לפני 5 שנים בערך התחלתי להקיא, ונראתי ממש רזה וחולה
אחרי שנתיים קשות הצלחתי להפסיק בעזרה של ההורים, החבר ועבודה עצמית.
אבל עכשיו, לפני כמה חודשים הכל חזר, אף אחד לא יודע כמובן.
יש לי התקפי אכילה מטורפים ושעה אחרי זה מקיאה הכל..
מה שבאמת עזר לי לצאת מזה בפעם הקודמת זה שהתחלתי להתאמן וזה באמת גרם לי לאהוב את עצמי ולהעריך את התוצאות שאני מגיעה אליהם, אבל משום מה מאז שחזרתי להקיא צברתי המון שומן ואיבדתי הרבה שריר .. אפילו שאני מקיאה בסביבות פעמיים-שלוש בשבוע וגם זה רק שיש לי את התקפי האכילה..
אני ממש רוצה להפסיק, מבינה שזה לא טוב ולא בא לי לחיות ככה, אבל מה עם התקפי האכילה האלה.. ולמה זה חזר פתאום? ולמה צוברת כלכך הרבה שומן? משגע אותי….
יקירתי
הלך הרוח שבו אני אוהבת את עצמי רק בתנאי – זה מה שיושב מתחת להרבה הפרעות ובולימיה בודאי. אם את מתאמנת כי בא לך – נהדר, אם את מתאמנת כדי לרזות – וכל הדברים שאת עושה מכוונים לצורה חיצונית אז הגוף מתקומם נגד זה ולכן התקפות האכילה. מוזמנת לקרוא פה הרבה תגובות אחורה וגם את הספר שבו אני מדברת על זה לא מעט. השחרור מזה עובר דרך לאהוב את עצמי ללא תנאים, לחפש מה באמת מעניין אותי בחיים. זה יכול להיות מאד מפחיד לחיות בתקופה הזאת כשיש כל כך הרבה תנאים, אבל כשמתחילים להסתכל דרך כל הרעש הזה ולמצוא את הנשמה שלי ולהאמין בזכותי לחיות ללא תנאים מגבילים – אז הכל יותר פשוט, ההגה חוזר לידיים שלך.
היי חניתה, את מדברת לא פעם על "לאהוב את עצמנו ללא תנאים", נראה לי ששאלת מיליון הדולר היא: איך את/אני אוהבת את עצמך ללא תנאים?? משערת שאצל חלק לא קטן מאיתנו (לפחות אצלי) השנאה העצמית, או העדר האהבה לא קשורה רק במשקל.. לאהוב ללא תנאים.. וואוו נראה לי מהפכה של ממש..
את צודקת כי לא ככה הרגילו אותנו, המחשבה שאנחנו חופשיים זרה לנו, אנחנו די מתוכנתים כעבדים. ואם כבר מישהו אוהב את עצמו אומרים עליו שהוא "עף על עצמו" ולא בחיבה יתרה. לקח לי הרבה שנים להבין שאני ממש בסדר גמור, גם אם אחרים יחשבו אחרת, גם אם לא אעמוד בסטנדרטים של מישהו אחר, זה כבר לא מעניין אותי, אני מקבלת את ה"מגרעות" שלי כחלק מהענין, אפילו מבינה שחלקם עוזרים לי להבין אנשים אחרים, להזדהות ולא לשפוט את הזולת, כי אתמול אני הייתי במצב הזה, ומה למשל את לא אוהבת בעצמך שאינו קשור לצורה חיצונית? אם זה פרטי מדי כתבי לי לatounh@bezeqint.net בואי נראה על מה מדובר…
האמת דווקא בא לי להגיב כאן, ולו אם רק המחשבות שעוברות לי בראש עוברות גם למישהי אחת אחרת והתשובה שלך או המחשבות שלי יעזרו באופן כלשהו…
אז לשאלתך.. עוררת בי מחשבה, ונוכחתי שיש הרבה דברים שאני לא אוהבת בי ונובעים מהבולימיה, אותם אני שמה בצד, בהנחה שאם הבולימיה לא שם גם הם לא שם.. אז נשארנו עם הדברים האחרים, אני יכולה למנות כל מיני אבל לא אחפור יותר מדי.. אתמקד בעיקר, אני שונאת בי את הפחד וההמנעות, הפחד להצליח, הפחד לצמוח, הפחד להעז, הפחד לנסות, הפחד לשנות, הפחד לבלוט, ההמנעות מלהגיד מה אני חושבת, ההמנעות מלעמוד על שלי, לריב ואם אני אשתמש במילים שלך.. שונאת את העובדה שכל כך אכפת לי מה יחשבו ולא מה אני רוצה/צריכה. כנראה שלכל אחת כאן הבולימיה נוצרה ממקום מסוים, כן גם מראה חיצוני, לי היא פשוט עוזרת לעמוד במקום, תירוץ.. תירוץ לא להתקדם, תירוץ לכשלונות, דרך לא להתמודד עם העולם..
שמחה שבחרת לשתף ואת צודקת שזה יכול להעלות למודעות גבוהה בנות ובנים אחרים. מבינה ומזדהה עם כל מה שכתבת ודווקא בגלל כל אלה את מוזמנת להתמיר את השנאה בחמלה, חמלה על עצמך שהפחד להתבטא הוא כה גדול. החמלה מאפשרת לך להיות אנושית, שזה מה שכל הרגשות האלה מבטאים ולמעשה אם היית מרשה לעצמך להרגיש את כל זה ולבכות ולהחרפן דרך כל הפחדים הללו היית יכולה להעז יותר ולנסות יותר דברים. השנאה מקבעת אותך במקום של הבולימיה ומאפשרת לך לברוח מלהרגיש את כל זה. כל מקום שכתבת שונאת תוכלי בבוא העת לכתוב מבינה , ואז כששפה הפנימית מתחילה להשתנות, כל התדר משתנה, ואני הולכת עם כל חלקי את הצעדים. לאט ללא ביקורת על הקצב, נעה במרחב יד ביד עם הרגשות האנושיים שלי. כל מה שאת פוחדת ממנו זה לגיטימי בשפה ובתרבות שלנו, וכאנושות אנחנו סוגרים על האנשים את הכלובים הללו. שנאה לא עוזרת, חמלה כן. הבנה שזה המקום שבו אני כרגע. אם הייתי מספרת לך על ילדה שנתקעה באיזו מערה אי שם ופוחדת לצאת – האם היית שונאת אותה או מבינה לליבה? האם היית מעדיפה לעזור לה לצאת לאט לאט בעדינות ואהבה או להשאיר אותה שם להרקב עם הפחדים שלה? ככל שתביני שהילדה הזאת היא פה מחכה לאהבה שלך ככה יותר מהר תוכלי לחבק אותה החוצה משם.
אני מאמינה שאלמלא הטון התחרותי ששולט בכיפה בתרבות שלנו אם אפשר היה פשוט להנות מהכשרונות שלנו ללא הלחץ הנלווה של מי הכי הכי הכי אלא פשוט להנות מהגיוון והשוני בינינו אז הכל היה נראה אחרת. אני שואפת לעולם כזה, אני רואה בו את החיבור העליון בין חופש יצירה ואהבה והלוואי ואזכה לראות אנשים חיים ככה, הלוואי אמן.
רציתי דלעת עם זה נורמלי בכלל ושזה באמת רק נוזלים כי הייתי 55 ופיתאום אחרי שבוע של ללא הקאות ו4 ארוחות ביום וספורט אני נגלה םיתאום שאני 60 ואני עושה אימוני כוח אבל זה באמת רק נוזלים או שזה גם שומן כי לעלות חמש קילו בשבוע גם לנוזלים זה לא נורמלי
תראי כל הסיפור שלנו קצת לא נורמלי… 🙂 אז יחסית לזה – כן זה נורמלי והכל ירד. בינתיים את מוזמנת להתחיל להשתמש בזמן שמתפנה לך מאכילה לדברים אחרים, כאלה שמזמן לא עשית… ככל שתמלאי יותר עניין ומשמעות בצד השני ככה יהיה לך יותר קל להרפות מההרגל הזה. הרעיון בסופו של דבר הוא לשחרר את כל ההתעסקות כולה במשקל ובאוכל ולעבור נושא, לפתוח עיניים לעולם, ולב, עיניים ולב…דלעת זה נהדר, כל אוכל זה נהדר, לגוון, לאכול הכל במידה. זו השאיפה, חיים מאוזנים וחופשיים.
אני יודעת שיש עליה אחרי שמפסיקים להקיא וגם עם זה תפרעט חיטוב תזונה אפילו תפריט דל קלוריות עדים יש עליה איך אפשר לעשות שעליה לא תהיה כל כך גדולה כי אני לא רזה אני רחוקה מזה אני מלאה אבל להקיא זה לא עוזר זה סוגר לי את החיים מכל הכיוונים קשה לצאת מזה כן אבל כל פעם עלייה הזאת ישר נחזירה אותי להקיא איך אפשר לעשות שעלייה לא תהיה כזאת גדולה
לוקח כשבועיים עד שהגוף מתרגל להסתדר עם כל הנוזלים כי מי שהקיאה כמה פעמים ביום הקיאה המון נוזלים ועכשיו הגוף לומד מחדש להסתדר איתם. זה הכל. צריך לעבור את השבועיים האלה בהבנה שזה חלק מההחלמה. בכלל לא חייבים להשקל כל רגע, אלה שמעיפים את המשקל מהחיים שלהם יותר מאושרים, מפסיקים לשפוט את עצמינו כמו איזה בובה לקישוט הסביבה ומתחילים פשוט להתלבש לפי הנוחיות שלהם ולהתחבר לאנשים שנעים להם בחברתם, עושים דברים שהם אוהבים. זו המטרה בחיים, המטרה לא לנצח באיזו תחרות דוגמנות שלא תביא לי שום אושר ולא תחבר אותי עם אנשים שמעניינים אותי. את תתחילי לרדת במשקל באופו טבעי כשתפסיקי להתעסק עם זה ואוכל יחזור לתפוס מקום טבעי בחייך, שלוש ארבע פעמים ביום, טעים בכמות סבירה. לא יותר מדי ולא פחות מדי, אלא כמה שמספק את הרעב שלך ואת הצורך שלך באנרגיה. אפשר לצאת מהמעגל הזה, לוקח כשבועיים עד שזה מסתדר, עכשיו החופש הגדול מי שיכולה זה זמן מושלם לקחת שבועיים לעצמי ולהשתחרר מהכלא הזה. בהצלחה!
זאת פעם ראשונה שחדר בי האומץ לכתוב לך כאן,
אני לא יודעת מאיפה להתחיל וכמה יש בי את האומץ להיפתח באמת.
אני חושבת שזה לא רק עניין של אומץ,
פשוט מעדיפה לא להעלות על כתב את מה שבאמת קורה לי בחיים.
החיים שלי נפלאים, מלאים באנשים טובים, משפחה עוטפת, חיי לילה סוחפים, הכל פשוט קסום, עד שזה מגיע-
הרגע הזה שמשתלט עליי, מספיק שאני אבחר בארוחה בריאה, בין אם זו ארוחה עשירה בקלוריות חיוביות לגוף ובריאות ובין אם זה ארוחה דלת קלוריות לחלוטין, מספיק שאני חוטפת את הביס מלחם או מכל דבר שנמצא אצלי בגדר ה׳אסור׳ זה מיד מדרדר לאכילה מופרזת עד שהבטן שלי כואבת ומרגישה כאילו היא נקרעת מבפנים
מיד אחר כך יש את הרגשת היאוש הזאת, המריבה עם עצמי של לקום ולרוץ להקיא.
אני בחורה רזה וקטנה,
תמיד הייתי
מבנה גוף קטן ומדוייק
נשי ונערי בו בזמן
ובכל זאת השיגעון הזה לא יוצא לי מהראש.
היו תקופות יותר טובות והיו פחות,
היו תקופות של חודשים שלמים מלאים בהקאות מדי יום והיו זמנים שבהם הראש היה עסוק בדברים אחרים והנפש הייתה יותר חופשיה והמחלה תפסה פחות מקום בחיי.
חיפשתי פיתרונות, והרגע שבו הבנתי כמה המצב חמור הוא שהבנתי שהפתרון שמצאתי יותר דפוק מהמצב שכבר הייתי בו.
עולם הסמים נפתח בפני, ולצערי הוא והמחלה הולכים יד ביד.
אומנם אין צורך בהקאות, כי הרי עם כאלה סמים אי אפשר לאכול שום דבר,
התאבון הולך ביחד עם הראש וביחד עם הכל.
איך הכנסתי את עצמי למצב כזה?
לאן הגעתי?
מרגישה כאילו לקחתי פניה לא נכונה בדרך וכאילו אני נמצאת עכשיו בדרך ללא שום מוצא אחר.
צר לי להגיד שקצת איבדתי תקווה,
אני בחורה מאוד אופטימית, שלא תביני לא נכון,
אבל איך אפשר להישאר אופטימיים במצב הזה?
מבינה כל מה שכתבת ואפילו נראה לי שאת בשלה לעשות את הצעדים החוצה. את כל כך מבינה עד כמה זה לא באמת עוזר לשום דבר ואת מבינה שאת בורחת מהחיים. הפנייה שאת מדברת עליה היא ירידה מהכביש. את מתארת את חייך בלי זה בצורה יפה ומושכת, נשמע נהדר, יכול להיות שאם תסכימי להכניס לשם גם רגשות פחות נעימים כמו צער, תסכול, כמיהה, פחד, אז לא תצטרכי לשנות את כל החיים שלך כשמשהו כזה קורה. לשלב את הרגשות הלא נעימים בתוך החיים שלנו, לתת להם מקום, לא מיד לנסות להשתיק אותם עם איזה מוצץ. לא לנסות להיות כל הזמן מאושרת בכל מחיר… להסכים סתם להיות. לנשום. ואז יש רגעים כאלה ויש רגעים כאלה, כמו שאת אומרת, אבל אין נסיון נואש לשלוט בזה ולהמנע מזה. מבינה? אולי לא צריך להשאר אופטימיים אלא למרר בבכי על כמה חרא יכולים החיים להיות, ואז בסוף הבכי מקנחים את האף, רוחצים פנים וממשיכים לנשום, יש איזו הקלה, ואחר כך יש אושר גדול. והכל קורה בלי קשר לאוכל או לסמים זה פשוט המנגנון הטבעי של האדם. את מוזמנת לכתוב אלי בפרטי atounh@bezeqint.net, אולי נתפוס שיחה או ניפגש ונפרק עוד קצת את עניין ההתמכרויות הזה. שבת שלום יקרה.
יש עדכון ממני, והאמת היא שמה שהייתי צריכה באמת בשביל לסיים עם הפרעות האכילה זה חיים עצמאיים, מגורים בקיבוץ שקט, וחיים בקומונה עם אינטראקציה חיובית עם אנשים.
לא יודעת אם מוקדם מדי לשמוח, אבל עבר יותר מחודש ואני חושבת שאני וההפרעה נפרדות לשלום.
תודה רבה על כל השיחות איתך, אני מאמינה שהן בנו את הבסיס לחיים החדשים האלה.
שיהיה יום נפלא! 3>
היי אהובה יקרה, צמרמורת עוברת בי כשאני קוראת את דבריך, וזאת מכיוון שהאמת הפשוטה שאין שום דבר לא בסדר בנו, למרות כל מה שמנסים למכור לנו. אנחנו פשוטים וטובים ואוהבים וזה הטבע האמיתי שלך שמבצבץ ומלבלבל איזה כייף לשמוע. תודה על העדכונים המופלאים שמחזקים פה את כולנו, המשיכי להנות מלאכית מתוקה, יום נפלא וסופש רגוע גם לך 🙂
איזה יופי תארת את מודל היופי וסכנותיו, על מה אנחנו מסתכלים ואיך אנחנו שופטים, וההבנה והרצון להכיל ולקבל את מי שאני, ואפילו את קודם כל ראית את כשרון כי זה הרבה הרבה יותר משמעותי מירכיים או בטן, ברגע שאנחנו מסכימות להפסיק להיות קישוט סביבתי אז קל יותר לאהוב כל חלק וחלק בי, כי הרגליים החזקות לוקחות אותי קדימה למקומות, והידיים יכולות ליצור, שזו משמעות החיים באמת, ליצור, לאהוב את היצירה ואת חברי לדרך, בשל מי שהם ולא בגלל איך שהם נראים, ואותו דבר לגבי עצמי.
אני לא מאמינה שהחזקתי אץ עצמי חוץ מפעמים שהקאתי במשך השבוע אבל הספקתי בהמצע ממש בהתחלה שעוד לא יצאה כלום מהגוף אולי רק טיפה וזה השג הכי גדול מזה הרבה זמן שהצלחתי כי להפסיק הקאות בהמצא זה דבר קשה ובכלל להחזיק תעצמי שלושה ימים רצוף בלי זה השג אדיר אני מרגישה את זה שאני בהחלמה ולאט לאט כבר הקאות לא היו בכלל זה כזה אושרר כי ךהקיא זה סתם בזבוז זמן של חיים יקרים חבל לבזבז זמן על הקאות מהשאר לצאת ולבלות ולהנות בחיים מאוכל מאנשים מהסביבה מהכל אני מחזיקה תעצמי ומקווה שעוד קצת אני יעבור את זה לגמרי ויחזור להיות מי שהייתי פעם שמחה מאושרת ונהנת מאוכל לא בוכה ומקיא
יקרה מתוקה מסכימה עם כל מילה שלך. אנשים ובמיוחד אנחנו אוהבים שינויים קיצוניים ודרמות גדולות אבל שינוי קטן פחות מפחיד את המוח ועושה הבדל משמעותי כי כבר את מבינה שזה לא חקוק בסלע אלא אפשרי לנענע קצת את הספינה הזאת. בזמנו קראתי על ניסים, אני יודעת זה לא ממש נפוץ לקרוא על ניסים אבל מה לעשות זה מה שעניין אותי וקראתי והיה כתוב שאין הבדל בין נס קטן לנס גדול, נס הוא נס. אז בנימה הזאת אני מוקירה את ההפסקה של ההקאה באמצע בדיוק כמו כל שינוי אחר שמישהו יצליח לעשות. גם להגיד לעצמי כל הכבוד במקום כל מה שאמרתי עד עכשיו זה שינוי מהותי ומהמם. אז תעשי חיים יקירה, אני נוסעת למסיבה בפרדס חנה מתגעגעת כבר לרקודדדד 🙂 נשיקות וחיבוקים לך ולכל הבנות היקרות פה וגם הבנים.
אני שנים בתוך הגועל הזה, אף אחד לא יודע! אני היום כבר אמא ל 3 ילדים ולא מצליחה לצאת מזה! כל כמה חודשים אני לוקחת את עצמי בידיים, מתחילה דיאטה או אכילה מאוזנת וכשאני רואה שאני לא יורדת בתדירות שאני רוצה אני חוזרת להקאות, אין מצב שאדבר על זה עם אף אחד, לא מסוגלת לפנות לאף אחד, רוצה להתמודד עם זה לבד, אבל איך? אני צריכה לקרוא יותר חומרים? לנסות להבין מה זה באמת עושה לגוף שלנו ? לחשוב על הילדים שלי שלא ארצה שהם יעברו את זה? תני לי כמה טיפים להתמודד, בבקשה, תודה רבה.
כמו שכתבתי כאן כמה וכמה פעמים וגם בספר – אלף פעם ניסיתי להפסיק ולא הצלחתי, ובפעם ה1001 הצלחתי. מאז לא הסתכלתי לאחור. יש דברים דומים מאד אצל כולנו ויש את החידה המיוחדת של כל אחת. על החלק הדומה אני ממליצה לך לקרוא כאן כמה אחורה שיש לך כוח, תקבלי הרבה אינפורמציה אני מבטיחה לך. שנית על החלק המשותף לנו את יכולה גם לקרוא בספר, כי באמת כתבתי שם די הרבה דברים שיכולים לעזור למישהי לצאת מזה לבד ברגע הנכון שלה. הצעה שלישית לי אליך זה לכתוב לי בפרטי, וכך נוכל להסתכל גם על החידה המיוחדת שלך ולראות איך עוד יותר לדייק לך את הדרך החוצה. atounh@bezeqint.net. מאחלת לך לראות דרך הסורגים את הדרך היפיפיה שבחוץ, להאמין בעצמך ולצאת לשם בקלילות ובשמחה. שיהיה סופש נעים ורגוע לכולנו.
מושלם הפורום הזה ,איך לא הגעתי לפה מזמן… אני לא בשלב שאני מסוגלת לפתוח את הדברים או לדבר על זה אפילו לא עם מישהי שאני לא מכירה, היום קמתי בידיעה שאם אמשיך עם זה פשוט לילדים שלי לא תהיה אמא נורמלית וכרגע אני רואה את הילדים מול העיניים, אלחם בזה בכל הכוח, הלוואי והכוחות שיש לי ברגע זה ימשיכו, כבר הייתי בשלב הזה אבל העובדה שפתחתי את זה פה בפורום אומנם לא הזדהיתי אבל הוצאתי את זה זוהי כבר הקלה! אין ספק שאגיע לפה הרבה, אפילו את הדף אני פותחת בגלישה בסתר שחלילה בעלי או הילדים לא יעלו על זה… כל יום שאעבור ללא הגועל הזה אגיד תודה לכולכן ולך חניתה במיוחד.
אני כל כך גאה בעצמי, כבר ארבעה ימים שלא דחפתי אצבע ולא נגעתי מעצמי, הלוואי ואלוהים יתן לי את הכוח להמשיך ככה, אוף מרגישה כל כך טוב והמשקל הוא עדיין חשוב אבל אין התקפי בולמוס ואני מצליחה לשלוט ברעב שלי כך שאומנם לא ירדתי במשקל אבל לא עליתי שזה מה שהכי חשוב לי, ויש לי הרבה יותר זמן לחשוב ולהעסק בדברים אחרים, פתאום בא לי יותר לצאת מהבית, אני אמשיך לעדכן פה כי אתן נותנות השראה וכוח נשיקות.
יקירתי הדרך הכי נוחה לעבוד עם קלוריות זה כמו חשבון בנק, כל קילו שאת רוצה לשמר זקוק ל31 קלוריות ביום כדי לשרוד, כמו פרח שזקוק למים כמו מכונית שזקוקה לדלק. אם תקחי משקל סביר ולא רזה מדי את יכולה לספור כמה קלוריות הגוף שלך זקוק ביום אבל תזכרי שזה רק הנחיה כללית כי זה גוף אדם ולא רובוט, זה אורגניזם חי וחכם ומאזן את עצמו לאורך ימים שבועות וחודשים ולא כל דקה מחדש. אם תביני את זה תוכלי להיות נינוחה בתוך נושא האכילה ולהגיע לאיזון ולעבור נושא למה באת לעשות בחיים האלה עם הגוף הזה, מעבר לאיך הוא נראה וכמה הוא שוקל, מה עושים איתו. תגלי שיש פה גאונות מדהימה שיכולה להסב לך הנאה רבה בשלל פעולות וחוויות, עולם ומלואו, חיים שלמים, מעבר לאיזה כלי תחבורה קיבלתי. לאן נוסעים איתו, מה הנוף שאני רואה בעיניים. האם את העולם או את המספר שעל המשקל שתחת רגלי….
אני לא יכולה כבר אני מרגישה שאני מיצאתי את הקאות את החיים אבל נצחיק שאני רואה עלייה של קילו יום למחרת אני חוזרת להקיא ומה יותר מצחיק שעם אולי באותו יום אני לא מקיא אני אומרת לא נורא עליתי קצת יש את הקאות הם מגנות עלי בגלל דברים כאלה אני לא יכולה לאכול עם המשפחה בחוץ כי עם אני לא מקיא אני יעלה והפחד הזה ששוכן בי ששוב פעם הילדים יגידו לי ישמנה ויתנו לי כפה ברגל ואמרים יש לך שומן מה אני עדיין מלאה אבל פחות ממה שהייתי להגיד את אמת הייתי רוצה להחזיר את כל הקילוגרמים שהיו לי ולרדת מחדש בצורה טובה אבל אני יודעת שאני לא הגיע לזה כי ברגע שאני יחזור להיות מה שהייתי אני יודעת שאני יעשה לעצמי משהוא אז הקאות הם מין מפלט שלי אבל גם הגיהנום שלי והרגשה של אחרי הקאה כמה רגעים אני מרגישה בעניים ושניה אחרי כל הכוח הולך ואז נשאר רק עייפות שאז אני שואלת את עצמי למה עשיתי את זה בכלל יש ימים שהייתי מקיאה והייתי באותו יום שועחת בכלל שהקאתי וזה מפחיד זה כאילו רגיל זה כאילו בסדר יום שלי ואני יודעת שלאט לאט אני גומרת את החיים שלי בצורה הזאת אבל אין לי את התמיכה המשפחה הם אומרים שאפשר לצאת מזה הם חושבים שיצאתי מזה יותר נכון נראלי שמי שלא היה פעם בולמי או עכשיו בולמי לא יכול להבין רק בולמי יכול להבין בולמי ולמה
יקירתי עדן את צודקת שאי אפשר להבין מבחוץ. בקושי מבפנים.. 🙂 יש לי המון מה לענות לך ואני גם שומעת בין המילים את ה"מוסיקה" ששמעת בתור ילדה ובתור נערה" וכמובן כואב לי ובא לי לצעוק צאו כבר מהסרט הזה בני אדם!!! מזמינה אותך לקרוא את הספר אם עוד לא קראת כי אני מדברת על זה שם די הרבה.
במצב כזה שהשומן מבחינתך זה אות קלון שאת צריכה להתבייש לך, כמו שפעם התביישו הכושים וההומואים ובתרבויות מסויימות עדיין רוצחים אותם בגלל זה, אז זה מקשה מאד עלי לומר לך לקרוא מה כתבתי לזו שמעליך שאלה כמה קלוריות וכו… אבל תקראי כי משהו זה יעשה לך, אולי ברמה המעשית לפחות אם לא בנפשית.
אנחנו מצולקות וכואבות והגיע הזמן לחבק ולרפא את עצמינו ולהבין שאף אחד כבר לא יכול לדבר אלינו ככה, שאף אחד זה לא עניין של הסבתא שלו איך אני נראית, וגם אני הגיע הזמן שאחבק את עצמי ואתן לעצמי לחיות. כי אף אחד לא יעשה את זה אם אני לא אעשה את זה ראשונה.
אני מנחשת שיש בך עוד תכונות מקסימות כמו כשרון ויצירתיות וחוש הומור ואהבה וגישה לאנשים שזקוקים לעזרה, אולי אפילו שמחת חיים מתחבאית לה אי שם מתחת לנושא המרכזי שהשתלט על המסך שלך. מאחלת לך להחליף תחנה, לראות את עצמך במלוא יופייך וחשיבותך, להתחיל לעשות דברים שעושים לך טוב, מעבר לאוכל והקאות, דברים שעושים לך טוב על הנשמה. וככה תראי איזו נשמה אדירה יש לך. וזה העיקר.
אני כל פעם מחזיקה את עצמי שבוע אחרי שאני עולה לנשקל ורואה עליה אני ישר חוזרת להקיא ואני לא יכולה כבר זה לא חיים כך אבל אני לא מוצאת דרכים לצאת מזה ודברים שהייתי אוהבת כמו לירקוד ולעשות ספורט אני לא יכולה כי כל הגוף חלש לא מירידה בגלל שאין בוא לא נוזלים ולא אוכל וזה קשה מה שמצחיק זה שפעם לא אמנתי על עצמי להקיא לבולמיה כי ירדתי 15 קילו לבד רק סופרט ותזונה עד אותו יום שראיתי את הבנות עלה בטלוזיה וראיתי כמה הם רזות ואמרתי בחיים אני לא היה כך ונימס לי כל פעם לחכות עד הירידה הבא אז התחלתי קלצר תהליכים אבל לא היה מי שיסביר לי שזה לא טוב והיום אני יודעת שזה הטעות של החיים זה גרוע יותר מכל מחלה כי אתה בעצמך עושה את זה לעצמך אתה הורס ביידים שלך את עצמך ועצוב לי שאין לזה יותר אנשים שמסבירים על זה
חבל מאד שלא מזהירים מפני ההתמכרות הזאת. חבל מאד. אני רוצה להציע לך שתעיפי את המשקל מהבית. זו תהיה ההתחלה של האמנסיפציה הזאת. 🙂 רצה לבילוי עם חבר אהוב, שזה משהו שלא הייתי יכולה לעשות אז כשהייתי מכורה לאוכל ולמשקל ואני מאחלת לכולן להגיע ליום הזה.
ועוד דבר השבועיים הראשונים הגוף מתקשה עם הנוזלים זה לא עלייה במשקל זה נוזלים וזה יורד. צריך סבלנות כשבועיים. אני רואה שאת מבינה את השפעת הטלוויזיה על שפיותך, את כמובן לא לבד בשטיפת המוח הזאת. גם ספורט זה משהו שהגוף אוהב לעשות ולא למטרת הרזייה אלא כי הגוף אוהב להיות בתנועה. וגם מזון זה לא אמור להיות דיאטה, ממלאים לנו את הראש בשטויות. הסוד הוא להיות מאוזן, כל דבר במידה, הכל מותר, לכל אחד יש דברים שיותר מתאימים לו ודברים שפחות אבל אף אחד לא יכול להגיד לו מה, זה ניסוי ותעייה, וגם יש תקופות שאני אוהבת משהו ואחר כך זה קצת נמאס לי והכל בסדר. המקום שבו אנחנו מחליפים את החיים עם אוכל ובורחים בעצם ממה שבאמת מעניין וחשוב לנו לעבר הרעיון שאנחנו אמורים להראות בדרך מסויימת ואז הכל הופך להיות חיצוני. זה הורג את הנשמה, זה נוציא מהכל את הטעם, זה להרוג את הזמן וזה מה שזה עושה. ברור לך שיש דברים היית מעדיפה, ומה שאת מוזמנת לעשות זה להושיט יד לעצמך ולשחרר את עצמך מהכלא הזה. קראי פה, קראי את הספר, שאלי את עצמך איזה חיים בא לך לחיות והאמיני שאת יכולה לעשות את זה, תאמיני כי זה אפשרי.
שלום, כותבת אמא מודאגת, שמחה שגילית פתאם את הפורום,אפשר לשמוע קצת פרטים עליך? האם את מטפלת? כשגילי שביתי מקיאה החלטטי עם עצמי שאני אהיה שם בשבילה וננסה לעשות זאת בדרך נכונה …אך מה היא הדרך? כואב לי לראותה כך ,איך אפשר לשדל אותה ללכת לטיפול לא פסיכולוגי ,טיפול באומנות ,פוחדת שיום אחד יקרה לה משהו ונגיע לבית החולים ,ואז לא יהיה מנוס, ויבקשו לאשפזה ,את זה אני הכי לא רוצה ,עובדת עיצות ,
הדבר הכי קשה בעולם זה לראות את האדם האהוב והקרוב אליך הורס את עצמו, הכי קשה בעולם לעזור למישהו שמכור למשהו ורואה בך את האוייב במקום הידיד. אני מבינה אותך ושמחה לשמוע שאת רוצה להיות שם בשבילה, זה לא פשוט ואנסה מאד לעזור לך לדייק את התדר. לשאלותיך כן אני מקבלת ומלווה לגמילה, אשמח שנשוחח ואף ניפגש ונראה איך אפשר לעזור. הרשי לי להציע שלפני כן אולי תורידי לך עותק אלקטרוני של ספר ההדרכה שכתבתי (פה בלשונית הצמודה) שיש בו גם פרק להורים וגם הרבה נקודות נוספות למחשבה, כולל הסכנות הבריאותיות שמדאיגות אותך וגם דרכים שבהם את יכולה לעזור. זה כבר יכול לתת לך כיוון.
לגבי טיפול באומנות אני מסכימה איתך שזה נהדר, אשמח לשמוע אם זה עבד, נסי אולי להמליץ לה, או ללכת איתה, (לא אמרת בת כמה היא) ולאו דווקא כטיפול אלא כביטוי של קיימות, אומנות, מוסיקה, יש הרבה דברים מקסימים בעולם שההתמכרות מחביאה ומשכיחה, ובסופו של דבר אלה הם חלק מהמפתחות החוצה… לגבי הפחד שלך שתגיע לבית חולים על כך אענה לך בפרטי את מוזמנת לכתוב לי atounh@bezeqint.net בכל מקרה המון בהצלחה קחי אוויר, לפעמים זה לוקח זמן לצאת משם..
שלום אני חדשה כאן אני לוקחת כבר שנים לקסעדין בחודשים האחרונים העלתי מינון ל50 כדורים ליום ואפילו יותר
זה באמת כל כך מסוכן? מה זה יכול לעשות לגוף שלי?
תודה
יקירתי נתחיל מזה שאני לא רופאה וגם לא ממש מכירה את הלקסדין הזה, בזמני היה תה מידרו והייתי שותה את זה מאותן סיבות זה היה די זוועה מבחינת התוצאה. בוא נאמר שאני לא מאחלת לאף אחת חוויית חיים כזאת ושהחירבון הרגיל שהתכוון אלוהים והטבע הוא קצת יותר סימפטי. מאותו צד אפשר להבין שחוויית חיים של לאכול כל הזמן גם היא חוויה חלקית לעומת העושר הגדול של חוויות ורגשות אנושיים חלומות מוגשמים יחסים קירבה חברות אהבה ים פרחים ופרפרים שיש פה. אז השאלה איננה האם זה באמת כל כך מסוכן כי אולי יש דברים יותר מסוכנים וממילא כולנו נמות בסוף, השאלה אם אלה החיים שאת מבקשת לעצמך. וכשתעני על השאלה הזאת בהכי כנות שאת יכולה כבר תביני בעצמך שכל דבר שעושים אותו 50 פעם ביום הוא סוג של חוסר איזון.
החופש הוא באיזון, בכל דבר, במציאת הנקודה שבה אני שלמה עם עצמי באמת, לא בכאילו, לא בהתרסה, מרד, התנגדות והתגוננות, אלא באמת, סוג של מידה נכונה של כל דבר, לא לפספס את הדברים החשובים לי באמת. לגבי שאלתך מה זה עושה לגוף שלך – אני מניחה שזה מייצר תלות. את יודעת לענות יותר טוב ממני, מה קורה כשאת לא לוקחת, האם הקיבה שלך מסוגלת לעכל את האוכל או שהיא מחכה שתעזרי לה. שוב אנחנו יכולות להניח שגוף שעובד בסכרון עם הטבע ולא תלוי בעזרים חיצוניים הוא גוף בריא יותר ומאושר יותר, וכשתחליטי לשחרר את עצמך מהכלא הזה תצטרכי לקחת בחשבון תקופה של החלמה והתרגלות מחדש. בבולימיה זה בדרך כלל שבועיים, אני לא יודעת מה זה במשלשלים נצטרך לשמוע ממישהי אחרת פה, או ממך בבוא העת.
מוזמנת לקרוא פה עוד כמה תגובות ושאלות כדי להבין קצת על הרקע של ההתמכרות הזאת, יש מצב שזה יתן לך חומר למחשבה… שיהיה סופשבוע רגוע ונעים לכולנו.
בעיקר על הזמן שהקדשת והמחשבה בתשובתך
האמת שעשיתי מה שעשית ושאלתי את עצמי האם אלו החיים שאני רוצה לעצמי
והתשובה היא שכל כך רע לי בחיים והמצב אצלי לא יכול להשתפר ,
ואין לי אומץ להתאבד אז בחיים לא אעשה את זה
אז כן אלה החיים שאני רוצה לעצמי כמובן שמקווה שלא אשרוד עוד הרבה זמן ואז הסבל הוא קצר לעומת הסבל הגדול שיש לי בחיים
האמת שהמשלשלים גרמו לי להתאשפז כבר כמה פעמים בגלל רמת אשלגן נמוכה מאוד בדם ובעיות בקצב הלב אני בקושי עומדת על הרגליים
תודה על תשובתך הכנה
🙁 בהתחלה לא ידעתי מה לענות לך. אבל אז אמרתי שאגיד לך בכל זאת רק את זה. גם אני חשבתי פעם שאוכל יכול לפתור את הקשיים. שלפחות אם אני לא אחשוב על הדברים שמבאסים אותי אז יהיה לי פחות עצוב. אבל היום אני כבר מבינה שהאוכל לא יכול באמת לפתור לי שום בעיה, אם כבר אז ההיפך, המעגל האינסופי הזה רק מקשה עלי יותר, לוקח ממני את הכוחות שיכולים היו אולי לעזור לי לשפר את מצבי. כשאני אוכלת "נורמלי", גם במצבים קשים, אני יותר חזקה.
אם את רוצה את מוזמנת לכתוב לי בפרטי, atounh@bezeqint.net
שולחת לך המון כוח ואהבה
ושבת שלום.
היי , אני הבטחתי לעצמי שאני לוקחת את עצמי בידיים אחרי שנתיים וחצי של הקאות לא עוד היה קשה אבל אני מצליחה כבר שבוע וחצי בלי להקיא ובלי בולמוסים אוכלת רגיל ובריא אבל רואה עלייה במשקל כואב לי לראות את זה הבכי לא מפסיק אבל להקיא אני לא חוזרת ! אני מאוד אוהבת להתאמן גם לפני אהבתי השאלה שלי זה אם זה בסדר להתחיל להתאמן ולמה אני רואה עלייה שאני אוכלת רק בריא זה משגע אותי כנראה אחזור להקיא עוד שבוע 😭 זה חזק ממני
עדי יקרה ממליצה לך להוריד לך את הספר האלקטרוני הוא ממש לא יקר יש שם הרבה טיפים שיכולים לעזור לך. קודם כל לדעת שלוקח למשל לגוף שבועיים וזה לא עלייה במשקל אלא נוזלים. שנית לוותר על החלוקה של המזון לטובים ורעים ולהבין שכל דבר במידה אחרת את יוצרת שוב חוסר שיבקש להתמלא, בנוסף אם תלכי לעשות ספורט בשביל הכייף ולא בשביל להיות מושלמת לפי מודל היופי אז יש באמת סיכוי שאם תעשי דברים בשביל הכייף שבהם אז את משוחררת מבית הכלא הזה…. תקראי זה יכול קצת לעזור לך… והמון בהצלחה!
חניתה יקרה אין עלייך! קראתי את מה שכתבת לגלה הכואבת, איך אני מכירה את הכאב הזה. ..רק ה' יודע. כאוס אחד גדול. .ושאלה אחת שחותכת בבשר הלב "של מי החיים האלה לעזעזאל " מי רוצה אותם בכלל ולמה לא שאלו אותי לפני שתקעו אותי פה? לא היה מי שיגיד לי את הדברים שאת אומרת פה לבנות. אין עלייך. את אור גדול! את עושה פה עבודת קודש ממש! אני אוהבת אותך ומודה לך. כל כך הרבה שנים לקח לי, ועדיין לוקח. ..לסובב את הפרוג'קטור פנימה להתחבר למהות לתכלית לטוב האמיתי, לנשמה שבי, לנשמה שאני. כמה העולם מבלבל.. כמה רעש הוא עושה.. .כמעט ולא שומעים. אבל הוא ישנו. ..בפנים. ..הקול שכמעט ונדם מרוב הבהלה. .ומי יבוא ויגיד לי עכשיו. ..תרגעי נשמה הכל טוב. ..תינשמי. .קחי אוויר תני לגל לעבור. ..הוא יעבור ואת תשארי. .ואני איתך את לא לבד. .יבואו ימים אחרים את תראי. ..רק תנשמי ואל תשכחי מי את באמת. .
כבר הרבה זמן שאני בסיפור הזה. לפני שנה הכרתי את חניתה ואת האתר הזה והספר המדהים שהיא כתבה. חשבתי שזה ישנה משהו- זה שינה אבל כנראה שאפשר רק להכות במפלצת אבל לא להרוג אותה. המפלצת בשם בולימיה חזרה. בתקופה שבה אני בסיןם תיכון, עם כל החרדות הדיכאונות וכל הפחד מהעתיד- הבולימיה מצאה גל מצויין לגלוש עליו והצטרפה לחגיגה. ולי? חחחח אני כבר חסרת כוחות. עייפה נפשית,פיזית, מרוסקת,שבורה. אין לי כוח לכלום. אני לא רואה שום דבר בעתיד שיכול להשתנות כבר. אני לא מצליחה לחשוב על כלום חיובי. ואיזה כיףףףף לי אני הולכת להיות עצמאית סיימתי תיכוון!!! לא . ממש לא. אני הולכת להתקע עם עצמי ועם המפלצת המסריחה שבתוכי . אני הורסת את עצמי ואין אף אחד שיציל אותי. אין לי כוח לנסות שוב . אז זה כל יום לקום ולקוות שיהיה נס. אבל לא יהיה . לא מאמינה שזה חזר. לא מאמינה שהחיים שלי תמיד כאלה חרא. לא מצליחה לשלוט על כלום כבר . בא לי להעלם. א י ן ב י כ ו ח ו ת . גם תכלס? לא אכפת לי מכלום. אני יודעת שהכל הולך להיות רע. וולקם טוב מיי שיטי ליייף.
גלה מתוקה שלי, אני מבינה את כאבך ופחדיך, אני רואה סביבי מסיימי תיכון אבודים, הלחץ מה לעשות ולאן ללכת מול כל הציפיות הבלתי סבירות והעובדה הפשוטה שלא נתנו לנו באמת כלים לבחור מה אנחנו רוצים אלא בעיקר עד היום לימדו אותך מה שהם חשבו שאת צריכה לדעת. גם אחרי הצבא יש לאנשים את הבעיה הזאת שהם רגילים שכל הזמן נותנים להם הוראות. עכשיו באמת צריך לאט לאט ללמוד ללכת בכוחות עצמי ולאן שבאמת בא לי, זה הזמן שאני מוזמנת לשאול את עצמי מי אני וזה תהליך חדש ומפחיד. מכיוון שהתרגלנו שהבולימיה מרפדת את חיינו ואנחנו נותנים לה כוחות להרגיע אותנו באופן זמני, טבעי שתפני אליה בעיתות לחץ וקושי. ככה גם אמרו לי בזמנו ואכן לקח לי 11 שנה לצאת מזה לגמרי. כל פעם מחדש להבין שזה לא באמת עוזר לי, שזו אשליה ממכרת ולמעשה רק מקשה עלי את ההתמודדות פי כמה וכמה.
אל תתיאשי, תני לגל לעבור, תרשי לזה להיות, תני לבכי ולחרדה לבוא לידי ביטוי, בטאי את זה בכל דרך, עד שיגיע הרגע שתרצי לחיות מחדש. הרגע שבו תקומי ותגידי שוב די. וכשיגיע הרגע הזה, מסונכרן כמו כל רגע בחיים האלה, יהיו לך הכוחות שוב לשחרר את המיותר. את ככ חזקה, הוכחת את זה בעבר, הצלחת בגיל צעיר מאד מה שהרבה מאד לא מצליחות, ואני יודעת שבבוא הרגע, אולי מחר ואולי עוד שנה, את תקומי ותתנערי שוב מכל זה ותעיפי גם את היאוש קיבינימט.
יש בחיים הרבה מאד דברים יפים, אני גם לפעמים שוכחת, שוכחת לחיות, שוכחת לראות את הים, את השמש, את האנשים והאהבה סביבי. שוכחת לפתוח את העיניים ואת הלב. כאלה אנחנו, שוכחים זוכרים, וצריכים למצוא את הדברים שבאמת חשובים לנו כי הם אלה שמזכירים לנו מה באנו לעשות כאן. מה יש פה לעשות. בלי שיפוט, בלי לחץ, בלי חובה לאומית, סתם לחיות, הכי פשוט שאפשר.
חניתה יקרה אין עלייך! קראתי את מה שכתבת לגלה הכואבת, איך אני מכירה את הכאב הזה. ..רק ה' יודע. כאוס אחד גדול. .ושאלה אחת שחותכת בבשר הלב "של מי החיים האלה לעזעזאל " מי רוצה אותם בכלל ולמה לא שאלו אותי לפני שתקעו אותי פה? לא היה מי שיגיד לי את הדברים שאת אומרת פה לבנות. אין עלייך. את אור גדול! את עושה פה עבודת קודש ממש! אני אוהבת אותך ומודה לך. כל כך הרבה שנים לקח לי, ועדיין לוקח. ..לסובב את הפרוג'קטור פנימה להתחבר למהות לתכלית לטוב האמיתי, לנשמה שבי, לנשמה שאני. כמה העולם מבלבל.. כמה רעש הוא עושה.. .כמעט ולא שומעים. אבל הוא ישנו. ..בפנים. ..הקול שכמעט ונדם מרוב הבהלה. .ומי יבוא ויגיד לי עכשיו. ..תרגעי נשמה הכל טוב. ..תינשמי. .קחי אוויר תני לגל לעבור. ..הוא יעבור ואת תשארי. .ואני איתך את לא לבד. .יבואו ימים אחרים את תראי. ..רק תנשמי ואל תשכחי מי את באמת. .
אני חיה באיטליה ואני ממש היום (הבירוקרטיה פה גרועה מהארץ)התחלתי הרשמה לטיפול אל זה יקח כנראה קצת זמן…כי בכל זאת רציתי לתת לזה צ'אנס,מעולם לא עברתי טיפול כלשהו, רק ביקרתי פעמים אחדות אצל פסיכולוג שאינו מתמחה בתחום… בכל מקרה הייתי מעדיפה להיות מטופלת בארץ (:( אך כרגע אין זה אפשרי )אשמח לעצות מכן…תודה רבה
נכנסתי ממש במקרה,כבר הרבה זמן שאנני מחפשת מידע כבר על בולימיה כאילו מעדיפה לזנוח ולהתעלם כאילו זה לא חלק ממני,אך כמו בכל הפרעה ישנן נפילות,אני ממש פוחדת כבר אני החלטתי שאני אעשה הכל בשביל להבריא במיוחד בשביל הילד המתוק שלי מפחדת שישאר ללא אמא ! הבנתי שאם עד היום לא עשיתי זאת בשבילי אז זה הזמן לעשות משהו בשבילו… זה נראה פורום מקסים וומחבק לבעיה כלכך עצובה ומורכבת… חניטה קראתי עלייך כמה שאת מדהימה! כל הכבוד לך על הפורום הזה …
קודם כל תודה על המילים החמות, שנית אני שמחה שאת רוצה לצאת מזה, מאחלת לך המון בהצלחה ובאמת בואי נסתכל על המוטיבציה שלך לשחרר את עצמך מבית הכלא הזה של ההתעסקות באוכל. לצערי אחת התופעות לואי של הדבר הזה זאת התרחקות מאנשים. פשוט רצון כל הזמן לאכול ושיעזבו אותך בשקט. כשזה אנשים מבוגרים הם פשוט חושבים שאת עסוקה או משהו כזה אבל כשזה בני משפחה הם חושבים שהם לא חשובים לך. בן כמה הבן שלך? יתכן שהוא בגיל שהוא לא מבין עדיין אבל התחושה שהוא מפריע יתכן שכבר קיימת בו. אני מאחלת לך מכל לבי לך ולו שתצליחי להעיף ממך את הסחת הדעת הזאת של הבולימיה, שתצליחי לתת לו ולך את ההזדמנות של נוכחות מלאה זו בחיים של זה לפני שכבר יהיה מאוחר והוא יתרגל לריחוק הזה בינו לבין העולם. נכון שזה עצוב שהוא ישאר ללא אימא וזו מוטיבציה חזקה מאד להבריא, אבל אני מזמינה אותך לשים לב אם הוא גדל ללא נוכחות מלאה של אימא, ויכול להסיק מזה שהוא בן אדם לא מעניין או לא חשוב. איטליה מקסימה אני קצת מקנאה בך, ההורים שלי גרו שם שלוש שנים ובאתי לבקר אותם וכבר הייתי בולימית והייתי צריכה להתחבא כל פעם שאכלתי או הקאתי אני זוכרת את התקופה הזאת ברגשות מעורבים…. מוזמנת לכתוב לי בפרטי אשמח לשמוע יותר על תהליך ההבראה שלך וכמובן לעזור בכל דרך שאוכל. אריבדרצי ושבוע מעולה 🙂
היי חניתה דיברנו לפני שבוע בערך קצת עזר לי לקרוא פה ואני מאמינה שלאט אני מתחילה את השינוי ובשנייה אחת הכל חוזר . אני כבר ארבע שנים סובלת מזה ומאמינה שזה גם מה שיהרוג אותי , רק שלאחרונה אחי התחיל לשים לב לשינויים הקיצוניים והתחיל לחקור על הנושא ולהפתעתי הוא אמר לי שיצר קשר איתך אמר לי שדיברתם ווביקשת שאתקשר אלייך , המספר שלך לא היה לי זמין היום והמספר תקין ?
זה באמת מביך ברגעים הראשונים אבל מנסיוני תוך דקה המבוכה עוברת ומגלים כמה דמיון יש בינינו. הערב אני עם המשפחה עד תשע, אחרי זה את מוזמנת לנסות לצלצל. לגבי הסודיות אין לך מה לדאוג אני לא מתכוונת להעביר שום דבר לאף אחד, גם כי אין לי למי וגם כי זה בדיוק יפספס את כל הענין פה. מוזמנת לשלוח ווטסאפ או סמס וככה נמצא את הזמן המתאים לשתינו. בינתיים שבת שלום תנשמי עמוק הכל בסדר.
אני אמת שמאמינה שלאט לאט אני יוצאת מזה אבל ברגע אחד אני חוזרת לזה למה בגלל שיש דברים שאני אוהבת אבל לא רוצה לאכול בהגזמה כמו פעם ואז להקיא אבל בעצם למה לא למה לאכול בקטן שאפשר בגדול וגם להרזוץ מהר יותר זה הייתה החשיבה הראשנית שלי אבל אחרי זמן מה התחיל כל מיני בעיות כמו חוסר בברזל בסידן בויטמינים אבל לצאת מזה די קשה כי אני רואה את הגוף אחרי שאנו מפסיקה להקיא עולה קילו או שתיים ואני יודעת שזה נורמלי ושזה נוזלים שחסרים בגוף וזה עובר אבל אני פשוט נכנסת לחרדה מה עם זה לא יפסיק בקילו הזה ואני כבר לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות כי אני רוצה ילדים אני רוצה חיי אהבה חיי משפחה אני כבר לא יוצאת מהבית בגלל זה כי אני רק חושבת על הרגע שאף אחד לא היה בבית ואני יאכל כל מיני מאכלים ויקיא אותם מה שמצחעק שהגוך שלי נלחם בזה ואני גם אבך המוח עובד לבד זה פסיכולוגי וזה נורא קשה לצאת מזה כי זה הגיע לשםב שזה הרס לי תילדות ולמה בגלל שאני פחדנית , מפחדך מכמה קילוגרמים שאני יודעת שבתזונה וספורט הם ירדו אולי אחרי חודש אבל בסופו של דבר ירדו ומה שמצייק שאני אפילו נחשבת שמנה אני גובה 161 ומשקל 55 אבל כדין לא רוצה יותר לרדת כך כי זה מכאיב זה עושה בעיות בכל הגוף וכאבים נוראיים
אני עולה איתך שלב כי אני מרגישה את הלך הרוח שלך, את התדר שבתוכו את נמצאית, וכמובן שלא רק את ולא רק אני מרגישות אותו. יש בנו כמה מצבים, אני חושבת שתזהי אם אזכיר לך שיש רגעים שהכל טוב ברמות שאחרים אפילו לא יודעים לשמוח ככה. תדר שבו הכל אפשרי ואני יודעת שאני בסדר גמור ואף יותר מזה. תדר שמביא אלי אפילו פרפרים גדולים צהובים או את השיר שאני אוהבת בדיוק בזמן, תדר שכשאני בתוכו הרעיון של בולימיה נראה רעיון אווילי ומיותר ואני סולחת לעצמי שהאמנתי עד עכשיו והולכת הלאה. ואז יש את התדר השני שבו נדמה שהחיים נגמרו מזמן, שאני אדם מת מהלך ושאין לי ממילא שום סיכוי לקבל נקודות על לוח הנקודות של המשחק הזה, ואני אפילו לא זוכרת אם היה משהו שאני אישית רציתי בחיים האלה בכלל.
אז איך עוברים ממצב אחד לשני? איך אני נזכרת שרציתי ועודני רוצה להיות אהובה, ששמתי על עצמי תנאים כי לימדו אותי שיש זכות קיום רק לאלה שכך וכך נראים וכך וכך יש להם עם פוזה כזאת כמו בטלויזיה וכו וכל זה, איך אני נזכרת מי אני ומה בא לי לעשות בעולם הזה?
זו שאלה שלכל אחת תהיה בסופו של דבר תשובה אחרת אליה. זו משימת חיינו, לעזור לעצמינו למצוא את המטרה שתתן לנו חיוך ומשמעות לחיים, גם אם היא זמנית, למצוא מה תוקע אותנו ואילו מחשבות אנחנו יכולות לחשוב ולהגיד לעצמינו כדי להחליף תדר. אני יודעת שלפעמים כשעוזרים למישהו אחר אז נזכרים כמה אוהבים אנחנו יכולים להיות, ואז מתוך האהבה הזאת מגיעה גם אהבה עצמית, כי במקום להסתכל עלי אני מסתכלת על מישהו אחר. אבל יש עוד דרכים, ואחת מהן זה דווקא לקחת אחריות על הבריאות ושמחת החיים שלי. להגיד מיציתי אכילה רגשית, אני מוכנה לבכות ולהיות עצובה כמה דקות, ואז לקום מחדש לרחוץ פנים ולבחור פעילות שבסופו של דבר תביא לי חיוך לשפתיים. אני לא אומרת שהעולם הזה קל במיוחד, בודאי לא בתדר של הדכדוך והיאוש, אבל אני כן אומרת שבידינו היכולת לשנות תדר, וללמד אחרים לעשות את זה גם. ככה לאט לאט או מהר מהר יהיה לעוד ועוד אנשים יותר נעים פה, זה מה שצריך ללמד, אהבה, לא תנאים משקל וגובה, אהבה. כשמסתכלים דרך הלב מתחילים את המסע החוצה מכל תקיעות, את המסע האמיתי אל החופש.
היי חניתה, היי כולן/ם! הרגשתי שאני חייבת לשתף באפליקציה שמאוד עוזרת לי להתגבר לאחרונה על הבולמוסים ועל אכילה רגשית. קוראים לה CountEat.
הרעיון הוא שלפני ארוחה, נכנסים לאפליקציה ועונים על שאלה פשוטה- "את/ה באמת רעב/ה?" ו"מה מידת הרעב שלך?", ובסוף הארוחה עונים על "מה מידת השובע שלך?" וכמה קלוריות *בערך* היו בארוחה.
ה*בערך* הזה הוא יתרון מאוד גדול בשבילי, כי כאן עובר אצלי הגבול בין להיות אובססיבית לבין להיות בריאה ורגועה.
אני לא משתמשת בה כדי לרדת במשקל, אלא כדי לשים לב מתי אני רעבה, ומתי אני שבעה.
בקיצור, ממליצה בחום! מניחה שהיא לא תתאים לכולן, אבל אם היא תעזור אפילו למישהי אחת זה כבר טוב.
אוהבת 🙂
יקירתי אני ממש שמחה על הדיוק שבדבריך כי באמת הקו יכול להיות מאד דק בין המדידה האינסופית שלנו אם אנחנו בסדר או לא ובין פשוט להיות עם היד על הדופק לגבי האבחנה מה באמת עובר עלינו ברגע נתון. תודה על זה לכבוד יום העצמאות ובכלל 🙂 חג שמח!
לפני 5 שנים בערך התחלתי להקיא, ונראתי ממש רזה וחולה
אחרי שנתיים קשות הצלחתי להפסיק בעזרה של ההורים, החבר ועבודה עצמית.
אבל עכשיו, לפני כמה חודשים הכל חזר, אף אחד לא יודע כמובן.
יש לי התקפי אכילה מטורפים ושעה אחרי זה מקיאה הכל..
מה שבאמת עזר לי לצאת מזה בפעם הקודמת זה שהתחלתי להתאמן וזה באמת גרם לי לאהוב את עצמי ולהעריך את התוצאות שאני מגיעה אליהם, אבל משום מה מאז שחזרתי להקיא צברתי המון שומן ואיבדתי הרבה שריר .. אפילו שאני מקיאה בסביבות פעמיים-שלוש בשבוע וגם זה רק שיש לי את התקפי האכילה..
אני ממש רוצה להפסיק, מבינה שזה לא טוב ולא בא לי לחיות ככה, אבל מה עם התקפי האכילה האלה.. ולמה זה חזר פתאום? ולמה צוברת כלכך הרבה שומן? משגע אותי….
יקירתי
הלך הרוח שבו אני אוהבת את עצמי רק בתנאי – זה מה שיושב מתחת להרבה הפרעות ובולימיה בודאי. אם את מתאמנת כי בא לך – נהדר, אם את מתאמנת כדי לרזות – וכל הדברים שאת עושה מכוונים לצורה חיצונית אז הגוף מתקומם נגד זה ולכן התקפות האכילה. מוזמנת לקרוא פה הרבה תגובות אחורה וגם את הספר שבו אני מדברת על זה לא מעט. השחרור מזה עובר דרך לאהוב את עצמי ללא תנאים, לחפש מה באמת מעניין אותי בחיים. זה יכול להיות מאד מפחיד לחיות בתקופה הזאת כשיש כל כך הרבה תנאים, אבל כשמתחילים להסתכל דרך כל הרעש הזה ולמצוא את הנשמה שלי ולהאמין בזכותי לחיות ללא תנאים מגבילים – אז הכל יותר פשוט, ההגה חוזר לידיים שלך.
היי חניתה, את מדברת לא פעם על "לאהוב את עצמנו ללא תנאים", נראה לי ששאלת מיליון הדולר היא: איך את/אני אוהבת את עצמך ללא תנאים?? משערת שאצל חלק לא קטן מאיתנו (לפחות אצלי) השנאה העצמית, או העדר האהבה לא קשורה רק במשקל.. לאהוב ללא תנאים.. וואוו נראה לי מהפכה של ממש..
את צודקת כי לא ככה הרגילו אותנו, המחשבה שאנחנו חופשיים זרה לנו, אנחנו די מתוכנתים כעבדים. ואם כבר מישהו אוהב את עצמו אומרים עליו שהוא "עף על עצמו" ולא בחיבה יתרה. לקח לי הרבה שנים להבין שאני ממש בסדר גמור, גם אם אחרים יחשבו אחרת, גם אם לא אעמוד בסטנדרטים של מישהו אחר, זה כבר לא מעניין אותי, אני מקבלת את ה"מגרעות" שלי כחלק מהענין, אפילו מבינה שחלקם עוזרים לי להבין אנשים אחרים, להזדהות ולא לשפוט את הזולת, כי אתמול אני הייתי במצב הזה, ומה למשל את לא אוהבת בעצמך שאינו קשור לצורה חיצונית? אם זה פרטי מדי כתבי לי לatounh@bezeqint.net בואי נראה על מה מדובר…
האמת דווקא בא לי להגיב כאן, ולו אם רק המחשבות שעוברות לי בראש עוברות גם למישהי אחת אחרת והתשובה שלך או המחשבות שלי יעזרו באופן כלשהו…
אז לשאלתך.. עוררת בי מחשבה, ונוכחתי שיש הרבה דברים שאני לא אוהבת בי ונובעים מהבולימיה, אותם אני שמה בצד, בהנחה שאם הבולימיה לא שם גם הם לא שם.. אז נשארנו עם הדברים האחרים, אני יכולה למנות כל מיני אבל לא אחפור יותר מדי.. אתמקד בעיקר, אני שונאת בי את הפחד וההמנעות, הפחד להצליח, הפחד לצמוח, הפחד להעז, הפחד לנסות, הפחד לשנות, הפחד לבלוט, ההמנעות מלהגיד מה אני חושבת, ההמנעות מלעמוד על שלי, לריב ואם אני אשתמש במילים שלך.. שונאת את העובדה שכל כך אכפת לי מה יחשבו ולא מה אני רוצה/צריכה. כנראה שלכל אחת כאן הבולימיה נוצרה ממקום מסוים, כן גם מראה חיצוני, לי היא פשוט עוזרת לעמוד במקום, תירוץ.. תירוץ לא להתקדם, תירוץ לכשלונות, דרך לא להתמודד עם העולם..
שמחה שבחרת לשתף ואת צודקת שזה יכול להעלות למודעות גבוהה בנות ובנים אחרים. מבינה ומזדהה עם כל מה שכתבת ודווקא בגלל כל אלה את מוזמנת להתמיר את השנאה בחמלה, חמלה על עצמך שהפחד להתבטא הוא כה גדול. החמלה מאפשרת לך להיות אנושית, שזה מה שכל הרגשות האלה מבטאים ולמעשה אם היית מרשה לעצמך להרגיש את כל זה ולבכות ולהחרפן דרך כל הפחדים הללו היית יכולה להעז יותר ולנסות יותר דברים. השנאה מקבעת אותך במקום של הבולימיה ומאפשרת לך לברוח מלהרגיש את כל זה. כל מקום שכתבת שונאת תוכלי בבוא העת לכתוב מבינה , ואז כששפה הפנימית מתחילה להשתנות, כל התדר משתנה, ואני הולכת עם כל חלקי את הצעדים. לאט ללא ביקורת על הקצב, נעה במרחב יד ביד עם הרגשות האנושיים שלי. כל מה שאת פוחדת ממנו זה לגיטימי בשפה ובתרבות שלנו, וכאנושות אנחנו סוגרים על האנשים את הכלובים הללו. שנאה לא עוזרת, חמלה כן. הבנה שזה המקום שבו אני כרגע. אם הייתי מספרת לך על ילדה שנתקעה באיזו מערה אי שם ופוחדת לצאת – האם היית שונאת אותה או מבינה לליבה? האם היית מעדיפה לעזור לה לצאת לאט לאט בעדינות ואהבה או להשאיר אותה שם להרקב עם הפחדים שלה? ככל שתביני שהילדה הזאת היא פה מחכה לאהבה שלך ככה יותר מהר תוכלי לחבק אותה החוצה משם.
אני מאמינה שאלמלא הטון התחרותי ששולט בכיפה בתרבות שלנו אם אפשר היה פשוט להנות מהכשרונות שלנו ללא הלחץ הנלווה של מי הכי הכי הכי אלא פשוט להנות מהגיוון והשוני בינינו אז הכל היה נראה אחרת. אני שואפת לעולם כזה, אני רואה בו את החיבור העליון בין חופש יצירה ואהבה והלוואי ואזכה לראות אנשים חיים ככה, הלוואי אמן.
רציתי דלעת עם זה נורמלי בכלל ושזה באמת רק נוזלים כי הייתי 55 ופיתאום אחרי שבוע של ללא הקאות ו4 ארוחות ביום וספורט אני נגלה םיתאום שאני 60 ואני עושה אימוני כוח אבל זה באמת רק נוזלים או שזה גם שומן כי לעלות חמש קילו בשבוע גם לנוזלים זה לא נורמלי
תראי כל הסיפור שלנו קצת לא נורמלי… 🙂 אז יחסית לזה – כן זה נורמלי והכל ירד. בינתיים את מוזמנת להתחיל להשתמש בזמן שמתפנה לך מאכילה לדברים אחרים, כאלה שמזמן לא עשית… ככל שתמלאי יותר עניין ומשמעות בצד השני ככה יהיה לך יותר קל להרפות מההרגל הזה. הרעיון בסופו של דבר הוא לשחרר את כל ההתעסקות כולה במשקל ובאוכל ולעבור נושא, לפתוח עיניים לעולם, ולב, עיניים ולב…דלעת זה נהדר, כל אוכל זה נהדר, לגוון, לאכול הכל במידה. זו השאיפה, חיים מאוזנים וחופשיים.
אני יודעת שיש עליה אחרי שמפסיקים להקיא וגם עם זה תפרעט חיטוב תזונה אפילו תפריט דל קלוריות עדים יש עליה איך אפשר לעשות שעליה לא תהיה כל כך גדולה כי אני לא רזה אני רחוקה מזה אני מלאה אבל להקיא זה לא עוזר זה סוגר לי את החיים מכל הכיוונים קשה לצאת מזה כן אבל כל פעם עלייה הזאת ישר נחזירה אותי להקיא איך אפשר לעשות שעלייה לא תהיה כזאת גדולה
לוקח כשבועיים עד שהגוף מתרגל להסתדר עם כל הנוזלים כי מי שהקיאה כמה פעמים ביום הקיאה המון נוזלים ועכשיו הגוף לומד מחדש להסתדר איתם. זה הכל. צריך לעבור את השבועיים האלה בהבנה שזה חלק מההחלמה. בכלל לא חייבים להשקל כל רגע, אלה שמעיפים את המשקל מהחיים שלהם יותר מאושרים, מפסיקים לשפוט את עצמינו כמו איזה בובה לקישוט הסביבה ומתחילים פשוט להתלבש לפי הנוחיות שלהם ולהתחבר לאנשים שנעים להם בחברתם, עושים דברים שהם אוהבים. זו המטרה בחיים, המטרה לא לנצח באיזו תחרות דוגמנות שלא תביא לי שום אושר ולא תחבר אותי עם אנשים שמעניינים אותי. את תתחילי לרדת במשקל באופו טבעי כשתפסיקי להתעסק עם זה ואוכל יחזור לתפוס מקום טבעי בחייך, שלוש ארבע פעמים ביום, טעים בכמות סבירה. לא יותר מדי ולא פחות מדי, אלא כמה שמספק את הרעב שלך ואת הצורך שלך באנרגיה. אפשר לצאת מהמעגל הזה, לוקח כשבועיים עד שזה מסתדר, עכשיו החופש הגדול מי שיכולה זה זמן מושלם לקחת שבועיים לעצמי ולהשתחרר מהכלא הזה. בהצלחה!
זאת פעם ראשונה שחדר בי האומץ לכתוב לך כאן,
אני לא יודעת מאיפה להתחיל וכמה יש בי את האומץ להיפתח באמת.
אני חושבת שזה לא רק עניין של אומץ,
פשוט מעדיפה לא להעלות על כתב את מה שבאמת קורה לי בחיים.
החיים שלי נפלאים, מלאים באנשים טובים, משפחה עוטפת, חיי לילה סוחפים, הכל פשוט קסום, עד שזה מגיע-
הרגע הזה שמשתלט עליי, מספיק שאני אבחר בארוחה בריאה, בין אם זו ארוחה עשירה בקלוריות חיוביות לגוף ובריאות ובין אם זה ארוחה דלת קלוריות לחלוטין, מספיק שאני חוטפת את הביס מלחם או מכל דבר שנמצא אצלי בגדר ה׳אסור׳ זה מיד מדרדר לאכילה מופרזת עד שהבטן שלי כואבת ומרגישה כאילו היא נקרעת מבפנים
מיד אחר כך יש את הרגשת היאוש הזאת, המריבה עם עצמי של לקום ולרוץ להקיא.
אני בחורה רזה וקטנה,
תמיד הייתי
מבנה גוף קטן ומדוייק
נשי ונערי בו בזמן
ובכל זאת השיגעון הזה לא יוצא לי מהראש.
היו תקופות יותר טובות והיו פחות,
היו תקופות של חודשים שלמים מלאים בהקאות מדי יום והיו זמנים שבהם הראש היה עסוק בדברים אחרים והנפש הייתה יותר חופשיה והמחלה תפסה פחות מקום בחיי.
חיפשתי פיתרונות, והרגע שבו הבנתי כמה המצב חמור הוא שהבנתי שהפתרון שמצאתי יותר דפוק מהמצב שכבר הייתי בו.
עולם הסמים נפתח בפני, ולצערי הוא והמחלה הולכים יד ביד.
אומנם אין צורך בהקאות, כי הרי עם כאלה סמים אי אפשר לאכול שום דבר,
התאבון הולך ביחד עם הראש וביחד עם הכל.
איך הכנסתי את עצמי למצב כזה?
לאן הגעתי?
מרגישה כאילו לקחתי פניה לא נכונה בדרך וכאילו אני נמצאת עכשיו בדרך ללא שום מוצא אחר.
צר לי להגיד שקצת איבדתי תקווה,
אני בחורה מאוד אופטימית, שלא תביני לא נכון,
אבל איך אפשר להישאר אופטימיים במצב הזה?
כיף שיש למי לפנות.
מבינה כל מה שכתבת ואפילו נראה לי שאת בשלה לעשות את הצעדים החוצה. את כל כך מבינה עד כמה זה לא באמת עוזר לשום דבר ואת מבינה שאת בורחת מהחיים. הפנייה שאת מדברת עליה היא ירידה מהכביש. את מתארת את חייך בלי זה בצורה יפה ומושכת, נשמע נהדר, יכול להיות שאם תסכימי להכניס לשם גם רגשות פחות נעימים כמו צער, תסכול, כמיהה, פחד, אז לא תצטרכי לשנות את כל החיים שלך כשמשהו כזה קורה. לשלב את הרגשות הלא נעימים בתוך החיים שלנו, לתת להם מקום, לא מיד לנסות להשתיק אותם עם איזה מוצץ. לא לנסות להיות כל הזמן מאושרת בכל מחיר… להסכים סתם להיות. לנשום. ואז יש רגעים כאלה ויש רגעים כאלה, כמו שאת אומרת, אבל אין נסיון נואש לשלוט בזה ולהמנע מזה. מבינה? אולי לא צריך להשאר אופטימיים אלא למרר בבכי על כמה חרא יכולים החיים להיות, ואז בסוף הבכי מקנחים את האף, רוחצים פנים וממשיכים לנשום, יש איזו הקלה, ואחר כך יש אושר גדול. והכל קורה בלי קשר לאוכל או לסמים זה פשוט המנגנון הטבעי של האדם. את מוזמנת לכתוב אלי בפרטי atounh@bezeqint.net, אולי נתפוס שיחה או ניפגש ונפרק עוד קצת את עניין ההתמכרויות הזה. שבת שלום יקרה.
את מביטה במראה
רואה פנים יפות ועדינות
אף קטן וחיוך משגע
אחת חכמה כזאת,
מוכשרת.
אך אבוי, הבטן
והידיים העבות
איך אפשר לחיות כך?
ואת יודעת
שזה מה שעושה אותך את
אז או שתילחמי לנצח
או שתחבקי את כולך.
יש עדכון ממני, והאמת היא שמה שהייתי צריכה באמת בשביל לסיים עם הפרעות האכילה זה חיים עצמאיים, מגורים בקיבוץ שקט, וחיים בקומונה עם אינטראקציה חיובית עם אנשים.
לא יודעת אם מוקדם מדי לשמוח, אבל עבר יותר מחודש ואני חושבת שאני וההפרעה נפרדות לשלום.
תודה רבה על כל השיחות איתך, אני מאמינה שהן בנו את הבסיס לחיים החדשים האלה.
שיהיה יום נפלא! 3>
היי אהובה יקרה, צמרמורת עוברת בי כשאני קוראת את דבריך, וזאת מכיוון שהאמת הפשוטה שאין שום דבר לא בסדר בנו, למרות כל מה שמנסים למכור לנו. אנחנו פשוטים וטובים ואוהבים וזה הטבע האמיתי שלך שמבצבץ ומלבלבל איזה כייף לשמוע. תודה על העדכונים המופלאים שמחזקים פה את כולנו, המשיכי להנות מלאכית מתוקה, יום נפלא וסופש רגוע גם לך 🙂
איזה יופי תארת את מודל היופי וסכנותיו, על מה אנחנו מסתכלים ואיך אנחנו שופטים, וההבנה והרצון להכיל ולקבל את מי שאני, ואפילו את קודם כל ראית את כשרון כי זה הרבה הרבה יותר משמעותי מירכיים או בטן, ברגע שאנחנו מסכימות להפסיק להיות קישוט סביבתי אז קל יותר לאהוב כל חלק וחלק בי, כי הרגליים החזקות לוקחות אותי קדימה למקומות, והידיים יכולות ליצור, שזו משמעות החיים באמת, ליצור, לאהוב את היצירה ואת חברי לדרך, בשל מי שהם ולא בגלל איך שהם נראים, ואותו דבר לגבי עצמי.
אני לא מאמינה שהחזקתי אץ עצמי חוץ מפעמים שהקאתי במשך השבוע אבל הספקתי בהמצע ממש בהתחלה שעוד לא יצאה כלום מהגוף אולי רק טיפה וזה השג הכי גדול מזה הרבה זמן שהצלחתי כי להפסיק הקאות בהמצא זה דבר קשה ובכלל להחזיק תעצמי שלושה ימים רצוף בלי זה השג אדיר אני מרגישה את זה שאני בהחלמה ולאט לאט כבר הקאות לא היו בכלל זה כזה אושרר כי ךהקיא זה סתם בזבוז זמן של חיים יקרים חבל לבזבז זמן על הקאות מהשאר לצאת ולבלות ולהנות בחיים מאוכל מאנשים מהסביבה מהכל אני מחזיקה תעצמי ומקווה שעוד קצת אני יעבור את זה לגמרי ויחזור להיות מי שהייתי פעם שמחה מאושרת ונהנת מאוכל לא בוכה ומקיא
יקרה מתוקה מסכימה עם כל מילה שלך. אנשים ובמיוחד אנחנו אוהבים שינויים קיצוניים ודרמות גדולות אבל שינוי קטן פחות מפחיד את המוח ועושה הבדל משמעותי כי כבר את מבינה שזה לא חקוק בסלע אלא אפשרי לנענע קצת את הספינה הזאת. בזמנו קראתי על ניסים, אני יודעת זה לא ממש נפוץ לקרוא על ניסים אבל מה לעשות זה מה שעניין אותי וקראתי והיה כתוב שאין הבדל בין נס קטן לנס גדול, נס הוא נס. אז בנימה הזאת אני מוקירה את ההפסקה של ההקאה באמצע בדיוק כמו כל שינוי אחר שמישהו יצליח לעשות. גם להגיד לעצמי כל הכבוד במקום כל מה שאמרתי עד עכשיו זה שינוי מהותי ומהמם. אז תעשי חיים יקירה, אני נוסעת למסיבה בפרדס חנה מתגעגעת כבר לרקודדדד 🙂 נשיקות וחיבוקים לך ולכל הבנות היקרות פה וגם הבנים.
אני שנים בתוך הגועל הזה, אף אחד לא יודע! אני היום כבר אמא ל 3 ילדים ולא מצליחה לצאת מזה! כל כמה חודשים אני לוקחת את עצמי בידיים, מתחילה דיאטה או אכילה מאוזנת וכשאני רואה שאני לא יורדת בתדירות שאני רוצה אני חוזרת להקאות, אין מצב שאדבר על זה עם אף אחד, לא מסוגלת לפנות לאף אחד, רוצה להתמודד עם זה לבד, אבל איך? אני צריכה לקרוא יותר חומרים? לנסות להבין מה זה באמת עושה לגוף שלנו ? לחשוב על הילדים שלי שלא ארצה שהם יעברו את זה? תני לי כמה טיפים להתמודד, בבקשה, תודה רבה.
כמו שכתבתי כאן כמה וכמה פעמים וגם בספר – אלף פעם ניסיתי להפסיק ולא הצלחתי, ובפעם ה1001 הצלחתי. מאז לא הסתכלתי לאחור. יש דברים דומים מאד אצל כולנו ויש את החידה המיוחדת של כל אחת. על החלק הדומה אני ממליצה לך לקרוא כאן כמה אחורה שיש לך כוח, תקבלי הרבה אינפורמציה אני מבטיחה לך. שנית על החלק המשותף לנו את יכולה גם לקרוא בספר, כי באמת כתבתי שם די הרבה דברים שיכולים לעזור למישהי לצאת מזה לבד ברגע הנכון שלה. הצעה שלישית לי אליך זה לכתוב לי בפרטי, וכך נוכל להסתכל גם על החידה המיוחדת שלך ולראות איך עוד יותר לדייק לך את הדרך החוצה. atounh@bezeqint.net. מאחלת לך לראות דרך הסורגים את הדרך היפיפיה שבחוץ, להאמין בעצמך ולצאת לשם בקלילות ובשמחה. שיהיה סופש נעים ורגוע לכולנו.
מושלם הפורום הזה ,איך לא הגעתי לפה מזמן… אני לא בשלב שאני מסוגלת לפתוח את הדברים או לדבר על זה אפילו לא עם מישהי שאני לא מכירה, היום קמתי בידיעה שאם אמשיך עם זה פשוט לילדים שלי לא תהיה אמא נורמלית וכרגע אני רואה את הילדים מול העיניים, אלחם בזה בכל הכוח, הלוואי והכוחות שיש לי ברגע זה ימשיכו, כבר הייתי בשלב הזה אבל העובדה שפתחתי את זה פה בפורום אומנם לא הזדהיתי אבל הוצאתי את זה זוהי כבר הקלה! אין ספק שאגיע לפה הרבה, אפילו את הדף אני פותחת בגלישה בסתר שחלילה בעלי או הילדים לא יעלו על זה… כל יום שאעבור ללא הגועל הזה אגיד תודה לכולכן ולך חניתה במיוחד.
מחכה לך בצד השני 🙂
אני כל כך גאה בעצמי, כבר ארבעה ימים שלא דחפתי אצבע ולא נגעתי מעצמי, הלוואי ואלוהים יתן לי את הכוח להמשיך ככה, אוף מרגישה כל כך טוב והמשקל הוא עדיין חשוב אבל אין התקפי בולמוס ואני מצליחה לשלוט ברעב שלי כך שאומנם לא ירדתי במשקל אבל לא עליתי שזה מה שהכי חשוב לי, ויש לי הרבה יותר זמן לחשוב ולהעסק בדברים אחרים, פתאום בא לי יותר לצאת מהבית, אני אמשיך לעדכן פה כי אתן נותנות השראה וכוח נשיקות.
תודה שאת משתפת זה אכן נותן כוח גם לאחרות וגם לך עצמך זה יתן כוח בפעמים שתרצי להזכר כמה שמחה הבאת לתוך חייך, את בעצמך. תענוג לשמוע אור ואהבה 🙂
זו שאלה די שונה מהמון שאלות שיש פה אבל אם אני לא יודעת כמה קלוריות אני מוציאה אני לא מסוגלת לאכול שום דבר ולא יכולתי למצוא תשובה ברורה בשום מקום
יקירתי הדרך הכי נוחה לעבוד עם קלוריות זה כמו חשבון בנק, כל קילו שאת רוצה לשמר זקוק ל31 קלוריות ביום כדי לשרוד, כמו פרח שזקוק למים כמו מכונית שזקוקה לדלק. אם תקחי משקל סביר ולא רזה מדי את יכולה לספור כמה קלוריות הגוף שלך זקוק ביום אבל תזכרי שזה רק הנחיה כללית כי זה גוף אדם ולא רובוט, זה אורגניזם חי וחכם ומאזן את עצמו לאורך ימים שבועות וחודשים ולא כל דקה מחדש. אם תביני את זה תוכלי להיות נינוחה בתוך נושא האכילה ולהגיע לאיזון ולעבור נושא למה באת לעשות בחיים האלה עם הגוף הזה, מעבר לאיך הוא נראה וכמה הוא שוקל, מה עושים איתו. תגלי שיש פה גאונות מדהימה שיכולה להסב לך הנאה רבה בשלל פעולות וחוויות, עולם ומלואו, חיים שלמים, מעבר לאיזה כלי תחבורה קיבלתי. לאן נוסעים איתו, מה הנוף שאני רואה בעיניים. האם את העולם או את המספר שעל המשקל שתחת רגלי….
אני לא יכולה כבר אני מרגישה שאני מיצאתי את הקאות את החיים אבל נצחיק שאני רואה עלייה של קילו יום למחרת אני חוזרת להקיא ומה יותר מצחיק שעם אולי באותו יום אני לא מקיא אני אומרת לא נורא עליתי קצת יש את הקאות הם מגנות עלי בגלל דברים כאלה אני לא יכולה לאכול עם המשפחה בחוץ כי עם אני לא מקיא אני יעלה והפחד הזה ששוכן בי ששוב פעם הילדים יגידו לי ישמנה ויתנו לי כפה ברגל ואמרים יש לך שומן מה אני עדיין מלאה אבל פחות ממה שהייתי להגיד את אמת הייתי רוצה להחזיר את כל הקילוגרמים שהיו לי ולרדת מחדש בצורה טובה אבל אני יודעת שאני לא הגיע לזה כי ברגע שאני יחזור להיות מה שהייתי אני יודעת שאני יעשה לעצמי משהוא אז הקאות הם מין מפלט שלי אבל גם הגיהנום שלי והרגשה של אחרי הקאה כמה רגעים אני מרגישה בעניים ושניה אחרי כל הכוח הולך ואז נשאר רק עייפות שאז אני שואלת את עצמי למה עשיתי את זה בכלל יש ימים שהייתי מקיאה והייתי באותו יום שועחת בכלל שהקאתי וזה מפחיד זה כאילו רגיל זה כאילו בסדר יום שלי ואני יודעת שלאט לאט אני גומרת את החיים שלי בצורה הזאת אבל אין לי את התמיכה המשפחה הם אומרים שאפשר לצאת מזה הם חושבים שיצאתי מזה יותר נכון נראלי שמי שלא היה פעם בולמי או עכשיו בולמי לא יכול להבין רק בולמי יכול להבין בולמי ולמה
יקירתי עדן את צודקת שאי אפשר להבין מבחוץ. בקושי מבפנים.. 🙂 יש לי המון מה לענות לך ואני גם שומעת בין המילים את ה"מוסיקה" ששמעת בתור ילדה ובתור נערה" וכמובן כואב לי ובא לי לצעוק צאו כבר מהסרט הזה בני אדם!!! מזמינה אותך לקרוא את הספר אם עוד לא קראת כי אני מדברת על זה שם די הרבה.
במצב כזה שהשומן מבחינתך זה אות קלון שאת צריכה להתבייש לך, כמו שפעם התביישו הכושים וההומואים ובתרבויות מסויימות עדיין רוצחים אותם בגלל זה, אז זה מקשה מאד עלי לומר לך לקרוא מה כתבתי לזו שמעליך שאלה כמה קלוריות וכו… אבל תקראי כי משהו זה יעשה לך, אולי ברמה המעשית לפחות אם לא בנפשית.
אנחנו מצולקות וכואבות והגיע הזמן לחבק ולרפא את עצמינו ולהבין שאף אחד כבר לא יכול לדבר אלינו ככה, שאף אחד זה לא עניין של הסבתא שלו איך אני נראית, וגם אני הגיע הזמן שאחבק את עצמי ואתן לעצמי לחיות. כי אף אחד לא יעשה את זה אם אני לא אעשה את זה ראשונה.
אני מנחשת שיש בך עוד תכונות מקסימות כמו כשרון ויצירתיות וחוש הומור ואהבה וגישה לאנשים שזקוקים לעזרה, אולי אפילו שמחת חיים מתחבאית לה אי שם מתחת לנושא המרכזי שהשתלט על המסך שלך. מאחלת לך להחליף תחנה, לראות את עצמך במלוא יופייך וחשיבותך, להתחיל לעשות דברים שעושים לך טוב, מעבר לאוכל והקאות, דברים שעושים לך טוב על הנשמה. וככה תראי איזו נשמה אדירה יש לך. וזה העיקר.
אני כל פעם מחזיקה את עצמי שבוע אחרי שאני עולה לנשקל ורואה עליה אני ישר חוזרת להקיא ואני לא יכולה כבר זה לא חיים כך אבל אני לא מוצאת דרכים לצאת מזה ודברים שהייתי אוהבת כמו לירקוד ולעשות ספורט אני לא יכולה כי כל הגוף חלש לא מירידה בגלל שאין בוא לא נוזלים ולא אוכל וזה קשה מה שמצחיק זה שפעם לא אמנתי על עצמי להקיא לבולמיה כי ירדתי 15 קילו לבד רק סופרט ותזונה עד אותו יום שראיתי את הבנות עלה בטלוזיה וראיתי כמה הם רזות ואמרתי בחיים אני לא היה כך ונימס לי כל פעם לחכות עד הירידה הבא אז התחלתי קלצר תהליכים אבל לא היה מי שיסביר לי שזה לא טוב והיום אני יודעת שזה הטעות של החיים זה גרוע יותר מכל מחלה כי אתה בעצמך עושה את זה לעצמך אתה הורס ביידים שלך את עצמך ועצוב לי שאין לזה יותר אנשים שמסבירים על זה
חבל מאד שלא מזהירים מפני ההתמכרות הזאת. חבל מאד. אני רוצה להציע לך שתעיפי את המשקל מהבית. זו תהיה ההתחלה של האמנסיפציה הזאת. 🙂 רצה לבילוי עם חבר אהוב, שזה משהו שלא הייתי יכולה לעשות אז כשהייתי מכורה לאוכל ולמשקל ואני מאחלת לכולן להגיע ליום הזה.
ועוד דבר השבועיים הראשונים הגוף מתקשה עם הנוזלים זה לא עלייה במשקל זה נוזלים וזה יורד. צריך סבלנות כשבועיים. אני רואה שאת מבינה את השפעת הטלוויזיה על שפיותך, את כמובן לא לבד בשטיפת המוח הזאת. גם ספורט זה משהו שהגוף אוהב לעשות ולא למטרת הרזייה אלא כי הגוף אוהב להיות בתנועה. וגם מזון זה לא אמור להיות דיאטה, ממלאים לנו את הראש בשטויות. הסוד הוא להיות מאוזן, כל דבר במידה, הכל מותר, לכל אחד יש דברים שיותר מתאימים לו ודברים שפחות אבל אף אחד לא יכול להגיד לו מה, זה ניסוי ותעייה, וגם יש תקופות שאני אוהבת משהו ואחר כך זה קצת נמאס לי והכל בסדר. המקום שבו אנחנו מחליפים את החיים עם אוכל ובורחים בעצם ממה שבאמת מעניין וחשוב לנו לעבר הרעיון שאנחנו אמורים להראות בדרך מסויימת ואז הכל הופך להיות חיצוני. זה הורג את הנשמה, זה נוציא מהכל את הטעם, זה להרוג את הזמן וזה מה שזה עושה. ברור לך שיש דברים היית מעדיפה, ומה שאת מוזמנת לעשות זה להושיט יד לעצמך ולשחרר את עצמך מהכלא הזה. קראי פה, קראי את הספר, שאלי את עצמך איזה חיים בא לך לחיות והאמיני שאת יכולה לעשות את זה, תאמיני כי זה אפשרי.
שלום, כותבת אמא מודאגת, שמחה שגילית פתאם את הפורום,אפשר לשמוע קצת פרטים עליך? האם את מטפלת? כשגילי שביתי מקיאה החלטטי עם עצמי שאני אהיה שם בשבילה וננסה לעשות זאת בדרך נכונה …אך מה היא הדרך? כואב לי לראותה כך ,איך אפשר לשדל אותה ללכת לטיפול לא פסיכולוגי ,טיפול באומנות ,פוחדת שיום אחד יקרה לה משהו ונגיע לבית החולים ,ואז לא יהיה מנוס, ויבקשו לאשפזה ,את זה אני הכי לא רוצה ,עובדת עיצות ,
הדבר הכי קשה בעולם זה לראות את האדם האהוב והקרוב אליך הורס את עצמו, הכי קשה בעולם לעזור למישהו שמכור למשהו ורואה בך את האוייב במקום הידיד. אני מבינה אותך ושמחה לשמוע שאת רוצה להיות שם בשבילה, זה לא פשוט ואנסה מאד לעזור לך לדייק את התדר. לשאלותיך כן אני מקבלת ומלווה לגמילה, אשמח שנשוחח ואף ניפגש ונראה איך אפשר לעזור. הרשי לי להציע שלפני כן אולי תורידי לך עותק אלקטרוני של ספר ההדרכה שכתבתי (פה בלשונית הצמודה) שיש בו גם פרק להורים וגם הרבה נקודות נוספות למחשבה, כולל הסכנות הבריאותיות שמדאיגות אותך וגם דרכים שבהם את יכולה לעזור. זה כבר יכול לתת לך כיוון.
לגבי טיפול באומנות אני מסכימה איתך שזה נהדר, אשמח לשמוע אם זה עבד, נסי אולי להמליץ לה, או ללכת איתה, (לא אמרת בת כמה היא) ולאו דווקא כטיפול אלא כביטוי של קיימות, אומנות, מוסיקה, יש הרבה דברים מקסימים בעולם שההתמכרות מחביאה ומשכיחה, ובסופו של דבר אלה הם חלק מהמפתחות החוצה… לגבי הפחד שלך שתגיע לבית חולים על כך אענה לך בפרטי את מוזמנת לכתוב לי atounh@bezeqint.net בכל מקרה המון בהצלחה קחי אוויר, לפעמים זה לוקח זמן לצאת משם..
שלום אני חדשה כאן אני לוקחת כבר שנים לקסעדין בחודשים האחרונים העלתי מינון ל50 כדורים ליום ואפילו יותר
זה באמת כל כך מסוכן? מה זה יכול לעשות לגוף שלי?
תודה
יקירתי נתחיל מזה שאני לא רופאה וגם לא ממש מכירה את הלקסדין הזה, בזמני היה תה מידרו והייתי שותה את זה מאותן סיבות זה היה די זוועה מבחינת התוצאה. בוא נאמר שאני לא מאחלת לאף אחת חוויית חיים כזאת ושהחירבון הרגיל שהתכוון אלוהים והטבע הוא קצת יותר סימפטי. מאותו צד אפשר להבין שחוויית חיים של לאכול כל הזמן גם היא חוויה חלקית לעומת העושר הגדול של חוויות ורגשות אנושיים חלומות מוגשמים יחסים קירבה חברות אהבה ים פרחים ופרפרים שיש פה. אז השאלה איננה האם זה באמת כל כך מסוכן כי אולי יש דברים יותר מסוכנים וממילא כולנו נמות בסוף, השאלה אם אלה החיים שאת מבקשת לעצמך. וכשתעני על השאלה הזאת בהכי כנות שאת יכולה כבר תביני בעצמך שכל דבר שעושים אותו 50 פעם ביום הוא סוג של חוסר איזון.
החופש הוא באיזון, בכל דבר, במציאת הנקודה שבה אני שלמה עם עצמי באמת, לא בכאילו, לא בהתרסה, מרד, התנגדות והתגוננות, אלא באמת, סוג של מידה נכונה של כל דבר, לא לפספס את הדברים החשובים לי באמת. לגבי שאלתך מה זה עושה לגוף שלך – אני מניחה שזה מייצר תלות. את יודעת לענות יותר טוב ממני, מה קורה כשאת לא לוקחת, האם הקיבה שלך מסוגלת לעכל את האוכל או שהיא מחכה שתעזרי לה. שוב אנחנו יכולות להניח שגוף שעובד בסכרון עם הטבע ולא תלוי בעזרים חיצוניים הוא גוף בריא יותר ומאושר יותר, וכשתחליטי לשחרר את עצמך מהכלא הזה תצטרכי לקחת בחשבון תקופה של החלמה והתרגלות מחדש. בבולימיה זה בדרך כלל שבועיים, אני לא יודעת מה זה במשלשלים נצטרך לשמוע ממישהי אחרת פה, או ממך בבוא העת.
מוזמנת לקרוא פה עוד כמה תגובות ושאלות כדי להבין קצת על הרקע של ההתמכרות הזאת, יש מצב שזה יתן לך חומר למחשבה… שיהיה סופשבוע רגוע ונעים לכולנו.
בעיקר על הזמן שהקדשת והמחשבה בתשובתך
האמת שעשיתי מה שעשית ושאלתי את עצמי האם אלו החיים שאני רוצה לעצמי
והתשובה היא שכל כך רע לי בחיים והמצב אצלי לא יכול להשתפר ,
ואין לי אומץ להתאבד אז בחיים לא אעשה את זה
אז כן אלה החיים שאני רוצה לעצמי כמובן שמקווה שלא אשרוד עוד הרבה זמן ואז הסבל הוא קצר לעומת הסבל הגדול שיש לי בחיים
האמת שהמשלשלים גרמו לי להתאשפז כבר כמה פעמים בגלל רמת אשלגן נמוכה מאוד בדם ובעיות בקצב הלב אני בקושי עומדת על הרגליים
תודה על תשובתך הכנה
🙁 בהתחלה לא ידעתי מה לענות לך. אבל אז אמרתי שאגיד לך בכל זאת רק את זה. גם אני חשבתי פעם שאוכל יכול לפתור את הקשיים. שלפחות אם אני לא אחשוב על הדברים שמבאסים אותי אז יהיה לי פחות עצוב. אבל היום אני כבר מבינה שהאוכל לא יכול באמת לפתור לי שום בעיה, אם כבר אז ההיפך, המעגל האינסופי הזה רק מקשה עלי יותר, לוקח ממני את הכוחות שיכולים היו אולי לעזור לי לשפר את מצבי. כשאני אוכלת "נורמלי", גם במצבים קשים, אני יותר חזקה.
אם את רוצה את מוזמנת לכתוב לי בפרטי, atounh@bezeqint.net
שולחת לך המון כוח ואהבה
ושבת שלום.
המון תודה על התמיכה מחמם את הלב שקיימים אנשים כמוך
היי , אני הבטחתי לעצמי שאני לוקחת את עצמי בידיים אחרי שנתיים וחצי של הקאות לא עוד היה קשה אבל אני מצליחה כבר שבוע וחצי בלי להקיא ובלי בולמוסים אוכלת רגיל ובריא אבל רואה עלייה במשקל כואב לי לראות את זה הבכי לא מפסיק אבל להקיא אני לא חוזרת ! אני מאוד אוהבת להתאמן גם לפני אהבתי השאלה שלי זה אם זה בסדר להתחיל להתאמן ולמה אני רואה עלייה שאני אוכלת רק בריא זה משגע אותי כנראה אחזור להקיא עוד שבוע 😭 זה חזק ממני
עדי יקרה ממליצה לך להוריד לך את הספר האלקטרוני הוא ממש לא יקר יש שם הרבה טיפים שיכולים לעזור לך. קודם כל לדעת שלוקח למשל לגוף שבועיים וזה לא עלייה במשקל אלא נוזלים. שנית לוותר על החלוקה של המזון לטובים ורעים ולהבין שכל דבר במידה אחרת את יוצרת שוב חוסר שיבקש להתמלא, בנוסף אם תלכי לעשות ספורט בשביל הכייף ולא בשביל להיות מושלמת לפי מודל היופי אז יש באמת סיכוי שאם תעשי דברים בשביל הכייף שבהם אז את משוחררת מבית הכלא הזה…. תקראי זה יכול קצת לעזור לך… והמון בהצלחה!
תודה ❤️❤️
אקח ממך כוחות, תחזיקי מעמד! בואו נפתח קבוצת תמיכה פה, נחזק אחת את השניה, ממחר אני מתחילה!
חניתה יקרה אין עלייך! קראתי את מה שכתבת לגלה הכואבת, איך אני מכירה את הכאב הזה. ..רק ה' יודע. כאוס אחד גדול. .ושאלה אחת שחותכת בבשר הלב "של מי החיים האלה לעזעזאל " מי רוצה אותם בכלל ולמה לא שאלו אותי לפני שתקעו אותי פה? לא היה מי שיגיד לי את הדברים שאת אומרת פה לבנות. אין עלייך. את אור גדול! את עושה פה עבודת קודש ממש! אני אוהבת אותך ומודה לך. כל כך הרבה שנים לקח לי, ועדיין לוקח. ..לסובב את הפרוג'קטור פנימה להתחבר למהות לתכלית לטוב האמיתי, לנשמה שבי, לנשמה שאני. כמה העולם מבלבל.. כמה רעש הוא עושה.. .כמעט ולא שומעים. אבל הוא ישנו. ..בפנים. ..הקול שכמעט ונדם מרוב הבהלה. .ומי יבוא ויגיד לי עכשיו. ..תרגעי נשמה הכל טוב. ..תינשמי. .קחי אוויר תני לגל לעבור. ..הוא יעבור ואת תשארי. .ואני איתך את לא לבד. .יבואו ימים אחרים את תראי. ..רק תנשמי ואל תשכחי מי את באמת. .
כבר הרבה זמן שאני בסיפור הזה. לפני שנה הכרתי את חניתה ואת האתר הזה והספר המדהים שהיא כתבה. חשבתי שזה ישנה משהו- זה שינה אבל כנראה שאפשר רק להכות במפלצת אבל לא להרוג אותה. המפלצת בשם בולימיה חזרה. בתקופה שבה אני בסיןם תיכון, עם כל החרדות הדיכאונות וכל הפחד מהעתיד- הבולימיה מצאה גל מצויין לגלוש עליו והצטרפה לחגיגה. ולי? חחחח אני כבר חסרת כוחות. עייפה נפשית,פיזית, מרוסקת,שבורה. אין לי כוח לכלום. אני לא רואה שום דבר בעתיד שיכול להשתנות כבר. אני לא מצליחה לחשוב על כלום חיובי. ואיזה כיףףףף לי אני הולכת להיות עצמאית סיימתי תיכוון!!! לא . ממש לא. אני הולכת להתקע עם עצמי ועם המפלצת המסריחה שבתוכי . אני הורסת את עצמי ואין אף אחד שיציל אותי. אין לי כוח לנסות שוב . אז זה כל יום לקום ולקוות שיהיה נס. אבל לא יהיה . לא מאמינה שזה חזר. לא מאמינה שהחיים שלי תמיד כאלה חרא. לא מצליחה לשלוט על כלום כבר . בא לי להעלם. א י ן ב י כ ו ח ו ת . גם תכלס? לא אכפת לי מכלום. אני יודעת שהכל הולך להיות רע. וולקם טוב מיי שיטי ליייף.
גלה מתוקה שלי, אני מבינה את כאבך ופחדיך, אני רואה סביבי מסיימי תיכון אבודים, הלחץ מה לעשות ולאן ללכת מול כל הציפיות הבלתי סבירות והעובדה הפשוטה שלא נתנו לנו באמת כלים לבחור מה אנחנו רוצים אלא בעיקר עד היום לימדו אותך מה שהם חשבו שאת צריכה לדעת. גם אחרי הצבא יש לאנשים את הבעיה הזאת שהם רגילים שכל הזמן נותנים להם הוראות. עכשיו באמת צריך לאט לאט ללמוד ללכת בכוחות עצמי ולאן שבאמת בא לי, זה הזמן שאני מוזמנת לשאול את עצמי מי אני וזה תהליך חדש ומפחיד. מכיוון שהתרגלנו שהבולימיה מרפדת את חיינו ואנחנו נותנים לה כוחות להרגיע אותנו באופן זמני, טבעי שתפני אליה בעיתות לחץ וקושי. ככה גם אמרו לי בזמנו ואכן לקח לי 11 שנה לצאת מזה לגמרי. כל פעם מחדש להבין שזה לא באמת עוזר לי, שזו אשליה ממכרת ולמעשה רק מקשה עלי את ההתמודדות פי כמה וכמה.
אל תתיאשי, תני לגל לעבור, תרשי לזה להיות, תני לבכי ולחרדה לבוא לידי ביטוי, בטאי את זה בכל דרך, עד שיגיע הרגע שתרצי לחיות מחדש. הרגע שבו תקומי ותגידי שוב די. וכשיגיע הרגע הזה, מסונכרן כמו כל רגע בחיים האלה, יהיו לך הכוחות שוב לשחרר את המיותר. את ככ חזקה, הוכחת את זה בעבר, הצלחת בגיל צעיר מאד מה שהרבה מאד לא מצליחות, ואני יודעת שבבוא הרגע, אולי מחר ואולי עוד שנה, את תקומי ותתנערי שוב מכל זה ותעיפי גם את היאוש קיבינימט.
יש בחיים הרבה מאד דברים יפים, אני גם לפעמים שוכחת, שוכחת לחיות, שוכחת לראות את הים, את השמש, את האנשים והאהבה סביבי. שוכחת לפתוח את העיניים ואת הלב. כאלה אנחנו, שוכחים זוכרים, וצריכים למצוא את הדברים שבאמת חשובים לנו כי הם אלה שמזכירים לנו מה באנו לעשות כאן. מה יש פה לעשות. בלי שיפוט, בלי לחץ, בלי חובה לאומית, סתם לחיות, הכי פשוט שאפשר.
https://www.facebook.com/boureu/videos/1714927858536568/
חניתה יקרה אין עלייך! קראתי את מה שכתבת לגלה הכואבת, איך אני מכירה את הכאב הזה. ..רק ה' יודע. כאוס אחד גדול. .ושאלה אחת שחותכת בבשר הלב "של מי החיים האלה לעזעזאל " מי רוצה אותם בכלל ולמה לא שאלו אותי לפני שתקעו אותי פה? לא היה מי שיגיד לי את הדברים שאת אומרת פה לבנות. אין עלייך. את אור גדול! את עושה פה עבודת קודש ממש! אני אוהבת אותך ומודה לך. כל כך הרבה שנים לקח לי, ועדיין לוקח. ..לסובב את הפרוג'קטור פנימה להתחבר למהות לתכלית לטוב האמיתי, לנשמה שבי, לנשמה שאני. כמה העולם מבלבל.. כמה רעש הוא עושה.. .כמעט ולא שומעים. אבל הוא ישנו. ..בפנים. ..הקול שכמעט ונדם מרוב הבהלה. .ומי יבוא ויגיד לי עכשיו. ..תרגעי נשמה הכל טוב. ..תינשמי. .קחי אוויר תני לגל לעבור. ..הוא יעבור ואת תשארי. .ואני איתך את לא לבד. .יבואו ימים אחרים את תראי. ..רק תנשמי ואל תשכחי מי את באמת. .
אני חיה באיטליה ואני ממש היום (הבירוקרטיה פה גרועה מהארץ)התחלתי הרשמה לטיפול אל זה יקח כנראה קצת זמן…כי בכל זאת רציתי לתת לזה צ'אנס,מעולם לא עברתי טיפול כלשהו, רק ביקרתי פעמים אחדות אצל פסיכולוג שאינו מתמחה בתחום… בכל מקרה הייתי מעדיפה להיות מטופלת בארץ (:( אך כרגע אין זה אפשרי )אשמח לעצות מכן…תודה רבה
רקדנית זה חלום שלי שפספסתי. אולי את מגשימה אותו, כמו שאמרתי את מוזמנת לכתוב לי בפרטי אם זה יותר מדי חושפני, atounh@bezeqint.net שיהיה המון בהצלחה.
נכנסתי ממש במקרה,כבר הרבה זמן שאנני מחפשת מידע כבר על בולימיה כאילו מעדיפה לזנוח ולהתעלם כאילו זה לא חלק ממני,אך כמו בכל הפרעה ישנן נפילות,אני ממש פוחדת כבר אני החלטתי שאני אעשה הכל בשביל להבריא במיוחד בשביל הילד המתוק שלי מפחדת שישאר ללא אמא ! הבנתי שאם עד היום לא עשיתי זאת בשבילי אז זה הזמן לעשות משהו בשבילו… זה נראה פורום מקסים וומחבק לבעיה כלכך עצובה ומורכבת… חניטה קראתי עלייך כמה שאת מדהימה! כל הכבוד לך על הפורום הזה …
קודם כל תודה על המילים החמות, שנית אני שמחה שאת רוצה לצאת מזה, מאחלת לך המון בהצלחה ובאמת בואי נסתכל על המוטיבציה שלך לשחרר את עצמך מבית הכלא הזה של ההתעסקות באוכל. לצערי אחת התופעות לואי של הדבר הזה זאת התרחקות מאנשים. פשוט רצון כל הזמן לאכול ושיעזבו אותך בשקט. כשזה אנשים מבוגרים הם פשוט חושבים שאת עסוקה או משהו כזה אבל כשזה בני משפחה הם חושבים שהם לא חשובים לך. בן כמה הבן שלך? יתכן שהוא בגיל שהוא לא מבין עדיין אבל התחושה שהוא מפריע יתכן שכבר קיימת בו. אני מאחלת לך מכל לבי לך ולו שתצליחי להעיף ממך את הסחת הדעת הזאת של הבולימיה, שתצליחי לתת לו ולך את ההזדמנות של נוכחות מלאה זו בחיים של זה לפני שכבר יהיה מאוחר והוא יתרגל לריחוק הזה בינו לבין העולם. נכון שזה עצוב שהוא ישאר ללא אימא וזו מוטיבציה חזקה מאד להבריא, אבל אני מזמינה אותך לשים לב אם הוא גדל ללא נוכחות מלאה של אימא, ויכול להסיק מזה שהוא בן אדם לא מעניין או לא חשוב. איטליה מקסימה אני קצת מקנאה בך, ההורים שלי גרו שם שלוש שנים ובאתי לבקר אותם וכבר הייתי בולימית והייתי צריכה להתחבא כל פעם שאכלתי או הקאתי אני זוכרת את התקופה הזאת ברגשות מעורבים…. מוזמנת לכתוב לי בפרטי אשמח לשמוע יותר על תהליך ההבראה שלך וכמובן לעזור בכל דרך שאוכל. אריבדרצי ושבוע מעולה 🙂
היי חניתה דיברנו לפני שבוע בערך קצת עזר לי לקרוא פה ואני מאמינה שלאט אני מתחילה את השינוי ובשנייה אחת הכל חוזר . אני כבר ארבע שנים סובלת מזה ומאמינה שזה גם מה שיהרוג אותי , רק שלאחרונה אחי התחיל לשים לב לשינויים הקיצוניים והתחיל לחקור על הנושא ולהפתעתי הוא אמר לי שיצר קשר איתך אמר לי שדיברתם ווביקשת שאתקשר אלייך , המספר שלך לא היה לי זמין היום והמספר תקין ?
המספר זמין רק ממש לפני שעה נגמרה הסוללה אז מוזמנת לנסות עוד חצי שעה ככה…
היי אני כל שנייה מחייגת אלייך ומנתקת החשיפה הזאת פתאום מלחיצה אותי מאוד מביך אותי לדבר על הנושא איך משחררים את הלחץ הזה 😒
זה באמת מביך ברגעים הראשונים אבל מנסיוני תוך דקה המבוכה עוברת ומגלים כמה דמיון יש בינינו. הערב אני עם המשפחה עד תשע, אחרי זה את מוזמנת לנסות לצלצל. לגבי הסודיות אין לך מה לדאוג אני לא מתכוונת להעביר שום דבר לאף אחד, גם כי אין לי למי וגם כי זה בדיוק יפספס את כל הענין פה. מוזמנת לשלוח ווטסאפ או סמס וככה נמצא את הזמן המתאים לשתינו. בינתיים שבת שלום תנשמי עמוק הכל בסדר.
אוקיי תודה אתקשר היום 😔
אני אמת שמאמינה שלאט לאט אני יוצאת מזה אבל ברגע אחד אני חוזרת לזה למה בגלל שיש דברים שאני אוהבת אבל לא רוצה לאכול בהגזמה כמו פעם ואז להקיא אבל בעצם למה לא למה לאכול בקטן שאפשר בגדול וגם להרזוץ מהר יותר זה הייתה החשיבה הראשנית שלי אבל אחרי זמן מה התחיל כל מיני בעיות כמו חוסר בברזל בסידן בויטמינים אבל לצאת מזה די קשה כי אני רואה את הגוף אחרי שאנו מפסיקה להקיא עולה קילו או שתיים ואני יודעת שזה נורמלי ושזה נוזלים שחסרים בגוף וזה עובר אבל אני פשוט נכנסת לחרדה מה עם זה לא יפסיק בקילו הזה ואני כבר לא יודעת לאן ללכת ומה לעשות כי אני רוצה ילדים אני רוצה חיי אהבה חיי משפחה אני כבר לא יוצאת מהבית בגלל זה כי אני רק חושבת על הרגע שאף אחד לא היה בבית ואני יאכל כל מיני מאכלים ויקיא אותם מה שמצחעק שהגוך שלי נלחם בזה ואני גם אבך המוח עובד לבד זה פסיכולוגי וזה נורא קשה לצאת מזה כי זה הגיע לשםב שזה הרס לי תילדות ולמה בגלל שאני פחדנית , מפחדך מכמה קילוגרמים שאני יודעת שבתזונה וספורט הם ירדו אולי אחרי חודש אבל בסופו של דבר ירדו ומה שמצייק שאני אפילו נחשבת שמנה אני גובה 161 ומשקל 55 אבל כדין לא רוצה יותר לרדת כך כי זה מכאיב זה עושה בעיות בכל הגוף וכאבים נוראיים
אני עולה איתך שלב כי אני מרגישה את הלך הרוח שלך, את התדר שבתוכו את נמצאית, וכמובן שלא רק את ולא רק אני מרגישות אותו. יש בנו כמה מצבים, אני חושבת שתזהי אם אזכיר לך שיש רגעים שהכל טוב ברמות שאחרים אפילו לא יודעים לשמוח ככה. תדר שבו הכל אפשרי ואני יודעת שאני בסדר גמור ואף יותר מזה. תדר שמביא אלי אפילו פרפרים גדולים צהובים או את השיר שאני אוהבת בדיוק בזמן, תדר שכשאני בתוכו הרעיון של בולימיה נראה רעיון אווילי ומיותר ואני סולחת לעצמי שהאמנתי עד עכשיו והולכת הלאה. ואז יש את התדר השני שבו נדמה שהחיים נגמרו מזמן, שאני אדם מת מהלך ושאין לי ממילא שום סיכוי לקבל נקודות על לוח הנקודות של המשחק הזה, ואני אפילו לא זוכרת אם היה משהו שאני אישית רציתי בחיים האלה בכלל.
אז איך עוברים ממצב אחד לשני? איך אני נזכרת שרציתי ועודני רוצה להיות אהובה, ששמתי על עצמי תנאים כי לימדו אותי שיש זכות קיום רק לאלה שכך וכך נראים וכך וכך יש להם עם פוזה כזאת כמו בטלויזיה וכו וכל זה, איך אני נזכרת מי אני ומה בא לי לעשות בעולם הזה?
זו שאלה שלכל אחת תהיה בסופו של דבר תשובה אחרת אליה. זו משימת חיינו, לעזור לעצמינו למצוא את המטרה שתתן לנו חיוך ומשמעות לחיים, גם אם היא זמנית, למצוא מה תוקע אותנו ואילו מחשבות אנחנו יכולות לחשוב ולהגיד לעצמינו כדי להחליף תדר. אני יודעת שלפעמים כשעוזרים למישהו אחר אז נזכרים כמה אוהבים אנחנו יכולים להיות, ואז מתוך האהבה הזאת מגיעה גם אהבה עצמית, כי במקום להסתכל עלי אני מסתכלת על מישהו אחר. אבל יש עוד דרכים, ואחת מהן זה דווקא לקחת אחריות על הבריאות ושמחת החיים שלי. להגיד מיציתי אכילה רגשית, אני מוכנה לבכות ולהיות עצובה כמה דקות, ואז לקום מחדש לרחוץ פנים ולבחור פעילות שבסופו של דבר תביא לי חיוך לשפתיים. אני לא אומרת שהעולם הזה קל במיוחד, בודאי לא בתדר של הדכדוך והיאוש, אבל אני כן אומרת שבידינו היכולת לשנות תדר, וללמד אחרים לעשות את זה גם. ככה לאט לאט או מהר מהר יהיה לעוד ועוד אנשים יותר נעים פה, זה מה שצריך ללמד, אהבה, לא תנאים משקל וגובה, אהבה. כשמסתכלים דרך הלב מתחילים את המסע החוצה מכל תקיעות, את המסע האמיתי אל החופש.
היי חניתה, היי כולן/ם! הרגשתי שאני חייבת לשתף באפליקציה שמאוד עוזרת לי להתגבר לאחרונה על הבולמוסים ועל אכילה רגשית. קוראים לה CountEat.
הרעיון הוא שלפני ארוחה, נכנסים לאפליקציה ועונים על שאלה פשוטה- "את/ה באמת רעב/ה?" ו"מה מידת הרעב שלך?", ובסוף הארוחה עונים על "מה מידת השובע שלך?" וכמה קלוריות *בערך* היו בארוחה.
ה*בערך* הזה הוא יתרון מאוד גדול בשבילי, כי כאן עובר אצלי הגבול בין להיות אובססיבית לבין להיות בריאה ורגועה.
אני לא משתמשת בה כדי לרדת במשקל, אלא כדי לשים לב מתי אני רעבה, ומתי אני שבעה.
בקיצור, ממליצה בחום! מניחה שהיא לא תתאים לכולן, אבל אם היא תעזור אפילו למישהי אחת זה כבר טוב.
אוהבת 🙂
יקירתי אני ממש שמחה על הדיוק שבדבריך כי באמת הקו יכול להיות מאד דק בין המדידה האינסופית שלנו אם אנחנו בסדר או לא ובין פשוט להיות עם היד על הדופק לגבי האבחנה מה באמת עובר עלינו ברגע נתון. תודה על זה לכבוד יום העצמאות ובכלל 🙂 חג שמח!