וואו לקרוא את ההודעות של כולם מרגיש שאני לא לבד, יחד עם זאת מרגיש לי שמצבי מאוד חמור, אני חולת בולימיה כבר 16 שנה, היום המחלה כבר מנהלת אותי, עברתי כמעט כל טיפול אפשרי, אשפוזים וכו, אני שוקלת אשפוז שני בתה"ש (בארץ אין הרבה אופציות לא פרטיות מעבר לתה"ש) למרות שלא הייתי מרוצה מצורת הטיפול שם, אני אובדת עצות, לא יכולה לעבור יום אחד בלי הטירוף הזה, אני לא מצליחה לבד, ואני ככ לבד בחיים האלה, איבדתי כבר הכל, לא רוצה לאבד גם את עצמי, יש למישהו המלצה מניסיון עבורי?
מיד אחרי הבת מצווה שלי, אותה חגגתי עוד עגלגלה ומאושרת ואז גיליתי את הבולימיה עד לימינו (אני כבר בת 28), עבדתי, עשיתי תואר, תמיד החזקתי בחיים "נורמליים" על פני השטח לצד הבולימיה, היום כבר אני מרגישה שאני לא מצליחה לחיות בלעדיה, מיליון פעמים כבר החלטתי חשים לה סוף, והיא מצאה אותי מהר מאוד, אני ממש מיואשת כבר
עברתי מזמן את שלבי הלהסתיר ולהתכחש, כולם יודעים המון שנים. כשעברתי לדירה משלי הייתי בטוחה שזה מה שיעזור, נהפוכו מצבי רק החמיר, היום זה כבר ממש מרכז החיים שלי, הדירה היא המבצר שלי. יש לי משפחה מקסימה, שמאוד ניסתה לעזור ולתמוך, אך בסוף גם הם "שיחררו", מחוסר אונים, וגם להם כנראה נמאס להתאכזב ולהיפגע.
טוב אני מכירה את כל מה שאת מדברת עליו. גם האנרגיה מוכרת לי.
שעות ימים חודשים שנים של אותו הדבר. תקווה מועטה בלבד לחופש, לחיים "נורמליים"…
פעם שאלו אותי אם לא הייתי בולמית מה הייתי עושה עם הזמן שלי. עשיתי רשימה. בכיתי ורשמתי, בכיתי ורשמתי. על הדברים האבודים ועל אלה שלא, על עצמי. תעשי רשימה כזאת. זה יעזור לנו להתחיל לנוע. ולא נשכח לרגע את הנחמה המתוקה שקיבלנו במהלך השנים. התעסקות שקרבה אותנו בסופו של דבר אל עצמינו. הדרך החוצה תקרב אותך עוד אל עצמך, ותגלי שם אישה מדהימה שתגרום לך להרים את הראש בשמחה וגאווה.
עוד מעט ראש השנה, אשמח להפגש איתך אם בא לך לדבר. או שאולי נדבר בטלפון? כתבי לי לatounh@bezeqint.net
להתראות
חניתה
אני לא יכולה לאכול ארוחה אחת אפילו בלי להרגיש חולשה, באישפוז סוגרים אותך ישר, מאכילים ומאכילים, וברגע שיוצאים משם, גם אם היית חצי שנה את מגלה שאין לך שום כלי להתמודד עם החיים בחוץ, בעלות המון כוח ומזל כן מצליחות, הרוב, חוזרות למעגל מהר מאד
כן זה יכול לקחת הרבה שנים…
זו התמכרות קשה.
אבל אפשר לצאת מזה.
תסתכלי הנה אני אומרת את זה פה מאד יפה. https://www.youtube.com/watch?v=RiaLsedRIKE
וגם את מוזמנת לספר קצת יותר או לצלצל אלי. 0543394798
שלום, שמי שירה ואני בת 18 בקרוב. כבר מגיל 14 בערך עם הפרעות אכילה. הייתי כבר במצבים קיצוניים ובכמה אשפוזים..
בזמן האחרון התחלתי להקיא. זה כבר קורה לי כל יום ובלתי ניתן לשליטה, אני כל פעם מחדש מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה, אבל כמובן שלא מצליחה..
אני מרגישה נורא עם עצמי ורע לי מאוד, אני כמעט ולא יוצאת מהבית, אני מתביישת בגוף שלי ומרגישה מאוד שמנה (למרות שאני בתת משקל ולוחצים עליי לעלות)
אני בוכה בלי הפסקה ומתרחקת מכולם, מרגישה שאני מתחילה לאבד את עצמי..
אני אוכלת ומקיאה וכמעט לא יוצא יום בלי הקאה.
זה או שאני לא אוכלת כלום או שאני אוכלת משהו קטן ואז זה נגרר ונגרר ובסוף גורם לי להקיא.
זה כבר נמאס ואני כלכך מצטערת על שהתחלתי עם זה בכלל.. בעבר חשבתי שזה דבר טוב לדעת להקיא, שככה תמיד אפשר לחזור אחורה ולתקן – מצטבר שטעיתי וטעיתי בגדול.. זו הטעות הכי גדולה שעשיתי. הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה ולגרום לכך שלא אצליח להקיא בחיים !!! (כמו פעם..) באמת שזה כלכך לא שווה את זה וכלכך נורא!!!
השאלה הגדולה שלי היא איך יוצאים מזה?
איך מפסיקים להקיא? אני כלכך מפחדת שזה ילווה אותי כל החיים.. אני לא רוצה את זה!! באמת שלא!!
מה שכן אני רוצה זה רק לרדת במשקל עוד ועוד ולהיות כמה שיותר רזה. אבל את ההקאות והבולימיה?? שיעופו מימני כברר שייעלמו לתמיד!!
בבבקשה תגידו לי איך יוצאים מזה?? איך מפסיקים עם זה והאם זה בכלל אפשרי?? האם מישהי הצליחה לצאת מזה בכוחות עצמה??
אני כבר לא מאמינה בעצמי שאני יכולה, אני מפחדת שכבר התמכרתי לתחושה הזאת של הבליסה וההקאה.
שירה יקרה
כל מי שתקרא את דבריך תבין לליבך מיד. כולנו חשבנו שתפסנו פטנט, אבל הפטנט תפס אותנו חזרה.
זה מתחיל בחלק ממה שאת אומרת וחוזר אצל כולן – לא אוהבת את עצמי, מתביישת בגוף שלי, חושבת שאני שמנה. כולנו קורבנות של התרבות כולה, שבה יש שטיפת מוח גדולה מאד שכולם צריכים להראות בדרך מסויימת וכל מי שאלוהים צייר אותו קצת אחרת כבר מרגיש כשלון.
כמובן שזה חוסר שפיות של החברה, אבל אנחנו משלמות את המחיר.
אשמח לדבר איתך, להפגש איתך ולנסות להראות לך את הדרך שלך החוצה וחזרה לעצמך. אבל זה תלוי אם את באמת רוצה להכיר את עצמך האמיתית והנהדרת שכרגע נראה שאת לא כל כך מוכנה. כרגע נראה שאת עדיין רוצה להראות ולהיות כמו מישהי אחרת, ובזה אני באמת לא יכולה לעזור. בינתיים שולחת לך אהבה וחמלה ללופ שאת נעולה בתוכו. לפחות תנסי לאכול דברים טעימים. אם תרצי באמת כתבי לי לatounh@gmail.com ונראה איך אפשר להושיט לך יד החוצה.
היי אני נועה בת 14 אני בולמית בערך שנה ואני חושבת שאני לא מסוגלת להמשיך ואני רוצה לחזור למוטב ולא יודעת איך, לא יודעת איך לספר לאימא, לא יודעת מה לעשות..
מישהי יודעת?
אחרי שנה זה זמן טוב לעצור. זה תלוי בשני דברים – אחד – מהי תדירות ההקאות שלך? שתיים – האם את מוכנה לקבל את עצמך כפי שברא אותך אלוהים, יפה כפי שאת. אם תרצי לכתוב לי דרך המייל הישיר שלי תוכלי לתת יותר פרטים מאשר בפורום כללי. atounh@bezeqint.net
לגבי איך לספר לאמא זה תלוי בקשר שלכן, יש מצב שהיא תקלקל ויש מצב שהיא יכולה לעזור. כתבי לי ונחשוב יחד. בכל מקרה בהצלחה!
הרבה זמן לא הייתי באתר ועכשיו אני רואה אתכן. אולי נוכל יחד להגשים את אחד הפתרונות האפשריים לדבר הזה.
לו יכולנו להפגש בסלון היינו יכולות לדבר על שלושה נושאים חשובים:
1. מדוע זו מגפה עכשיו
2. פתרונות אפשריים
3. תפקיד המשפחה בסיפור
מעבר לכך הייתי מציגה בפניכם את החלום שלי – להקים בית הבראה לבולמיות, כמו זה שזכיתי להיות בו בדרום אפריקה. מרכז שמאפשר בששה שבועות ללמוד מחדש איך לאכול בלי להקיא, להבריא את הגוף ואת הנפש. מספרים לי שהבנות לא תבאנה למרכז כזה, או למפגש בסלון, או לכל מקום אחר כי הן לא רוצות שידעו עליהן שהן מקיאות. כלומר למעשה הרוב מסתתרות. שאלתי אליכן – האם אתן חושבות שכאשר יהיה מפגש, או מרכז, או תכנית של 6 שבועות במקום שכזה, האם תבאנה? מה דעתכן? הייתי רוצה שכמו שאישה מוכה יכולה לבוא למרכז לנשים מוכות, בחורה בולמית או אימא שלה או החבר שלה או הילדים שלה! יוכלו לבוא לקבל ייעוץ ואפילו הזמנה לתכנית הגמילה. זה החלום, האם הוא בר הגשמה?
אני בת 15. אף פעם לא היו לי בעיות לגבי הגוף שלי, אך בשנה האחרונה – וגם עכשיו – תמיד יוצא לי לחשוב כמה שאני שמנה, ואיך מסתכלים עליי, ומה חושבים עליי, ואיך הבנות בטלוויזיה כל כך רזות וכל כך יפות ותמיד אני משווה את עצמי לבנות אחרות… זה לוקח לי 90% מהיום. אני כל הזמן מתעסקת בנושאים האלה. המשפחה שלי אומרת לי שאני ממש לא שמנה ושאני סתם מדברת שטויות, ושאם מפריע לי אז הדרך הנכונה היא ספורט. ניסתי לעשות קצת ספורט, אבל הבעיה היא שאני עצלנית!. כל פעם אני דוחה את זה, כל פעם יש לי תירוץ וזה לא עובד ככה. אז התחלתי לעשות כפיפות בטן כל ערב, 30 פעמים. לא הרגשתי שום שינוי או שיפור, וזה גם הדבר שהכי קשה לי בספורט- ואני דווקא מאוד טובה בספורט. אמרתי לעצמי שאני יפחית אוכל. כמובן שלא הצלחתי ורק בזה אני מתעסקת כל היום. אתמול ממש הרגשתי שאני לא יכולה עוד והלכתי לשירותים כדי להקיא. זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להקיא בכוונה- היו כמה פעמים שניסיתי אבל לא הצלחתי- בקיצור אחרי זה אני כל הזמן אומרת לעצמי תלכי תקיאי זה הכי טוב. והיום אני גם מתכוונת להקיא. אבל קראתי כמה דברים שזה משפיע על המחזור, שזה גורם לדכאונות ולחולשה…אז אני מפחדת ולא יודעת מה לעשות כי אני ממש לא רוצה להפסיק. (ד"א מה זה השם הזה "בת זונה אמיתי" ?? )
ממה להתחיל… הכל מוכר כל כך…
קחי רגע נשימה עמוקה אנחנו עולות למעלה, צפות רגע מעל החיים שלך ושלי למקום שבו אנחנו מתחברות.
את לא אשמה שזה מעסיק אותך, את בתוך אנושות שמתעסקת בזה בצורה כל כך אובססיבית וכולנו משלמות ומשלמים את המחיר.
היום הלכתי לקנות חולצה. הלארג בקושי עולה עלי. ואני ממש לא שמנה כבר הרבה שנים. אבל למה הם עושים אותו כל כך קטן? ואחר כך מתפלאים שבנות מרעיבות את עצמן ומרגישות שמנות ולא ראויות וצריכות להתבייש כי יש כביכול זכות קיום רק לאלה שנראים ככה ומדברים ככה וחושבים ככה…?
זה לא מטורף? ידידתי החדשה, תגידי לי, זה הגיוני שכל בני האדם צריכים להראות אותו דבר? לדבר אותו דבר? לחשוב אותו דבר? איך יתכן?
אז את וכולנו נופלים קורבן לרעיון הזה שיש טובים יותר וטובים פחות ושלהיות נורמלי זה שמן ורק אנורקטי זה יפה וסקסי.
האם את תאמיני לי אם אומר לך – הכל שקר. הכל בראש. את מדהימה אין לי ספק, מותר לך להנות מהחיים, היופי שלנו הוא בחוסר מושלמותינו יקירתי. היי את.
האם תאמיני לי או שתלכי באותו השביל שרבות הלכו בו. האם תבחרי לנצח כבר עכשיו או לסבול שנים ארוכות לפני שתנצחי? ומה תרוויחי? הרי את יודעת – זמן פנוי שתוכלי להקדיש לדברים אחרים שאת אוהבת, ששכחת…, בטחון עצמי שנובע מהחיוך הפנימי של מישהו שלא נשלט בידי מוחו הקודח… מישהו שהפך את היוצרות והוא הבוס של חייו.
זה לא קל ילדונת, אבל זה הולך ונהיה קשה כי אלה השנים שאת רוכשת לך הרגלים. ואחר כך יהיה הרררבבה יותר קשה לשנות את זה.
אני אוהבת אותך ומדברת אליך כמו שהייתי מדברת אל עצמי של פעם, לפני שבאמת כל הזמן הקאתי. זה מה שהייתי אומרת לעצמי, ומעניין אם הייתי מקשיבה, או שהייתי אומרת מאוחר מדי וצוללת לתוך החיים הללו בכל זאת.
אם תרצי להפגש תגידי.
לפני כמה שבועות התחלתי לחשוב שאני שמנה מאוד מאוד מאוד כל החברות שלי אומרות לי שאני לא אבל אני לא מאמינה להן אני רוצה להיות רזה מאוד כמו בסרטים להיות כוסית ושכל הבנים יגידו לי את זה , הן משוות אותי לחברה שלי אבל אני חושבת שהחברה הזאת דיי מלאה וזה ממש מעליב אותי שהן משוות אותי אליה אז התחלתי להקיא לא כל יום כי אני ממש מפחדת שזה יהפוך למשהו לא טבעי ואני לא אוכל לשלוט בזה , אני מין הפסקתי לאכול כאילו אני אוכלת כל 5 שעות וגם שאני אוכלת זה דברים ממש קטנים אבל המשפחה שלי מודעת לעובדה הזאתי ולכן הן מכריחים אותי לאכול וזה ממש מעצבן אותי כי אז אני מרגישה כאילו הכנסתי פיל שלם לגוף שלי וזה כואב לי בנפש אני רוצה להקיא אבל אני ממש מפחדת מה לעשות וכן אני עושה הרבה ספורט כל יום לפחות שעה וחצי
ברוך הבא. זה לא פוסח על גברים. אני לא יודעת אם צריך לעשות הפרדת מינים פה. בולמיה ודימוי עצמי וכל החרטא הזה אותו דבר אצלך ואצלינו.
בולמיה, קיצור קיבה, אנורקסיה, השמנה, דיאטות, ככככללל אותו דבר.
זה להקדיש זמן לנושא שאילו לא הקדשנו לו זמן היה נפתר מעצמו. כמו לנשום, כמו להשתין, כמו לחרבן. ברגע שמקדישים דקות חיים לדברים שאנחנו אוהבים ורוצים ליצור בהם משהו, שינוי, הנאה, ערכים חברתיים, הצלחה כלכלית, אהבה למישהו, אז יש לחיים משמעות. אז אנחנו מאושרים. כל זמן שנקדיש לדברים אחרים זה על חשבון זה.
מתימטיקה. אבל זה קל להגיד וקשה לעשות. לקח לי 11 שנה. אני מאחלת לך שתתעשת קודם. אתה יכול לענות לי, אני מוכנה להיות קבוצת התמיכה שלך עד שתמצא אחרת.
היי..קראתי בפורום את ההודעות..הבעיה שלי קצת שונה..מי שסובלת מבולמיה נוראית היא אמא שלי..בת 47 משהו כמו 11 שנה..אני בת 22..זה משפיע המון עליי וגם על אבא שלי כמובן שכולנו גרים באותו הבית..הבעיה היא שאמא שלי לא מבינה, או שמבינה ולא רוצה לקבל עזרה, זה עלה כמה וכמה פעמים והיא פשוט מסרבת להבין שזאת מחלה ושניתן לצאת ממנה.זה ממש לא אפשרי להביא אותה לטיפול, זה מתחיל בצעקות ונגמר בהיסטריה וזריקה ושבירה של דברים..אבא שלי כבר מאיוש כל כל..אני לא יודעת מה לעשות..האם משהו יכול לעזור?(חשוב לציין שאנו מנסים לדבר/להביא אותה לטיפול כבר כ10 שנים).
בצעירותי הלכתי ערב אחד לovereaters anonimus" בולמיות אנונימיות. והיו שם נשים שהיו להם ילדים שסיפרו שהם מחכים שהילדים ילכו מהבית כדי שהן תוכלנה לאכול ולהקיא.
אני זוכרת שהזדעזעתי מזה. אמרתי לעצמי אין מצבבבב. זה ממש עצוב לי הסיפור שלך. הלואי והיא היתה מוכנה להפגש או לדבר בטלפון או לכתוב.
אני אשמח להפגש ולדבר איתה. אנחנו ממש באותו גיל. לא יודעת איך תעשו את זה, אולי תראו לה את התשובה.
מצד שני בואו נתיחס לרגע לאפשרות שהיא לא תשתנה. שתמיד זה יהיה ככה. ובמקרה כזה תניחו לה. היא ילדה גדולה. אולי היא תתעורר בוקר אחד ותפסיק, אולי לא. בינתיים כל אחד מכם שידאג לשים את האוכל שלו בצד, לא להתעלם אלא לקבל. באהבה אם אפשר. תחשבי שמישהו שאת אוהבת מכור לסיגריות ולא בא לו להגמל… באאסה, אבל אין מה לעשות. לא הייתי רוצה שיקחו אותי בכוח. לשום דבר….
שלום נכנסתי לפורום כדי לקבל עזרה אני בולימית כבר 6 שנים בערך אני רוצה להפסיק אם זה אבל לא מצליחה כל יום אני אומרת היום זאת הפעם האחרונה אבל אני ממשיכה. יש לי חבר הרבה זמן אפילו אותו אני משקרת כבר שנה וחצי הוא חושב שאני כבר לא מקיאה אני מרגישה גם שזה פוגע בזוגיות שלנו גם כשאני לא אוכלת יש לי בחילות כל הזמן אני עושה הרבה דברים ללא מחשבה אני אימפולסיבית כל הזמן אני בדיכאונות יש לי דחף לקניות כל הזמן אני מבזבזת הרבה מעבר למה שאני יכולה להרשות לעצמי קניות ברמות מטורפות זה דברים שלא היו לי בעבר אני חושבת שזה מהבולמיה יש לי גם ערך עצמי נמוך אני תמיד מתביישת בגוף שלי ולא אוהבת אותו למרות שכל הזמן אומרים לי אחרת ואוהבים איך שאני נראית ואני לא אני כל הזמן משווה את עצמי לבנות אחרות אני וחבר שלי מתכננים להתחתן יש לי פחד שאולי בגלל הבולמיה אני לא יוכל ללדת אני רוצה להפסיק אם זה ולא מצליחה
היי אישה יקרה
אני שומעת את קולך מתוך דבריך ומצטערת על שטרןם הצלחתי לממש את חלומי להקים מרכז החלמה מבולמיה. מקום יפה ומרווח, על הצוק בארסוף או דומה לכך, תכנית הבראה בת ששה שבועות, שלווה, הבנה, תזונה טובה, הכל רשום לי. מי יתן וזה יתגשם.
בינתיים בואי תעדכני אותי מה המצב, כי לא נכנסתי הרבה זמן ואני רואה שהמכתב קצת ישן. מקווה שאת בסדר.
שלום נכנסתי לפורום כדי לקבל עזרה אני בולימית כבר 6 שנים בערך אני רוצה להפסיק אם זה אבל לא מצליחה כל יום אני אומרת היום זאת הפעם האחרונה אבל אני ממשיכה. יש לי חבר הרבה זמן אפילו אותו אני משקרת כבר שנה וחצי הוא חושב שאני כבר לא מקיאה אני מרגישה גם שזה פוגע בזוגיות שלנו גם כשאני לא אוכלת יש לי בחילות כל הזמן אני עושה הרבה דברים ללא מחשבה אני אימפולסיבית כל הזמן אני בדיכאונות יש לי דחף לקניות כל הזמן אני מבזבזת הרבה מעבר למה שאני יכולה להרשות לעצמי קניות ברמות מטורפות זה דברים שלא היו לי בעבר אני חושבת שזה מהבולמיה יש לי גם ערך עצמי נמוך אני תמיד מתביישת בגוף שלי ולא אוהבת אותו למרות שכל הזמן אומרים לי אחרת ואוהבים איך שאני נראית ואני לא אני כל הזמן משווה את עצמי לבנות אחרות אני וחבר שלי מתכננים להתחתן יש לי פחד שאולי בגלל הבולמיה אני לא יוכל ללדת אני רוצה להפסיק אם זה ולא מצליחה
אחותי הקטנה בת 14 סיפרה לי שהיא מקיאה פעם ביום. הבית שהיא גרה בו אינו תומך ואוהב בשנים האחרונות, אני גרה רחוק (שעתיים נסיעה) ומשתדלת לשמור על קשר. היא סיפרה רק לי, ומבקשת לא לספר להורים. היא ילדה יפה ורזה שהחיצוניות מאוד מאוד חשובה לה ולדעתי היא חושבת שזה הקלף החזק היחיד שלה. חסרת הערכה עצמית, חוצפנית ומלאת בטחון "הצגה". היא מקיאה כבר חודש וחצי. איך מתחילים לעשות ומה? מה אומרים? בינתיים הייתי מאוד מקבלת ולא שופטת כדי לחזק את האמון שקיים.. אבל אני לא יודעת איך לעזור.
טוב מאד שהיא סיפרה לך בשלב כל כך מוקדם, זה סימן שהיא כבר קולטת שזה לא לטובה ומבקשת עזרה.
טוב מאד שייצגת עמדה מקבלת, זה אומר שהדלת נשארה פתוחה אליך. כל הכבוד. קבלה זו מילת מפתח בשבילי ולא ברורה מאליה בימים אלה.
אני עפה לעבודה אבל אענה לך בהמשך היום ונחשוב ביחד איך הכי נכון להתקדם.
שלך
חניתה
קודם כל אני מבינה ללבך, זה ממש כואב לראות בן אדם כבול ברעיונות ומחשבות קשות על עצמו ועל העולם, במיוחד אדם יקר לך כמו אחות קטנה.
בדרך כלל אנשים מגנים על קרוביהם מהאינפורמציה הזאת. גם כדי שלא יפריעו להם לאכול ולהקיא, כדי להיות רזה, וגם כדי לא להדאיג.
נראה שאחותך סומכת עליך אם היא באה אליך בבקשת עזרה.
את צודקת שצריך לחזק את בטחונה בעצמה, בגופה, בחייה. אבל זה צריך לבוא בלי תנאים. וזה קשה כי אנחנו מקבלות עלינו את הרעיון שצריך להיות רזה, או כך או אחרת, כדי להחשב ראוייה לחיות. ולכן הולכים עד הקצה, מה יש כבר להפסיד?
כדי להרפות ממנגנון השליטה בגוף שבולמית מאמינה שכך היא שולטת בהשמנה, היא צריכה להבין שני דברים –
1. הגוף זה התבטאות החיים. ללכת נגד הגוף זה ללכת נגד הטבע. נגד היופי שלי.
2. אין דרך אחת נכונה לכולם. איך שאני זו הדרך הטובה ביותר עבורי לחיות.
איך מגיעים לשם?
הרבה אהבה, הרבה מחשבה משותפת על ערכים בחיים, ערך החיים, חלומות, מתנות, כשרונות, לחקור מי אני לאט לאט, ובעיקר להבין את הרגע הזה, כאן ועכשיו. לנשום.
בינתיים תהיי איתה כמה שיותר. שבתות, חגים, אולי תשני שם לפעמים, אם את יכולה. אני לא יודעת מה הסיטואציה, אם תרצי, אשמח לדבר איתך בטלפון. שלחי לי מייל לatounh@gmail.com ונתקדם מחוץ לאתר הזה.
אם הגעת לכאן בחיפוש אחר אוזן קשבת בנושא הבולמיה – ברוכה הבאה. אם בגלל זה את הולכת לקנות את הספר – אנא אל תעשי זאת. זהו לא ספר על בולמיה, אלא על אהבה חופשית. על חופש בכלל. כן הגיבורה בולמית, אבל לא לכל אורך הספר, מתישהוא היא מפסיקה. הפרק על בולמיה נקרא "בולמיה זו מחלה של האקריות" ונמצא לנוחיותכן פה בפורום.
באהבה
חניתה
חניתה יקרה, כבר כמה פעמים התחלתי לכתוב ומחקתי, מאיפה שאני לא מתחילה זה לא נראה נכון. אז אני אנסה לכתוב לא מבולבל מדי.
איך לעזור לבת שלי? זאת בעצם השאלה הגדולה.
היא תקועה עם המחלה המטורפת הזאת כבר כמה שנים. היו זמנים גרועים ואחרי טיפולים היו גם זמנים ממש טובים. ועכשיו הבת זונה (מאמצת בחום את הכינוי שלך) השתלטה עליה שוב ובגדול.
הבת שלי גרה בשנים האחרונות רחוק מהבית. אנחנו בצפון והיא במרכז.
נקודת האור הגדולה זה שהבת שלי משתפת אותי ומספרת . הבור הגדול הוא שהיא לא מאמינה בכלל שאפשר לצאת מזה.
היא עברה כמה סוגים של טיפולים בצפון (פסיכולוג, קבוצת תמיכה ). ועכשיו היא באמצע לימודים וקרועה בין הרצון להתאשפז ושמישהו יקשור אותה ולא יתן לה לאכול. לבין הרצון לעזוב הכל ולבוא הביתה ולהבריא וגם הרצון להשאר בעבודה ולסיים כראוי את הלימודים.
הכי טוב זה בבית אבל היא רואה את זה ככשלון ועוד סיבה לשנוא את עצמה שהיא לא מצליחה ומאכזבת את הבוסים/המורים שלה ובעיקר את עצמה.
היתה לה זוגיות מדהימה וארוכה עם חבר שידע הכל ותמך ובנה איתה יומני אכילה והיה שם כשהיא נפלה. אבל היא סיימה את הקשר איתו (וגם על זה היא כנראה מאד שונאת את עצמה) הוא נלחם על קשר אבל כשהיא מחליטה קשה לעמוד בדרכה והיא די שברה לו את הלב, וכנראה גם לעצמה.
השאלות שאני מקווה שאולי תוכלי לעזור לי איתן:
איפה מתחילים? היא מוכנה לטפל אבל מתייאשת במהירות מכל ביורוקרטיה קשקשנות וכד'
איך מביאים אותה להבנה שזו מחלה שאפשר לצאת ממנה (גם אם לאט ובמאמץ גדול)?
תודה, אמא שלה
על החיים שלה. אני מבינה לליבך, וכמובן גם לליבה. אינני יכולה להבטיח דבר. רק לספר לך שגם עלי לא עבדו השיטות והטיפולים הרגילים ונאלצתי להמציא לעצמי את הדרך החוצה. רוב הבולמיות שהכרתי הן אינטיליגנטיות וממזרות, וברגע מסויים הן תופסות פיקוד ולוקחות את עצמן בידיים. אני מציעה את עזרתי בשתי דרכים – אחת, שתבואנה אלי לכוס קפה, שתיכן, או אם הגברת עצמאית שתבוא בעצמה. נשב ונדבר, אני כבר אכוון אותה משם.
דרך שנייה שהיא עצמה תכתוב לי מייל ואקבל מושג יותר ברור על החידה המיוחדת שלה.
החיים זו חידה שכל אחד ממציא לעצמו,מאמין בה,ולאט לאט פותר אותה. תראי את זה ככה. את יכולה לעזור, לכוון,לתמוך, אבל הסרט הוא בסופו של דבר שלה. כמה שזה נשמע נורא – את יכולה להסיר אחריות. היא ילדה גדולה וזה לא כמו סמים. זה רק דוחה את החיים,לא מבטל אותם.
על כל פנים אני כאן ואת יכולה גם לבוא לבד אם את רוצה.
את לא מתארת כמה אני מבינה אותך אני אמא לילדה בוגרת בת 23 אני אדם מת מבפנים אין לך מושג אני מתה להיות בקשר עם אמהות שיש להם את אותה בעיה אין לי כבר כוח כל יום לבשל 3 סירי אוכל ביזבוזי כספים אלפי שקלים לחודש וכל זה לפח?כמה פעמים ניסיתי לא לבשל היא הלכה לסופר גנבה שם אוכל אכלה שם אני בשוק חיי הפכו מחיי שקט לחיי גהנום תל השומר ?היא ברשימת המתנה מכירים את זה?אין לכם שמץ של מושג אני על הקרשים כל יום צעקות יללות הקאות 5 עד 6 פעמים ביום אכילה של צבא שלם אין לי מאיפה לקחת כסף אין לי שום עזרה מאף אחד אני ממש בוכה ברגע זה
אמא יקרה. אני מבינה ללבך זה קשה לראות את היקרים לך הורסים את חייהם. תארי לעצמך אמא של ילד מכור לסמים. היא יכולה ליילל ולצעוק עד מחר. התמכרות זו התמכרות, זה לא נגדך או בעדך, זה לא קשור אליך. זה הכאב הגדול. הילד שלי יכול להחליט להרוס את עצמו ותכלס – צעקות לא יועילו. לעומת זאת לתת מקום, להתקרב, לאהוב, כל הדברים שנורא קשה לעשות ברגעים כאלה, ולא – אל תכיני סירים, את יודעת מה יקרה איתם, אולי להיפך, תקני פירות, ירקות, בשלי מעט ואיכותי… יש לי עוד כמה רעיונות אם תרצי נפגש. הרבה אהבה.
את לא מתארת כמה אני מבינה אותך אני אמא לילדה בוגרת בת 23 אני אדם מת מבפנים אין לך מושג אני מתה להיות בקשר עם אמהות שיש להם את אותה בעיה אין לי כבר כוח כל יום לבשל 3 סירי אוכל ביזבוזי כספים אלפי שקלים לחודש וכל זה לפח?כמה פעמים ניסיתי לא לבשל היא הלכה לסופר גנבה שם אוכל אכלה שם אני בשוק חיי הפכו מחיי שקט לחיי גהנום תל השומר ?היא ברשימת המתנה מכירים את זה?אין לכם שמץ של מושג אני על הקרשים כל יום צעקות יללות הקאות 5 עד 6 פעמים ביום אכילה של צבא שלם אין לי מאיפה לקחת כסף אין לי שום עזרה מאף אחד אני ממש בוכה ברגע זה
אני כבר 5 שנים בולמית, אף אחד אינו יודע על זה. לפעמים בא לי לזעוק לעזרה, אבל הפחד הגדול שלי שאי פעם מישהו יגלה, זה ישפעל אותי מאוד.
אני בת 25 בחורה מאוד יפה ומוכשרת, קשה לי למצוא זוגיות ולהתקדם בחיים. האם יש קשר לבולמיה? הביטחון שלי ממש נמוך למרות שהסביבה חושבת שאני מדהימה ביופי. האם זה נובע מעצם היותי בולמית?
תודה על תשומת הלב
סודית5
היי אישה יקרה, ילדה נצחית, כמו כולנו.
אין אחד שאין לו "שריטה", כל אחד מוצא לו את דרך המילוט מפני הסבל. כמו כל התמכרות הטעות הראשונה שאנשים עושים בעניין בולמיה זה לחשוב שבכל רגע הם יוכלו להפסיק.
הטעות השנייה היא שהם חושבים שלעולם לא יצליחו לצאת מהמלכודת הזאת.
אותה עוצמה שמאפשרת להפוך קיבה על פיה היא זו שמעלה לבסוף את הרכבת חזרה על הפסים.
את שואלת אם זה מפריע לזוגיות, אני חושבת שכן, אבל לא בגלל האוכל, בגלל ההסתרה. מערכת יחסים עם עוד בן אדם זה אתגר בפני עצמו, ודאי שאם חלק גדול מהיממה אנחנו מתעסקים במחשבה על אוכל ועל איך להתחמק מהבן אדם שלא יתקרצץ ויפריע לנו להקיא, אז זה מרחיק. הבולמיה יוצרת נתקים. את מרגישה כאילו את נלקחת למקום אחר, שלשם הוא לא יכול לבוא. לא שאני חושבת שזוגיות זו התשובה לכל השאלות. זה בסך הכל עוד מגרש משחקים להכיר את עצמנו ולבטא אהבה. הבולמיה פוגעת לנו בנדיבות הבסיסית. אם את מבינה למה אני מתכוונת.
על כל פנים את מוזמנת, כמו כמה בנות שכבר הרימו את הכפפה, לכתוב לי ישירות למייל שבתחתית העמוד. אספר לך שאני יוזמת הקמת מרכז החלמה יוקרתי לחולות בולמיה. עם מדשאות ענק ואחיות בלבן וחדר אוכל ותכנית הבראה בת 6 שבועות. את לא צריכה לחכות עד אז, את יכולה לדבר איתי קודם.
הרבה אהבה ממני אליך, את לא לבד.
שלשום ראיתי בחורה שהקיאה במסיבה משפחתית. היא היתה יפה מאד וכשכל המשפחה הלכה הבייתה הסתכלתי עליהם טוב טוב. במיוחד על האבא והילדה.
לפעמים אין תקשורת בין ילדה לאימא שלה כי יש דברים שאסור לדבר עליהם. הילדה לא תיזום את השיחה הזאת. האימא צריכה לרדת מהסוס הגבוה שלה, לשבת ליד הילדה ולהגיד לה אני מקשיבה לך. דברי איתי. לכל מה שהיא אומרת את צריכה להאמין. כי זו ההזדמנות שלך. היא לא תדבר איתך עוד פעם אם לא תאמיני לה בפעם הזו. ילדה לעולם לא תשקר בקטע הזה. זה כל כך כל כך קשה להגיד.
בולמית משלמת בגוף שלה את מחיר השקרים שלנו כחברה, שלנו כמשפחה. אולי אם תקשיבי טוב טוב ותחבקי אותה זו תהיה התחלה של בניית אמון מחודש במין האנושי, בך, באמהות המגוננת שלך. אימהות מגוננות לפעמים על עצמן או על הגבר ולא על הילדה.
הערב ראיתי דרך נוספת. במקרה, בסדרה אחים ואחיות, המשפחה התגייסה לחסום בגופה את הבחור המכור. אינני יודעת לכמה אמהות יש את היכולת לשהות 24-7 עם בתם בצורה כזו. בזמנו כשהייתי בולמית הייתי מפנטזת שאימא שלי תקשור אותי באזיקים למיטה ותשב לידי, כדי שלא אוכל ללכת לאכול ולהקיא. רוב האמהות לא עומדות בזה, מתישהוא הן צריכות ללכת, אולי לעבודה, אולי ללימודים, ואז הבחורה נשארת לבד והדבר הראשון שהיא תעשה זה לאכול ולהקיא. גם אם היא תבטיח שלא. זה חזק ממנה.
אני מגלגלת הקמה של בית החלמה מבולמיה. תכנית גמילה בת ששה שבועות. השגחה 24 שעות ביממה. יש כבר אנשים שמעוניינים לסייע לפרוייקט הזה, מקווה שהכל יקרה מהר כי יש הרבה בנות (ובנים) שזקוקים לזה. בבית זה קשה מאד גם למשפחה וגם לבן אדם עצמו. אבל עד אז – הסוד הוא נוכחות. להיות לידה, בקרבת מקום או ממש באותו חדר, ולהודיע על כך מראש. זה מאד לא קל כי היא תעשה הכל כדי להיפטר ממך, וגם את בשלב מסויים עלולה להתעייף. זה אנושי. אולי יש לכם משפחה בת כמה נפשות ותוכלו להתחלף מידי פעם. צריך לתכנן את זה ביחד. שימי לב, בתור אימא, שכל אחד מאלה שאת משאירה עם הבת שלך אכן מהווה מרחב בטוח עבורה. אם יש ספק אז אין ספק. כמובן כל האסטרטגיה הזאת עדיף שתעשה בתיאום עם הבולמית, אבל לא תמיד זה אפשרי. לא תמיד הן תשתפנה פעולה.
שוב אני מציינת שכל מקרה לגופו וצריך לתפור את הפתרון לפי המקרה. זו חידה מתוחכמת של המוח, וצריך להיות יותר חכמים כדי לבנות תכנית מילוט אישית שלוקחת בחשבון את המלכודות הספציפיות של הבן אדם והמשפחה שלו.
הבת שלי סובלת מאוד מהמחלה הנוראית בולמיה כמה שנים טובות, לא מוכנה לקבל שום עזרה, יודעת שכל בני ביתה סובלים יחד איתה, ולא עושה כלום בנידון, איך אני כאמא צריכה לינהוג ולא ליפגוע בה יותר ממה שהיא פגוע? עברה את גיל 20
ראשית הרשי לי להביע את הערכתי על פנייתך. כבר עשית צעד אחד יותר ממה שרבות אחרות עושות. רוב האמהות רואות את זה כבושה נוראית ולא מוכנות לשתף.
שאלת מה את יכולה לעשות כאם ומה הבת שלך יכולה לעשות כדי להשיב לעצמה שליטה על חייה. כעקרון הדלת נפתחת מבפנים. היא זו שצריכה לפתוח את הדלת. מה שאת כן יכולה לעשות בשלב הזה הוא ליצור עבורה סביבה בטוחה ואוהבת כדי שברגע שהיא תבחר לפתוח את הדלת היא תוכל לעשות זאת ללא חשש. נסי להיות האימא הכי מפרגנת והכי אוהבת שאת יכולה, להזכיר לה כמה נפלאה היא כמו שהיא.
איך עושים את זה? איך לא מתנפלים עליהם מיד עם עיצות עשה ואל תעשה? איך עושים טרנספורמציה לרגשות כמו כעס, חוסר אונים, בלבול, כאב, צער, יאוש, איך ממירים אותם לאהבה, חום, קבלה, הקשבה, הכלה, חיבוק? איך מחבקים אדם שמשדר "עזבו אותי". אני מבינה אותך כאם, הכאב כמעט בלתי נסבל.
אמנם כל מקרה לגופו ואי אפשר לעשות הכללות, אבל אפשר להקל ואפשר לצאת מזה. אני מציעה שניפגש, את ואני, ונדבר על זה. ככה אבין יותר באיזה שלב היא נמצאית ואיך אפשר אולי לעקוף את הגדר ולזרוק לה בקבוק הצלה לאי הבודד שלה.
את מוזמנת לכתוב לי למייל בתחתית העמוד ונמשיך משם. בינתיים קחי אוויר ובכל פעם שאת רואה אותה חייכי אליה. תזכרי כמה מקסימה אמיצה וחשובה היא בעולם הזה.
כלפי חוץ הכל בסדר, נראות טוב, אוכלות טוב, עושות כל מה שבא להן. אבל ברגע שהמתבונן התמים מסיט את מבטו הן הולכות להקיא הכל בשירותים הקרובים. מוכנות להתחיל הכל מאפס,reset מוחלט. לימים הסתבר לי שזה לא מוחלט, שאיזה שליש נשאר בפנים. אני יכולה להישבע שעד שהביס האחרון של הפיתה הראשונה לא יצא לא הפסקתי, אבל החכמים הגדולים אומרים, אז לכי תוכיחי. אומרים גם שאפשר לחטוף מזה התקף לב ומאיימים גם בכל מיני סרטני מעיים, אבל מה כל זה לעומת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להחזיק את המקל בשני קצותיו, לצחוק לעולם בעיניים, או בעברית פשוטה – לאכול מה שבא לך, כל מה שבא לך, ולהישאר רזה.
את המתנה הנפלאה הזו העניקה לי ג'ינג'ית חמודה ששכחתי מזמן את שמה בבסיס מרוחק בהרי ירושלים שלא קיים יותר. באופן אירוני הוא שכן בסמוך למוסד לנערות חוסות שמשום מה ריחמנו עליהן יותר מאשר ריחמנו על עצמנו. לנו היה את החופש לברוח הביתה בכל הזדמנות, גם אם זה היה רק מ עשר בלילה ועד שמונה בבוקר למחרת.
באותו לילה לא הייתה לי האופציה לברוח ולכן ביליתי אותו עם בנות הצוות בחדר ירושלמי טחוב עם תקרה גבוהה, בזלילת וופלים שוקולד ובייגלה בכמויות שלא העזתי לאכול בפרהסיה מעולם. ברגע מסוים פרשו שתי בנות מהחדר וחזרו כעבור כ10 דקות עם עיניים תפוחות, פנים אדומות וסימני מאבק קשים. מצב רוחן, לעומת זאת, נראה רגיל בהחלט, ועמד בסתירה מוחלטת למה שעיניי ראו.
"הכל בסדר?" שאלתי את הג'ינג'ית, "מה קרה לך, בכית?" כולן צחקו מאד לנוכח תמימותי. "הלכנו להקיא," היא גילתה לי את מה שכולם כבר ידעו.
"למה???" נחרדתי, ואז היא ענתה לי את התשובה שעיצבה את אחד-עשרה השנים הבאות של חיי – "כדי לא להשמין".
"אבל איך?" המשכתי לשאול. היה ברור שמתנהלת פה חגיגה כבר הרבה זמן ורק אני לא בעסק. אבל מה זה משנה? איך עושים את זה, פרטים בבקשה. וקיבלתי פרטים – שותים הרבה מים, דוחפים אצבע ומקיאים.
נשמע פשוט? זה לא.
בהתחלה בטח שלא. זה מאבק מטורף שלך עם הגוף שלך. את שותה ושותה ודוחפת אצבע וכלום לא קורה. החרדה שמציפה אותך כשאת קולטת שכל מה שאכלת עומד להישאר לך בבטן, היא זו שדוחפת בפעם השנייה את האצבע יותר עמוק, והפעם יש תגובה קטנה של רפלקס הבליעה. הופה, זה הכיוון. עוד אחד? לא, לא עוד אחד… עוד אחד! הנה משהו יוצא. זה הדבר הקשה ביותר והדוחה ביותר שאי פעם לימדתי את עצמי לעשות. למצוץ למישהו זו בדיחה לעומת זה. בפעמים הראשונות בכיתי והקאתי, בכיתי והקאתי, כאילו ידעתי שבזה אני חורצת את גורלי. הסתכלתי אחר כך בראי על העיניים התפוחות והפנים האדומות וחשבתי, איזה מחיר, איזה פאקינג מחיר מטורף לשלם.
אבל העיניים נרגעות אחרי חצי שעה – או שעה, אני כבר לא זוכרת – הפנים נשטפות, הטעם עובר עם צחצוח השיניים ועם שתיית דייאט קולה או אכילת תפוח, ותוך X זמן את כמו חדשה, לובשת לבן על גוף חטוב ושזוף, יורדת אל החבר'ה שמחכים לצאת לבלות בתל אביב, בעינייך מנצנץ הסוד. איך הם לא רואים? איך הם לא שואלים?
לאט לאט השתכללתי. מאצבע עברתי ליד שלמה, ואחר כך זה כבר עבד עם שרירי הבטן לבד. מקצוענית מושלמת. יד אחת מונחת בעדינות על הבטן, נשימה, שריר, והופ, יוצא. קל. קל קל. הנה הפיתה, שלום ולהתראות, הנה היוגורט פירות, קל… הנה העוגת גבינה, הסטייק בחתיכות, הפירה. לחלקם עוד נשאר הטעם של האוכל, אפשר להנות ממנו פעם שנייה. הנה הגלידה שמחברת את הכל, ביי ביי, תודה שטסתם איתי. ועכשיו לשטוף את הפה, מסטיק, ולצאת חזרה אל העולם, איפה היינו?
לקח לי אחת-עשרה שנה לצאת מהעניין הזה. אחת-עשרה שנה שכל ביס שאני מכניסה לפה נשפט למוות או לחיים. הבחור שמוכר סנדביצ'ים בעבודה היה יכול לקבוע לי את מהלך היום. לחמנייה שלמה היא אות פתיחה לבולמוס שסופו בשירותים. קודם כל הלחמנייה. זה בסדר, יושבים ליד אנשים ואוכלים לחמנייה. מה לא בסדר בזה? אחר כך קפה, להוריד את הלחמנייה. עכשיו הייתי יורדת למטה לגרוזיני, ואוכלת פיתה עם אבוקדו ושניצל וקצת חריף – קצת קצת, שלא ישרוף בדרך למעלה – דייאט קולה, כמובן, וארטיק שוקו מצופה. אולי בשלב הזה הייתי כבר משחררת הכל אצל הגרוזיני, או שהייתי עולה להקיא את זה בשירותים וחוזרת לעבודה, או שבכלל הייתי נוסעת הביתה ועוברת ליד איזה סופר וקונה אלף דברים וממשיכה את הבוקר בחגיגה של זלילה והקאות.
באותם ימים היה יוסי. הוא היה עיראקי, ואהב למזמז ולעשות מסאז'ים כל הזמן. למעשה, הוא לא ממש משך אותי. אבל אחרי חצי שעה של ליטופים סביב סביב, כבר הייתי נאנקת שייגע איפה שאסור. היינו מסתובבים בלילות בנרגילה, אוכלים קציצות ברוטב עגבניות, סלט חצילים וחצי זיוה. הוא לא הטריד את עצמו בסוגיה אם הקאתי את זה או לא. מבחינתו הוא שמע אותי אומרת שאני בולמית, אבל זו לא נראתה לו שריטה עמוקה יותר מזו של יתר האנשים בעולם. הוא אהב את ההומור שלי, את הראש שלי, ושמח שנתתי לו להיות בקרבתי. כל מה שעשיתי היה מצחיק בעיניו, פרט לעניין אחד. הייתי מאוהבת ברונן, הבוס. כל הזמן פנטזתי עליו. מה לא עשיתי כדי שהוא יסתכל לכיוון שלי. הכל לשווא. הוא פחד להתקרב אלי. הייתי מסתובבת על הגג בדיכאון, למה הוא לא אוהב אותי, למה הוא לא רוצה אותי, יושבת ובוהה אל תוך הלילה, מסלסלת עשן סיגריות לחלל האוויר, שותקת שתיקות רבות משמעות כדמות אבירת היגון…ומקיאה.
אני יודעת להגיד מה קל להקיא ומה קשה. שוקולד, למשל, מאד קשה להקיא. זה נדבק לדפנות. צריך הרבה מים. או תה. גם ספגטי זה בעייתי. צד אחד יוצא, צד אחד נשאר, ואת תקועה – לא לכאן ולא לכאן, ויכולה באמת להיחנק או להקיא. גלידה זה קלי קלות. שתי חבילות של גלידה סנוקרסט וניל פצפוצים היו מאז ומתמיד החלום הרטוב שלי. הקאטץ' בגלידה, שאסור לחכות הרבה זמן, אחרת הטעם שזה מקבל הוא בלתי אפשרי ממש.
תגידו איכס. איכס. בכלל לא! כייף מדהים. עוצמה מדהימה. מטחנה ענקית של חוצפה מטורפת, שקר גדול וחיצוניות שברירית ועדינה. עצב מתוק של בזבוז החיים. ומה הטעם בזה? מה טעם החיים, אם כל מה שנכנס יוצא לבסוף? זה אף פעם לא מספיק.
"זה לא מה שישביע את רעבוני – לא…" הייתי מפזמת שיר של יונה וולך ונורית גלרון, אבל תמיד רק בהקאה, כי בשלב של האוכל הייתי פשוט נהנית. "למה את צריכה סלמון וגלידה סנוקרסט?" הייתה אימי האומללה מתריסה, "תאכלי לחם עם שוקולד…" ואני חושבת, נו באמת, את מפספסת את כל הפואנטה כאן. כל הקטע זה לאכול הכל – סלמון, ואחריו לחם עם שוקולד, ואחריו עוף בגריל, רגע, הפסקת הקאה, או-קיי, המשך העוף, שתי חבילות שוקולד, ומה עכשיו? מה עכשיו? נגמר? נגמר? מה עכשיו?
לכי לישון, לא, לא, עוד לא. אולי יש עוד משהו שאני יכולה לאכול?
לכי לישון, תעזבי אותי כבר, לכי לישון…
לעיתים הייתי עוד יוצאת באמצע הלילה לקניות באיזה 7-11 פתוח, או בסופר שפתוח 24 שעות ביממה. אילו השקעתי בחיים שלי – בעבודה או בכתיבה או בעסקים או בכל דבר – את האנרגיה הבלתי נלאית, ששעון אין לה, שהשקעתי באוכל, הייתי היום מיליונרית גדולה.
אלה היו ימי האוניברסיטה העליזים. בערך בתקופה ההיא הגיע קובי, הקיבוצניק האולטימטיבי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא היה נכה צה"ל, גידם מהברך ומטה. אחרי שבוע התרגלתי, וראיתי בזה הזדמנות להתאמן באהבה וקבלה. היה לו אופנוע, ואהבתי כל כך לשבת מאחוריו ולדהור עם הרוח הסתווית, אחרי ששתינו קפה איפשהו. אחרי שבועיים יחד הוא הודיע לי שאנחנו מתחתנים וטס לצרפת להיפטר מהחברה שלו. הוא טס לשבוע. בשבוע הזה חתמתי בשמו על כרטיס האשראי שלו. בסופר. על אוכל. כל השבוע ניסחתי את הוידוי הבלתי נמנע… בסוף בכלל לא היה איכפת לו. חשבתי שמצאתי את אהבת חיי. חשבתי שעכשיו, כשיש מישהו שאוהב אותי ככה, אולי אני אפסיק להקיא ואתחיל לחיות. אלא שחודש לאחר מכן נכנסתי להריון בפעם הראשונה בחיי, ובפעם הראשונה בחיי גם גיליתי שיתכן דבר כזה לא לקיים הבטחות. "כשאני מקיים הבטחה, אני מקיים אותה רק אם אני רוצה לקיים אותה. אני לא אעשה את זה רק בגלל שהבטחתי." לשווא ניסיתי להשיב את כבודה האבוד של המילה "הבטחה", כמו גם הרבה מילים אחרות שהוא השחית לריק. הפלתי את התינוק הראשון שלי ונפרדנו, והוא טס לו לדרום אפריקה. אני נשארתי לבכות את כל שירי ויטני יוסטון וג'ואן ארמטריידינג, למלמל "קובי, קובי" ולגרד ארונות בכאב. אחרי שנה הוא התגעגע נורא ושלח לי כרטיס. כך טסתי לדרום-אפריקה, למדתי עריכה והתקדמתי יפה, הכרתי חתיכים, וכל הזמן הזה המשכתי לאכול ולהקיא.
גם גבי ידע שאני מקיאה וגם קובי, וגם עוד כמה מאלה שסבבו סביבי. לרובם לא היה מושג מה לעשות עם זה. הייתי חייכנית ומלאת חיים, הייתי שובבה, והייתי נעלמת הרבה – מה שנתן להם זמן לעצמם שהם כל כך אוהבים. אהבתי סקס, אהבתי לבלות. היו כאלה שליבם אמר להם שזה חמוּר, שהם צריכים לעזור לי להפסיק. היו שלקחו עלי אחריות, והחלו עוקבים אחרי. להם הייתי אומרת שהפסקתי, אולי אפילו בזכותם, והם רצו להאמין.
היחידים שהחרבתי את חייהם, הם בני המשפחה שלי, ששקרַי היו להם כפצע פתוח, וצלקת אחר צלקת חתכתי בהם עם כל מינוס נוסף. "אני יודעת שזה רק סימפטום," אימא שלי הייתה אומרת, "וכשתחליטי, את תצאי מזה." לא האמנתי לה שככה היא באמת חושבת. אמרתי לעצמי שאילו היא באמת אהבה אותי, ואילו הייתה אסרטיבית בחייה, היא הייתה כובלת אותי באזיקים אל המיטה ויושבת לידי עד כלות.
כמו כל שמנה שמתחילה דיאטה, הייתי מנסה מידי פעם להפסיק. "היום הוא היום הראשון של המשך חייך," הייתי מדקלמת לעצמי בתקווה. היום אני לא אוכל, היום אני לא אקיא. מהיום אני אהיה בן אדם… זה היה מחזיק מעמד אולי יום. עד שהמחשבה הראשונה הייתה מתגנבת, המוח היה מקרין לי סרטים כחולים של מעדנים. הייתי בודקת את עצמי כמה כוח יש לי: נראה אותך מול… פשטידת פטריות. אה, שטויות, מול…לזניה נוטפת גבינה מוקרמת… די, תפסיקי. מה דעתך על… שוקולד רוזמרי… הייתי לוקחת תפוח וזהו, להירגע, ואז עוד פרי, ועוד פרי, ואז קפה, ואז כבר הייתי כל כך מלאה, שידעתי שאבוד לי. ואם כבר אבוד לי, אז מותר לי גם עוגייה, ועוד אחת. טוב, די ברור כבר שאני הולכת להקיא את זה. אפשר להרפות. יאללללללה לכי על זה.
פעם אחת זה החזיק שלושה ימים. לחרדתי התנפחתי כמו בלון. הגוף פשוט לא ידע מה לעשות עם כל האוכל הזה. הכליות לא הסתדרו עם המים. אני לא יכולה לצאת ככה מהבית… ואז הבנתי שאני כלואה בתוך הלולאה הזאת לנצח.
אחרי שש שנים הכנסתי את עצמי למוסד לגמילה.
זה היה אחרי שמצאתי את עצמי על השטיח, בדירה קטנה בדרום-אפריקה הרחוקה, בין שאריות עוף בגריל לעטיפות ריקות של גלידות ושוקולדים, מתייפחת, נקרעת מבכי על השטיח. "די!" התחננתי בפני עצמי, "די, די…" אני לא רוצה את זה יותר. תעזרי לי, שרונה. תוציאי אותי מזה…" בכיתי ובכיתי עד שלא נשארה לי נזלת בגוף, עד שלא יכולתי יותר לנשום, עד שקולי נשמע לי כזעקת חיה פצועה, ששום שמחה לא תוכל עוד לשכון בה, עד שבאמת באמת האמנתי לעצמי שהפעם קצתי ומיציתי עד הסוף את התענוג הזה. קמתי, רחצתי פנים והתקשרתי לטארה.
טארה הוא מעין בית הבראה ביוהנסבורג. יש שם חולי נפש מכל הסוגים – סכיזופרניים, מניה דיפרסיבים, אנורקטים, בולימים. יש שם מדשאות ענק ירוקות ומגרשי פרחים נפלאים, יש שם שבילים ועצים וגבעות נסתרות, אחיות מתוקות ואסרטיביות. יש שם מנהל דגול. הוא פגש אותי לראיון בחדר עבודה ענק, קצת מבולגן ומלא ספרים. סיפרתי לו הכול. על כל שאלה שהוא שאל אותי, עניתי "כן", חוץ מאחת – "האם אי פעם גנבת אוכל או כסף כדי לאכול?" הזדקפתי ועניתי, "לא." "למה?" הוא שאל. "אולי אני לא מספיק אמיצה…" עניתי בהיסוס. "ואולי את פשוט ישרה," הוא אמר לי.
למחרת נכנסתי בענווה למשרד של רוב קנט, הבוס של החברה הגדולה שבה עבדתי. "אני בולימית כבר שש שנים," אמרתי לו "ועכשיו אני רוצה להכניס את עצמי לששה שבועות של גמילה בטארה." הוא קם ולחץ לי את היד. "זה אמיץ מאד מצידך. אנחנו נתמוך בך." קיבלתי משכורת על כל התקופה שלא עבדתי. החברים מהעבודה באו לבקר אותי בכל יום, עם פרחים, כיאה לחולה אמיתית. כשיצאתי משם והייתי זקוקה בהתחלה לליווי לכל ארוחה וחצי שעה אחריה – הם היו שם, כל פעם מישהו אחר, לפעמים כמה ביחד. זו הייתה משימה שהם לקחו על עצמם, ועד היום יש לי דמעות בעיניים כשאני נזכרת בזה.
השעות וימי הביקורים היו מאד קפדניים. אחרי תשע בערב אין יוצא ואין בא. לילה אחד, בערך אחרי שלושה או ארבעה שבועות שם, מתקשר אלי אנדי בקול השובב, המניאקי שלו, ואומר, "תהיי ב22:00 ליד החומה…".
אנדי היה הכפיל הדרום-אפריקאי של ג'ון לנון, והוא גר ברחוב הסמוך. הוא היה לוקח אותי טרמפ, ומידי פעם גם עולה לסיים את המלאכה. הוא היה הגוי הראשון שלי, והיה לו חוש הומור כל כך טוב, שסלחתי לו על ביצועיו הלקויים. זה היה בעיקר חוויה אינטלקטואלית, והוא היה מניאק. הבוז שלו לעולם היה כתוב לו על המצח. גם לי הוא בז, וזה עזר לו לגמור. משום מה זה היה ממש מובן לי. המטורף הזה טיפס וקפץ פנימה לתוך מתחם טארה, ויחד ברחנו לתוך כנסייה קטנה. זה היה גדול. הוא הפשיט אותי, משש את גופי החדש המתעגל, והשתוללנו על השטיח, לאור נרות, נחנקים מצחוק ומתשוקה. וכשחזרתי לחדר של הבנות, מרחפת על גלי חיוך שלא יורד, כולן קפצו עלי. "איפה היית?" ואני מורידה נעליים, נשכבת על הגב ומרימה רגליים על הקיר, כדי להוריד את הנוזלים, ומספרת להם שנפגשתי עם גבר… "אבל איפה? איך הוא נכנס? מה עשיתם?" "עשינו מה שעושים אישה וגבר," אני עונה להן בסבלנות. "אבל איפה? איפה?" אין ברירה, חייבים לספר להן. "בכנסייה…" חדר שלם של בנות איבד בבת-אחת את שלוותו. חמישים אחוז מהבנות צוחקות צחוק היסטרי, ושלוש עלמות נוצריות ענוגות מעוותות פרצופן בסלידה, "אוווווווווווווווווווווווו…"
בששת השבועות האלה למדתי את הכמויות שהגוף שלי זקוק להן, ראיתי שהנפיחות יורדת אחרי שבועיים, למדתי להריח מחדש פרחים וירק, לנשום אוויר, ללכת לאט. מלאתי להם שם את המחלקה בציורי זיגי ססגוניים ומצחיקים עד שלא נשאר קיר אחד ריק. צילמתי את עצמי, חיכיתי לקפה של אחר הצהריים כמו זקנה בפנסיה שזוהי חגיגת יומה. למדתי לשכב במיטה ולהרגיש את תקתוק הזמן כמרפא – תיק אני יותר בריאה, תק אני יותר יפה… בינתיים, השותפה הדרום-אפריקאית שלי ניצלה את ההזדמנות כדי להוציא אותי מהדירה ולהכניס את החבר שלה. זה לא היה קשה. היא רק סיפרה לבעל הבית שאני בבית משוגעים. אחרי ההלם הראשוני של "איך היא העיזה…?!" התמלאתי תחושת הקלה מדהימה, שאינני צריכה יותר לשלם 500 רנד בכל חודש. בפעם הראשונה בחיי הבנתי על בשרי את משמעות הביטוי "מרבה נכסים מרבה דאגה". הייתי קלה–קלילה. לא היה לי כלום בעולם. לא הייתי צריכה יותר להוציא כסף – לא על דירה ולא על אוכל.
אלוהים פינק אותי בדרכו המיוחדת גם בדרום-אפריקה. זוג חברים אחד נתן לי אוטו במתנה – מאזדה121 בצבע ירוק בקבוק, שקראתי לה מזי, והייתי נוסעת איתה לפרטוריה לזוג ישראלים אחר, חברים טובים מגניבים, שומעת בוב מארלי ונהנית עד הגג. הכרתי ישראלי עשיר כקורח, שאהב תותים חתוכים בסוכר, והיה כנראה מסומם על דברים שלא הכרתי. גם הוא נתן לי את הרכב שלו מידי פעם, והייתי שוחה אצלו בבריכה ובכל זאת לא נותנת לו לשכב איתי. והיה גם איזה דיוויד, גבוה, בלונדיני, עם שיניים רקובות מבירה, שאימא שלי לא התרשמה משמו היהודי, שהיה מאכיל אותי בשר בכמויות שלא יאומנו.
אבל הגבר ב"הא" הידיעה של דרום-אפריקה שלי, היה קרייג. קרייג היה יפיפה כסוס אצילי, עם שיער שחור חלק עד הכתפיים, רזה אבל שרירי, וטיפש כמו נעל. כמו קרש. ממש טיפש. הוא היה מסוגל לחזור על משהו שאמרתי לפני שתי דקות, כאילו שהוא חשב על זה בעצמו בזה הרגע. הוא היה משאיר אותי פעורת פה יותר מפעם אחת ביום. הוא הגיע אלינו מקייפטאון, והתקבל לעבודה בחדר ההעברות. אחרי שבוע שבו כל הבנות הזילו ריר, והסתבר שיש לו איזה חברה איפשהו, יצאנו כולנו לבלות. אני והוא סיימנו את הלילה ביחד ונשארנו יחד שנתיים.
הוא היה מתיישב על הספה בעבודה, מרים אותי בשתי ידיו ומושיב אותי על הזין שלו, וככה מרים ומוריד אותי בלי להתעייף, נאנח וגונח ונהנה… אני עד היום זוכרת את זה, כל פעם שאני נזכרת בקרייג, אני זוכרת את התנוחה הזאת. אלה היו שנתיים מופלאות.
יום אחד ניצלה מזי את העובדה שחניתי בראש גבעה ולא משכתי הנד-ברקס. היא יצאה לתוך הכביש, ירדה בעצמה בירידה הארוכה, ובלי לגעת באף רכב אחר ובלי להרוג אף ילד כושי, התאבדה על גדר של איזה אפריקנר. טוטל לוס. בנוסף לכך, חליתי בצהבת – הפטיטיס טייפ A, בעלת הדירה שלי התאהבה במישהו ורצתה שהוא יעבור לגור אצלה במקומי, ואחי יואב שלח לי מכתב, שפותחים בארץ ערוץ טלוויזיה נוסף ונראה לו שכדאי לי לחזור. הרמתי עיניים לשמיים, ואמרתי, "הבנתי, הבנתי."
וכך הסתיים לו פרק דרום-אפריקה בחיי. עשיתי להם סרטון פרידה מרגש וסוחט דמעות, שבו סגרתי חשבון עם כולם, וחזרתי לחמסין הישראלי.
לקח לי חמש שנים נוספות עד שבאמת קמתי והפסקתי.
אבל כשהפסקתי, זה קרה ביום אחד. הבנתי שזה לא הולך לשום מקום. שאפשר לחיות חיים שלמים ככה. זה נורא משעמם. אמרתי לעצמי "די. נגמר."
"אני לא יודעת מה עוד מחכה לך שם בחוץ, אבל העניין הזה מפריע לזה לקרות. לא איכפת לי מה כן תעשי, תשבי מצידי במיטה ותבהי בחלל האוויר עם הלשון בחוץ. אבל את זה – לא".
היום, עשרים שנה אחרי, אני יודעת שיש רבות כמוני שם בחוץ. היום אני יודעת שאני יכולה לעזור. אם את רוצה לדבר איתי – אנא עשי זאת. המייל שלי לצורך העניין הזה: sharona@bat-zona.com
אני מתחברת לדברים שכתבת ואני לא הולכת להביא תירוצים.אם כבר החלטתי לכתוב לך אז אציג את הדברים בדיוק כפי שהם.כרגע נכון להיום אני מקיאה רק כשאני "זוללת" הרבה אוכל וזה קורה לי בערך פעם בשבוע.אני מצליחה להחזיק מעמד כשבוע אני מצליחה לאכול מעט ולשמור ואז פתאום כשאני מחליטה לאכול נגיד ביס משניצל אני אוכלת את כל השניצל מוסיפה לזה גם ג'חנון(כי לא אכלתי מלא זמן) ואז אני אוכלת מרק כי נדמה לי שככה יהיה לי קל יותר להקיא…זה עצוב אני מגעילה את עצמי.הדוגמה שנתיי לך היא בעצם מהיום.מבחילה אותי עצם המחשבה שאני יודעת מה הכמות של האוכל שנמצאת בתוכי שלא נדבר על הכבדות שאני מרגישה…אגב העובדה שלא הצלחתי להקיא משנה???
אחותי, היינו בפעם בשבוע, לכמה הגענו היום?
גם אצלי זה היה על קוצו של ביס אם להקיא או לא. כל הזמן השאלה הזו. למעשה הייתי מוסיפה את הביס כדי שיהיה ברור שהולכים להקיא, ואז כבר אפשר הכל.
ספרי לי מה שלומך ונמשיך משם.
אנשים אומרים "נו תפסיקי להקיא מה הבעייה?". מה שהם לא יודעים זה שהסיבוב הזה של אוכל-הקאה זה רעיון שמשתלט עליך במלואו. אין כאן בחירה חופשית. הכוח שדרוש כדי לא להקיא אחרי אכילה כפייתית הוא כמו לוותר על להציל את החיים של הילד שלך. שום דבר לא יעמוד בדרכי.
אפשר להפסיק להיות בולמי. אבל אם זה לא נעשה בזמן הנכון יש מצב ששופכים את התינוק יחד עם המיים. כלומר הבולמיה דבוקה לגוף ולמוח כמו סרטן. אי אפשר להוציא את זה בלי לקחת חלקים ממי שאתה.
לכן צריך קודם כל ליצור את הנפרדות. בראש, בנשמה. לחזק את הצד של מי אני לפני ואחרי ומחוץ לעניין הזה. איך אני בוחרת את עצמי. ואז, ברגע מסויים נרתמים "לעבוד" על הנוסע התשיעי הזה.
כל עוד מול הבולמיה עומד רק הרעיון שבולמיה זה רע – האדם חלש מכדי להתמודד. אבל כאשר מול הבולמיה עומד אדם שיש לו התעסקויות אחרות שמעניינות אותו, משמעות לחיייו, חלומות, עתיד, חברים, אהבה, אמונה בעצמו, אלה הן חלק מהחוזקות שמאפשרות לו לצאת החוצה.
זה לא פשוט להיות יותר חכם מעצמך, להתייחס לעצמך כאל ילד שצריך להסיח את דעתו. רק באהבה זה אפשרי.
כשאני מוכנה אני יכולה להכין את תכנית המילוט. אפשר גם להעזר בסביבה. אבל אני זו שלוקחת את האחריות לידיים. מרצוני החופשי.
נשאלתי כבר כמה שאלות שהייתי רוצה לענות עליהן.
1. האם באמת אפשר לצאת מזה ביום? האם זה כל כך קל?
תשובה:
לא. לא קל ולא ביום. זו התמכרות כמו כל התמכרות אחרת. כמו סמים, כמו עישון, כמו אהבה.
לקח לי 11 שנה להבין את הדינמיקה שלי ולהגיע למקום שאני הנהג ברכב של החיים שלי. מהרגע שלקחתי פיקוד על חיי זה קרה ביום אחד. צריך את התמיכה, את העזרה, את הקבלה והאהבה של אנשים סביבך. אבל בסופו של דבר מי שעושה את העבודה זה הבן אדם עצמו.
2. מה קורה כשההורים "תופסים אותי" וחושבים שאני יכולה להפסיק וכועסים עלי?
תשובה:
בית שהשפה בו היא "תבטיחי לי שתפסיקי" ו"תפסנו אותך מקיאה" צריך לשנות את השפה. לא מדובר במשהו שמישהו עושה כדי להרגיז או כדי למצוא חן בעיני ההורים שלו. שני הצדדים צריכים להרתם למשימה ברגישות רבה מאד מאד. כמו תינוק שלומד ללכת מחדש. כולם באותו צד. יד ביד. באהבה.
3. האם גם בנים?
תשובה:
כן. היום המדיה מודיעה לכולם איך להיראות. מי ששמן הוא לוזר. אין בכלל פתיחות וקבלה לכל מיני סוגים של אנשים. כולנו צריכים להיות אותו דבר. זה הזוי אבל זה המצב. לכן כל מי שהוא לא לפי הטלוויזיה צריך להתחיל לקשור את עצמו בכל מיני דרכים. כמו שהיפניות פעם היו קושרות את הרגליים. (הם כבר הפסיקו לעשות את זה?) בכל אופן כמובן גם בנים נופלים במלכודת התדמית הזאת. כולנו רוצים שיאהבו אותנו, ומאותתים לנו שלא מקבלים אותנו שמנים.
4. מה קורה כשהורים מתביישים שהילד שלהם בולמי?
תשובה:
הורים חושבים שהחיים של הילד שלהם זה שיקוף של החיים שלהם. הם שואלים "מה זה אומר עלי שהילדה שלי…." זה עצוב כי הם לא הכוכבים של הדרמה הזאת. מי שמבקש אהבה זה מישהו אחר. מה שקורה לו קורה לו ולא להם. ואז הילד עושה למשפחה שלו בית ספר באיך לאהוב. איך להיות גאה בילד שלך. תמיד תמיד. על האומץ שלו לחיות בעולם הזה, להתמודד, להרים ראש, להיות הוא עצמו. יש עדיין הורים שמתביישים שהילד שלהם הומו, או שהבת שלהם עדיין לא התחתנה. הזוי. אבל אמיתי. מעמידים לנו תנאים כל הזמן.
5. איפה אפשר לקבל עזרה והאם בכלל צריך להפסיק?
תשובה:
אם להפסיק או לא, איך ומתי, זה ספציפי לכל אדם. כל אחד והסיפור שלו. יש היום מקומות שמטפלים, וגם אני יכולה לעזור. קודם כל לדבר עם הבן אדם. לשמוע אותו. להבין מה קורה. אחרי זה – יש הרבה מה לעשות, ביחד ולחוד, וזה תלוי הכל במה הילדה, אישה, ילד גבר הזה מבקש לעצמו בחיים.
וואו לקרוא את ההודעות של כולם מרגיש שאני לא לבד, יחד עם זאת מרגיש לי שמצבי מאוד חמור, אני חולת בולימיה כבר 16 שנה, היום המחלה כבר מנהלת אותי, עברתי כמעט כל טיפול אפשרי, אשפוזים וכו, אני שוקלת אשפוז שני בתה"ש (בארץ אין הרבה אופציות לא פרטיות מעבר לתה"ש) למרות שלא הייתי מרוצה מצורת הטיפול שם, אני אובדת עצות, לא יכולה לעבור יום אחד בלי הטירוף הזה, אני לא מצליחה לבד, ואני ככ לבד בחיים האלה, איבדתי כבר הכל, לא רוצה לאבד גם את עצמי, יש למישהו המלצה מניסיון עבורי?
16 שנה אפילו אותי עברת…
את עובדת? מחזיקה את עצמך? נשואה? ילדים?
מיד אחרי הבת מצווה שלי, אותה חגגתי עוד עגלגלה ומאושרת ואז גיליתי את הבולימיה עד לימינו (אני כבר בת 28), עבדתי, עשיתי תואר, תמיד החזקתי בחיים "נורמליים" על פני השטח לצד הבולימיה, היום כבר אני מרגישה שאני לא מצליחה לחיות בלעדיה, מיליון פעמים כבר החלטתי חשים לה סוף, והיא מצאה אותי מהר מאוד, אני ממש מיואשת כבר
מי עוד בתמונה? מי האנשים שיודעים?
עברתי מזמן את שלבי הלהסתיר ולהתכחש, כולם יודעים המון שנים. כשעברתי לדירה משלי הייתי בטוחה שזה מה שיעזור, נהפוכו מצבי רק החמיר, היום זה כבר ממש מרכז החיים שלי, הדירה היא המבצר שלי. יש לי משפחה מקסימה, שמאוד ניסתה לעזור ולתמוך, אך בסוף גם הם "שיחררו", מחוסר אונים, וגם להם כנראה נמאס להתאכזב ולהיפגע.
טוב אני מכירה את כל מה שאת מדברת עליו. גם האנרגיה מוכרת לי.
שעות ימים חודשים שנים של אותו הדבר. תקווה מועטה בלבד לחופש, לחיים "נורמליים"…
פעם שאלו אותי אם לא הייתי בולמית מה הייתי עושה עם הזמן שלי. עשיתי רשימה. בכיתי ורשמתי, בכיתי ורשמתי. על הדברים האבודים ועל אלה שלא, על עצמי. תעשי רשימה כזאת. זה יעזור לנו להתחיל לנוע. ולא נשכח לרגע את הנחמה המתוקה שקיבלנו במהלך השנים. התעסקות שקרבה אותנו בסופו של דבר אל עצמינו. הדרך החוצה תקרב אותך עוד אל עצמך, ותגלי שם אישה מדהימה שתגרום לך להרים את הראש בשמחה וגאווה.
עוד מעט ראש השנה, אשמח להפגש איתך אם בא לך לדבר. או שאולי נדבר בטלפון? כתבי לי לatounh@bezeqint.net
להתראות
חניתה
אני לא יכולה לאכול ארוחה אחת אפילו בלי להרגיש חולשה, באישפוז סוגרים אותך ישר, מאכילים ומאכילים, וברגע שיוצאים משם, גם אם היית חצי שנה את מגלה שאין לך שום כלי להתמודד עם החיים בחוץ, בעלות המון כוח ומזל כן מצליחות, הרוב, חוזרות למעגל מהר מאד
אני חולת בולימיה כבר יותר משמונה שנים ולא מצליחה לצאת מזה בבקשה תעזרו לי
כן זה יכול לקחת הרבה שנים…
זו התמכרות קשה.
אבל אפשר לצאת מזה.
תסתכלי הנה אני אומרת את זה פה מאד יפה.
https://www.youtube.com/watch?v=RiaLsedRIKE
וגם את מוזמנת לספר קצת יותר או לצלצל אלי. 0543394798
שלום, שמי שירה ואני בת 18 בקרוב. כבר מגיל 14 בערך עם הפרעות אכילה. הייתי כבר במצבים קיצוניים ובכמה אשפוזים..
בזמן האחרון התחלתי להקיא. זה כבר קורה לי כל יום ובלתי ניתן לשליטה, אני כל פעם מחדש מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה, אבל כמובן שלא מצליחה..
אני מרגישה נורא עם עצמי ורע לי מאוד, אני כמעט ולא יוצאת מהבית, אני מתביישת בגוף שלי ומרגישה מאוד שמנה (למרות שאני בתת משקל ולוחצים עליי לעלות)
אני בוכה בלי הפסקה ומתרחקת מכולם, מרגישה שאני מתחילה לאבד את עצמי..
אני אוכלת ומקיאה וכמעט לא יוצא יום בלי הקאה.
זה או שאני לא אוכלת כלום או שאני אוכלת משהו קטן ואז זה נגרר ונגרר ובסוף גורם לי להקיא.
זה כבר נמאס ואני כלכך מצטערת על שהתחלתי עם זה בכלל.. בעבר חשבתי שזה דבר טוב לדעת להקיא, שככה תמיד אפשר לחזור אחורה ולתקן – מצטבר שטעיתי וטעיתי בגדול.. זו הטעות הכי גדולה שעשיתי. הלוואי והייתי יכולה לחזור אחורה ולגרום לכך שלא אצליח להקיא בחיים !!! (כמו פעם..) באמת שזה כלכך לא שווה את זה וכלכך נורא!!!
השאלה הגדולה שלי היא איך יוצאים מזה?
איך מפסיקים להקיא? אני כלכך מפחדת שזה ילווה אותי כל החיים.. אני לא רוצה את זה!! באמת שלא!!
מה שכן אני רוצה זה רק לרדת במשקל עוד ועוד ולהיות כמה שיותר רזה. אבל את ההקאות והבולימיה?? שיעופו מימני כברר שייעלמו לתמיד!!
בבבקשה תגידו לי איך יוצאים מזה?? איך מפסיקים עם זה והאם זה בכלל אפשרי?? האם מישהי הצליחה לצאת מזה בכוחות עצמה??
אני כבר לא מאמינה בעצמי שאני יכולה, אני מפחדת שכבר התמכרתי לתחושה הזאת של הבליסה וההקאה.
אני כישלון גמור ):
שירה יקרה
כל מי שתקרא את דבריך תבין לליבך מיד. כולנו חשבנו שתפסנו פטנט, אבל הפטנט תפס אותנו חזרה.
זה מתחיל בחלק ממה שאת אומרת וחוזר אצל כולן – לא אוהבת את עצמי, מתביישת בגוף שלי, חושבת שאני שמנה. כולנו קורבנות של התרבות כולה, שבה יש שטיפת מוח גדולה מאד שכולם צריכים להראות בדרך מסויימת וכל מי שאלוהים צייר אותו קצת אחרת כבר מרגיש כשלון.
כמובן שזה חוסר שפיות של החברה, אבל אנחנו משלמות את המחיר.
אשמח לדבר איתך, להפגש איתך ולנסות להראות לך את הדרך שלך החוצה וחזרה לעצמך. אבל זה תלוי אם את באמת רוצה להכיר את עצמך האמיתית והנהדרת שכרגע נראה שאת לא כל כך מוכנה. כרגע נראה שאת עדיין רוצה להראות ולהיות כמו מישהי אחרת, ובזה אני באמת לא יכולה לעזור. בינתיים שולחת לך אהבה וחמלה ללופ שאת נעולה בתוכו. לפחות תנסי לאכול דברים טעימים. אם תרצי באמת כתבי לי לatounh@gmail.com ונראה איך אפשר להושיט לך יד החוצה.
אשמח לדבר איתך בדוא"ל.
שתהייה שנה טובה..
atounh@bezeqint.net
שתהיה שנה נהדרת.
היי אני נועה בת 14 אני בולמית בערך שנה ואני חושבת שאני לא מסוגלת להמשיך ואני רוצה לחזור למוטב ולא יודעת איך, לא יודעת איך לספר לאימא, לא יודעת מה לעשות..
מישהי יודעת?
נועה יקרה
אחרי שנה זה זמן טוב לעצור. זה תלוי בשני דברים – אחד – מהי תדירות ההקאות שלך? שתיים – האם את מוכנה לקבל את עצמך כפי שברא אותך אלוהים, יפה כפי שאת. אם תרצי לכתוב לי דרך המייל הישיר שלי תוכלי לתת יותר פרטים מאשר בפורום כללי. atounh@bezeqint.net
לגבי איך לספר לאמא זה תלוי בקשר שלכן, יש מצב שהיא תקלקל ויש מצב שהיא יכולה לעזור. כתבי לי ונחשוב יחד. בכל מקרה בהצלחה!
בנות יקרות, אמהות, נשים וילדות
הרבה זמן לא הייתי באתר ועכשיו אני רואה אתכן. אולי נוכל יחד להגשים את אחד הפתרונות האפשריים לדבר הזה.
לו יכולנו להפגש בסלון היינו יכולות לדבר על שלושה נושאים חשובים:
1. מדוע זו מגפה עכשיו
2. פתרונות אפשריים
3. תפקיד המשפחה בסיפור
מעבר לכך הייתי מציגה בפניכם את החלום שלי – להקים בית הבראה לבולמיות, כמו זה שזכיתי להיות בו בדרום אפריקה. מרכז שמאפשר בששה שבועות ללמוד מחדש איך לאכול בלי להקיא, להבריא את הגוף ואת הנפש. מספרים לי שהבנות לא תבאנה למרכז כזה, או למפגש בסלון, או לכל מקום אחר כי הן לא רוצות שידעו עליהן שהן מקיאות. כלומר למעשה הרוב מסתתרות. שאלתי אליכן – האם אתן חושבות שכאשר יהיה מפגש, או מרכז, או תכנית של 6 שבועות במקום שכזה, האם תבאנה? מה דעתכן? הייתי רוצה שכמו שאישה מוכה יכולה לבוא למרכז לנשים מוכות, בחורה בולמית או אימא שלה או החבר שלה או הילדים שלה! יוכלו לבוא לקבל ייעוץ ואפילו הזמנה לתכנית הגמילה. זה החלום, האם הוא בר הגשמה?
זה רעיון מקסים ונפלא
אבל לא הייתי באה כי לא הייתי רוצה שידעו 🙁
אני בת 15. אף פעם לא היו לי בעיות לגבי הגוף שלי, אך בשנה האחרונה – וגם עכשיו – תמיד יוצא לי לחשוב כמה שאני שמנה, ואיך מסתכלים עליי, ומה חושבים עליי, ואיך הבנות בטלוויזיה כל כך רזות וכל כך יפות ותמיד אני משווה את עצמי לבנות אחרות… זה לוקח לי 90% מהיום. אני כל הזמן מתעסקת בנושאים האלה. המשפחה שלי אומרת לי שאני ממש לא שמנה ושאני סתם מדברת שטויות, ושאם מפריע לי אז הדרך הנכונה היא ספורט. ניסתי לעשות קצת ספורט, אבל הבעיה היא שאני עצלנית!. כל פעם אני דוחה את זה, כל פעם יש לי תירוץ וזה לא עובד ככה. אז התחלתי לעשות כפיפות בטן כל ערב, 30 פעמים. לא הרגשתי שום שינוי או שיפור, וזה גם הדבר שהכי קשה לי בספורט- ואני דווקא מאוד טובה בספורט. אמרתי לעצמי שאני יפחית אוכל. כמובן שלא הצלחתי ורק בזה אני מתעסקת כל היום. אתמול ממש הרגשתי שאני לא יכולה עוד והלכתי לשירותים כדי להקיא. זאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להקיא בכוונה- היו כמה פעמים שניסיתי אבל לא הצלחתי- בקיצור אחרי זה אני כל הזמן אומרת לעצמי תלכי תקיאי זה הכי טוב. והיום אני גם מתכוונת להקיא. אבל קראתי כמה דברים שזה משפיע על המחזור, שזה גורם לדכאונות ולחולשה…אז אני מפחדת ולא יודעת מה לעשות כי אני ממש לא רוצה להפסיק. (ד"א מה זה השם הזה "בת זונה אמיתי" ?? )
ממה להתחיל… הכל מוכר כל כך…
קחי רגע נשימה עמוקה אנחנו עולות למעלה, צפות רגע מעל החיים שלך ושלי למקום שבו אנחנו מתחברות.
את לא אשמה שזה מעסיק אותך, את בתוך אנושות שמתעסקת בזה בצורה כל כך אובססיבית וכולנו משלמות ומשלמים את המחיר.
היום הלכתי לקנות חולצה. הלארג בקושי עולה עלי. ואני ממש לא שמנה כבר הרבה שנים. אבל למה הם עושים אותו כל כך קטן? ואחר כך מתפלאים שבנות מרעיבות את עצמן ומרגישות שמנות ולא ראויות וצריכות להתבייש כי יש כביכול זכות קיום רק לאלה שנראים ככה ומדברים ככה וחושבים ככה…?
זה לא מטורף? ידידתי החדשה, תגידי לי, זה הגיוני שכל בני האדם צריכים להראות אותו דבר? לדבר אותו דבר? לחשוב אותו דבר? איך יתכן?
אז את וכולנו נופלים קורבן לרעיון הזה שיש טובים יותר וטובים פחות ושלהיות נורמלי זה שמן ורק אנורקטי זה יפה וסקסי.
האם את תאמיני לי אם אומר לך – הכל שקר. הכל בראש. את מדהימה אין לי ספק, מותר לך להנות מהחיים, היופי שלנו הוא בחוסר מושלמותינו יקירתי. היי את.
האם תאמיני לי או שתלכי באותו השביל שרבות הלכו בו. האם תבחרי לנצח כבר עכשיו או לסבול שנים ארוכות לפני שתנצחי? ומה תרוויחי? הרי את יודעת – זמן פנוי שתוכלי להקדיש לדברים אחרים שאת אוהבת, ששכחת…, בטחון עצמי שנובע מהחיוך הפנימי של מישהו שלא נשלט בידי מוחו הקודח… מישהו שהפך את היוצרות והוא הבוס של חייו.
זה לא קל ילדונת, אבל זה הולך ונהיה קשה כי אלה השנים שאת רוכשת לך הרגלים. ואחר כך יהיה הרררבבה יותר קשה לשנות את זה.
אני אוהבת אותך ומדברת אליך כמו שהייתי מדברת אל עצמי של פעם, לפני שבאמת כל הזמן הקאתי. זה מה שהייתי אומרת לעצמי, ומעניין אם הייתי מקשיבה, או שהייתי אומרת מאוחר מדי וצוללת לתוך החיים הללו בכל זאת.
אם תרצי להפגש תגידי.
לפני כמה שבועות התחלתי לחשוב שאני שמנה מאוד מאוד מאוד כל החברות שלי אומרות לי שאני לא אבל אני לא מאמינה להן אני רוצה להיות רזה מאוד כמו בסרטים להיות כוסית ושכל הבנים יגידו לי את זה , הן משוות אותי לחברה שלי אבל אני חושבת שהחברה הזאת דיי מלאה וזה ממש מעליב אותי שהן משוות אותי אליה אז התחלתי להקיא לא כל יום כי אני ממש מפחדת שזה יהפוך למשהו לא טבעי ואני לא אוכל לשלוט בזה , אני מין הפסקתי לאכול כאילו אני אוכלת כל 5 שעות וגם שאני אוכלת זה דברים ממש קטנים אבל המשפחה שלי מודעת לעובדה הזאתי ולכן הן מכריחים אותי לאכול וזה ממש מעצבן אותי כי אז אני מרגישה כאילו הכנסתי פיל שלם לגוף שלי וזה כואב לי בנפש אני רוצה להקיא אבל אני ממש מפחדת מה לעשות וכן אני עושה הרבה ספורט כל יום לפחות שעה וחצי
אמנם לפי מה שראיתי זה אתר של נשים אך לא מצאתי מקום אחר
אני בן 20 אחרי ירידה של 80 ק"ג עקב ניתוח קיצור קיבה(כיום bmi23 וכבר אין הגבלה כל כך גדולה על הכמות הנכנסת אבל אני עדיין יורד)ואני בולמי
רציתי לדעת אם יש קבוצות תמיכה או איזהשהוא טיפול אנונימי לטפל בזה
ברוך הבא. זה לא פוסח על גברים. אני לא יודעת אם צריך לעשות הפרדת מינים פה. בולמיה ודימוי עצמי וכל החרטא הזה אותו דבר אצלך ואצלינו.
בולמיה, קיצור קיבה, אנורקסיה, השמנה, דיאטות, ככככללל אותו דבר.
זה להקדיש זמן לנושא שאילו לא הקדשנו לו זמן היה נפתר מעצמו. כמו לנשום, כמו להשתין, כמו לחרבן. ברגע שמקדישים דקות חיים לדברים שאנחנו אוהבים ורוצים ליצור בהם משהו, שינוי, הנאה, ערכים חברתיים, הצלחה כלכלית, אהבה למישהו, אז יש לחיים משמעות. אז אנחנו מאושרים. כל זמן שנקדיש לדברים אחרים זה על חשבון זה.
מתימטיקה. אבל זה קל להגיד וקשה לעשות. לקח לי 11 שנה. אני מאחלת לך שתתעשת קודם. אתה יכול לענות לי, אני מוכנה להיות קבוצת התמיכה שלך עד שתמצא אחרת.
היי..קראתי בפורום את ההודעות..הבעיה שלי קצת שונה..מי שסובלת מבולמיה נוראית היא אמא שלי..בת 47 משהו כמו 11 שנה..אני בת 22..זה משפיע המון עליי וגם על אבא שלי כמובן שכולנו גרים באותו הבית..הבעיה היא שאמא שלי לא מבינה, או שמבינה ולא רוצה לקבל עזרה, זה עלה כמה וכמה פעמים והיא פשוט מסרבת להבין שזאת מחלה ושניתן לצאת ממנה.זה ממש לא אפשרי להביא אותה לטיפול, זה מתחיל בצעקות ונגמר בהיסטריה וזריקה ושבירה של דברים..אבא שלי כבר מאיוש כל כל..אני לא יודעת מה לעשות..האם משהו יכול לעזור?(חשוב לציין שאנו מנסים לדבר/להביא אותה לטיפול כבר כ10 שנים).
בצעירותי הלכתי ערב אחד לovereaters anonimus" בולמיות אנונימיות. והיו שם נשים שהיו להם ילדים שסיפרו שהם מחכים שהילדים ילכו מהבית כדי שהן תוכלנה לאכול ולהקיא.
אני זוכרת שהזדעזעתי מזה. אמרתי לעצמי אין מצבבבב. זה ממש עצוב לי הסיפור שלך. הלואי והיא היתה מוכנה להפגש או לדבר בטלפון או לכתוב.
אני אשמח להפגש ולדבר איתה. אנחנו ממש באותו גיל. לא יודעת איך תעשו את זה, אולי תראו לה את התשובה.
מצד שני בואו נתיחס לרגע לאפשרות שהיא לא תשתנה. שתמיד זה יהיה ככה. ובמקרה כזה תניחו לה. היא ילדה גדולה. אולי היא תתעורר בוקר אחד ותפסיק, אולי לא. בינתיים כל אחד מכם שידאג לשים את האוכל שלו בצד, לא להתעלם אלא לקבל. באהבה אם אפשר. תחשבי שמישהו שאת אוהבת מכור לסיגריות ולא בא לו להגמל… באאסה, אבל אין מה לעשות. לא הייתי רוצה שיקחו אותי בכוח. לשום דבר….
שלום נכנסתי לפורום כדי לקבל עזרה אני בולימית כבר 6 שנים בערך אני רוצה להפסיק אם זה אבל לא מצליחה כל יום אני אומרת היום זאת הפעם האחרונה אבל אני ממשיכה. יש לי חבר הרבה זמן אפילו אותו אני משקרת כבר שנה וחצי הוא חושב שאני כבר לא מקיאה אני מרגישה גם שזה פוגע בזוגיות שלנו גם כשאני לא אוכלת יש לי בחילות כל הזמן אני עושה הרבה דברים ללא מחשבה אני אימפולסיבית כל הזמן אני בדיכאונות יש לי דחף לקניות כל הזמן אני מבזבזת הרבה מעבר למה שאני יכולה להרשות לעצמי קניות ברמות מטורפות זה דברים שלא היו לי בעבר אני חושבת שזה מהבולמיה יש לי גם ערך עצמי נמוך אני תמיד מתביישת בגוף שלי ולא אוהבת אותו למרות שכל הזמן אומרים לי אחרת ואוהבים איך שאני נראית ואני לא אני כל הזמן משווה את עצמי לבנות אחרות אני וחבר שלי מתכננים להתחתן יש לי פחד שאולי בגלל הבולמיה אני לא יוכל ללדת אני רוצה להפסיק אם זה ולא מצליחה
היי אישה יקרה
אני שומעת את קולך מתוך דבריך ומצטערת על שטרןם הצלחתי לממש את חלומי להקים מרכז החלמה מבולמיה. מקום יפה ומרווח, על הצוק בארסוף או דומה לכך, תכנית הבראה בת ששה שבועות, שלווה, הבנה, תזונה טובה, הכל רשום לי. מי יתן וזה יתגשם.
בינתיים בואי תעדכני אותי מה המצב, כי לא נכנסתי הרבה זמן ואני רואה שהמכתב קצת ישן. מקווה שאת בסדר.
שלום נכנסתי לפורום כדי לקבל עזרה אני בולימית כבר 6 שנים בערך אני רוצה להפסיק אם זה אבל לא מצליחה כל יום אני אומרת היום זאת הפעם האחרונה אבל אני ממשיכה. יש לי חבר הרבה זמן אפילו אותו אני משקרת כבר שנה וחצי הוא חושב שאני כבר לא מקיאה אני מרגישה גם שזה פוגע בזוגיות שלנו גם כשאני לא אוכלת יש לי בחילות כל הזמן אני עושה הרבה דברים ללא מחשבה אני אימפולסיבית כל הזמן אני בדיכאונות יש לי דחף לקניות כל הזמן אני מבזבזת הרבה מעבר למה שאני יכולה להרשות לעצמי קניות ברמות מטורפות זה דברים שלא היו לי בעבר אני חושבת שזה מהבולמיה יש לי גם ערך עצמי נמוך אני תמיד מתביישת בגוף שלי ולא אוהבת אותו למרות שכל הזמן אומרים לי אחרת ואוהבים איך שאני נראית ואני לא אני כל הזמן משווה את עצמי לבנות אחרות אני וחבר שלי מתכננים להתחתן יש לי פחד שאולי בגלל הבולמיה אני לא יוכל ללדת אני רוצה להפסיק אם זה ולא מצליחה
אחותי הקטנה בת 14 סיפרה לי שהיא מקיאה פעם ביום. הבית שהיא גרה בו אינו תומך ואוהב בשנים האחרונות, אני גרה רחוק (שעתיים נסיעה) ומשתדלת לשמור על קשר. היא סיפרה רק לי, ומבקשת לא לספר להורים. היא ילדה יפה ורזה שהחיצוניות מאוד מאוד חשובה לה ולדעתי היא חושבת שזה הקלף החזק היחיד שלה. חסרת הערכה עצמית, חוצפנית ומלאת בטחון "הצגה". היא מקיאה כבר חודש וחצי. איך מתחילים לעשות ומה? מה אומרים? בינתיים הייתי מאוד מקבלת ולא שופטת כדי לחזק את האמון שקיים.. אבל אני לא יודעת איך לעזור.
שלום לך אחות
טוב מאד שהיא סיפרה לך בשלב כל כך מוקדם, זה סימן שהיא כבר קולטת שזה לא לטובה ומבקשת עזרה.
טוב מאד שייצגת עמדה מקבלת, זה אומר שהדלת נשארה פתוחה אליך. כל הכבוד. קבלה זו מילת מפתח בשבילי ולא ברורה מאליה בימים אלה.
אני עפה לעבודה אבל אענה לך בהמשך היום ונחשוב ביחד איך הכי נכון להתקדם.
שלך
חניתה
קודם כל אני מבינה ללבך, זה ממש כואב לראות בן אדם כבול ברעיונות ומחשבות קשות על עצמו ועל העולם, במיוחד אדם יקר לך כמו אחות קטנה.
בדרך כלל אנשים מגנים על קרוביהם מהאינפורמציה הזאת. גם כדי שלא יפריעו להם לאכול ולהקיא, כדי להיות רזה, וגם כדי לא להדאיג.
נראה שאחותך סומכת עליך אם היא באה אליך בבקשת עזרה.
את צודקת שצריך לחזק את בטחונה בעצמה, בגופה, בחייה. אבל זה צריך לבוא בלי תנאים. וזה קשה כי אנחנו מקבלות עלינו את הרעיון שצריך להיות רזה, או כך או אחרת, כדי להחשב ראוייה לחיות. ולכן הולכים עד הקצה, מה יש כבר להפסיד?
כדי להרפות ממנגנון השליטה בגוף שבולמית מאמינה שכך היא שולטת בהשמנה, היא צריכה להבין שני דברים –
1. הגוף זה התבטאות החיים. ללכת נגד הגוף זה ללכת נגד הטבע. נגד היופי שלי.
2. אין דרך אחת נכונה לכולם. איך שאני זו הדרך הטובה ביותר עבורי לחיות.
איך מגיעים לשם?
הרבה אהבה, הרבה מחשבה משותפת על ערכים בחיים, ערך החיים, חלומות, מתנות, כשרונות, לחקור מי אני לאט לאט, ובעיקר להבין את הרגע הזה, כאן ועכשיו. לנשום.
בינתיים תהיי איתה כמה שיותר. שבתות, חגים, אולי תשני שם לפעמים, אם את יכולה. אני לא יודעת מה הסיטואציה, אם תרצי, אשמח לדבר איתך בטלפון. שלחי לי מייל לatounh@gmail.com ונתקדם מחוץ לאתר הזה.
בברכה
חניתה
אישה יקרה
אם הגעת לכאן בחיפוש אחר אוזן קשבת בנושא הבולמיה – ברוכה הבאה. אם בגלל זה את הולכת לקנות את הספר – אנא אל תעשי זאת. זהו לא ספר על בולמיה, אלא על אהבה חופשית. על חופש בכלל. כן הגיבורה בולמית, אבל לא לכל אורך הספר, מתישהוא היא מפסיקה. הפרק על בולמיה נקרא "בולמיה זו מחלה של האקריות" ונמצא לנוחיותכן פה בפורום.
באהבה
חניתה
חניתה יקרה, כבר כמה פעמים התחלתי לכתוב ומחקתי, מאיפה שאני לא מתחילה זה לא נראה נכון. אז אני אנסה לכתוב לא מבולבל מדי.
איך לעזור לבת שלי? זאת בעצם השאלה הגדולה.
היא תקועה עם המחלה המטורפת הזאת כבר כמה שנים. היו זמנים גרועים ואחרי טיפולים היו גם זמנים ממש טובים. ועכשיו הבת זונה (מאמצת בחום את הכינוי שלך) השתלטה עליה שוב ובגדול.
הבת שלי גרה בשנים האחרונות רחוק מהבית. אנחנו בצפון והיא במרכז.
נקודת האור הגדולה זה שהבת שלי משתפת אותי ומספרת . הבור הגדול הוא שהיא לא מאמינה בכלל שאפשר לצאת מזה.
היא עברה כמה סוגים של טיפולים בצפון (פסיכולוג, קבוצת תמיכה ). ועכשיו היא באמצע לימודים וקרועה בין הרצון להתאשפז ושמישהו יקשור אותה ולא יתן לה לאכול. לבין הרצון לעזוב הכל ולבוא הביתה ולהבריא וגם הרצון להשאר בעבודה ולסיים כראוי את הלימודים.
הכי טוב זה בבית אבל היא רואה את זה ככשלון ועוד סיבה לשנוא את עצמה שהיא לא מצליחה ומאכזבת את הבוסים/המורים שלה ובעיקר את עצמה.
היתה לה זוגיות מדהימה וארוכה עם חבר שידע הכל ותמך ובנה איתה יומני אכילה והיה שם כשהיא נפלה. אבל היא סיימה את הקשר איתו (וגם על זה היא כנראה מאד שונאת את עצמה) הוא נלחם על קשר אבל כשהיא מחליטה קשה לעמוד בדרכה והיא די שברה לו את הלב, וכנראה גם לעצמה.
השאלות שאני מקווה שאולי תוכלי לעזור לי איתן:
איפה מתחילים? היא מוכנה לטפל אבל מתייאשת במהירות מכל ביורוקרטיה קשקשנות וכד'
איך מביאים אותה להבנה שזו מחלה שאפשר לצאת ממנה (גם אם לאט ובמאמץ גדול)?
תודה, אמא שלה
על החיים שלה. אני מבינה לליבך, וכמובן גם לליבה. אינני יכולה להבטיח דבר. רק לספר לך שגם עלי לא עבדו השיטות והטיפולים הרגילים ונאלצתי להמציא לעצמי את הדרך החוצה. רוב הבולמיות שהכרתי הן אינטיליגנטיות וממזרות, וברגע מסויים הן תופסות פיקוד ולוקחות את עצמן בידיים. אני מציעה את עזרתי בשתי דרכים – אחת, שתבואנה אלי לכוס קפה, שתיכן, או אם הגברת עצמאית שתבוא בעצמה. נשב ונדבר, אני כבר אכוון אותה משם.
דרך שנייה שהיא עצמה תכתוב לי מייל ואקבל מושג יותר ברור על החידה המיוחדת שלה.
החיים זו חידה שכל אחד ממציא לעצמו,מאמין בה,ולאט לאט פותר אותה. תראי את זה ככה. את יכולה לעזור, לכוון,לתמוך, אבל הסרט הוא בסופו של דבר שלה. כמה שזה נשמע נורא – את יכולה להסיר אחריות. היא ילדה גדולה וזה לא כמו סמים. זה רק דוחה את החיים,לא מבטל אותם.
על כל פנים אני כאן ואת יכולה גם לבוא לבד אם את רוצה.
את לא מתארת כמה אני מבינה אותך אני אמא לילדה בוגרת בת 23 אני אדם מת מבפנים אין לך מושג אני מתה להיות בקשר עם אמהות שיש להם את אותה בעיה אין לי כבר כוח כל יום לבשל 3 סירי אוכל ביזבוזי כספים אלפי שקלים לחודש וכל זה לפח?כמה פעמים ניסיתי לא לבשל היא הלכה לסופר גנבה שם אוכל אכלה שם אני בשוק חיי הפכו מחיי שקט לחיי גהנום תל השומר ?היא ברשימת המתנה מכירים את זה?אין לכם שמץ של מושג אני על הקרשים כל יום צעקות יללות הקאות 5 עד 6 פעמים ביום אכילה של צבא שלם אין לי מאיפה לקחת כסף אין לי שום עזרה מאף אחד אני ממש בוכה ברגע זה
0542413338לבד לגמרי
אמא יקרה. אני מבינה ללבך זה קשה לראות את היקרים לך הורסים את חייהם. תארי לעצמך אמא של ילד מכור לסמים. היא יכולה ליילל ולצעוק עד מחר. התמכרות זו התמכרות, זה לא נגדך או בעדך, זה לא קשור אליך. זה הכאב הגדול. הילד שלי יכול להחליט להרוס את עצמו ותכלס – צעקות לא יועילו. לעומת זאת לתת מקום, להתקרב, לאהוב, כל הדברים שנורא קשה לעשות ברגעים כאלה, ולא – אל תכיני סירים, את יודעת מה יקרה איתם, אולי להיפך, תקני פירות, ירקות, בשלי מעט ואיכותי… יש לי עוד כמה רעיונות אם תרצי נפגש. הרבה אהבה.
את לא מתארת כמה אני מבינה אותך אני אמא לילדה בוגרת בת 23 אני אדם מת מבפנים אין לך מושג אני מתה להיות בקשר עם אמהות שיש להם את אותה בעיה אין לי כבר כוח כל יום לבשל 3 סירי אוכל ביזבוזי כספים אלפי שקלים לחודש וכל זה לפח?כמה פעמים ניסיתי לא לבשל היא הלכה לסופר גנבה שם אוכל אכלה שם אני בשוק חיי הפכו מחיי שקט לחיי גהנום תל השומר ?היא ברשימת המתנה מכירים את זה?אין לכם שמץ של מושג אני על הקרשים כל יום צעקות יללות הקאות 5 עד 6 פעמים ביום אכילה של צבא שלם אין לי מאיפה לקחת כסף אין לי שום עזרה מאף אחד אני ממש בוכה ברגע זה
אני כבר 5 שנים בולמית, אף אחד אינו יודע על זה. לפעמים בא לי לזעוק לעזרה, אבל הפחד הגדול שלי שאי פעם מישהו יגלה, זה ישפעל אותי מאוד.
אני בת 25 בחורה מאוד יפה ומוכשרת, קשה לי למצוא זוגיות ולהתקדם בחיים. האם יש קשר לבולמיה? הביטחון שלי ממש נמוך למרות שהסביבה חושבת שאני מדהימה ביופי. האם זה נובע מעצם היותי בולמית?
תודה על תשומת הלב
סודית5
היי אישה יקרה, ילדה נצחית, כמו כולנו.
אין אחד שאין לו "שריטה", כל אחד מוצא לו את דרך המילוט מפני הסבל. כמו כל התמכרות הטעות הראשונה שאנשים עושים בעניין בולמיה זה לחשוב שבכל רגע הם יוכלו להפסיק.
הטעות השנייה היא שהם חושבים שלעולם לא יצליחו לצאת מהמלכודת הזאת.
אותה עוצמה שמאפשרת להפוך קיבה על פיה היא זו שמעלה לבסוף את הרכבת חזרה על הפסים.
את שואלת אם זה מפריע לזוגיות, אני חושבת שכן, אבל לא בגלל האוכל, בגלל ההסתרה. מערכת יחסים עם עוד בן אדם זה אתגר בפני עצמו, ודאי שאם חלק גדול מהיממה אנחנו מתעסקים במחשבה על אוכל ועל איך להתחמק מהבן אדם שלא יתקרצץ ויפריע לנו להקיא, אז זה מרחיק. הבולמיה יוצרת נתקים. את מרגישה כאילו את נלקחת למקום אחר, שלשם הוא לא יכול לבוא. לא שאני חושבת שזוגיות זו התשובה לכל השאלות. זה בסך הכל עוד מגרש משחקים להכיר את עצמנו ולבטא אהבה. הבולמיה פוגעת לנו בנדיבות הבסיסית. אם את מבינה למה אני מתכוונת.
על כל פנים את מוזמנת, כמו כמה בנות שכבר הרימו את הכפפה, לכתוב לי ישירות למייל שבתחתית העמוד. אספר לך שאני יוזמת הקמת מרכז החלמה יוקרתי לחולות בולמיה. עם מדשאות ענק ואחיות בלבן וחדר אוכל ותכנית הבראה בת 6 שבועות. את לא צריכה לחכות עד אז, את יכולה לדבר איתי קודם.
הרבה אהבה ממני אליך, את לא לבד.
שלשום ראיתי בחורה שהקיאה במסיבה משפחתית. היא היתה יפה מאד וכשכל המשפחה הלכה הבייתה הסתכלתי עליהם טוב טוב. במיוחד על האבא והילדה.
לפעמים אין תקשורת בין ילדה לאימא שלה כי יש דברים שאסור לדבר עליהם. הילדה לא תיזום את השיחה הזאת. האימא צריכה לרדת מהסוס הגבוה שלה, לשבת ליד הילדה ולהגיד לה אני מקשיבה לך. דברי איתי. לכל מה שהיא אומרת את צריכה להאמין. כי זו ההזדמנות שלך. היא לא תדבר איתך עוד פעם אם לא תאמיני לה בפעם הזו. ילדה לעולם לא תשקר בקטע הזה. זה כל כך כל כך קשה להגיד.
בולמית משלמת בגוף שלה את מחיר השקרים שלנו כחברה, שלנו כמשפחה. אולי אם תקשיבי טוב טוב ותחבקי אותה זו תהיה התחלה של בניית אמון מחודש במין האנושי, בך, באמהות המגוננת שלך. אימהות מגוננות לפעמים על עצמן או על הגבר ולא על הילדה.
הערב ראיתי דרך נוספת. במקרה, בסדרה אחים ואחיות, המשפחה התגייסה לחסום בגופה את הבחור המכור. אינני יודעת לכמה אמהות יש את היכולת לשהות 24-7 עם בתם בצורה כזו. בזמנו כשהייתי בולמית הייתי מפנטזת שאימא שלי תקשור אותי באזיקים למיטה ותשב לידי, כדי שלא אוכל ללכת לאכול ולהקיא. רוב האמהות לא עומדות בזה, מתישהוא הן צריכות ללכת, אולי לעבודה, אולי ללימודים, ואז הבחורה נשארת לבד והדבר הראשון שהיא תעשה זה לאכול ולהקיא. גם אם היא תבטיח שלא. זה חזק ממנה.
אני מגלגלת הקמה של בית החלמה מבולמיה. תכנית גמילה בת ששה שבועות. השגחה 24 שעות ביממה. יש כבר אנשים שמעוניינים לסייע לפרוייקט הזה, מקווה שהכל יקרה מהר כי יש הרבה בנות (ובנים) שזקוקים לזה. בבית זה קשה מאד גם למשפחה וגם לבן אדם עצמו. אבל עד אז – הסוד הוא נוכחות. להיות לידה, בקרבת מקום או ממש באותו חדר, ולהודיע על כך מראש. זה מאד לא קל כי היא תעשה הכל כדי להיפטר ממך, וגם את בשלב מסויים עלולה להתעייף. זה אנושי. אולי יש לכם משפחה בת כמה נפשות ותוכלו להתחלף מידי פעם. צריך לתכנן את זה ביחד. שימי לב, בתור אימא, שכל אחד מאלה שאת משאירה עם הבת שלך אכן מהווה מרחב בטוח עבורה. אם יש ספק אז אין ספק. כמובן כל האסטרטגיה הזאת עדיף שתעשה בתיאום עם הבולמית, אבל לא תמיד זה אפשרי. לא תמיד הן תשתפנה פעולה.
שוב אני מציינת שכל מקרה לגופו וצריך לתפור את הפתרון לפי המקרה. זו חידה מתוחכמת של המוח, וצריך להיות יותר חכמים כדי לבנות תכנית מילוט אישית שלוקחת בחשבון את המלכודות הספציפיות של הבן אדם והמשפחה שלו.
הבת שלי סובלת מאוד מהמחלה הנוראית בולמיה כמה שנים טובות, לא מוכנה לקבל שום עזרה, יודעת שכל בני ביתה סובלים יחד איתה, ולא עושה כלום בנידון, איך אני כאמא צריכה לינהוג ולא ליפגוע בה יותר ממה שהיא פגוע? עברה את גיל 20
ראשית הרשי לי להביע את הערכתי על פנייתך. כבר עשית צעד אחד יותר ממה שרבות אחרות עושות. רוב האמהות רואות את זה כבושה נוראית ולא מוכנות לשתף.
שאלת מה את יכולה לעשות כאם ומה הבת שלך יכולה לעשות כדי להשיב לעצמה שליטה על חייה. כעקרון הדלת נפתחת מבפנים. היא זו שצריכה לפתוח את הדלת. מה שאת כן יכולה לעשות בשלב הזה הוא ליצור עבורה סביבה בטוחה ואוהבת כדי שברגע שהיא תבחר לפתוח את הדלת היא תוכל לעשות זאת ללא חשש. נסי להיות האימא הכי מפרגנת והכי אוהבת שאת יכולה, להזכיר לה כמה נפלאה היא כמו שהיא.
איך עושים את זה? איך לא מתנפלים עליהם מיד עם עיצות עשה ואל תעשה? איך עושים טרנספורמציה לרגשות כמו כעס, חוסר אונים, בלבול, כאב, צער, יאוש, איך ממירים אותם לאהבה, חום, קבלה, הקשבה, הכלה, חיבוק? איך מחבקים אדם שמשדר "עזבו אותי". אני מבינה אותך כאם, הכאב כמעט בלתי נסבל.
אמנם כל מקרה לגופו ואי אפשר לעשות הכללות, אבל אפשר להקל ואפשר לצאת מזה. אני מציעה שניפגש, את ואני, ונדבר על זה. ככה אבין יותר באיזה שלב היא נמצאית ואיך אפשר אולי לעקוף את הגדר ולזרוק לה בקבוק הצלה לאי הבודד שלה.
את מוזמנת לכתוב לי למייל בתחתית העמוד ונמשיך משם. בינתיים קחי אוויר ובכל פעם שאת רואה אותה חייכי אליה. תזכרי כמה מקסימה אמיצה וחשובה היא בעולם הזה.
אנה יקרה, אני פותחת קבוצה של נשים מכל הגילאים, אם את רוצה שאשלח לך פרטים אנא כתבי לי ל
sharona@bat-zona.com
תאמרי לבת שלך שתכתוב לי ואני אחזור אליה.
מתחילים ביום שלישי ה 11.11 ב19:30 בערב.
בברכה
חניתה
כלפי חוץ הכל בסדר, נראות טוב, אוכלות טוב, עושות כל מה שבא להן. אבל ברגע שהמתבונן התמים מסיט את מבטו הן הולכות להקיא הכל בשירותים הקרובים. מוכנות להתחיל הכל מאפס,reset מוחלט. לימים הסתבר לי שזה לא מוחלט, שאיזה שליש נשאר בפנים. אני יכולה להישבע שעד שהביס האחרון של הפיתה הראשונה לא יצא לא הפסקתי, אבל החכמים הגדולים אומרים, אז לכי תוכיחי. אומרים גם שאפשר לחטוף מזה התקף לב ומאיימים גם בכל מיני סרטני מעיים, אבל מה כל זה לעומת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, להחזיק את המקל בשני קצותיו, לצחוק לעולם בעיניים, או בעברית פשוטה – לאכול מה שבא לך, כל מה שבא לך, ולהישאר רזה.
את המתנה הנפלאה הזו העניקה לי ג'ינג'ית חמודה ששכחתי מזמן את שמה בבסיס מרוחק בהרי ירושלים שלא קיים יותר. באופן אירוני הוא שכן בסמוך למוסד לנערות חוסות שמשום מה ריחמנו עליהן יותר מאשר ריחמנו על עצמנו. לנו היה את החופש לברוח הביתה בכל הזדמנות, גם אם זה היה רק מ עשר בלילה ועד שמונה בבוקר למחרת.
באותו לילה לא הייתה לי האופציה לברוח ולכן ביליתי אותו עם בנות הצוות בחדר ירושלמי טחוב עם תקרה גבוהה, בזלילת וופלים שוקולד ובייגלה בכמויות שלא העזתי לאכול בפרהסיה מעולם. ברגע מסוים פרשו שתי בנות מהחדר וחזרו כעבור כ10 דקות עם עיניים תפוחות, פנים אדומות וסימני מאבק קשים. מצב רוחן, לעומת זאת, נראה רגיל בהחלט, ועמד בסתירה מוחלטת למה שעיניי ראו.
"הכל בסדר?" שאלתי את הג'ינג'ית, "מה קרה לך, בכית?" כולן צחקו מאד לנוכח תמימותי. "הלכנו להקיא," היא גילתה לי את מה שכולם כבר ידעו.
"למה???" נחרדתי, ואז היא ענתה לי את התשובה שעיצבה את אחד-עשרה השנים הבאות של חיי – "כדי לא להשמין".
"אבל איך?" המשכתי לשאול. היה ברור שמתנהלת פה חגיגה כבר הרבה זמן ורק אני לא בעסק. אבל מה זה משנה? איך עושים את זה, פרטים בבקשה. וקיבלתי פרטים – שותים הרבה מים, דוחפים אצבע ומקיאים.
נשמע פשוט? זה לא.
בהתחלה בטח שלא. זה מאבק מטורף שלך עם הגוף שלך. את שותה ושותה ודוחפת אצבע וכלום לא קורה. החרדה שמציפה אותך כשאת קולטת שכל מה שאכלת עומד להישאר לך בבטן, היא זו שדוחפת בפעם השנייה את האצבע יותר עמוק, והפעם יש תגובה קטנה של רפלקס הבליעה. הופה, זה הכיוון. עוד אחד? לא, לא עוד אחד… עוד אחד! הנה משהו יוצא. זה הדבר הקשה ביותר והדוחה ביותר שאי פעם לימדתי את עצמי לעשות. למצוץ למישהו זו בדיחה לעומת זה. בפעמים הראשונות בכיתי והקאתי, בכיתי והקאתי, כאילו ידעתי שבזה אני חורצת את גורלי. הסתכלתי אחר כך בראי על העיניים התפוחות והפנים האדומות וחשבתי, איזה מחיר, איזה פאקינג מחיר מטורף לשלם.
אבל העיניים נרגעות אחרי חצי שעה – או שעה, אני כבר לא זוכרת – הפנים נשטפות, הטעם עובר עם צחצוח השיניים ועם שתיית דייאט קולה או אכילת תפוח, ותוך X זמן את כמו חדשה, לובשת לבן על גוף חטוב ושזוף, יורדת אל החבר'ה שמחכים לצאת לבלות בתל אביב, בעינייך מנצנץ הסוד. איך הם לא רואים? איך הם לא שואלים?
לאט לאט השתכללתי. מאצבע עברתי ליד שלמה, ואחר כך זה כבר עבד עם שרירי הבטן לבד. מקצוענית מושלמת. יד אחת מונחת בעדינות על הבטן, נשימה, שריר, והופ, יוצא. קל. קל קל. הנה הפיתה, שלום ולהתראות, הנה היוגורט פירות, קל… הנה העוגת גבינה, הסטייק בחתיכות, הפירה. לחלקם עוד נשאר הטעם של האוכל, אפשר להנות ממנו פעם שנייה. הנה הגלידה שמחברת את הכל, ביי ביי, תודה שטסתם איתי. ועכשיו לשטוף את הפה, מסטיק, ולצאת חזרה אל העולם, איפה היינו?
לקח לי אחת-עשרה שנה לצאת מהעניין הזה. אחת-עשרה שנה שכל ביס שאני מכניסה לפה נשפט למוות או לחיים. הבחור שמוכר סנדביצ'ים בעבודה היה יכול לקבוע לי את מהלך היום. לחמנייה שלמה היא אות פתיחה לבולמוס שסופו בשירותים. קודם כל הלחמנייה. זה בסדר, יושבים ליד אנשים ואוכלים לחמנייה. מה לא בסדר בזה? אחר כך קפה, להוריד את הלחמנייה. עכשיו הייתי יורדת למטה לגרוזיני, ואוכלת פיתה עם אבוקדו ושניצל וקצת חריף – קצת קצת, שלא ישרוף בדרך למעלה – דייאט קולה, כמובן, וארטיק שוקו מצופה. אולי בשלב הזה הייתי כבר משחררת הכל אצל הגרוזיני, או שהייתי עולה להקיא את זה בשירותים וחוזרת לעבודה, או שבכלל הייתי נוסעת הביתה ועוברת ליד איזה סופר וקונה אלף דברים וממשיכה את הבוקר בחגיגה של זלילה והקאות.
באותם ימים היה יוסי. הוא היה עיראקי, ואהב למזמז ולעשות מסאז'ים כל הזמן. למעשה, הוא לא ממש משך אותי. אבל אחרי חצי שעה של ליטופים סביב סביב, כבר הייתי נאנקת שייגע איפה שאסור. היינו מסתובבים בלילות בנרגילה, אוכלים קציצות ברוטב עגבניות, סלט חצילים וחצי זיוה. הוא לא הטריד את עצמו בסוגיה אם הקאתי את זה או לא. מבחינתו הוא שמע אותי אומרת שאני בולמית, אבל זו לא נראתה לו שריטה עמוקה יותר מזו של יתר האנשים בעולם. הוא אהב את ההומור שלי, את הראש שלי, ושמח שנתתי לו להיות בקרבתי. כל מה שעשיתי היה מצחיק בעיניו, פרט לעניין אחד. הייתי מאוהבת ברונן, הבוס. כל הזמן פנטזתי עליו. מה לא עשיתי כדי שהוא יסתכל לכיוון שלי. הכל לשווא. הוא פחד להתקרב אלי. הייתי מסתובבת על הגג בדיכאון, למה הוא לא אוהב אותי, למה הוא לא רוצה אותי, יושבת ובוהה אל תוך הלילה, מסלסלת עשן סיגריות לחלל האוויר, שותקת שתיקות רבות משמעות כדמות אבירת היגון…ומקיאה.
אני יודעת להגיד מה קל להקיא ומה קשה. שוקולד, למשל, מאד קשה להקיא. זה נדבק לדפנות. צריך הרבה מים. או תה. גם ספגטי זה בעייתי. צד אחד יוצא, צד אחד נשאר, ואת תקועה – לא לכאן ולא לכאן, ויכולה באמת להיחנק או להקיא. גלידה זה קלי קלות. שתי חבילות של גלידה סנוקרסט וניל פצפוצים היו מאז ומתמיד החלום הרטוב שלי. הקאטץ' בגלידה, שאסור לחכות הרבה זמן, אחרת הטעם שזה מקבל הוא בלתי אפשרי ממש.
תגידו איכס. איכס. בכלל לא! כייף מדהים. עוצמה מדהימה. מטחנה ענקית של חוצפה מטורפת, שקר גדול וחיצוניות שברירית ועדינה. עצב מתוק של בזבוז החיים. ומה הטעם בזה? מה טעם החיים, אם כל מה שנכנס יוצא לבסוף? זה אף פעם לא מספיק.
"זה לא מה שישביע את רעבוני – לא…" הייתי מפזמת שיר של יונה וולך ונורית גלרון, אבל תמיד רק בהקאה, כי בשלב של האוכל הייתי פשוט נהנית. "למה את צריכה סלמון וגלידה סנוקרסט?" הייתה אימי האומללה מתריסה, "תאכלי לחם עם שוקולד…" ואני חושבת, נו באמת, את מפספסת את כל הפואנטה כאן. כל הקטע זה לאכול הכל – סלמון, ואחריו לחם עם שוקולד, ואחריו עוף בגריל, רגע, הפסקת הקאה, או-קיי, המשך העוף, שתי חבילות שוקולד, ומה עכשיו? מה עכשיו? נגמר? נגמר? מה עכשיו?
לכי לישון, לא, לא, עוד לא. אולי יש עוד משהו שאני יכולה לאכול?
לכי לישון, תעזבי אותי כבר, לכי לישון…
לעיתים הייתי עוד יוצאת באמצע הלילה לקניות באיזה 7-11 פתוח, או בסופר שפתוח 24 שעות ביממה. אילו השקעתי בחיים שלי – בעבודה או בכתיבה או בעסקים או בכל דבר – את האנרגיה הבלתי נלאית, ששעון אין לה, שהשקעתי באוכל, הייתי היום מיליונרית גדולה.
אלה היו ימי האוניברסיטה העליזים. בערך בתקופה ההיא הגיע קובי, הקיבוצניק האולטימטיבי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הוא היה נכה צה"ל, גידם מהברך ומטה. אחרי שבוע התרגלתי, וראיתי בזה הזדמנות להתאמן באהבה וקבלה. היה לו אופנוע, ואהבתי כל כך לשבת מאחוריו ולדהור עם הרוח הסתווית, אחרי ששתינו קפה איפשהו. אחרי שבועיים יחד הוא הודיע לי שאנחנו מתחתנים וטס לצרפת להיפטר מהחברה שלו. הוא טס לשבוע. בשבוע הזה חתמתי בשמו על כרטיס האשראי שלו. בסופר. על אוכל. כל השבוע ניסחתי את הוידוי הבלתי נמנע… בסוף בכלל לא היה איכפת לו. חשבתי שמצאתי את אהבת חיי. חשבתי שעכשיו, כשיש מישהו שאוהב אותי ככה, אולי אני אפסיק להקיא ואתחיל לחיות. אלא שחודש לאחר מכן נכנסתי להריון בפעם הראשונה בחיי, ובפעם הראשונה בחיי גם גיליתי שיתכן דבר כזה לא לקיים הבטחות. "כשאני מקיים הבטחה, אני מקיים אותה רק אם אני רוצה לקיים אותה. אני לא אעשה את זה רק בגלל שהבטחתי." לשווא ניסיתי להשיב את כבודה האבוד של המילה "הבטחה", כמו גם הרבה מילים אחרות שהוא השחית לריק. הפלתי את התינוק הראשון שלי ונפרדנו, והוא טס לו לדרום אפריקה. אני נשארתי לבכות את כל שירי ויטני יוסטון וג'ואן ארמטריידינג, למלמל "קובי, קובי" ולגרד ארונות בכאב. אחרי שנה הוא התגעגע נורא ושלח לי כרטיס. כך טסתי לדרום-אפריקה, למדתי עריכה והתקדמתי יפה, הכרתי חתיכים, וכל הזמן הזה המשכתי לאכול ולהקיא.
גם גבי ידע שאני מקיאה וגם קובי, וגם עוד כמה מאלה שסבבו סביבי. לרובם לא היה מושג מה לעשות עם זה. הייתי חייכנית ומלאת חיים, הייתי שובבה, והייתי נעלמת הרבה – מה שנתן להם זמן לעצמם שהם כל כך אוהבים. אהבתי סקס, אהבתי לבלות. היו כאלה שליבם אמר להם שזה חמוּר, שהם צריכים לעזור לי להפסיק. היו שלקחו עלי אחריות, והחלו עוקבים אחרי. להם הייתי אומרת שהפסקתי, אולי אפילו בזכותם, והם רצו להאמין.
היחידים שהחרבתי את חייהם, הם בני המשפחה שלי, ששקרַי היו להם כפצע פתוח, וצלקת אחר צלקת חתכתי בהם עם כל מינוס נוסף. "אני יודעת שזה רק סימפטום," אימא שלי הייתה אומרת, "וכשתחליטי, את תצאי מזה." לא האמנתי לה שככה היא באמת חושבת. אמרתי לעצמי שאילו היא באמת אהבה אותי, ואילו הייתה אסרטיבית בחייה, היא הייתה כובלת אותי באזיקים אל המיטה ויושבת לידי עד כלות.
כמו כל שמנה שמתחילה דיאטה, הייתי מנסה מידי פעם להפסיק. "היום הוא היום הראשון של המשך חייך," הייתי מדקלמת לעצמי בתקווה. היום אני לא אוכל, היום אני לא אקיא. מהיום אני אהיה בן אדם… זה היה מחזיק מעמד אולי יום. עד שהמחשבה הראשונה הייתה מתגנבת, המוח היה מקרין לי סרטים כחולים של מעדנים. הייתי בודקת את עצמי כמה כוח יש לי: נראה אותך מול… פשטידת פטריות. אה, שטויות, מול…לזניה נוטפת גבינה מוקרמת… די, תפסיקי. מה דעתך על… שוקולד רוזמרי… הייתי לוקחת תפוח וזהו, להירגע, ואז עוד פרי, ועוד פרי, ואז קפה, ואז כבר הייתי כל כך מלאה, שידעתי שאבוד לי. ואם כבר אבוד לי, אז מותר לי גם עוגייה, ועוד אחת. טוב, די ברור כבר שאני הולכת להקיא את זה. אפשר להרפות. יאללללללה לכי על זה.
פעם אחת זה החזיק שלושה ימים. לחרדתי התנפחתי כמו בלון. הגוף פשוט לא ידע מה לעשות עם כל האוכל הזה. הכליות לא הסתדרו עם המים. אני לא יכולה לצאת ככה מהבית… ואז הבנתי שאני כלואה בתוך הלולאה הזאת לנצח.
אחרי שש שנים הכנסתי את עצמי למוסד לגמילה.
זה היה אחרי שמצאתי את עצמי על השטיח, בדירה קטנה בדרום-אפריקה הרחוקה, בין שאריות עוף בגריל לעטיפות ריקות של גלידות ושוקולדים, מתייפחת, נקרעת מבכי על השטיח. "די!" התחננתי בפני עצמי, "די, די…" אני לא רוצה את זה יותר. תעזרי לי, שרונה. תוציאי אותי מזה…" בכיתי ובכיתי עד שלא נשארה לי נזלת בגוף, עד שלא יכולתי יותר לנשום, עד שקולי נשמע לי כזעקת חיה פצועה, ששום שמחה לא תוכל עוד לשכון בה, עד שבאמת באמת האמנתי לעצמי שהפעם קצתי ומיציתי עד הסוף את התענוג הזה. קמתי, רחצתי פנים והתקשרתי לטארה.
טארה הוא מעין בית הבראה ביוהנסבורג. יש שם חולי נפש מכל הסוגים – סכיזופרניים, מניה דיפרסיבים, אנורקטים, בולימים. יש שם מדשאות ענק ירוקות ומגרשי פרחים נפלאים, יש שם שבילים ועצים וגבעות נסתרות, אחיות מתוקות ואסרטיביות. יש שם מנהל דגול. הוא פגש אותי לראיון בחדר עבודה ענק, קצת מבולגן ומלא ספרים. סיפרתי לו הכול. על כל שאלה שהוא שאל אותי, עניתי "כן", חוץ מאחת – "האם אי פעם גנבת אוכל או כסף כדי לאכול?" הזדקפתי ועניתי, "לא." "למה?" הוא שאל. "אולי אני לא מספיק אמיצה…" עניתי בהיסוס. "ואולי את פשוט ישרה," הוא אמר לי.
למחרת נכנסתי בענווה למשרד של רוב קנט, הבוס של החברה הגדולה שבה עבדתי. "אני בולימית כבר שש שנים," אמרתי לו "ועכשיו אני רוצה להכניס את עצמי לששה שבועות של גמילה בטארה." הוא קם ולחץ לי את היד. "זה אמיץ מאד מצידך. אנחנו נתמוך בך." קיבלתי משכורת על כל התקופה שלא עבדתי. החברים מהעבודה באו לבקר אותי בכל יום, עם פרחים, כיאה לחולה אמיתית. כשיצאתי משם והייתי זקוקה בהתחלה לליווי לכל ארוחה וחצי שעה אחריה – הם היו שם, כל פעם מישהו אחר, לפעמים כמה ביחד. זו הייתה משימה שהם לקחו על עצמם, ועד היום יש לי דמעות בעיניים כשאני נזכרת בזה.
השעות וימי הביקורים היו מאד קפדניים. אחרי תשע בערב אין יוצא ואין בא. לילה אחד, בערך אחרי שלושה או ארבעה שבועות שם, מתקשר אלי אנדי בקול השובב, המניאקי שלו, ואומר, "תהיי ב22:00 ליד החומה…".
אנדי היה הכפיל הדרום-אפריקאי של ג'ון לנון, והוא גר ברחוב הסמוך. הוא היה לוקח אותי טרמפ, ומידי פעם גם עולה לסיים את המלאכה. הוא היה הגוי הראשון שלי, והיה לו חוש הומור כל כך טוב, שסלחתי לו על ביצועיו הלקויים. זה היה בעיקר חוויה אינטלקטואלית, והוא היה מניאק. הבוז שלו לעולם היה כתוב לו על המצח. גם לי הוא בז, וזה עזר לו לגמור. משום מה זה היה ממש מובן לי. המטורף הזה טיפס וקפץ פנימה לתוך מתחם טארה, ויחד ברחנו לתוך כנסייה קטנה. זה היה גדול. הוא הפשיט אותי, משש את גופי החדש המתעגל, והשתוללנו על השטיח, לאור נרות, נחנקים מצחוק ומתשוקה. וכשחזרתי לחדר של הבנות, מרחפת על גלי חיוך שלא יורד, כולן קפצו עלי. "איפה היית?" ואני מורידה נעליים, נשכבת על הגב ומרימה רגליים על הקיר, כדי להוריד את הנוזלים, ומספרת להם שנפגשתי עם גבר… "אבל איפה? איך הוא נכנס? מה עשיתם?" "עשינו מה שעושים אישה וגבר," אני עונה להן בסבלנות. "אבל איפה? איפה?" אין ברירה, חייבים לספר להן. "בכנסייה…" חדר שלם של בנות איבד בבת-אחת את שלוותו. חמישים אחוז מהבנות צוחקות צחוק היסטרי, ושלוש עלמות נוצריות ענוגות מעוותות פרצופן בסלידה, "אוווווווווווווווווווווווו…"
בששת השבועות האלה למדתי את הכמויות שהגוף שלי זקוק להן, ראיתי שהנפיחות יורדת אחרי שבועיים, למדתי להריח מחדש פרחים וירק, לנשום אוויר, ללכת לאט. מלאתי להם שם את המחלקה בציורי זיגי ססגוניים ומצחיקים עד שלא נשאר קיר אחד ריק. צילמתי את עצמי, חיכיתי לקפה של אחר הצהריים כמו זקנה בפנסיה שזוהי חגיגת יומה. למדתי לשכב במיטה ולהרגיש את תקתוק הזמן כמרפא – תיק אני יותר בריאה, תק אני יותר יפה… בינתיים, השותפה הדרום-אפריקאית שלי ניצלה את ההזדמנות כדי להוציא אותי מהדירה ולהכניס את החבר שלה. זה לא היה קשה. היא רק סיפרה לבעל הבית שאני בבית משוגעים. אחרי ההלם הראשוני של "איך היא העיזה…?!" התמלאתי תחושת הקלה מדהימה, שאינני צריכה יותר לשלם 500 רנד בכל חודש. בפעם הראשונה בחיי הבנתי על בשרי את משמעות הביטוי "מרבה נכסים מרבה דאגה". הייתי קלה–קלילה. לא היה לי כלום בעולם. לא הייתי צריכה יותר להוציא כסף – לא על דירה ולא על אוכל.
אלוהים פינק אותי בדרכו המיוחדת גם בדרום-אפריקה. זוג חברים אחד נתן לי אוטו במתנה – מאזדה121 בצבע ירוק בקבוק, שקראתי לה מזי, והייתי נוסעת איתה לפרטוריה לזוג ישראלים אחר, חברים טובים מגניבים, שומעת בוב מארלי ונהנית עד הגג. הכרתי ישראלי עשיר כקורח, שאהב תותים חתוכים בסוכר, והיה כנראה מסומם על דברים שלא הכרתי. גם הוא נתן לי את הרכב שלו מידי פעם, והייתי שוחה אצלו בבריכה ובכל זאת לא נותנת לו לשכב איתי. והיה גם איזה דיוויד, גבוה, בלונדיני, עם שיניים רקובות מבירה, שאימא שלי לא התרשמה משמו היהודי, שהיה מאכיל אותי בשר בכמויות שלא יאומנו.
אבל הגבר ב"הא" הידיעה של דרום-אפריקה שלי, היה קרייג. קרייג היה יפיפה כסוס אצילי, עם שיער שחור חלק עד הכתפיים, רזה אבל שרירי, וטיפש כמו נעל. כמו קרש. ממש טיפש. הוא היה מסוגל לחזור על משהו שאמרתי לפני שתי דקות, כאילו שהוא חשב על זה בעצמו בזה הרגע. הוא היה משאיר אותי פעורת פה יותר מפעם אחת ביום. הוא הגיע אלינו מקייפטאון, והתקבל לעבודה בחדר ההעברות. אחרי שבוע שבו כל הבנות הזילו ריר, והסתבר שיש לו איזה חברה איפשהו, יצאנו כולנו לבלות. אני והוא סיימנו את הלילה ביחד ונשארנו יחד שנתיים.
הוא היה מתיישב על הספה בעבודה, מרים אותי בשתי ידיו ומושיב אותי על הזין שלו, וככה מרים ומוריד אותי בלי להתעייף, נאנח וגונח ונהנה… אני עד היום זוכרת את זה, כל פעם שאני נזכרת בקרייג, אני זוכרת את התנוחה הזאת. אלה היו שנתיים מופלאות.
יום אחד ניצלה מזי את העובדה שחניתי בראש גבעה ולא משכתי הנד-ברקס. היא יצאה לתוך הכביש, ירדה בעצמה בירידה הארוכה, ובלי לגעת באף רכב אחר ובלי להרוג אף ילד כושי, התאבדה על גדר של איזה אפריקנר. טוטל לוס. בנוסף לכך, חליתי בצהבת – הפטיטיס טייפ A, בעלת הדירה שלי התאהבה במישהו ורצתה שהוא יעבור לגור אצלה במקומי, ואחי יואב שלח לי מכתב, שפותחים בארץ ערוץ טלוויזיה נוסף ונראה לו שכדאי לי לחזור. הרמתי עיניים לשמיים, ואמרתי, "הבנתי, הבנתי."
וכך הסתיים לו פרק דרום-אפריקה בחיי. עשיתי להם סרטון פרידה מרגש וסוחט דמעות, שבו סגרתי חשבון עם כולם, וחזרתי לחמסין הישראלי.
לקח לי חמש שנים נוספות עד שבאמת קמתי והפסקתי.
אבל כשהפסקתי, זה קרה ביום אחד. הבנתי שזה לא הולך לשום מקום. שאפשר לחיות חיים שלמים ככה. זה נורא משעמם. אמרתי לעצמי "די. נגמר."
"אני לא יודעת מה עוד מחכה לך שם בחוץ, אבל העניין הזה מפריע לזה לקרות. לא איכפת לי מה כן תעשי, תשבי מצידי במיטה ותבהי בחלל האוויר עם הלשון בחוץ. אבל את זה – לא".
היום, עשרים שנה אחרי, אני יודעת שיש רבות כמוני שם בחוץ. היום אני יודעת שאני יכולה לעזור. אם את רוצה לדבר איתי – אנא עשי זאת. המייל שלי לצורך העניין הזה:
sharona@bat-zona.com
אני מתחברת לדברים שכתבת ואני לא הולכת להביא תירוצים.אם כבר החלטתי לכתוב לך אז אציג את הדברים בדיוק כפי שהם.כרגע נכון להיום אני מקיאה רק כשאני "זוללת" הרבה אוכל וזה קורה לי בערך פעם בשבוע.אני מצליחה להחזיק מעמד כשבוע אני מצליחה לאכול מעט ולשמור ואז פתאום כשאני מחליטה לאכול נגיד ביס משניצל אני אוכלת את כל השניצל מוסיפה לזה גם ג'חנון(כי לא אכלתי מלא זמן) ואז אני אוכלת מרק כי נדמה לי שככה יהיה לי קל יותר להקיא…זה עצוב אני מגעילה את עצמי.הדוגמה שנתיי לך היא בעצם מהיום.מבחילה אותי עצם המחשבה שאני יודעת מה הכמות של האוכל שנמצאת בתוכי שלא נדבר על הכבדות שאני מרגישה…אגב העובדה שלא הצלחתי להקיא משנה???
אחותי, היינו בפעם בשבוע, לכמה הגענו היום?
גם אצלי זה היה על קוצו של ביס אם להקיא או לא. כל הזמן השאלה הזו. למעשה הייתי מוסיפה את הביס כדי שיהיה ברור שהולכים להקיא, ואז כבר אפשר הכל.
ספרי לי מה שלומך ונמשיך משם.
אנשים אומרים "נו תפסיקי להקיא מה הבעייה?". מה שהם לא יודעים זה שהסיבוב הזה של אוכל-הקאה זה רעיון שמשתלט עליך במלואו. אין כאן בחירה חופשית. הכוח שדרוש כדי לא להקיא אחרי אכילה כפייתית הוא כמו לוותר על להציל את החיים של הילד שלך. שום דבר לא יעמוד בדרכי.
אפשר להפסיק להיות בולמי. אבל אם זה לא נעשה בזמן הנכון יש מצב ששופכים את התינוק יחד עם המיים. כלומר הבולמיה דבוקה לגוף ולמוח כמו סרטן. אי אפשר להוציא את זה בלי לקחת חלקים ממי שאתה.
לכן צריך קודם כל ליצור את הנפרדות. בראש, בנשמה. לחזק את הצד של מי אני לפני ואחרי ומחוץ לעניין הזה. איך אני בוחרת את עצמי. ואז, ברגע מסויים נרתמים "לעבוד" על הנוסע התשיעי הזה.
כל עוד מול הבולמיה עומד רק הרעיון שבולמיה זה רע – האדם חלש מכדי להתמודד. אבל כאשר מול הבולמיה עומד אדם שיש לו התעסקויות אחרות שמעניינות אותו, משמעות לחיייו, חלומות, עתיד, חברים, אהבה, אמונה בעצמו, אלה הן חלק מהחוזקות שמאפשרות לו לצאת החוצה.
זה לא פשוט להיות יותר חכם מעצמך, להתייחס לעצמך כאל ילד שצריך להסיח את דעתו. רק באהבה זה אפשרי.
כשאני מוכנה אני יכולה להכין את תכנית המילוט. אפשר גם להעזר בסביבה. אבל אני זו שלוקחת את האחריות לידיים. מרצוני החופשי.
נשאלתי כבר כמה שאלות שהייתי רוצה לענות עליהן.
1. האם באמת אפשר לצאת מזה ביום? האם זה כל כך קל?
תשובה:
לא. לא קל ולא ביום. זו התמכרות כמו כל התמכרות אחרת. כמו סמים, כמו עישון, כמו אהבה.
לקח לי 11 שנה להבין את הדינמיקה שלי ולהגיע למקום שאני הנהג ברכב של החיים שלי. מהרגע שלקחתי פיקוד על חיי זה קרה ביום אחד. צריך את התמיכה, את העזרה, את הקבלה והאהבה של אנשים סביבך. אבל בסופו של דבר מי שעושה את העבודה זה הבן אדם עצמו.
2. מה קורה כשההורים "תופסים אותי" וחושבים שאני יכולה להפסיק וכועסים עלי?
תשובה:
בית שהשפה בו היא "תבטיחי לי שתפסיקי" ו"תפסנו אותך מקיאה" צריך לשנות את השפה. לא מדובר במשהו שמישהו עושה כדי להרגיז או כדי למצוא חן בעיני ההורים שלו. שני הצדדים צריכים להרתם למשימה ברגישות רבה מאד מאד. כמו תינוק שלומד ללכת מחדש. כולם באותו צד. יד ביד. באהבה.
3. האם גם בנים?
תשובה:
כן. היום המדיה מודיעה לכולם איך להיראות. מי ששמן הוא לוזר. אין בכלל פתיחות וקבלה לכל מיני סוגים של אנשים. כולנו צריכים להיות אותו דבר. זה הזוי אבל זה המצב. לכן כל מי שהוא לא לפי הטלוויזיה צריך להתחיל לקשור את עצמו בכל מיני דרכים. כמו שהיפניות פעם היו קושרות את הרגליים. (הם כבר הפסיקו לעשות את זה?) בכל אופן כמובן גם בנים נופלים במלכודת התדמית הזאת. כולנו רוצים שיאהבו אותנו, ומאותתים לנו שלא מקבלים אותנו שמנים.
4. מה קורה כשהורים מתביישים שהילד שלהם בולמי?
תשובה:
הורים חושבים שהחיים של הילד שלהם זה שיקוף של החיים שלהם. הם שואלים "מה זה אומר עלי שהילדה שלי…." זה עצוב כי הם לא הכוכבים של הדרמה הזאת. מי שמבקש אהבה זה מישהו אחר. מה שקורה לו קורה לו ולא להם. ואז הילד עושה למשפחה שלו בית ספר באיך לאהוב. איך להיות גאה בילד שלך. תמיד תמיד. על האומץ שלו לחיות בעולם הזה, להתמודד, להרים ראש, להיות הוא עצמו. יש עדיין הורים שמתביישים שהילד שלהם הומו, או שהבת שלהם עדיין לא התחתנה. הזוי. אבל אמיתי. מעמידים לנו תנאים כל הזמן.
5. איפה אפשר לקבל עזרה והאם בכלל צריך להפסיק?
תשובה:
אם להפסיק או לא, איך ומתי, זה ספציפי לכל אדם. כל אחד והסיפור שלו. יש היום מקומות שמטפלים, וגם אני יכולה לעזור. קודם כל לדבר עם הבן אדם. לשמוע אותו. להבין מה קורה. אחרי זה – יש הרבה מה לעשות, ביחד ולחוד, וזה תלוי הכל במה הילדה, אישה, ילד גבר הזה מבקש לעצמו בחיים.