אני בת 17, אני 1.70 ושוקלת 55 הורדתי בחודש האחרון 13 קילו אבל התחילה לי מעין חולשה כזו הייתי מתעלפת. עד לפני כשבועים הכריחו אותי לאכול עד שעליתי 5 ק"ג . אני יודעת שזה מה שישאיר אותי בריאה אבל אני מרגישה כ"כ מגעילה . כול פעם שאני אוכלת פשוט רע לי אני מרגישה שאני פשוט אוכלת שומן. אפילו כשאני אוכלת ירקות . אני לא מרגישה רעבה פשוט דוחפים אותי לאכול. אני שונאת אוכל!! אני שונאת את הגוף שלי!
ספרי לי על ההרגשה של לשנוא אוכל, אני לא מכירה. אני אוהבת אוכל מאד. למעשה זה אחד התחביבים שלי ביממה, עד היום, הכמה פעמים ביום שמוקדשים לאוכל בהחלט מקור לשמחה.
אני אולי שנאתי להרגיש שמנה, זה כן, ועד היום אני עוד מסוגלת להסתכל על הבטן שלי ולצקצק בלשוני,
אבל בסך הכל אני גאה בגוף שלי ששרד את כל ההתעללויות שלי, ובנפש שלי, ששרדה את כל הירידות של כל מי שהפרעתי לו בחיים…
תחשבי מי שנא אותך לפני שאת התחלת להאמין שמגיע למישהי מקסימה כמוך שישנאו אותה. הדרך לאהבה יכולה להיות ארוכה או קצרה, אבל היא תמיד שם בשבילנו, זו המטרה בחיים. לגלות אהבה, להביע אהבה.
יש איזה פרי שאת אוהבת?
כן שונאת ממש אבל. כול דבר שאני באה להכניס לפה הדבר הראשון שעולה לי לראש זה ואוו כמה סוכר יש בזה כמה קלוריות! , ואיך אני יכולה להעלות במשקל שחבל על הזמן. אני מדוכאת כשאני אוכלת. אפילו הרעש של הלעיסה מגעיל אותי לשמוע את ההתפצוחות של האוכל בין השינייםם. הירק היחיד שאני מרגישה בנוח לאכול אותו זה סלריי וגם בו הרעש של הלעיסה מציקק לי. פעם הייתי אוהבת לאכול אבל עכשיו … לא.
אני יודעת שזה לא בסדר אבל לא מצליחה לשנות את זה ,
אני נטרפת.
שלום אני בת 15 ובזמן האחרון התחלתי עם ההקאות העצמאיות ואני מפחדת שזה ידרדר לרמה של בולמיה אני כבר חודשיים או שלוש מקיאה כמעט את כל מה שאני אוכלת וזאת כדי לשמור על המשקל , יש לי התקפי רעב ואני יכולה לאכול חמוץ מתוק מלוח חריף הכל ביחד אני מפחדת לשתף בבעיה עם משפחתי או חברותיי אני לא יודעת מה לעשות איך להפסיק קצת התמכרתי לתחושת ה"לאכול הכל ולא להשמין"
אין הבדל בין להקיא את כל מה שאוכלים לבין בולמיה.
ככה קוראים לזה.
אנשים מתחילים מלשמוח שתפסו פטנט ומאוחר מדי קולטים שנקלעו למלכודת דבש שיכולה לקחת שנים על גבי שנים ולהשתלט על כל החיים.
תקראי מה כתבו פה קודמותיך, וגם אם תרצי אשלח לך ספרון הדרכה שכתבתי עקב נסיוני בדבר הזה ובאיך יוצאים מזה. אבל מתי מעט מצליחות להחלץ. זו האמת העצובה. צריך המון כוח רצון ובדרך כלל ההקאות מעייפות את האנשים ואין להם כבר כוח לכלום.
מחזיקה לך אצבעות שתהיי יותר חכמה מכל העולם.
שתשימי את עצמך ובריאותך במקום הראשון, ולא את מה שמישהו אחר חושב שככה את צריכה להראות או להיות.
היי חניתה
תודה רבה לך עזרתי לי לראות מה שלא הייתי מוכנה לראות ואני מרישה שאני יכולה להפסיק עם זה אבל בזמן האחרון אני מקיא רק את מה שמשמין ישנו מזון שנשאר ולא יוצא אז אני אתחיל בקטן עד שהפסיק אני אשמח עם תוכלי לשלוח לי את ספר ההדרכה הזה
דיי דיי נמאס לי !! מקיאה כבר שנה שלמה!! אשכרה שנה שלמה שבכל יום אמרתי לעצמי שזהו זה וזאת ההקאה האחרונה . אך לא מצליחה !!! מקיאה כל יום כל הזמן!!!!
כבר לא מאמינה שאצא מזה מתישהו.. אנורקסיה מגיל 12 בערך. (כבר 7 שנים) הייתי מאושפזת מספר פעמים. וזה התגלגל להקאות לצערי הרב!! בבקשה אם מישהי התחילה או רוצה לנסות שלא תעז לעולם!!! הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה הלוואי!!! בבקשה חייבת להפסיק האם אשתקם ??? האם מיתרי הקול שלי יתרפאו ויחזרו להיות כמו שהיו?? יש לי הופעה בקרוב ואני שרה כבר מגיל קטן ומפחדת שהרסתי את קולי ושכבר אין לי אפשרות לתקן.. בבקשה תצילו אותייייי לא יכולה לחיות ככה יותר לא יכולה עדיף כבר למות בבקשה הצילווו
היי, חשוב לי להגיד לך שגם אני עברתי את זה וברוך ה׳ זה פסק כבר 7 שנים בערך. אם שאלת את עצמך אם אי פעם זה יעבור אז כן! בלי צל של ספק! את רק צריכה להאמין ולרצות בזה כי הרוב תלוי בך! את באמת רוצה שזה יפסק? זו השאלה הראשונה שתשאלי את עצמך ואם התשובה היא כן עם סימן קריאה אחר כך אז תחשבי קודם כל מה הביא אותך לזה. אצלי זה היה למשל לחץ. שימי לב מתי בא לך החשק לאכול בצורה לא רגילה ותעשי מעקב אחרי זה אפילו ביומן כאשר תביני למה זה קורה, זה כבר חצי החלמה. בנוסף לכל בכל פעם שיש לך מחשבות שאת לא טובה או לא בסדר ישר תשני אותם להיפך שאת טובה, שתצליחי! זה בעצם תפיסה אחרת על עצמך, להאמין בעצמך כי אין אף אחד שיעשה זאת.
1. לרצות להחלים! 2. מתי מגיע החשק להקיא ומדוע 3. לעקוב אחר זה 4. להאמין בעצמך אחותי!!!! אני מאמינה בך!!!! וחוץ מזה צריך לטפל בזה במקום מוסמך. זה מה שאני עשיתי. לי הייתה הערכה עצמית נמוכה גם ולכן זה קרה לי כל פעם כשהיה לי מבחן נלחצתי ולא האמנתי שאצליח והקאתי .רק אחרי טיפול הבנתי את זה.
מקווה שעזרתי אפילו במעט, המון בהצלחה:)
לא ידעתי אם לכתוב את זה פה או לא..
אני בת 17 ושוקלת 58, תמיד אכלתי הרבה.. כאילו.. לא שהקאתי או רציתי להקיא או משו כזה, פשוט נגיד גם אחרי שאני שבעה אני יכולה לאכול שוב זמן קצר יחסית אחרי ששבעתי..
ולאחרונה אחרי שאני אוכלת(במיוחד מתוק) יש לי בחילה ואין לי תאבון..
הגוף שלנו משתנה כל הזמן, יש בגילאים שונים צריכים שונים, הכמויות משתנות, הגוף לפעמים כבר לא צריך כל כך הרבה כמו פעם, ולא תמיד אנחנו מוכנות להקשיב.
את יכולה לקרוא את "מוח אישה" שזה ספר מעניין מאד על הרבה דברים, וגם לגשת למרפא סיני שבדרך כלל יודע להגיד מה השינוי המתבקש, אם תרצי יש לי מישהו מצויין שעוזר לי מאד.
והאמת שהממתקים כבר לא מה שהיו פעם… אני זוכרת שהייתי מוכנה למות בשביל גלידה או שוקולד, והיום זה לפעמים סתם נחמד ולפעמים תכלס לא ממש טעים…
חניתה יקרה… אני בת 14, שוקלת 53. כל פיסת מזון שנכנסת לפה שלי גורמת לי רגשות אשם מטורפים. כל דיאטה שאני פונה אליה- מתבררת לי בסוף כקשה מידי עבורי. אין יום שעובר שאני לא עומדת בו מול המראה ואומרת לעצמי כמה שאני שמנה וכמה שאני שונאת את עצמי. אני משתדלת לעשות ספורט לפחות חצי שעה ביום כל יום, אבל תמיד אנורקסיה ובולמיה היו נראות לי האפשרויות הקלות יותר, המהירות יותר. הייתה תקופה שאמרתי לעצמי שזהו. מפסיקים לאכול. עמדתי בזה בדיוק במשך שבוע. אני יודעת מהן ההשלכות של בולמיה. כל יום אני חושבת להתחיל להקיא. אני עומדת מעל האסלה וכמעט מקיאה ואז מתחרטת. אני יודעת שיגיע יום ואני אתחיל להקיא, אני אפסיק להתחרט- כי רגשות האשם שלי בנוגע לאוכל חזקים יותר. אני פשוט לא מסוגלת לקבל את עצמי כמו שאני. מה לעשות עם זה? יש לזה פתרון?
~תודה רבה מראש~
אלכס מתוקה את מה זה בחברה
מי לא מכירה את המעגל של לעשות משהו "רע", להרגיש אשמה, ואז להרגיש עוד יותר רע עם עצמי, ואז מה זה משנה כבר אני יכולה לאכול ולהקיא ממילא אני כשלון.
השאלה היא לא אם תקיאי או לא, זה סתם עוד משהו למעגל רגשות האשם. השאלה אם מכל הסביבה שלך בחיים שלך יש מי שיכול להצביע לך על משהו טוב בך. זה די עצוב שאף אחד לא רואה את היהלום, והכי עצוב שהבן אדם שהולך ללוות אותך כל חייך לא יכול לתת לך מילה טובה. את.
אז תעשי לי רגע טובה אישית ותסתכלי על עצמך גם מבפנים וגם מבחוץ ותתני לי שלושה דברים שממש טובים בך שאם תגידי אותם לי או לעצמך את אפילו תרגישי שאת דוברת אמת.
תודה מראש.
אני יודעת שיש לי הפרעות אכילה כבר במשך חצי שנה.
זה התחיל בלאכול מה שבאלי מתי שבאלי ולהקיא כמו חיה.
אחר כך זה עבר יותר לאנורקסיה… אני בקושי אוכלת, אובססית בנוגע לקלוריות, אני בודקת כמה קלוריות יש בכלללל דבר, אבל אין כ'כ טעם כי אני לא מכניסה שום דבר לפה.
אני כותבת מה שאני אוכלת, אני בספק אם זה מגיעה ל 100 קלוריות,
למרות שאני שותה די הרבה כוסות נס קפה ביום.
אני אובססית בנוגע למשקל ואכילה, וכמה שזה נשמע בלתי סביל וקשה- אני אוהבת את זה, לדעתי, בשבילי זאת דרך יותר טובה להרזות.
אני לא מספרת לאף אחד, רק חברה קרובה שלי יודעת על זה, אבל גם לה אני משקרת שאני אוכלת מידי פעם, למזלי, היא לא מציקה.
אבל רק דבר אחד קצת מוזר לי, יש לי הרבה פעמים שאני אוכלת , אני לוקחת שקית אוכל, אוכלת כשאף אחד לא רואה אבל בעצם רק בולסת ויורקת לשקית, ככה זה עם דברים גדולים כמו סנדוויץ' ואורז וכ'ו, בדברים קטנים כמו חתיכת בראוניז, בימים האלה של החופש אני מרשה לעצמי.. אבל בד"כ אני לוקחת נייר ויורקת את האוכל כי אני די מאמינה שמה שאני רוצה באמת זה להרגיש את הטעם ולא להכניס אוכל לבטן.. זה נורמלי לאחת עם הפרעות אכילה?
ואני בת 14 וחצי. תודה מראש(:
פעם ניסיתי לאכול רק בפה, כמו לעשן בלי לקחת לריאות. זה היה לי מוזר, לא ממש הלך לי, אבל זה בהחלט אופציה למי שנהנה מהטעם ולא בא לו להשמין. אם את מצליחה לעשות את זה סבבה.
העניין הוא מה העיקר של חייך הולך להיות. האם תבחרי בכמות קלוריות שנכונה למשקל שאת רוצה לשקול, ואז הגוף לאט לאט יתיישר לפי זה ותוכלי להמשיך להנות מדברים אחרים בחייך, להגשים את חלומותיך ולהיות מאושרת,
או שמעכשיו ועד גיל 50 למשל תתעסקי בסוגיה המרתקת של כמה את שוקלת וכמה כל ביס שוקל ואיפה כולם כדי להסתתר מפניהם, ואז תרצי להפסיק עם זה ולחזור לחיים "נורמלים" ויהיה לך קשה כי ההרגל מאד חזק תקראי פה בפורום ןתביני.
כמה את חושבת שנכון לך לשקול? בהגיון דברי רגע, לא מתוך המחלה, את יכולה?
אני עושה הכל בשביל לקבל תשומת לב
הכל
חלק מהרצון לאהבה והתמיכה זה גם ההקאות
אני רוצה להקיא,אני לא רוצה להפסיק
אני רוצה שיבוא יום שאני יהיה מאוד מאוד רזה,לא בשביל להיות יותר יפה
כדי שמישהו יעצור אותי,ויבין אותי,וידע שדברים עוברים עלי
מי שצריך כל כך הרבה תשומת לב כנראה צריך אותה.שמעתי את המשפט הזה פעם מאיזו פסיכולוגית,כמה שזה נכון
אני רוצה שיבואו ויאשפזו אותי
אבל איך יאשפזו אם אני כל כך לא נראית אחת שמקיאה?
אני במשקל כל כך תקין,אני נראית כל כך תקין.
אני נראית כל כך אחרת ממה שהולך אצלי בפנים-בתוך הלב
אני עושה דברים כל כך אחרים ממה שאני מרגישה
אז איך מישהו בעולם הזה ידע?
מה אני יעשה עכשיו..?
יקירתי
בואי נחפור טיפה ברעיון הזה. מה בתשומת לב הזה את צריכה? שיראו אותך כדי שישמחו בכשרונותיך או שיצילו אותך ממשהו שאת לא יכולה להתמודד איתו לבד?
מה הצורך הכי גדול שלך?
אני צריכה תשומת לב של דאגה ושל אהבה
כשרואים אותי ואת הכשרונות שלי נותנים לי יחס,אבל לא יחס שחסר לי
אני לא יודעת איך להסביר את זה
אבל הבולמיה אצלי זה לא רק תשומת לב,זה גם להרגיש משהו אחר,משהו יותר פיזי. לתת לבעיות שלי שם..בולמיה למשל..?
זה יותר קל לי,אבל אני יודעת שאני פוגעת בעצמי ושאני עושה טעות..
את אומרת שאת מקבלת יחס "אבל לא יחס שחסר לי"
אני מבינה שהבולמיה יותר קלה לפתרון לדעתך מאשר הבעיה שיושבת תחתיה
אבל למעשה בסופו של דבר תצטרכי להתמודד עם שתיהן.
לכן אני שואלת על השניה כי אולי נחסוך זמן ונלך ישר לשם.
מה את מתכוונת פיזי? איזה יחס חסר לך? מה את צריכה?
מה עוד את עושה עם הגוף שלך? איזה ספורט או ריקוד או משהו?
היי,
אני בת 17, שוקלת 53 ומקיאה כפעמיים-3 ביום.
זה התחיל בגיל 15 כששקלתי 59 כמעט 60 ואחותי אמרה לי שבקצב הזה אני יהיה דבה אמיתית. התחלתי לעשות דיאטה ובאיזה שהוא שלב, אני באמת לא זוכרת למה, אבל התחלתי לנסות להקיא… זה היה מפחיד בהתחלה וזה היה פעם בכמה שבועות והתחיל לאט לאט לתפוס תאוצה. לאחר מספר חודשים הגעתי למשקל של 50, לא סיפק אותי לחלוטין, אך בהחלט שימח אותי שהצלחתי לרדת כמעט 10 קילו בזמן קצר יחסית. הזנחתי את הדיאטה והתחלתי לאכול רגיל, כמה שבא לי עד שהגעתי למשקל 55. מאוד התבאסתי, מאוד התעצבנתי ושנאתי את עצמי נורא והחלטתי להתחיל עם הדיאטה שוב. התרגלתי לרדת מאוד מהר במשקל, מה שלא קרה לי בדיאטה השנייה וההקאות התחילו רק להדרדר. הייתי מקיאה רק בהזדמנות שהייתי לבד בבית, מה שקורה בדר"כ אחרי שאני חוזרת מבצפר. כעת אני מקיאה גם כשכולם בבית, אם הם ישנים אני מקיאה בשירותים ומשתדלת להיות שקטה ואם מישהו ער אני אומרת שאני הולכת להתקלח ומקיאה במקלחת. בקיצור, זה נהייה כבר בלתי נסבל ואני נמצאת במלחמה אין סופית עם עצמי על להפסיק עם זה, אני פשוט חייבת לעצור את עצמי. תמיד אחרי שאני מצליחה להקיא אני כל כך מאושרת ושמחה וכמובן זה עובר אחרי כמה זמן ואני נהיית עצבנית, דיכאונית ובוכה כל הזמן. אני בוכה על זה שאני מסתכלת על עצמי במראה ומתעבת את מה שאני רואה ורק חולמת על הגוף הרזה שאני רוצה שיהיה לי ומצד שני אני בוכה שנסחפתי לדבר הזה ואני פשוט לא מצליחה לעצור את עצמי, לא מפסיקה לחשוב על זה. מתבאסת לקום בבקר לעוד יום של מלחמה. אני הולכת ברחוב והדבר הראשון שאני רואה אצל אנשים זה שאם הם שמנים או רזים. בוהה לבני המשפחה והחברים בצלחות האוכל בזמן שאני אוכלת מלפפון בכדי להרגיע את הרעב שתקף אותי שוב אחרי שהקאתי את כל הארוחת צהריים. ההורים שלי לא מבינים איך אוכל נגמר בשניות בבית. הבעיה שלי היא לא רק שאני לא מצליחה לעצור את עצמי, אלא שאין לי עם מי לדבר. אין לי למי לפנות, עם מי להתייעץ. המשפחה שלי כמובן שאני לא רוצה שיידעו במיוחד לא כשאחותי היא בולמית לשעבר ואני לא מוכנה לתת להם לעבור את "החוויה" הזאת שוב. חבר שלי, אחותו היא בולמית כבר כשנתיים והוא מאוד דוא לה וסובל בסבל שלה, אני לא רוצה שתהיה לו עוד איזה בולמית על הראש. והחברה הכי טובה שלי… אני מתביישת לפנות אלייה. יצא לנו פעם או פעמיים לדבר על זה ואני עשיתי את עצמי מזדעזעת מהדבר, איך אנשים מקיאים כל דבר שהם מכניסים לפה. אני מתביישת לבוא אלייה עכשיו ולהגיד לה, שמעי אני בולמית. שיקרתי לך כל הזמן הזה. כשאני הולכת עם אחותי לקניון ואני אומרת לה בואי נאכל מקדונלדס (אין מה לחשוש, הרי גם ככה אני יקיא את זה) היא מסכימה ומריצה איתי בדיחות על "ונלך לשירותים להקיא את אח"כ, סבבה?" והיא כמובן לא מתכוונת לזה ברצינות, אני מחייכת ומבפנים פשוט נקרעת… אני נכנסתי לפה כמה וכמה פעמיים ועכשיו החלטתי לתפוס אומץ ופעם ראשונה לשפוך את זה בפניי מישהו. אני מצטערת שחפרתי… אשמח לדעת איך לעזאזל אני נפתרת מהדבר הזה.
כלומר את צריכה להיות המושלמת היחידה במשפחה?
כי הם היו בלתי מושלמים אז את צריכה להתחבא?
אולי ההיפך? אולי הם יכולים לעזור לך אם הם הצליחו לצאת מזה?
אולי די להכניס את עצמינו לבתי סוהר? קצת חמלה… על עצמך יקרה, מגיע לך להיות כמו כולם אחוזה ברעיון השגוי שמשהו לא בסדר עם הגוף שלך כי את לא נראית כמו מישהי מהטלוויזיה. כולם טועים בטעות הזו, למה את צריכה להיות שונה?
הכאב, היופי, הייחוד, היצירתיות, האהבה, ניתנה לכולם. מותר לכאוב גם עליך, ילדה יקרה, גם את קורבן של המערכת, כמו אחותך וכמו אחות של החבר שלך. וכל זמן שנאמין שמשהו לא בסדר בנו, אכלנו אותה. וכשנתחיל להבין שכל יופי הבריאה מגולם בכל אחד מאיתנו ואנחנו צריכים לחזק אחד את השני ולהחזיק ידיים, אז, אולי, נוכל להתחיל לנשום.
כבר כמה ימים אני חולה עם חום גבוה ואף סתום, נדמה לי שזה מנטרל אותי מלהיות נחמדה וסימפטית, מצד שני, האמת לא תמיד נחמדה וסימפטית, לפעמים היא די כואבת,
שולחת לך ולי איחולי הבראה וחיזוק, נדבר עוד כמה ימים אי"ה…
היי,
חיפשתי מקום לברר מה עושים עם כל הכעס שמצטבר בבטן כששוכבים במיטה ונלחמים ב"אני הרזה" שלך ולא מקיאים את מה שאכלת. אני מתחילה לרחם על בן זוגי שלא מבין למה אני נוחתת עליו פתאום כמו בום על קולי שלא ציפית לו וכועסת עליו על איזו שטות שלא קשורה ואם לא היתה שטות אני אכעס עליו על משהו מלפני שנתיים (נוטרת טינה, אני?? רק כשהוא חוסם את דרכי לשירותים! ואין לו מושג). מה עושים, איך מחזיקים הכל בפנים (אוכל כמובן, ואח"כ את הכעס העצבים והתסכול שהאוכל נשאר בפנים) זה הרי הדבר הכי משחרר בעולם. ראש מעל אסלה (איכס מטורף ותחושה נהדרת כל כך!). זה מעייף! זה מתסכל! זה מדכא! הגוף משתנה. והכלי היחיד שיש לי להתמודד הוא אוכל וראש מעל האסלה, איך יוצאים מהלופ הזה. אני מכריחה את עצמי לבהות באויר, להתכרבל עם הכלבים ולא להקיא ויהי מה ואז הכעס… מה עושים איתו? אני ממש כועסת על עצמי שלא הקאתי. כמה מעוות זה יכול להיות. לאלוהי הבלומיה פתרונות. ובכל זאת אשמח לקבל עצות. איך מתמודדים עם הנפש שרוצה להקיא. נראה שלגוף כבר אין ממש חלק בזה 🙁
ראשית הרשי לי להציע שתעשי משהו עם הכתיבה שלך.
יש אנשים ששווה לתת להם בולמיה על מנת שיוכלו לתאר אותה כל כך מעולה לאחרים. 🙂
בינתיים דרכים מעולות להוציא כעס אספתי במהלך השנים מכל מיני אנשים טובים ונשים חכמות. ללכת לים ולצרוח בקולי קולות. לסגור את החלונות של האוטו ולצרוח בקולי קולות, לשמוע שירים מרגשים או מעצבנים ולשיר איתם עד דמעות והלאה, לזרוק אבנים על משהו רועש. לקנות סט כלי זכוכית זול ולשבור כל פעם פריט אחר. לקחת טושים ודף גדול ולקשקש עליו חזק חזק, לעומת זאת שווה לבדוק את האפשרות שאחרי כעס והרפייה אפשר לצייר באמת משהו מהלב, גם אם הוא כואב, או לחבר מילים לסיפור, לתת לאנרגיה לבוא לידי ביטוי בדרך יצירתית.
האוכל זה משחרר והכל אבל כלום לא נשאר מזה. לא ציור, לא שיר ולא סיפור. סתם לופ של קקה פיפי שלא משאיר שום זכרון לנשמה.
עכשיו השאלה היא מי הבוס. מי קובע. הגוף? הנפש? השכל? ההרגלים? מי נוהג במכונית הזו?
מצחיק – אני בדיוק עוברת את זה כבר יום שלם. נפלתי נפילה גדולה אתמול. בכלל לא הצלחתי להקיא. ההקלה שאת מתארת, אכן נותנת תחושה (זמנית) טובה. אבל מה קורה כשלא מצליחים להקיא??? זה קרה לי אתמול (וגם בעבר כמה פעמים). וזה ה-סיוט. הפחד שמחר תקומי שמנה, השנאה העצמית, תיעוב הגוף, הבושה, הכאוס הפנימי. אבל – אין לאן לברוח. תמותי, ואין! האוכל לא יוצא. כמה שניסיתי, הוא לא יצא. לא רוצה לתאר לך מה אני עוברת היום. אני בעבודה – כמו זומבי. לא הכנסתי כלום לפה כל היום (לא כי חלילה החלטתי להיות אנורקסית פתאום…) כי פשוט אני עוד מלאה מאתמול. אבל זה מכריח אותי להתמודד עם כל הרגשות וכל התחושות שנלוות לחרא הזה. הלוואי ורק הייתי זוכרץ את כל זה שניה לפני הבליסה…
אז או שתלמדי לתפור לך בגדים יפים למידות נורמליות של בני אדם
או שתחסכי כסף לנסוע לחול שם יש כבוד גם לאנשים שהם לא מידת אקסטרה סמול.
לבי לבי לך, עד היום זה סיוט בשבילי להכנס לחנויות כי הכל צמוד נורא ואני שונאת את זה.
לא יאומן איזו חוצפה זו מצד חברות הביגוד
ואנחנו שותקות וחושבות שעלינו לשנות את עצמינו.
בת 19, ואמורה להתגייס לצבא בקרוב מאוד. הפרעות אכילה התחילו עם סיום הלימודים לפני חצי שנה. אנורקסיה ובולימיה. הייתי סוחבת חמישה ימים בלי לאכול, ואחריהן בולסת ללא הפסקה. הסוף כבר מוכר וידוע… בתקופה האחרונה זה מתבטא בארוחה אחת פעם ביומיים-שלושה שלא מחזיקים יותר מרבע שעה בבטן. הזמן שלי עד הגיוס קצוב. הדאגה והחרדה אין סופיים!! זה אפשרי לצאת מזה לבד? איך? איך הצבא מקבל את זה? פרופיל 21 נפשי? עוברת לי בראש המחשבה שהמסגרת הצבאית תרפא אותי, 'משנה מקום משנה מזל'. שווה לנסות? אני סוחבת את זה כבר חצי שנה, ובהחלט לא רוצה שימשיך לעוד שנה שנתיים או יותר. הבנתי שככל שאתה נמצא בזה יותר, כך יותר קשה להיגמל. כל מסגרת שפניתי אליה אמרה לי שלא תאפשר את הגיוס שלי לצבא. מה אני עושה?
לפני הכל הרשי לי להביע את דעתי על הצבא שזה לא כזה אסון לוותר על החוויה הזו. באופן אישי השנתיים האלה עברו עלי בלהרים בדלי סיגריות מהאדמה ולבלות שעות על גבי שעות בספירת השניות בשעון הדיגיטלי שמול עיני.
אבל כולם הולכים וגם את כפי הנראה, אלא אם כן תהיי בולמית עוד קצת ותחסכי לעצמך שנתיים בהן גם תקיאי וגם תשתעממי…
הצבא לא יציל אותך מעצמך. אבל כן אפשר להפסיק לבד. לאיזה חייל את הולכת דרך אגב?
אני רוצה להתגייס. אני משובצת לתפקיד משמעותי, תומכת לחימה- מדריכת חי״ר. אני מכוונת להגיע לקצונה, לתרום כמה שאפשר. אבל אני לא מאמינה שאני אעמוד בזה כשאני נמצאת במצב הנפשי והפיזי שלי. הגעתי למחלקה להפרעות אכילה בסורוקה, והם אמרו לי שלא יאפשרו לי להתגייס, הם ידווחו לצבא על המצב שלי ויקבע לי פרופיל 21. כך שלא נותר לי אלא להתמודד לבדי. א-י-ך?!?!?!?!?!?? נמאס לי ללכת לחדר אוכל בקיבוץ ב12 בלילה להקיא, נמאס לי לחשב מתי אני אוכלת על מנת שאהיה בטוחה שהחדר יהיה פנוי בשבילי ללכת ולהקיא, נמאס לי להיות רעבה ולרצות לאכול אבל לא להיות מסוגלת רק בגלל המחשבות של מה יקרה אח״כ. אני פוחדת נורא שמשהו מהמשפחה שלי יגלה. שמשהוא מהקבוצה שאני חיה בא יגלה. אני רק רוצה שיעלם, כמי שלא היה… אני מרגישה מכורה לזה, ולא מסוגלת ללכת לגמילה. ״ אין דבר העומד בפני הרצון ״- אני רוצה להאמין שאפשר מכח הרצון לעשות הכל! אבל אין לי דיי כלים. אני מקווה מאוד שהגעתי למקום הנכון, ושבאמת תוכלי לעזור לי… אשמח לשמוע ממך בחזרה
מסכימה איתך לגבי כוח הרצון. וחוץ מזה יש כל מיני דרכים ושיטות להזכיר לעצמינו מה רצינו אתמול… 🙂
יש לך עוד סיכוי להתגייס לאן שרצית? יש בדיקה נוספת? או שזהו כבר אבוד?
אני בינתיים מתגייסת. ומשובצת לתפקיד שאני רוצה. התפקיד שלי אבל מותנה בפרופיל מסויים. ואם ירד לי הפרופיל לא אוכל להתגייס. קל וחומר אם זה מתגלה בצבא, אני מודחת מהתפקיד. אבל הצבא לא עומד בראש מעייני- הרי הבריאות שלי בסכנה… ואני עדיין צלולה מספיק לדעת שזה לא מה שאני רוצה בשבילי, אך עדיין לא מסוגלת להוציא את עצמי מזה. אני תשושה, עייפה, מותשת… והמון- כועסת על עצמי כשאוכלת, כשלא, כשמקיאה, כשלא… מצב תמידי של אכזבה עצמית…
בדיוק הבוקר אני בסיטואציה שיש אנשים שכועסים עלי.
זאת לא הרגשה נעימה במיוחד, ולכן אני מבינה אותך כשאת עצובה שאת כועסת על עצמך כמעט בכל מצב.
לא עושה חשק לקום בבוקר אם הבן אדם שהכי קרוב אליך כועס עליך.
בואי נמיר את הכעס בחמלה. חמלה על עצמינו שחשוב לנו כל כך להתאים לחברה השיפוטית והכעסנית הזו, חמלה על שחיינו יצאו משליטה.
בואי לפחות בחדרי חדרים, ביני לבינך, נחזיר את האהבה. אהבה, קבלה, הכלה, אמפטיה, כל המילים שאומרות שמה שאת עכשיו זה בסדר גמור ואף למעלה מזה.
יכולה לנסות לנשום לתוך הרעיון הזה?
אני רוצה להיות שלימה עם עצמי. להסתכל במראה ולאהוב את עצמי כמי שאני… זה כל כך הרבה לבקש? לא נעים לי בגוף של עצמי, לא נוח לי… איך אני מגיע למקום הזה? כעס זה הרגש היחיד שעולה לי מהמחשבות של ההגעה למקום שבו נוח לי. הדרך היא לא דרך… ובכל זאת עם הידיעה הזו אני לא מצליחה / מוכנה להפסיק. איך אני אחליף את הרגש הזה? הוא קיים, הוא ישנו…
זיק החיים המפרפר בתוך כל אחד מאיתנו. אנרגיה עדינה רגישה שמפחדת לצאת.
כמה אומץ צריך כדי להיות טבעית, להיות את עצמך, להגיד מה את רוצה ומה את לא רוצה, תמיד. יותר קל לפגוע בעצמינו. הדרך החוצה מבולמיה היא אימוץ הגישה ההפוכה מזו שהכניסה אותך לבולמיה. ההיפך מהרעיון שאת חייבת לשנות את עצמך למען החברה, הוא הרעיון שאת יותר חשובה מהכל. כמו שאת. את שומרת על עצמך ומטפחת את גופך ונשמתך, ומבטאת את ראייתך המיוחדת בעולם.
הפחד גדול, אני יודעת. אלמלא היה גדול לא היה מקים לעצמו מבצר מוגן בשלשלאות..
ואם תאמיני שיש שם משהו שם אחרי המבצר, שדות ירוקים ושמש ואוויר נקי, אז שווה יהיה להתחיל לפענח את הקוד למנעול של השלשלאות שלך.
אני יודעת שזה עניין של אמונה. זה ברור לי מההתחלה. לי כבר נגמרו כוחות הנפש שלי להתמודד. לצערי כבר שאבתי את כל הכח שיכולתי מחבריי… אין לי עוד כח להתמודד. אין לי עוד כח לנבור באינטרנט, אין לי עוד כח לצאת לסיבוב ריצה, יותר קל ללכת ולהקיא. נפשית- פי מליון יותר קשה… מה עושים?
שלום, קוראים לי גלי ואני בת 19..סובלת כבר מגיל 14 מהפרעות אכילה, ואושפזתי בעבר.
זה היה אנורקסיה כמה שנים אך ב9 חודשים האחרונים אני מקיאה ולא מצליחה להפסיק.. רע לי מזה כלכך רע לי.. אני גם שרה ומפחדת שעשיתי כבר נזק לקול. אם אפסיק עם ההקאות האם מיתרי הקול יתרפאו? כי למשל אם יומיים אני מצליחה לא להקיא – נדיר ביותר, אז אני מצליחה לשיר יותר טוב. אז יכול להיות שאם אפסיק לשבוע הקול שלי בכלל ייחזור לעצמו? זה ממש חשוב לי אני לא יודעת מה לעשות והאם שווה לי בכלל להתאמץ. מעבר לזה שאני יודעת שזה הורס את הגוף ובעיקר את הנפש. רע לי ואני עדיין שמנה למרות שהbmi הוא 15.4 אני עדיין רוצה לרדת עוד במשקל. אוף נמאס לי. איך יוצאים מהבקרות האלה לעזעזל?? האם זה אפשרי בכלל?? כלכך רע לי עם עצמי ולפעמים אני חושבת על כמה שלא בא לי להמשיך לחיות בעולם הזה.. כל הזמן מחשבות על אוכל ואיך לא להקיא ומה לאכול וכמה קלוריות זה וזה ואיך שמסתכלים עליי ובטח צוחקים עליי וכמה שאני לא נראית עדיין רזה כמו שהייתי רוצה. פחד גדול מהחיים… ניסיתי הכל אבל שום דבר לא עוזר, אני לך מצליחה לשלוט בזה
):
גלי יקרה
אלוהים נתן לך קול להשמיע אותו, לבטא את עצמך בעולם,
כמו ציפור שעפה לענף, מיישרת את הכנפיים ושרה…
אני בטוחה שכשאת שרה לגוף אין משמעות, הכל רוח.
עזבי אותך מהבלי העולם הזה, איך אני נראית, מה הBMI שלי, מה חושבים עלי איפה. תסתכלי פנימה אל יופייך האינסופי ותני לחוכמה הגדולה שלך לנהל את העניינים.
אחר כך תוכלי לראות יופי באחרים, יופי בכל דבר.
מאמינה בך
חניתה
אני בת 16 ואני מקיאה כבר חודשיים וכלום לא עוזר אני עדיין לא יורדת במשקל ואפילו עליתי קצת… אני ניסיתי הרבה דיאטות וכלום לא עזר. ואני מתה להיגמל מההקאות לפני שיהיה מאוחר מדי.. כי הן במילא לא עוזרות לי לרדת במשקל . רק רציתי לדעת אם יש דרך שאני יוכל לרדת במשקל… אני שוקלת 72 והגובה שלי הוא 1.60… בבקשה תעזרו לי…
היי אני מכירה כמה שיטות, אולי אחת מהן תמצא חן בעיניך
אף אחת לא מהירה כמו להקיא, אבל יש להן ערך בהעלאת הערך העצמי במקום הורדתו לקרשים.
אחת פשוטה זה להחליט כמה קילו את רוצה לשקול, להכפיל ב35.8 וזו מעכשיו כמות הקלוריות היומית שלך. כמו משחק. את עושה רשימה של כל מה שאת אוכלת. הגעת לסכום את מפסיקה. את יכולה כמובן להפסיק קודם. אבל זה האזור שבו לא תהיי מתוסכלת שלקחו לך משהו, וגם כל קילו שאת מעוניינת לשמור לגוף בריא ומלא חיוניות – ישאר.
אם את לא מצליחה להפסיק להקיא תחזרי אלי. ואם כן גם אשמח לדעת שאפשר אחרי חודשיים שלושה להפסיק ולא לתת 10 שנים מהחיים ליאוש הזה לשלוט בך.
ב הצ ל חה, אולי תפסת את עצמך בזמן מי יודע!
היי רק רציתי להגיד לך שאחרי מאמצים רבים סוף סוף הצלחתי להפסיק עם ההקאות … זה היה קשה אני לא יגיד שזה היה קל.. כי הקושי האמיתי בלהפסיק עם ההקאות זה שיום אחרי שהפסקתי ואכלתי סביר ישר הגוף שלי לא הצליח להכיל כמות של אוכל כי הוא לא היה רגיל וישר עליתי קילו ביום וזה כמעט מה שגרם לי לחזור להקאות… אבל לא וויתרתי . כי ידעתי שהדרך היחידה בה אני יוכל לרדת במשקל זו הדרך בה כולם יורדים והיא אך ורק באמצעות ספורט ותזונה נכונה ולמדתי להשלים עם הגוף שלי מבלי להקיא . ועכשיו אני גם אוכלת פחות וגם עושה ספורט כמה שאפשר ופשוט מנסה להנות מהעובדה שכל ההקאות פשוט מאחורי ופשוט נהנית מהחיים כמו שצריך… (:
זה סוג של הקלה, שזה אפשרי.
לומדים את הפטנט, וזה תקף לגבי הרבה דברים בחיים.
מי הנהג האמיתי במכונית הזאת…
אני שמחה מאד בשמחתך, תעקבי פה מידי פעם על הפניות ותוכלי לעזור לאחרות שעדיין שוחות בים הזה.
ברוכה הבאה ושיהיה לך ממש כייף עם עצמך בחיים!
כי אני בעצמי מכה.
אבל, ומניסיון. הליכה של 3 פעמים בשבוע למשך שעה תשנה לך את החיים.
גם בריאות וגם ירידה במשקל.
לא שתתחילי להוריד אחרי 5 דקות, אבל זה בהחלט יכול לסייע ואת תופתעי מהתוצאות.
גם ברגע שאת מתחילה עם כושר, באופן אוטומטי החשק לאוכל יורד.
תנסי, זה בטח לא יזיק.
ובבבבקשה תנסי לא להמשיך עם ההקאות…ראית שזה לא עוזר.
זו התחלה..את יכולה לעצור את זה, אחרת זה לופ שקשה לצאת ממנו..
מסכימה איתך ומכיוון שהגוף והנפש מחוברים אפשר לבוא מבחוץ לא רק מבפנים
אנשים שקולטים את הקטע עדיין צריכים לעבור דרך הרעיון שאיך יתכן שזה כל כך פשוט
כאילו לא יתכן שלבעיה כלכך גדולה יש פתרון כל כך פשוט
בסוף הפתרון הוא פשוט, אבל לפעמים צריך לעשות כמה סיבובים טובים עד שמבינים את זה.
באתי לכאן כי חיפשתי קצת מידע על בולמיה..על איך אפשר להפסיק את הדבר החרא הזה..ואיכשהו הגעתי לאתר הזה. זה קרה שנייה אחרי שאכלתי מנה בינונית מינוס, שתיתי דיאט קולה… (הדיאט קולה זה למקרה שזה שהבטחתי שהפעם זה יישאר בבטן לא יעבוד – הקאה מס' 2 בדרך..) ובחיי שלא אכלתי עכשיו הרבה, צלחת אורז קטנה עם 2 קציצות וחתיכת לחם, בקיצור ממש מעט יחסית לארוחת צהרים של בנאדם…
בקיצור באתי, קראתי והופתעתי לראות את הפורום הזה.
אז קצת נתונים…
אני בת 35.5, נשואה כבר 17 שנים, יש לי ילדה בת 13.5 ובולמית מגיל 12… כן כן, כמעט 24 שנים.
מקיאה לפחות 4 פעמים בשבוע, לעיתים פעמיים ביום, ובסוף שבוע חוגגת על הקאות, בערך 3-4 פעמים ביום שישי וזה גם יכול להגיע ל 5 פעמים ביום שבת.
לא מצליחה לרדת במשקל מזה…בולמיה לא עוזרת לירידה או לפחות אצלי, כך שאני לא מקיאה בשביל לרדת, למרות שבשקט הייתי צריכה לרדת 20 קילו.
פשוט לא יכולה להחזיק את האוכל בבטן, וגם כשאני מנסה להתגבר על הכאבים שיש בבטן מהאוכל, זה פשוט עולה, גורם לי להיות עצבנית, חסרת מנוחה ועד שאני לא מקיאה אני לא נרגעת ולא מסוגלת לדבר בהיגיון.
אם זה היה רק אוכל והקאה, אז עוד הייתי איכשהו מסתדרת עם זה,
הבעיה היא שזה פשוט השתלט לי על החיים:
1. אני לא מסוגלת לאכול אפילו קצת! טיפה! בקושי! בלי לרצות להקיא, הכל עולה, אפילו כוס מים בלי אוכל – עולה!!
2. מסעדות/אירועים/ימי הולדת ושות' – רק המחשבה שצריך ללכת לשם גורמת לי לדיכאון עמוק, וישר בדיקה, איפה השירותים הקרוב, נקי או לא? באיזה שלב לברוח לשירותים וכו' וכו' ובטח כל אחת מבינה על מה אני מדברת.
3. משפחה, ארוחות משפחתיות….לכו תסבירו להם למה אתם לא רוצים לאכול…ואף אחד לא מבין למה אני עדיין דבה….חושבים שאני בקושי אוכלת. אז פשוט זרקתי את זה על העובדה שאני חולה על עוגות..
4. צרבות – דיכאון טוטאלי! במשך כל היום רק צרבות, לא מסוגלת להסתובב בלי טאמס
אחרי שקראתי קצת על בולמיה הופתעתי לגלות שדכאונות, מצבי רוח, עצבים הם חלק מסמפטומים של בולמיה. לא ידעתי את זה…חשבתי שאני סתם בחורה/אמא עצבנית בסטנדרט כי מעצבנים אותי…
בקיצור
איך לעזאזל יוצאים מזה, בלי שבני הבית ידעו על זה בכלל…?!?!
פשוט נמאס לי, התעייפתי ואין לי כח לחיות עם הצמודה הזו…פשוט אין כח!
אגב בעלי ידע שבעבר הקאתי לא מעט, פה ושם, פעם ב.. יוצא לו לשאול אותי "הקאת?", אז לפעמים מנדבת מידע מעצמי ש"וואו לא מרגישה טוב…איך הקאתי ת'נשמה עכשיו…", רק כשזה שקוף מדי..
בטח הכל פה יצא מבולגן…..אבל פעם בחיים יוצא לי לכתוב אז…לא קוראת אפילו אחורה…
כמו תמיד אני נפעמת כמה אפשר לעשות יחד עם הבולמיה וכמה אפשר להסתיר שנים רבות. או שאנשים יודעים ומתעלמים כי הם יודעים שלא יעזור להם להגיד שהם יודעים, אנחנו רק נברח מהם יותר רחוק.
אני מאמינה לך שעייפת, אבל אני לא רואה בעצם במה זה מפריע לך. את יכולה לנסות להגיד לי מה היית עושה אלמלא היית בולמית? במה זה עוצר אותך?
שלך
חניתה
זה איך תהיה איכות החיים שלי בלי זה.
מתסכל לאכול ולהקיא
ועוד יותר מתסכל לאכול בחשיבה מראש מה כדאי לאכול כדי שהקיא יצא טוב יותר..וקל יותר ופחות כאבים בגרון ושריפה.
ואני בנאדם אינטליגנטי…ואמא לילדה בת 14 עוד מעט, ומבינה ++ מה ההשלכות של זה, אבל זה לא משהו אני יכולה לעצור. הלוואי ויכולתי.
אז לשאלתך זה לא מה הייתי עושה בלי זה, אלא איך יכולתי לחיות טוב יותר בלי זה, ליהנות כשהולכת למסעדה, לאמא שלי, כשאוכלת ארוחת ערב עם המשפחה וכו'..
ובעיקר לא לסבול מהצרבות האיומות האלו, שהם גולת הכותרת ושיא הסבל שלי.
ועוד לא פירטתי את ההשלכות הגופניות של זה…מי יודע אולי בגלל זה יש לי רק ילדה אחת.. :/
🙁 מחשבה מאד מבאסת. שבגלל זה יש לך רק ילדה אחת.
אני בטוחה שהילדה הזאת מהממממת ושגם את מקסימה.
אני גם די קולטת שיכולתן לעשות דברים ביחד אם לא היית מעדיפה את העולם של הבולמיה, לדעתי זה מה שקורה להרבה הורים שיש להם התמכרות. תכלס הילדים זה לפעמים הפרעה… שילכו לישון כבר שאוכל…
🙁
בתור אדם אנליטי את יכולה לעשות לי חשבון כמה שעות הולכות לך על הדבר הזה ביום? כולל שעות מחשבה ותכנון.
ז"א לא הבחנתי שזה מפריע עם הילדה
אבל בהחלט יכולה להגיד שמפריע עם הבעל
כמו למשל…שלא יהיה בסביבה כשאני רוצה להקיא או שלא ישאל שאלות או שלא יכריח לאכול איתו וכו'..
התעסקות? כל היום…
מקודם הייתי בעננים כי הצלחתי לעצור בולמוס שכמעט התפרץ לו… אז אמרתי עצרי, תשתי נס קפה קטן ותוותרי על האוכל.
הקאתי את הנס :(((((
יקרה
מה את רוצה לעשות?
נשמעת לי שכבר ויתרת…
לגבי בעלים אני חושבת שכל אישה מוצאת לה את העולם שלה בתוך מערכת זוגית, ואם לא מפריע לילדה שלך ואת לא חסרה לה אז באמת איפה הבעיה?
אני אומרת אם אין סיבה חשובה להפסיק אז למה להתאמץ?
לפעמים יש בעיות בריאותיות לפעמים זה יוצר חור כלכלי, לפעמים זה מפריע בעבודה, אבל אם לא ולא ולא אז יללה תאכלי תקיאי מה יש?
הרצון להפסיק הוא לא משהו מוחשי, הוא משהו שצריך להמנע ממנו כלומר פסיבי.
למעשה העשייה של "להפסיק לאכול ולהקיא" זה "לעשות משהו אחר".
גם אם זה לשכב במיטה ולבהות בחלל כמו זקן הלום בבית אבות.
צריך רצון מאד חזק כדי לשנות הרגל, צריך אמונה בעצמך. בהגיון יש לך את הכוח כי עובדה שהצלחת להפוך את הקיבה על פיה ולחיות כל כך הרבה זמן חיים כפולים,
עשית זאת בכוח הרצון שלך, ולכן אני פונה שוב אל הרצון שלך, לברר עד כמה הוא חזק. את לא חייבת לספר לי אבל תבדקי עם עצמך. תשאלי את עצמך אם את מוכנה לשכב במיטה ולבהות בתקרה ובלבד לא לבלמס ולהקיא.
אז כך אני יתחיל בזה שאני 11,שנה בולמית אני ניהלתי אורך חיים מלא ועל גבי סחבתי את המחלה הנוראית הזאת אני אספר לך את מה שקרה ומאיפה זה התחיל .. הייתי בת 14ילדה שמנה מאוד שרצתה להוכיח לעולם שאני יכולה להיות רזה ומקובלת כמו כולן ולאחר ניסיונות רבים אך כושלים של דיאטות אין סופיות הכרתי מישהי שאמרה לי מה הבעיה פשוט תקיאי. לא הבנתי אותה וכך הסבירה לי איך לעשות זאת כמובן שלקח לי זמן אך לבסוף זה הצליח השלתי מגופי משקל רב של עד 30 קילו והרגשתי מנצחת דבר אחד לא הבנתי שאני עשיתי לעצמי משהו שהשפיע לי על החיים בצורה מזעזעת ניסיתי להתאבד בצבא מתוך דיכאונות שאני בטוחה שניגרמו בעקבות המחלה הנוראית הזאת ובנוסף כל פעם שניסו לדבר איתי על זה הייתי מתעצבנת ומתחילה לתת תירוצים מכאן עד הודעה חדשה עשיתי מלא שטויות בחיים שלי כי הרגשתי שהחיים לא לצידי אז למה שאני הייה לצידם ?! כך המשכתי הרוטינה הזו שניים רבות לאכול ולהקיא עד 5-6 פעמים ביום עד שיום אחד הכרתי את בעלי וחשבתי שהינה אולי האהבה הזאת תיתן לי את הכח להפסיק עם זה ניסיתי וכמובן שגם זה כשל כאשר הוא הציעה לי נישואין אמרתי לעצמי הינה יש לך אהבה בעולם מישהו שרוצה אותך כמו שאת כמובן שאני מסטרית בלהחביא את זה ועד היום לאחר שלוש שנים ביחד הוא עדין לא ממש יודע מה באמת קורה איתי עלו לו כל מיני חשדות אך מתוך המיומנות שלי הצלחתי להוריד אותו מהן .. לאחר שהתחתנתי כמובן נכנסתי להריון ושם ניכסתי לסוג של בועה עם עצמי ״ מה הייה עכשיו אם אני לא יפסיק אני יכולה לגרום לנזק לתינוק שלי ״ וכך הלכתי לרופא הנשים שלי שתיפל בי הוא הייה הבנאדם היחידי עלי אדמות שסיפרתי לו את הסוד הנוראי שלי והתגובה שלו הייתה כלכך רגוע ושלווה שהייה ניראה כאילו הוא לא רואה זאת בחומרה בטענה שהקאות לא יכולות לפגוע בעובר שלי ומה שחשוב שאני ישתה וויטמינים וזה הכל הייה ניראה כאילו הוא הוא מסכים איתי ומקבל זאת יפה וכך הייה במשך כל ההריון שלי הקאתי וילדתי ן מדהים לעולם בריא ושלם והייה ניראה כאילו שום דבר לא יעמוד בפניי …בני היום בן חמישה חודשים ועד עכשיו אני בחופשת לידה בבית מה שהחמיר את המצב יותר אני כל היום בבית כמו שאת מתארת לעצמך אני עסוקה בעריכת טקסים יומים של בליסה והקאה במקום שאני הייה עסוקה בבן שלי ובאיך לפתח את הגדילה שלו .. אני שוב שוקעת בדיכאונות ואני מפחדת שזה יוביל למצב נפשי לא טוב מה אני יכולה לעשות אני רוצה שתספרי לי על איך ומה קרה עד שהפסקת לגמרי שתוכלי לעזור לי !
וואו. כיווצת לי את הבטן. כזה סיפור עוד לא שמעתי. אני מוכרחה להודות.
קודם כל את מאוווד אמיצה כי אני לא הייתי מעיזה ובזכות זה שאת העזת עכשיו אנחנו כולנו יודעות שאפשר להיות בולמית מגיל 14, להכנס להריון וללדת תינוק בריא טפו טפו טפו. ולהמשיך להקיא.
תודה על האינפורמציה.
עכשיו חיבוק גדול כי תכלס המצב חרבנה.
הגיע הזמן לחזור העולם השתנה. יש לך ילד שצריך אמא.
בואי נרד מהפורום להתכתבות אישית אני רוצה לשלוח לך משהו. כתבי לי לatounh@bezeqint.net.il
פה בשבילך
חניתה
במקרה "עליתי" על הפורום הזה.. מדי פעם אני מחפשת באינטרנט שביב תקווה או פיתרון לחיה הזו שאני נושאת איתי לכל מקום כבר שנים ארוכות מדי. בת 30 עוד מעט.. כבר מגיל 14 מקיאה.
פעם זה עוד היה קשה, היום פשוט מחליק בגרון, אפילו לא צריכה עזרה של אצבעות, יכולה להוריד ארוחה שלמה באסלה בזמן שאנשים מספיקים בקושי להשתין. העובדה שכל כך קל כבר, רק מקשה עליי יותר.
אני מתחתנת במאי. יש לי בן זוג מדהים אוהב ותומך, יש לי חברות קרובות שאני אוהבת אהבת נפש. על פניו אני כל כך מוצלחת בעבודה, בלימודים, מה שלא יהיה, "ברוכת כשרונות". זה לא שווה כלום בעיני, מבחינתי אני אפס גדול ומאופס, כישלון צורם. אני כבר מרגישה שניסיתי הכל אבל לא מסוגלת להתייאש מעצמי. מה עושים?
היתה לי פעם חברה גינגית שאמרה לי בדיוק את זה. היא אמרה את מושלמת יש בך הכל אבל ה10% האלה דופקים הכל…
אני מבינה אותך מאד.
האם החבר התומך יודע? האם את באמת רוצה להפסיק?
בעניין החבר התומך. הוא תומך משום שהוא יודע על קיום הבעיה, אבל הידיעה שלו היא כללית, הוא יודע שהיא שם, אבל מאמין שאם הייתי באמת רוצה להתגבר הייתי מצליחה. הוא לא יודע כלל עד כמה הבעיה החריפה בשנה האחרונה. הוא לא יודע שאני מקיאה כמעט כל יום, כמה פעמים ביום, כמעט כל דבר שאני מכניסה לפה. אני חושבת שהידיעה הכללית שלו היא גם כל מה שהוא מוכן לדעת.
בעניין הרצון להפסיק. בדיוק אתמול ישבתי עם חברות לארוחת בוקר ואמרתי להן שתיאורטית, לו זה היה מבטיח לי גמילה מלאה, הייתי מוותרת על הכל ונשארת לבד עם עצמי בריאה. כפי שכתבתי וחיזקת את דבריי, זה פשוט גורם לכל שאר הדברים להיות חסרי ערך. מצד אחד, אני רוצה בכל כולי להפסיק. מצד שני, אני לא מסוגלת לדמיין מצב כזה בעולם שבו אני לא מקיאה יותר. והמחשבה הזאת מייאשת אותי בצורה בלתי נסבלת, שהדרך היחידה לסבול אותה היא רק ללכת להקיא שוב.
לפחות לא איבדת את ההומור…
הייתי מציעה לך להפגש. בא לך? ככה נחסוך הרבה תקתוקי מקלדת… יש לנו די הרבה על מה לדבר…
את יכולה לפנות אלי למייל האישי שלי: atounh@bezeqint.net
אם זה מעודד אותך אני הקאתי כל יום 9 םעמים ביום.
אז אם את הולכת על אליפות יש לך עוד על מה להתאמן (-;
שלום אני בולמית כבר כמעט 5 שנים..
בשלוש שנים האחרונות לא היה יום שלא הקאתי (אולי היה יום אחד..)
אני בד"כ מקיאה 3-4 פעמים ביום.
ההורים שלי יודעים אבל לחברים שלי אין מושג (למרות שאנחנו מבלים יחד שעות וימים)
נמאס לי. כואב לי כל הגוף.. יש הרבה מאוד דברים שאני רוצה לעשות בחיים ואני פוחדת בגלל שאני מרגישה חלשה מאוד…
אני מסתכלת מסביבי ואני לא מדמיינת לעצמי שיש עוד מישהו כמוני… רק מחכה ללכת הביתה… לאכול ולהקיא… זו נהיתה ההנאה הכי גדולה שלי
ועצוב לי
אני חייבת לשים לזה סוף אבל הלכתי לפסיכולוגים, פסיכיאטר, דיאטנית… לא עובד…
מה עושים?
אם את רוצה לראות אם את לבד בעסק או לא, תקראי את העמוד הזה…
אני מברכת אותך על ההתעוררות, על ההבנה שאם לא תקחי את העניינים לידיים זה ימשיך ככה לנצח.
קל זה לא, אבל זה אפשרי.
את יכולה ודאי למנות אלפי סיבות למה זה רע הבולמיה אבל האם תוכלי רגע אחד לנסות להגיד לי גם במה זה שרת אותך? מה היה טוב בזה? כי מול זה נעמוד בבואנו להפרד מהבולמיה.. מה היה טוב בזה מה זה מנע מה זה נתן לך.
תודה על הכנות זה עוזר לכולן.
אני מנסה להתנקות מהבולימיה כבר כמה ימים אבל הגוף שלי מאוד נפוח ואני לא יכולה לסבול את תחושת המלאות, כי פתאום האוכל נשאר בבטן וזה מייאש אותי כל פעם בא לי להוציא הכל וזהו, יש דרך להקל על התהליך
זה לוקח שבועיים לגוף להתרגל לנוזלים.
עם ההקאות היינו מוציאות הרבה נוזלים, ולוקח לכליות זמן להתרגל לנתב ולנקז את הנוזלים מחדש.
זה יכול לקחת פחות משבועיים אבל זה המקסימים ששמעתי. אני לקחתי חופשת מחלה מהעבודה בזמן הזה, הייתי בבית, ניקיתי, סידרתי, הכנתי סלט קטן ומושקע, שתיתי, והלכתי לישון מוקדם והרבה.
גם אם שוכבים על הגב עם הרגליים למעלה על הקיר, זה עוזר להפיג את הנפיחות ברגליים. אפשר לעשות 10 דקות של התנערויות וקפיצות (עם מוסיקה שלא תרגישי מוזר מדי), הטלטלות האלה טובות לגוף ולנשמה.
אני מחזיקה לך אצבעות. ההרגל ינסה להרים ראש, תני לעצמך לנצח. פרסים לזוכים…
תודה רבה על ןהמענה והמידע, זה מאוד קשה אני מרגישה כמו בלון ונראה כאילו שזה ישאר ככה לתמיד, מאוד קשה. הבטן נפוחה ועדיין בא לי לאכול כל הזמן. אני מקפידה על ארוחות קטנות כל 3-4 שעות בהמלצת דיאטנית אבל אני לא יודעת כמה אני יחזיק כי התסכול הפיזי הורג אותי, אף פעם לא הייתי כלכך נפוחה ומלאה, עברתי כבר שבוע, ולא בא לי להמשיך אבל אני מרגישה שחבל לעצור עכשיו, עלית במשקל כשהפסקת? את אוכלת דברים "אסורים" כיום? אני מרגישה שהעולם סוגר עלי ממש, וכולה אוכל לעזאזל
אני אוכלת היום כל מה שבא לי נשבעעעעת
הכל במידה.
לא הכל בבת אחת ולא הכל בכל יום אבל You name it ואני אגיד לך אם אני אוכלת את זה או לא.
כמו שכתבתי כאן לא השמנתי, לא. הפנים קיבלו צבע, לאט לאט ירדו השרירי לסת וגיליתי תחתיהן עצמות לחיים גבוהות, והעצב בעיניים התחלף לגאווה.
אם הצלחת שבוע תנסי שבועיים. מבטיחה לך שתרד הנפיחות. כמה שנים היית בולמית? בואי ננסה לשער את יכולת השחזור וההבראה של הגוף שלך.
מגיל 18- כשהתגייסתי..היום אני בת 30… חייתי "נהדר" איתה, באישהו מקום בחרתי בה והיא בודדה אותי נורא, היום אני מתקשה להיפטר ממנה ונורא חוששת מהגוף שלי בלעדיה, לא מאמינה שהגוף יצליח להשתקם…
יפה שלי,
לא תאמיני כמה יופי יש בגוף. כמה הנאה ושמחה.
דרך היציאה מהבולמיה תביני את מלוא העוצמה שלך.
תכירי בערך עצמך כמה את חזקה. והגוף ישיב לך בחיוך על האמון הזה שאת נותנת בו.
אני הייתי בולמית 11 שנה.
את 12. השגת…
אבל כשהפסקתי בשבועיים ההם אז די. זה נגמר.
וגיליתי כמה יפה אני. בקרוב אצלך…
זה קרה לי כששהיתי שבועיים אצל דודים בחו"ל . לא יכלתי להקיא להם בבית כמובן, אז הייתי צריכה להשאיר את האוכל בבטן (כמובן שבסופו של דבר הקאתי אותו במקום אחר) אני מבינה כמה כואב ומעיק זה
הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת לך כדי לעכל את האוכל מהר ולא לסבול מנפיחות ומעומס זה:
-לישון- אחרי האוכל !
לא תכאב לך הבטן ולא תהיה נפיחות כשתתעוררי
בהצלחה מאמי 🙁
הקטע הוא שאנחנו יכולות לשנוא את הבן אדם שהכי רוצה לעזור לנו. כל מי שעומד בדרכינו בדרך אל השירותים או אל המקרר הוא אוייב… ולמעשה תראי – דודים שהיה לך מה זה חרא אצלם לא להקיא והכל – סיפקו לך שבועיים של גמילה…
פעם חשבתי שהמשפחות יכולות לעזור לשמור בבית, שאולי דווקא לספר כדי לחשוף את החיה כדי שהם יעצרו אותי וכמה שאני אצרח ואבכה – התוצאה בשטח תהיה לטובתי. אבל לא ככה עשיתי, לא הצלחתי, העדפתי בסוף לעשות את זה לבד.
קודם כל אם באמת כל מה שרוצים זה לאכול ולא להשמין, ואם לא מבאס אותך לתקוע אצבעות לגרון ועיניים דומעות וריח חמוץ וכל זה ויש לך כסף פנוי, אז כן זו דרך סבבה.
הבעיה אני חושבת מתחילה עם זה שאי אפשר להפסיק. ואז כל החיים נהיים אוכל והקאות. כמעט לא קורה שום דבר אחר כי זה משתלט על הכל. על מערכות יחסים, על קריירה, עולה המון כסף, מרחיק אותך מבני אדם ומהעולם, קצת כמו סמים. תקראי את כל מה שכתבו הבנות כאו ובמקומות אחרים ותביני מה הקושי.
אם תצליחי למצוא לך את האוכל שאת אוהבת וטוב לך במידה הנכונה בלי להגזים, וסדר יום שבו את משלבת את מה שכביכול צריך עם מה שמרומם את נפשך, גם אם זה בישול וגם אם זה ריקוד או קריאה, המינון הנכון הוא בסופו של דבר הפתרון הקל. וכל דבר קיצוני ידרוש איזשהו איזון בסופו של דבר, לא?
הקיצר לפעמים הדרך הקצרה היא הארוכה וההיפך, תנסי ללמוד מנסיונן של אחרות, ואם לא – וולקאם, תנסי בעצמך ותדעי.
הרבה אהבה
חניתה
שלום רציתי לשאול בקשר לכל הנושא הזה של הבולמיה
אני בת 17 ואני מקיאה כבר בערך שנתים וחצי או 3 שנים.
ירדתי 15 קילו ושקלתי 45 וכרגע אני שוקלת 49 המשקל הזה לא מוצא חן בעיני ואתי תמיד מנסה להגיד למשקל 47 וזה ממש קשה לי
הבעיה היא שאני מקיאה ואז שוב רעבה ואומרת לעצמי הפעם אני לא יקיא ואז שוב מקיאה ועוד פעם אותו הסיפור עדד שבסוווף אני אוכלת משו ונירדמת ישר
האוכל גורם לגוף שלי להיות כ"כ עייפה שאני לא מחזיקה את עצמי ערה יותר מרבע שעה.
יש לפעמים שבוע או שבועיים שיוצא לי לא להקיא ואני מצליחה לשמור על המשקל אבל זה נדיר אצלי אולי פעם בשנה.. ועם לא זה מגיע להקאות של 2-3 פעמיים ביום בערך…
מבחינה חיצונית אני נראית בריאה אבל הייתי רוצה לדעת איך זה משפיע עלי מבפנים על פי מה שהסברתי עכשיו.
עשיתי בדיקות דם והם יצאו תקינות לא חסר לי כלום
אבל לפעמים יש לי נפיחות בבטן ודופק מהיר מבקושי לעשות משו..
אני מעשנת שותה בימי חמישי שישי ושבת ואינני עושה פעילות ספורטיבית
היית יכולה להגיד לי מה מצבי פחות או יותר? או אם יש לי מקום לפנות אליו שבו אוכל לטפל בבעיה?
שיר יקרה
את מדברת על משקלים שבעיני הם נורא נמוכים, ואני לא רופא אז אני לא יודעת מה באמת מצבך הגופני. לעומת זאת אני חוששת שגם אם אני אגיד לך שמשקל זה קשקוש של מספרים את לא באמת תשמעי אותי. את יודעת מה זה ורטיגו? זה כשטייס בשמיים לא יודע אם הוא עם הראש למעלה או למטה. בכדור הפלס זה נראה מאוזן, אבל אם הוא ירים עכשיו את האף של המטוס כלפי "מעלה" שלו הוא יכול להתרסק באדמה. פעם שמעתי טייס כזה שלא האמין שאמרו לו שיש לו ורטיגו והוא התרסק. אז אני אנסה להגיד לך שהנחת המוצא שכולן צריכות להראות כמו עפרון מחודד היא שקר עצוב שגורם נזק לכולנו. הרכות והנשיות והחוכמה והעומק והאמפתיה והאהבה זה מה שבונה בני אדם. בכלל אם לא היינו מתערבות הגוף יודע בדיוק כמה הוא צריך ואת העודף הוא מחרבן ואת התוצאה שאיך אנחנו נראות עדיף לאהוב מאשר לבזבז שנים ארוכות על נסיון לשנות את זה.
עוד עניין קטן על משקל – בשיא הבולמיה שלי שאפתי ל55 קילו ושקלתי 58. היום בלאכול מה שבא לי בצורה רגילה אני שוקלת 62. אז בשביל 4 קילו שווה כל המאמץ הזה…? 🙂
יש מקומות בארץ אבל לא מספיק ולא מספק, אני מנסה ליזום הקמת מקום כזה אבל בינתיים הכל על הנייר לצערי. אולי אם כולנו נתאחדנה נצליח לעשות את זה, כי כמו שאת רואה בעמוד הזה – את לא לבד…
חתימה טובה והרבה אומץ אני שולחת לך.
3 ימים ללא הקאות.. אחרי שנתיים. בכוחות עצמי:) מפחדת להישבר…….
עניתי לך אתמול אבל האינטרנט לא הסכים להעביר…
איך את היום?
אל תפחדי את בסך הכל נותנת צאנס לעצמך, מקסימום זה יצליח. עדכניני איפה הקשיים?
אני בת 17, אני 1.70 ושוקלת 55 הורדתי בחודש האחרון 13 קילו אבל התחילה לי מעין חולשה כזו הייתי מתעלפת. עד לפני כשבועים הכריחו אותי לאכול עד שעליתי 5 ק"ג . אני יודעת שזה מה שישאיר אותי בריאה אבל אני מרגישה כ"כ מגעילה . כול פעם שאני אוכלת פשוט רע לי אני מרגישה שאני פשוט אוכלת שומן. אפילו כשאני אוכלת ירקות . אני לא מרגישה רעבה פשוט דוחפים אותי לאכול. אני שונאת אוכל!! אני שונאת את הגוף שלי!
ספרי לי על ההרגשה של לשנוא אוכל, אני לא מכירה. אני אוהבת אוכל מאד. למעשה זה אחד התחביבים שלי ביממה, עד היום, הכמה פעמים ביום שמוקדשים לאוכל בהחלט מקור לשמחה.
אני אולי שנאתי להרגיש שמנה, זה כן, ועד היום אני עוד מסוגלת להסתכל על הבטן שלי ולצקצק בלשוני,
אבל בסך הכל אני גאה בגוף שלי ששרד את כל ההתעללויות שלי, ובנפש שלי, ששרדה את כל הירידות של כל מי שהפרעתי לו בחיים…
תחשבי מי שנא אותך לפני שאת התחלת להאמין שמגיע למישהי מקסימה כמוך שישנאו אותה. הדרך לאהבה יכולה להיות ארוכה או קצרה, אבל היא תמיד שם בשבילנו, זו המטרה בחיים. לגלות אהבה, להביע אהבה.
יש איזה פרי שאת אוהבת?
כן שונאת ממש אבל. כול דבר שאני באה להכניס לפה הדבר הראשון שעולה לי לראש זה ואוו כמה סוכר יש בזה כמה קלוריות! , ואיך אני יכולה להעלות במשקל שחבל על הזמן. אני מדוכאת כשאני אוכלת. אפילו הרעש של הלעיסה מגעיל אותי לשמוע את ההתפצוחות של האוכל בין השינייםם. הירק היחיד שאני מרגישה בנוח לאכול אותו זה סלריי וגם בו הרעש של הלעיסה מציקק לי. פעם הייתי אוהבת לאכול אבל עכשיו … לא.
אני יודעת שזה לא בסדר אבל לא מצליחה לשנות את זה ,
אני נטרפת.
את מקסימה
שלום אני בת 15 ובזמן האחרון התחלתי עם ההקאות העצמאיות ואני מפחדת שזה ידרדר לרמה של בולמיה אני כבר חודשיים או שלוש מקיאה כמעט את כל מה שאני אוכלת וזאת כדי לשמור על המשקל , יש לי התקפי רעב ואני יכולה לאכול חמוץ מתוק מלוח חריף הכל ביחד אני מפחדת לשתף בבעיה עם משפחתי או חברותיי אני לא יודעת מה לעשות איך להפסיק קצת התמכרתי לתחושת ה"לאכול הכל ולא להשמין"
ילדה יקרה
אין הבדל בין להקיא את כל מה שאוכלים לבין בולמיה.
ככה קוראים לזה.
אנשים מתחילים מלשמוח שתפסו פטנט ומאוחר מדי קולטים שנקלעו למלכודת דבש שיכולה לקחת שנים על גבי שנים ולהשתלט על כל החיים.
תקראי מה כתבו פה קודמותיך, וגם אם תרצי אשלח לך ספרון הדרכה שכתבתי עקב נסיוני בדבר הזה ובאיך יוצאים מזה. אבל מתי מעט מצליחות להחלץ. זו האמת העצובה. צריך המון כוח רצון ובדרך כלל ההקאות מעייפות את האנשים ואין להם כבר כוח לכלום.
מחזיקה לך אצבעות שתהיי יותר חכמה מכל העולם.
שתשימי את עצמך ובריאותך במקום הראשון, ולא את מה שמישהו אחר חושב שככה את צריכה להראות או להיות.
היי חניתה
תודה רבה לך עזרתי לי לראות מה שלא הייתי מוכנה לראות ואני מרישה שאני יכולה להפסיק עם זה אבל בזמן האחרון אני מקיא רק את מה שמשמין ישנו מזון שנשאר ולא יוצא אז אני אתחיל בקטן עד שהפסיק אני אשמח עם תוכלי לשלוח לי את ספר ההדרכה הזה
שלחי לי לפה מייל שלך אני לא רוצה להפיץ את זה באתר.
סורי שכחתי לתת לך את שלי atounh@bezeqint.net
דיי דיי נמאס לי !! מקיאה כבר שנה שלמה!! אשכרה שנה שלמה שבכל יום אמרתי לעצמי שזהו זה וזאת ההקאה האחרונה . אך לא מצליחה !!! מקיאה כל יום כל הזמן!!!!
כבר לא מאמינה שאצא מזה מתישהו.. אנורקסיה מגיל 12 בערך. (כבר 7 שנים) הייתי מאושפזת מספר פעמים. וזה התגלגל להקאות לצערי הרב!! בבקשה אם מישהי התחילה או רוצה לנסות שלא תעז לעולם!!! הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה הלוואי!!! בבקשה חייבת להפסיק האם אשתקם ??? האם מיתרי הקול שלי יתרפאו ויחזרו להיות כמו שהיו?? יש לי הופעה בקרוב ואני שרה כבר מגיל קטן ומפחדת שהרסתי את קולי ושכבר אין לי אפשרות לתקן.. בבקשה תצילו אותייייי לא יכולה לחיות ככה יותר לא יכולה עדיף כבר למות בבקשה הצילווו
היי, חשוב לי להגיד לך שגם אני עברתי את זה וברוך ה׳ זה פסק כבר 7 שנים בערך. אם שאלת את עצמך אם אי פעם זה יעבור אז כן! בלי צל של ספק! את רק צריכה להאמין ולרצות בזה כי הרוב תלוי בך! את באמת רוצה שזה יפסק? זו השאלה הראשונה שתשאלי את עצמך ואם התשובה היא כן עם סימן קריאה אחר כך אז תחשבי קודם כל מה הביא אותך לזה. אצלי זה היה למשל לחץ. שימי לב מתי בא לך החשק לאכול בצורה לא רגילה ותעשי מעקב אחרי זה אפילו ביומן כאשר תביני למה זה קורה, זה כבר חצי החלמה. בנוסף לכל בכל פעם שיש לך מחשבות שאת לא טובה או לא בסדר ישר תשני אותם להיפך שאת טובה, שתצליחי! זה בעצם תפיסה אחרת על עצמך, להאמין בעצמך כי אין אף אחד שיעשה זאת.
1. לרצות להחלים! 2. מתי מגיע החשק להקיא ומדוע 3. לעקוב אחר זה 4. להאמין בעצמך אחותי!!!! אני מאמינה בך!!!! וחוץ מזה צריך לטפל בזה במקום מוסמך. זה מה שאני עשיתי. לי הייתה הערכה עצמית נמוכה גם ולכן זה קרה לי כל פעם כשהיה לי מבחן נלחצתי ולא האמנתי שאצליח והקאתי .רק אחרי טיפול הבנתי את זה.
מקווה שעזרתי אפילו במעט, המון בהצלחה:)
לא ידעתי אם לכתוב את זה פה או לא..
אני בת 17 ושוקלת 58, תמיד אכלתי הרבה.. כאילו.. לא שהקאתי או רציתי להקיא או משו כזה, פשוט נגיד גם אחרי שאני שבעה אני יכולה לאכול שוב זמן קצר יחסית אחרי ששבעתי..
ולאחרונה אחרי שאני אוכלת(במיוחד מתוק) יש לי בחילה ואין לי תאבון..
שלום נערהאישה קטנה
הגוף שלנו משתנה כל הזמן, יש בגילאים שונים צריכים שונים, הכמויות משתנות, הגוף לפעמים כבר לא צריך כל כך הרבה כמו פעם, ולא תמיד אנחנו מוכנות להקשיב.
את יכולה לקרוא את "מוח אישה" שזה ספר מעניין מאד על הרבה דברים, וגם לגשת למרפא סיני שבדרך כלל יודע להגיד מה השינוי המתבקש, אם תרצי יש לי מישהו מצויין שעוזר לי מאד.
והאמת שהממתקים כבר לא מה שהיו פעם… אני זוכרת שהייתי מוכנה למות בשביל גלידה או שוקולד, והיום זה לפעמים סתם נחמד ולפעמים תכלס לא ממש טעים…
חניתה יקרה… אני בת 14, שוקלת 53. כל פיסת מזון שנכנסת לפה שלי גורמת לי רגשות אשם מטורפים. כל דיאטה שאני פונה אליה- מתבררת לי בסוף כקשה מידי עבורי. אין יום שעובר שאני לא עומדת בו מול המראה ואומרת לעצמי כמה שאני שמנה וכמה שאני שונאת את עצמי. אני משתדלת לעשות ספורט לפחות חצי שעה ביום כל יום, אבל תמיד אנורקסיה ובולמיה היו נראות לי האפשרויות הקלות יותר, המהירות יותר. הייתה תקופה שאמרתי לעצמי שזהו. מפסיקים לאכול. עמדתי בזה בדיוק במשך שבוע. אני יודעת מהן ההשלכות של בולמיה. כל יום אני חושבת להתחיל להקיא. אני עומדת מעל האסלה וכמעט מקיאה ואז מתחרטת. אני יודעת שיגיע יום ואני אתחיל להקיא, אני אפסיק להתחרט- כי רגשות האשם שלי בנוגע לאוכל חזקים יותר. אני פשוט לא מסוגלת לקבל את עצמי כמו שאני. מה לעשות עם זה? יש לזה פתרון?
~תודה רבה מראש~
אלכס מתוקה את מה זה בחברה
מי לא מכירה את המעגל של לעשות משהו "רע", להרגיש אשמה, ואז להרגיש עוד יותר רע עם עצמי, ואז מה זה משנה כבר אני יכולה לאכול ולהקיא ממילא אני כשלון.
השאלה היא לא אם תקיאי או לא, זה סתם עוד משהו למעגל רגשות האשם. השאלה אם מכל הסביבה שלך בחיים שלך יש מי שיכול להצביע לך על משהו טוב בך. זה די עצוב שאף אחד לא רואה את היהלום, והכי עצוב שהבן אדם שהולך ללוות אותך כל חייך לא יכול לתת לך מילה טובה. את.
אז תעשי לי רגע טובה אישית ותסתכלי על עצמך גם מבפנים וגם מבחוץ ותתני לי שלושה דברים שממש טובים בך שאם תגידי אותם לי או לעצמך את אפילו תרגישי שאת דוברת אמת.
תודה מראש.
אני יודעת שיש לי הפרעות אכילה כבר במשך חצי שנה.
זה התחיל בלאכול מה שבאלי מתי שבאלי ולהקיא כמו חיה.
אחר כך זה עבר יותר לאנורקסיה… אני בקושי אוכלת, אובססית בנוגע לקלוריות, אני בודקת כמה קלוריות יש בכלללל דבר, אבל אין כ'כ טעם כי אני לא מכניסה שום דבר לפה.
אני כותבת מה שאני אוכלת, אני בספק אם זה מגיעה ל 100 קלוריות,
למרות שאני שותה די הרבה כוסות נס קפה ביום.
אני אובססית בנוגע למשקל ואכילה, וכמה שזה נשמע בלתי סביל וקשה- אני אוהבת את זה, לדעתי, בשבילי זאת דרך יותר טובה להרזות.
אני לא מספרת לאף אחד, רק חברה קרובה שלי יודעת על זה, אבל גם לה אני משקרת שאני אוכלת מידי פעם, למזלי, היא לא מציקה.
אבל רק דבר אחד קצת מוזר לי, יש לי הרבה פעמים שאני אוכלת , אני לוקחת שקית אוכל, אוכלת כשאף אחד לא רואה אבל בעצם רק בולסת ויורקת לשקית, ככה זה עם דברים גדולים כמו סנדוויץ' ואורז וכ'ו, בדברים קטנים כמו חתיכת בראוניז, בימים האלה של החופש אני מרשה לעצמי.. אבל בד"כ אני לוקחת נייר ויורקת את האוכל כי אני די מאמינה שמה שאני רוצה באמת זה להרגיש את הטעם ולא להכניס אוכל לבטן.. זה נורמלי לאחת עם הפרעות אכילה?
ואני בת 14 וחצי. תודה מראש(:
היי בת 14 יקרה
פעם ניסיתי לאכול רק בפה, כמו לעשן בלי לקחת לריאות. זה היה לי מוזר, לא ממש הלך לי, אבל זה בהחלט אופציה למי שנהנה מהטעם ולא בא לו להשמין. אם את מצליחה לעשות את זה סבבה.
העניין הוא מה העיקר של חייך הולך להיות. האם תבחרי בכמות קלוריות שנכונה למשקל שאת רוצה לשקול, ואז הגוף לאט לאט יתיישר לפי זה ותוכלי להמשיך להנות מדברים אחרים בחייך, להגשים את חלומותיך ולהיות מאושרת,
או שמעכשיו ועד גיל 50 למשל תתעסקי בסוגיה המרתקת של כמה את שוקלת וכמה כל ביס שוקל ואיפה כולם כדי להסתתר מפניהם, ואז תרצי להפסיק עם זה ולחזור לחיים "נורמלים" ויהיה לך קשה כי ההרגל מאד חזק תקראי פה בפורום ןתביני.
כמה את חושבת שנכון לך לשקול? בהגיון דברי רגע, לא מתוך המחלה, את יכולה?
אני עושה הכל בשביל לקבל תשומת לב
הכל
חלק מהרצון לאהבה והתמיכה זה גם ההקאות
אני רוצה להקיא,אני לא רוצה להפסיק
אני רוצה שיבוא יום שאני יהיה מאוד מאוד רזה,לא בשביל להיות יותר יפה
כדי שמישהו יעצור אותי,ויבין אותי,וידע שדברים עוברים עלי
מי שצריך כל כך הרבה תשומת לב כנראה צריך אותה.שמעתי את המשפט הזה פעם מאיזו פסיכולוגית,כמה שזה נכון
אני רוצה שיבואו ויאשפזו אותי
אבל איך יאשפזו אם אני כל כך לא נראית אחת שמקיאה?
אני במשקל כל כך תקין,אני נראית כל כך תקין.
אני נראית כל כך אחרת ממה שהולך אצלי בפנים-בתוך הלב
אני עושה דברים כל כך אחרים ממה שאני מרגישה
אז איך מישהו בעולם הזה ידע?
מה אני יעשה עכשיו..?
יקירתי
בואי נחפור טיפה ברעיון הזה. מה בתשומת לב הזה את צריכה? שיראו אותך כדי שישמחו בכשרונותיך או שיצילו אותך ממשהו שאת לא יכולה להתמודד איתו לבד?
מה הצורך הכי גדול שלך?
אני צריכה תשומת לב של דאגה ושל אהבה
כשרואים אותי ואת הכשרונות שלי נותנים לי יחס,אבל לא יחס שחסר לי
אני לא יודעת איך להסביר את זה
אבל הבולמיה אצלי זה לא רק תשומת לב,זה גם להרגיש משהו אחר,משהו יותר פיזי. לתת לבעיות שלי שם..בולמיה למשל..?
זה יותר קל לי,אבל אני יודעת שאני פוגעת בעצמי ושאני עושה טעות..
את אומרת שאת מקבלת יחס "אבל לא יחס שחסר לי"
אני מבינה שהבולמיה יותר קלה לפתרון לדעתך מאשר הבעיה שיושבת תחתיה
אבל למעשה בסופו של דבר תצטרכי להתמודד עם שתיהן.
לכן אני שואלת על השניה כי אולי נחסוך זמן ונלך ישר לשם.
מה את מתכוונת פיזי? איזה יחס חסר לך? מה את צריכה?
מה עוד את עושה עם הגוף שלך? איזה ספורט או ריקוד או משהו?
היי,
אני בת 17, שוקלת 53 ומקיאה כפעמיים-3 ביום.
זה התחיל בגיל 15 כששקלתי 59 כמעט 60 ואחותי אמרה לי שבקצב הזה אני יהיה דבה אמיתית. התחלתי לעשות דיאטה ובאיזה שהוא שלב, אני באמת לא זוכרת למה, אבל התחלתי לנסות להקיא… זה היה מפחיד בהתחלה וזה היה פעם בכמה שבועות והתחיל לאט לאט לתפוס תאוצה. לאחר מספר חודשים הגעתי למשקל של 50, לא סיפק אותי לחלוטין, אך בהחלט שימח אותי שהצלחתי לרדת כמעט 10 קילו בזמן קצר יחסית. הזנחתי את הדיאטה והתחלתי לאכול רגיל, כמה שבא לי עד שהגעתי למשקל 55. מאוד התבאסתי, מאוד התעצבנתי ושנאתי את עצמי נורא והחלטתי להתחיל עם הדיאטה שוב. התרגלתי לרדת מאוד מהר במשקל, מה שלא קרה לי בדיאטה השנייה וההקאות התחילו רק להדרדר. הייתי מקיאה רק בהזדמנות שהייתי לבד בבית, מה שקורה בדר"כ אחרי שאני חוזרת מבצפר. כעת אני מקיאה גם כשכולם בבית, אם הם ישנים אני מקיאה בשירותים ומשתדלת להיות שקטה ואם מישהו ער אני אומרת שאני הולכת להתקלח ומקיאה במקלחת. בקיצור, זה נהייה כבר בלתי נסבל ואני נמצאת במלחמה אין סופית עם עצמי על להפסיק עם זה, אני פשוט חייבת לעצור את עצמי. תמיד אחרי שאני מצליחה להקיא אני כל כך מאושרת ושמחה וכמובן זה עובר אחרי כמה זמן ואני נהיית עצבנית, דיכאונית ובוכה כל הזמן. אני בוכה על זה שאני מסתכלת על עצמי במראה ומתעבת את מה שאני רואה ורק חולמת על הגוף הרזה שאני רוצה שיהיה לי ומצד שני אני בוכה שנסחפתי לדבר הזה ואני פשוט לא מצליחה לעצור את עצמי, לא מפסיקה לחשוב על זה. מתבאסת לקום בבקר לעוד יום של מלחמה. אני הולכת ברחוב והדבר הראשון שאני רואה אצל אנשים זה שאם הם שמנים או רזים. בוהה לבני המשפחה והחברים בצלחות האוכל בזמן שאני אוכלת מלפפון בכדי להרגיע את הרעב שתקף אותי שוב אחרי שהקאתי את כל הארוחת צהריים. ההורים שלי לא מבינים איך אוכל נגמר בשניות בבית. הבעיה שלי היא לא רק שאני לא מצליחה לעצור את עצמי, אלא שאין לי עם מי לדבר. אין לי למי לפנות, עם מי להתייעץ. המשפחה שלי כמובן שאני לא רוצה שיידעו במיוחד לא כשאחותי היא בולמית לשעבר ואני לא מוכנה לתת להם לעבור את "החוויה" הזאת שוב. חבר שלי, אחותו היא בולמית כבר כשנתיים והוא מאוד דוא לה וסובל בסבל שלה, אני לא רוצה שתהיה לו עוד איזה בולמית על הראש. והחברה הכי טובה שלי… אני מתביישת לפנות אלייה. יצא לנו פעם או פעמיים לדבר על זה ואני עשיתי את עצמי מזדעזעת מהדבר, איך אנשים מקיאים כל דבר שהם מכניסים לפה. אני מתביישת לבוא אלייה עכשיו ולהגיד לה, שמעי אני בולמית. שיקרתי לך כל הזמן הזה. כשאני הולכת עם אחותי לקניון ואני אומרת לה בואי נאכל מקדונלדס (אין מה לחשוש, הרי גם ככה אני יקיא את זה) היא מסכימה ומריצה איתי בדיחות על "ונלך לשירותים להקיא את אח"כ, סבבה?" והיא כמובן לא מתכוונת לזה ברצינות, אני מחייכת ומבפנים פשוט נקרעת… אני נכנסתי לפה כמה וכמה פעמיים ועכשיו החלטתי לתפוס אומץ ופעם ראשונה לשפוך את זה בפניי מישהו. אני מצטערת שחפרתי… אשמח לדעת איך לעזאזל אני נפתרת מהדבר הזה.
כלומר את צריכה להיות המושלמת היחידה במשפחה?
כי הם היו בלתי מושלמים אז את צריכה להתחבא?
אולי ההיפך? אולי הם יכולים לעזור לך אם הם הצליחו לצאת מזה?
אולי די להכניס את עצמינו לבתי סוהר? קצת חמלה… על עצמך יקרה, מגיע לך להיות כמו כולם אחוזה ברעיון השגוי שמשהו לא בסדר עם הגוף שלך כי את לא נראית כמו מישהי מהטלוויזיה. כולם טועים בטעות הזו, למה את צריכה להיות שונה?
הכאב, היופי, הייחוד, היצירתיות, האהבה, ניתנה לכולם. מותר לכאוב גם עליך, ילדה יקרה, גם את קורבן של המערכת, כמו אחותך וכמו אחות של החבר שלך. וכל זמן שנאמין שמשהו לא בסדר בנו, אכלנו אותה. וכשנתחיל להבין שכל יופי הבריאה מגולם בכל אחד מאיתנו ואנחנו צריכים לחזק אחד את השני ולהחזיק ידיים, אז, אולי, נוכל להתחיל לנשום.
כבר כמה ימים אני חולה עם חום גבוה ואף סתום, נדמה לי שזה מנטרל אותי מלהיות נחמדה וסימפטית, מצד שני, האמת לא תמיד נחמדה וסימפטית, לפעמים היא די כואבת,
שולחת לך ולי איחולי הבראה וחיזוק, נדבר עוד כמה ימים אי"ה…
היי,
חיפשתי מקום לברר מה עושים עם כל הכעס שמצטבר בבטן כששוכבים במיטה ונלחמים ב"אני הרזה" שלך ולא מקיאים את מה שאכלת. אני מתחילה לרחם על בן זוגי שלא מבין למה אני נוחתת עליו פתאום כמו בום על קולי שלא ציפית לו וכועסת עליו על איזו שטות שלא קשורה ואם לא היתה שטות אני אכעס עליו על משהו מלפני שנתיים (נוטרת טינה, אני?? רק כשהוא חוסם את דרכי לשירותים! ואין לו מושג). מה עושים, איך מחזיקים הכל בפנים (אוכל כמובן, ואח"כ את הכעס העצבים והתסכול שהאוכל נשאר בפנים) זה הרי הדבר הכי משחרר בעולם. ראש מעל אסלה (איכס מטורף ותחושה נהדרת כל כך!). זה מעייף! זה מתסכל! זה מדכא! הגוף משתנה. והכלי היחיד שיש לי להתמודד הוא אוכל וראש מעל האסלה, איך יוצאים מהלופ הזה. אני מכריחה את עצמי לבהות באויר, להתכרבל עם הכלבים ולא להקיא ויהי מה ואז הכעס… מה עושים איתו? אני ממש כועסת על עצמי שלא הקאתי. כמה מעוות זה יכול להיות. לאלוהי הבלומיה פתרונות. ובכל זאת אשמח לקבל עצות. איך מתמודדים עם הנפש שרוצה להקיא. נראה שלגוף כבר אין ממש חלק בזה 🙁
ראשית הרשי לי להציע שתעשי משהו עם הכתיבה שלך.
יש אנשים ששווה לתת להם בולמיה על מנת שיוכלו לתאר אותה כל כך מעולה לאחרים. 🙂
בינתיים דרכים מעולות להוציא כעס אספתי במהלך השנים מכל מיני אנשים טובים ונשים חכמות. ללכת לים ולצרוח בקולי קולות. לסגור את החלונות של האוטו ולצרוח בקולי קולות, לשמוע שירים מרגשים או מעצבנים ולשיר איתם עד דמעות והלאה, לזרוק אבנים על משהו רועש. לקנות סט כלי זכוכית זול ולשבור כל פעם פריט אחר. לקחת טושים ודף גדול ולקשקש עליו חזק חזק, לעומת זאת שווה לבדוק את האפשרות שאחרי כעס והרפייה אפשר לצייר באמת משהו מהלב, גם אם הוא כואב, או לחבר מילים לסיפור, לתת לאנרגיה לבוא לידי ביטוי בדרך יצירתית.
האוכל זה משחרר והכל אבל כלום לא נשאר מזה. לא ציור, לא שיר ולא סיפור. סתם לופ של קקה פיפי שלא משאיר שום זכרון לנשמה.
עכשיו השאלה היא מי הבוס. מי קובע. הגוף? הנפש? השכל? ההרגלים? מי נוהג במכונית הזו?
מצחיק – אני בדיוק עוברת את זה כבר יום שלם. נפלתי נפילה גדולה אתמול. בכלל לא הצלחתי להקיא. ההקלה שאת מתארת, אכן נותנת תחושה (זמנית) טובה. אבל מה קורה כשלא מצליחים להקיא??? זה קרה לי אתמול (וגם בעבר כמה פעמים). וזה ה-סיוט. הפחד שמחר תקומי שמנה, השנאה העצמית, תיעוב הגוף, הבושה, הכאוס הפנימי. אבל – אין לאן לברוח. תמותי, ואין! האוכל לא יוצא. כמה שניסיתי, הוא לא יצא. לא רוצה לתאר לך מה אני עוברת היום. אני בעבודה – כמו זומבי. לא הכנסתי כלום לפה כל היום (לא כי חלילה החלטתי להיות אנורקסית פתאום…) כי פשוט אני עוד מלאה מאתמול. אבל זה מכריח אותי להתמודד עם כל הרגשות וכל התחושות שנלוות לחרא הזה. הלוואי ורק הייתי זוכרץ את כל זה שניה לפני הבליסה…
אני כלכך שמנה ואני רוצה ליות רזה כדי ללבש בגדים יפים
אז או שתלמדי לתפור לך בגדים יפים למידות נורמליות של בני אדם
או שתחסכי כסף לנסוע לחול שם יש כבוד גם לאנשים שהם לא מידת אקסטרה סמול.
לבי לבי לך, עד היום זה סיוט בשבילי להכנס לחנויות כי הכל צמוד נורא ואני שונאת את זה.
לא יאומן איזו חוצפה זו מצד חברות הביגוד
ואנחנו שותקות וחושבות שעלינו לשנות את עצמינו.
בת 19, ואמורה להתגייס לצבא בקרוב מאוד. הפרעות אכילה התחילו עם סיום הלימודים לפני חצי שנה. אנורקסיה ובולימיה. הייתי סוחבת חמישה ימים בלי לאכול, ואחריהן בולסת ללא הפסקה. הסוף כבר מוכר וידוע… בתקופה האחרונה זה מתבטא בארוחה אחת פעם ביומיים-שלושה שלא מחזיקים יותר מרבע שעה בבטן. הזמן שלי עד הגיוס קצוב. הדאגה והחרדה אין סופיים!! זה אפשרי לצאת מזה לבד? איך? איך הצבא מקבל את זה? פרופיל 21 נפשי? עוברת לי בראש המחשבה שהמסגרת הצבאית תרפא אותי, 'משנה מקום משנה מזל'. שווה לנסות? אני סוחבת את זה כבר חצי שנה, ובהחלט לא רוצה שימשיך לעוד שנה שנתיים או יותר. הבנתי שככל שאתה נמצא בזה יותר, כך יותר קשה להיגמל. כל מסגרת שפניתי אליה אמרה לי שלא תאפשר את הגיוס שלי לצבא. מה אני עושה?
בת 19 יקרה
לפני הכל הרשי לי להביע את דעתי על הצבא שזה לא כזה אסון לוותר על החוויה הזו. באופן אישי השנתיים האלה עברו עלי בלהרים בדלי סיגריות מהאדמה ולבלות שעות על גבי שעות בספירת השניות בשעון הדיגיטלי שמול עיני.
אבל כולם הולכים וגם את כפי הנראה, אלא אם כן תהיי בולמית עוד קצת ותחסכי לעצמך שנתיים בהן גם תקיאי וגם תשתעממי…
הצבא לא יציל אותך מעצמך. אבל כן אפשר להפסיק לבד. לאיזה חייל את הולכת דרך אגב?
אני רוצה להתגייס. אני משובצת לתפקיד משמעותי, תומכת לחימה- מדריכת חי״ר. אני מכוונת להגיע לקצונה, לתרום כמה שאפשר. אבל אני לא מאמינה שאני אעמוד בזה כשאני נמצאת במצב הנפשי והפיזי שלי. הגעתי למחלקה להפרעות אכילה בסורוקה, והם אמרו לי שלא יאפשרו לי להתגייס, הם ידווחו לצבא על המצב שלי ויקבע לי פרופיל 21. כך שלא נותר לי אלא להתמודד לבדי. א-י-ך?!?!?!?!?!?? נמאס לי ללכת לחדר אוכל בקיבוץ ב12 בלילה להקיא, נמאס לי לחשב מתי אני אוכלת על מנת שאהיה בטוחה שהחדר יהיה פנוי בשבילי ללכת ולהקיא, נמאס לי להיות רעבה ולרצות לאכול אבל לא להיות מסוגלת רק בגלל המחשבות של מה יקרה אח״כ. אני פוחדת נורא שמשהו מהמשפחה שלי יגלה. שמשהוא מהקבוצה שאני חיה בא יגלה. אני רק רוצה שיעלם, כמי שלא היה… אני מרגישה מכורה לזה, ולא מסוגלת ללכת לגמילה. ״ אין דבר העומד בפני הרצון ״- אני רוצה להאמין שאפשר מכח הרצון לעשות הכל! אבל אין לי דיי כלים. אני מקווה מאוד שהגעתי למקום הנכון, ושבאמת תוכלי לעזור לי… אשמח לשמוע ממך בחזרה
מסכימה איתך לגבי כוח הרצון. וחוץ מזה יש כל מיני דרכים ושיטות להזכיר לעצמינו מה רצינו אתמול… 🙂
יש לך עוד סיכוי להתגייס לאן שרצית? יש בדיקה נוספת? או שזהו כבר אבוד?
אני בינתיים מתגייסת. ומשובצת לתפקיד שאני רוצה. התפקיד שלי אבל מותנה בפרופיל מסויים. ואם ירד לי הפרופיל לא אוכל להתגייס. קל וחומר אם זה מתגלה בצבא, אני מודחת מהתפקיד. אבל הצבא לא עומד בראש מעייני- הרי הבריאות שלי בסכנה… ואני עדיין צלולה מספיק לדעת שזה לא מה שאני רוצה בשבילי, אך עדיין לא מסוגלת להוציא את עצמי מזה. אני תשושה, עייפה, מותשת… והמון- כועסת על עצמי כשאוכלת, כשלא, כשמקיאה, כשלא… מצב תמידי של אכזבה עצמית…
בדיוק הבוקר אני בסיטואציה שיש אנשים שכועסים עלי.
זאת לא הרגשה נעימה במיוחד, ולכן אני מבינה אותך כשאת עצובה שאת כועסת על עצמך כמעט בכל מצב.
לא עושה חשק לקום בבוקר אם הבן אדם שהכי קרוב אליך כועס עליך.
בואי נמיר את הכעס בחמלה. חמלה על עצמינו שחשוב לנו כל כך להתאים לחברה השיפוטית והכעסנית הזו, חמלה על שחיינו יצאו משליטה.
בואי לפחות בחדרי חדרים, ביני לבינך, נחזיר את האהבה. אהבה, קבלה, הכלה, אמפטיה, כל המילים שאומרות שמה שאת עכשיו זה בסדר גמור ואף למעלה מזה.
יכולה לנסות לנשום לתוך הרעיון הזה?
אני רוצה להיות שלימה עם עצמי. להסתכל במראה ולאהוב את עצמי כמי שאני… זה כל כך הרבה לבקש? לא נעים לי בגוף של עצמי, לא נוח לי… איך אני מגיע למקום הזה? כעס זה הרגש היחיד שעולה לי מהמחשבות של ההגעה למקום שבו נוח לי. הדרך היא לא דרך… ובכל זאת עם הידיעה הזו אני לא מצליחה / מוכנה להפסיק. איך אני אחליף את הרגש הזה? הוא קיים, הוא ישנו…
זיק החיים המפרפר בתוך כל אחד מאיתנו. אנרגיה עדינה רגישה שמפחדת לצאת.
כמה אומץ צריך כדי להיות טבעית, להיות את עצמך, להגיד מה את רוצה ומה את לא רוצה, תמיד. יותר קל לפגוע בעצמינו. הדרך החוצה מבולמיה היא אימוץ הגישה ההפוכה מזו שהכניסה אותך לבולמיה. ההיפך מהרעיון שאת חייבת לשנות את עצמך למען החברה, הוא הרעיון שאת יותר חשובה מהכל. כמו שאת. את שומרת על עצמך ומטפחת את גופך ונשמתך, ומבטאת את ראייתך המיוחדת בעולם.
הפחד גדול, אני יודעת. אלמלא היה גדול לא היה מקים לעצמו מבצר מוגן בשלשלאות..
ואם תאמיני שיש שם משהו שם אחרי המבצר, שדות ירוקים ושמש ואוויר נקי, אז שווה יהיה להתחיל לפענח את הקוד למנעול של השלשלאות שלך.
אני יודעת שזה עניין של אמונה. זה ברור לי מההתחלה. לי כבר נגמרו כוחות הנפש שלי להתמודד. לצערי כבר שאבתי את כל הכח שיכולתי מחבריי… אין לי עוד כח להתמודד. אין לי עוד כח לנבור באינטרנט, אין לי עוד כח לצאת לסיבוב ריצה, יותר קל ללכת ולהקיא. נפשית- פי מליון יותר קשה… מה עושים?
בואי נעבור פאזה. כתבי לי לatounh@bezeqint.net
בואי נראה אם נשרוד את המעבר הזה.
את עוד צעירה. חצי שנה זה יחסית לא הרבה זמן. אני בחרא כבר 15 שנה. את לא רוצה את זה!! תאמיני לי. הצילי נפשך כל עוד את יכולה.
שלום, קוראים לי גלי ואני בת 19..סובלת כבר מגיל 14 מהפרעות אכילה, ואושפזתי בעבר.
זה היה אנורקסיה כמה שנים אך ב9 חודשים האחרונים אני מקיאה ולא מצליחה להפסיק.. רע לי מזה כלכך רע לי.. אני גם שרה ומפחדת שעשיתי כבר נזק לקול. אם אפסיק עם ההקאות האם מיתרי הקול יתרפאו? כי למשל אם יומיים אני מצליחה לא להקיא – נדיר ביותר, אז אני מצליחה לשיר יותר טוב. אז יכול להיות שאם אפסיק לשבוע הקול שלי בכלל ייחזור לעצמו? זה ממש חשוב לי אני לא יודעת מה לעשות והאם שווה לי בכלל להתאמץ. מעבר לזה שאני יודעת שזה הורס את הגוף ובעיקר את הנפש. רע לי ואני עדיין שמנה למרות שהbmi הוא 15.4 אני עדיין רוצה לרדת עוד במשקל. אוף נמאס לי. איך יוצאים מהבקרות האלה לעזעזל?? האם זה אפשרי בכלל?? כלכך רע לי עם עצמי ולפעמים אני חושבת על כמה שלא בא לי להמשיך לחיות בעולם הזה.. כל הזמן מחשבות על אוכל ואיך לא להקיא ומה לאכול וכמה קלוריות זה וזה ואיך שמסתכלים עליי ובטח צוחקים עליי וכמה שאני לא נראית עדיין רזה כמו שהייתי רוצה. פחד גדול מהחיים… ניסיתי הכל אבל שום דבר לא עוזר, אני לך מצליחה לשלוט בזה
):
גלי יקרה
אלוהים נתן לך קול להשמיע אותו, לבטא את עצמך בעולם,
כמו ציפור שעפה לענף, מיישרת את הכנפיים ושרה…
אני בטוחה שכשאת שרה לגוף אין משמעות, הכל רוח.
עזבי אותך מהבלי העולם הזה, איך אני נראית, מה הBMI שלי, מה חושבים עלי איפה. תסתכלי פנימה אל יופייך האינסופי ותני לחוכמה הגדולה שלך לנהל את העניינים.
אחר כך תוכלי לראות יופי באחרים, יופי בכל דבר.
מאמינה בך
חניתה
אני בת 16 ואני מקיאה כבר חודשיים וכלום לא עוזר אני עדיין לא יורדת במשקל ואפילו עליתי קצת… אני ניסיתי הרבה דיאטות וכלום לא עזר. ואני מתה להיגמל מההקאות לפני שיהיה מאוחר מדי.. כי הן במילא לא עוזרות לי לרדת במשקל . רק רציתי לדעת אם יש דרך שאני יוכל לרדת במשקל… אני שוקלת 72 והגובה שלי הוא 1.60… בבקשה תעזרו לי…
היי אני מכירה כמה שיטות, אולי אחת מהן תמצא חן בעיניך
אף אחת לא מהירה כמו להקיא, אבל יש להן ערך בהעלאת הערך העצמי במקום הורדתו לקרשים.
אחת פשוטה זה להחליט כמה קילו את רוצה לשקול, להכפיל ב35.8 וזו מעכשיו כמות הקלוריות היומית שלך. כמו משחק. את עושה רשימה של כל מה שאת אוכלת. הגעת לסכום את מפסיקה. את יכולה כמובן להפסיק קודם. אבל זה האזור שבו לא תהיי מתוסכלת שלקחו לך משהו, וגם כל קילו שאת מעוניינת לשמור לגוף בריא ומלא חיוניות – ישאר.
אם את לא מצליחה להפסיק להקיא תחזרי אלי. ואם כן גם אשמח לדעת שאפשר אחרי חודשיים שלושה להפסיק ולא לתת 10 שנים מהחיים ליאוש הזה לשלוט בך.
ב הצ ל חה, אולי תפסת את עצמך בזמן מי יודע!
היי רק רציתי להגיד לך שאחרי מאמצים רבים סוף סוף הצלחתי להפסיק עם ההקאות … זה היה קשה אני לא יגיד שזה היה קל.. כי הקושי האמיתי בלהפסיק עם ההקאות זה שיום אחרי שהפסקתי ואכלתי סביר ישר הגוף שלי לא הצליח להכיל כמות של אוכל כי הוא לא היה רגיל וישר עליתי קילו ביום וזה כמעט מה שגרם לי לחזור להקאות… אבל לא וויתרתי . כי ידעתי שהדרך היחידה בה אני יוכל לרדת במשקל זו הדרך בה כולם יורדים והיא אך ורק באמצעות ספורט ותזונה נכונה ולמדתי להשלים עם הגוף שלי מבלי להקיא . ועכשיו אני גם אוכלת פחות וגם עושה ספורט כמה שאפשר ופשוט מנסה להנות מהעובדה שכל ההקאות פשוט מאחורי ופשוט נהנית מהחיים כמו שצריך… (:
זה סוג של הקלה, שזה אפשרי.
לומדים את הפטנט, וזה תקף לגבי הרבה דברים בחיים.
מי הנהג האמיתי במכונית הזאת…
אני שמחה מאד בשמחתך, תעקבי פה מידי פעם על הפניות ותוכלי לעזור לאחרות שעדיין שוחות בים הזה.
ברוכה הבאה ושיהיה לך ממש כייף עם עצמך בחיים!
כי אני בעצמי מכה.
אבל, ומניסיון. הליכה של 3 פעמים בשבוע למשך שעה תשנה לך את החיים.
גם בריאות וגם ירידה במשקל.
לא שתתחילי להוריד אחרי 5 דקות, אבל זה בהחלט יכול לסייע ואת תופתעי מהתוצאות.
גם ברגע שאת מתחילה עם כושר, באופן אוטומטי החשק לאוכל יורד.
תנסי, זה בטח לא יזיק.
ובבבבקשה תנסי לא להמשיך עם ההקאות…ראית שזה לא עוזר.
זו התחלה..את יכולה לעצור את זה, אחרת זה לופ שקשה לצאת ממנו..
מסכימה איתך ומכיוון שהגוף והנפש מחוברים אפשר לבוא מבחוץ לא רק מבפנים
אנשים שקולטים את הקטע עדיין צריכים לעבור דרך הרעיון שאיך יתכן שזה כל כך פשוט
כאילו לא יתכן שלבעיה כלכך גדולה יש פתרון כל כך פשוט
בסוף הפתרון הוא פשוט, אבל לפעמים צריך לעשות כמה סיבובים טובים עד שמבינים את זה.
באתי לכאן כי חיפשתי קצת מידע על בולמיה..על איך אפשר להפסיק את הדבר החרא הזה..ואיכשהו הגעתי לאתר הזה. זה קרה שנייה אחרי שאכלתי מנה בינונית מינוס, שתיתי דיאט קולה… (הדיאט קולה זה למקרה שזה שהבטחתי שהפעם זה יישאר בבטן לא יעבוד – הקאה מס' 2 בדרך..) ובחיי שלא אכלתי עכשיו הרבה, צלחת אורז קטנה עם 2 קציצות וחתיכת לחם, בקיצור ממש מעט יחסית לארוחת צהרים של בנאדם…
בקיצור באתי, קראתי והופתעתי לראות את הפורום הזה.
אז קצת נתונים…
אני בת 35.5, נשואה כבר 17 שנים, יש לי ילדה בת 13.5 ובולמית מגיל 12… כן כן, כמעט 24 שנים.
מקיאה לפחות 4 פעמים בשבוע, לעיתים פעמיים ביום, ובסוף שבוע חוגגת על הקאות, בערך 3-4 פעמים ביום שישי וזה גם יכול להגיע ל 5 פעמים ביום שבת.
לא מצליחה לרדת במשקל מזה…בולמיה לא עוזרת לירידה או לפחות אצלי, כך שאני לא מקיאה בשביל לרדת, למרות שבשקט הייתי צריכה לרדת 20 קילו.
פשוט לא יכולה להחזיק את האוכל בבטן, וגם כשאני מנסה להתגבר על הכאבים שיש בבטן מהאוכל, זה פשוט עולה, גורם לי להיות עצבנית, חסרת מנוחה ועד שאני לא מקיאה אני לא נרגעת ולא מסוגלת לדבר בהיגיון.
אם זה היה רק אוכל והקאה, אז עוד הייתי איכשהו מסתדרת עם זה,
הבעיה היא שזה פשוט השתלט לי על החיים:
1. אני לא מסוגלת לאכול אפילו קצת! טיפה! בקושי! בלי לרצות להקיא, הכל עולה, אפילו כוס מים בלי אוכל – עולה!!
2. מסעדות/אירועים/ימי הולדת ושות' – רק המחשבה שצריך ללכת לשם גורמת לי לדיכאון עמוק, וישר בדיקה, איפה השירותים הקרוב, נקי או לא? באיזה שלב לברוח לשירותים וכו' וכו' ובטח כל אחת מבינה על מה אני מדברת.
3. משפחה, ארוחות משפחתיות….לכו תסבירו להם למה אתם לא רוצים לאכול…ואף אחד לא מבין למה אני עדיין דבה….חושבים שאני בקושי אוכלת. אז פשוט זרקתי את זה על העובדה שאני חולה על עוגות..
4. צרבות – דיכאון טוטאלי! במשך כל היום רק צרבות, לא מסוגלת להסתובב בלי טאמס
אחרי שקראתי קצת על בולמיה הופתעתי לגלות שדכאונות, מצבי רוח, עצבים הם חלק מסמפטומים של בולמיה. לא ידעתי את זה…חשבתי שאני סתם בחורה/אמא עצבנית בסטנדרט כי מעצבנים אותי…
בקיצור
איך לעזאזל יוצאים מזה, בלי שבני הבית ידעו על זה בכלל…?!?!
פשוט נמאס לי, התעייפתי ואין לי כח לחיות עם הצמודה הזו…פשוט אין כח!
אגב בעלי ידע שבעבר הקאתי לא מעט, פה ושם, פעם ב.. יוצא לו לשאול אותי "הקאת?", אז לפעמים מנדבת מידע מעצמי ש"וואו לא מרגישה טוב…איך הקאתי ת'נשמה עכשיו…", רק כשזה שקוף מדי..
בטח הכל פה יצא מבולגן…..אבל פעם בחיים יוצא לי לכתוב אז…לא קוראת אפילו אחורה…
היי אישה יקרה
כמו תמיד אני נפעמת כמה אפשר לעשות יחד עם הבולמיה וכמה אפשר להסתיר שנים רבות. או שאנשים יודעים ומתעלמים כי הם יודעים שלא יעזור להם להגיד שהם יודעים, אנחנו רק נברח מהם יותר רחוק.
אני מאמינה לך שעייפת, אבל אני לא רואה בעצם במה זה מפריע לך. את יכולה לנסות להגיד לי מה היית עושה אלמלא היית בולמית? במה זה עוצר אותך?
שלך
חניתה
זה איך תהיה איכות החיים שלי בלי זה.
מתסכל לאכול ולהקיא
ועוד יותר מתסכל לאכול בחשיבה מראש מה כדאי לאכול כדי שהקיא יצא טוב יותר..וקל יותר ופחות כאבים בגרון ושריפה.
ואני בנאדם אינטליגנטי…ואמא לילדה בת 14 עוד מעט, ומבינה ++ מה ההשלכות של זה, אבל זה לא משהו אני יכולה לעצור. הלוואי ויכולתי.
אז לשאלתך זה לא מה הייתי עושה בלי זה, אלא איך יכולתי לחיות טוב יותר בלי זה, ליהנות כשהולכת למסעדה, לאמא שלי, כשאוכלת ארוחת ערב עם המשפחה וכו'..
ובעיקר לא לסבול מהצרבות האיומות האלו, שהם גולת הכותרת ושיא הסבל שלי.
ועוד לא פירטתי את ההשלכות הגופניות של זה…מי יודע אולי בגלל זה יש לי רק ילדה אחת.. :/
🙁 מחשבה מאד מבאסת. שבגלל זה יש לך רק ילדה אחת.
אני בטוחה שהילדה הזאת מהממממת ושגם את מקסימה.
אני גם די קולטת שיכולתן לעשות דברים ביחד אם לא היית מעדיפה את העולם של הבולמיה, לדעתי זה מה שקורה להרבה הורים שיש להם התמכרות. תכלס הילדים זה לפעמים הפרעה… שילכו לישון כבר שאוכל…
🙁
בתור אדם אנליטי את יכולה לעשות לי חשבון כמה שעות הולכות לך על הדבר הזה ביום? כולל שעות מחשבה ותכנון.
ז"א לא הבחנתי שזה מפריע עם הילדה
אבל בהחלט יכולה להגיד שמפריע עם הבעל
כמו למשל…שלא יהיה בסביבה כשאני רוצה להקיא או שלא ישאל שאלות או שלא יכריח לאכול איתו וכו'..
התעסקות? כל היום…
מקודם הייתי בעננים כי הצלחתי לעצור בולמוס שכמעט התפרץ לו… אז אמרתי עצרי, תשתי נס קפה קטן ותוותרי על האוכל.
הקאתי את הנס :(((((
יקרה
מה את רוצה לעשות?
נשמעת לי שכבר ויתרת…
לגבי בעלים אני חושבת שכל אישה מוצאת לה את העולם שלה בתוך מערכת זוגית, ואם לא מפריע לילדה שלך ואת לא חסרה לה אז באמת איפה הבעיה?
אני אומרת אם אין סיבה חשובה להפסיק אז למה להתאמץ?
לפעמים יש בעיות בריאותיות לפעמים זה יוצר חור כלכלי, לפעמים זה מפריע בעבודה, אבל אם לא ולא ולא אז יללה תאכלי תקיאי מה יש?
כי זה לא כייף, זה לא נעים, מבאס לאכול. אני די בטוחה שאת מכירה את ההרגשה.
הרצון להפסיק הוא לא משהו מוחשי, הוא משהו שצריך להמנע ממנו כלומר פסיבי.
למעשה העשייה של "להפסיק לאכול ולהקיא" זה "לעשות משהו אחר".
גם אם זה לשכב במיטה ולבהות בחלל כמו זקן הלום בבית אבות.
צריך רצון מאד חזק כדי לשנות הרגל, צריך אמונה בעצמך. בהגיון יש לך את הכוח כי עובדה שהצלחת להפוך את הקיבה על פיה ולחיות כל כך הרבה זמן חיים כפולים,
עשית זאת בכוח הרצון שלך, ולכן אני פונה שוב אל הרצון שלך, לברר עד כמה הוא חזק. את לא חייבת לספר לי אבל תבדקי עם עצמך. תשאלי את עצמך אם את מוכנה לשכב במיטה ולבהות בתקרה ובלבד לא לבלמס ולהקיא.
אז כך אני יתחיל בזה שאני 11,שנה בולמית אני ניהלתי אורך חיים מלא ועל גבי סחבתי את המחלה הנוראית הזאת אני אספר לך את מה שקרה ומאיפה זה התחיל .. הייתי בת 14ילדה שמנה מאוד שרצתה להוכיח לעולם שאני יכולה להיות רזה ומקובלת כמו כולן ולאחר ניסיונות רבים אך כושלים של דיאטות אין סופיות הכרתי מישהי שאמרה לי מה הבעיה פשוט תקיאי. לא הבנתי אותה וכך הסבירה לי איך לעשות זאת כמובן שלקח לי זמן אך לבסוף זה הצליח השלתי מגופי משקל רב של עד 30 קילו והרגשתי מנצחת דבר אחד לא הבנתי שאני עשיתי לעצמי משהו שהשפיע לי על החיים בצורה מזעזעת ניסיתי להתאבד בצבא מתוך דיכאונות שאני בטוחה שניגרמו בעקבות המחלה הנוראית הזאת ובנוסף כל פעם שניסו לדבר איתי על זה הייתי מתעצבנת ומתחילה לתת תירוצים מכאן עד הודעה חדשה עשיתי מלא שטויות בחיים שלי כי הרגשתי שהחיים לא לצידי אז למה שאני הייה לצידם ?! כך המשכתי הרוטינה הזו שניים רבות לאכול ולהקיא עד 5-6 פעמים ביום עד שיום אחד הכרתי את בעלי וחשבתי שהינה אולי האהבה הזאת תיתן לי את הכח להפסיק עם זה ניסיתי וכמובן שגם זה כשל כאשר הוא הציעה לי נישואין אמרתי לעצמי הינה יש לך אהבה בעולם מישהו שרוצה אותך כמו שאת כמובן שאני מסטרית בלהחביא את זה ועד היום לאחר שלוש שנים ביחד הוא עדין לא ממש יודע מה באמת קורה איתי עלו לו כל מיני חשדות אך מתוך המיומנות שלי הצלחתי להוריד אותו מהן .. לאחר שהתחתנתי כמובן נכנסתי להריון ושם ניכסתי לסוג של בועה עם עצמי ״ מה הייה עכשיו אם אני לא יפסיק אני יכולה לגרום לנזק לתינוק שלי ״ וכך הלכתי לרופא הנשים שלי שתיפל בי הוא הייה הבנאדם היחידי עלי אדמות שסיפרתי לו את הסוד הנוראי שלי והתגובה שלו הייתה כלכך רגוע ושלווה שהייה ניראה כאילו הוא לא רואה זאת בחומרה בטענה שהקאות לא יכולות לפגוע בעובר שלי ומה שחשוב שאני ישתה וויטמינים וזה הכל הייה ניראה כאילו הוא הוא מסכים איתי ומקבל זאת יפה וכך הייה במשך כל ההריון שלי הקאתי וילדתי ן מדהים לעולם בריא ושלם והייה ניראה כאילו שום דבר לא יעמוד בפניי …בני היום בן חמישה חודשים ועד עכשיו אני בחופשת לידה בבית מה שהחמיר את המצב יותר אני כל היום בבית כמו שאת מתארת לעצמך אני עסוקה בעריכת טקסים יומים של בליסה והקאה במקום שאני הייה עסוקה בבן שלי ובאיך לפתח את הגדילה שלו .. אני שוב שוקעת בדיכאונות ואני מפחדת שזה יוביל למצב נפשי לא טוב מה אני יכולה לעשות אני רוצה שתספרי לי על איך ומה קרה עד שהפסקת לגמרי שתוכלי לעזור לי !
וואו. כיווצת לי את הבטן. כזה סיפור עוד לא שמעתי. אני מוכרחה להודות.
קודם כל את מאוווד אמיצה כי אני לא הייתי מעיזה ובזכות זה שאת העזת עכשיו אנחנו כולנו יודעות שאפשר להיות בולמית מגיל 14, להכנס להריון וללדת תינוק בריא טפו טפו טפו. ולהמשיך להקיא.
תודה על האינפורמציה.
עכשיו חיבוק גדול כי תכלס המצב חרבנה.
הגיע הזמן לחזור העולם השתנה. יש לך ילד שצריך אמא.
בואי נרד מהפורום להתכתבות אישית אני רוצה לשלוח לך משהו. כתבי לי לatounh@bezeqint.net.il
פה בשבילך
חניתה
היי חנית אני שלחתי לך מייל ועדיין לא חזרת אליי קיבלת אותו ?
תנסי atounh@baezeqint.net וגם atounh@gmail.com
במקרה "עליתי" על הפורום הזה.. מדי פעם אני מחפשת באינטרנט שביב תקווה או פיתרון לחיה הזו שאני נושאת איתי לכל מקום כבר שנים ארוכות מדי. בת 30 עוד מעט.. כבר מגיל 14 מקיאה.
פעם זה עוד היה קשה, היום פשוט מחליק בגרון, אפילו לא צריכה עזרה של אצבעות, יכולה להוריד ארוחה שלמה באסלה בזמן שאנשים מספיקים בקושי להשתין. העובדה שכל כך קל כבר, רק מקשה עליי יותר.
אני מתחתנת במאי. יש לי בן זוג מדהים אוהב ותומך, יש לי חברות קרובות שאני אוהבת אהבת נפש. על פניו אני כל כך מוצלחת בעבודה, בלימודים, מה שלא יהיה, "ברוכת כשרונות". זה לא שווה כלום בעיני, מבחינתי אני אפס גדול ומאופס, כישלון צורם. אני כבר מרגישה שניסיתי הכל אבל לא מסוגלת להתייאש מעצמי. מה עושים?
היתה לי פעם חברה גינגית שאמרה לי בדיוק את זה. היא אמרה את מושלמת יש בך הכל אבל ה10% האלה דופקים הכל…
אני מבינה אותך מאד.
האם החבר התומך יודע? האם את באמת רוצה להפסיק?
בעניין החבר התומך. הוא תומך משום שהוא יודע על קיום הבעיה, אבל הידיעה שלו היא כללית, הוא יודע שהיא שם, אבל מאמין שאם הייתי באמת רוצה להתגבר הייתי מצליחה. הוא לא יודע כלל עד כמה הבעיה החריפה בשנה האחרונה. הוא לא יודע שאני מקיאה כמעט כל יום, כמה פעמים ביום, כמעט כל דבר שאני מכניסה לפה. אני חושבת שהידיעה הכללית שלו היא גם כל מה שהוא מוכן לדעת.
בעניין הרצון להפסיק. בדיוק אתמול ישבתי עם חברות לארוחת בוקר ואמרתי להן שתיאורטית, לו זה היה מבטיח לי גמילה מלאה, הייתי מוותרת על הכל ונשארת לבד עם עצמי בריאה. כפי שכתבתי וחיזקת את דבריי, זה פשוט גורם לכל שאר הדברים להיות חסרי ערך. מצד אחד, אני רוצה בכל כולי להפסיק. מצד שני, אני לא מסוגלת לדמיין מצב כזה בעולם שבו אני לא מקיאה יותר. והמחשבה הזאת מייאשת אותי בצורה בלתי נסבלת, שהדרך היחידה לסבול אותה היא רק ללכת להקיא שוב.
לפחות לא איבדת את ההומור…
הייתי מציעה לך להפגש. בא לך? ככה נחסוך הרבה תקתוקי מקלדת… יש לנו די הרבה על מה לדבר…
את יכולה לפנות אלי למייל האישי שלי:
atounh@bezeqint.net
אם זה מעודד אותך אני הקאתי כל יום 9 םעמים ביום.
אז אם את הולכת על אליפות יש לך עוד על מה להתאמן (-;
שלום אני בולמית כבר כמעט 5 שנים..
בשלוש שנים האחרונות לא היה יום שלא הקאתי (אולי היה יום אחד..)
אני בד"כ מקיאה 3-4 פעמים ביום.
ההורים שלי יודעים אבל לחברים שלי אין מושג (למרות שאנחנו מבלים יחד שעות וימים)
נמאס לי. כואב לי כל הגוף.. יש הרבה מאוד דברים שאני רוצה לעשות בחיים ואני פוחדת בגלל שאני מרגישה חלשה מאוד…
אני מסתכלת מסביבי ואני לא מדמיינת לעצמי שיש עוד מישהו כמוני… רק מחכה ללכת הביתה… לאכול ולהקיא… זו נהיתה ההנאה הכי גדולה שלי
ועצוב לי
אני חייבת לשים לזה סוף אבל הלכתי לפסיכולוגים, פסיכיאטר, דיאטנית… לא עובד…
מה עושים?
יקרה
אם את רוצה לראות אם את לבד בעסק או לא, תקראי את העמוד הזה…
אני מברכת אותך על ההתעוררות, על ההבנה שאם לא תקחי את העניינים לידיים זה ימשיך ככה לנצח.
קל זה לא, אבל זה אפשרי.
את יכולה ודאי למנות אלפי סיבות למה זה רע הבולמיה אבל האם תוכלי רגע אחד לנסות להגיד לי גם במה זה שרת אותך? מה היה טוב בזה? כי מול זה נעמוד בבואנו להפרד מהבולמיה.. מה היה טוב בזה מה זה מנע מה זה נתן לך.
תודה על הכנות זה עוזר לכולן.
אני מנסה להתנקות מהבולימיה כבר כמה ימים אבל הגוף שלי מאוד נפוח ואני לא יכולה לסבול את תחושת המלאות, כי פתאום האוכל נשאר בבטן וזה מייאש אותי כל פעם בא לי להוציא הכל וזהו, יש דרך להקל על התהליך
זה לוקח שבועיים לגוף להתרגל לנוזלים.
עם ההקאות היינו מוציאות הרבה נוזלים, ולוקח לכליות זמן להתרגל לנתב ולנקז את הנוזלים מחדש.
זה יכול לקחת פחות משבועיים אבל זה המקסימים ששמעתי. אני לקחתי חופשת מחלה מהעבודה בזמן הזה, הייתי בבית, ניקיתי, סידרתי, הכנתי סלט קטן ומושקע, שתיתי, והלכתי לישון מוקדם והרבה.
גם אם שוכבים על הגב עם הרגליים למעלה על הקיר, זה עוזר להפיג את הנפיחות ברגליים. אפשר לעשות 10 דקות של התנערויות וקפיצות (עם מוסיקה שלא תרגישי מוזר מדי), הטלטלות האלה טובות לגוף ולנשמה.
אני מחזיקה לך אצבעות. ההרגל ינסה להרים ראש, תני לעצמך לנצח. פרסים לזוכים…
צריך לנוח חצי שעה אחרי כל ארוחה.
ממש לנוח, במיטה, בשכיבה.
ככה עשינו במרכז גמילה וככה עשיתי בסופו של דבר גם אני.
ב ה צ ל ח ההההה
תודה רבה על ןהמענה והמידע, זה מאוד קשה אני מרגישה כמו בלון ונראה כאילו שזה ישאר ככה לתמיד, מאוד קשה. הבטן נפוחה ועדיין בא לי לאכול כל הזמן. אני מקפידה על ארוחות קטנות כל 3-4 שעות בהמלצת דיאטנית אבל אני לא יודעת כמה אני יחזיק כי התסכול הפיזי הורג אותי, אף פעם לא הייתי כלכך נפוחה ומלאה, עברתי כבר שבוע, ולא בא לי להמשיך אבל אני מרגישה שחבל לעצור עכשיו, עלית במשקל כשהפסקת? את אוכלת דברים "אסורים" כיום? אני מרגישה שהעולם סוגר עלי ממש, וכולה אוכל לעזאזל
אני אוכלת היום כל מה שבא לי נשבעעעעת
הכל במידה.
לא הכל בבת אחת ולא הכל בכל יום אבל You name it ואני אגיד לך אם אני אוכלת את זה או לא.
כמו שכתבתי כאן לא השמנתי, לא. הפנים קיבלו צבע, לאט לאט ירדו השרירי לסת וגיליתי תחתיהן עצמות לחיים גבוהות, והעצב בעיניים התחלף לגאווה.
אם הצלחת שבוע תנסי שבועיים. מבטיחה לך שתרד הנפיחות. כמה שנים היית בולמית? בואי ננסה לשער את יכולת השחזור וההבראה של הגוף שלך.
מגיל 18- כשהתגייסתי..היום אני בת 30… חייתי "נהדר" איתה, באישהו מקום בחרתי בה והיא בודדה אותי נורא, היום אני מתקשה להיפטר ממנה ונורא חוששת מהגוף שלי בלעדיה, לא מאמינה שהגוף יצליח להשתקם…
יפה שלי,
לא תאמיני כמה יופי יש בגוף. כמה הנאה ושמחה.
דרך היציאה מהבולמיה תביני את מלוא העוצמה שלך.
תכירי בערך עצמך כמה את חזקה. והגוף ישיב לך בחיוך על האמון הזה שאת נותנת בו.
אני הייתי בולמית 11 שנה.
את 12. השגת…
אבל כשהפסקתי בשבועיים ההם אז די. זה נגמר.
וגיליתי כמה יפה אני. בקרוב אצלך…
זה קרה לי כששהיתי שבועיים אצל דודים בחו"ל . לא יכלתי להקיא להם בבית כמובן, אז הייתי צריכה להשאיר את האוכל בבטן (כמובן שבסופו של דבר הקאתי אותו במקום אחר) אני מבינה כמה כואב ומעיק זה
הטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת לך כדי לעכל את האוכל מהר ולא לסבול מנפיחות ומעומס זה:
-לישון- אחרי האוכל !
לא תכאב לך הבטן ולא תהיה נפיחות כשתתעוררי
בהצלחה מאמי 🙁
הקטע הוא שאנחנו יכולות לשנוא את הבן אדם שהכי רוצה לעזור לנו. כל מי שעומד בדרכינו בדרך אל השירותים או אל המקרר הוא אוייב… ולמעשה תראי – דודים שהיה לך מה זה חרא אצלם לא להקיא והכל – סיפקו לך שבועיים של גמילה…
פעם חשבתי שהמשפחות יכולות לעזור לשמור בבית, שאולי דווקא לספר כדי לחשוף את החיה כדי שהם יעצרו אותי וכמה שאני אצרח ואבכה – התוצאה בשטח תהיה לטובתי. אבל לא ככה עשיתי, לא הצלחתי, העדפתי בסוף לעשות את זה לבד.
אנורקסיה אני מבינ למה זה חמור, אבל בולימיה זו דרך פשוט יותר קלה לרדת במשקל לא?
מה הנזק שיכול להגרם לי?
גלי, 20
היי גלי
קודם כל אם באמת כל מה שרוצים זה לאכול ולא להשמין, ואם לא מבאס אותך לתקוע אצבעות לגרון ועיניים דומעות וריח חמוץ וכל זה ויש לך כסף פנוי, אז כן זו דרך סבבה.
הבעיה אני חושבת מתחילה עם זה שאי אפשר להפסיק. ואז כל החיים נהיים אוכל והקאות. כמעט לא קורה שום דבר אחר כי זה משתלט על הכל. על מערכות יחסים, על קריירה, עולה המון כסף, מרחיק אותך מבני אדם ומהעולם, קצת כמו סמים. תקראי את כל מה שכתבו הבנות כאו ובמקומות אחרים ותביני מה הקושי.
אם תצליחי למצוא לך את האוכל שאת אוהבת וטוב לך במידה הנכונה בלי להגזים, וסדר יום שבו את משלבת את מה שכביכול צריך עם מה שמרומם את נפשך, גם אם זה בישול וגם אם זה ריקוד או קריאה, המינון הנכון הוא בסופו של דבר הפתרון הקל. וכל דבר קיצוני ידרוש איזשהו איזון בסופו של דבר, לא?
הקיצר לפעמים הדרך הקצרה היא הארוכה וההיפך, תנסי ללמוד מנסיונן של אחרות, ואם לא – וולקאם, תנסי בעצמך ותדעי.
הרבה אהבה
חניתה
שלום רציתי לשאול בקשר לכל הנושא הזה של הבולמיה
אני בת 17 ואני מקיאה כבר בערך שנתים וחצי או 3 שנים.
ירדתי 15 קילו ושקלתי 45 וכרגע אני שוקלת 49 המשקל הזה לא מוצא חן בעיני ואתי תמיד מנסה להגיד למשקל 47 וזה ממש קשה לי
הבעיה היא שאני מקיאה ואז שוב רעבה ואומרת לעצמי הפעם אני לא יקיא ואז שוב מקיאה ועוד פעם אותו הסיפור עדד שבסוווף אני אוכלת משו ונירדמת ישר
האוכל גורם לגוף שלי להיות כ"כ עייפה שאני לא מחזיקה את עצמי ערה יותר מרבע שעה.
יש לפעמים שבוע או שבועיים שיוצא לי לא להקיא ואני מצליחה לשמור על המשקל אבל זה נדיר אצלי אולי פעם בשנה.. ועם לא זה מגיע להקאות של 2-3 פעמיים ביום בערך…
מבחינה חיצונית אני נראית בריאה אבל הייתי רוצה לדעת איך זה משפיע עלי מבפנים על פי מה שהסברתי עכשיו.
עשיתי בדיקות דם והם יצאו תקינות לא חסר לי כלום
אבל לפעמים יש לי נפיחות בבטן ודופק מהיר מבקושי לעשות משו..
אני מעשנת שותה בימי חמישי שישי ושבת ואינני עושה פעילות ספורטיבית
היית יכולה להגיד לי מה מצבי פחות או יותר? או אם יש לי מקום לפנות אליו שבו אוכל לטפל בבעיה?
שיר יקרה
את מדברת על משקלים שבעיני הם נורא נמוכים, ואני לא רופא אז אני לא יודעת מה באמת מצבך הגופני. לעומת זאת אני חוששת שגם אם אני אגיד לך שמשקל זה קשקוש של מספרים את לא באמת תשמעי אותי. את יודעת מה זה ורטיגו? זה כשטייס בשמיים לא יודע אם הוא עם הראש למעלה או למטה. בכדור הפלס זה נראה מאוזן, אבל אם הוא ירים עכשיו את האף של המטוס כלפי "מעלה" שלו הוא יכול להתרסק באדמה. פעם שמעתי טייס כזה שלא האמין שאמרו לו שיש לו ורטיגו והוא התרסק. אז אני אנסה להגיד לך שהנחת המוצא שכולן צריכות להראות כמו עפרון מחודד היא שקר עצוב שגורם נזק לכולנו. הרכות והנשיות והחוכמה והעומק והאמפתיה והאהבה זה מה שבונה בני אדם. בכלל אם לא היינו מתערבות הגוף יודע בדיוק כמה הוא צריך ואת העודף הוא מחרבן ואת התוצאה שאיך אנחנו נראות עדיף לאהוב מאשר לבזבז שנים ארוכות על נסיון לשנות את זה.
עוד עניין קטן על משקל – בשיא הבולמיה שלי שאפתי ל55 קילו ושקלתי 58. היום בלאכול מה שבא לי בצורה רגילה אני שוקלת 62. אז בשביל 4 קילו שווה כל המאמץ הזה…? 🙂
יש מקומות בארץ אבל לא מספיק ולא מספק, אני מנסה ליזום הקמת מקום כזה אבל בינתיים הכל על הנייר לצערי. אולי אם כולנו נתאחדנה נצליח לעשות את זה, כי כמו שאת רואה בעמוד הזה – את לא לבד…
חתימה טובה והרבה אומץ אני שולחת לך.