אווקי אז אני בתחילת הטיפול, בסוף השבוע ב21 יעברו חודשיים ללא הקאות! זה נשמע משמח אבל המחשבות שלי לא שמחות מזה. המחשבות שלי הולכות ומתחזקות. אני חייבת להקיא! כל פעם שאני מנסה לאכול משהו חדש המחשבות שלי עפותתתת ומתעופפת. היום לדוגמה זאת הפעם הראשונה שאכלתי סופלה שוקולד עם כדור גלידה, ולא שאכלתי את זה לבד אכלתי את זה עם חבר שלי אבל המחשבות לא מפסיקות כאילו אכלתי עשרים כאלה והוא גם לא היה כזה גדול , תאמת הוא היה די קטן אבל זה לא משנה מה הגודל שלו בשביל המחשבות שלי זה מזעזע. אני מגיעה לדיאטנית שמתמחאת בהפרעות אכילה וראיתי שבוע שעבר שהשמנתי שלוש קילו. אני הייתי לפני מחזור והדיאטנית הסבירה לי שהרחם צובר נוזלים בגלל זה ההתמחות של הבטן והעליה במשקל. כרגע שום דבר ממה שהיא אמרה לא משפיע על המחשבות שלי לא מזיז להן רק חיזק אותן. אני מתעוררת באמצע הלילה לוקח לי המון המון זמן עד שאני נרדמת כי המחשבות מתחילות להתנגן ממש כמו תקליט שבור: אני שמנה, אני חייבת להרזות , איך זה שאני יותר שמנה מחבר שלי , אני חייבת להקיא זה ישחרר לי את כל מה שיושב לי על הלב אני חייבת לעשות את זה! חייבת והשירותים.מרחק נגיעה אני חייבת חייבת להקיא וככה עד שעוברות להן שעתיים שלמות אפילו יותר עד שאני מוותרת ואיכשהו נרדמת אולי המוח שלי פוסי עלי קצת אולי גם לבולמית שבע קצת נמאס וגם היא עייפה לא יודעת מה ואיך אבל מתישהו אני נרדמת. לפעמים אני מתחרפנת פשוט מאבדת את זה. אני בזמן האחרון לא מספיקה לבכות לא מפסיקה. אני כל כך עייפה כל כך פשוט עייפה מהמחשבות האלה אני לא מצליחה להשתלט עליהם השבוע והשבוע הזה ארוך מתמיד. החבר שלי מנשק אותי שפעם זה היה אחד המקומות שיכולתי לברוח מהבולמית שבי , כשהוא מנשק אותי אין שקט יותר יש בולמית שמדברת השבוע הבולמית חוצה את כל הגבולות. אני לא יודעת איך עדיין לא הקאתי ואני כל כך מפחדת להיות לבד כי אולי אני אקיא. אני כל כך מפחדתתת לא בא לי לא בא לי ליפול. אין לי הרבה חברים בקיבוץ שאני גרה תכלס אין לי פה חברים בכלל אני לבד רוב היום לא כל יום יש לי עבודה , התחלתי ללכת לסטודיו סי כדי לא להרגיש בודדה אבל עד שאני הולכת לסטודיו סי הבדידות עוברת כל גבול כי לא תמיד אני יכולה להיות עם חבר שלי זאת תקופת מבחנים והוא סטודנט עכשיו. הבדידות חוצה כל גבול ואז הבולמית שלי מתחילה לחגוג זה הזמן שלה היא יודעת עכשיו זה הזמן שלה לככב. אבל אני לא נותנת לה כבר לא מסכימה לה אני שמה לה גבול שאצלי היא לא מופיעה יותר וכרגע היא כמו ילדה קטנה לא מפסיקה להציק עד שהיא תקבל את מה שהיא רוצה אבל בתוך תוכי אני יודעת שאני לא רוצה להביא לה את מה שהיא רוצה אני רוצה לשלוט בנפש שלי ובמוח ובגוף שלי לה לא מגיע יותר לשלוט. כשהיא שלטה אני הייתי בדיכאון הייתי כל כך הרבה שנים בדיכאון כל כך הרבה. עכשיו אני צריכה להלחם גם בו כדי לא ליפול אליו שניהם ביחד מנהלים מלחמה מתמדת מולי מתמדת . ואני יודעת שאני יותר חזקה אני יודעת פשוט לפעמים קצת שוחכת השבוע כנראה שחכתי . השבוע כנראה ששחכתי מה המטרה שלי בהליכה לדיאטנית, בפעם הראשונה בחיי אני לא הולכת לדיאטנית כדי להרזות, לא ! אני הולכת כדי לאכול נורמאלי מבלי פחד . היא אמרה לי שהיא שמחה שאני אוכלת גלידה לארוחת ביניים!!!! והייתי בשוקקקק בחיים לא שמעתי דבר כזה! גלידה זה אסור לא? מסתבר שגחידה זה דבר מבורך! זה טעים מאוד! חחח בגלל זה מותר לאכול. לפעמים אני שוחכת שזאת המטרה לפעמים שהבולמית מקבלת קצת מקום כי אולי וויתרת עלי קצת בשבילה אז אני שוחכת ואני שוחכת גם את עצמי ומאבדת את עצמי. אני בסך הכל בן אדם חזק ואני יודעת אני הוצאתי תעודת בגרות מלאה עם ציונים מעולים כשהייתי בדיכאון נהלתי מרפאה בצבא כשהייתי בדיכאון. אני יודעת שאני חזקה! אני יודעת! אני יודעת שאני אצליח אני יודעת!
לא , אני לא אתן לבולמית מקום. לא ! אני לא אתן לה להשתלט עלי ! זהו נגמר הזמן שלה! עכשיו זה הזמן שלי!
קודם כל כל הכבוד לך!!! אני כבר חודש ו8 ימים לא מקיאה אחרי 18 שנה של הקאות. אני מה זה מבינה אותך אבל תתנחמי אני העליתי כבר קרוב ל5 קילו 😩😝 אבל אנחנו צריכות לזכור את המטרה אנחנו כרגע בתקופת גמילה תחשבי כבר הגעת עד לפה מה תחזרי אחורה? את תרגישי הכי גרוע שבעולם. את יודעת מה אני עשיתי שעוזר לי לא להתגעגע להקיא? לפני חודש וקצת שהחלטתי שאני מפסיקה להקיא נעמדתי מעל האסלה והסתכלתי תוך כדי במראה זה היה נראה כזה מגעיל ודוחה וחולני שזה הוריד לי את החשק להקיא. תנסי את זה (כמובן על קיבה ריקה חח) תחשבי שאם לא תפסיקי עכשיו כשתהיי אמא הילדה שלך תחקה אותך וגם תקיא ואת ממש לא רוצה שזה יקרה. אני הקאתי 18 שנה ומה שגרם לי להפסיק להקיא זה שפתאום הלב שלי התחיל ל״דהור״ אני סובלת מזה כבר חודש וקצת. תודה לאל אין לי בעיות בלב אבל הבנתי שדחפתי את הגוף שלי לפינה יותר מדי. הוא כבר לא ידע איך לצעוק לי להפסיק להקיא. באמת בתוך אחת שעברה שנה של סיוט וכאבים בכל הגוף ולרופאים לא היה מושג ממה זה בסוף גיליתי לאחד הרופאים שאני מקיאה והוא פשוט הפסיק לטפל בי. תחשבי על זה הגוף מתרקב מבפנים וחוץ מזה הרזון שההקאות עושות זה לא באמת ואת יודעת את זה. זה רק מוריד נפיחות. ובשביל שלא יהיה לך נפיחות פשוט תאכלי קצת מכל דבר עד שהגוף שלך יחזור לעצמך. אני לא אומרת שאני כרגע כבר אחרי להיפך זה מלחמה יום יומית שאני יודעת שאם חלילה אני אשבר פעם אחת אני אשנא את עצמי. אני יודעת מה את עוברת עכשיו לא יודעת אם בדיוק אבל תתנחמי בזה שאני העליתי כבר 5 קילו ואת רק 3 חחח ואני גם עם בצקות וזה סיוט. אבל כרגע אין לי תלונות זלזלתי בגוף שלי שנים עכשיו אני צריכה לתת לו זמן. מקווה שעזרתי לך קצת. תהיי חזקה מחזיקה לך אצבעות ותזכרי שיש עוד בנות שעוברות את המלחמה הזו אומנם רחוקות גיאוגרפית אבל איתך בלב. בהצלחה 😊
זה לינק אחד, ומעבר לזה אפשר לכתוב בגוגל "איך לצאת מבולימיה בלי לספר לאמא" ואז יש כמה חנויות שעולות… בהצלחהההה עם הרכישה ובעיקר עם התהליך והמלצה אחרונה – לקרוא את כל הספר לפני שמתחילים להפסיק… חיבוק והמון אהבה ממני
בוחרת לנשום במקום לברוח
לנשום לילדה הקטנה שהתביישתי להיות.
לנשום ולרפא את הכאב שלה
לנשום לילדה הדחויה על לא עוול בכפה.
לנשום לבטן שהתרסקה בחוזקה
לנשום נשימה שהתקרב
לנשום למסע הארוך אליו יצאתי
המסע של ללכת לאיבוד
לנשום למה שמצאתי היום – תמונה
תמונה שלי, ילדה קטנה
הסתכלתי ונשמתי
אני רוצה לאהוב אותך מתוקה שלי
והיא מביטה בי בעיניים כחולות, אוהבות, תמימות, סולחות.
חיכיתי לך הרבה זמן- היא שותקת
נושמת למסע ההתקרבות אליה, אליי, לרכוש את אמונה בי
שלא אנטוש אותה שוב לכבוד אף אחד.
נושמת למקום בי שהלך יד ביד עם עולם אכזר נגדה,
נגד המתוקה הזו, היפה השמנמנה.
עולם ששכנע אותי שהכל שווה בשביל להיות רזה.
נושמת למקום הזה בי
הרבה כעס וכאב יש שם
נושמת חמלה, אני לא אשמה.
בוחרת לנשום
בוחרת לבכות
בוחרת להיות
בוחרת לחיות
אוהבת
יקרה איזה יופי… מהקושי יצאו מילים אל הלב…
מילים של נוכחות ושל בחירה… מחזקת אותך בבחירה שלך להיותנוכחת,
לחבר בין חלקיך השונים… הרבה אהבה וחמלה יש פה, זה ממלא ומרגש.
מאחלת לך להמשיך להיות הנס שאת, חג אורים שמח יקרה.
חניתה יקרה תודה על שהגבת לי בכזה חום. לא מזמן נחשפתי לפורום הזה. קראתי כל מילה שנכתבה. אין דברים כאלה! יש פה הרבה ריפוי תקווה ואמונה. את מדהימה בתפיסה שלך את הדברים. אני הר הבית
תודה חניתה. תודה מורן. חיממתן לי את הלב.
לא מזמן נחשפתי לפורום הזה ומאז הוא – אתן מלוות אותי בהתמודדות המאתגרת שלי. ..אני הרבה מאוד שנים בהתמכרות התו בעיית הזו. .24שנים! לא. מתייאשת. יום אחד זה יקרה! היום זה קורה! בעזרת ה'.
שבת שלום אוהבת ועבירות תודה.
מרגש לקרוא שהגעת לעיתוי הזה.
כי רק שמרגישים ומאמינים שהפעם זה זה, הפעם נמאס לי , הפעם זה יצליח – זה יצליח.
מאחלת לך מסע מרתק אל תוך הגילוי העצמי שלך.
אל מי שאת באמת.
מאחלת לך להנות מהרגע ולתת לדברים אחרים להעסיק את יומך.
אני מנסה, אלוהים יודע כמה אני מנסה להצליח להשתלט על זה, כמה אני מנסה לחשוב שהכול יהיה בסדר, אבל זה קשה כול כך.
היה תקופה קצרה שהצלחתי, גם אם היה לי בולמוס לא הקאתי. חשבתי שאני משתפרת, שהכול יהיה בסדר מעכשיו ואלה.
אבל כמובן שלא, אני פשוט לא מצליחה להפסיק, זה פשוט חלק ממני כבר. ואני עייפה מדי כדי לסלק אותו.
כל כך מבינה ומזדהה.. אל תתיאשי ואל תפסיקי לנסות זה שהצלחת גם אם זה לתקופה קצרה מראה כמה שאת חזקה ובדרך הנכונה כי מי כמונו יודע כמה שזה לא פשוט בכלל
שולחת חיבוק ענק <3 ומאמינה בך
יקרה
אני זוכרת לילות שכבר רציתי לישון והבולימיה סחבה אותי לעוד סיבוב… זה מתיש ברמות וכשיוצאים מזה והולכים לפעמים לישון מוקדם זה כמו מתנה. אני לפעמים נזכרת בימים ההם ומשווה לימים האלה, כל המוסיקה שלי אחרת. המוסיקה שבתוכה אני מסתובבת, כמו שענתה לך אמיליה אל תתיאשי, את שווה את זה לנסות שוב ושוב עד שתצליחי. את שווה את זה.
אני רואה את תפקידינו בעולם להעיר אותם מהתרדמת שלהם. להעיר אותם לרעיון שכולנו רגישים וחשובים ושאי אפשר סתם ככה לבטל ולפגוע באנשים, להשוות ולפסול. תפקידינו כי אנחנו רואים ומרגישים והם לא. במקום לקחת את זה על עצמינו ולהאמין ולהפגע, ללמד אותם אהבה. השיר שנתת פה חזק מאד ואין פה מי שלא תבין ללבך. תודה שאת מבטאת את זה ונותנת לזה לצאת. מאחלת לך להפנות את הזרנוק העוצמתי שלך לכיוון של החלמה והבראה שלך ושל העולם שלנו.
אחרי 10 שנים של אובדן, 10 שנים של חיפושים, 10 שנים של ילדות שכבר לא תחזור הצלחתי להפסיק!
היום אני בת 30, בערך בגיל 16 הכל התחיל, אולי קצת לפני..
להגיד שהחלמתי לעולם לא אעז, תחושת הכמיהה לחוש שוב את תחושת הריקנות, ההיטהרות (רק עוד פעם אחת) תמיד תהיה קיימת. אני יודעת שזו לא הדרך. אני יודעת שאני לא באמת רוצה ולא מוכנה לחזור להיות שם לעולם, הספיק לי. אלו היו 10 שנים מחיי, 10 שנים יותר מדי..
לעולם אסתכל במראה ולא אראה את מה שכולם רואים. לעולם ארצה לרדת, רק 7 קילו (ככה זה תמיד התחיל) עד לאיבוד השליטה והפקרת האני והעצמי בידי המחלה הנוראית.
רק עכשיו אני מתחילה לספר, מתחילה לפרוק קצת ולשאול את האנשים הקרובים אלי ביותר האם הם ידעו? האם היה להם מושג כמה שהייתי אומללה, בודדה, שקועה בתוך עצמי, בתוך שקרים והסתרות. וכולם נמנעים מלדבר על זה. אני כמובן לא מאשימה אף אחד אחר- לא את בני משפחתי, לא את בעלי, לא את חבריי הטובים מאותה תקופה. אבל בכל זאת מעניין אותי לבדוק ולשאול אם היה להם מושג. כולם דואגים עכשיו שאוכל, שאוכל הרבה. אנחנו מבינות שזה לא יעזור, אוכל לא ממלא את החלל שנוצר אחרי כל כך הרבה שנים.
היום אני עושה עם עצמי הרבה חשבונות נפש ושואלת את עצמי למה? האם זה משהו גנטי? האם מדובר בתשומת לב? אינני יודעת לענות על השאלות. אני עדיין בחיפושים אחר התשובות אבל לא יותר מידי. היום אני חיה את המציאות של עצמי באושר, תוך כדי ניסיון לקבל ולאהוב את עצמי בדיוק כמו שאני, בלי אפילו גרם אחד פחות (אני מנסה! בכל הכוח!)
היום אני פשוט מנסה לחיות את החיים וליהנות.
אני מניחה שכולן שואלות איך? איך הצלחתי אחרי כל כך הרבה זמן..
קשה לי להגיד בדיוק אבל פשוט נמאס לי, נגעלתי מעצמי, בזבזתי יותר מידי כסף על טיפולי שיניים, על אוכל, על ניסיון למלא את עצמי ואת החלל שנוצר בבגדים, בתכשיטים ובעוד כל מיני דברים מזויפים. קצת לפני שהתחתנתי החלטתי שאני רוצה ילדים, שאני רוצה להיות טהורה, נקייה, שהספיק לי מהשקרים.
הצלחתי. פשוט אמרתי די וביום אחד התחלתי להרגיל את הקיבה שלי לעכל. לאט לאט ובהדרגה התחלתי לאכול (ולהשאיר את האוכל בתוכי), סבלתי מהתחושה, מהפחד מהשמנה, עליתי קצת במשקל, התחלתי להתאמן, לאכול בריא, לסגל לעצמי אורח חיים אפשרי וטוב יותר. זה הצליח!
כל כך מרגש לקרוא מה שרשמת בייחוד בגלל שאני ביום השישי כבר בלי הקאות. אני בדיוק אחרי ארוחה בינונית ומרגישה את הבטן שלי מתוחה והגב עוד שניה נקרע אבל לא משנה מה יקרה גם אם אני ירגיש גוססת אני לא רוצה להקיא יותר. עכשיו קראתי את מה שרשמת וזה ממש חיזק לי את ההחלטה לא להקיא למרות שכבר החלטתי אבל כיף לראות שאת כבר אחרי זה ואת מספרת שהחיים חוזרים למסלולם. אני כבר הספקתי להעלות 3 וחצי קילו הבטן שלי כמו בחודש חמישי חח אין לי מושג איך זה קרה אני אוכלת ארוחות קטנטנות בבוקר בננה בצהריים 100 גרם קינואה עם קצת ירקות ובלי שמן כדי שלא יעלה לי. אני שותה רק שעה אחרי הארוחה ובלילה אני אוכלת יוגורט. באמת שאין לי מושג מאיפה העליה הזו במשקל גם לך זה היה? ואם כן מתי נפסקת העליה. למרות שכיום לא אכפת לי לשלם את מחיר ההשמנה בשביל להחלים כי הבריאות שלי יותר חשובה לי. אבל זה פשוט מוזר שעליתי כזה מהר במשקל וגם יש לי כאבי גרון וצרבות. גם לך זה קרה שהפסקת?
תודה שאת משתפת וזה נותן כוח לכל מי שעוד בפנים. אל תחשבי שזה לנצח אצלי זה לגמרי עבר. אין לי יותר מחשבות על הטהרות ועל אוכל כהדבר הכי מדהים בעולם, זה השתנה. גם היו תקופות שעוד רזיתי בלי לשים לב והשמנתי ורזיתי ומזמן מזמן הפסקתי להשקל. כל הנושא כולו קיבל משנה חשיבות תאמיני גם זה קורה. בינתיים כל הכבוד לך על העוצמה שגילית בתוכך לקחת יוזמה ואמרת שלום לדבר הזה. אחות אמיצה את ואני מאחלת לך ילדים מקסימים והרבה הגשמה עצמית בכל מיני דברים קטנים כגדולים!
היי חניתה…
זו פעם ראשונה שאני רושמת בפורום בכלל אבל אני כבר 5 ימים בשליטה מוחלטת על הגוף שלי ואני לא מקיאה ובודקת טוב טוב מה שאני מכניסה לפה שלי.
אני בת 30 כבר 18 שנה מקיאה. כבר ממזמן אני לא דוחפת אצבע. דחיפת אצבע זה למתחילים ;( האוכל או השתיה עולים לבד. הגעתי למצב כבר ממזמן שאחרי שאני לועסת מסטיק הצבעי מאכל עולים לי ואני לא צריכה להתכופף בשביל שזה יצא. הכל עולה לי ממסטיק עד לכוס קולה או מים סלט הכלללל. לפני כשנה חליתי בכאבים בכל הגוף עד עכשיו הרופאים לא יודעים מה זה היה. כאב לי כל עצם בגוף מהראש עד לאצבעות ברגליים ישבתי על כיסא גלגלים כי כאב לי לזוז במשך חודשיים הכאבים נשארו למשך 6 חודשים כל הזמן ראו דלקת בגוף ולא הבינו ממה. נתנו לי גם סטרואידים כי אמרו שיש לי אולי מחלה אוטואימונית אבל גם הסטרואידים לא עזרו בסוף אחרי שהייתי במלא בתי חולים בשנה הזו הרופא האחרון אמר לי שאין לו כבר איך לעזור לי ושתביני באותו זמן סבלתי מכאבים והוא פשוט אמר לי תלכי תנסי דיקור אני סיימתי איתך התרופות לדלקת לא עוזרות וגם הסטרואידים אין לי טיפול אחר בשבילך. אז הלכתי לנסות רפואה סינית שהיא דרך אגב הייתה ממש מועילה הוא הכין לי תרופות משיקויים של צמחים שעזרו לי לכאבים בגוף אבל הבעיה זה שזה הפך לי את הבטן היו לי גזים ושילשולים בלי סוף ובחילות וכל פעם הוא ניסה להוריד במינון אבל זה לא עזר. כשהוא היה עושה לי דיקור כל פעם היד הייתה משתתקת לי ממש לשעה ואז אחרי שעה שהוא היה מחמם את היד עם מכשיר הצלחתי להזיז אותה. בסוף הוא עשה לי טיפול בכוסות רוח כי היו לי כאבים בלתי נסבלים בגב שלא נתנו לי לישון. זה ממש עזר לכאבים אבל הבעיה שבתחילת הטיפול התחלתי להרגיש כאילו קשה לי לנשום והוא אמר לי שזה נורמלי. אחרי 3 דקות כבר התחלתי להקיא והוא עצר את הטיפול הלחץ דם שלי היה ממש נמוך והתעלפתי זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהתעלפתי אבל זה בדיוק לכמה שניות. אחכ לא הצלחתי לעמוד על הרגליים למשך 4 שעות כי לא הרגשתי אותם. אחרי חימום של הרגליים של שעות הצלחתי ללכת אבל גם הרופא הזה אמר לי שהוא לא מוכן לקחת אחריות והוא לא מבין למה הגוף שלי מגיב ככה לטיפולים ושהוא מסיים איתי. שתביני הוא היה התקווה האחרונה שלי :(. תודה לאל לאחר מכן חזרו לי כאבים רק בצלעות הכוסות רוח עזרו לגב חח. כרגע הצלעות בצד שמאל מש כואבות לי הם כואבות לי כבר 7 חודשים עשו לי צילום לפני 7 חודשים וראו דלקת אבל גם הכדורים לדלקת לא עזרו. מה שגרם לי לפני 5 ימים להפסיק להקיא זה שפתאום בערב כשנכנסתי לישון הדפיקות לב שלי היו ממש מהירות והיה לי קשה לנשום ולדבר מהר הכנתי לי כוס עם מים חמימים מלח וסוכר שתיתי לאט ואחרי שעתיים זה התאזן. החלטתי שאני יותר לא פוגעת בעצמי!!! הבנתי שזלזלתי באני העצמי שלי לטובת המראה החיצוני. והיום הגוף מחזיר לי על מה שעשיתי לו שנים. ביקשתי ממנו סליחה עמוקה הלב והחלטתי שזהו! לא מעניין אותי אני לא חוששת מכאבים אחרי אוכל כי אני לא אביא את זה על עצמי מראש. כבר חמישה ימים שאני אוכלת קצת אומנם כל כמה דק חחח אבל קצת ולפני שאני אוכלת אני מסתכלת מה אני באה להכניס לגוף ומתארת את הכמות הזו בתוך הבטן שלי שהרי היא קטנה אז אם זה עובר את הכמות שנראה לי שמסתירה את ההיקף של הבטן שלי אני מורידה בכמות. ככה זה עוזר לי להשתלט על הכמות לפני פשוט מדמיינת איך זה יראה בתוך הקיבה. הקיבה שלי כבר לא מעכלת טוב ממזמן אחרי יום שלם עדיין עולה לי האוכל מהיום הקודם. אבל בע״ה אני אנצח אמן. מחר בע״ה אני הולכת לרופא כי הדפיקות לב המהירות מגיעות כבר ל3 פעמים ביום והידיים שלי רועדות אז עדיף שאני אבדק. אני פונה לכל הבנות פה אומנם אני חמישה ימים לא מקיאה והבטן שלי ממש רשה ונפוחה ויש לי בחילות אבל אני הזקתי לעצמי ואני אתקן. תבינו שאנחנו הורסות את הגוף של עצמינו בידיים שלנו! לא שווה להיות רזה אבל להיות חולה. יש גם מצבים שאי אפשר כבר לתקן. פשוט אל תמשיכו את הארוחה תדליקו סיגריה למי שמעשנת. או שפשוט תקומי מהר ותברחי מהצלחת עד שתרגלי. תמזגי קצת אוכל מההתחלה. התכנון נורא חשוב. ונורא חשוב לאכול מאכלים יבשים בתקופת הגמילה כמו פרוס לחם שחור נקי בלי כלום כי שומניים עולים מהר בכל אופן זה נכון לגבי לא יודעת אם לגבי כולם מאחלת לכולנו בהצלחה. תחליטו ותעשו! והלוואי שאני לא ישבר 🙂
מלי יקרה
הצטערתי ושמחתי ממכתבך גם יחד. מצד אחד כמובן את צודקת שאנחנו פוגעות בעצמינו בנכס הכי יקר שלנו, בכלי הרכב כלי הביטוי כלי המשחק והאהבה שקיבלנו בחיים האלה. כאב לי לשמוע את מסכת הייסורים שעברת וכמה הגוף שלך התחנן לתשומת לב ממך ולאהבה וחמלה. מצד שני אני שומעת בקולך שאת מסכימה להיות נוכחת, לשמור על עצמך ועל גופך, להיות בהקשבה. תנשמי עמוק ותני לגוף את ההרגשה שהפעם את לא עוזבת. לא משחקת ולא מזלזלת, הפעם את כאן מכילה מבינה מכירה יודעת מחבקת אוהבת. הגוף החכם שלנו מוכן להבריא עבורינו, רוצה להבריא, רוצה מאד, אם רק ניתן לו הזדמנות הוא יוכיח לנו את גאונותו. אני שמחה שאת בהקשבה ומזמינה אותך בו בעת גם להעניק לעצמך דקות של התעסקות ומחשבה בנושאים חדשים שמעניינים אותך, לגלות עוד דברים שמשמחים אותך ומחזקים אותך, בין אם זה לשמוע מוסיקה מרגיעה או לעשות יוגה או לצייר או אפילו לתפור לסדר מה שבא לך, דברים קטנים שדרכם תגלי עוד ועוד על גאונותך והיצירתיות שבך. תכונות נוספות שהושמו בצד כי מה שחשוב היה לנו רק החיצוניות, ועכשיו כשתחזקי את הפנימיות שלך תגלי חיבור מדהים שלא הכרת, אהבה גדולה שזורמת מבפנים החוצה, ושם דרך אגב יושב כל היופי הכי אמיתי.
אני מאחלת לך לזכור כמה יקרה את, ואם יש צורך כתבי לעצמך תזכורות בכל מקום, כמה יקרה וחשובה את וכל מה שהבנת, ותודה ששיתפת פה את כולן וכולם כי אנחנו שוכחים מה העיקר בחיים, שוכחים ויש מי שמתאים לו שנשכח.
הרבה אהבה וכוחות שלוחים לך מכל מקום, המלאכים שרים לך הרימי את הראש, ברוכה השבה.
תודה על המילים החמות שלך. רציתי לשאול אותך הגיוני שממש קשה להירדם בימים האלו של הגמילה? אני כבר 4 שעות מנסה להירדם ולא מצליחה ואני ממש עייפה. אני לא גרה בארץ אחרת הייתי מתקשרת אלייך (הזמנתי את עצמי 😉 ) זה הגיוני?
הייתי שמחה לשוחח ואלה דווקא השעות שלי אבל מחר במקרה קמה מוקדם עם החיילת שלי ועובדת בבוקר אז ננסה יום אחר… הגיוני שאת לא נרדמת גם בגלל השינויים שאת עוברת וגם בגלל שאנרגטית זו תקופה של הרבה תדרים ושינויים הרבה אנשי אור עושים עבודה. עצמי עינים, שימי לך מוסיקה נעימה בחרי לך מתדרי הסולפג, אל תשאלי למה פשוט בכייף שימי לך ותני למה שקורה לקרות… אנחנו מקלטים משדרים של חשמלים ואינפורמציה ומחוברים להרבה יותר ממה שאנחנו יודעים לומדים ורואים.
לילה נעים שיהיה לך יקרה באשר הנך,, מוזמנת לכתוב לי לatounh@bezeqint.net, ספרי לי על מקומות מעניינים בעולם…. 🙂
תודה חניתה מה שאת עושה פה בפורום זו מצווה. וזה מעודד לקרוא שיש עוד אנשים שנלחמים במחלה הזו. אם אי פעם תפתחו מקום לגמילה מהמחלה הזו אני יותר מאשמח להתנדב ללא תשלום. בע״ה עוד 3 חודשים אני מתכננת לחזור לגור בארץ אשמח להכיר אותך והלוואי שעד אז כבר לא יהיו לי כאבים בגוף ושהגוף שלי יחזור לעצמו 😊 שוב תודה את מדהימה פשוט שליחה 😘
יקרה זאת ההרגשה הרבה מאד פעמים, לכן האחוזים נמוכים. אבל זה אפשרי. אל תכעסי על עצמך זה מאד מאד קשה כי אותה מערכת הפעלה שמנווטת אותנו בחיים היא גם זאת שחושבת את מחשבות הבולימיה. קשה להכנס שם באמצע זה מהיר כברק, אל תכעסי על עצמך שקשה לך. נשמי עמוק. תתחזקי, תכנסי לעומק הדברים ודעי שמתי שהוא ימאס לך. ימאס לך ברמות כאלה שלא תוכלי יותר להמשיך. זה לא שאת מוותרת על להשתתף בחיים אלא בדיוק ההיפך, ההסכמה להשתתף בחיים תחזיר אותך אליהם. בולימיה זו המנעות מהחיים, זו בריחה מהם. אני האחרונה שאאשים מי שרוצה לברוח ממה שקורה כאן. מבינה את מי שרוצה להאמין שהבולימיה נותנת לו שקט רגעי מכל זה. אבל כשמסכימים להיות פה, בדיוק כפי שאני, זה מוסיף עוד חייל לשורות הטובים, ומגדיל את הסיכויים שיהיה פה עולם שנעים לחיות בו. לכולם. נשמי עמוק ושתהיה לך שבת שלום, מנוחה וקצת אהבה לעצמך. את רק בן אדם.
אני מרגישה מי אני בכלל שאני יבוא לייעץ לך אני בסהכ ביום השישי ללא הקאות אבל אני חושבת שאם תסכימי להעלות עוד 5 קילו ולהיפטר מהצרה הזו את יכולה לעשות את זה. אני ביום השישי וכבר העליתי 3 וחצי קילו אם היית מדברת איתי לפני שבוע הייתי צוחקת אני? 3 וחצי קילו? אין סיכוי. אז כן אני החלטתי לשחרר את הגוף שלי מהכלא שהכנסתי את עצמי. הרי זה הרגשה שאת בכלא ואת לא יכולה לעשות כלום כדי לצאת מזה אבל המפתחות בידיים שלנו. רק תסכימי עם עצמך שתעלי עוד 5 קילו. הרי כמה זה כבר ישנה? כבר היית 5 קילו יותר ותחליטי שאת לא מקיאה הרי את הגבול של להפסיק לאכול אפשר לעשות פשוט לתכנן מה את אוכלת אם כבר הגעת לגועל עצמי כמו שאני הגעתי אז יהיה לך פשוט לעצור אחרי כמה ביסים. תדמייני את הקיאה ויעבור לך התיאבון (סליחה על ההגעלה אבל זה מה שעוזר לי להפסיק את הבולמוס אולי זה יכול לעזור גם לך) ואחרי האוכל אל תשתי כמובן חשוב לאכול אוכל יבש. אני בתקופה הזו אוכלת קינואה כמה שזה לא הכי טעים אבל זה הדבר היחידי שלא עולה לי. תאמיני לי כמה שהבטן תתנפח לך והידיים בבוקר תיכנסי לשרותים וסוף סוף יהיה לך מה להוציא וחצי מהנפיחות בבטן תרד ותוכלי להתחיל את היום בכיף. פשוט תסתכלי על עצמך במראה ותיזכרי איך היית אוהבת את עצמך לפני שהתחלת להקיא ואז תתגעגעי לאהוב את עצמך ויהיה לך יותר קל להפסיק להקיא. תראי אני לא קיבלתי שום תמיכה מאף אחד סביבי המשפחה שלי נהדרת אבל בקטע הזה הם לא מאמינות לי שאני באמת יפסיק גם עכשיו שישה ימים אחרי הם מתפלאות. מה באמת את כבר לא מקיאה? ואני יכולה להבין אותם אחרי 18 שנה שהייתי בלתי נסבלת עם הזלילות שלי גומרת את האוכל של כולם ברור שהם יגיבו ככה. אבל מבחינתי מי שתופח לי על השכם ומצדיע לי זה הגוף שלי כמה שכואב לי נכון לעכשיו גופנית ממש כואב אני מרגישה מנצחת בגדול ומעל כל הסיכויים וזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך הסיפוק מהניצחון על המחלה כל רגע ורגע. סיפרתי לך באמת מכל הלב מה שעובר עליי כרגע כי אני לא רוצה שתתייאשי אל תאמיני לכל אלה שאומרים לך בלי טיפול פסיכולוגי אי אפשר זה רק נותן לנו עוד תירוץ למה לדחות את הגמילה כל פעם מחדש בתירוץ של זה לא תלוי בי. תזכרי שהמפתח להצלחה שלך ולשחרור מחבלי הבולימיה נמצא אצלך! שלב ראשון תחליטי שלב שני תתחרטי על מה שעשית לגוף שלך איך שזרקת את המתנה שהקב״ה נתן לך שזה גוף בריא ואחרי שהתחרטת והבנת כמה שפגעת בעצמך תחליטי איזה מזון הכי לא עולה לך ותאכלי רק אותו בתור התחלה ואז תעלי את המינון קצת עם פירות או מה שבא לך. רק אל תתחרטי תזכרי שקשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים 😜 סליחה אם חפרתי אבל הלוואי שתקראי את זה עוד כמה פעמים ותביני שזה בא ממקום טהור ואמיתי עם רצון לעזור לך כי אני יודעת מה זה הסבל הזה אני כרגע מתמודדת עם הגמילה ממנו. בהצלחה רבה והכי חשוב שתהיי בריאה ושמחה 😊
אתן יודעות אני הבנתי מה הבעיה. הבעיה שהמטרה שלנו זה להיות רזות חטובות ומושלמות. הרדיפה הזאת אחרי האסון המושלם נמצאת בכל מקוםםם. עכשיו דיברתי עם אמא שלי על מציאת עבודה חדשה ואתן יודעות למה היא אמרה לי שלהחליף עבודה יעשה לי טוב? כי ככה אני אהיה פחות בבית ככה אני אוכל פחות וככה אני ארזה! מה הקשר בין עבודה לבין המשקל שלי? מה הקשר? מה הקשר בין להיות מוצלחת לבין המשקל שלי? במקום לחנך אותי להיות מוצלחת להיות בן אדם טוב להקדיש את כל המאמצים שלי בדבר אחד בשביל להצליח בו ולהיות טובה בו מה היא מחנכת אותי? להיות רזה, זה קודם כל. הכי חשוב זה הרזון הכי חשוב זה שהמידה שלי חס וחלילה לא תהיה מידה 42 כי וואו זו מידה מטורפת ענקית מידה של פילים! לי אסור לשים אותה. רק השנה היה לי את האומץ וגם לא המלא לקנות מכנס במידה הזו. האטרף הזה לרזון "המירוץ לביקיני" כל חורף החינוך שמי שרזה סובל פחות ואם הוא סובל אז לא נורא לפחות היא רזה לפחות היא כוסית זה בסדר היא יכולה להתנחם בזה, לא משנה כמה הפרצוף שלך יפה זה לא משנה כמה את חכמה לא משנה כמה מוצלחת תהיי כל מה שנתעסק בו זה כמה את שוקלת אם זה בסדר או לא מה אכלת היום? מה שתית היום? מה הסוד שלך לרזון? עשית היום ספורט? כמה רצת?
החינוך האידיוטי הזה לרזון שזה כאילו הדבר הכי חשוב שיש בעלום כי הרי למה אני מתרפקת על אוכל כי זה משהו שאסור ואם אני עוברת עליו אני עוברת על כל הערכים שאני מושטטת עליהם. בגלל זה החינוך לרזון זה דבר כל כך דבילי ושטותי שאין כמוהו בחיים אני לא אחנך אף אחד מהילדים שיהיו לערך האידיוטי הזה שהצליח להתשכל לרשימת הערכים החשובים
נמאס כבר לראות פרסומות לדרכים לרדת במשקל, לשמוע בטלוויזיה מה מרזה ומה משמין, לשמוע אנשים מדברים על השטויות האלה כל הזמן.
כאילו אין דברים יותר חשובים בחיים.
דוגמנים/ות שצועדים/ות על המסלול עם ספרי מתמטיקה.. משקל שמודד אייקיו… מגזינים עם טיפים לאיך להיות אדם משכיל יותר.. ותכניות בוקר והמנחה שלהן הוא איינשטיין.
נחמד דווקא
רואה שמדברים פה הרבה על ספר.. אשמח לדעת במה מדובר ואיפה אפשר למצוא אותו.. גם אני כמו כל הילדות המהממות והמיוחדות שכאן נפלתי, נפלתי חזק והרבה ומזמן. ורוצה מאוד לצאת..
http://www.bulimiasecret.com/thebook/
יש אלקטרוני ויש מודפס. בכל מקרה את מוזמנת גם לספר לי את סיפורך בatounh@bezeqint.net .צודקת שמדובר בבנות ונשים מיוחדות מוכשרות רגישות חכמות, ששכחו את כל זה בדרך… הגיע הזמן להזכר…
כל הזמן נכשלת…מתכננת להפסיק ואז הכל בא בשניות בכל הכוח…שונאת את עצמי…שונאת…כישלון מהלך…אין לי אלוהים כבר לא עושה חשבון לכלום ולאף אחד…זקוקה לחיבוק אמיתי כזה בלי אינטרס כזה שלא היה לי אף פעם…כואב לי ואין לי כוחות כבר…ה"חברה הבולימיה" שלי משקרת לי כל הזמן…שואבת. חונקת. הורסת ורומסת. אף אחד לא באמת רואה אותי. רואה מסיכה…מסיכת הגנה…קוראים לה בולימיה וכמה שהיא יפה!!!
הדס יקרה, אל תכעסי על עצמך כל כך, זה באמת לא אשמתך. יש פה חברה שלמה שמקדשת דברים תפלים ומעודדת אותנו לחשוב שאנחנו כישלון כדי להתפרנס מזה. גם אותך אני מזמינה לקרוא עוד בעמוד הזה, אולי גם לקרוא את הספר, וודאי לכתוב לי בפרטי atounh@bezeqint.net ונראה איך עוזרים לך לצאת מזה.
לא יכולה יותר.
12 שנה של סבל. 12 שנות מחלה. משתוקקת לצאת מזה ולא מאמינה שאני יכולה.
כמה זמן הולך לי בחיים על השטות הזו. כמה כסף על אוכל שנזלל וברגע יוצא החוצה. כמה חוסר אמון בעצמי שאני יכולה למצוא אהבה וזוגיות ולהקים משפחה (כי איך אסתיר את המחלה הזו, ומי בכלל ירצה אותי ככה?).
לא יודעת אם יש לי סיכוי להמשיך לחיות ככה.
הלוואי ואצליח להרפא, אבל אני לא רואה את הסוף.
יקרה
12 שנים זה המון זמן, די אין לזה כבר מה לחדש לך. מוזמנת לכתוב לי לatounh@bezeqint.net ונניע מהלך. את צודק שהבולימיה לוקחת את החיים, גם אני כשהפסקתי זה היה מהמקום הזה, או משפחה וילדים וכל העתיד שרציתי או ההתמכרות הזאת. בחרתי בחיים. מוזמנת לעלות על הסירה החוצה. זה אפשרי.
אני בת 17. הייתי בחרא המסריח הזה 3 שנים, עד שמצאתי את הפורום הזה, התחלתי להתכתב עם חניתה סיפרתי לה את הכל, איך זה התחיל ואיך זה התגבר, דיברתי איתה בפלאפון- פעם ראשונה ויחידה שדיברתי על זה עם משהו בחיים שלי. עברתי את הכל לבד. אף אחד לא יודע. לא חברות, לא אחים, לא משפחה. מ י ל י ו נ י פעמים שניסיתי לצאת מזה, שזהו- שבוע אחרון, יום אחרון- משבוע הבא.. כתבתי גם פה בפורום מספר פעמים על זה שנמאס לי ואין לי כוח להמשיך, גם לחניתה ספרתי כל פעם מחדש על זה, קראתי את הספר והכל השתחרר. כל המחשבות, כל הדעות, הרגשתי שנפתח לי עולם, שנולדתי מחדש, שהייתי בתוך כלא שחור מאודדד בראש שלי ועכשיו הכל מתבהר. אפשר לנשום. בהתחלה היו עוד פעמים שבולמוסי האכילה היו באים מההרגל אבל לאט לאט הם נעלמים.. אני עדיין עובדת על עצמי, לא משחררת לשניה, משגיחה על עצמי ושולטת על עצמי שבטעות לא אחזור לכלא שהייתי בו לפני.
חייבת לשתף בשיר perfect של pink. הוא הבהיר לי כמה דברים.
ותלויה באוויר של האולטרס. השיר שכל כך דיבר אליי בתקופה הזאת.
לא משנה כמה ניסיתם לצאת מזה ולא הצלחתם, תנסו שוב ושוב ושוב עד שתצאו מזה. תזכרו שאף אחד לא באמת יעשה את זה חוץ ממכם. תקחו החלטה ולכו על זה עד הסוף. הספר שחניתה הוציאה הוא גאוני. ממליצה בחום רב ! אני מודה לה׳ שגיליתי את חניתה כי בלעדייה אני חושבת שהייתי תקועה עוד הרבה שנים בדבר הזה.
עשיתי הכל ומיליוני פעמים.. וסוף סוף אני מצליחה. אל תתייאשו בבקשה. תנסו שוב. אתם יכולים לעשות את זה.
יקרה! איזה כייף לשמוע שאת מנצחת וואו שמחה גדולה !!! חיממת את לבי כל כך, מכתב כזה למוצאי שבת לתחילת שבוע נותן כוח להמשיך, לי ולכולנו פה. סחתיין עליך!!! כל אחת שמצליחה נותנת תקווה לכל השאר, וזה מה שאנחנו יכולים להיות אחד לשני – השראה! זו המשמעות של החיים ביחד על הכדור הזה – להחזיק ידיים אם צריך, לעזוב ידיים אם צריך, לפרגן ולתת כוח אחד לשני.
אוהבת אותך על המילים הכנות והחמות, שולחת לך עוד ועוד כוחות ואהבה עצמית את נהדרת!
חיבוק וירטואלי ענק לכולם ושיהיה שבוע קסמים, מגיע לנו!
אני בת 21 ואני כבר במשך חודש וחצי בערך מקיאה לפחות פעם ביום.
אני מרגישה כאילו הגוף שלי לא יכול לעכל את האוכל שאכלתי. הפחתתי בכמויות ניסיתי לאכול דברים שונים אבל ההרגשה שאני חייבת להקיא לא מפסיקה. אם אני לא מקיאה אחרי ארוחה עיקרי. אחת אני מרגישה ממש רע עם עצמי. היום אכלתי קצת סיגרים בצהריים ולא הקאתי, לקראת הערב התחלתי להרגיש ממש רע עם זה וניסיתי להקיא אך לא יצא לי ממש. אכלתי קצת סלט לאחר מכן שאותו הקאתי והרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי.
בלילה שנהייתי ממש רעבה אכלתי שלוש עוגיות שגרמו לי להרגיש נורא עם עצמי ישר אחרי שאכלתי אותן ואני מתאפקת לא להקיא אותן.
אני לא יודעת אם זו בולימיה. הסביבה שלי כן יודעת שאני מקיאה ההורים לא יודעים שזה ממש יומיומי אך יש חברות ואנשים בעבודה ששומעים על זה שאני מקיאה. אמרים לי ללכת לרופא לבדוק את זה בל אני לא רוצה. הוא יגיד לי לא להקיא? שיש לי בעיה בקיבה ואז מה? איך אני אצליח לא להקיא אחרי האוכל?! ומצד שני כן יש בי איזו תחושת הקלה או ניצחון שאני מצליחה להקיא. אני מרגישה רזה יותר ועצם ההקאה גורמת לי הרגשה טובה.
אני לא יודעת מה זה אומר אבל אין לי עם מי לשתף או רצון לשתף את כל המחשבות הללו
המשחק הראשוני עם ההקאות יכול להגמר בפלירט ויכול להמשיך לרומן הרסני של 20 שנה. התפר בין השניים דק מאד. לא רואים אותו. פתאום את מוצאת את עצמך חושבת על אוכל כל היום ושום דבר אחר לא יותר חשוב מזה. לא הגשמה עצמית, לא תחביבים לא חברים לא בני משפחה. זה לעשות פאוז על החיים כפי שאת חושבת ומתכננת אותם ולהפוך לפה בלבד. רק פה. פה אוכל פה מקיא. זו התמכרות שקשה מאד לצאת ממנה. לי לקח 11 שנה ואני מכירה בנות שכבר 20 שנה בעסק ועדיין ממשיכות.
בעולם של ימינו יש הרבה יחסי ציבור מעולים להפרעות אכילה. יש פה הרבה רעיונות מלחיצים שמרמזים על כך שלהיות בולימית זה בריחה מכל זה. לצערי זה רק יחסי ציבור כי בפועל זה רק מוסיף לחץ לחיים ההולכים ומתרחקים ממך והתהום רק הולכת וגדלה.
אני שמחה ששיתפת במחשבות האלה, כי לרוב הבנות אין עם מי לשתף והן לא תמיד יודעות למה הן נכנסות בשלב הזה של הפלירטוט והחיזור העדין. זו מפלצת טורפת קראי פה בעמודים כמה שאת מצליחה בלי לברוח. כדי לדעת לבחור. לפעמים הדרך הכי טובה לצאת מהתמכרות זה לא להכנס אליה. אולי את תהיי בין החכמות.
שולחת לך כוח ותמיכה להסכים להיות מי שאת בלי הדבר הזה. מקווה לא לשמוע ממך אבל אם כן אני פה.
אבל כל כך כל כך בא לי לאכול
אכלתי בסדר היום, ואני לא רעבה, אבל התרגלתי שמותר לי מתוק ומה שאני רוצה כשבא לי כי אפשר להקיא
איך מתמודדים עם?? לא מצליחה להסיח את דעתי
אני בכל יום אפשרתי לעצמי מתוק ב250 קלוריות אחר הצהרים עם קפה. לא רציתי להפסיק להנות מאוכל, אבל רציתי להתחיל להנות גם מדברים אחרים. המידה הצילה אותי. ה"פשרה" כביכול או במילים אחרות בחירה.
זה הגיוני?
כבר שבועיים שאני מקיאה באיזור היום כן יומיים לא, בשלושת הימים האחרונים זה כאילו גופי התרגל וכבר אין לי רפלקס הקאה. לא משנה כמה עמוק אני דוחפת. זה מתסכל אותי, הידיעה שהכל נשאר בפנים לא נותת לי מנוח…
לשם שינוי ,
אני כועסת על עצמי..
הגיע השעה 18:30 התחלתי לגעת קצת בעבודה שניתנה לי במסגרת הלימודים
והנה השעה 21:30
בכל הזמן הזה יכלתי לסיים חצי מהעבודה
ובמקום זה הייתח באסלה
הראש מסתחרר
הבטן רועדת
הפה יבש
והאכזבה קצת מעיקה….
איך בזמן מתבזבז
זה לא יאומן.
ככ לא שווה את זה עבורי
אחת השאלות שאני שואלת את עצמי כשאני דוחה משהו זה מה מפחיד אותי בו. זה חמקמק, החלק הזה שבי שמפחד ומנסה להגן עלי מפני אכזבה או מפני כאב ולמעשה בטעות מוסיף עליהם… במקרים האלה הייתי אומרת לו "אחרי שנעשה שלושת רבעי עבודה נעשה הפסקת אוכל". בסופו של דבר הייתי מסיימת בצ'יק ולפעמים כבר הייתי כל כך מבסוטית וכל כך במקום אחר שהפסקת האוכל היתה דבר נעים ולא בולמוס של בריחה.
יקרות ויקרים, מכיוון שיש דרישה וגם מכיוון שזה עבד לקבוצה הקודמת כולן בלי יוצא מן הכלל נגמלו ונשארנו חברות טובות, אז נפתחת קבוצה חדשה. כבר יש מספיק אבל יש מקום לעוד אחת בזולה שלי, נתחיל בעוד שבועיים, כתבו לי בפרטי atounh@bezeqint.net. שבוע מקסים לכולנו.
המפגשים אצלי יש לי מרפסת פנימית כייפית, הבית שלי ממוקם בין הרכבת של הרצליה לבין כביש החוף כך שממש קל להגיע אלי מכל מקום. אסביר במדוייק כל פרט חסר למי שתצטרך. מוזמנות לפנות בפרטי atounh@bezeqint.net
סבל מתמשך.
מפסיקים ובשניה חוזרים לאותו מקום
אותו מקום ערור שלא נותן מנוחה
לא נותן שקט
אי שקט זה נותן
כמה אפשר להיות חולים
זה משפיע גם על הגוף וגם על הנפש
הרצון להתנקות אחרי כל ארוחה
הרצון לאכול הכל
מרגיש לי שבחיים לא אצא מהמעגל הזה ..
ואני לא רוצה את זה
זה שובר אותי
אוריה נשמה יקרה
מרגישים את הסבל בדבריך התיאור מושלם. אני ממש מרגישה את זה עכשיו, חוזרת לשם ונזכרת כמה זה קשה. נזכרת בתחושה של חוסר האונים בתוך המעגל הזה בדיוק.
אי אפשר להגיד לך לא להשבר, כי זה באמת שובר, כי זה מפחיד שגם כשאני יודעת שזה לא יעשה לי טוב אני ממשיכה לחשוב שזה כייף לאכול עוד ועוד ונותנת ליחסי הציבור של המחלה הזאת לשכנע אותי כל פעם מחדש, שלאכול זו הפעולה הכי משמעותית שאני יכולה לעשות, שזה מה שיעשה לי טוב, שזה יותר טוב לאכול מאשר לסבול, ולהירף רגע אני משתכנעת שהאוכל דווקא ירפא את הסבל ולא הוא שגורם לו. בפעם הראשונה שהעזתי לא להקשיב לקולות הללו, שהעזתי להגיד לעצמי "רק רגע, אמתין לארוחה הבאה" בפעם הזאת הרגשתי בפעם הראשונה את החופש שאפשרי לי. בפעם ההיא שהבנתי שאף אחד לא באמת מכריח אותי לקום ולעשות מה שהקול הזה אומר. זה רק חלק אחד בי, יש עוד חלקים, והם שמחים להכנס לפעולה כשאני מפסיקה לפמפם את החלק האחד הזה. כשהייתי בפנים לא ידעתי שאפשר אחרת, רק כשהעזתי להאמין שאני יכולה להתמודד עם החיים בלי זה, שאני חזקה יותר בלי זה, שאני שמחה יותר בלי זה, שזו אשלייה שמתפוצצת לי בפנים כל פעם ורק כשאני מסכימה ללכת מעבר לאשליה אני באמת מרגישה טוב עם עצמי…. רק אז קיבלתי את החיים שלי בחזרה. וזה לא סתם אושר זה אושר גדול.
אני לא אומרת שאין סבל בחיים שאחרי הבולימיה. הרגישות הגדולה שלנו והעולם המטומטם סביבנו מבטיח שעוד יהיו רגעים שבהם הסבל הוא הדרך להתמודד, אבל כשאני חזקה ויש לי גם הרבה רגעי שמחה ואהבה עצמית אני יכולה לבוא אל הסבל בחיבוק ובחמלה, לעזור לעצמי באמת, לשמוע מה באמת אני רוצה. הרגישות והחוכמה שיש בנו מאפשרת לנו בסופו של דבר לעזור גם לאחרים ובגדול להקטין את כמות הסבל בעולם הזה. העולם הזה זקוק לאנשים רגישים ומלאי חמלה ואהבה, וביום שנפסיק לפגוע בעצמינו ונתחיל לרפא את עצמינו נוכל ליצור סביבינו מקום נעים יותר לנשום בתוכו.
שולחת לך חיבוק והמון הבנה, אפשר לצאת מזה, לעלות על הכביש שמאפשר לי גם לאכול הכל במידה וגם לחיות, ולנסוע אל החופש.
שבת שלום ומבורך לך, ולכולנו.
אווקי אז אני בתחילת הטיפול, בסוף השבוע ב21 יעברו חודשיים ללא הקאות! זה נשמע משמח אבל המחשבות שלי לא שמחות מזה. המחשבות שלי הולכות ומתחזקות. אני חייבת להקיא! כל פעם שאני מנסה לאכול משהו חדש המחשבות שלי עפותתתת ומתעופפת. היום לדוגמה זאת הפעם הראשונה שאכלתי סופלה שוקולד עם כדור גלידה, ולא שאכלתי את זה לבד אכלתי את זה עם חבר שלי אבל המחשבות לא מפסיקות כאילו אכלתי עשרים כאלה והוא גם לא היה כזה גדול , תאמת הוא היה די קטן אבל זה לא משנה מה הגודל שלו בשביל המחשבות שלי זה מזעזע. אני מגיעה לדיאטנית שמתמחאת בהפרעות אכילה וראיתי שבוע שעבר שהשמנתי שלוש קילו. אני הייתי לפני מחזור והדיאטנית הסבירה לי שהרחם צובר נוזלים בגלל זה ההתמחות של הבטן והעליה במשקל. כרגע שום דבר ממה שהיא אמרה לא משפיע על המחשבות שלי לא מזיז להן רק חיזק אותן. אני מתעוררת באמצע הלילה לוקח לי המון המון זמן עד שאני נרדמת כי המחשבות מתחילות להתנגן ממש כמו תקליט שבור: אני שמנה, אני חייבת להרזות , איך זה שאני יותר שמנה מחבר שלי , אני חייבת להקיא זה ישחרר לי את כל מה שיושב לי על הלב אני חייבת לעשות את זה! חייבת והשירותים.מרחק נגיעה אני חייבת חייבת להקיא וככה עד שעוברות להן שעתיים שלמות אפילו יותר עד שאני מוותרת ואיכשהו נרדמת אולי המוח שלי פוסי עלי קצת אולי גם לבולמית שבע קצת נמאס וגם היא עייפה לא יודעת מה ואיך אבל מתישהו אני נרדמת. לפעמים אני מתחרפנת פשוט מאבדת את זה. אני בזמן האחרון לא מספיקה לבכות לא מפסיקה. אני כל כך עייפה כל כך פשוט עייפה מהמחשבות האלה אני לא מצליחה להשתלט עליהם השבוע והשבוע הזה ארוך מתמיד. החבר שלי מנשק אותי שפעם זה היה אחד המקומות שיכולתי לברוח מהבולמית שבי , כשהוא מנשק אותי אין שקט יותר יש בולמית שמדברת השבוע הבולמית חוצה את כל הגבולות. אני לא יודעת איך עדיין לא הקאתי ואני כל כך מפחדת להיות לבד כי אולי אני אקיא. אני כל כך מפחדתתת לא בא לי לא בא לי ליפול. אין לי הרבה חברים בקיבוץ שאני גרה תכלס אין לי פה חברים בכלל אני לבד רוב היום לא כל יום יש לי עבודה , התחלתי ללכת לסטודיו סי כדי לא להרגיש בודדה אבל עד שאני הולכת לסטודיו סי הבדידות עוברת כל גבול כי לא תמיד אני יכולה להיות עם חבר שלי זאת תקופת מבחנים והוא סטודנט עכשיו. הבדידות חוצה כל גבול ואז הבולמית שלי מתחילה לחגוג זה הזמן שלה היא יודעת עכשיו זה הזמן שלה לככב. אבל אני לא נותנת לה כבר לא מסכימה לה אני שמה לה גבול שאצלי היא לא מופיעה יותר וכרגע היא כמו ילדה קטנה לא מפסיקה להציק עד שהיא תקבל את מה שהיא רוצה אבל בתוך תוכי אני יודעת שאני לא רוצה להביא לה את מה שהיא רוצה אני רוצה לשלוט בנפש שלי ובמוח ובגוף שלי לה לא מגיע יותר לשלוט. כשהיא שלטה אני הייתי בדיכאון הייתי כל כך הרבה שנים בדיכאון כל כך הרבה. עכשיו אני צריכה להלחם גם בו כדי לא ליפול אליו שניהם ביחד מנהלים מלחמה מתמדת מולי מתמדת . ואני יודעת שאני יותר חזקה אני יודעת פשוט לפעמים קצת שוחכת השבוע כנראה שחכתי . השבוע כנראה ששחכתי מה המטרה שלי בהליכה לדיאטנית, בפעם הראשונה בחיי אני לא הולכת לדיאטנית כדי להרזות, לא ! אני הולכת כדי לאכול נורמאלי מבלי פחד . היא אמרה לי שהיא שמחה שאני אוכלת גלידה לארוחת ביניים!!!! והייתי בשוקקקק בחיים לא שמעתי דבר כזה! גלידה זה אסור לא? מסתבר שגחידה זה דבר מבורך! זה טעים מאוד! חחח בגלל זה מותר לאכול. לפעמים אני שוחכת שזאת המטרה לפעמים שהבולמית מקבלת קצת מקום כי אולי וויתרת עלי קצת בשבילה אז אני שוחכת ואני שוחכת גם את עצמי ומאבדת את עצמי. אני בסך הכל בן אדם חזק ואני יודעת אני הוצאתי תעודת בגרות מלאה עם ציונים מעולים כשהייתי בדיכאון נהלתי מרפאה בצבא כשהייתי בדיכאון. אני יודעת שאני חזקה! אני יודעת! אני יודעת שאני אצליח אני יודעת!
לא , אני לא אתן לבולמית מקום. לא ! אני לא אתן לה להשתלט עלי ! זהו נגמר הזמן שלה! עכשיו זה הזמן שלי!
קודם כל כל הכבוד לך!!! אני כבר חודש ו8 ימים לא מקיאה אחרי 18 שנה של הקאות. אני מה זה מבינה אותך אבל תתנחמי אני העליתי כבר קרוב ל5 קילו 😩😝 אבל אנחנו צריכות לזכור את המטרה אנחנו כרגע בתקופת גמילה תחשבי כבר הגעת עד לפה מה תחזרי אחורה? את תרגישי הכי גרוע שבעולם. את יודעת מה אני עשיתי שעוזר לי לא להתגעגע להקיא? לפני חודש וקצת שהחלטתי שאני מפסיקה להקיא נעמדתי מעל האסלה והסתכלתי תוך כדי במראה זה היה נראה כזה מגעיל ודוחה וחולני שזה הוריד לי את החשק להקיא. תנסי את זה (כמובן על קיבה ריקה חח) תחשבי שאם לא תפסיקי עכשיו כשתהיי אמא הילדה שלך תחקה אותך וגם תקיא ואת ממש לא רוצה שזה יקרה. אני הקאתי 18 שנה ומה שגרם לי להפסיק להקיא זה שפתאום הלב שלי התחיל ל״דהור״ אני סובלת מזה כבר חודש וקצת. תודה לאל אין לי בעיות בלב אבל הבנתי שדחפתי את הגוף שלי לפינה יותר מדי. הוא כבר לא ידע איך לצעוק לי להפסיק להקיא. באמת בתוך אחת שעברה שנה של סיוט וכאבים בכל הגוף ולרופאים לא היה מושג ממה זה בסוף גיליתי לאחד הרופאים שאני מקיאה והוא פשוט הפסיק לטפל בי. תחשבי על זה הגוף מתרקב מבפנים וחוץ מזה הרזון שההקאות עושות זה לא באמת ואת יודעת את זה. זה רק מוריד נפיחות. ובשביל שלא יהיה לך נפיחות פשוט תאכלי קצת מכל דבר עד שהגוף שלך יחזור לעצמך. אני לא אומרת שאני כרגע כבר אחרי להיפך זה מלחמה יום יומית שאני יודעת שאם חלילה אני אשבר פעם אחת אני אשנא את עצמי. אני יודעת מה את עוברת עכשיו לא יודעת אם בדיוק אבל תתנחמי בזה שאני העליתי כבר 5 קילו ואת רק 3 חחח ואני גם עם בצקות וזה סיוט. אבל כרגע אין לי תלונות זלזלתי בגוף שלי שנים עכשיו אני צריכה לתת לו זמן. מקווה שעזרתי לך קצת. תהיי חזקה מחזיקה לך אצבעות ותזכרי שיש עוד בנות שעוברות את המלחמה הזו אומנם רחוקות גיאוגרפית אבל איתך בלב. בהצלחה 😊
היי שלום אני מעוניינת בספר האלקטרוני והלינק לא עובד אפשר לקבל לינק לשם בבקשה?
https://goo.gl/7miyAo
זה לינק אחד, ומעבר לזה אפשר לכתוב בגוגל "איך לצאת מבולימיה בלי לספר לאמא" ואז יש כמה חנויות שעולות… בהצלחהההה עם הרכישה ובעיקר עם התהליך והמלצה אחרונה – לקרוא את כל הספר לפני שמתחילים להפסיק… חיבוק והמון אהבה ממני
בוחרת לנשום במקום לברוח
לנשום לילדה הקטנה שהתביישתי להיות.
לנשום ולרפא את הכאב שלה
לנשום לילדה הדחויה על לא עוול בכפה.
לנשום לבטן שהתרסקה בחוזקה
לנשום נשימה שהתקרב
לנשום למסע הארוך אליו יצאתי
המסע של ללכת לאיבוד
לנשום למה שמצאתי היום – תמונה
תמונה שלי, ילדה קטנה
הסתכלתי ונשמתי
אני רוצה לאהוב אותך מתוקה שלי
והיא מביטה בי בעיניים כחולות, אוהבות, תמימות, סולחות.
חיכיתי לך הרבה זמן- היא שותקת
נושמת למסע ההתקרבות אליה, אליי, לרכוש את אמונה בי
שלא אנטוש אותה שוב לכבוד אף אחד.
נושמת למקום בי שהלך יד ביד עם עולם אכזר נגדה,
נגד המתוקה הזו, היפה השמנמנה.
עולם ששכנע אותי שהכל שווה בשביל להיות רזה.
נושמת למקום הזה בי
הרבה כעס וכאב יש שם
נושמת חמלה, אני לא אשמה.
בוחרת לנשום
בוחרת לבכות
בוחרת להיות
בוחרת לחיות
אוהבת
יקרה איזה יופי… מהקושי יצאו מילים אל הלב…
מילים של נוכחות ושל בחירה… מחזקת אותך בבחירה שלך להיותנוכחת,
לחבר בין חלקיך השונים… הרבה אהבה וחמלה יש פה, זה ממלא ומרגש.
מאחלת לך להמשיך להיות הנס שאת, חג אורים שמח יקרה.
חניתה יקרה תודה על שהגבת לי בכזה חום. לא מזמן נחשפתי לפורום הזה. קראתי כל מילה שנכתבה. אין דברים כאלה! יש פה הרבה ריפוי תקווה ואמונה. את מדהימה בתפיסה שלך את הדברים. אני הר הבית
תודה חניתה. תודה מורן. חיממתן לי את הלב.
לא מזמן נחשפתי לפורום הזה ומאז הוא – אתן מלוות אותי בהתמודדות המאתגרת שלי. ..אני הרבה מאוד שנים בהתמכרות התו בעיית הזו. .24שנים! לא. מתייאשת. יום אחד זה יקרה! היום זה קורה! בעזרת ה'.
שבת שלום אוהבת ועבירות תודה.
מרגש לקרוא שהגעת לעיתוי הזה.
כי רק שמרגישים ומאמינים שהפעם זה זה, הפעם נמאס לי , הפעם זה יצליח – זה יצליח.
מאחלת לך מסע מרתק אל תוך הגילוי העצמי שלך.
אל מי שאת באמת.
מאחלת לך להנות מהרגע ולתת לדברים אחרים להעסיק את יומך.
מרגש.
בהצלחה בשביל החדש
אני מנסה, אלוהים יודע כמה אני מנסה להצליח להשתלט על זה, כמה אני מנסה לחשוב שהכול יהיה בסדר, אבל זה קשה כול כך.
היה תקופה קצרה שהצלחתי, גם אם היה לי בולמוס לא הקאתי. חשבתי שאני משתפרת, שהכול יהיה בסדר מעכשיו ואלה.
אבל כמובן שלא, אני פשוט לא מצליחה להפסיק, זה פשוט חלק ממני כבר. ואני עייפה מדי כדי לסלק אותו.
כל כך מבינה ומזדהה.. אל תתיאשי ואל תפסיקי לנסות זה שהצלחת גם אם זה לתקופה קצרה מראה כמה שאת חזקה ובדרך הנכונה כי מי כמונו יודע כמה שזה לא פשוט בכלל
שולחת חיבוק ענק <3 ומאמינה בך
יקרה
אני זוכרת לילות שכבר רציתי לישון והבולימיה סחבה אותי לעוד סיבוב… זה מתיש ברמות וכשיוצאים מזה והולכים לפעמים לישון מוקדם זה כמו מתנה. אני לפעמים נזכרת בימים ההם ומשווה לימים האלה, כל המוסיקה שלי אחרת. המוסיקה שבתוכה אני מסתובבת, כמו שענתה לך אמיליה אל תתיאשי, את שווה את זה לנסות שוב ושוב עד שתצליחי. את שווה את זה.
תנשמי עמוק
את כל הטיפשות של אנשים
השקרים, הסתירות
הבוגדנות
תנשמי את הילדותיות
החוסר אחריות
הרכלנות לשם תאווה ריקה
ריקה
ההתנהגות המקולקלת
והצביעות
ותקיאי אותם
לאלף עזאזלים.
לוזרים.
אני רואה את תפקידינו בעולם להעיר אותם מהתרדמת שלהם. להעיר אותם לרעיון שכולנו רגישים וחשובים ושאי אפשר סתם ככה לבטל ולפגוע באנשים, להשוות ולפסול. תפקידינו כי אנחנו רואים ומרגישים והם לא. במקום לקחת את זה על עצמינו ולהאמין ולהפגע, ללמד אותם אהבה. השיר שנתת פה חזק מאד ואין פה מי שלא תבין ללבך. תודה שאת מבטאת את זה ונותנת לזה לצאת. מאחלת לך להפנות את הזרנוק העוצמתי שלך לכיוון של החלמה והבראה שלך ושל העולם שלנו.
אחרי 10 שנים של אובדן, 10 שנים של חיפושים, 10 שנים של ילדות שכבר לא תחזור הצלחתי להפסיק!
היום אני בת 30, בערך בגיל 16 הכל התחיל, אולי קצת לפני..
להגיד שהחלמתי לעולם לא אעז, תחושת הכמיהה לחוש שוב את תחושת הריקנות, ההיטהרות (רק עוד פעם אחת) תמיד תהיה קיימת. אני יודעת שזו לא הדרך. אני יודעת שאני לא באמת רוצה ולא מוכנה לחזור להיות שם לעולם, הספיק לי. אלו היו 10 שנים מחיי, 10 שנים יותר מדי..
לעולם אסתכל במראה ולא אראה את מה שכולם רואים. לעולם ארצה לרדת, רק 7 קילו (ככה זה תמיד התחיל) עד לאיבוד השליטה והפקרת האני והעצמי בידי המחלה הנוראית.
רק עכשיו אני מתחילה לספר, מתחילה לפרוק קצת ולשאול את האנשים הקרובים אלי ביותר האם הם ידעו? האם היה להם מושג כמה שהייתי אומללה, בודדה, שקועה בתוך עצמי, בתוך שקרים והסתרות. וכולם נמנעים מלדבר על זה. אני כמובן לא מאשימה אף אחד אחר- לא את בני משפחתי, לא את בעלי, לא את חבריי הטובים מאותה תקופה. אבל בכל זאת מעניין אותי לבדוק ולשאול אם היה להם מושג. כולם דואגים עכשיו שאוכל, שאוכל הרבה. אנחנו מבינות שזה לא יעזור, אוכל לא ממלא את החלל שנוצר אחרי כל כך הרבה שנים.
היום אני עושה עם עצמי הרבה חשבונות נפש ושואלת את עצמי למה? האם זה משהו גנטי? האם מדובר בתשומת לב? אינני יודעת לענות על השאלות. אני עדיין בחיפושים אחר התשובות אבל לא יותר מידי. היום אני חיה את המציאות של עצמי באושר, תוך כדי ניסיון לקבל ולאהוב את עצמי בדיוק כמו שאני, בלי אפילו גרם אחד פחות (אני מנסה! בכל הכוח!)
היום אני פשוט מנסה לחיות את החיים וליהנות.
אני מניחה שכולן שואלות איך? איך הצלחתי אחרי כל כך הרבה זמן..
קשה לי להגיד בדיוק אבל פשוט נמאס לי, נגעלתי מעצמי, בזבזתי יותר מידי כסף על טיפולי שיניים, על אוכל, על ניסיון למלא את עצמי ואת החלל שנוצר בבגדים, בתכשיטים ובעוד כל מיני דברים מזויפים. קצת לפני שהתחתנתי החלטתי שאני רוצה ילדים, שאני רוצה להיות טהורה, נקייה, שהספיק לי מהשקרים.
הצלחתי. פשוט אמרתי די וביום אחד התחלתי להרגיל את הקיבה שלי לעכל. לאט לאט ובהדרגה התחלתי לאכול (ולהשאיר את האוכל בתוכי), סבלתי מהתחושה, מהפחד מהשמנה, עליתי קצת במשקל, התחלתי להתאמן, לאכול בריא, לסגל לעצמי אורח חיים אפשרי וטוב יותר. זה הצליח!
כל כך מרגש לקרוא מה שרשמת בייחוד בגלל שאני ביום השישי כבר בלי הקאות. אני בדיוק אחרי ארוחה בינונית ומרגישה את הבטן שלי מתוחה והגב עוד שניה נקרע אבל לא משנה מה יקרה גם אם אני ירגיש גוססת אני לא רוצה להקיא יותר. עכשיו קראתי את מה שרשמת וזה ממש חיזק לי את ההחלטה לא להקיא למרות שכבר החלטתי אבל כיף לראות שאת כבר אחרי זה ואת מספרת שהחיים חוזרים למסלולם. אני כבר הספקתי להעלות 3 וחצי קילו הבטן שלי כמו בחודש חמישי חח אין לי מושג איך זה קרה אני אוכלת ארוחות קטנטנות בבוקר בננה בצהריים 100 גרם קינואה עם קצת ירקות ובלי שמן כדי שלא יעלה לי. אני שותה רק שעה אחרי הארוחה ובלילה אני אוכלת יוגורט. באמת שאין לי מושג מאיפה העליה הזו במשקל גם לך זה היה? ואם כן מתי נפסקת העליה. למרות שכיום לא אכפת לי לשלם את מחיר ההשמנה בשביל להחלים כי הבריאות שלי יותר חשובה לי. אבל זה פשוט מוזר שעליתי כזה מהר במשקל וגם יש לי כאבי גרון וצרבות. גם לך זה קרה שהפסקת?
הגוף מנסה להסתדר עם הנוזלים, תני לו, זה לא שומן זה נוזלים וזה יורד. אל תבהלי פשוט תנוח ותני לגוף להתרגל.
😘
תודה שאת משתפת וזה נותן כוח לכל מי שעוד בפנים. אל תחשבי שזה לנצח אצלי זה לגמרי עבר. אין לי יותר מחשבות על הטהרות ועל אוכל כהדבר הכי מדהים בעולם, זה השתנה. גם היו תקופות שעוד רזיתי בלי לשים לב והשמנתי ורזיתי ומזמן מזמן הפסקתי להשקל. כל הנושא כולו קיבל משנה חשיבות תאמיני גם זה קורה. בינתיים כל הכבוד לך על העוצמה שגילית בתוכך לקחת יוזמה ואמרת שלום לדבר הזה. אחות אמיצה את ואני מאחלת לך ילדים מקסימים והרבה הגשמה עצמית בכל מיני דברים קטנים כגדולים!
היי חניתה…
זו פעם ראשונה שאני רושמת בפורום בכלל אבל אני כבר 5 ימים בשליטה מוחלטת על הגוף שלי ואני לא מקיאה ובודקת טוב טוב מה שאני מכניסה לפה שלי.
אני בת 30 כבר 18 שנה מקיאה. כבר ממזמן אני לא דוחפת אצבע. דחיפת אצבע זה למתחילים ;( האוכל או השתיה עולים לבד. הגעתי למצב כבר ממזמן שאחרי שאני לועסת מסטיק הצבעי מאכל עולים לי ואני לא צריכה להתכופף בשביל שזה יצא. הכל עולה לי ממסטיק עד לכוס קולה או מים סלט הכלללל. לפני כשנה חליתי בכאבים בכל הגוף עד עכשיו הרופאים לא יודעים מה זה היה. כאב לי כל עצם בגוף מהראש עד לאצבעות ברגליים ישבתי על כיסא גלגלים כי כאב לי לזוז במשך חודשיים הכאבים נשארו למשך 6 חודשים כל הזמן ראו דלקת בגוף ולא הבינו ממה. נתנו לי גם סטרואידים כי אמרו שיש לי אולי מחלה אוטואימונית אבל גם הסטרואידים לא עזרו בסוף אחרי שהייתי במלא בתי חולים בשנה הזו הרופא האחרון אמר לי שאין לו כבר איך לעזור לי ושתביני באותו זמן סבלתי מכאבים והוא פשוט אמר לי תלכי תנסי דיקור אני סיימתי איתך התרופות לדלקת לא עוזרות וגם הסטרואידים אין לי טיפול אחר בשבילך. אז הלכתי לנסות רפואה סינית שהיא דרך אגב הייתה ממש מועילה הוא הכין לי תרופות משיקויים של צמחים שעזרו לי לכאבים בגוף אבל הבעיה זה שזה הפך לי את הבטן היו לי גזים ושילשולים בלי סוף ובחילות וכל פעם הוא ניסה להוריד במינון אבל זה לא עזר. כשהוא היה עושה לי דיקור כל פעם היד הייתה משתתקת לי ממש לשעה ואז אחרי שעה שהוא היה מחמם את היד עם מכשיר הצלחתי להזיז אותה. בסוף הוא עשה לי טיפול בכוסות רוח כי היו לי כאבים בלתי נסבלים בגב שלא נתנו לי לישון. זה ממש עזר לכאבים אבל הבעיה שבתחילת הטיפול התחלתי להרגיש כאילו קשה לי לנשום והוא אמר לי שזה נורמלי. אחרי 3 דקות כבר התחלתי להקיא והוא עצר את הטיפול הלחץ דם שלי היה ממש נמוך והתעלפתי זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהתעלפתי אבל זה בדיוק לכמה שניות. אחכ לא הצלחתי לעמוד על הרגליים למשך 4 שעות כי לא הרגשתי אותם. אחרי חימום של הרגליים של שעות הצלחתי ללכת אבל גם הרופא הזה אמר לי שהוא לא מוכן לקחת אחריות והוא לא מבין למה הגוף שלי מגיב ככה לטיפולים ושהוא מסיים איתי. שתביני הוא היה התקווה האחרונה שלי :(. תודה לאל לאחר מכן חזרו לי כאבים רק בצלעות הכוסות רוח עזרו לגב חח. כרגע הצלעות בצד שמאל מש כואבות לי הם כואבות לי כבר 7 חודשים עשו לי צילום לפני 7 חודשים וראו דלקת אבל גם הכדורים לדלקת לא עזרו. מה שגרם לי לפני 5 ימים להפסיק להקיא זה שפתאום בערב כשנכנסתי לישון הדפיקות לב שלי היו ממש מהירות והיה לי קשה לנשום ולדבר מהר הכנתי לי כוס עם מים חמימים מלח וסוכר שתיתי לאט ואחרי שעתיים זה התאזן. החלטתי שאני יותר לא פוגעת בעצמי!!! הבנתי שזלזלתי באני העצמי שלי לטובת המראה החיצוני. והיום הגוף מחזיר לי על מה שעשיתי לו שנים. ביקשתי ממנו סליחה עמוקה הלב והחלטתי שזהו! לא מעניין אותי אני לא חוששת מכאבים אחרי אוכל כי אני לא אביא את זה על עצמי מראש. כבר חמישה ימים שאני אוכלת קצת אומנם כל כמה דק חחח אבל קצת ולפני שאני אוכלת אני מסתכלת מה אני באה להכניס לגוף ומתארת את הכמות הזו בתוך הבטן שלי שהרי היא קטנה אז אם זה עובר את הכמות שנראה לי שמסתירה את ההיקף של הבטן שלי אני מורידה בכמות. ככה זה עוזר לי להשתלט על הכמות לפני פשוט מדמיינת איך זה יראה בתוך הקיבה. הקיבה שלי כבר לא מעכלת טוב ממזמן אחרי יום שלם עדיין עולה לי האוכל מהיום הקודם. אבל בע״ה אני אנצח אמן. מחר בע״ה אני הולכת לרופא כי הדפיקות לב המהירות מגיעות כבר ל3 פעמים ביום והידיים שלי רועדות אז עדיף שאני אבדק. אני פונה לכל הבנות פה אומנם אני חמישה ימים לא מקיאה והבטן שלי ממש רשה ונפוחה ויש לי בחילות אבל אני הזקתי לעצמי ואני אתקן. תבינו שאנחנו הורסות את הגוף של עצמינו בידיים שלנו! לא שווה להיות רזה אבל להיות חולה. יש גם מצבים שאי אפשר כבר לתקן. פשוט אל תמשיכו את הארוחה תדליקו סיגריה למי שמעשנת. או שפשוט תקומי מהר ותברחי מהצלחת עד שתרגלי. תמזגי קצת אוכל מההתחלה. התכנון נורא חשוב. ונורא חשוב לאכול מאכלים יבשים בתקופת הגמילה כמו פרוס לחם שחור נקי בלי כלום כי שומניים עולים מהר בכל אופן זה נכון לגבי לא יודעת אם לגבי כולם מאחלת לכולנו בהצלחה. תחליטו ותעשו! והלוואי שאני לא ישבר 🙂
מלי יקרה
הצטערתי ושמחתי ממכתבך גם יחד. מצד אחד כמובן את צודקת שאנחנו פוגעות בעצמינו בנכס הכי יקר שלנו, בכלי הרכב כלי הביטוי כלי המשחק והאהבה שקיבלנו בחיים האלה. כאב לי לשמוע את מסכת הייסורים שעברת וכמה הגוף שלך התחנן לתשומת לב ממך ולאהבה וחמלה. מצד שני אני שומעת בקולך שאת מסכימה להיות נוכחת, לשמור על עצמך ועל גופך, להיות בהקשבה. תנשמי עמוק ותני לגוף את ההרגשה שהפעם את לא עוזבת. לא משחקת ולא מזלזלת, הפעם את כאן מכילה מבינה מכירה יודעת מחבקת אוהבת. הגוף החכם שלנו מוכן להבריא עבורינו, רוצה להבריא, רוצה מאד, אם רק ניתן לו הזדמנות הוא יוכיח לנו את גאונותו. אני שמחה שאת בהקשבה ומזמינה אותך בו בעת גם להעניק לעצמך דקות של התעסקות ומחשבה בנושאים חדשים שמעניינים אותך, לגלות עוד דברים שמשמחים אותך ומחזקים אותך, בין אם זה לשמוע מוסיקה מרגיעה או לעשות יוגה או לצייר או אפילו לתפור לסדר מה שבא לך, דברים קטנים שדרכם תגלי עוד ועוד על גאונותך והיצירתיות שבך. תכונות נוספות שהושמו בצד כי מה שחשוב היה לנו רק החיצוניות, ועכשיו כשתחזקי את הפנימיות שלך תגלי חיבור מדהים שלא הכרת, אהבה גדולה שזורמת מבפנים החוצה, ושם דרך אגב יושב כל היופי הכי אמיתי.
אני מאחלת לך לזכור כמה יקרה את, ואם יש צורך כתבי לעצמך תזכורות בכל מקום, כמה יקרה וחשובה את וכל מה שהבנת, ותודה ששיתפת פה את כולן וכולם כי אנחנו שוכחים מה העיקר בחיים, שוכחים ויש מי שמתאים לו שנשכח.
הרבה אהבה וכוחות שלוחים לך מכל מקום, המלאכים שרים לך הרימי את הראש, ברוכה השבה.
תודה על המילים החמות שלך. רציתי לשאול אותך הגיוני שממש קשה להירדם בימים האלו של הגמילה? אני כבר 4 שעות מנסה להירדם ולא מצליחה ואני ממש עייפה. אני לא גרה בארץ אחרת הייתי מתקשרת אלייך (הזמנתי את עצמי 😉 ) זה הגיוני?
הייתי שמחה לשוחח ואלה דווקא השעות שלי אבל מחר במקרה קמה מוקדם עם החיילת שלי ועובדת בבוקר אז ננסה יום אחר… הגיוני שאת לא נרדמת גם בגלל השינויים שאת עוברת וגם בגלל שאנרגטית זו תקופה של הרבה תדרים ושינויים הרבה אנשי אור עושים עבודה. עצמי עינים, שימי לך מוסיקה נעימה בחרי לך מתדרי הסולפג, אל תשאלי למה פשוט בכייף שימי לך ותני למה שקורה לקרות… אנחנו מקלטים משדרים של חשמלים ואינפורמציה ומחוברים להרבה יותר ממה שאנחנו יודעים לומדים ורואים.
לילה נעים שיהיה לך יקרה באשר הנך,, מוזמנת לכתוב לי לatounh@bezeqint.net, ספרי לי על מקומות מעניינים בעולם…. 🙂
תודה חניתה מה שאת עושה פה בפורום זו מצווה. וזה מעודד לקרוא שיש עוד אנשים שנלחמים במחלה הזו. אם אי פעם תפתחו מקום לגמילה מהמחלה הזו אני יותר מאשמח להתנדב ללא תשלום. בע״ה עוד 3 חודשים אני מתכננת לחזור לגור בארץ אשמח להכיר אותך והלוואי שעד אז כבר לא יהיו לי כאבים בגוף ושהגוף שלי יחזור לעצמו 😊 שוב תודה את מדהימה פשוט שליחה 😘
אי אפשר לצאת מהמחלה הזאת
יקרה זאת ההרגשה הרבה מאד פעמים, לכן האחוזים נמוכים. אבל זה אפשרי. אל תכעסי על עצמך זה מאד מאד קשה כי אותה מערכת הפעלה שמנווטת אותנו בחיים היא גם זאת שחושבת את מחשבות הבולימיה. קשה להכנס שם באמצע זה מהיר כברק, אל תכעסי על עצמך שקשה לך. נשמי עמוק. תתחזקי, תכנסי לעומק הדברים ודעי שמתי שהוא ימאס לך. ימאס לך ברמות כאלה שלא תוכלי יותר להמשיך. זה לא שאת מוותרת על להשתתף בחיים אלא בדיוק ההיפך, ההסכמה להשתתף בחיים תחזיר אותך אליהם. בולימיה זו המנעות מהחיים, זו בריחה מהם. אני האחרונה שאאשים מי שרוצה לברוח ממה שקורה כאן. מבינה את מי שרוצה להאמין שהבולימיה נותנת לו שקט רגעי מכל זה. אבל כשמסכימים להיות פה, בדיוק כפי שאני, זה מוסיף עוד חייל לשורות הטובים, ומגדיל את הסיכויים שיהיה פה עולם שנעים לחיות בו. לכולם. נשמי עמוק ושתהיה לך שבת שלום, מנוחה וקצת אהבה לעצמך. את רק בן אדם.
אני מרגישה מי אני בכלל שאני יבוא לייעץ לך אני בסהכ ביום השישי ללא הקאות אבל אני חושבת שאם תסכימי להעלות עוד 5 קילו ולהיפטר מהצרה הזו את יכולה לעשות את זה. אני ביום השישי וכבר העליתי 3 וחצי קילו אם היית מדברת איתי לפני שבוע הייתי צוחקת אני? 3 וחצי קילו? אין סיכוי. אז כן אני החלטתי לשחרר את הגוף שלי מהכלא שהכנסתי את עצמי. הרי זה הרגשה שאת בכלא ואת לא יכולה לעשות כלום כדי לצאת מזה אבל המפתחות בידיים שלנו. רק תסכימי עם עצמך שתעלי עוד 5 קילו. הרי כמה זה כבר ישנה? כבר היית 5 קילו יותר ותחליטי שאת לא מקיאה הרי את הגבול של להפסיק לאכול אפשר לעשות פשוט לתכנן מה את אוכלת אם כבר הגעת לגועל עצמי כמו שאני הגעתי אז יהיה לך פשוט לעצור אחרי כמה ביסים. תדמייני את הקיאה ויעבור לך התיאבון (סליחה על ההגעלה אבל זה מה שעוזר לי להפסיק את הבולמוס אולי זה יכול לעזור גם לך) ואחרי האוכל אל תשתי כמובן חשוב לאכול אוכל יבש. אני בתקופה הזו אוכלת קינואה כמה שזה לא הכי טעים אבל זה הדבר היחידי שלא עולה לי. תאמיני לי כמה שהבטן תתנפח לך והידיים בבוקר תיכנסי לשרותים וסוף סוף יהיה לך מה להוציא וחצי מהנפיחות בבטן תרד ותוכלי להתחיל את היום בכיף. פשוט תסתכלי על עצמך במראה ותיזכרי איך היית אוהבת את עצמך לפני שהתחלת להקיא ואז תתגעגעי לאהוב את עצמך ויהיה לך יותר קל להפסיק להקיא. תראי אני לא קיבלתי שום תמיכה מאף אחד סביבי המשפחה שלי נהדרת אבל בקטע הזה הם לא מאמינות לי שאני באמת יפסיק גם עכשיו שישה ימים אחרי הם מתפלאות. מה באמת את כבר לא מקיאה? ואני יכולה להבין אותם אחרי 18 שנה שהייתי בלתי נסבלת עם הזלילות שלי גומרת את האוכל של כולם ברור שהם יגיבו ככה. אבל מבחינתי מי שתופח לי על השכם ומצדיע לי זה הגוף שלי כמה שכואב לי נכון לעכשיו גופנית ממש כואב אני מרגישה מנצחת בגדול ומעל כל הסיכויים וזה מה שנותן לי את הכוח להמשיך הסיפוק מהניצחון על המחלה כל רגע ורגע. סיפרתי לך באמת מכל הלב מה שעובר עליי כרגע כי אני לא רוצה שתתייאשי אל תאמיני לכל אלה שאומרים לך בלי טיפול פסיכולוגי אי אפשר זה רק נותן לנו עוד תירוץ למה לדחות את הגמילה כל פעם מחדש בתירוץ של זה לא תלוי בי. תזכרי שהמפתח להצלחה שלך ולשחרור מחבלי הבולימיה נמצא אצלך! שלב ראשון תחליטי שלב שני תתחרטי על מה שעשית לגוף שלך איך שזרקת את המתנה שהקב״ה נתן לך שזה גוף בריא ואחרי שהתחרטת והבנת כמה שפגעת בעצמך תחליטי איזה מזון הכי לא עולה לך ותאכלי רק אותו בתור התחלה ואז תעלי את המינון קצת עם פירות או מה שבא לך. רק אל תתחרטי תזכרי שקשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים 😜 סליחה אם חפרתי אבל הלוואי שתקראי את זה עוד כמה פעמים ותביני שזה בא ממקום טהור ואמיתי עם רצון לעזור לך כי אני יודעת מה זה הסבל הזה אני כרגע מתמודדת עם הגמילה ממנו. בהצלחה רבה והכי חשוב שתהיי בריאה ושמחה 😊
אתן יודעות אני הבנתי מה הבעיה. הבעיה שהמטרה שלנו זה להיות רזות חטובות ומושלמות. הרדיפה הזאת אחרי האסון המושלם נמצאת בכל מקוםםם. עכשיו דיברתי עם אמא שלי על מציאת עבודה חדשה ואתן יודעות למה היא אמרה לי שלהחליף עבודה יעשה לי טוב? כי ככה אני אהיה פחות בבית ככה אני אוכל פחות וככה אני ארזה! מה הקשר בין עבודה לבין המשקל שלי? מה הקשר? מה הקשר בין להיות מוצלחת לבין המשקל שלי? במקום לחנך אותי להיות מוצלחת להיות בן אדם טוב להקדיש את כל המאמצים שלי בדבר אחד בשביל להצליח בו ולהיות טובה בו מה היא מחנכת אותי? להיות רזה, זה קודם כל. הכי חשוב זה הרזון הכי חשוב זה שהמידה שלי חס וחלילה לא תהיה מידה 42 כי וואו זו מידה מטורפת ענקית מידה של פילים! לי אסור לשים אותה. רק השנה היה לי את האומץ וגם לא המלא לקנות מכנס במידה הזו. האטרף הזה לרזון "המירוץ לביקיני" כל חורף החינוך שמי שרזה סובל פחות ואם הוא סובל אז לא נורא לפחות היא רזה לפחות היא כוסית זה בסדר היא יכולה להתנחם בזה, לא משנה כמה הפרצוף שלך יפה זה לא משנה כמה את חכמה לא משנה כמה מוצלחת תהיי כל מה שנתעסק בו זה כמה את שוקלת אם זה בסדר או לא מה אכלת היום? מה שתית היום? מה הסוד שלך לרזון? עשית היום ספורט? כמה רצת?
החינוך האידיוטי הזה לרזון שזה כאילו הדבר הכי חשוב שיש בעלום כי הרי למה אני מתרפקת על אוכל כי זה משהו שאסור ואם אני עוברת עליו אני עוברת על כל הערכים שאני מושטטת עליהם. בגלל זה החינוך לרזון זה דבר כל כך דבילי ושטותי שאין כמוהו בחיים אני לא אחנך אף אחד מהילדים שיהיו לערך האידיוטי הזה שהצליח להתשכל לרשימת הערכים החשובים
נמאס כבר לראות פרסומות לדרכים לרדת במשקל, לשמוע בטלוויזיה מה מרזה ומה משמין, לשמוע אנשים מדברים על השטויות האלה כל הזמן.
כאילו אין דברים יותר חשובים בחיים.
זהו בדיוק, למה אנחנו לא שואפים להיות אנשים טובים חכמים משכילים למה זה לא מדד להצלחה ולשלומות?
זה בדיוק הענין.
דוגמנים/ות שצועדים/ות על המסלול עם ספרי מתמטיקה.. משקל שמודד אייקיו… מגזינים עם טיפים לאיך להיות אדם משכיל יותר.. ותכניות בוקר והמנחה שלהן הוא איינשטיין.
נחמד דווקא
רק מתחילים לחשוב בכיוון חדש וכל כך הרבה אפשרויות נפתחות…פתאום יש מקום בעולם לכל כך הרבה כשרונות וגם לפשטות יש מקום!
בזכות האתר הזה הצלתי את עצמי 5 דקות מאוחר מדי, אבל עדיין לפני שהדבר הזה גדל מעבר לשליטה שלי. תודה.
כייף לשמוע ממש מחזק, מוזמנת לפרט קצת אם בא לך. או לכתוב לי בפרטי atounh@bezeqint.net בכל מקרה כל הכבוד את חזקה מאד ונדירה מאד.
רואה שמדברים פה הרבה על ספר.. אשמח לדעת במה מדובר ואיפה אפשר למצוא אותו.. גם אני כמו כל הילדות המהממות והמיוחדות שכאן נפלתי, נפלתי חזק והרבה ומזמן. ורוצה מאוד לצאת..
http://www.bulimiasecret.com/thebook/
יש אלקטרוני ויש מודפס. בכל מקרה את מוזמנת גם לספר לי את סיפורך בatounh@bezeqint.net .צודקת שמדובר בבנות ונשים מיוחדות מוכשרות רגישות חכמות, ששכחו את כל זה בדרך… הגיע הזמן להזכר…
כל הזמן נכשלת…מתכננת להפסיק ואז הכל בא בשניות בכל הכוח…שונאת את עצמי…שונאת…כישלון מהלך…אין לי אלוהים כבר לא עושה חשבון לכלום ולאף אחד…זקוקה לחיבוק אמיתי כזה בלי אינטרס כזה שלא היה לי אף פעם…כואב לי ואין לי כוחות כבר…ה"חברה הבולימיה" שלי משקרת לי כל הזמן…שואבת. חונקת. הורסת ורומסת. אף אחד לא באמת רואה אותי. רואה מסיכה…מסיכת הגנה…קוראים לה בולימיה וכמה שהיא יפה!!!
הדס יקרה, אל תכעסי על עצמך כל כך, זה באמת לא אשמתך. יש פה חברה שלמה שמקדשת דברים תפלים ומעודדת אותנו לחשוב שאנחנו כישלון כדי להתפרנס מזה. גם אותך אני מזמינה לקרוא עוד בעמוד הזה, אולי גם לקרוא את הספר, וודאי לכתוב לי בפרטי atounh@bezeqint.net ונראה איך עוזרים לך לצאת מזה.
תודה על הרצון לעזור…אני יותר מ"זקוקה"
לא יכולה יותר.
12 שנה של סבל. 12 שנות מחלה. משתוקקת לצאת מזה ולא מאמינה שאני יכולה.
כמה זמן הולך לי בחיים על השטות הזו. כמה כסף על אוכל שנזלל וברגע יוצא החוצה. כמה חוסר אמון בעצמי שאני יכולה למצוא אהבה וזוגיות ולהקים משפחה (כי איך אסתיר את המחלה הזו, ומי בכלל ירצה אותי ככה?).
לא יודעת אם יש לי סיכוי להמשיך לחיות ככה.
הלוואי ואצליח להרפא, אבל אני לא רואה את הסוף.
יקרה
12 שנים זה המון זמן, די אין לזה כבר מה לחדש לך. מוזמנת לכתוב לי לatounh@bezeqint.net ונניע מהלך. את צודק שהבולימיה לוקחת את החיים, גם אני כשהפסקתי זה היה מהמקום הזה, או משפחה וילדים וכל העתיד שרציתי או ההתמכרות הזאת. בחרתי בחיים. מוזמנת לעלות על הסירה החוצה. זה אפשרי.
אני בת 17. הייתי בחרא המסריח הזה 3 שנים, עד שמצאתי את הפורום הזה, התחלתי להתכתב עם חניתה סיפרתי לה את הכל, איך זה התחיל ואיך זה התגבר, דיברתי איתה בפלאפון- פעם ראשונה ויחידה שדיברתי על זה עם משהו בחיים שלי. עברתי את הכל לבד. אף אחד לא יודע. לא חברות, לא אחים, לא משפחה. מ י ל י ו נ י פעמים שניסיתי לצאת מזה, שזהו- שבוע אחרון, יום אחרון- משבוע הבא.. כתבתי גם פה בפורום מספר פעמים על זה שנמאס לי ואין לי כוח להמשיך, גם לחניתה ספרתי כל פעם מחדש על זה, קראתי את הספר והכל השתחרר. כל המחשבות, כל הדעות, הרגשתי שנפתח לי עולם, שנולדתי מחדש, שהייתי בתוך כלא שחור מאודדד בראש שלי ועכשיו הכל מתבהר. אפשר לנשום. בהתחלה היו עוד פעמים שבולמוסי האכילה היו באים מההרגל אבל לאט לאט הם נעלמים.. אני עדיין עובדת על עצמי, לא משחררת לשניה, משגיחה על עצמי ושולטת על עצמי שבטעות לא אחזור לכלא שהייתי בו לפני.
חייבת לשתף בשיר perfect של pink. הוא הבהיר לי כמה דברים.
ותלויה באוויר של האולטרס. השיר שכל כך דיבר אליי בתקופה הזאת.
לא משנה כמה ניסיתם לצאת מזה ולא הצלחתם, תנסו שוב ושוב ושוב עד שתצאו מזה. תזכרו שאף אחד לא באמת יעשה את זה חוץ ממכם. תקחו החלטה ולכו על זה עד הסוף. הספר שחניתה הוציאה הוא גאוני. ממליצה בחום רב ! אני מודה לה׳ שגיליתי את חניתה כי בלעדייה אני חושבת שהייתי תקועה עוד הרבה שנים בדבר הזה.
עשיתי הכל ומיליוני פעמים.. וסוף סוף אני מצליחה. אל תתייאשו בבקשה. תנסו שוב. אתם יכולים לעשות את זה.
יקרה! איזה כייף לשמוע שאת מנצחת וואו שמחה גדולה !!! חיממת את לבי כל כך, מכתב כזה למוצאי שבת לתחילת שבוע נותן כוח להמשיך, לי ולכולנו פה. סחתיין עליך!!! כל אחת שמצליחה נותנת תקווה לכל השאר, וזה מה שאנחנו יכולים להיות אחד לשני – השראה! זו המשמעות של החיים ביחד על הכדור הזה – להחזיק ידיים אם צריך, לעזוב ידיים אם צריך, לפרגן ולתת כוח אחד לשני.
אוהבת אותך על המילים הכנות והחמות, שולחת לך עוד ועוד כוחות ואהבה עצמית את נהדרת!
חיבוק וירטואלי ענק לכולם ושיהיה שבוע קסמים, מגיע לנו!
אני בת 21 ואני כבר במשך חודש וחצי בערך מקיאה לפחות פעם ביום.
אני מרגישה כאילו הגוף שלי לא יכול לעכל את האוכל שאכלתי. הפחתתי בכמויות ניסיתי לאכול דברים שונים אבל ההרגשה שאני חייבת להקיא לא מפסיקה. אם אני לא מקיאה אחרי ארוחה עיקרי. אחת אני מרגישה ממש רע עם עצמי. היום אכלתי קצת סיגרים בצהריים ולא הקאתי, לקראת הערב התחלתי להרגיש ממש רע עם זה וניסיתי להקיא אך לא יצא לי ממש. אכלתי קצת סלט לאחר מכן שאותו הקאתי והרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי.
בלילה שנהייתי ממש רעבה אכלתי שלוש עוגיות שגרמו לי להרגיש נורא עם עצמי ישר אחרי שאכלתי אותן ואני מתאפקת לא להקיא אותן.
אני לא יודעת אם זו בולימיה. הסביבה שלי כן יודעת שאני מקיאה ההורים לא יודעים שזה ממש יומיומי אך יש חברות ואנשים בעבודה ששומעים על זה שאני מקיאה. אמרים לי ללכת לרופא לבדוק את זה בל אני לא רוצה. הוא יגיד לי לא להקיא? שיש לי בעיה בקיבה ואז מה? איך אני אצליח לא להקיא אחרי האוכל?! ומצד שני כן יש בי איזו תחושת הקלה או ניצחון שאני מצליחה להקיא. אני מרגישה רזה יותר ועצם ההקאה גורמת לי הרגשה טובה.
אני לא יודעת מה זה אומר אבל אין לי עם מי לשתף או רצון לשתף את כל המחשבות הללו
המשחק הראשוני עם ההקאות יכול להגמר בפלירט ויכול להמשיך לרומן הרסני של 20 שנה. התפר בין השניים דק מאד. לא רואים אותו. פתאום את מוצאת את עצמך חושבת על אוכל כל היום ושום דבר אחר לא יותר חשוב מזה. לא הגשמה עצמית, לא תחביבים לא חברים לא בני משפחה. זה לעשות פאוז על החיים כפי שאת חושבת ומתכננת אותם ולהפוך לפה בלבד. רק פה. פה אוכל פה מקיא. זו התמכרות שקשה מאד לצאת ממנה. לי לקח 11 שנה ואני מכירה בנות שכבר 20 שנה בעסק ועדיין ממשיכות.
בעולם של ימינו יש הרבה יחסי ציבור מעולים להפרעות אכילה. יש פה הרבה רעיונות מלחיצים שמרמזים על כך שלהיות בולימית זה בריחה מכל זה. לצערי זה רק יחסי ציבור כי בפועל זה רק מוסיף לחץ לחיים ההולכים ומתרחקים ממך והתהום רק הולכת וגדלה.
אני שמחה ששיתפת במחשבות האלה, כי לרוב הבנות אין עם מי לשתף והן לא תמיד יודעות למה הן נכנסות בשלב הזה של הפלירטוט והחיזור העדין. זו מפלצת טורפת קראי פה בעמודים כמה שאת מצליחה בלי לברוח. כדי לדעת לבחור. לפעמים הדרך הכי טובה לצאת מהתמכרות זה לא להכנס אליה. אולי את תהיי בין החכמות.
שולחת לך כוח ותמיכה להסכים להיות מי שאת בלי הדבר הזה. מקווה לא לשמוע ממך אבל אם כן אני פה.
אבל כל כך כל כך בא לי לאכול
אכלתי בסדר היום, ואני לא רעבה, אבל התרגלתי שמותר לי מתוק ומה שאני רוצה כשבא לי כי אפשר להקיא
איך מתמודדים עם?? לא מצליחה להסיח את דעתי
.
אני בכל יום אפשרתי לעצמי מתוק ב250 קלוריות אחר הצהרים עם קפה. לא רציתי להפסיק להנות מאוכל, אבל רציתי להתחיל להנות גם מדברים אחרים. המידה הצילה אותי. ה"פשרה" כביכול או במילים אחרות בחירה.
זה הגיוני?
כבר שבועיים שאני מקיאה באיזור היום כן יומיים לא, בשלושת הימים האחרונים זה כאילו גופי התרגל וכבר אין לי רפלקס הקאה. לא משנה כמה עמוק אני דוחפת. זה מתסכל אותי, הידיעה שהכל נשאר בפנים לא נותת לי מנוח…
הגוף הגאון שלך אמר די… זאת תחנה שמאפשרת חישוב מחדש… אולי זה יכול להיות ההצלה שלך.
לשם שינוי ,
אני כועסת על עצמי..
הגיע השעה 18:30 התחלתי לגעת קצת בעבודה שניתנה לי במסגרת הלימודים
והנה השעה 21:30
בכל הזמן הזה יכלתי לסיים חצי מהעבודה
ובמקום זה הייתח באסלה
הראש מסתחרר
הבטן רועדת
הפה יבש
והאכזבה קצת מעיקה….
איך בזמן מתבזבז
זה לא יאומן.
ככ לא שווה את זה עבורי
אחת השאלות שאני שואלת את עצמי כשאני דוחה משהו זה מה מפחיד אותי בו. זה חמקמק, החלק הזה שבי שמפחד ומנסה להגן עלי מפני אכזבה או מפני כאב ולמעשה בטעות מוסיף עליהם… במקרים האלה הייתי אומרת לו "אחרי שנעשה שלושת רבעי עבודה נעשה הפסקת אוכל". בסופו של דבר הייתי מסיימת בצ'יק ולפעמים כבר הייתי כל כך מבסוטית וכל כך במקום אחר שהפסקת האוכל היתה דבר נעים ולא בולמוס של בריחה.
יקרות ויקרים, מכיוון שיש דרישה וגם מכיוון שזה עבד לקבוצה הקודמת כולן בלי יוצא מן הכלל נגמלו ונשארנו חברות טובות, אז נפתחת קבוצה חדשה. כבר יש מספיק אבל יש מקום לעוד אחת בזולה שלי, נתחיל בעוד שבועיים, כתבו לי בפרטי atounh@bezeqint.net. שבוע מקסים לכולנו.
אפשר פרטים לגבי יום, שעה, מיקום…
המפגשים אצלי יש לי מרפסת פנימית כייפית, הבית שלי ממוקם בין הרכבת של הרצליה לבין כביש החוף כך שממש קל להגיע אלי מכל מקום. אסביר במדוייק כל פרט חסר למי שתצטרך. מוזמנות לפנות בפרטי atounh@bezeqint.net
סבל מתמשך.
מפסיקים ובשניה חוזרים לאותו מקום
אותו מקום ערור שלא נותן מנוחה
לא נותן שקט
אי שקט זה נותן
כמה אפשר להיות חולים
זה משפיע גם על הגוף וגם על הנפש
הרצון להתנקות אחרי כל ארוחה
הרצון לאכול הכל
מרגיש לי שבחיים לא אצא מהמעגל הזה ..
ואני לא רוצה את זה
זה שובר אותי
אוריה נשמה יקרה
מרגישים את הסבל בדבריך התיאור מושלם. אני ממש מרגישה את זה עכשיו, חוזרת לשם ונזכרת כמה זה קשה. נזכרת בתחושה של חוסר האונים בתוך המעגל הזה בדיוק.
אי אפשר להגיד לך לא להשבר, כי זה באמת שובר, כי זה מפחיד שגם כשאני יודעת שזה לא יעשה לי טוב אני ממשיכה לחשוב שזה כייף לאכול עוד ועוד ונותנת ליחסי הציבור של המחלה הזאת לשכנע אותי כל פעם מחדש, שלאכול זו הפעולה הכי משמעותית שאני יכולה לעשות, שזה מה שיעשה לי טוב, שזה יותר טוב לאכול מאשר לסבול, ולהירף רגע אני משתכנעת שהאוכל דווקא ירפא את הסבל ולא הוא שגורם לו. בפעם הראשונה שהעזתי לא להקשיב לקולות הללו, שהעזתי להגיד לעצמי "רק רגע, אמתין לארוחה הבאה" בפעם הזאת הרגשתי בפעם הראשונה את החופש שאפשרי לי. בפעם ההיא שהבנתי שאף אחד לא באמת מכריח אותי לקום ולעשות מה שהקול הזה אומר. זה רק חלק אחד בי, יש עוד חלקים, והם שמחים להכנס לפעולה כשאני מפסיקה לפמפם את החלק האחד הזה. כשהייתי בפנים לא ידעתי שאפשר אחרת, רק כשהעזתי להאמין שאני יכולה להתמודד עם החיים בלי זה, שאני חזקה יותר בלי זה, שאני שמחה יותר בלי זה, שזו אשלייה שמתפוצצת לי בפנים כל פעם ורק כשאני מסכימה ללכת מעבר לאשליה אני באמת מרגישה טוב עם עצמי…. רק אז קיבלתי את החיים שלי בחזרה. וזה לא סתם אושר זה אושר גדול.
אני לא אומרת שאין סבל בחיים שאחרי הבולימיה. הרגישות הגדולה שלנו והעולם המטומטם סביבנו מבטיח שעוד יהיו רגעים שבהם הסבל הוא הדרך להתמודד, אבל כשאני חזקה ויש לי גם הרבה רגעי שמחה ואהבה עצמית אני יכולה לבוא אל הסבל בחיבוק ובחמלה, לעזור לעצמי באמת, לשמוע מה באמת אני רוצה. הרגישות והחוכמה שיש בנו מאפשרת לנו בסופו של דבר לעזור גם לאחרים ובגדול להקטין את כמות הסבל בעולם הזה. העולם הזה זקוק לאנשים רגישים ומלאי חמלה ואהבה, וביום שנפסיק לפגוע בעצמינו ונתחיל לרפא את עצמינו נוכל ליצור סביבינו מקום נעים יותר לנשום בתוכו.
שולחת לך חיבוק והמון הבנה, אפשר לצאת מזה, לעלות על הכביש שמאפשר לי גם לאכול הכל במידה וגם לחיות, ולנסוע אל החופש.
שבת שלום ומבורך לך, ולכולנו.