אני ממש שמנה החלטתי שלא לאכול בבוקר ובצהורים ניסיתי להקיא אבל זה פשוט לא מצליח לי אני צריכה עזרה בבקשה ניסיתי גם ספור ואפילו רזיתי קצת אבל לא בזכות הספרוט אלה בגלל שאני לא אוכלת אני נחשבת בולומית בבקשה תגידי לי שלא!
יש לך מה שנקרא בימינו "הפרעת אכילה". יש לזה כל מיני ביטויים ונסיונות אבל המשותף לכולן שכל היום חושבים ומתעסקים באוכל.
המחשבה שאני לא בסדר כפי שאני, שאני צריכה לשנות את הגוף שלי, משתלטת על החיים והופכת אותם רדודים ועצובים.
את יודעת שבגיל 13 הגוף שלך עוד לא התארגן על עצמו. עוד תגבהי ותשתני פעמים רבות. זה כמו לצחוק על תינוק שיש לו רק שתי שיניים… את עוד לא יודעת איך תראי, איך אלוהים צייר אותך.
גם בינתיים וגם כשכבר תכירי את עצמך הבוגרת, אני ממליצה לך לחשוב החוצה ולא פנימה. כלומר מה אני יכולה לעשות עם הגוף הזה, הראש הזה, הידיים האלה, הדמיון, הכשרונות, איך אני יכולה להביא את עצמי לידי ביטוי בעולם הזה. אילו חוויות אני רוצה לאסוף.
זה אמיץ, כי בחברה מספרים לנו שרק אלה שנראים כך וכך הם אלה שיקבלו את המתנות מהחיים. זה שקר.
מי שפוקח את העיניים ליופיו של העולם ואוהב את עצמו הוא העשיר שמקבל את המתנות. ולא פעם אלא כבר עכשיו, ברגע זה של תודה שאני חי.
אם הבנת אותי אולי חסכנו כמה שנים, ואם לא תקראי את זה שוב עוד כמה זמן עוד פעם, המפתח הוא לקבל כל רגע את עצמינו באהבה כפי שמגיע לנו. זה לא תלוי בשום דבר.
ודאי לא באיך שאני נראית. ומה דעתו של מישהו על איך אני אמורה להראות. זה כל כך עצוב שרק לחלק קטן מהאוכלוסיה יש "זכות קיום"… זה לא כל כך הגיוני…
אז את לאו דווקא בולמית או שמנה או שם זה או אחר, את עסוקה באוכל, כמו שאני הייתי 11 שנה.
אני לא אומרת שהיום חיי מושלמים, אבל את המרק שהכנתי אני הולכת לאכול בהנאה רבה וממש לא לחשוב אפילו על השפעתו על הגיזרה שלי. ואחריו אלך לנוח, ולראות סרט, לקשקש עוד קצת בפייסבוק ואלך לישון. ופעם הייתי עוד אוכלת עוד ועוד ומקיאה ואוכלת שוב ומקיאה שוב עד שהייתי קורסת ביאוש ותשישות על המיטה.
אפשר לנצח את זה. ואפשר להרוג את זה כשזה קטן. שזה מה שאולי את יכולה. לא מצליחה להקיא? תשמחי!! תהיי לך קצת שמנמונת עד שהגוף שלך יחליט להיות משהו אחר. זה החלום שלי בשבילך.
היי, לא יודעת איך זה עובד, ולא יודעת ממש אם בכלל אקבל תשובה. אני עוד מעט בת 17 מכיתה ז הנושא של אוכל, של הכמויות שאני אוכלת ואיך שאני ניראת הפריע לי, כשהייתי צעירה יותר המבנה שלי איפשר לי לשמור על הרזון ולא הייתי אוכלת הרבה בכלל, זה כל הזמן הפריע לחברות שלי אני זוכרת, אבל אני לא ראיתי בזה בעיה, ופשוט המשכתי עם שלי. עכשיו אני עולה לכיתה יב ונמאס לי לחיות מסביב לדבר הזה זה באמת מעיק ומדכא אותי מאוד, אני כבר לא מצליחה לשלוט בעצמי כמו פעם, אני יכולה לא לאכול יום שם חוץ ממשהו קטן ואז יום למחרת לאכול המוןן, אני עושה הרבה ספורט במהלך השבוע כך שאני יותר מסודרת עם האוכל אבל כשמגיע הסופש אני אוכלת המון ביחס למה שאני רגילה ואז אני נכנסת לדיכאון ואני כל הזמן חושבת על הרגע שאני אלך להקיא בו, אבל הוא אף פעם לא מגיע או שאני עם המשפחה שלי או שאני לא מצליחה, אולי מהפחד ומהלחץ הגוף שלי חוסם את זה, אולי אני לא דוחפת מספיק עמוק, אבל זה לא עובד, אני מגיעה למצב שיש לי רק בחילות וזהו. כיאלו אני אוכלת משהו ואני לא מצליחה להרגיש שאני שבעה עם שהאוכל עומד לי בגרון ואז אני נכנסת לסרטים. נמאס לי לראות את החברות המושלמות שלי, כולן יפות רזות ואני לא דומה להן בשום צורה, הן כל הזמן אומרות לי שאני יפה ורז אבל הן אומרות את זה רק בגלל שלא נעים להן, אני בטוחה. אני נורא חסרת ביטחון, הפנים שלי לא במצב טוב בכלל ורק עכשיו התחלתי לקחת גלולות ואני מקווה שזה יעבוד אחרת אני אתחרפן, אני לא מבינה למה אני לא מצליחה להגיע למקום שבו אני שלמה עם עצמי ואוהבת את מה שאני רואה, אני פשוט מתוסכלת מזה שזה כל הזמן בראש שלי, הצום הניסיון להקיא, האוכל, הבטן השומן, היריכיים, ואני מקנאה, אני מקנאה כמעט בכל מי שאני רואה אבל אף פעם לא בעצמי.
היי יש לי חברה בת 15 והיא ממש שומרת על המשקל שלה ובודקת כל הזמן קלוריות ומתעסקת בזה המון ועושה הרבה ספורט ולפעמים לא אוכלת למשך הרבה זמן.
היא לא מספרת לי את זה אבל אני מכירה אותה מספיק טוב כדי להבין שהיא משקרת והיא לא באמת אוכלת.
הקטע הוא שהיא לא רזה במיוחד. היא דיי סבירה, BMI בין 19 ל20.
יכול להיות שזה הפרעות אכילה ?
קודם כל יפה שאתה שם לב שהיא אובססיבית לגבי הגוף שלה. אני לא מהממהרות לקרוא לדברים בשמות, כל אחת והורסיה שלה על איך היא לא מקבלת את עצמה באהבה.
בזה אתה כמובן יכול לעזור. להגיד לה שהיא מקסימה ואתה אוהב אותה ככה כפי שהיא, לתת לה מחמאות על דברים שהיא עושה ולא רק על איך היא נקראית, לעשות איתה דברים ביחד שלא קשורים לאוכל. לעשות יחד ספורט שמטרתו כייף, כמו מטקות, משהו שהמטרה שלו לא לרזות אלא להנות.
אם היא הייתה אוכלת המון ונשארת רזה הייתי שולחת אותך לעשות איזה בדיקה קטנה, אבל אם היא לא אוכלת אז זה כבר המחלקה של האנורקטיות. כל זמן שהיא לא רזה מדי, תנסה פשוט להחליף נושא בדיון ביניכם, ואם היא תתחיל להיות רזה מדי – אז תצטרך לדבר עם מישהו כי זה כבר סכנת חיים.
מאחלת לכם אהבה גדולה וארוכה
חניתה
היי חניתה
אני בת 16 וחצי ואני בולמית.. אני בולמית כבר כמעט שנה..
היו לי כל מיני בעיות עם ההורים שלי, האחים שלי, עם בנים, עם החברות כל מיני ומה שקרה זה שהתחלתי לאכול… הרבה… ואז התחלתי להקיא ולשנוא את איך שאני נראית. זה הגיע למצב שהייתי גונבת אוכל מהארון ממתקים שלנו בבית ואוכלת שתי קופסאות של עוגיות לבד במקלחת כשהמים פתוחים כדי שלא ישמעו אותי.. הייתי מקיאה יותר מ10 פעמים ביום! ואז יום אחד הכל הסתדר (בערך) נהייתי ביחד עם זה שרציתי כל כך הרבה זמן והייתי כל כך עיוורת ל'אהבה' שכלום לא עניין אותי- הפסקתי להקיא, ולא משנה מה הוא עשה לא היה אכפת לי (והוא עשה הרבה דברים שהייתי צריכה לכעוס עליו בגללם) ואז יום אחד פתאום בלי שקרה משו הוא נפרד ממני ונכנסתי לדיכאון- חזרתי לאכול הרבה ולהקיא הרבה ומצבי רוח שלי התחלפו בשניות, הייתי מסתגרת בחדר עם מוזיקה חזקה- ובגלל כל זה התרחקתי יותר מההורים שלי ומהאחים שלי ורבנו הרבה יותר (ברמות שאמא שלי אמרה לי שיום אחד היא תתכחש לי ואז נראה מה אני יעשה…)
חזרתי להקיא המון פעמים ביום! הבטן שלי כל הזמן כואבת, השיניים התחילו להצהיב, יש לי חולשה בשרירים (עד כדי כך שלפעמים דברים נופלים לי מהידיים- אני לא מליחה להחזיק אותם), השעיר לי נושר ברמות מטורפות, ואין לי כבר כוחות לסבל הזה ולכאב הזה! מה שעוד ממש מפחיד אותי זה שאני כל כך מיואשת מהכאבים בכל הגוף שלי שהתחלתי לקחת אדיול כדי שלא יכאב לי (כל בוקר 2 כדורים ולפעמים גם בצהריים או בערב עוד 2). חברות שלי התעצבנו עלי שאני כל הזמן בדיכאון ושדי כמה אני יכולה להיות תקועה על מישו (הם לא יודעות שזה כבר לא קשור אליו אלה לבולמיה ולכאבים שכל הזמן יש לי) נמאס להם שאני ככה מורידה להם את המצב רוח והם אפילו אמרו לי שהתחלתי לחשוב רק על עצמי ושהשתנתי! מאז כל הזמן יש לי חיוך על הפנים… הפסקתי להראות לאנשים שקשה לי (וקשה לי מאוד) אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד, ואני לא מצליחה להפסיק לאכול ואז להקיא..
בבקשה תעזרי לי אני כבר לא יודעת מה לעשות!!
יקירתי
אחרי מכתב כזה אני חייבת לקחת נשימה עמוקה. ועוד אחת.
ממה להתחיל?… מזה שכולנו חושבים שהאושר שלנו תלוי בדברים חיצוניים. אם יהיה לי חבר אני אהיה שמחה. אם יהיה לי כסף, אם אהיה יפה בסטנדרטים הנוקשים של החברה, אם אחייך אז יאהבו אותי… להגיד לך שזו לא האמת? שאת יכולה להיות מאושרת בלי כל זה? ואומללה ביחד עם כל זה?
אני כל כך מצטערת לשמוע שהורים עסוקים בלכעוס במקום לנסות להבין ולעזור. אני יכולה להבין כמה זה קשה להם להיות נעולים מחוץ לחייך, אבל כעס ודאי לא יעזור.
את נעולה בתוך לולאה של המחשבה שלך. לולאה של מחשבות. את יכולה לצטט אותן יותר טוב ממני, בשפה שלך.
1. לא נוח לי כרגע, משעמם או מעיק
2. אני חייבת לאכול משהו זה ירגיע אותי בינתיים עד שיהיה פתרון יותר טוב.
3. אוף אכלתי עכשיו אני שמנה עכשיו הבעיה רק יותר חמורה אני חייבת להקיא.
4. איכס הקאתי חזרתי לנקודת הפתיחה מה יהיה איתי החיים שלי אבודים.
עכשיו איפה בתוך הלולאה הזאת היית רוצה לשים את הסטופ? קשה לדעת…
קחי לך כמה ימים ומחברת. רשמי את המחשבות שלך לאורך הלולאה הזאת, בואי נכיר את השפה של המוח שלך, איך בדיוק את מנסחת את הכפתור הזה שאת לוחצת על עצמך. ואז נדע איפה להכנס.
וקחי אוויר בינתיים, תנשמי. את לא לבד בסיפור הזה, אנחנו מאות אם לא אלפים. 🙁
אני בת 18 לפני שנתיים התחלתי בדיאטה נורמלית לחלוטין אכלתי שלוש ארוחות ביום ולאט לאט לצמצם את המזון שלי ואת כמויות האוכל שאכלתי.הייתי משקרת לכולם שאכלתי מחביאה אוכל כדי שאמא שלי לא תראה שלא אכלתי בבית ספר את הפרוסות זרקתי כל יום ויום לא הייתי אוכלת כלום הייתי בצום מוחלט עד שעה ארבע לא הייתי אוכלת ולא דשותה כלום ורק אז בארבע הייתי עושה טובה ואוכלת קרונפלקס או פתית אורז ובערב פרוסת לחם קל של 30 קלוריות הייתי מחשבת קלוריות בצורה מטורפת הייתי כל יום לפחות שלוש שעות ביום ספורט ברמה קיצונית ריצות הליכות כפיפות בטן מתיחות בלי סוף ירדתי 20 קילו שקלתי 53 בפחות משלושה חודשים היו לי תופעות לוואי נוראיות סחרחורות ריחפתי היה לי קר בלי הפסקה המחזור הפסיק לי השיער שלי נשר ההורים שלי שמו לב שאני יורדת במשקל ויש לי בעיה הייתי אצל הרופאה הייתי במעקב אצלה היא הייתה מביאה לי תפריטים לעלייה במשקל וכשהייתי מגיעה היא הייתה רואה שאני רק יורדת במשקל היא התחילה לדבר איתי על זה שהיא חושבת שאני מתדרדרת לאנורקסיה אני זוכרת שממש התלהבתי מהרעיון שייתכן שאני אנורקסית והייתי שמחה מיזה בלב. אמא שלי כבר התייאשה מימני היא הייתה בוכה מיזה שאני ככה היא העבירה את הטיפול לאבא שלי ואבא שלי היה מגיע איתי לרופא שם הרופאה אמרה שהיא כבר לא יכולה לטפל בי וצריך להעביר את הטיפול לטיפול פסיכולוגי.אני זוכרת שאבא שלי היה ממש עצבני עלי וצעק עלי ואמר לי שעכשיו יתחילו לקחת אותי לפסיכולוג ממש נלחצתי מיזה ובאותו יום פתאום התחלתי לאכול ולאכול.. עד שכעבור זמן קצר העלתי את כל המשקל שלי בחזרה ואפילו יותר והבנתי שאיבדתי את האנורקסיה שלי.ואז אחרי שנה שוב ירדתי 15 קילו הייתי מרעיבה את עצמי הרעבתי את עצמי עד עכשיו כל הזמן התעסקתי במה אני מכניסה לגוף שלי הייתי מחשבת שוב קלוריות זה היה מטריד אותי אני מסתכלת המון בראי על הגוף שלי אני בוכה המון מהשומן שאני רואה אצלי בגוף ואז הגיע לי התקפים של אכילה מופרזת הרבה שוקולדים ושטויות ואני מרגישה עכשיו שאני עולה במשקל אני לא יכולה לזוז הבטן שלי מתנפחת לי ברמה קיצונית עד שהגוף לא מסוגל להכניס שום דבר לפה קשה לי לנשום יש לי בחילות ואני מרגישה שאני עומדת להקיא אני מנסה גם להקיא בכוח לקחתי חומרים משלשלים שאני יוכל להיכנס לשירותים. אני לא יודעת מה לעשות אני רוצה כבר לצאת מיזה ולחיות חיים נורמאלים. אני מרגישה צורך כל הזמן להיות לבד להסתגר.
שירן יקרההה
מבינה אותך. לצערי. כלומר לא יודעת איך אנשים מצליחים להיות אנורקסים, כי אני פשוט מאד אוהבת לאכול. אבל אני מבינה שבן אדם מתחיל לחשוב כל הזמן על הגוף שלו ועל כמה הוא עלה או ירד וכמה הוא אכל או צם וכל הסחרחורת הזאת. כל הדיאטות שעשיתי רק שיגעו לי את המוח והגוף. למעשה אנחנו מתערבות בפעולה טבעית של עיכול, שימוש באנרגיה והשלכת הפסולת. הגוף עושה את זה באופן טבעי אם לא מתערבים לו. כמו הלב, כמו הסרעפת.
אני רוצה לשלוח לך משהו, תכתבי לי ל atounh@bezeqint.net
ובינתיים קחי נשימה עמוקה, תעשי את זה כל פעם שאת נכנסת לאנרגיה הזו של "צריך לעשות משהו בקשר לגוף הזה". אולי בעוד זמן לא רב נצליח לעניין את המוח שלך בפרוייקטים שיבטאו את כישורייך האחרים בחיים, משהו שיתן ביטוי למי שאת בפנים, שישאר אחריך לנצח, שלא כמו האוכל שבא והולך.
הי חניתה מה שלומך זאת שירן.. אני השארתי לך הודעה באתר ואת אמרת לי לכתוב לך כאן כדי שתראי לי משהו.. תראי אני כמעט ולא כתבתי לך באמת את כל
מה שאני עוברת כי אני נורא נורא מתביישת בכל מה שקורה לי אני כותבת לך את זה ואני כולי עם דמעות כי זה קשה לי המצב הזה אני מתמודדת עם זה לבד לבד חבר שלי בערך יודע מה עובר עלי הוא יודע שיש לי הפרעות אכילה והוא סובל המון המון באשמתי אני רק גורמת לו לייסורים. אני לא במצב הכי טוב עם ההורים שלי של לבוא ולדבר איתם ולהסביר להם מה קורה לי בדיוק.אני בטוחה שהם יודעים שיש חי הפרעות אכילה. אני מגיעה למצב שאני זוללת פשוט בצורה מחרידה ובוטה פשוט כל מה שנגיש לי ביד אני ביזבזתי את כל הכסף שלי על אוכל אני מחביאה אוכל ואוכלת אפילו בשירותים אני מפחדת שאנשיפ ייראו אותי אוכלת אני אף פעם לא נהנינתי ממה שאני אוכלת.אני מגיעה למצב שבו אני אוכלת כל היום פשוט כל היום כל שנייה שיש לי עד שהבטן שלי מתה מכאבים וזה מגיע לי למצב שקשה לי מאוד לנשום וללחץ בחזה הדופק שלי לא סדיר כואב לי מאוד ופיזית אני מרגישה שאני הולכת למות פשוט ככה. אני מגיל קטן עם בעיות של הפרעות אכילה והחיים האלו הם פשוט סיוט יש לי מלא סיוטים ומלא פחדים וחרדות בלילה אני לא מצליחה לישון כמו בנאדם נורמאלי אני מתעוררת כל רגע ומתהפכת ולא שקטה יש לי חלומות נוראיים קשה לי מאוד:(פשוט כל כך קשה לי! אני רוצה להתראפות אני רוצה חיים נורמאלים ושקטים לתמיד לתקופה ארוכה פעם אחת אני רוצה לחזור להיות בנאדם שמח ולא בדכאון אני רוצה לחזור להיות ילדה יפה ורזה שיכולב ללבוש בגדים יפים ולא רק בצבע שחור אני רוצה להפסיק לחשוב על האוכל ולהפסיק לזלול כמו בהמה פשוט ככה אני פשוט מחסלת הכול ובכמויות גדולות עד שהבטן שלי ממש ממש מתנפחת לי.
לפני שבוע ניגשתי למרפאה בכללית ובקשתי תור לדיאטנית אמרו לי קודם שאני צריכה הפנייה מרופאת משפחה הייתי אצל הרופאת משפחה והייתי עם דמעות בעייניים אמרתי לה שתביא לי הפנייה דחופה לדיאטנית ניגשתי למשרד וביקשתי תור לדיאטנית ומסתבר שאין בקופה שאני שייכת אליה דיאטנית הלכתי לקופה אחרת במיוחד והלכתי לבדי מרוב שכבר אני מיואשת ונורא קשה לי לחיות ככה אני לא מרגישה שאני חיה אני פשוט מרגישה מתה ממש ככה.ניגשתי אליה סיפרתי לה את מה שכתבתי לך כאן הנא דיברה איתי היא אמרה שיש לי בעיה ושאני לא יכולה לטפל בזה רק איתה אלא עם עוד גורמים הבעיה היא שאני לא ממש הרגשתע מימנה את העזרה לא הרגשתי שהיא מבינה אותי כי זה קשה לי מאוד לחשוף את זה פנים מול פנים ועוד עם אנשים היא הביאה לי תפריט מסודר ולאכול בינתיים רגיל ןמהכול 6 ארוחות… כשהייתי אצלה הרעבתי את עצמי מהבוקר כי אמרתי לעצמי שמאותו יום זהו אני מתחילה חיים נורמאלים ואני אוכלת בריא.. זה היה ביום שלישי ואיך שחזרתע הביתה פשוט טרפתי בלי הפסקה ושוב הבכי וכל הכאבים חוזרים.. נמאס לי קשה לי אני לא יכולה עם המצב הזה אני בדכאון אני מרגישה שהגוף שלי כבר קורס חניתה אני יודעת שאת לא מכירה אותי אבל הרגשתי כל כך צורך לכתוב לך את זה כי אני כבר לא יודעת מה לעשות,״.פפפ
אני כבר לא הרבה זמן בולמית אבל אני משתמשת בשיטת האצבעות וזה ממש לא עוזר כאילו אני צריכה שיטה יותר טובה כי זה יכול לקחת שעה עד שאני מקיעה את יכולה לעזור לי ??!! לגבי שיטות הקאה
היי חניתה,
אני בת 15,שוקלת 48,הגובה שלי 1.52 .
בזמן האחרון התחלתי להתעניין בבולמיה בלי המון ברירה ,
אני לא אוהבת את הגוף שלי זה באמת הדבר היחיד שמצליח לתסכל אותי .
לא יכולה להסתכל על הגוף שלי במראה , חבר שלי לפעמיים בצחוק קורה לי "קציצה" הוא אומר שהוא צוחק אבל אם היתי רזה הוא בכלל לא היה אומר את זה . חוץ מהעניין של ההשמנה אני ילדה מלאה בחברים ושמחת חיים לא רע לי יש לי הורים שכל אחד היה רק חולם עליהם אני לא רוצה לאכזב אותם ! אבל אני רוצה לאהוב את עצמי אני מפחדת שאם אני יתחיל עם הבולמיה אני יתקל בדברים שזרים לי כמו דיכאונות ,בתי חולים ,פסיכולגים ,להתעלף וכ'ו …. (מאשפזים בבתי חולים בולמים ? ) ,אני כמעט משוכנעת שאני ידע לעצור את עצמי אבל עדיין קיים בי פחד ,ניסיתי כל דיאטה אפשרית אני לא מצליחה!!!! להתחשב בעובדה שלא יודעת אם זה נקרא הפרעות אכילה אבל יש המון המון דברים שאני לא אוהבת לאכול .תעזרי לי חניתה מה לעשות ? ומה התוצאות שהבולמיה תגרום לי ? ואיך לא לאכזב תהורים ?ואם זה יפגע במחזור ואני לא יצליח להביא ילדים ? אני במבול של שאלות ……….. תעזרי לי בבקשה ממך:'(
ברור שהרבה דברים יקרו לך בגלל שאת רוצה להיות בולמית אל תישכחי שאם את מתחילה לא בטוח שתוכלי לעצור זו מחלת נפש ואני בולמית ואני לא יכולה להפסיק אל תעשי את זה ואת בכלל לא שמנה המשקל שלך סבבה ואם מפריעה לך מה שחבר שלך אומר לך שאת קציצה תגידי לו שזה לא נעים לך את אומרת בעצמך שאץ מלאה חברים ויש לך חבר אל תעשי את זה פשוט תעשי הרבה ספורט תרכבי על אופניים כל ספורט שאת יכולה אבל אל תיהי בולמית !!!
למרות שבחברה הרדודה שלנו, אנשים ישימו לב לבולמיה שהבנאדם יהיה רזה בצורה קיצונית. ולא מחשיבים בולמים באופן רציני כמו באנורקסיה.
בולמיה זאת מחלה קשה. זה מעגל שאני נמצאת בו כבר שלוש שנים. זה עושה נזקים שמאוד קשה לתקן. ורידים בולטות מסביב לעיניים, זה דבר ראשון. הבולמוסים גדלים, הרגשות אשם.. מתחילים לשנוא יותר ויותר את עצמך. רוצים להסתגר בבית. לא רוצים להיפגש עם אף אחד. שונאים את עצמך ורוצים למות.
מעגל מאוד קשה. שמאוד קשה לצאת ממנו.
לצערי הכל נכון, מה שעונות לך הבנות.
כולנו היינו שם, בנקודת הפתיחה, אולי ידענו ואולי לא ידענו למה אנחנו נכנסות. אולי אמרנו לעצמינו שהסיכוי להיות מושלמת שווה את זה…
אני מאחלת לך להיות אחת מאלה שעוצרות בזמן.
יש מסר בלהיות את עצמך בעולם הזה, המסר הקשה מכולם. לאהוב את הדיל שקיבלנו,להוקיר ולהודות לגוף שמשמש אותנו ככלי להנות ולחוות את החיים. להרים ראש ולהגיד אני משתתפת, ככה, כמו שאני.
ואם קשה לך ואת חייבת לשנות את עצמך בשביל להיות לדעתך שווה יותר, אז אולי תנסי ללכת את הדרך הרגילה בלי קיצורי דרך. כי אין קיצורי דרך, לי לקח 11 שנה לצאת מהמעגל הזה.
איתך בכל מקרה. נשמח לשמוע טיפים להחלטה נכונה.. 🙂
אני ממש רוצה להקיא כי אני ממש לא מרגישהה טוב עם עצמי אבל גם שאני מקיעה אני לא מקיעה הכל אני צריכה להקיא 5 פעמים בשביל שכל האוכל יצא יש שיטות שהכל יצא בבת אחת ???
טוב אז אני עכשיו בכיתה י"ב, כמעט בת 17 ואני ממש ממש שונאת את הגוף שלי(לפעמים גם את האופי אבל זה לא חלק מהעניין כרגע…). אני שוקלת 64 והגובה שלי הוא 1.70. כבר כמה שנים טובות שאני מנסה למצוא את הדיאטה המתאימה בשבילי ומנסה כל מיני דברים, אבל שום דבר לא באמת עובד. לאחרונה התחלתי להכנס לכל מיני בלוגים של פרו-אנה וממש התלהבתי מהעניין, ואמרתי לעצמי שכדאי לי לנסות את זה בתור עוד אחד מהנסיונות הנואשים שלי לרזות(זה סוג של צום ובכללי הדרישה מעצמי היא לאכול בסביבות ה500 קלוריות ליום ולעשות כמה שיותר פעילות גופנית). בהתחלה זה לא היה הכי רציני בעולם אבל לאט לאט זה הפך ליעד של ממש, זאת אומרת שכל אישה או ילדה שהיא לא רזה כמו מקל נראת שמנה עבורי, במיוחד אני. אני כבר לא יכולה להסתכל במראה כל מה שאני רואה זה גוש של שומן, ניסיתי כמה פעמים לדחוף אצבע כשהרגשתי שאכלתי יותר מידי ויש לי בחילה (אני לא מנסה לדחוף אם אכלתי – רק אם אני מרגישה לא טוב, ז"א בחילות וזה)אבל אני פוחדת ולא מצליחה, אחרי שתי שניות אני מוציאה את האצבע. זה כנראה בגלל שיש לי פחד נוראי להקיא מאז שאני ממש קטנה..
אני לא יודעת מה לעשות, אני לא חושבת שמישהו יוכל לשכנע אותי שבנות שהן לא בתת משקל נראות טוב מבחינת הגוף שלהן.
פעם חשבתי שקימורים במקומות הנכונים זה סקסי, היום אני חושבת שעצמות זה סקסי.
פעם ראיתי תמונות של בנות רזות וחשבתי שהן רזות מידי, היום אני לא חושבת שיש דבר כזה רזה מידי.
לסיכום אני פשוט חושבת שאין לי כוח רצון בכלל אחרת הייתי מצליחה! 🙁
י"ב וואו… עוד מעט מסיימת בית ספר, החיים שלך ישתנו.
זה מרגש אותך? מפחיד אותך? יש לך חלומות שאת מוכנה להודות בהם? האם יש דברים שאת רוצה להתנסות בהם?
כשאנחנו חושבות רק על איך אנחנו נראות, אנחנו שוכחות להסתכל לאן אנחנו הולכות. את כמובן לא אשמה בזה שבכל מקום מדברים רק על זה ולא את זאת שהמציאה את הרעיון המעוות שאנשים צריכים להראות כך או אחרת על מנת שיהיה להם זכות קיום או זכות להיות נאהבים.
כשאנחנו נתקעות על המחשבה שאנחנו צריכות לשנות את הגוף שלנו, כל היום נהיה קשור לנושא הזה. החיים נעלמים ונשאר רק הגוף הגוף הגוף. זו לולאה של המוח ואנחנו עובדות אצלה.
צריך הרבה אומץ כדי לראות דרך המנגנון של עצמינו, איך אנחנו מכניסות את עצמינו ללולאה הזו ולא מסתכלות על החיים בכלל. נכון שיש תקופות שהחיים מבאסים ועדיף לא להסתכל עליהם, אבל יכול להיות שכבר כלו המים ואפשר לצאת החוצה, ואם עוד לא היום אז ממש עוד מעט.
בהצלחה שיהיה לך בלאהוב ולחמול על עצמך, את עוד קורבן של שטיפת המוח התרבותית שקודם אתה עולה על המשקל ואז נגיד לך אם אוהבים אותך. בהצלחה ושנה טובה יקירתי.
אני בת 15 בקרוב עולה לכיתה י , 5 גינסים שקניתי בתחילת שנה לא עולים עליי כי השמנתי איזה 11 קילו והפכתי לילדה שבמידה 0 למידה 2 !
באלי למות אני לא יודעת כבר מה לעשות המון אמרו לי שהשמנתי ושהם לא מזהים אותי התגבות מהמשפחה יותר משפילות כמובן שיש לי עכשון עוד סנטר ואני מרגישה דוחה ובאלי לבכות פשוט כול יום
החלטתי לקחת את עצמי בידיים לאכול מה שבאלי ואז להקיא
לצום מתי שנוח לי וככה להוריד במשקל
אני שוקלת 57 קילו ואני מטר 57 זה אומר שאני צריכה לשקול47 אבל אני שואפת ל40 🙂
קו-דם כול את בתהליך של היווצרות. את עוד לא סיימת לדעת מי את ומה תהיי ואיך תהיי. כמו שהיו צוחקים על תינוק שיש לו שתי שיניים למה אין לו את כל השיניים.
זה מגוחך לצחוק על מישהו שהוא בתהליך. בכלל מגוחך להגיב על צורה חיצונית כאילו שזה איזה פשע שביצעת..
אני ממש מצטערת שזה מה שאת צריכה להרגיש.
הלוואי שלא היית צריכה. הלוואי שהיית יכולה לקבל באהבה איך שהגוף שלך כרגע נראה ועד שהוא יגדל ויסתדר לך כמו שקורה לבסוף אם לא מתערבים.
תנסי להציל את עצמך בדרך אחרת – אם את יכולה – ספירת קלוריות. אם את בגובה 157 את בטח רוצה לשקול 50. כל קילו שאת רוצה לשמור זקוק ל35.8 קלוריות כדי לשרוד. זה אומר שאת יכולה בשקט לאכול 1790 קלוריות בממוצע ביום. נסי לשתות כל בוקר שתי כוסות מים חמים או תה ירוק, לי זה עוזר לעיכול יותר טוב של האוכל.
מעבר לזה מתחילה שנת הלימודים, תכיני את עצמך, הילדים שטופי מוח בדיוק כמו כולם. ואם תצליחי לזכור שלמרות שגופך עובר כרגע שינויים ועוד יעבור עוד כאלה עד שיתברר מה נקודת המוצא שלך בכלל, אם תצליחי לזכור שאת נשמה גדולה ונדירה וייחודית, אם תצליחי לזכור שמי שדפוק זה מי שחושב שהוא יכול להקטין אותך בגלל איזה רעיון כלשהו, מי שחושב שכולם צריכים להראות אותו דבר בכל רגע ועוד שלל רעיונות מטומטמים שנותנים להם לדעתם את הרשות לרדת על מישהו או לצחוק עליו.
אם תזכרי שאת מעל כל זה אולי תהיה לך לא רק שנה מוצלחת אלא אפילו שנה שבה הראית לעצמך כמה חזקה את, ואולי תהווי השראה לאחרות שסובלות לא פחות ממך מהשטות הזאת.
עדיף להיות שמנמונת שנה שנתיים מאשר להיות בולמית 11 שנה. ואם תחליטי בכל זאת להשתמש בשיטה הזאת אני מחזיקה לך אצבעות שזה יביא לך את האהבה והבטחון העצמי שאת מחפשת, ולא יגרום לך עוד יותר לזלזל ולשנוא את עצמך על לא עוול בכפך.
היי בתחילת החופש הגדול התחלתי להרעיב את עצמי כמטרה להרזות.
ועכשיו התחלתי גם להקיא ולא אכפת לי אם ינשור לי השיער והציפורניים….
אני בולמית???
עזרה דחוף!!!
זה לא בשליטטתי החב שלי רוצה להפסיק אבל המוח לא רוצה!!
תחילת החופש זה אומר שאת אולי יכולה עדיין לעצור את זה בזמן. תקראי פה קצת ותראי אם זה קשור אליך. אם את כבר נעולה על האנורקסיה אז אני מאמינה שבקרוב הורייך יראו ויתגייסו לעזור. אם את אוכלת בכוונה כדי להקיא אז יש סיכוי שאת בולימית, פחות חשוב ההגדרה ויותר חשוב רמת סכנת החיים. אז תעני לי ותנקדם משם.
היי, קוראים לי שחר,14
אין לי בעית בולמיה או משהו,פשוט צריכה להתרוקן .. בשנה שעברה הייתי כלכך רזה.. ועכשיו פשוט לא.. אני מטר 52 ושוקלת 45 אני יודעת אני לא ממש הכי שמנה או משהו ואולי זה לא הסיפור הכי מעניין שתשמעי אבל זה המקום היחיד שאי עם סיפרתי על זה.. אני כבר שבועות מנסה להקיא אבל אין לי את האומץ.. מנסה והניסיון כושל.. מוציאה את האצבע תוך שתי שניות מפחד.. ואני. כלכך רוצה !!! אני יודעת שזה דפוק אבל חיפשתי באינטרנט דרכים להקיא.. הגעתי לאתר הזה.. קראתי המון ובאמת שזה הדבר היחיד שבערך הוריד אותי מזה עד עכשיו… אני עדיין רוצה ויודעת שזאת הדרך הקלה ביותר. פשוט להקיא מה כבר יקרה… אני קוראת פה ויורדות לי דמעות מהסיפורים , ממה שזה עושה להן , זה נורא… אז רציתי להגיד תודה ושאני לא נכנעת .. אני יתאמץ להרזות בדרך בריאה (לפחות יותר מבולמיה) זה יהיה יותר קשה בהרבה אבל אני כלכך מודה לך ולפורום הזה.. שתדעי שהבטחתי לעצמי שאני הולכת להקיא ! לפחות זה יוריד אותי מזה בזמן הקרוב ושתביני, יש לי אחות בולמית והיא אוכלת מה שבא לה .. אז אני אוכלת איתה אבל.. היא הולכת להוריד את זה ואני לא. וכן אני מודעת לבעיות שזה גרם לה אבל זה פשוט נראה יותר רל.
אני כלכך מודה לך על הפורום .. ואני כלכך רוצה למצוא דרך טובה בשבילי להרזות כי יחסית אל עצמי זו התקופה הכי שמנה שלי 😐
אני כותבת עם צמרמורת, ומאד מעריכה אותך על שאת מקשיבה לנסיונם של אחרים (איזהו חכם אומרים חז"ל…) שזה בדרך כלל הדבר הכי קשה וכל אחד אומר "אצלי זה יהיה אחרת"…
אז אני מאחלת לך קודם כל להבריא מהרעיון שמשהו לא בסדר בך, ואחר כך למצוא דברים שעושים לך טוב ואחר כך לעזור לאחרים לעשות את זה… בקיצור חיים מאושרים!!!
שתהיה לך אהבה, ומוסיקה וים ויצירה, ושנשמע עליך דברים טובים.
מוזמנת לשתף פה מתי שרק בא לך. ותודה על התודה כי לפעמים אני חושבת שאני צריכה לעשות הרבה יותר ולא תמיד יודעת מה ואיך…
קוראים לי שני ואני בת 15 וחצי אני שוקלת 63 והגובה שלי הוא 1.65 הבעיה היא שאני כמורה לגאנק פוד ולא שותה מים או אוכלת פירות וירקות ואני ממש רוצה להרזות כי ישלי צדדים וגם הבטן שלי די בולטת ולכן אני צריכה עזרה החלטתי לנסות כמה פעמים להפסיק לאכול גאנק פוד אבל אף פעם לא באמת הצלחתי … חברה שלי שיותר נמוכה ממני בהרבה ויותר שמנה משו כמו 70 קילו ירדה בחודשיים 20 קילו בכך שלא אכלה כלום.. זה השפיע לה על המחזור ועל החיים כי היא התרגלה ללא לאכול כלום… אני התחלתי לא מזמן לדחוף אצבעות ולהקיא .. אני מאוד רוצה להרזות ולפי מה שניסיתי זו הדרך היחידה שלי לעשות את זה …. בבקשה תעזור לי אם יש דרכים או שיטות אחרות..
היום קשה לי במיוחד. למרות שאני כבר ילדה כל כך גדולה, וכבר מזמן הפסקתי לאכול ולהקיא, עדיין יש ימים שהעצב כל כך עמוק וחונק שאני לא מבינה איך אני בכלל מעיזה לחשוב שאני יכולה לעזור למישהו אחר לחייך.
את חושבת שאם תרזי תהיי מאושרת, וגם אני חשבתי ככה, ולצערי זה מחזיק בדיוק שתי דקות…
אז אני עונה לך אפילו במצב כזה כדי שתדעי שאת לא לבד במקום הנמוך הזה של לא לאהוב. לא משנה אם את עצמך או את העולם. היום גם אני שם.
אולי מחר ואולי עוד שעה כבר ארגיש אחרת, ואולי אכתוב לך שוב ואמצא יחד איתך דרכים אחרות לרזות ולאהוב. אבל בינתיים קשה לי להסתכל על עצמי ולאהוב את מה שאני רואה, אז אני די מבינה אותך. אנשים סביבי אומרים לי שאני יפה ורזה וסקסית, ומידי פעם אני מאמינה להם לכמה ימים שלמים. אבל תכלס גם אז עדיין ישנה ריקנות. המטרה בחיים לא תמיד ברורה לי. עדיין אני מוצאת את עצמי עושה דברים רק כדי להעביר את הזמן, ולא ממש מרגישה את עצמי חיה.
אני הולכת להתקלח. אולי זה ישפר קצת את מצב רוחי.
טוב זה יהיה ארוך..כשהתחלתי את החטיבה ככה התחלתי להרגיש רע עם עצמי לאט לאט.. הסיבה העיקרית הייתה חברה מאוד טובה שלי שהיא מאוד רזה.. בסוף כיתה ז' התחלתי להרעיב את עצמי, ואז כשהייתי אוכלת הייתי מקיאה בתדירות מטורפת.שתי חברות גילו על זה, ולאט לאט יצא שאנשים גילו. כן, אני מודה סיפרתי לחלק בעצמי כי היו ימים שהייתי נשברת ..הייתי כל השנה האחרונה בתקופות טובות ולא טובות. עד שגיליתי שאחת הבנות שגילו על ההקאות סיפרה את זה למישהו שלא רציתי שידע, ואז פשוט חזרתי להקיא. אני באמת רוצה להפסיק אבל לא משנה כמה שיחות היו לי עם חברות והכל, אני עדין לא ירגיש טוב עם עצמי. עכשיו אחרי כל הסיפור אני שוקלת 47 קילו ואני 1.60 , ההקאות גרמו לי לירדה בסוכר שגרמו להתעלפויות. אני עושה ספורט,אני אוכלת נכוןאבל לא משנה מה,אני לא מרגישה טוב עם עצמי..פסיכולוג לא יעזור ואני בטוחה. מה לעשות?
המחלה היא לחשוב שמשהו לא בסדר בי, שאיך שאני זה לא טוב, שאני צריכה להראותלהיות אחרת. ואנחנו לגמרי מאמינות בזה ולמעשה אין לנו איך לא להאמין כי כווווווווווווווווווווווללללללללללללללללללללםםםםםם סביבינו חושבים אותו דבר.
אז איזה סיכוי יש לך נגד אנושות שלמה?
כמה אומץ יכול להיות לילדה אחת שעולה לחטיבה מול כל התקשורת וכל החינוך וכל המשפחות בעולם שבסתר ליבם מקווים שהבת שלהם תהיה הכי שאפה הכיתה. לפי נתונים קבועים מראש.. ביום שהתרבות תהיה לאהוב את האנשים כפי שהם, באמת, לא כסיסמה, וכל אחד יהנה מהעצמו ומחייו, אז זה אולי יהיה מוזר שנערה ששוקלת 47 חושבת שהיא שמנה.
עד אז את נדרשת להרבה אומץ לעמוד מול המוח שלך שמאמין לשטות ולהגיד לו הכל בסדר. מכיוון שהמוח זו מערכת ההפעלה, הסיכוי שלנו מולו לא גבוה. יש סיכוי, אבל זה מאוווד לא קל.
אז על מה את יותר כועסת על עצמך מסכנה, שאת "שמנה" או שאת לא מוכנה לשחרר את עצמך לחיים "נורמלים", וזה שמישהו סיפר למישהו – אם זה מה שיגרום לך להתעורר אז תודה לו. אולי יהיה לך איכפת מעצמך אפילו אם זה כרגע בדרך העקומה של מה חושבים האחרים… אני די בטוחה שכולם רוצים אותך חיה ובריאה. ואת?..
היי, אני נועה אני בת 15 וחצי. לפני שנה התחלתי להקיא בכוונה והיו לי ימים שהייתי מקיאה שבע פעמים ביום. לפני שלושה חודשים חבר שלי גילה את עניין ההקאות וסיפר לאמא שלו שדיברה עם ההורים שלי ומאז התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ותזונאית. מצד אחד, אני מאושרת שהוא גילה וסיפר כי לא הייתי יכולה לצאת מזה בלעדיו אבל מצד שני אני שונאת את עצמי על זה שהוא יודע, על זה שהוא גרם לי להפסיק לעשות את הדבר היחידי שעשה לי טוב. הפסקתי להקיא והפסקתי לאכול. אני מתגעגעת לתחושה של ההקאה, להרגשה של זה בפה, לתחושת הסיפוק שאחרי ההקאה- התחושה הזאת שאפשר לאכול מה שרוצים וכמה שרוצים כי אחכ מקיאים את זה. לא עובר יום בחי שאני אתכנן איך ומתי אני אלך להקיא בלי שההורים שלי ידעו, מצי יהיה לי זמן לדחוף אצבע לפה ולהוציא את כל הטינופת מהגוף שלי. נורא קשה לי אצל הפסיכולוגית, היא לא מצליחה לעזור לי, או שאני יותר נכון לא מצליחה לקבל ממנה עזרה. היא רק מדברת ואומרת צריך לעבוד על זה וזה וזה וזה ולא עובדת על כלום. אני לא יודעת מה לעשות ואחרי שקראתי את התגובות שלכן ראיתי שיש פה את התמיכה שאני צריכה.. אני אשמח אם תענו משהו כי אני ממש רוצה לדבר עם מישהי שתבין אותי..
וגם אני כל היום רק חשבתי איך אני מתחמנת את כולם.
11 שנה.
זה לא כל כך מסובך לתחמן את כולם כי הם מתעייפים ומתייאשים וגם הם רוצים שיהיה להם חיים.
נכון שכייף לטחון אוכל בלי הגבלה, ושוקולד וגלידה זה נורא טעים והכל, אבל אם תשאלי אותי איזה חלק מהחיים שלי יותר נעים וכייפי, עם הבולמיה או בלי, אני חייבת להודות שבלי זה יותר כייף. סליחה אם אני מאכזבת אותך. 🙂
תראי אם את מצליחה לרצות להפסיק, ואם לא תגידי להם שחבל על הזמן והכסף שלהם, שתודיעי להם מתי נמאס לך ורק אז הם מוזמנים אז לבוא לעזור.
עברתי 11 שנה כמו כל אחת באתר הזה, מתמרנת בין משימות החיים לבין הבולמיה, הייתי עצובה מאד ועייפה מאד, כמו רובכן, אחר כך אשפזתי את עצמי בדרום אפריקה בבית החלמה כזה, שאני רוצה להקים בארץ אחד דומה לו אך קצת יותר משודרג ומודרני, לששה שבועות,
ואחרי שש שנים נוספות לקחתי שבועיים חופש מהעבודה והפסקתי להקיא.
אחרי שהכרתי את כל הפינות והתחבולות של החיה הזו, וביקשתי ממנה בחזרה את חיי.
אני לא יודעת בת כמה היית ומה היה המצב הכלכלי אצלך בבית. אבל הגיל שלי והמצב הכלכלי שלי בבית לא מאפשר נסיעות כאלה או דברים דומים. אז מה כן אני יכולה לעשות שיעזור לי?
מצד אחד אני שומעת שאת רוצה להבריא ושמחה שחבר שלך העלה את הנושא כי זה מכריח אותך להתעמת עם זה,
מצד שני אני שומעת שאת מתגעגעת להקאות ולתחושת הריקנות והשליטה באוכל ובגוף שזה נותן לך.
אלה שני כוחות שכרגע פועלים אחד נגד השני, וזה מאד קשה ומבלבל. שתי מחשבות סותרות, מי מהן הנכונה?
כדי לענות על זה אני מזמינה אותך לדמיין לרגע שאין תשובה לא נכונה. זה עניין של בחירה. עזבי לרגע את אמא שלך ואת החבר שלך ותעני לעצמך איזה נועה את מעדיפה. ועכשיו השאלה תהיה כמה את מוכנה להתאמץ בשביל הנועה שאת מאמינה בה. את. לא החבר, לא הפסיכולוגית ולא אמא שלך.
אם את רוצה עוד כמה חודשיםשנים של הקאות – תגידי להם. תגידי להם לקבל את זה וכשתהיי מוכנה את בעצמך תפסיקי, או תבקשי עזרה. חבל על כל התחבולות והתחמונים והשקרים. שידעו ויניחו לך. ואם את בוחרת להתאמץ ולחשוק שיניים ולהתגבר ולהבריא – אז תזכרי שאת זו שבוחרת בזה. גם ברגעים הקשים תזכרי.
עצוב לי כשאני שומעת שאנשים שונאים את עצמם. מאיפה בא להם הרעיון הזה? שוב ושוב אני שואלת את עצמי איך יתכן שאנושות שלמה מאמינה ששמן זה רע ורזה זה טוב. איך כולם חושבים שכולם צריכים להראות אותו דבר.
זה לא הגיוני!
אני בטוחה שיש בך הרבה מאד מה לאהוב, אני יכולה לשאול את החבר שלך, שכנראה שהוא מאד אוהב אותך וזו מתנה גדולה בחיים, לאהוב ולהיות אהוב.
לאט לאט תלמדי לאהוב את עצמך, לי זה לקח כמעט ארבעים שנה, גם אחרי שהפסקתי להקיא לא תמיד אהבתי את עצמי.
היום אני כבר מתה עלי, ומאמינה בסוף טוב.
אז מה את בוחרת?
אם אני אוכלת ארוחה של 303 קלוריות (אמא שלי הכריחה אותי לאכול אז לא יכולתי לא לאכול באותו זמן) ואז הולכת להקיא, יש קלוריות ש"נישארות" בגוף אחרי ההקאה? כי זה מרגיש לי שיש עדיין קלוריות בגוף…אפילו שאחרי ההקאה אני הרגשתי סחרחורת וכימעט היתעלפתי…
לי לדוגמא (בת 13, אני בולמית- כמובן…), בחודש האחרון לא היה לי והמחזור לא סדיר…
ואני יודעת על זה ודיי לא אכפט לי, זה קצת מאכזב אבל עדיף ליהיות רזה ושלא יהיו לי ילדים, מאשר שאני אהיה שמנה ועם ילדים…
לא?
הילדים שלי כמובן מקור שמחה ואהבה אינסופי עבורי. לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיהם. אבל אני אחרונה ששופטת מישהו על העדפותיו.
תזכירי לי למה חשוב לך כל כך להיות רזה?
אני שונאת את עצמי ואני שונאת את איך שאני ניראת וזה די הדבר היחיד (חוץ מזה שאני עוד מאט חותכת לעצמי את הידיים….) שאני יכולה להחליט לבד…
כול פעם שאמא שלי בבית- היא עוקבת אחריי ודוחפת לי אוכל לפה…
כול פעם שאני בבית של אבא שלי- הוא תמיד מדבר וחופר ומציק לי…
לפחות מזל שסבתא שלי שונאת אותי גם ושאני כימעט ולא רואה את סבא שלי כי אז החיים שלי היו עוד יותר חרא…
מתוקה,
להחליט לבד או לתת לאחרים לעזור לי, זו השאלה שעולה מתוך המצוקה שלך. אנשים מחליטים לבד כל מיני דברים, אנחנו מקבלים את העצמאות שלנו לאט לאט בחיים, בעיקר נוכח החלטות המשרתות את החיים ולא את המוות. אנשים שרוצים להרוג את עצמם ואת סביבתם, בדרך כלל מעדיפים לא לתת להם להחליט את זה.
האם באמת זו שמחליטה בתוכך זו את? אולי לא? אולי זה הנוסעת השמינית שיושבת בך ומשכנעת אותך?
אם היית שואלת אותי אם אני רוצה להחליט לבד על 11 שנות בולמיה, מן הסתם הייתי אומרת לך כן, אבל אם אמא שלי היתה קושרת אותי למיטה כדי שאפסיק אולי בהתחלה הייתי מקללת, אבל אחרי תקופה שבה הייתי "נקייה" אולי הייתי מודה לה.
ואם יש לך מצוקה אחרת מעבר לאיך שאת נראית, אם מישהו פוגע בך בצורה שמותך עדיף מחייך? אנא פני אלי ישירות atounh@bezeqint.net
תחשבי שבעוד כמה שנים תוכלי להחליט על עצמך לגמרי לבד, לטוב ולרע, אם תצליחי להתאפק עד אז.
היי..
אני בת 18 ואני נמצאת שנה מחוץ לבית..
אני 1.62 ושוקלת בערך 63…אני ממש לא אוהבת את הגוף שלי..את הרגליים השמנות שלי ואת הטוסיק הגדול שלי.
אני באמת מנסה מלא מלא לעשות דיאטות כמו שצריך ובאופן נורמלי..הבעיה היא שאני כל כל כל הזמן חושבת ר-ק על אוכל.גם כשאני אוכלת אני חושבת כמה קלוריות יש בזה כמה אכלתי מה אני יאכל בפעם הבאה,האם כבר עדיף לא לאכול יותר?זה ממש משתלט עלי בלי שאני רוצה:אני מקיאה לפעמים אבל לא בתדירות גבוה…אני מכירה בזה שיש לי בעיית אכילה ואני יודעת שזה לא בריא ושאני צריכה להפסיק ולמצוא את הדרך הנכונה שמתאימה לי אבל תמיד שיש אוכל טעים במטבח של המשפחה המארחת שלנו אני פשוט מנשנשת מכל דבר הבא ליד.בראוניז,עוגות,לחמים וכו'…בעיקר פחמימות..אני מתארת לעצמי שזה מה שנקרא "בולמוסים" ואני לא יכולה לעצור את זה…למרות שאני מרגישה תחושת שובע זה לא מספיק לי!!!!אף פעם..אני יחליט שאני לא אוכלת קינוח בשבת אחרי הארוחה אבל כשיגישו את כל הדברים הטעימים אני אוכל עוד עוגיה ועוד…ואח"כ אצטער על זה!!!!
אני באמת לא יודעת איך לרזות בדרך בריאה ומה לעשות..אני לא רוצה לסבול מכל הדברים הרעים שקורים כתוצאה מהמחלה הארורה הזאת …אני מקווה שזה כבר לא הרס לי את הגוף.
שלום, אני מסיימת עכשיו כיתה יא , ומסוף כיתה ח התחלתי דיאטות.. שהתפתחו תוך זמן קצר להפרעות אגילה .. הייתי בהתחה אנורקסית ואז עברתי להקאות ללא בולמוסים שאחר כך התפתחו להקאות אחרי בולמוים.. במשך התקופה הזאת היו שתי הפסקות שבהם יצאתי מזה אבל בסוף תמיד חזרתי.. אני ניסיתי לקחת כדורי פרוזאק וזה לא עזר לי אז אחרי שבוע הפסקתי לקחת אותם גם כי שמעתי שהם עלולות לגרום להשמנה.. אני מתוסכלת כבר והגעתי למצב שאני שורטת תגוף שלי ונועצת ציפורניים רק כדי להתגבר על הכאבים שיש לי מבפנים ואני מתוסכלת כבר ! בבקשה, תציעי לי כל דרך שתעזור לי..
יום ראשון בבוקר זה יום מאתגר מבחינתי. אני נעה בין המחשבה אוי ואבוי יש עוד שבוע שלם של ציפיות ממני ומטלות עלי עד שבת הבאה, מצד שני הציפורים מצייצות ויום חדש והחנויות פתוחות ואפשר לעשות כל מיני דברים שבשבת לא.
בין שתי מחשבות אנחנו נעים הרבה בחיים. מצד אחד המחשבה אני חי, אני נושם, השמש זורחת, מותר לי לשיר ולשמוח, מצד שני המחשבה אולי אני לא מספיק טוב בשביל החיים האלה, אולי חושבים עלי דברים לא טובים, אולי אני צריכה לעשות משהו אחר ממה שאני עושה, אולי אני מפגע מהלך לאנושות… אולי האנושות היא מפגע מהלך עבורי.
הקטע שתמיד נחשוב גם את זה וגם את זה, כמו נשימה, את כל הזמן נושמת, אבל פתאום אם אגיד לך תקחי נשימה עמוקה את יכולה לעשות את זה. גם פה, המחשבות ששטפו לנו בהן את המוח, שמשהו לא בסדר בנו ואנחנו צריכות להראות אחרת או להתנהג אחרת, אלה מחשבות שיבואו כל הזמן, עד הרגע שבו תחשבי בכוונה על משהו אחר, כמו נשימה מכוונת – מחשבה מכוונת.
והנה אחת שאני מציעה לך לנסות אותה כמה פעמים היום, תגידי לי אם הצלחת ואיך הרגשת:
"אני ישות שברא הטבע, יפה ומלאת אהבה, נדיבה ורגישה, בתחילת ההתפתחות שלי, בתוך עולם קצת משונה ולא הגיוני. מותר לי לחייך, מותר לי לאהוב את עצמי, מותר לי לחיות".
שלך באהבה
חניתה
חניתה היקרה היום אני חושבת כל הזמן שאני שמנה כל הזמן אני אומרת לעצמי ולחברות שאני ממש שמנה ואני יודעת שאני רזהה אבל זה לא מספק אותי אני מתאמנת הרבה במשך 4-5 שעות ביום ואני יודעת שאני שמנ להיתעמלות כיאלו ליום יום אני רזה אבל להתעמלות לא כי צריך משקל מסוים אבא שלי מת ליפני חודש וחודש אחרי הייתה לי טיסה לתרות בחול ואני חושבת שהתחלתי להיות בדיקאון ולהשמיין אני מוצצאת את עצמי כל הזמן אוכלת ותוחנת וזה מחרפן אותי והתחלתי בשיטת ההקקאות תמיד פחדתי עם להקיא או לא היום הקאתי בפעם הראשונה ואני לא יודעת אם להמשיך כי מצד אחד אני רוצה להיותר צה ומצד שני אני לא רוצה להיות בולמית ואנורקסית מה לעשות ?!? באם אני יכולה להמשיך עם ההקאות אבל ברמה מסויומת שככה לא יקרה לי כלום אני פשוט רוצה רק להוריד 6 קילו ואז לישמור ויותר לא להקיא ולאכול ברמה נכונהו מסודרת ?
תודה מראש:)
מגיל 13 אני מתעסקת במראה שלי, אני היום בת 18 וחצי.
הייתי ילדה מלאה, אבל מאוד חכמה. פשוט התחלתי לעשות ספורט ולאט לאט לאכול יותר נכון. באיזה שהוא שלב באזור גיל 15 זה כבר לא הספיק לי, האוכל ניהל אותי, עוד לא הקאתי ולא הרעבתי, אבל הייתי עסוקה כל הזמן בארוחה הבאה שאוכל וכמה קלוריות יהיו בה ומתי ואיפה להכניס ספורט. הפכתי למשועבדת למראה החיצוני, ורק כאשר הרגשתי שאני מקבלת פידבקים מהסביבה לכך שאני נראת טוב, או כשהגעתי למידה מאוד נמוכה בג'ינס כלשהו, התחלתי להרגיש יותר טוב עם עצמי. עדיין לא מספיק, אף פעם לא הגעתי למצב שבו אני מרוצה ממשקלי.
הזמנים הלכו ועברו, הכל נהיה מעגלי, תקופות בהם יותר נחמד לי עם עצמי ותקופות שפחות, הקאות פעם בהמון המון זמן רק כשבאמת הרגשתי שהגזמתי וגם אז הקאה לא מתוך הפרעה אלא מתוך בחילה אמיתית.
במהלך השנה שעברה, התחלתי דיאטה בריאה מאוד והתחלתי סוף סוף ללמוד בנושא ולאמץ הרגלים בריאים, ואז עברתי משבר מאוד גדול ונכנסתי לדיכאון ורזיתי המון ע"י כך שלא אכלתי. גם כשחלף הדיכאון נהנתי מהרזון הנובע מחוסר האכילה ועברתי לתפריט שכלל בעיקר ירקות. באיזה שהוא שלב התחילו גם ההקאות בכל פעם שהייתי אוכלת משהו שלא נכלל ב"תפריט".
זה התפתח בשנה האחרונה לבולמוסים גדולים ובלתי נשלטים, ולחוסר יכולת לא להקיא אותם.
במקביל אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה לא בריא ושעדיף להיות שמנה מבולימית, ורק כאשר אני לא בצבא ואני בבית ויכולה לשלב ספורט באופן קבוע אני משחררת קצת בענייני האוכל.
כיום הערך העצמי שלי גבוה אך ורק כאשר אני "כוסית". ואני אף פעם לא מרגישה באמת באמת כזו, גם כשיש מספיק אנשים בסביבתי שטוענים שכן.
בזמן האחרון התחילו לי כאבי ראש, סחרחורות, חוסר יציבות, מצבי רוח קיצוניים, תחושת בלבול וחוסר היגיון, חוסר אחיזה בעולם, בכי, ייאוש, תסכול, דפיקות לב מפחידות.
אני לא רוצה להקיא יותר. לא רוצה להיות אובססיבית למראה החיצוני, לא רוצה שהערך העצמי שלי יהיה תלוי מראה.
רוצה חופש. רוצה לחיות ולאכול כמו בנאדם נורמלי!
רוצה שאוכל יהיה רק אוכל.
הכל את צודקת ואת קורבן לשטיפת המוח התרבותית שכולנו מאמינים בה שיש רק דרך אחת טובה להראות וכל דרך אחרת היא בזיון.
בעיני זו תפיסת עולם בלתי הגיונית, ויוצרת סבל מטורף בעולם. כל אחת מאיתנו שמצליחה להרפא היא שגרירה של חופש ורב גווניות בעולם הזה. זה נצחון לא רק על מה אני מכניסה לפה אלא על הזכות להיות מי שאני כפי שאלוהים ברא אותי, להנות מכל חוויה שיש לחוות פה, ים, שמש, מוסיקה, אוכל, אהבה, בלי קשר לאיך אני נראית או מה אני לובשת או כמה חזק הצחוק שלי…
זה נצחון גדול שאחריו כבר קשה לשבור בן אדם על שטויות.
את יודעת את זה כי אמרת את זה בעצמך. שאוכל יהיה רק אוכל, שבוקר יהיה רק בוקר, שערב יהיה רק ערב. מותר לנו לחיות.
אני ממש שמנה החלטתי שלא לאכול בבוקר ובצהורים ניסיתי להקיא אבל זה פשוט לא מצליח לי אני צריכה עזרה בבקשה ניסיתי גם ספור ואפילו רזיתי קצת אבל לא בזכות הספרוט אלה בגלל שאני לא אוכלת אני נחשבת בולומית בבקשה תגידי לי שלא!
יקרה
יש לך מה שנקרא בימינו "הפרעת אכילה". יש לזה כל מיני ביטויים ונסיונות אבל המשותף לכולן שכל היום חושבים ומתעסקים באוכל.
המחשבה שאני לא בסדר כפי שאני, שאני צריכה לשנות את הגוף שלי, משתלטת על החיים והופכת אותם רדודים ועצובים.
את יודעת שבגיל 13 הגוף שלך עוד לא התארגן על עצמו. עוד תגבהי ותשתני פעמים רבות. זה כמו לצחוק על תינוק שיש לו רק שתי שיניים… את עוד לא יודעת איך תראי, איך אלוהים צייר אותך.
גם בינתיים וגם כשכבר תכירי את עצמך הבוגרת, אני ממליצה לך לחשוב החוצה ולא פנימה. כלומר מה אני יכולה לעשות עם הגוף הזה, הראש הזה, הידיים האלה, הדמיון, הכשרונות, איך אני יכולה להביא את עצמי לידי ביטוי בעולם הזה. אילו חוויות אני רוצה לאסוף.
זה אמיץ, כי בחברה מספרים לנו שרק אלה שנראים כך וכך הם אלה שיקבלו את המתנות מהחיים. זה שקר.
מי שפוקח את העיניים ליופיו של העולם ואוהב את עצמו הוא העשיר שמקבל את המתנות. ולא פעם אלא כבר עכשיו, ברגע זה של תודה שאני חי.
אם הבנת אותי אולי חסכנו כמה שנים, ואם לא תקראי את זה שוב עוד כמה זמן עוד פעם, המפתח הוא לקבל כל רגע את עצמינו באהבה כפי שמגיע לנו. זה לא תלוי בשום דבר.
ודאי לא באיך שאני נראית. ומה דעתו של מישהו על איך אני אמורה להראות. זה כל כך עצוב שרק לחלק קטן מהאוכלוסיה יש "זכות קיום"… זה לא כל כך הגיוני…
אז את לאו דווקא בולמית או שמנה או שם זה או אחר, את עסוקה באוכל, כמו שאני הייתי 11 שנה.
אני לא אומרת שהיום חיי מושלמים, אבל את המרק שהכנתי אני הולכת לאכול בהנאה רבה וממש לא לחשוב אפילו על השפעתו על הגיזרה שלי. ואחריו אלך לנוח, ולראות סרט, לקשקש עוד קצת בפייסבוק ואלך לישון. ופעם הייתי עוד אוכלת עוד ועוד ומקיאה ואוכלת שוב ומקיאה שוב עד שהייתי קורסת ביאוש ותשישות על המיטה.
אפשר לנצח את זה. ואפשר להרוג את זה כשזה קטן. שזה מה שאולי את יכולה. לא מצליחה להקיא? תשמחי!! תהיי לך קצת שמנמונת עד שהגוף שלך יחליט להיות משהו אחר. זה החלום שלי בשבילך.
היי, לא יודעת איך זה עובד, ולא יודעת ממש אם בכלל אקבל תשובה. אני עוד מעט בת 17 מכיתה ז הנושא של אוכל, של הכמויות שאני אוכלת ואיך שאני ניראת הפריע לי, כשהייתי צעירה יותר המבנה שלי איפשר לי לשמור על הרזון ולא הייתי אוכלת הרבה בכלל, זה כל הזמן הפריע לחברות שלי אני זוכרת, אבל אני לא ראיתי בזה בעיה, ופשוט המשכתי עם שלי. עכשיו אני עולה לכיתה יב ונמאס לי לחיות מסביב לדבר הזה זה באמת מעיק ומדכא אותי מאוד, אני כבר לא מצליחה לשלוט בעצמי כמו פעם, אני יכולה לא לאכול יום שם חוץ ממשהו קטן ואז יום למחרת לאכול המוןן, אני עושה הרבה ספורט במהלך השבוע כך שאני יותר מסודרת עם האוכל אבל כשמגיע הסופש אני אוכלת המון ביחס למה שאני רגילה ואז אני נכנסת לדיכאון ואני כל הזמן חושבת על הרגע שאני אלך להקיא בו, אבל הוא אף פעם לא מגיע או שאני עם המשפחה שלי או שאני לא מצליחה, אולי מהפחד ומהלחץ הגוף שלי חוסם את זה, אולי אני לא דוחפת מספיק עמוק, אבל זה לא עובד, אני מגיעה למצב שיש לי רק בחילות וזהו. כיאלו אני אוכלת משהו ואני לא מצליחה להרגיש שאני שבעה עם שהאוכל עומד לי בגרון ואז אני נכנסת לסרטים. נמאס לי לראות את החברות המושלמות שלי, כולן יפות רזות ואני לא דומה להן בשום צורה, הן כל הזמן אומרות לי שאני יפה ורז אבל הן אומרות את זה רק בגלל שלא נעים להן, אני בטוחה. אני נורא חסרת ביטחון, הפנים שלי לא במצב טוב בכלל ורק עכשיו התחלתי לקחת גלולות ואני מקווה שזה יעבוד אחרת אני אתחרפן, אני לא מבינה למה אני לא מצליחה להגיע למקום שבו אני שלמה עם עצמי ואוהבת את מה שאני רואה, אני פשוט מתוסכלת מזה שזה כל הזמן בראש שלי, הצום הניסיון להקיא, האוכל, הבטן השומן, היריכיים, ואני מקנאה, אני מקנאה כמעט בכל מי שאני רואה אבל אף פעם לא בעצמי.
https://www.youtube.com/watch?NR=1&v=TCPKzzGHfIQ&feature=endscreen
זה לא רק על זה, כמובן, אבל האנרגיה של ההגבלה המחשבתית התרבותית הכללית, אנשים לא יודעים ולא מבינים ובכל זאת…
היי יש לי חברה בת 15 והיא ממש שומרת על המשקל שלה ובודקת כל הזמן קלוריות ומתעסקת בזה המון ועושה הרבה ספורט ולפעמים לא אוכלת למשך הרבה זמן.
היא לא מספרת לי את זה אבל אני מכירה אותה מספיק טוב כדי להבין שהיא משקרת והיא לא באמת אוכלת.
הקטע הוא שהיא לא רזה במיוחד. היא דיי סבירה, BMI בין 19 ל20.
יכול להיות שזה הפרעות אכילה ?
היי חבר יקר
קודם כל יפה שאתה שם לב שהיא אובססיבית לגבי הגוף שלה. אני לא מהממהרות לקרוא לדברים בשמות, כל אחת והורסיה שלה על איך היא לא מקבלת את עצמה באהבה.
בזה אתה כמובן יכול לעזור. להגיד לה שהיא מקסימה ואתה אוהב אותה ככה כפי שהיא, לתת לה מחמאות על דברים שהיא עושה ולא רק על איך היא נקראית, לעשות איתה דברים ביחד שלא קשורים לאוכל. לעשות יחד ספורט שמטרתו כייף, כמו מטקות, משהו שהמטרה שלו לא לרזות אלא להנות.
אם היא הייתה אוכלת המון ונשארת רזה הייתי שולחת אותך לעשות איזה בדיקה קטנה, אבל אם היא לא אוכלת אז זה כבר המחלקה של האנורקטיות. כל זמן שהיא לא רזה מדי, תנסה פשוט להחליף נושא בדיון ביניכם, ואם היא תתחיל להיות רזה מדי – אז תצטרך לדבר עם מישהו כי זה כבר סכנת חיים.
מאחלת לכם אהבה גדולה וארוכה
חניתה
היי חניתה
אני בת 16 וחצי ואני בולמית.. אני בולמית כבר כמעט שנה..
היו לי כל מיני בעיות עם ההורים שלי, האחים שלי, עם בנים, עם החברות כל מיני ומה שקרה זה שהתחלתי לאכול… הרבה… ואז התחלתי להקיא ולשנוא את איך שאני נראית. זה הגיע למצב שהייתי גונבת אוכל מהארון ממתקים שלנו בבית ואוכלת שתי קופסאות של עוגיות לבד במקלחת כשהמים פתוחים כדי שלא ישמעו אותי.. הייתי מקיאה יותר מ10 פעמים ביום! ואז יום אחד הכל הסתדר (בערך) נהייתי ביחד עם זה שרציתי כל כך הרבה זמן והייתי כל כך עיוורת ל'אהבה' שכלום לא עניין אותי- הפסקתי להקיא, ולא משנה מה הוא עשה לא היה אכפת לי (והוא עשה הרבה דברים שהייתי צריכה לכעוס עליו בגללם) ואז יום אחד פתאום בלי שקרה משו הוא נפרד ממני ונכנסתי לדיכאון- חזרתי לאכול הרבה ולהקיא הרבה ומצבי רוח שלי התחלפו בשניות, הייתי מסתגרת בחדר עם מוזיקה חזקה- ובגלל כל זה התרחקתי יותר מההורים שלי ומהאחים שלי ורבנו הרבה יותר (ברמות שאמא שלי אמרה לי שיום אחד היא תתכחש לי ואז נראה מה אני יעשה…)
חזרתי להקיא המון פעמים ביום! הבטן שלי כל הזמן כואבת, השיניים התחילו להצהיב, יש לי חולשה בשרירים (עד כדי כך שלפעמים דברים נופלים לי מהידיים- אני לא מליחה להחזיק אותם), השעיר לי נושר ברמות מטורפות, ואין לי כבר כוחות לסבל הזה ולכאב הזה! מה שעוד ממש מפחיד אותי זה שאני כל כך מיואשת מהכאבים בכל הגוף שלי שהתחלתי לקחת אדיול כדי שלא יכאב לי (כל בוקר 2 כדורים ולפעמים גם בצהריים או בערב עוד 2). חברות שלי התעצבנו עלי שאני כל הזמן בדיכאון ושדי כמה אני יכולה להיות תקועה על מישו (הם לא יודעות שזה כבר לא קשור אליו אלה לבולמיה ולכאבים שכל הזמן יש לי) נמאס להם שאני ככה מורידה להם את המצב רוח והם אפילו אמרו לי שהתחלתי לחשוב רק על עצמי ושהשתנתי! מאז כל הזמן יש לי חיוך על הפנים… הפסקתי להראות לאנשים שקשה לי (וקשה לי מאוד) אני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד, ואני לא מצליחה להפסיק לאכול ואז להקיא..
בבקשה תעזרי לי אני כבר לא יודעת מה לעשות!!
יקירתי
אחרי מכתב כזה אני חייבת לקחת נשימה עמוקה. ועוד אחת.
ממה להתחיל?… מזה שכולנו חושבים שהאושר שלנו תלוי בדברים חיצוניים. אם יהיה לי חבר אני אהיה שמחה. אם יהיה לי כסף, אם אהיה יפה בסטנדרטים הנוקשים של החברה, אם אחייך אז יאהבו אותי… להגיד לך שזו לא האמת? שאת יכולה להיות מאושרת בלי כל זה? ואומללה ביחד עם כל זה?
אני כל כך מצטערת לשמוע שהורים עסוקים בלכעוס במקום לנסות להבין ולעזור. אני יכולה להבין כמה זה קשה להם להיות נעולים מחוץ לחייך, אבל כעס ודאי לא יעזור.
את נעולה בתוך לולאה של המחשבה שלך. לולאה של מחשבות. את יכולה לצטט אותן יותר טוב ממני, בשפה שלך.
1. לא נוח לי כרגע, משעמם או מעיק
2. אני חייבת לאכול משהו זה ירגיע אותי בינתיים עד שיהיה פתרון יותר טוב.
3. אוף אכלתי עכשיו אני שמנה עכשיו הבעיה רק יותר חמורה אני חייבת להקיא.
4. איכס הקאתי חזרתי לנקודת הפתיחה מה יהיה איתי החיים שלי אבודים.
עכשיו איפה בתוך הלולאה הזאת היית רוצה לשים את הסטופ? קשה לדעת…
קחי לך כמה ימים ומחברת. רשמי את המחשבות שלך לאורך הלולאה הזאת, בואי נכיר את השפה של המוח שלך, איך בדיוק את מנסחת את הכפתור הזה שאת לוחצת על עצמך. ואז נדע איפה להכנס.
וקחי אוויר בינתיים, תנשמי. את לא לבד בסיפור הזה, אנחנו מאות אם לא אלפים. 🙁
אני בת 18 לפני שנתיים התחלתי בדיאטה נורמלית לחלוטין אכלתי שלוש ארוחות ביום ולאט לאט לצמצם את המזון שלי ואת כמויות האוכל שאכלתי.הייתי משקרת לכולם שאכלתי מחביאה אוכל כדי שאמא שלי לא תראה שלא אכלתי בבית ספר את הפרוסות זרקתי כל יום ויום לא הייתי אוכלת כלום הייתי בצום מוחלט עד שעה ארבע לא הייתי אוכלת ולא דשותה כלום ורק אז בארבע הייתי עושה טובה ואוכלת קרונפלקס או פתית אורז ובערב פרוסת לחם קל של 30 קלוריות הייתי מחשבת קלוריות בצורה מטורפת הייתי כל יום לפחות שלוש שעות ביום ספורט ברמה קיצונית ריצות הליכות כפיפות בטן מתיחות בלי סוף ירדתי 20 קילו שקלתי 53 בפחות משלושה חודשים היו לי תופעות לוואי נוראיות סחרחורות ריחפתי היה לי קר בלי הפסקה המחזור הפסיק לי השיער שלי נשר ההורים שלי שמו לב שאני יורדת במשקל ויש לי בעיה הייתי אצל הרופאה הייתי במעקב אצלה היא הייתה מביאה לי תפריטים לעלייה במשקל וכשהייתי מגיעה היא הייתה רואה שאני רק יורדת במשקל היא התחילה לדבר איתי על זה שהיא חושבת שאני מתדרדרת לאנורקסיה אני זוכרת שממש התלהבתי מהרעיון שייתכן שאני אנורקסית והייתי שמחה מיזה בלב. אמא שלי כבר התייאשה מימני היא הייתה בוכה מיזה שאני ככה היא העבירה את הטיפול לאבא שלי ואבא שלי היה מגיע איתי לרופא שם הרופאה אמרה שהיא כבר לא יכולה לטפל בי וצריך להעביר את הטיפול לטיפול פסיכולוגי.אני זוכרת שאבא שלי היה ממש עצבני עלי וצעק עלי ואמר לי שעכשיו יתחילו לקחת אותי לפסיכולוג ממש נלחצתי מיזה ובאותו יום פתאום התחלתי לאכול ולאכול.. עד שכעבור זמן קצר העלתי את כל המשקל שלי בחזרה ואפילו יותר והבנתי שאיבדתי את האנורקסיה שלי.ואז אחרי שנה שוב ירדתי 15 קילו הייתי מרעיבה את עצמי הרעבתי את עצמי עד עכשיו כל הזמן התעסקתי במה אני מכניסה לגוף שלי הייתי מחשבת שוב קלוריות זה היה מטריד אותי אני מסתכלת המון בראי על הגוף שלי אני בוכה המון מהשומן שאני רואה אצלי בגוף ואז הגיע לי התקפים של אכילה מופרזת הרבה שוקולדים ושטויות ואני מרגישה עכשיו שאני עולה במשקל אני לא יכולה לזוז הבטן שלי מתנפחת לי ברמה קיצונית עד שהגוף לא מסוגל להכניס שום דבר לפה קשה לי לנשום יש לי בחילות ואני מרגישה שאני עומדת להקיא אני מנסה גם להקיא בכוח לקחתי חומרים משלשלים שאני יוכל להיכנס לשירותים. אני לא יודעת מה לעשות אני רוצה כבר לצאת מיזה ולחיות חיים נורמאלים. אני מרגישה צורך כל הזמן להיות לבד להסתגר.
שירן יקרההה
מבינה אותך. לצערי. כלומר לא יודעת איך אנשים מצליחים להיות אנורקסים, כי אני פשוט מאד אוהבת לאכול. אבל אני מבינה שבן אדם מתחיל לחשוב כל הזמן על הגוף שלו ועל כמה הוא עלה או ירד וכמה הוא אכל או צם וכל הסחרחורת הזאת. כל הדיאטות שעשיתי רק שיגעו לי את המוח והגוף. למעשה אנחנו מתערבות בפעולה טבעית של עיכול, שימוש באנרגיה והשלכת הפסולת. הגוף עושה את זה באופן טבעי אם לא מתערבים לו. כמו הלב, כמו הסרעפת.
אני רוצה לשלוח לך משהו, תכתבי לי ל atounh@bezeqint.net
ובינתיים קחי נשימה עמוקה, תעשי את זה כל פעם שאת נכנסת לאנרגיה הזו של "צריך לעשות משהו בקשר לגוף הזה". אולי בעוד זמן לא רב נצליח לעניין את המוח שלך בפרוייקטים שיבטאו את כישורייך האחרים בחיים, משהו שיתן ביטוי למי שאת בפנים, שישאר אחריך לנצח, שלא כמו האוכל שבא והולך.
הי חניתה מה שלומך זאת שירן.. אני השארתי לך הודעה באתר ואת אמרת לי לכתוב לך כאן כדי שתראי לי משהו.. תראי אני כמעט ולא כתבתי לך באמת את כל
מה שאני עוברת כי אני נורא נורא מתביישת בכל מה שקורה לי אני כותבת לך את זה ואני כולי עם דמעות כי זה קשה לי המצב הזה אני מתמודדת עם זה לבד לבד חבר שלי בערך יודע מה עובר עלי הוא יודע שיש לי הפרעות אכילה והוא סובל המון המון באשמתי אני רק גורמת לו לייסורים. אני לא במצב הכי טוב עם ההורים שלי של לבוא ולדבר איתם ולהסביר להם מה קורה לי בדיוק.אני בטוחה שהם יודעים שיש חי הפרעות אכילה. אני מגיעה למצב שאני זוללת פשוט בצורה מחרידה ובוטה פשוט כל מה שנגיש לי ביד אני ביזבזתי את כל הכסף שלי על אוכל אני מחביאה אוכל ואוכלת אפילו בשירותים אני מפחדת שאנשיפ ייראו אותי אוכלת אני אף פעם לא נהנינתי ממה שאני אוכלת.אני מגיעה למצב שבו אני אוכלת כל היום פשוט כל היום כל שנייה שיש לי עד שהבטן שלי מתה מכאבים וזה מגיע לי למצב שקשה לי מאוד לנשום וללחץ בחזה הדופק שלי לא סדיר כואב לי מאוד ופיזית אני מרגישה שאני הולכת למות פשוט ככה. אני מגיל קטן עם בעיות של הפרעות אכילה והחיים האלו הם פשוט סיוט יש לי מלא סיוטים ומלא פחדים וחרדות בלילה אני לא מצליחה לישון כמו בנאדם נורמאלי אני מתעוררת כל רגע ומתהפכת ולא שקטה יש לי חלומות נוראיים קשה לי מאוד:(פשוט כל כך קשה לי! אני רוצה להתראפות אני רוצה חיים נורמאלים ושקטים לתמיד לתקופה ארוכה פעם אחת אני רוצה לחזור להיות בנאדם שמח ולא בדכאון אני רוצה לחזור להיות ילדה יפה ורזה שיכולב ללבוש בגדים יפים ולא רק בצבע שחור אני רוצה להפסיק לחשוב על האוכל ולהפסיק לזלול כמו בהמה פשוט ככה אני פשוט מחסלת הכול ובכמויות גדולות עד שהבטן שלי ממש ממש מתנפחת לי.
לפני שבוע ניגשתי למרפאה בכללית ובקשתי תור לדיאטנית אמרו לי קודם שאני צריכה הפנייה מרופאת משפחה הייתי אצל הרופאת משפחה והייתי עם דמעות בעייניים אמרתי לה שתביא לי הפנייה דחופה לדיאטנית ניגשתי למשרד וביקשתי תור לדיאטנית ומסתבר שאין בקופה שאני שייכת אליה דיאטנית הלכתי לקופה אחרת במיוחד והלכתי לבדי מרוב שכבר אני מיואשת ונורא קשה לי לחיות ככה אני לא מרגישה שאני חיה אני פשוט מרגישה מתה ממש ככה.ניגשתי אליה סיפרתי לה את מה שכתבתי לך כאן הנא דיברה איתי היא אמרה שיש לי בעיה ושאני לא יכולה לטפל בזה רק איתה אלא עם עוד גורמים הבעיה היא שאני לא ממש הרגשתע מימנה את העזרה לא הרגשתי שהיא מבינה אותי כי זה קשה לי מאוד לחשוף את זה פנים מול פנים ועוד עם אנשים היא הביאה לי תפריט מסודר ולאכול בינתיים רגיל ןמהכול 6 ארוחות… כשהייתי אצלה הרעבתי את עצמי מהבוקר כי אמרתי לעצמי שמאותו יום זהו אני מתחילה חיים נורמאלים ואני אוכלת בריא.. זה היה ביום שלישי ואיך שחזרתע הביתה פשוט טרפתי בלי הפסקה ושוב הבכי וכל הכאבים חוזרים.. נמאס לי קשה לי אני לא יכולה עם המצב הזה אני בדכאון אני מרגישה שהגוף שלי כבר קורס חניתה אני יודעת שאת לא מכירה אותי אבל הרגשתי כל כך צורך לכתוב לך את זה כי אני כבר לא יודעת מה לעשות,״.פפפ
שירן תשלחי לי מייל לכתובת הזאת: atounh@bezeqint.net
חניתה שלחתי לך למייל..
זה המייל שלי: shirani_777@walla.com
אני כבר לא הרבה זמן בולמית אבל אני משתמשת בשיטת האצבעות וזה ממש לא עוזר כאילו אני צריכה שיטה יותר טובה כי זה יכול לקחת שעה עד שאני מקיעה את יכולה לעזור לי ??!! לגבי שיטות הקאה
היי חניתה,
אני בת 15,שוקלת 48,הגובה שלי 1.52 .
בזמן האחרון התחלתי להתעניין בבולמיה בלי המון ברירה ,
אני לא אוהבת את הגוף שלי זה באמת הדבר היחיד שמצליח לתסכל אותי .
לא יכולה להסתכל על הגוף שלי במראה , חבר שלי לפעמיים בצחוק קורה לי "קציצה" הוא אומר שהוא צוחק אבל אם היתי רזה הוא בכלל לא היה אומר את זה . חוץ מהעניין של ההשמנה אני ילדה מלאה בחברים ושמחת חיים לא רע לי יש לי הורים שכל אחד היה רק חולם עליהם אני לא רוצה לאכזב אותם ! אבל אני רוצה לאהוב את עצמי אני מפחדת שאם אני יתחיל עם הבולמיה אני יתקל בדברים שזרים לי כמו דיכאונות ,בתי חולים ,פסיכולגים ,להתעלף וכ'ו …. (מאשפזים בבתי חולים בולמים ? ) ,אני כמעט משוכנעת שאני ידע לעצור את עצמי אבל עדיין קיים בי פחד ,ניסיתי כל דיאטה אפשרית אני לא מצליחה!!!! להתחשב בעובדה שלא יודעת אם זה נקרא הפרעות אכילה אבל יש המון המון דברים שאני לא אוהבת לאכול .תעזרי לי חניתה מה לעשות ? ומה התוצאות שהבולמיה תגרום לי ? ואיך לא לאכזב תהורים ?ואם זה יפגע במחזור ואני לא יצליח להביא ילדים ? אני במבול של שאלות ……….. תעזרי לי בבקשה ממך:'(
ברור שהרבה דברים יקרו לך בגלל שאת רוצה להיות בולמית אל תישכחי שאם את מתחילה לא בטוח שתוכלי לעצור זו מחלת נפש ואני בולמית ואני לא יכולה להפסיק אל תעשי את זה ואת בכלל לא שמנה המשקל שלך סבבה ואם מפריעה לך מה שחבר שלך אומר לך שאת קציצה תגידי לו שזה לא נעים לך את אומרת בעצמך שאץ מלאה חברים ויש לך חבר אל תעשי את זה פשוט תעשי הרבה ספורט תרכבי על אופניים כל ספורט שאת יכולה אבל אל תיהי בולמית !!!
למרות שבחברה הרדודה שלנו, אנשים ישימו לב לבולמיה שהבנאדם יהיה רזה בצורה קיצונית. ולא מחשיבים בולמים באופן רציני כמו באנורקסיה.
בולמיה זאת מחלה קשה. זה מעגל שאני נמצאת בו כבר שלוש שנים. זה עושה נזקים שמאוד קשה לתקן. ורידים בולטות מסביב לעיניים, זה דבר ראשון. הבולמוסים גדלים, הרגשות אשם.. מתחילים לשנוא יותר ויותר את עצמך. רוצים להסתגר בבית. לא רוצים להיפגש עם אף אחד. שונאים את עצמך ורוצים למות.
מעגל מאוד קשה. שמאוד קשה לצאת ממנו.
אחות יקרה
לצערי הכל נכון, מה שעונות לך הבנות.
כולנו היינו שם, בנקודת הפתיחה, אולי ידענו ואולי לא ידענו למה אנחנו נכנסות. אולי אמרנו לעצמינו שהסיכוי להיות מושלמת שווה את זה…
אני מאחלת לך להיות אחת מאלה שעוצרות בזמן.
יש מסר בלהיות את עצמך בעולם הזה, המסר הקשה מכולם. לאהוב את הדיל שקיבלנו,להוקיר ולהודות לגוף שמשמש אותנו ככלי להנות ולחוות את החיים. להרים ראש ולהגיד אני משתתפת, ככה, כמו שאני.
ואם קשה לך ואת חייבת לשנות את עצמך בשביל להיות לדעתך שווה יותר, אז אולי תנסי ללכת את הדרך הרגילה בלי קיצורי דרך. כי אין קיצורי דרך, לי לקח 11 שנה לצאת מהמעגל הזה.
איתך בכל מקרה. נשמח לשמוע טיפים להחלטה נכונה.. 🙂
אני ממש רוצה להקיא כי אני ממש לא מרגישהה טוב עם עצמי אבל גם שאני מקיעה אני לא מקיעה הכל אני צריכה להקיא 5 פעמים בשביל שכל האוכל יצא יש שיטות שהכל יצא בבת אחת ???
תקראי פה כמה מהסיפורים של כולן תביני מה כולן עוברות גיהנום עלי אדמות את באמת רוצה להיכנס לזה ????
טוב אז אני עכשיו בכיתה י"ב, כמעט בת 17 ואני ממש ממש שונאת את הגוף שלי(לפעמים גם את האופי אבל זה לא חלק מהעניין כרגע…). אני שוקלת 64 והגובה שלי הוא 1.70. כבר כמה שנים טובות שאני מנסה למצוא את הדיאטה המתאימה בשבילי ומנסה כל מיני דברים, אבל שום דבר לא באמת עובד. לאחרונה התחלתי להכנס לכל מיני בלוגים של פרו-אנה וממש התלהבתי מהעניין, ואמרתי לעצמי שכדאי לי לנסות את זה בתור עוד אחד מהנסיונות הנואשים שלי לרזות(זה סוג של צום ובכללי הדרישה מעצמי היא לאכול בסביבות ה500 קלוריות ליום ולעשות כמה שיותר פעילות גופנית). בהתחלה זה לא היה הכי רציני בעולם אבל לאט לאט זה הפך ליעד של ממש, זאת אומרת שכל אישה או ילדה שהיא לא רזה כמו מקל נראת שמנה עבורי, במיוחד אני. אני כבר לא יכולה להסתכל במראה כל מה שאני רואה זה גוש של שומן, ניסיתי כמה פעמים לדחוף אצבע כשהרגשתי שאכלתי יותר מידי ויש לי בחילה (אני לא מנסה לדחוף אם אכלתי – רק אם אני מרגישה לא טוב, ז"א בחילות וזה)אבל אני פוחדת ולא מצליחה, אחרי שתי שניות אני מוציאה את האצבע. זה כנראה בגלל שיש לי פחד נוראי להקיא מאז שאני ממש קטנה..
אני לא יודעת מה לעשות, אני לא חושבת שמישהו יוכל לשכנע אותי שבנות שהן לא בתת משקל נראות טוב מבחינת הגוף שלהן.
פעם חשבתי שקימורים במקומות הנכונים זה סקסי, היום אני חושבת שעצמות זה סקסי.
פעם ראיתי תמונות של בנות רזות וחשבתי שהן רזות מידי, היום אני לא חושבת שיש דבר כזה רזה מידי.
לסיכום אני פשוט חושבת שאין לי כוח רצון בכלל אחרת הייתי מצליחה! 🙁
י"ב וואו… עוד מעט מסיימת בית ספר, החיים שלך ישתנו.
זה מרגש אותך? מפחיד אותך? יש לך חלומות שאת מוכנה להודות בהם? האם יש דברים שאת רוצה להתנסות בהם?
כשאנחנו חושבות רק על איך אנחנו נראות, אנחנו שוכחות להסתכל לאן אנחנו הולכות. את כמובן לא אשמה בזה שבכל מקום מדברים רק על זה ולא את זאת שהמציאה את הרעיון המעוות שאנשים צריכים להראות כך או אחרת על מנת שיהיה להם זכות קיום או זכות להיות נאהבים.
כשאנחנו נתקעות על המחשבה שאנחנו צריכות לשנות את הגוף שלנו, כל היום נהיה קשור לנושא הזה. החיים נעלמים ונשאר רק הגוף הגוף הגוף. זו לולאה של המוח ואנחנו עובדות אצלה.
צריך הרבה אומץ כדי לראות דרך המנגנון של עצמינו, איך אנחנו מכניסות את עצמינו ללולאה הזו ולא מסתכלות על החיים בכלל. נכון שיש תקופות שהחיים מבאסים ועדיף לא להסתכל עליהם, אבל יכול להיות שכבר כלו המים ואפשר לצאת החוצה, ואם עוד לא היום אז ממש עוד מעט.
בהצלחה שיהיה לך בלאהוב ולחמול על עצמך, את עוד קורבן של שטיפת המוח התרבותית שקודם אתה עולה על המשקל ואז נגיד לך אם אוהבים אותך. בהצלחה ושנה טובה יקירתי.
אני בת 15 בקרוב עולה לכיתה י , 5 גינסים שקניתי בתחילת שנה לא עולים עליי כי השמנתי איזה 11 קילו והפכתי לילדה שבמידה 0 למידה 2 !
באלי למות אני לא יודעת כבר מה לעשות המון אמרו לי שהשמנתי ושהם לא מזהים אותי התגבות מהמשפחה יותר משפילות כמובן שיש לי עכשון עוד סנטר ואני מרגישה דוחה ובאלי לבכות פשוט כול יום
החלטתי לקחת את עצמי בידיים לאכול מה שבאלי ואז להקיא
לצום מתי שנוח לי וככה להוריד במשקל
אני שוקלת 57 קילו ואני מטר 57 זה אומר שאני צריכה לשקול47 אבל אני שואפת ל40 🙂
היי ילדה נערה יקרה
קו-דם כול את בתהליך של היווצרות. את עוד לא סיימת לדעת מי את ומה תהיי ואיך תהיי. כמו שהיו צוחקים על תינוק שיש לו שתי שיניים למה אין לו את כל השיניים.
זה מגוחך לצחוק על מישהו שהוא בתהליך. בכלל מגוחך להגיב על צורה חיצונית כאילו שזה איזה פשע שביצעת..
אני ממש מצטערת שזה מה שאת צריכה להרגיש.
הלוואי שלא היית צריכה. הלוואי שהיית יכולה לקבל באהבה איך שהגוף שלך כרגע נראה ועד שהוא יגדל ויסתדר לך כמו שקורה לבסוף אם לא מתערבים.
תנסי להציל את עצמך בדרך אחרת – אם את יכולה – ספירת קלוריות. אם את בגובה 157 את בטח רוצה לשקול 50. כל קילו שאת רוצה לשמור זקוק ל35.8 קלוריות כדי לשרוד. זה אומר שאת יכולה בשקט לאכול 1790 קלוריות בממוצע ביום. נסי לשתות כל בוקר שתי כוסות מים חמים או תה ירוק, לי זה עוזר לעיכול יותר טוב של האוכל.
מעבר לזה מתחילה שנת הלימודים, תכיני את עצמך, הילדים שטופי מוח בדיוק כמו כולם. ואם תצליחי לזכור שלמרות שגופך עובר כרגע שינויים ועוד יעבור עוד כאלה עד שיתברר מה נקודת המוצא שלך בכלל, אם תצליחי לזכור שאת נשמה גדולה ונדירה וייחודית, אם תצליחי לזכור שמי שדפוק זה מי שחושב שהוא יכול להקטין אותך בגלל איזה רעיון כלשהו, מי שחושב שכולם צריכים להראות אותו דבר בכל רגע ועוד שלל רעיונות מטומטמים שנותנים להם לדעתם את הרשות לרדת על מישהו או לצחוק עליו.
אם תזכרי שאת מעל כל זה אולי תהיה לך לא רק שנה מוצלחת אלא אפילו שנה שבה הראית לעצמך כמה חזקה את, ואולי תהווי השראה לאחרות שסובלות לא פחות ממך מהשטות הזאת.
עדיף להיות שמנמונת שנה שנתיים מאשר להיות בולמית 11 שנה. ואם תחליטי בכל זאת להשתמש בשיטה הזאת אני מחזיקה לך אצבעות שזה יביא לך את האהבה והבטחון העצמי שאת מחפשת, ולא יגרום לך עוד יותר לזלזל ולשנוא את עצמך על לא עוול בכפך.
היי בתחילת החופש הגדול התחלתי להרעיב את עצמי כמטרה להרזות.
ועכשיו התחלתי גם להקיא ולא אכפת לי אם ינשור לי השיער והציפורניים….
אני בולמית???
עזרה דחוף!!!
זה לא בשליטטתי החב שלי רוצה להפסיק אבל המוח לא רוצה!!
תחילת החופש זה אומר שאת אולי יכולה עדיין לעצור את זה בזמן. תקראי פה קצת ותראי אם זה קשור אליך. אם את כבר נעולה על האנורקסיה אז אני מאמינה שבקרוב הורייך יראו ויתגייסו לעזור. אם את אוכלת בכוונה כדי להקיא אז יש סיכוי שאת בולימית, פחות חשוב ההגדרה ויותר חשוב רמת סכנת החיים. אז תעני לי ותנקדם משם.
היי, קוראים לי שחר,14
אין לי בעית בולמיה או משהו,פשוט צריכה להתרוקן .. בשנה שעברה הייתי כלכך רזה.. ועכשיו פשוט לא.. אני מטר 52 ושוקלת 45 אני יודעת אני לא ממש הכי שמנה או משהו ואולי זה לא הסיפור הכי מעניין שתשמעי אבל זה המקום היחיד שאי עם סיפרתי על זה.. אני כבר שבועות מנסה להקיא אבל אין לי את האומץ.. מנסה והניסיון כושל.. מוציאה את האצבע תוך שתי שניות מפחד.. ואני. כלכך רוצה !!! אני יודעת שזה דפוק אבל חיפשתי באינטרנט דרכים להקיא.. הגעתי לאתר הזה.. קראתי המון ובאמת שזה הדבר היחיד שבערך הוריד אותי מזה עד עכשיו… אני עדיין רוצה ויודעת שזאת הדרך הקלה ביותר. פשוט להקיא מה כבר יקרה… אני קוראת פה ויורדות לי דמעות מהסיפורים , ממה שזה עושה להן , זה נורא… אז רציתי להגיד תודה ושאני לא נכנעת .. אני יתאמץ להרזות בדרך בריאה (לפחות יותר מבולמיה) זה יהיה יותר קשה בהרבה אבל אני כלכך מודה לך ולפורום הזה.. שתדעי שהבטחתי לעצמי שאני הולכת להקיא ! לפחות זה יוריד אותי מזה בזמן הקרוב ושתביני, יש לי אחות בולמית והיא אוכלת מה שבא לה .. אז אני אוכלת איתה אבל.. היא הולכת להוריד את זה ואני לא. וכן אני מודעת לבעיות שזה גרם לה אבל זה פשוט נראה יותר רל.
אני כלכך מודה לך על הפורום .. ואני כלכך רוצה למצוא דרך טובה בשבילי להרזות כי יחסית אל עצמי זו התקופה הכי שמנה שלי 😐
אני כותבת עם צמרמורת, ומאד מעריכה אותך על שאת מקשיבה לנסיונם של אחרים (איזהו חכם אומרים חז"ל…) שזה בדרך כלל הדבר הכי קשה וכל אחד אומר "אצלי זה יהיה אחרת"…
אז אני מאחלת לך קודם כל להבריא מהרעיון שמשהו לא בסדר בך, ואחר כך למצוא דברים שעושים לך טוב ואחר כך לעזור לאחרים לעשות את זה… בקיצור חיים מאושרים!!!
שתהיה לך אהבה, ומוסיקה וים ויצירה, ושנשמע עליך דברים טובים.
מוזמנת לשתף פה מתי שרק בא לך. ותודה על התודה כי לפעמים אני חושבת שאני צריכה לעשות הרבה יותר ולא תמיד יודעת מה ואיך…
מה שכתבת באמת הצליח לעלות בי דמעות… כבר שנה שלמה שמלא אנשים עושים הכל בשביל שאני אצליח להבין מה אני עושה לעצמי ואת בכמה משפטים הצלחת. תודה רבה לך!!
קוראים לי שני ואני בת 15 וחצי אני שוקלת 63 והגובה שלי הוא 1.65 הבעיה היא שאני כמורה לגאנק פוד ולא שותה מים או אוכלת פירות וירקות ואני ממש רוצה להרזות כי ישלי צדדים וגם הבטן שלי די בולטת ולכן אני צריכה עזרה החלטתי לנסות כמה פעמים להפסיק לאכול גאנק פוד אבל אף פעם לא באמת הצלחתי … חברה שלי שיותר נמוכה ממני בהרבה ויותר שמנה משו כמו 70 קילו ירדה בחודשיים 20 קילו בכך שלא אכלה כלום.. זה השפיע לה על המחזור ועל החיים כי היא התרגלה ללא לאכול כלום… אני התחלתי לא מזמן לדחוף אצבעות ולהקיא .. אני מאוד רוצה להרזות ולפי מה שניסיתי זו הדרך היחידה שלי לעשות את זה …. בבקשה תעזור לי אם יש דרכים או שיטות אחרות..
שני יקרה
היום קשה לי במיוחד. למרות שאני כבר ילדה כל כך גדולה, וכבר מזמן הפסקתי לאכול ולהקיא, עדיין יש ימים שהעצב כל כך עמוק וחונק שאני לא מבינה איך אני בכלל מעיזה לחשוב שאני יכולה לעזור למישהו אחר לחייך.
את חושבת שאם תרזי תהיי מאושרת, וגם אני חשבתי ככה, ולצערי זה מחזיק בדיוק שתי דקות…
אז אני עונה לך אפילו במצב כזה כדי שתדעי שאת לא לבד במקום הנמוך הזה של לא לאהוב. לא משנה אם את עצמך או את העולם. היום גם אני שם.
אולי מחר ואולי עוד שעה כבר ארגיש אחרת, ואולי אכתוב לך שוב ואמצא יחד איתך דרכים אחרות לרזות ולאהוב. אבל בינתיים קשה לי להסתכל על עצמי ולאהוב את מה שאני רואה, אז אני די מבינה אותך. אנשים סביבי אומרים לי שאני יפה ורזה וסקסית, ומידי פעם אני מאמינה להם לכמה ימים שלמים. אבל תכלס גם אז עדיין ישנה ריקנות. המטרה בחיים לא תמיד ברורה לי. עדיין אני מוצאת את עצמי עושה דברים רק כדי להעביר את הזמן, ולא ממש מרגישה את עצמי חיה.
אני הולכת להתקלח. אולי זה ישפר קצת את מצב רוחי.
טוב זה יהיה ארוך..כשהתחלתי את החטיבה ככה התחלתי להרגיש רע עם עצמי לאט לאט.. הסיבה העיקרית הייתה חברה מאוד טובה שלי שהיא מאוד רזה.. בסוף כיתה ז' התחלתי להרעיב את עצמי, ואז כשהייתי אוכלת הייתי מקיאה בתדירות מטורפת.שתי חברות גילו על זה, ולאט לאט יצא שאנשים גילו. כן, אני מודה סיפרתי לחלק בעצמי כי היו ימים שהייתי נשברת ..הייתי כל השנה האחרונה בתקופות טובות ולא טובות. עד שגיליתי שאחת הבנות שגילו על ההקאות סיפרה את זה למישהו שלא רציתי שידע, ואז פשוט חזרתי להקיא. אני באמת רוצה להפסיק אבל לא משנה כמה שיחות היו לי עם חברות והכל, אני עדין לא ירגיש טוב עם עצמי. עכשיו אחרי כל הסיפור אני שוקלת 47 קילו ואני 1.60 , ההקאות גרמו לי לירדה בסוכר שגרמו להתעלפויות. אני עושה ספורט,אני אוכלת נכוןאבל לא משנה מה,אני לא מרגישה טוב עם עצמי..פסיכולוג לא יעזור ואני בטוחה. מה לעשות?
המחלה היא לחשוב שמשהו לא בסדר בי, שאיך שאני זה לא טוב, שאני צריכה להראותלהיות אחרת. ואנחנו לגמרי מאמינות בזה ולמעשה אין לנו איך לא להאמין כי כווווווווווווווווווווווללללללללללללללללללללםםםםםם סביבינו חושבים אותו דבר.
אז איזה סיכוי יש לך נגד אנושות שלמה?
כמה אומץ יכול להיות לילדה אחת שעולה לחטיבה מול כל התקשורת וכל החינוך וכל המשפחות בעולם שבסתר ליבם מקווים שהבת שלהם תהיה הכי שאפה הכיתה. לפי נתונים קבועים מראש.. ביום שהתרבות תהיה לאהוב את האנשים כפי שהם, באמת, לא כסיסמה, וכל אחד יהנה מהעצמו ומחייו, אז זה אולי יהיה מוזר שנערה ששוקלת 47 חושבת שהיא שמנה.
עד אז את נדרשת להרבה אומץ לעמוד מול המוח שלך שמאמין לשטות ולהגיד לו הכל בסדר. מכיוון שהמוח זו מערכת ההפעלה, הסיכוי שלנו מולו לא גבוה. יש סיכוי, אבל זה מאוווד לא קל.
אז על מה את יותר כועסת על עצמך מסכנה, שאת "שמנה" או שאת לא מוכנה לשחרר את עצמך לחיים "נורמלים", וזה שמישהו סיפר למישהו – אם זה מה שיגרום לך להתעורר אז תודה לו. אולי יהיה לך איכפת מעצמך אפילו אם זה כרגע בדרך העקומה של מה חושבים האחרים… אני די בטוחה שכולם רוצים אותך חיה ובריאה. ואת?..
היי, אני נועה אני בת 15 וחצי. לפני שנה התחלתי להקיא בכוונה והיו לי ימים שהייתי מקיאה שבע פעמים ביום. לפני שלושה חודשים חבר שלי גילה את עניין ההקאות וסיפר לאמא שלו שדיברה עם ההורים שלי ומאז התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית ותזונאית. מצד אחד, אני מאושרת שהוא גילה וסיפר כי לא הייתי יכולה לצאת מזה בלעדיו אבל מצד שני אני שונאת את עצמי על זה שהוא יודע, על זה שהוא גרם לי להפסיק לעשות את הדבר היחידי שעשה לי טוב. הפסקתי להקיא והפסקתי לאכול. אני מתגעגעת לתחושה של ההקאה, להרגשה של זה בפה, לתחושת הסיפוק שאחרי ההקאה- התחושה הזאת שאפשר לאכול מה שרוצים וכמה שרוצים כי אחכ מקיאים את זה. לא עובר יום בחי שאני אתכנן איך ומתי אני אלך להקיא בלי שההורים שלי ידעו, מצי יהיה לי זמן לדחוף אצבע לפה ולהוציא את כל הטינופת מהגוף שלי. נורא קשה לי אצל הפסיכולוגית, היא לא מצליחה לעזור לי, או שאני יותר נכון לא מצליחה לקבל ממנה עזרה. היא רק מדברת ואומרת צריך לעבוד על זה וזה וזה וזה ולא עובדת על כלום. אני לא יודעת מה לעשות ואחרי שקראתי את התגובות שלכן ראיתי שיש פה את התמיכה שאני צריכה.. אני אשמח אם תענו משהו כי אני ממש רוצה לדבר עם מישהי שתבין אותי..
וגם אני כל היום רק חשבתי איך אני מתחמנת את כולם.
11 שנה.
זה לא כל כך מסובך לתחמן את כולם כי הם מתעייפים ומתייאשים וגם הם רוצים שיהיה להם חיים.
נכון שכייף לטחון אוכל בלי הגבלה, ושוקולד וגלידה זה נורא טעים והכל, אבל אם תשאלי אותי איזה חלק מהחיים שלי יותר נעים וכייפי, עם הבולמיה או בלי, אני חייבת להודות שבלי זה יותר כייף. סליחה אם אני מאכזבת אותך. 🙂
תראי אם את מצליחה לרצות להפסיק, ואם לא תגידי להם שחבל על הזמן והכסף שלהם, שתודיעי להם מתי נמאס לך ורק אז הם מוזמנים אז לבוא לעזור.
ומה עשית?
עברתי 11 שנה כמו כל אחת באתר הזה, מתמרנת בין משימות החיים לבין הבולמיה, הייתי עצובה מאד ועייפה מאד, כמו רובכן, אחר כך אשפזתי את עצמי בדרום אפריקה בבית החלמה כזה, שאני רוצה להקים בארץ אחד דומה לו אך קצת יותר משודרג ומודרני, לששה שבועות,
ואחרי שש שנים נוספות לקחתי שבועיים חופש מהעבודה והפסקתי להקיא.
אחרי שהכרתי את כל הפינות והתחבולות של החיה הזו, וביקשתי ממנה בחזרה את חיי.
אני לא יודעת בת כמה היית ומה היה המצב הכלכלי אצלך בבית. אבל הגיל שלי והמצב הכלכלי שלי בבית לא מאפשר נסיעות כאלה או דברים דומים. אז מה כן אני יכולה לעשות שיעזור לי?
נועה יקרה
מצד אחד אני שומעת שאת רוצה להבריא ושמחה שחבר שלך העלה את הנושא כי זה מכריח אותך להתעמת עם זה,
מצד שני אני שומעת שאת מתגעגעת להקאות ולתחושת הריקנות והשליטה באוכל ובגוף שזה נותן לך.
אלה שני כוחות שכרגע פועלים אחד נגד השני, וזה מאד קשה ומבלבל. שתי מחשבות סותרות, מי מהן הנכונה?
כדי לענות על זה אני מזמינה אותך לדמיין לרגע שאין תשובה לא נכונה. זה עניין של בחירה. עזבי לרגע את אמא שלך ואת החבר שלך ותעני לעצמך איזה נועה את מעדיפה. ועכשיו השאלה תהיה כמה את מוכנה להתאמץ בשביל הנועה שאת מאמינה בה. את. לא החבר, לא הפסיכולוגית ולא אמא שלך.
אם את רוצה עוד כמה חודשיםשנים של הקאות – תגידי להם. תגידי להם לקבל את זה וכשתהיי מוכנה את בעצמך תפסיקי, או תבקשי עזרה. חבל על כל התחבולות והתחמונים והשקרים. שידעו ויניחו לך. ואם את בוחרת להתאמץ ולחשוק שיניים ולהתגבר ולהבריא – אז תזכרי שאת זו שבוחרת בזה. גם ברגעים הקשים תזכרי.
עצוב לי כשאני שומעת שאנשים שונאים את עצמם. מאיפה בא להם הרעיון הזה? שוב ושוב אני שואלת את עצמי איך יתכן שאנושות שלמה מאמינה ששמן זה רע ורזה זה טוב. איך כולם חושבים שכולם צריכים להראות אותו דבר.
זה לא הגיוני!
אני בטוחה שיש בך הרבה מאד מה לאהוב, אני יכולה לשאול את החבר שלך, שכנראה שהוא מאד אוהב אותך וזו מתנה גדולה בחיים, לאהוב ולהיות אהוב.
לאט לאט תלמדי לאהוב את עצמך, לי זה לקח כמעט ארבעים שנה, גם אחרי שהפסקתי להקיא לא תמיד אהבתי את עצמי.
היום אני כבר מתה עלי, ומאמינה בסוף טוב.
אז מה את בוחרת?
אם אני אוכלת ארוחה של 303 קלוריות (אמא שלי הכריחה אותי לאכול אז לא יכולתי לא לאכול באותו זמן) ואז הולכת להקיא, יש קלוריות ש"נישארות" בגוף אחרי ההקאה? כי זה מרגיש לי שיש עדיין קלוריות בגוף…אפילו שאחרי ההקאה אני הרגשתי סחרחורת וכימעט היתעלפתי…
בנות יקרות
מכיוון שאני התחלתי להקיא רק בגיל 20 וכבר היה לי מחזור, רציתי לדעת אם אלה מכן שהתחילו בגיל 14, 11, האם יש לכן?
אשמח מאד לשמוע שכן, זה ירגיע אותי ואת עשרות הילדות שפונות אלי. ואם התשובה היא לא 🙁 אז כדאי שהבנות תדענה מזה…
לי לדוגמא (בת 13, אני בולמית- כמובן…), בחודש האחרון לא היה לי והמחזור לא סדיר…
ואני יודעת על זה ודיי לא אכפט לי, זה קצת מאכזב אבל עדיף ליהיות רזה ושלא יהיו לי ילדים, מאשר שאני אהיה שמנה ועם ילדים…
לא?
הילדים שלי כמובן מקור שמחה ואהבה אינסופי עבורי. לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיהם. אבל אני אחרונה ששופטת מישהו על העדפותיו.
תזכירי לי למה חשוב לך כל כך להיות רזה?
אני שונאת את עצמי ואני שונאת את איך שאני ניראת וזה די הדבר היחיד (חוץ מזה שאני עוד מאט חותכת לעצמי את הידיים….) שאני יכולה להחליט לבד…
כול פעם שאמא שלי בבית- היא עוקבת אחריי ודוחפת לי אוכל לפה…
כול פעם שאני בבית של אבא שלי- הוא תמיד מדבר וחופר ומציק לי…
לפחות מזל שסבתא שלי שונאת אותי גם ושאני כימעט ולא רואה את סבא שלי כי אז החיים שלי היו עוד יותר חרא…
מתוקה,
להחליט לבד או לתת לאחרים לעזור לי, זו השאלה שעולה מתוך המצוקה שלך. אנשים מחליטים לבד כל מיני דברים, אנחנו מקבלים את העצמאות שלנו לאט לאט בחיים, בעיקר נוכח החלטות המשרתות את החיים ולא את המוות. אנשים שרוצים להרוג את עצמם ואת סביבתם, בדרך כלל מעדיפים לא לתת להם להחליט את זה.
האם באמת זו שמחליטה בתוכך זו את? אולי לא? אולי זה הנוסעת השמינית שיושבת בך ומשכנעת אותך?
אם היית שואלת אותי אם אני רוצה להחליט לבד על 11 שנות בולמיה, מן הסתם הייתי אומרת לך כן, אבל אם אמא שלי היתה קושרת אותי למיטה כדי שאפסיק אולי בהתחלה הייתי מקללת, אבל אחרי תקופה שבה הייתי "נקייה" אולי הייתי מודה לה.
ואם יש לך מצוקה אחרת מעבר לאיך שאת נראית, אם מישהו פוגע בך בצורה שמותך עדיף מחייך? אנא פני אלי ישירות atounh@bezeqint.net
תחשבי שבעוד כמה שנים תוכלי להחליט על עצמך לגמרי לבד, לטוב ולרע, אם תצליחי להתאפק עד אז.
היי..
אני בת 18 ואני נמצאת שנה מחוץ לבית..
אני 1.62 ושוקלת בערך 63…אני ממש לא אוהבת את הגוף שלי..את הרגליים השמנות שלי ואת הטוסיק הגדול שלי.
אני באמת מנסה מלא מלא לעשות דיאטות כמו שצריך ובאופן נורמלי..הבעיה היא שאני כל כל כל הזמן חושבת ר-ק על אוכל.גם כשאני אוכלת אני חושבת כמה קלוריות יש בזה כמה אכלתי מה אני יאכל בפעם הבאה,האם כבר עדיף לא לאכול יותר?זה ממש משתלט עלי בלי שאני רוצה:אני מקיאה לפעמים אבל לא בתדירות גבוה…אני מכירה בזה שיש לי בעיית אכילה ואני יודעת שזה לא בריא ושאני צריכה להפסיק ולמצוא את הדרך הנכונה שמתאימה לי אבל תמיד שיש אוכל טעים במטבח של המשפחה המארחת שלנו אני פשוט מנשנשת מכל דבר הבא ליד.בראוניז,עוגות,לחמים וכו'…בעיקר פחמימות..אני מתארת לעצמי שזה מה שנקרא "בולמוסים" ואני לא יכולה לעצור את זה…למרות שאני מרגישה תחושת שובע זה לא מספיק לי!!!!אף פעם..אני יחליט שאני לא אוכלת קינוח בשבת אחרי הארוחה אבל כשיגישו את כל הדברים הטעימים אני אוכל עוד עוגיה ועוד…ואח"כ אצטער על זה!!!!
אני באמת לא יודעת איך לרזות בדרך בריאה ומה לעשות..אני לא רוצה לסבול מכל הדברים הרעים שקורים כתוצאה מהמחלה הארורה הזאת …אני מקווה שזה כבר לא הרס לי את הגוף.
אפשר עזרה בבקשה?!
תודה.
שלום, אני מסיימת עכשיו כיתה יא , ומסוף כיתה ח התחלתי דיאטות.. שהתפתחו תוך זמן קצר להפרעות אגילה .. הייתי בהתחה אנורקסית ואז עברתי להקאות ללא בולמוסים שאחר כך התפתחו להקאות אחרי בולמוים.. במשך התקופה הזאת היו שתי הפסקות שבהם יצאתי מזה אבל בסוף תמיד חזרתי.. אני ניסיתי לקחת כדורי פרוזאק וזה לא עזר לי אז אחרי שבוע הפסקתי לקחת אותם גם כי שמעתי שהם עלולות לגרום להשמנה.. אני מתוסכלת כבר והגעתי למצב שאני שורטת תגוף שלי ונועצת ציפורניים רק כדי להתגבר על הכאבים שיש לי מבפנים ואני מתוסכלת כבר ! בבקשה, תציעי לי כל דרך שתעזור לי..
קרן חמודה שלום לך
יום ראשון בבוקר זה יום מאתגר מבחינתי. אני נעה בין המחשבה אוי ואבוי יש עוד שבוע שלם של ציפיות ממני ומטלות עלי עד שבת הבאה, מצד שני הציפורים מצייצות ויום חדש והחנויות פתוחות ואפשר לעשות כל מיני דברים שבשבת לא.
בין שתי מחשבות אנחנו נעים הרבה בחיים. מצד אחד המחשבה אני חי, אני נושם, השמש זורחת, מותר לי לשיר ולשמוח, מצד שני המחשבה אולי אני לא מספיק טוב בשביל החיים האלה, אולי חושבים עלי דברים לא טובים, אולי אני צריכה לעשות משהו אחר ממה שאני עושה, אולי אני מפגע מהלך לאנושות… אולי האנושות היא מפגע מהלך עבורי.
הקטע שתמיד נחשוב גם את זה וגם את זה, כמו נשימה, את כל הזמן נושמת, אבל פתאום אם אגיד לך תקחי נשימה עמוקה את יכולה לעשות את זה. גם פה, המחשבות ששטפו לנו בהן את המוח, שמשהו לא בסדר בנו ואנחנו צריכות להראות אחרת או להתנהג אחרת, אלה מחשבות שיבואו כל הזמן, עד הרגע שבו תחשבי בכוונה על משהו אחר, כמו נשימה מכוונת – מחשבה מכוונת.
והנה אחת שאני מציעה לך לנסות אותה כמה פעמים היום, תגידי לי אם הצלחת ואיך הרגשת:
"אני ישות שברא הטבע, יפה ומלאת אהבה, נדיבה ורגישה, בתחילת ההתפתחות שלי, בתוך עולם קצת משונה ולא הגיוני. מותר לי לחייך, מותר לי לאהוב את עצמי, מותר לי לחיות".
שלך באהבה
חניתה
חניתה היקרה היום אני חושבת כל הזמן שאני שמנה כל הזמן אני אומרת לעצמי ולחברות שאני ממש שמנה ואני יודעת שאני רזהה אבל זה לא מספק אותי אני מתאמנת הרבה במשך 4-5 שעות ביום ואני יודעת שאני שמנ להיתעמלות כיאלו ליום יום אני רזה אבל להתעמלות לא כי צריך משקל מסוים אבא שלי מת ליפני חודש וחודש אחרי הייתה לי טיסה לתרות בחול ואני חושבת שהתחלתי להיות בדיקאון ולהשמיין אני מוצצאת את עצמי כל הזמן אוכלת ותוחנת וזה מחרפן אותי והתחלתי בשיטת ההקקאות תמיד פחדתי עם להקיא או לא היום הקאתי בפעם הראשונה ואני לא יודעת אם להמשיך כי מצד אחד אני רוצה להיותר צה ומצד שני אני לא רוצה להיות בולמית ואנורקסית מה לעשות ?!? באם אני יכולה להמשיך עם ההקאות אבל ברמה מסויומת שככה לא יקרה לי כלום אני פשוט רוצה רק להוריד 6 קילו ואז לישמור ויותר לא להקיא ולאכול ברמה נכונהו מסודרת ?
תודה מראש:)
מגיל 13 אני מתעסקת במראה שלי, אני היום בת 18 וחצי.
הייתי ילדה מלאה, אבל מאוד חכמה. פשוט התחלתי לעשות ספורט ולאט לאט לאכול יותר נכון. באיזה שהוא שלב באזור גיל 15 זה כבר לא הספיק לי, האוכל ניהל אותי, עוד לא הקאתי ולא הרעבתי, אבל הייתי עסוקה כל הזמן בארוחה הבאה שאוכל וכמה קלוריות יהיו בה ומתי ואיפה להכניס ספורט. הפכתי למשועבדת למראה החיצוני, ורק כאשר הרגשתי שאני מקבלת פידבקים מהסביבה לכך שאני נראת טוב, או כשהגעתי למידה מאוד נמוכה בג'ינס כלשהו, התחלתי להרגיש יותר טוב עם עצמי. עדיין לא מספיק, אף פעם לא הגעתי למצב שבו אני מרוצה ממשקלי.
הזמנים הלכו ועברו, הכל נהיה מעגלי, תקופות בהם יותר נחמד לי עם עצמי ותקופות שפחות, הקאות פעם בהמון המון זמן רק כשבאמת הרגשתי שהגזמתי וגם אז הקאה לא מתוך הפרעה אלא מתוך בחילה אמיתית.
במהלך השנה שעברה, התחלתי דיאטה בריאה מאוד והתחלתי סוף סוף ללמוד בנושא ולאמץ הרגלים בריאים, ואז עברתי משבר מאוד גדול ונכנסתי לדיכאון ורזיתי המון ע"י כך שלא אכלתי. גם כשחלף הדיכאון נהנתי מהרזון הנובע מחוסר האכילה ועברתי לתפריט שכלל בעיקר ירקות. באיזה שהוא שלב התחילו גם ההקאות בכל פעם שהייתי אוכלת משהו שלא נכלל ב"תפריט".
זה התפתח בשנה האחרונה לבולמוסים גדולים ובלתי נשלטים, ולחוסר יכולת לא להקיא אותם.
במקביל אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה לא בריא ושעדיף להיות שמנה מבולימית, ורק כאשר אני לא בצבא ואני בבית ויכולה לשלב ספורט באופן קבוע אני משחררת קצת בענייני האוכל.
כיום הערך העצמי שלי גבוה אך ורק כאשר אני "כוסית". ואני אף פעם לא מרגישה באמת באמת כזו, גם כשיש מספיק אנשים בסביבתי שטוענים שכן.
בזמן האחרון התחילו לי כאבי ראש, סחרחורות, חוסר יציבות, מצבי רוח קיצוניים, תחושת בלבול וחוסר היגיון, חוסר אחיזה בעולם, בכי, ייאוש, תסכול, דפיקות לב מפחידות.
אני לא רוצה להקיא יותר. לא רוצה להיות אובססיבית למראה החיצוני, לא רוצה שהערך העצמי שלי יהיה תלוי מראה.
רוצה חופש. רוצה לחיות ולאכול כמו בנאדם נורמלי!
רוצה שאוכל יהיה רק אוכל.
יקרה
הכל את צודקת ואת קורבן לשטיפת המוח התרבותית שכולנו מאמינים בה שיש רק דרך אחת טובה להראות וכל דרך אחרת היא בזיון.
בעיני זו תפיסת עולם בלתי הגיונית, ויוצרת סבל מטורף בעולם. כל אחת מאיתנו שמצליחה להרפא היא שגרירה של חופש ורב גווניות בעולם הזה. זה נצחון לא רק על מה אני מכניסה לפה אלא על הזכות להיות מי שאני כפי שאלוהים ברא אותי, להנות מכל חוויה שיש לחוות פה, ים, שמש, מוסיקה, אוכל, אהבה, בלי קשר לאיך אני נראית או מה אני לובשת או כמה חזק הצחוק שלי…
זה נצחון גדול שאחריו כבר קשה לשבור בן אדם על שטויות.
את יודעת את זה כי אמרת את זה בעצמך. שאוכל יהיה רק אוכל, שבוקר יהיה רק בוקר, שערב יהיה רק ערב. מותר לנו לחיות.