלייך שאפשר לך לחוות רגש. לחוות חיים. זה באמת בלתי נסבל לפעמים. אז אאזרחים שהסכמת להיות. מקווה שגם היום עובר בטוב ז"א עם מה שיש, את יודעת לפעמים זה לא משהו. .מה שיש. .אבל אם אני לא בורחת זה. עובר, ואני חייה. אם אני לא מסכימה להרגיש אז אני לא מרגישה, ככהלאט לאט מתנתקת מהלב . מעצמי מהחיים, ואז כשיש טוב אני כבר לא שם מזמן. ..אז מברכת אותנו שנסכים להיות, רגע ועוד רגע, לנשום לרצות להאמין שאנחנו אהובות וכל מה שעובר עלינו זה חלק מתוכנית גדולה ומדוייקת, יש משמעות למה שאת עוברת. .למה שכולנו עוברות עוברים, יש משמעות להכל.
כל כך מדוייק מה שכתבת לי על הרכות והחוק של כח גורר כח. כמו. מטוטלת כמו בומרנג. רכות רכות איפה. הלכת לי לאיבוד. .נו טוב …תהליך. .זה חלק מהדרך. . אז שוב תודה רבה , גם בשם הבן המתוק שלי, שקיבל גלידה בזכותך. ..
חניתה יקרה תודה שהגבת לי. הבוקר הצלחתי להגזים באמת רק בשלושה ביסים. ולעצור. אומנם מסכי, לא ביג דילובעצם ביג דיל בריבוע . מבינה שהעניין פה הוא "הטוב". טובתי האמיתית היא העניין. המשימה שלי היא לדאוג לא להתבלבל בהגדרה של מה זה טוב באמת, עבורי, לרצות לבחור בטוב, כי זו המשימה שלי כאן בעולם, זו התכלית והמהות שלי. עכשיו נשאר "רק" למצוא דרכים לזוז ממה שמכירה כדרך יחידה.
אתמול אחה"צ בני, בן החמש, התחיל לצרוח ולבכות , היסטרי מכאב. השן שלו כאבה לו. אז רצנו לאמבטיה ושטפנו את הפה בסוף נרגע. כמובן שנטפל. אמרתי שעד שזה יטופל שלא יכניס לפה שום דבר מתוק. כמובן שהוא הסכים איתי. הבוקר הוא כבר ביקש ממני שאקנה לו לשבת ממתק. אמרתי כולי מזועזעת מה אתה כבר לא זוכר איך צרות אתמול! ? הוא אמר לי "זוכר אבל לא אכפת לי" מה לא אכפת לך שיהאב לך שוב ככה חזק? אמר לי לא אכפת לי. שאלתי אותו את מי אתה יותר אוהב אותך או את הנמכר? בלי להתבלבל הוא אמר לי את הממתק…..טטב בלי לחץ, אני יודעת שהוא אוהב את עצמו יותר ורק מוכן "לשלם" על התענוג שלו. .ובכל זאת הבנתי שמראים לי משמיים את עצמי. לאהוב אותי באמת. לרצות טוב אמיתי בשבילי. לבקש עליו, גם אם שכחתי איך הוא נראה, לא שכחתי שהוא קיים. אז 3 הבסיסים שהפרזתי איתם הבוקר ונזכרתי שמגיע לי טוב. על הפשוט. להרגיש טוב. לקום מהכסא בלי כאב קטן אפילו. ניצחון קטן של האור על הפחות אור. .. בוקר טוב וחדש לכולנו.
חניתה את אור גדול בחיים שלי. העולם צריך אותך! תודה.
מדהים איך את רואה ממש את השיקוף דרך הבן שלך, וזוכרת להיות בחמלה כי כולנו בני אדם, זה מקסים ומרגש בעיני. שולחת לך הרבה אושר ועוד ראיה מוארת ותודה על התודה, צריך אותי צריך אותך צריך כל אחד ואחד והסוד שכל אחד יסכים להיות נוכח כפי שהוא. יום קסמים והמשך שבוע טוב!
למשל משהו שלא פוגע בשיניים במידה קטנה, אולי גלידה, לחשוב תמיד איך לפרק את הנוקשות והקיצוניות למשהו רך ואפשרי. את מבינה ככה לא מייצרים מצב פיסיקלי של כוח שמייצר כוח נגדי לו הזהה לו בעוצמתו. ניוטון. כתוב בספר איפשהו… 🙂
אני מרגישה שאני עמוק בחרא , שאני לא יכולה לצאת מזה . 24/7 מסביב לשעון של התקפי בולמוס במשך כבר 6 שנים .
כל היום עצבנית לא רגועה, לפעמים בא לי שזה כבר יהרוג אותי אני לא יכולה לסבול את זה ולא להתמודד עם זה אני שוברת את כל המשפחה , מתרחקת מכל החברים , כל לילה בוכה דמעות דם שיש לי חיים ארורים כאלה אני לא יודעת למי לפנות בשביל לקבל עזרה אני לא יודעת במה העזרה כרוכה כבר לא אכפת לי מלעלות במשקל אני פשוט רוצה חיים נורמאליים .
מתוקה מבינה אותך כל כך, זוכרת, והקטע שאם הייתי אומרת לך שזה מה שיהיה לא היית מאמינה לי ולכן כל כך הרבה בנות במצב המבאס-תוכס הזה….
אזזזז קודם כל עזרה ראשונה תקראי פה עוד ועוד מכתבים כדי להבין עד כמה את לא לבד וגם בעיקר כדי שחלק ממה שכבר אמרנו יחלחל אצלך ותוכלי למצוא כצה מחשבות חדשות שאולי יענייניו אותך יהדהדו בך ויעזרו לך…
אחרי זה את מוזמנת לכתוב שוב, לשאול, להתארגן על ספר, גם יכולה לכתוב לי בפרטי איך שבא לך, אנחנו פה, הייתי שם, אני כבר לא, וזה המסר שלי אליך ואל כל אחת, קצת מוזר אבל אפשר לצאת מזה ולחיות חיים חופשיים מהתנאים האלה של אוכל והשמנה וצורה וכל זה. לא שלא יהיה איכפת לך איך את נראית, את בכל זאת חלק מהמין האנושי 2017 שזה הרבה מאד מה שמעניין את האנשים, אבל הבשורות הטובות הן שיותר ויותר מבינים שיש אהבה הרבה הרבה יותר גדולה ומשמעותית מזו בתוכינו. בתוך כל אחד ואחד מאיתנו גם הנסתר שבהם….. צאי לדרך, קראי קצת ודברי איתי.
כבר שכחתי מתי זה קרה, יום שלם שנגמר בלי בולמוס, יום שלם בלי הקאה. מצד אחד הרגשה טובה, נלחמתי בהצלחה בשדים, בשגרה, בהתמכרות ומצד שני, המחשבות (שכנראה מהן אני בורחת), התקפי החרדה שפתאום אחרי שנים מרימים את הראש.. כיף, פחד, גאווה, קושי הכל מעורבב כאן יחד.
גם אצלי הכל מתערבב ברעש, מחשבות על אחרים שסובלים, מחשבות על החיים, על היופי בעולם ועל העצב, רגעים של ריקוד שמח עם אנשים ורגעים של ריקוד לבד בסלון, כאילו בדידות וכאילו ביחד, והמוסיקה נותנת לכל איזה פס קול כזה, שמאפשר לכל להתקיים בו זמנית, בלי לשפוט מה טוב ומה רע, אל הערבוב הזה שנקרא החיים. כל הכבוד על יום של נוכחות מלאה, ללא בריחה, ברוכה הבאה, ראי שלא קרה כלום, ואם נותנים לזה, זה הולך ונהיה יותר קל בכל פעם….
תודה לאל ולכל מי שרצתה טוב בשבילי, תודה לי שהעזתי לאכול ולהשאר עם האוכל, תודה שהייתי זמינה לרמזים של עזרה, כמו לקום באמצע סעודה בשביל לעזור לבן משפחה, ולקלוט שעזרו לי עכשיו , נוצר רווח והעזתי לא להמשיך. זה לא מובן מאליו בכלל. להפסיק כשיש מקום לעוד. להפסיק לפני הקצה…האמת היא שהייתי שמחה להשתפר בנקודה הזו של הכמויות זה משהו עמוק בתוכי שרוצה ורוצה ושום דבר לא מספיק עד שזה יותר מידי . טוב לאט לאט זה תהליך. עכשיו למשל מוצאי שבת, בדרך כלל בזמן כזה אני מארגנת את הבית, את הילדים, מלחיצה את כולם. ..ובמקום זה אני בחדר שלי על המיטה משתפת, מה הייתי צריכה בשביל לשכב בזמן כזה ולהתעסק בעצמי ? ! רק אם אני מפוצצת אז לא אכפת לי מכלום. אז איזה חידוש משמח, אני לא מפוצצת וכן אכפת לי ממה שקורה ובכל זאת בוחרת לשבת רגע עם עצמי. .בלי להתנצל )לא שמישהו פה לא מפרגן לי, זה אני והשוטר הפנימי שבי. ..אז מפרגנת לעצמי לעשות מה שאני בוחרת בטוב ולא מהקצה. כן יש לי עבודה משהו בבסיסי שלי לא יושב טוב. משהו בקיום הבסיסי שלי לא ברור. זה הזמן לנשום. לנשום עמוק. להכיל את המקום שבי שלא ברור לו שמותר לו לנשום. תודה. שבוע טוב וחודש טוב.
יקירה זה טבע אנושי לרצות עוד. יש לי חברה שלא מכניסה הבייתה דבריםש היא אוהבת כי היא פוחדת להגזים עם אכילתם, ואני שואלת מה עדיף, ללמוד מתי די או לוותר על החיים?
וכשאני אומרת ללמוד אני מתכוונת שזה תהליך וכמו בכל איזון יש את חוסר האיזון בהתחלה עד שמגיעים לאיזון. אין דרך אחרת לאזן מאשר לשחק עם חוסר האיזון, אבל מרחב הטעות יורד משלוש צלחות לשלושה ביסים, ופה הנצחון. להסכים שאם טעיתי אז טעיתי בשלושה ביסים ולא יותר. ואז אני גם פחות ופחות "טועה".. אני רואה סביבי אנשים שמלטפים את בטנם ואומרים אוי הגזמנתי, אבל הם לא מסמנים על עצמם קו שחור גדול בגלל זה. פשוט מלטפים קצת את הבטן ותוך עשרים דקות זה כבר עובר.
השיעור הגדול כמו שכתבת בין השורות זה לפרגן לעצמך ולאהוב את עצמך. זכרי שכולנו אחד, כל אחד יש לו את הסרט שלו, למדי את השיעורים שיעזרו לך לחיות בחופש הכי גדול שאת יכולה, וכן אנחנו לומדים גם ממך כמו שאת מאיתנו, כולנו יחד פה מנסים לפענח מה הדרך הנכונה לחיות. שיהיה שבוע מקסים לך ולכולנו.
עוד רגע שבת. עשרים דקות והיא פה. אני אוהבת את שבת. אני טורחת הרבה לכבודה. אני מתפללת שעזרה להתמלא במה שמעבר למילים מעבר למה שרואים. ..שאזכה להרגיש את הנשמה הקדושה שבתוכי.. הלוואי ועזרה להיות השבת. נורמלית עם האוכל, בבקשה רק השבת, לאכול נורמלי. קשה לי להיות נורמלית . נו טוב אני לא נורמלית, אבל ככה רק לשבת. , אפילו בכאילו, לא אכפת לי, בבקשה אבטלה שלי תן לי מתנה את השבת הזו, תראה איזה יופי הכנתי הכל לכבודך. נו בנות תתפללו שאני אצליח להיות נורמלית השבת. קשה לי עם הכמויות. לקחת מעט זה כמעט בלתי אפשרי ואם אני מכריזה אני בסכנה של לשבור ת,'כלים. טוב אני מבינה שמה שקשה לי זה פשוט להיות באמצע זה או להיות מלאה או ריקה, האופציה של האמצע לא מוכרת לי. טוב רצה לשבת. תתפללו עליי. אשתתף אחרי שבת.
בוקר טוב לכולנו. בוקר טוב לך ספיר . כל. מילה שלך נוגעת בי במקום מוכר. את לא לבד. הכרוניות שבך מקשה עלייך לצאת מהבור אבל היא גם זו שבעזרתה את תצאי ממנו לרווחה. אחותי הכוחות הם גדולים, גם של החושך גם של האור. אם מתוך החושך הצלחת לכתוב, לרצות, לחזק חברות, לשתף בכנות בכאב כל כך עמוק שלך, לבקש בעצם עזרה אז את בדרך החוצה, יקח כמה שיקח, מה לעשות ….כל רצון שלך לצאת, כל תקווה ואמונה בך, שום דבר לא הולך לאיבוד, כוחות של אור כוחות של נצח. אז אחותי היקרה תאמיני רק לקולות שאומרים לך שכל צעד קטן יקר, שאת נהדרת וטובה ושיש מי שעוטף אותך באהבה וחמלה. את לא לבד, ושהחבר שלך הלך ואפשר בלעדיו, ואת הכאב תערסלי בליבך ותבכי אותו . .תני לו מקום אל תקיאי אותו, זה שורף נורא כמעט הורג וזה עובר. ציר. ..עם החום והאהבה והאמונה שאת צריכה ומקבלת מהכוחות הנפלאים הקיימים בך מתמיד, תני להם למלא אותך, תנשמי אלהם תעשי להם מקום. אחותי היקרה הגיע הזמן שתרחמי על עצמך ותתנילך רגע מנוחה.
פשוט להיות עם מה שיש ולאהוב אותך בדיוק כמו שאת. עם כל מה שיש שם. .
שיהיה לך יום מבורך עם חמלה ורכות אלייך. תכתבי.
תודה על התגובה המדהימה.. כמו שאת יודעת וגם כולנו, גם בתוך כל הששיט הזה, יש רכבת הרים של רגשות.. תקופות שחורות יותר ושחורות פחות.. אז כן אני עכשיו בשחור, הזכרת לי לרגע שיבואו גם זמנים טובים יותר ואלי אז אני אמצא את הכוח לנסות..כנראה שדווקא עכשיו הייתי צריכה מישהו מבחוץ שיזכיר שיש תקווה.. אחרי 3 ימים במיטה, אפילו לעבודה לא קמתי ובשבילי זה חמור.. רק אני, היא ומחשבות קשות, תמשיכי להצליח ותמשיכי לשתף זה מעודד לדעת שאפשר, אפילו יותר מזה שאפשר ליפול ושוב לקום!!
קראתי קצת הודעות אחורה, בנות שמצליחות, גם אם לכמה ימים.. בייאוש העוטף אותי זה נקודת אור בתוך כל החושך.. כל הכבוד על הצעד הראשון, על הצעד השני, על קימה מנפילה ליום חדש. לרגע היה נדמה לי שאקום ואעשה את הצעד ואז.. פרידה מהחבר וחזרה אחורה בכל הכוח.. כבר 15 שנה עמוק בפנים, מנסה להגיד לעצמי רק יום אחד בלי ואפילו את זה לא מצליחה, לא פעם אמרו לי שאני כרונית אולי זה נכון.. אבל עדיין יש בי צד שלא רוצה להאמין להם, רוצה להאמין שאפשר אחרת.
אז, לכן שמנסות וצליחות ולכן שממשיכות לנסות, אתן אי של תקווה בים של ייאוש.. כל הכבוד. אולי הגיע גם הזמן שלי להפסיק לרחם על עצמי ופשוט לקום ולהילחם עם הכוחות המעטים שעוד יש בי.
אני יודעת לדבר ולכתוב ולעשות מלא דברים, אני חכמה ויפה ומוכשרת הכל, כל העולם, וכשזה מגיע – הטירוף אני לא יודעת כלום. שימות העולם, לא אכפת לי, שום דבר. למה?
למה הכל נעלם כשזה מגיע?
מה יש שם שמביא אותי בשניה למקום שאני מוכנה לשרוף הכל, לוותר על תוכניות, לבזבז כסף ,לשנות את הסדר, הכל, מוכנה הכל, רק לא לחכות ולהיות. מה יש בו, בדבר הזה, שאי אפשר לסבול אותו?
כשהייתי בחדר לידה, עם צירים- אם לא הייתי יודעת שעוד מעט יהיה פה נס גלוי, מול העיניים, תינוק חדש בעולם, הכל שווה, מוכנה להרגיש מוכנה להיות, למה?
כי זה שווה. יש משמעות לכאב שעובר בי.
צירים. צירי לידה. מה הם מבשרים לי?
עוד מעט, עוד כמה רגעים, תהיה פה לידה, המקום הצר מתרחב. איזה כאבים. ..
המחשבה להכנס לשירותים ולהוריד את התינוק באסלה עוברת – לא אפשרי, יורד מהפרק. חוץ מזה תינוק חדש זה נפלא, חיים חדשים, נשמה טהורה. יש משמעות לכאב!
וזו הנקודה החשובה והמהותית, שמשנה את ההתיחסות לכאב לכאב הזה יש משמעות . יש לו תכלית.
כך גם ברוחני.
אני מבינה שאני צריכה לידה רוחנית
הרי הטוב שאני מכירה הוא לא באמת טוב. אחרת היה לי טוב. אין לאן לברוח, הטוב שאני מכירה הוא חרא רציני.
ומה שחשוב זה להאמין שיש טוב אמיתי שאני לא מכירה. אם המשיך לברוח מהכאב, ולא להסכים לתת לו לעבור בי, אני גם לא אכיר את הטוב האמיתי.
להסכים למשהו חדש להגיע.
כשהטירוף מגיע, תעזור לי,אלוקים, להסכים לו. להסכים לכאב לעבור דרכי. זה צירי לידה רוחניים שלי.
כולה ציר, ראבאק, עובר, תנשמי, תני לי יד, עוד רגע, שניה אחרי שהבלתי נסבל יהיה זה עובר !
ואני-מי אני?
אני חדשה. נולדת מחדש.
מאמינה שזה אפשרי. שיש תכלית למה שאני עוברת, שיש תכלית לחיים האלה, גם אם זה בלתי נסבל כשזה מגיע, זה לא באמת, זה עובר. ואני כלי לאור אינסופי! !!
לידה קלה. …
. ההרגשה הזאת. שהיא לוקחת ממך הכל. אפיסת כוחות ״ממחר אני מפסיקה״, ״מרגע זה״..
שבוע הבא..
כמה שנים זה כבר נמשך, עד מתי 4 שנים של זמן מבוזבז , של ריקנות.
משהו שימלא את החסר.
דיי, רק לא אוכל.
ושוב זה חוזר על עצמו, בלי לחשוב יותר מדי .. הרגל שכזה
הרגל גרוע, עם מלא רגשות אשם שלא מאחרות להגיע.
טיפת תקווה נשארה.. אולי ביום מין הימים שבאמת נבין את המשמעות
בנתיים לא רואים עתיד בלי זה .. נשארים כבויים
חניתה היקרה תודה שהגבת לי. השארת אותי נפעמת מהגישה שלך את כזו חכמה. זה כל כך יותר מדוייק הדרך שפתחת לי. הבנתי פתאום שהמלחמה, כמו שכינת את המהלך הזה, דומה להפרעה עצמה. דרסטי, או מלא או ריק, או הצלחה או נפילה. שחור לבן. חד וחלק. תהליך זה משהו אחר. גישה אחרת. אורך רוח. נשימה עמוקה. בדיוק ההפך ממה שאני יודעת. כך חייתי כל החיים. שחור או לבן. תודה רבה על המילים שלך שתומכות בי כל כך. תודה לאל אני בשלב בחיים שאני יכולה להתעסק בטוב, בדברים שאני רוצה לפתח ולהפוך אותם לחלק בחיי. רוב החיים לא הייתי פנויה לזה . עכשיו תודה לאל זה אפשרי. השינוי האמיתי הוא במחשבה. .שם הכל מתחיל. ..
תודה לאל אני אוכלת בסדר כבר יומיים. מחדש. …
תודה רבה לך חניתה ולפורום הזה. יום מבורך.
איזה באסה היתה לי נפילה. נראה לי שאני צריכה להיות יותר מתוכננת לגבי מה אני הולכת לאכול. אם אני לא יותר קשה לי ומספיק שאני עצבנית על הילד ובובעלי בא תוך כדי והכל מתחיל לעלות לי על העצבים ונראה שזה לא יגמר לעולם. . נו ואיך שהוא מצליחה ושורדת את ארוחת הצהריים..אבל משהו בפנים מפוזר כי אכלתי לא מתוכנן וקצת יותר מידי. .ואז משתלחת בבעלי ..איזה באסה. .להקיא רק להקיא. ..חסרת מעצורים שכמותי. .דיברתי לא יפה. .זהו בערב כבר אכלתי כמו בהמה והקאתי. איזה באסה. לרגע או שניים, עם הראש מעל האסלה, עברה בי ההרגשה שהגוף פחות רוצה את ההקאה מאשר את האוכל המיותר, חשבתי רק לרגע להרים ראש ולקחת אחריות על המעשים שלי, אבל זה נדחה על הסף. .מה יהיה שוב פעם צריכה להתחיל לספור מהתחלה. שונאת את זה. מה אני יעשה? יהיה טוב בעז"ה לילה טוב.
נועם יקרה, מהי ההתמכרות האמיתית אם לא לכשלון ולשנאה העצמית. שם כביכול הכי נוח לנו כי אנחנו לא צריכות יותר "להתאמץ". אבל אם נמיר את ההגדרה של המלחמה להבנה שזה תהליך, תהליך של לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי ולהבין את עצמי ולעשות רק מה שטוב לי באמת, לשם הולכים, לכיוון השאלה מי אני כשטוב לי, מי אני כשאני אוהבת את עצמי.
לפעמים לוקח חיים שלמים לענות על השאלה הזאת, אבל זה שווה את זה. כי הרגעים שבהם את עושה דברים שבאמת עושים לך טוב – נו את יודעת איך זה מרגיש…
אהבי, בכל מצב, הגמלתי מהשיפוטיות, ותראי איך לאט לאט הכל נעלם ממך ונשארת האהבה והיצירתיות האמיתית שממנה ברחת.
הנה יום ראשון הגיע. יום שמיני. יצאתי הבוקר לדרכי .אוויר הרים קר, ראות מחודדת אחרי הגשם העננים יפים יפים. נושמת עמוק את הנקיון זה שמפלח את גופי חד כמו סכין. רוצה את הניקיון הזה בפנים. מתפללת לניקיון ממחשבות מיותרות מדרגות ופחדים מיותרים, מערך עצמי על תנאי מכל מה שמיותר לי. נושמת בלי תנאים. אהובה בלי תנאים. טובה בדיוק כפי שאני. בלי תנאים. נזכרת שהבולימיה באה לפתור והפכה לבעיה לעניין עצמו. מה היא באה לפתור לי?
אהובות תודה שאתן איתי בדרך. נכנסת ללימודים. תודה על שמונה ימים בלי הקאות. יום חדש לכולנו.
דעי לך שכתיבתך היא מדהימה ומשחרתת, מלאה אמת ואהבה, תענוג לקרוא, ממש מרגישים את התדר שלך דרך המילים. קראי את עצמך מידי פעם תרגישי את ההתעלות האפשרית לך… זכרי לאהוב את עצמך בכל מצב כי זאת התשובה תמיד, תמיד.
תודה על יום שני שעבר נקי. תודה על יום שלישי שמסתיים טוב. לא מובן מאליו! אני אסירת תודה.
קראתי את מה לשכתבה החברה היום שאין כבר כוחות ולא ממש ברור אם יש בכלל רצון לצאת מזה. .אוי כמה מוכר המקום הזה. .
אחותי המתוקה אני רוצה לחבק אותך. מחבקת אותך. את צעירה יש חיים שאוהבים אותך, חיים שאוהבים אותנו והם כאן ועכשיו לא מחר כש. ..אהיה רזהיותר יפה יותר חכמה מצחיקה וכו' הם כאן מחכים לך ולי שנסכים להיות
להיות. לנשום. להרגע. את נהדרת בדיוק כמו שאת.
אני מתארת לעצמי שהמילים שלי לא נוגעות לך ללב את בטח לא מאמינה לי, במיוחד שאת יודעת שאני לא באמת מכירה אותך. את צודקת מתוקה. אבל את עצמי אני מכירה. לא משנה כמה אני שוקלת כמה אני חכמה כמה אני יפה כמה אני מוכשרת אני לא מאמינה שאני מספיק טובה וזו הנקודה. אף פעם לא מספיק. ברגע שאני מכירה בנקודה הזו שבי אני מבינה שזה אבוד לי! אני רוצה להיות פשוט להיות עם מה שיש. הכי טוב מה שיש. אני טובה אני הכי טובה שאני אני. ראבאק מי שווה שאני יהרוג את עצמי. מתוקה ההרגל הזה חזק. ההתמכרות הזו אכזרית. בבקשה תתפללי לרצות. לרצות לצאת מזה. את לא צריכה להיות שום דבר חוץ מלהיות את מסע חיים לפנייך. את יכולה. אולי תצרי קשר עם חניתה היא אלופה. את לא לבד נשמה יקרה.
איזה כבוד לי שבחרת בפורום הזה לשתף את יצאתך לחופשי, אני מחזקת אותך בתהליך שלך זה לא מובן מאליו. שימי לב שכשאת מתחזקת מתחזקת בך היכולת לחזק אחרים, שימי לב שזה קורה באותו הרגע, זה ממש האחד תלוי בשני, זה תדר שאת נמצאת בו. אנחנו חיים בתדרים, והם משתנים, ואם אנחנו שמים לב לתדר שאנחנו נמצאות בו, יכולות קודם כל לזמזם את המנגינה הנוכחית להקשיב אם יש שם מסר בשבילינו, משהו על האנושות ועל חמלה, ואז להחליף תדר, לשים לנו מילים מחזקות בתור מוסיקה ואולי אפילו מוסיקה אמיתית, ותוך רגע אנחנו מסתכלות שוב למעלה. זה קורה בשניות. הרבה אהבה נועם יקרה ושבת מבורכת.
נועם באמת נגעת לי ללב ומאוד הערכתי מה שכתבת:) ההתמכרות הזאת באמת אכזרית. זה גוזל ממני את רוב הזמן והכוחות…. אבל אני יוצאת לדרך חדשה ומקווה להשתפר:) אוח המצב הזה הכניס אטתי לתסביכים קשים והמצב הנפשי שלי לא משהו.. אני ממש רוצה לדבר עם פסיכולוגית ולשתף מישהו כי אני מכחישה ומסתירה מהאנשים הקכובים אליי. אשמח להמלצות:)
בת 15. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי תמיד ילדה שמנמנה. רוב חיי סובבים סביב האוכל, המשקל דיאטות וכו.. כל פעם ניסיתי דיאטות שונות ירדתי קצת, התלהבתי ועליתי.. ככה במעגל. לבסוף בגיל 12 בערך נרשמתי למירי בלקין. בהתחלה הכל היה נחמד ומדהים וירדתי יפה מאוד. באותה תקופה ראיתי את הסדרה שקרניות קטנות ויפות (יש שם אחת מאוד יפה ורזה שהיא בולימית). לא ידעתי שזאת בולימיה אבל התחלתי להקיא כשחרגתי מתפריט הדיאטה שהייתי אמורה לדבוק בו. לאחר כמה זמן אמא שלי גילתה, נזפה בי ונאלצתי להפסיק. נגמר לי גם המנוי למירי וכל מה שירדתי עליתי. כבר השלמתי עם היותי שמנה ולא כזה היה לי אכפת יותר( שנה וחצי בערך). לפני שנה הגעתי למשקל השיא שלי(84) על מטר 55. נתתי לעמי לחגוג ועכשיו הייתי בראבק של לרדת. נרשמתי לחדר כושר ואכלתי מאוד בריא. ירדתי דיי הרבה בצורה בריאה. בשלב מסויים זה כבר הפסיק לעבוד וכל פעם קיצצתי עוד ועוד בכמויות( יכול להיות שהייתי במצב של אנורקסיה ללא ידיעתי). מפה לשם הגיע החורף וגם נגמר לי המנוי לחדר כושר, מה שאומר שאני בקושי עוש ספורט. נורא פחדתי לעלות במשקל, היה יום אחד שאכלתי ממש מלא ופתאום נזכרתי במה שפעם נהגתי לעשות. הקאתי. אהבתי את המחשבה שאני יכולה לאכול כמה שבא לי ולא להשמין! מפה לשם אני כבר 3 חודשים מקיאה. בערך 2-3 פעמים ביום. כרגע במשקל של 55.5. עדיין לא מרוצה, אבל מפחדת שאם אני אפסיק להקיא אני אעלה. אוף נכנסתי למעגל הממכר הזה וזה גוזל לי את כל הזמן. בכל רגע שיש לי שאנשים לא בבית אני ישר זוללת וחוגגת ולא אכפת לי כי אני יודעת שאני אקיא את זה במילא. דרך אגב הפסיק לי המחזור כבר המון זמן. צריכה לצאת מהבולמיה הזאת אבל אני פשוט לא מצליחה ומשהו בי בכלל לא רוצה להפסיק….
הנה הגיע הבוקר. תודה. עבר יום טוב אתמול. תודה לאל. בלילה בני בן החמש הגיע אלי בוכה. יש לו כאבי גדילה חזקים. חיבקתי אותו, סיפרתי לו כמה שאני אוהבת אותו ושכנראה שהוא יהיה כזה גדול ועצום אם יש לו כאלה כאבי גדילה. עשיתי לו עיסוי ברגליים . לאחר זמן הוא נירגע ואמר לי שהוקל לו . אמרתי לו שבפעם הבאה שיכאב לו (כל. בוקר.) שיזכור שזה עובר . כשזה מגיע זה מרגיש שלעולם לא יעבור. הוא הסכים איתי רק ביקש. שאני אזכיר לו. ..משהו בתוכי נפעם ..כן גם אני צריכה שכשכואב יחבקו אותי וסיפרו לי כמה שאני אהובה ויקרה ויעסו את מוחי הקודח וגופי הכמהה. ויזכירו לי שעוד מעט זה יעבור. ..וזה רק כאבי גדילה ושאני כנראה אהיה גדולה ועוצמה. .. מי יזכיר לי את זה? האמא הפנימית שבי הטובה החכמה זו שלא נבהלת לא מכאב ולא מטירוף של קריז שצריך לשבור. ..
הלוואי ואני אצליח לזכור שהיא קיימת בי ולתת לה לטפל בילדה הקטנה שבי .
אוהבת אותכן. יום חדש לכולן.
זה היופי בחיים האלה שהכל מתחבר בסוף, אנחנו מקבלים את עצמינו לפנים דרך ילדינו, ויפה ענית לו ולך יפה מאד. את יכולה בדיוק לחזק אותך כמו שאת מחזקת אותו ורק דרך דוגמה אישית אנשים באמת עושים שינוי.
בוקר טוב אחיותיי להתמודדות. הרבה זמן שאני לא מצליחה. לאכול כמו שאני באמת רוצה. קשה לי לשחרר את הדיבוק הזה. גם כשכבר מצליחה לאכול כמו בנאדם חייבת להיות איזה הפרזה במשהו שקשור לאוכל כאילו דווקא להרוס לגמור את הסיכוי להיום. כי זה לא יצליח לי אז יאללה שתירשם הפדיחה היומית ונראה איך ממשיכים משם או בולמוס. או סתם באסה ופחד מהמשך היום הטירוף ישתלט או לא שהרי הרכבת כבר יצאה לדרך. ..ואיך אני לא מתייאשת רק ה' יודע. קשה לי, כואב לי . לא מוותרת. אני רוצה להעזר ובכן בפורום הזה. לדעת שאתן איתי . אני רוצה להתחיל ספירה של ימים נקיים לדווח פה בפורום כל בוקר על הצלחה בעזרת ה'. רוצה לרשום ברגעי אמת כשזה מגיע. אני בוכה עכשיו איזה דבר זה אה? ! פסיכי לגמרי. אבל זה שלי ואני מאמינה שההצלחה שלי תביא הרבה אור לעולם. מקווה לא להעלם מחר. צריכה אתכן! יום חדש לכולן.
איני יודעת אם אני באותה סירה..שונאת את הגוף. לפעמים נלחצת אם יש אירוע ועליי להיראות יפה ורזה. זוללת ומכניסה לפה כל המזדמן.בערב נוטלת עשרות של כדורים משלשלים..כי ניסיתי להקיא ולא יצא לי לא הצלחתי. אני כבר שלוש שנים בסרט הזה..זלילה וכדורים..
איני מצליחה לצאת מזה..זה באמת בולימיה??
היי יקרה, כל התעסקות אובססיבית באוכל ומחשבה איך להפטר מזה היא סוג של בולימיה, הכמויות וההפטרות מהעודף זה הענין. ההיפך מבולימיה זה לא אנורקסיה אלא אכילה מאוזנת כמות סבירה מכל דבר ולא בבת אחת. הכוונה היא לא לעשות שום סוג של דיאטה כי זה רק מלחיץ את הגוף והנפש, המטרה היא רק להנות מכל דבר במידה ולפנות שוב מקום בחיים לדברים אחרים שיש לעשות פה. לא לעצור את עצמינו ממה שבא לנו לעשות להגיד וכו בגלל מה שנדמה לנו שהמראה החיצוני שלנו "מאפשר" לנו. לפרגן לעצמינו חופש להיות מי שאנחנו בכל מצב. בינתיים יום גשם נעים לך אני רצה ללימודים והשאר אענה לכן אחר כך כי אני מאחרת…. 🙂
תודה רבה
אבל העניין שאני לא יכולה לצאת מזה. למרות שיודעת שאני הורסת את הגוף ואת החיים.פשוט לא מצליחה ולא יכולה לספר לאף אחד.
זו התמכרות ולכן את לא מצליחה בקלות לצאת מזה, ואחד המאפיינים של ההתמכרות הזאת זו אמנות ההסתרה. ככה שני אלה הולכים ביחד ולכן כל כך קשה לצאת מזה… יש כאלה שמצליחות לצאת מזה, אחוזים לא גבוהים, אבל זה אפשרי ואני מכירה כבר כמה וכמה שהצליחו. הסוד הוא לא לוותר, באמת כל פעם לנסות להפסיק ולראות איפה את נופלת, ולא על מנת לרדות בעצמך ולכעוס על עצמך אלא להמציא בכל יום דרכים לחזק ולאהוב את מי שאת, להבין ולעודד את עצמך וליצור סביבך בועה של הגנה לעצמך כדי לאפשר לך להחלים ולא ליישר קו עם הרעיון שאת צריכה להיות משהו שאת לא. יש לך הרבה ידע, כמו שאת אומרת, ומתישהו תתחילים להשתמש בידע הזה לטובת עצמך. תביני שיש לך יותר כוח ממה שאת חושבת. הרבה יותר.
אני מתפללת שזה יקרה..באמת..כבר אין לי כוח
אני לא יכולה לסבול עוד..גורם בדידות והסתגרות.
בדיוק ככה, והקטע שזה הכל וירטואלי כי כשפוקחים עיניים מהסיוט הממושך הזה מגלים שזה היה סוג של שקר כי מסביבינו היו כל הזמן אנשים אוהבים שחיכו שנצא משם ונחבק אותם או ניתן להם לחבק אותנו. זה מאד עצוב.
אני שבר כלי, לא יודעת איך לתאר את המצב שאני נמצאת בו כרגע. אני בת 18, לפני גיוס ואני חייה עם המפלצת הזאת מאז שאני זוכרת את עצמי, קרוב לעשר שנים, מעולם לא ידעתי אכילה נורמלית מהי. כל הזמן אני אומרת לעצמי שאני אפסיק ואני לא מצליחה. כבר אין לי כוח להקיא, הגרון שלי שורף ומדמם, אני רועדת וחלשה, זה נשתלט לי על כל החיים!! זה מונע ממני כל כל הרבה דברים חניתה.. אני מתחננת אני לא יודעת מה לעשות, אני רק בת 18, מה יהיה בעתיד? מה יהיה בצבא? אני לא מסוגלת לספר על זה לאף אחד.. זה מביך, זה מבייש, כלפי חוץ אני ההתגלמות של הילדה המוצלחת והמלאת ביטחון עצמי … אני נקרעת מבפנים, יום יום, ובוכה לילה לילה. אם אני אספר לאמא שלי זה ישבור אותה, היא כמו חברה הכי טובה שלי, אני מתחננת לעזרה, אין לי כוח לחיים האלה, אני נטרפת מפחד לחשוב על הצבא
עצוב לי לקרוא את מכתבך, התמכרות זה דבר קשה ומבאס ברמות, אתה כאילו נשלט על ידי מחשבה חיצונית שלא לוקחת בחשבון את הכאב ואת הרצון האמיתי שלך, והכי גרוע שהיא משכנעת אותך שזה מה שאתה רוצה.
אם באמת היה מגיע מישהו מבחוץ ואומר לי תאכלי ותקיאי הייתי מסתכלת עליו כאילו ירד מהפסים, מי אתה שתגיד לי מה לעשות הייתי אומרת. לך תחפש. ומה ההבדל? מי זה בתוכינו שאומר לנו את זה ואנחנו מצייתים? תשאלי את עצמך את השאלה הזאת ואל תוותרי לעצמך עד שתקבלי תשובה. מי זה.זו בתוכי שאומרת לי את לא טובה כפי שאת, תתביישי לך, נגזר עליך לחיות במחתרת כל חייך, מי זאת בתוכי שאומרת את המשפטים האלה?
ברגע שנתחיל לזהות את החלקים השונים בתוכנו נוכל לתת מענה אמיתי לכל חלק מבלי שחלק אחד ישתלט על תא הנהג לחלוטין ולא יאפשר לאף חלק אחר שבי לחיות בחופש את חייו.
קראי עוד קצת, חקרי עוד קצת, ואז את מוזמנת לכתוב לי גם בפרטי, atounh@bezeqint.net את לא לבד.
הבוקר לפני שנכנסתי ללימודים נכנסתי לפה ואז ראיתי שהגיבו לי, חניתה ו "זאת ממקודם"המתוקה. אני כל כך מודה לכן. פתאום הרגשתי שיש משמעות להכל. לכל המאבק. אני יודעת את זה בראש אבל הבוקר הרגשתי את זה בלב. וזה בזכותכן. בזכות כל מי שלוקחת חלק. תודה. תמיד חלמתי על פורום כזה. חניתה את מדהימה חכמה וחדה ברמות לא רגילות. כל כך מחזקת ונוגעת במקום כל כך עמוק ובסיסי. מקום שמזכיר לי מה ששכחתי – מי אני ומה שמי. את מחזירה לי את האימון שלי בעצמי. אוהבת. תודה.