פעם ראשונה שאני מעיזה לכתוב.
אני בת 30 הבולימיה לקחה ממני כמה שנים טובות ואני חייבת להיגמל.
כמה זמן לדעתך לוקח לגוף לחזור לעצמו? המחזור שלי לא מסודר… גם מבחינת המשקל? האם אעלה במשקל?.
בבקשה תעני, זו פעם ראשונה שאני באמת מאמינה לעצמי שאפסיק.
תודה
שלום לך בת שלושים יקרה
לוקח לגוף שבועיים להתרגל לנוזלים.
חשוב לא להכנס לדיאטה אלא לאכול נורמלי ולתת לגוף להתרגל. כי אם מתחילים דפוס חדש של מה חייב להיות – זה רק מעגל חדש של יצירת רגשות אשמה. את מבינה אותי…
העסיקי את עצמך בדברים שאהבת ושכחת שאת אוהבת
אם את יכולה מצאי לך אנשים שיהיו לידך בארוחה וחצי שעה אחריה. זה נחמד אבל לא חובה, אני עשיתי את זה בלי זה.
שימי לב למלכודות. מחשבות שגורמות לך לרצות לחזור לשם. רשמי אותן אם את מעיזה, כי אז תוכלי ממש לראות שהן חוזרות על עצמן ולבסוף תוכלי ממש לחייך כשהן באות.
שימי לב למלכודות 2 – אנשים מסויימים שאת מתחילה להכנס לויברציות כשהם בסביבה, נסי בתקופה הזו להמנע מחברתם, עד שתתחזקי מעט.
מלכודות 3 – מקומות שהיית רגילה להקיא בהם, אל תלכי לשם לבד.
מלכודות 4 – תגידי את…
את לא תשמיני אבל הגוף בשבועיים הראשונים מתנפח קצת בגלל הנוזלים. אז אם יש לך לוקסוס של לא להיות בין אנשים בשבועיים האלה – הרווחת. אם אין לך איך להתחבא שבועיים אז תמציאי כבר רעיון או שתצפצפי צפצוף ארוך שזה מה שהיית צריכה לעשות אי שם בעבר ולעולם לא מאוחר מדי… 🙂
תשכבי על הגב עם רגליים על הקיר זה גם עוזר.
עדכני אותי אם בא לך. וזכרי, אם נפלת מהקיר זה לא אומר שאת צריכה לוותר. פשוט להבין איפה היתה המלכודת …לשים עוד חיץ כדי לשים עליו את הרגל בפעם הבאה.
בהצלחה יקירתי.
זה קצת מצחיק. אני מרגישה שאני ממש נחשפת, כאילו את פה לידי, מחבקת. תודה רבה, זה לא מובן אליו.
הינה עכשיו עברתי ערב שבקלות היה שולח אותי לסופר הקרוב, אבל היום נצחתי. זה ממש מאתגר, כל יום לבחור בחיים מחדש. כמה זמן לקח לך להרגיש שניצחת את זה? אם בכלל. עשית את זה לבד? אצלי אף אחד לא יודע. ממש.
זה מפתיע אבל אחרי שבועיים את כבר מתקמצנת לחזור בך.
אני חושבת שלקח כמה שבועות לקלוט את הקטע, כמה חודשים לקלוט שאני בחוץ, ועוד כמה שנים ללמוד להרים את עצמי בכל מיני דרכים חליפיות. ללמוד להכיר את עצמי..
🙂
עד היום אחרי הצהרים יש לי נפילת אנרגיה, מעין בלבול שלא ברור מי מה ולמה, אבל אנשים לא מי יודע מה שמים לב לזה ואני רואה שכולם קצת עייפים אחר הצהרים אז אולי ככה הם החיים… בלתי מושלמים בעליל…
על כל פנים אני באמת גאה בך על היום. כל פעם זה נצחון, וכל יום. זה להשקות את הצמח החדש ולייבש את הקודם. כל הכבוד!
כעיקרון אני כבר שנתיים בזה , עוד מעט שלוש .. ואני בת 15 (קטנה חח) לאחרונה גיליתי לחברות שלי על זה , ומאז אני בקושי בזה. הבעיה היא שאני שמנתי 12 קילו ואני מתה לחזור לימים שלא הייתי אוכלת כלום או שהייתי מקיאה. עכשיו אני מתה לרזות בערך איזה 17 קילו דחוף!! ובאמת שלא אכפת לי להיות אנורקסית ….. העיקר להיות רזה !
סחתיין עליך ועל החברות שלך.
אני מורידה בפניך את הכובע שהצלחת להפסיק.
זה שאת מתגעגעת לריקנות? לרוזי? זה כבר עניין אחר, אפשר לדון בזה, אבל לפחות את לא מקיאה ולא אנורקסית, עדיין.
עכשיו יש לך בעיה של כל נערה שניה בעולם.
בזמן האחרון אני קולטת סביבי מלא אנשים שעוברים לצמחונות ואפילו טבעונות, ואז הגוף מעכל יותר טוב את האוכל. רעיון שני זה ללכת לרופא סיני! הוא סידר לי תפריט טעים וגדוש וירדתי מלא בלי להתכוון בכלל.
תרצי אתן לך את שמו. הלכתי מטעמי בריאות לא רוזי, אבל קיבלתי שתי ציפורים במכה אחת.
למצוא את שביל הזהב בין מה שיש בעולם לבין מה שמתאים לי, בכל תחום, באהבה, ביצירה, בלימודים, באוכל, באנשים שאני מיודדת איתם, זה הנכון. תמיד. זה השיעור. לגלות את עצמך דרך הבחירות שלך.
תמצאי את המאכלים ואת הכמויות שנכונות לך גם גופנית וגם נפשית, על חלקם תוותרי ועל חלקם רק תורידי מינון. זה רק גיל כזה עכשיו, עוד מעט אולי תגבהי קצת, הגוף הנשי ישתמש אחרת באנרגיה שתתני לו, תני צאנס לעצמך המקורית.
אם תהיי אנורקטית כמה שנים, גם תצטרכי מתי שהוא לטפל בזה ולהגמל מזה, וגם תסבלי ממילא כל יום כל היום. אם תהיי בולמית אותו דבר. בסופו של דבר לא זה ולא זה התשובה הסופית. תצטרכי למצוא תשובה יותר טובה בשביל לחיות סבבה.
שיחקת אותה שהפסקת, תמצאי את האיזון שלך, דרך העצות שלי או של אנשים אחרים, כולם מתמודדים עם אותה שטות של איך אני נראה כי ככה העולם מתנהל היום וכולנו משלמים את המחיר. סחתיין כבר אמרתי?…
כן אני כבר צמחונית.
אבל הבעיה שלי כמו הרוב היא שאם אני מתחילה בדיאטה או משהו ואני אוכלת משהו קטן או קצת יותר ממה שהצבתי לעצמי אני נתקפת ברגשות אשם ואז זה מדרדר….
אני באמת רוצה למצוא את הדרך לאכול ולהיות על 43-45 במשקל
מוכר…
הרגילו אותנו לחשוב שאנחנו לא בסדר
ואנחנו רק מספקות את הסיבה…
לפני שאני מסיקה מסקנות על החיים שלך בואי תני לי רקע. איזה מין בן אדם את, שמחה, דכאונית, האם את מסכימה עם העולם בדרך כלל או יש לך דעות נוגדות על מה שקורה כאן, ממתי את צמחונית והאם זה אידיאולוגי,
האם ההורים שלך סבבה או שיש קצת בעיות, האם יש לך אחים ואחיות?
האם את שותה במשך היום? כמה בערך? סליחה שאני קצת חופרת אבל לא רוצה לזרוק לך תשובה מהמותן בלי להבין אנרגטית מי את.
הייתי ביעבר הלדה. הכי שמחה שש,, כיום אני ימריאה לעולים שאיינ שמחה אבל בפינים אני כבויה.
״העולם״ הזה מקובל עליי ואני מבינה אותו כ״כ , אנשים שחוו,אנשים שחווים.
הצמחונית התחילה כתוצאה ממאכלים שפשט אפשר להוריד מהתפריט ובו זמנית אידיאולוגיה(שוקלת אפילו להפוך לטבעות)
כן ברור יש לי 2 אחים .
אם זה מים אז אני שותה ממש מעט מים, אני לא כל כך אונבת מים, אני חייבת להתחיל לאהוב חח
ילדה יקרה
כאב לי לקרוא את הניסוח "הייתי בעבר הילדה הכי שמחה"..
גם עלי עברו שנים של אומללות ובדידות שגזרתי על עצמי.
סביבי תמיד היו אנשים שאהבו אותי, ולא ראיתי את זה.
הייתי יפה בדרכי המיוחדת ולא ראיתי את זה.
הייתי עסוקה בהשוואות בלתי פוסקות ביני לבין האחרים,
ביני לבין מה שחשבתי שאני צריכהאמורה להיות.
החדשות הטובות הן שאי שם בפנים חיכתה לי הילדה השמחה.
היום יש לי תמונה שלה מעל הראש בחדר עבודה.
היא שם, יקירתי, מחכה לך שתזכרי בה.
וגם אם תמשיכי לבקר את עצמך זה לא יהיה בלתי סביר בחברה שלנו. כמו שאני רואה שזה אופייני מאד לתרבות שלנו, אם במקרה פתחתי טלוויזיה אני רואה איך אנשים מעדיפים סבל ותחרות על פני שיתוף ותמיכה. אני רואה איך מאמינים שיש זכות קיום רק לחלק מהאנשים ולא לכולם. לא יאומן אבל מאמינים לזה. ומכיוון שכוווולם ככה אז בטח אני הבעיה.
אז זהו שלא.
אני די בטוחה שאם הייתי פוגשת אותך במצב רוח טוב הייתי נופלת שדודה בקסמך. ומה שמפריע למצב רוח להיות טוב זה כל המחשבות האלה על מה אני לא בסדר ואיך הייתי צריכה להיות.
ביום שתאמיני שאת נהדרת ברמות גבוהות בדיוק כפי שאת, זה יהיה היום שבו תחושי שוב שמחה אמיתית.
כתבתי לך לפני כמה חודשים… וכלום לא השתנה… אני מנסה, וכבר מיואשת מעצמי… היום הבנתי שחודש הבא אני כבר שנה ככה.. שנה בסבל הזה… שנה לא יודעת מה לעשות עם עצמי…
אני אוכלת ממש הרבה וכמעט כל הזמן ואז מקיאה הכל ואם אני לא מקיאה אני קמה בבוקר עם כאבי בטן נוראיים ובקושי מתפקדת.. היו כמה ימים בחודש וחצי האחרונים שיצא שלא אכלתי כלום כל היום שתיתי קפה כשקמתי לבצפר ומאז לא נגעתי באוכל וכשראיתי אותו כמעט הקאתי… אני לא יודעת מה זה אומר… אני מפחדת.. אני משקרת לכולם.. להורים שלי, לחברים שלי, לחבר שלי, – אף אחד לא מכיר אותי באמת.. אני מרגישה בודדה גם כשאני איתם… אני "מלבישה" את הפרצוף של "הכל בסדר אני ילדה רגילה ושמחה" כל פעם שאני איתם ואז כשאני הולכת לחדר אני מתפרקת… ומבינה שאני לא בסדר שאני חייבת להפסיק.. אבל לא מצליחה…
אני מסתכלת במראה ומרגישה שמנה ומכוערת- וכל פעם שאומרים לי "שמנה" בצחוק כי זה הדיבור של היום (ירידות אחד על השני) אני חוזרת הביתה ואוכלת מלאא או לא אוכלת יום שלם…
אני ממש מפחדת יש לי באופן קבוע כאבי בטן נוראיים שלא נגמרים, סחרחורות, ומידי פעם חולשה עצומה בידיים ודברים נופלים לי.. אני לא יודעת אם זה קשור להקאות שלי או לא… אבל אני ממש מפחדת…
את מתחננת ואני שומעת אותך וכואב לי אבל את גם צריכה לשמוע את עצמך.. את מתחננת ולא שומעת את עצמך..
תזכירי לי בת כמה את ואם את יכולה ללכת לבד לרופא?
אם כן האם את מוכנה לספר לו על כאבי הבטן שלך ועל הבעיה, כי יכול להיות שבאמת את עושה לעצמך ממש נזק.
בכל אני הייתי כמוך, כלפי חוץ הייתי בסדר, אנשים לא ידעו, הייתי חוזרת הבייתה ואוכלת ומקיאה, גם לי נמאס ושנאתי את עצמי והייתי בטוחה שאין לי סיכוי והכל, אבל כאבי בטן לא היו לי. ולכן אני מבקשת שכן תספרי לאמא או למישהו שאת יכולה לסמוך עליו, ותלכי לבדוק את עצמך רפואית. פליז?
ההורים שלי יודעים על הכאבי בטן.. הם לא יודעים למה הם לא סיפרתי להם שאני בולמית ולפי היחסים בנינו אני רוב הסיכויים לא הולכת לספר להם… בדקנו הלכנו לרופאים אבל אני מפחדת לספר להם.. כמה כבר שאלו אותי אם אני מקיאה או יש לי תחושה שאננ צריכה להקיא אבל לא היה לי תאומץ להגיד להם כן אז אמרתי לא…
אני בת 16 וחצי ואני יודעת שאני צריכה לעשות משו אני פשוט מפחד מתביישת וחלשה מידי…
אני מבינה את מה שאת אומרת…
מצאתי את הפורום הזה תוך כדי שחיפשתי מידע על בולמיה… על למה יש לי את הכאבים האלה… ומה אני , מה נסגר איתי, מה לא בדסדר איתי… חיפשתי תשובות.. והאמת שמצאתי כל מיני מאמרים וכתבות ואנשים שרשמו על מה זה בולמיה? איך מגיעים לזה? מה קורה לה? ואיך מתפלים בזה?
אני לא אחת שנפתחת בקלות.. אני נורא ביישנית… וגם את הדברים הכי קטנים אני שומרת לעצמי.. ולכן לקח לי איזה חודש וחצי בערך מאז שמצאתי את הפורום הזה עד שרשמתי לך… הייתי נכנסת כל יום וקוראת את מה שאנשים רשמו לך ואת התגובות שלך לסיפורים הקשים שלהם… עד שיום אחד החלטתי שאני מספרת כי כולם מספרות.. וכי גם ככה את לא יודעת מי אני… והדבר היחיד שאני יכולה לקבל מזה זה עזרה.. אז סיפרתי… באמת שאני רוצה לעשות הכל בשביל להפתר מזה.. בשביל לחזור להיות שוב אני .. בלי כל הכאבים, והחשבונות האישים של אני נראת חרא אני לא אוכל או החיים חרא ואני אוכל כמו חייה ואז יקיא הכל כי די נמאס לי… אבל לצד כל זה אני לא יכולה לשכוח שקשה לי להפתח קשה לי לספר ואני לא יודעת אם נאי יהיה מסוגלת אם יהיה לי מספיק אומץ לעשות את זה…
אלוהים רוצה אותנו אמיצים. הוא יעשה הכל כדי שנעיז לחיות את חיינו.
היום בדיעבד שאני רואה ממה נחלצתי אני מבינה מה הוא רצה ממני. אני רואה כמה זה קשה עד בלתי אפשרי ואני מבינה שעשיתי את הבלתי יאומן.
לכן כשיש לי היום שיחה עם הבוסית שלי והאוטו מתחמם וקר בחוץ – … זה קטן עלי… 🙂 את מבינה?…
אני מאמינה לך שאת ביישנית, ואני גם מאמינה שיש בך אוצר שמבקש לצאת והבולמיה שומרת אותו בפנים.
ככל שהפחד גדול יותר זה סימן שהוא שומר על ארמון גדול יותר. לפעמים מאחורי הפחד יושב האוצר. האוצר שהוא החיים, שאין אוצר גדול מזה ויום אחד תביני.
יום אחד תביני שהפחד הוא וילון חרוזים
ואני מאחלת לך שיהיו לך ילדים ושלווה וחוף ים ושמש ותציירי או תשירי או תשחקי או תנהלי או כל מה שנפשך חפצה בו. מאחלת לך לשלוח יד ארוכה אל התכנית המקורית של חייך ולתפוס בה כדי למשוך את עצמך החוצה מהמוסך…
🙂 אני גרה בהרצליה, ואני מכינה תה משובח. ההזמנה בעינה עומדת.
היי, קוראים לי נעמה, אני בכלל לא שמנה בכלל בכלל לא שמנה. אני רזה, אבל יש לי נטייה להשמנה אני פשוט שומרת.
בזמן האחרון, 'בזמן האחרון' כבר מעל לשנה שאני פשוט נלחמת עם עצמי, פעם אחת נורמלית ופעם פשוט סובלת מבולמוסי אכילה מטורפים!! בזמן האחרון זה פשוט התגבר, כל היום יש לי צורך לאכול, ואין לי שליטה על זה כאילו משהו נכנס בי.
אני כ"כ רוצה להיות רזה, ניסיתי כמה פעמים לשלב תזונה וספורט ופשוט שברתי את זה עם בולמוס רציני!
זה פשוט חלק ממני, אני רוצה להתחיל להקיא למרות שאני מודעת לסיכונים שבזה, אני לא אורה דרך אחרת.
ואם אני יספר על זה לאמא שלי על זה ושאני רוצה ללכת להתייעץ עם תזונאית היא תחשוב שנפלתי על הראש ולא תיקח ברצינות את העניין.
זה מגיעה למצב שאני נכנסת לדכאונות, ואני בוכה המון..מה לעשות? אני חייבת את עזרתך..
אני לא יודעת מה התשובה הנכונה אליך. אני קודם כל שמחה שאת יודעת להגיד שאת לא שמנה, כי רוב הבנות עם בעיית איכלה לפחות חושבות שהן שמנות גם כשהן לא. אז מצבך יחסית טוב.. יכול להיות שאת מהבּרות מזל האלה שאוכלות המון ולא משמינות. יש כאלה. אולי עוד מעט תתחילי להשמין ועולמך יחרב עליך ולא תהיה לך ברירה לדעתך אלא להקיא.
אני חושבת שפסיכולוג סביר יוכל לעזור לך להבין למה את אוכלת, אולי קרה לך משהו בבית, כמו שלי קרה, אולי את כמו כל הדור שלכם פוחדת מהנשיות ומעדיפה להיות נער דק וחסר חמוקיים, אולי את רק משועממת ואולי יש בך עומק וכשרון ענק שעוד לא מצאת דרך לבטא אותו בעולם הזה.
לפעמים השאלה למה היא רק מפריעה לפתרון. אז ננסה רגע לא לחשוב למה אלא נתיחס לזה כמו כל רעיון אחר שבא לך לעשות מידי פעם. למשל אולי בא לך מידי פעם לעשות אמבטית קצף. זה לא אומר שעכשיו כל החיים כל יום תעשי. נסי לבחור לך רק פעם בשבוע לזלילה נחמדה, ותפרגני לך אותה. לפי מה שאני קולטת ממך פעם בשבוע לא תזיז לגוף שלך, אולי אחרי זה תשכבי על המיטה ותנוחי, שזו גם מתנה שאת יכולה לתת לעצמך.
בעוד כמה שנים כבר תהיה לך תשובה להרבה שאלות שכרגע אין לך תשובה עליהם. תהיי יותר חזקה ותעמדי בזכות עצמך. למה שאחרים אומרים ועושים תהיה פחות השפעה עליך ותוכלי להנות מעצמאות ויוזמה ויצירה בחייך.
אם תתחילי להקיא עכשיו את מוותרת על כל אלה.
מקווה שתבחרי לאהוב את עצמך חרף כל מיני שגעונות חולפים או דרכים שאת מגנה על עצמך בהם מדברים יותר גרועים, כמו החיים המעצבנים האלה של גיל ההתבגרות.
מקווה שקצת עזרתי, שולחת לך אהבה ואומץ. הרבה.
הייתה לי בעיה ענקית בעבר , הרגשתי שמנה כל כך , לא יכולתי להכיל את ההעלבות יותר .. החלטתי להקיא ! אבל לא היה לי כנראה מספיק אומץ למרות שאספתי מלא מידע מכל המקורות שיכולתי על בולימיה .. כנראה שלא הבנתי כמה דברים או שפשוט לא הייתי מוכנה , אז החלטתי ללכת על הדרך השנייה .. אנורקסיה והרעבה עצמית . לא אכלתי כמה ימים והרזתי 3 קילו ! והייתי בשמיים ! בנפש הרגשתי חרא אבל פשוט הייתה לי הרגשה טובה , הייתי מרוצה עם עצמי! ואז אמא שלי גילתה על זה ומאז אני לא עושה את זה יותר.. אבל השמנתי הרבה ואני מרגישה כל כך רע עם עצמי, באמת את לא תביני איך אני מרגישה.. אף אחד לא מבין .. אני פשוט מדוכאת , בתכלס .. זה התקופה הכי טובה בחיים שלי זה הדבר היחידי שרע לי איתו ! ואני פשוט מיואשת אני כלכך רוצה להרזות ואני עושה ספורט אני רוקדת 8 שעות בשבוע + שיעורים בבית ולא אני לא אוכלת רגיל, הייתה תקופה כפי שאמרתי שלא אכלתי גלום ורקדתי והרגשתי שאני עומדת להתעלף אבל חזרתי לאכול רגיל בגלל אמא שלי והשמנתי, פשוט תעזרי לי אני מיואשת אני באמת לא יודעת מה לעשות , מצד אחד אני מאכזבת את עצמי עכשיו, כי אני שמנה ואני לא עושה כלום עם זה אבל מצד שני אני יאכזב את המשפחה ואת החברות עם אני ירעיב את עצמי .. אני פשוט לא יכולה יותר!! אני עומדת להשתגע!!!!! בקשה תעזרי לי!!!!!
פעם חברה שלי אמרה לי "את בתשעים אחוז בסדר, הכל מצויין אצלך, ובעשרה אחוז את לא בסדר שזה הבולמיה, אבל העשרה אחוז האלה יותר גדולים מכל התשעים"…
אני יודעת שמתימטית זה לא נכון… אבל הבנתי אותה ואת מבינה אותי.
אז אם את יכולה לבקש מאמא שלך שתבשל לך מאכלים מירקות, אורז ודברים לא משמינים, אז לא תצטרכי לבחור בין להרעיב את עצמך לבין להיות שמנה.
אם ההיפך שלך מלהרעיב את עצמך זה לאכול המון דברים משמינים אז באמת זו בחירה קשה, אבל אם את יכולה לבוק מה מתאים לך לאכול – למשל אם תלכי לרופא סיני או לתזונאית, אז לאורך זמן תוכלי לסגל לעצמך תזונה שמתאימה לך ולא תהיי שמנה ותוכלי להנות לך מהחיים ולחשוב על דברים אחרים.
אני יודעת שהרבה אנשים חיים לפי המשקל שלהם, שמחים ועצובים לפי המספר הזה, אבל אולי את מבינה שלשפוט את עצמך לפי מספר זה אכזרי מאד.
בקשי מאמא שלך ללכת איתך לתזונאית מודרנית, לא השטויות שהאמינו בהם פעם על בשר וחלב. היום יודעים שיש מאכלים שלא מתעכלים טוב ואז התחושה של מלאות היא לא נעימה. תמצאי מה מתאים לך, זה בטח לא הרעבה עצמית והמדליה שאת נותנת לעצמך על זה…
היי אני ממש ממש מבולבלת…
כודם כל אני בת 13 בשנה שעברה היו ילדים שמאוד הציקו לי ירדו עליי על איך שאני נראית ועל איך שאני מתלבשת ופעם אחת שניים מהילדים האלה נגעו לי ברגליים ברחוב וצעקו שמנה מכוערת דבה איך הרגלים שלך זזות וכ'ו…
שם זה היה הקש ששבר את גב הגמר אני לא יכולתי לזוז כמעט לא חהוציא מילה אחת רק רצתי הביתה ישבתי בשירותים ובכיתי…אני חשבצי על זה המון ואז אני הבנצי שוואלה הם צודקים!
שמה קראתי על צומות באינטרנת ולספור קלוריות…רזיתי 6 קילו אבל לא יכולתי לעצור….הייתי מטופלת במרפאת מתבגרים ושנאתי את זה החופש הגדול עצר את זה…
השנה עכשיו אני שוקלת 50 והגובה שלי 1.59
אני חושבת שזה המוןןןן עד שאני לא אגיע למספר 49.7 אני לא ארגע…יש לי אובססייה למשקל….
בנוסף לזה השנה אני התחלתי להקיא בחופשת סוכות הקאתי כל יום כל מה שאכלתי בטיול השנתי שהיה לנו ליומים צמתי לא אכלתע כלום ורזיתי שני קילו אבל מהר מאוד זה עלה /:
אני התחלתי לחתוך…כל פעם שמישהו מעליב אותי אני לא מסוגלת.לבכות.לייד אנשים…זה מביך אותי וגורם לי לצאת חלשה…ואז אני חותכת….למזלי אמא שלי לא ממש רואה ועוד יותר למזלי שאבא שלי איננו…
אבל אני מאוד מבולבלת….כי קרו לי עוד דברים אני ממש לא רוצה לכתוב אותם פה…זה קשה לי מדי…
אני לא יודעת אם זו הפרעת אכילה באמת…או אולי סתם משהו שהוא ממש יעבור אחרי גיל ההתבגרות….או אולי צומי למרות שאני ממש ממש לא צריכה…אני ממש מבולבלת…
כרגע אני נלחמת שלא להקיא אבל יש פעמים שאפילו הגוף שלי לא מוכן שאני אשמור את האוכל….
אין לי מושג מה לעשות…
בבקשה תעזרי לי…
יש פה דברים שהם מסמך אנושי מזעזע. לאן אנשים הגיעו זו בעיה שלהם שהם כאלה חולירות, וחבל כל כך שאת זו שמשלמת את המחיר.
אני לא פסיכולוגית ויכולה רק לכאוב את כאבך. לשבת בשירותים לבכות בגלל החברה, בגלל שאת מאמינה להם שמשהו לא בסדר בך. זה עצוב מאד.
יום אחד תקומי בבוקר ותביני כמה נהדרת את. תביני שאת ממש בסדר ותביני שהם לא.
צריך הרבה אהבה כדי לתקן את הזוועות שהחברה מייצרת. הרבה אמונה כדי לגדול ולהבין ולהעביר הלאה אהבה ולא שנאה. תגידי לי איך אני יכולה לעזור לך לאהוב את עצמך, לשכנע אותך שלא את צריכה לשלם את המחיר של הטעות החברתית הזאת שמותר להציק למישהו בגלל שהוא לא רזה. איך אני יכולה לשכנע אותך שאת בסדר והם לא?
היי חניתה כודם כל תודה שענית לי כה מהר היה לי חשוב להןציא את הסיפור הזה מעצמי…
אלווי והיייתי יודעת איך אפשר להבין שהם לא בסדר ואני כן….אבל אין לי מושג איך אני בכלל לא יודעת איך אף פעם לא לקחתי דברים כאלו ברצינות…אבל עכשיו אני סתם אפס שבוכה מכל דבר…מזל שמצאתי את הסכין….
אבל באמת אם היה אפשר לנקות את המוח. לעשות שתיפת מוח ולהעלים את זה מהראש שלי הייתי עושה את זה בהזדמות הראשונה שלי!!
אני פשוט שונאת את עצמי ולצערי אין לי מה לעשות…
יש לך הרבה על הלב, את מוצפת, המוח עובד שעות נוספות. אני שמחה שאת עם היועצת ואני מקווה שהיא יודעת להגיד לך דברים שמחזקים אותך ועושים לך שקט פנימי.
הרעש החברתי, התחרות, ההשוואות, השיפוט, השנאה העצמית, כל השפה הזאת שאת שומעת ומשתמשת בה, כולה מייצרת לך לחץ ובלבול. לו יכולת לנשום עמוק ולדעת שאת בתהליך של צמיחה, שהחיים הם לא מה שכולם חושבים אלא מה שאת תעשי מהם, שיש תקווה ויש שלווה, אז לאט לאט גם הגוף שלך וגם הנשמה שלך ירגעו, וכבר יהיה קל יותר לעזור לך וגם לך לאהוב את עצמך.
הרעש הוא מעגלי וסוגר עליך, השקט הוא אינסופי. את מאמינה שאת יכולה להגיע אליו?
אל השקט..
לא אני לא בטוחה שאני יכולה …
אולי באמת עדיף לוותר?
יכול להיות שזה יהייה הפצרון הנכון?
לוותר?
ואז יהייה לי שקט??
זה משגע אותי כל פעם אני נכשלת מחדש
אני נלחמת לא להקיא – אבל נכשלת…
אני נלחמת לא להגיב – אבל נכשלת…
אני נלחמת לא להזיק לא לחתוך – אבל נכשלת….
זה כזה באסה! אוףףף…
מה אני כבר יכולה לעשות זה הגורל הזה…
כשהייתי בולמית אמרה לי הפסיכולוגית שהבולמיה מצילה אותי מדברים יותר גרועים.
לא הסכמתי איתה אז וגם היום אני לא אבל אולי היא צדקה.
יתכן שבאמת זו דרך שבה את שומרת ומגינה על עצמך.
יום אחד יהיה לך כוח ואת תוכלי להפסיק, ועד אז זה יהיה ככה.
לגבי האיומים שלך בהתאבדות אני מציעה שתתקשרי לער"ן, הם מיומנים בלתת תשובה למצבים כאלה, אני ממש לא.
אני רק יכולה להגיד לך שברגעים הקשים שלי שחשבתי שעדיף לי למות, המחשבה שהצילה אותי זה שעדיין יש שוקולד בעולם. אז אם זו תשובה גם בשבילך אז יופי ואם לא אז צלצלי לער"ן אני די בטוחה שמגיע לך לחיות יותר מאשר לכל המופרעים שפגעו בך.
ממש לא התאבדות!!! ממש ממש לא!! זה שהמצב ככה זה ממש לא אומר שאני צריכה להתאבד…
התכוונתי לוותר במובן של כאילו פשוט להקיא פשות לחתוך…כי ככה זה….
אבל ממש ממש לא התאבדות! אני אפילו לא חושבת על זה.
ואת יודעת מה כן יש תקווה אולי כן יום אחד אני פשוט אצליח ויעיף את זה ממני לכל הרוחות.
תודה.
ולגבי השוקולד אני שונאת מתוקים…
אבל מזל שיש אורז בעולם (;
איך אהבתי לקרוא את תשובתך. כל כך מקסימה את. ממש חייכתי, יכולתי לשמוע את קולך.
את חזקה, יותר ממה שאת יודעת. יום אחד את תקומי ותחליטי, זה לא עניין של "מי יודע", זה ודאי.
תעשי מה שתעשי, ובלבד שתהיה בחמלה על עצמך ולא תכנסי למעגל הזה של האשמה עצמית. אם את מקיאה – תקיאי בכייף, תתפנני על האוכל, תשמחי שאת יכולה להוציא את זה.
ברור שזו התעסקות מפגרת, אבל אז מה?! מי אמר שיש משהו יותר מעניין לעשות. וכמו כל דבר אחר כשימאס לך את תפסיקי. ברגע שתמצאי משהו יותר מעניין לעשות.
זה קורה גם ההיפך, כמו שמפסיקים לעשן יש פתאום המון זמן פנוי. גם פה, אם מפסיקים לאכול ולהקיא מתחילים להכנס לחיים דברים אחרים. אין ואקום בטבע.
שבת שלום ותודה שהרגעת אותי. את מותק!
חניתה ממש תודה לך משמח אותי מאוד.
ואני כבר מכירה את זה כבר כמה זמן זה הולך וחוזר יש תקופות קצרות שאני מפסיקה להקיא כי יש הרבה לימודים או לחץ…וממש טוב שככה!
וואי אני ממש שמחה שיש מי שמבין אותי זה ממש כיף!
וגם אני חושבת שזה יעבור עד שאני יעזור כוחות ואחליט שזהו די עם המשחקים ופשוט להפסיק!ואני יודעת שאצלי זה יקח קצת זמן כי אני מאוד עקשנית…אבל זה יכול גם לשחק לטובתי…אז פשוט נחייה ונראה
כי עכשיו בחופשים אני רגועה יותר גכי לא צריך לצאת מהבית ולדאוג איך אתה נראה והכל ויש לימודים…אז גם אם זה יהייה ככה כל חיי אין מה לעשות ככה זה ואף אחד לא אמר שזה משהו רע….כמובן חוץ מהרופאים המעצבנים ואמא…אבל ככה זה…
וגם כל ה"נזק" שזה עושה לדעתי לא ממש משמעותי כי כשאני התחלתי להרגיש כאבים בגרון הפסקתי לתקופה על שזה נעלם והתחלתי שוב.
אין לי שום רצון להזיק לעצמי רק להגיע למטרה שלי.
תודה רבה עכשיו אני ממש מרגישה שמבינים אותי ושמה שאני עושה עטד הרבה עוברות את זה וזה באיזשהוא מקום משמח אותי.
תודה רבה חניתה.
סליחה אבל אולי את יודעת…
מה בדיוק יש לי?! כי אני באמת לא מבינה זה בעיה לא בעיה?! אולי אפילו צומי…?! אני באמת לא יודעת….ואולי אם אדע אולי אז אצליח לשפר קצת ולפתור את זה רע לי ופשוט נמאס לי! נמאס לי מהחיים האלה נמאס לי מעצמי נמאס לי מהמשפחה שלי נמאס לי מהכל!
אולי בכלל עדיף לוותר וזהו…
וואי ממש ממש סליחה אבל זה פרט חשוב אני בשיחות עם יועצת בית הספר ששומרת על הסוד הזה ביניינו ולא אומרת לאמא שלי.
אפשר להגיד שאני נהנת לשפוך ולספר לה הכל כל מה שאני עושה איך אני מתחמנת את כולם.
כי ככה אני לא צריכה להסתיר אבל לא אוכלת אותה בזה שכולם שואלים ודואגים ומנגסים לי….
וקראתי באינטרנת שאם מדברים על זה זה לא בעייה…..אז אני מבולבלת.ולא יודעת מה קורה וגם לא יודעת אם יש מה לפתור…
אני ממש מבולבלת.שזה מצחיק אותי…
וממש ממש ממש סליחההה על החפירה שלי
אני מתלבטת בעודי כותבת שורות אלו אם בכלל לכתוב…
אני מרגישה שאם אעלה זאת לכתב זו תהיה סוג של הודאה בבעיה.
ובעצם – הרי אני יודעת שיש לי בעיה…
אני בת 38, אמא ל-3 ילדים מדהימים ובתוך מעגל ההקאות מגיל 20, כן, 18 שנה בקירוב.
כמובן בעלת משקל עודף, שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע אילו לא הייתי מקיאה.
אין יום שחולף ללא הקאות, וזה יכול להגיע גם ל 7-8 פעמים, הכל תלוי איפה אני ומי בבית…
לצערי זה זמן מה אני מרגישה שכל נושא ההקאות מכתיב לי את סדר היום, אני מתכננת את צעדי שיהיה לי זמן פנוי להיות לבד בכדי לאכול ולהקיא, המצבים שהגעתי אליהם והמניפולציות שאני מפעילה פשוט מבישים.
כמובן שאף אחד אינו יודע ומודע למצבי, ולכן אינני יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי.
אני מרגישה די אבודה, ובכל זאת – לא בטוחה שאני רוצה לוותר על תחושת השליטה(או שמא עלי לומר התחושה המדומה של השליטה..)
אם הצלחת להגיע עד כאן – יש לך עצה בשבילי?
בולמיה זו מחלה שקשה לצאת ממנה. לכן לא מפתיע ששנים על גבי שנים זה ממשיך. אני שמחה בשבילך שהצלחת בינתיים על הדרך לתקתק שלושה ילדים. יש כאלה שמפסיק להן המחזור בכלל.
אני מניחה שאני יכולה לייעץ לך, אבל בואי ניקח את הדיון לפורום האישי, שם נוכל להעלות דברים קצת יותר אישיים ללא חשש להחשף.
כתבי לי ל atounh@bezeqint.net וניקח את זה משם.
חג שמח בינתיים, לך ולמשפחתך!
אני מקיאה קבוע ואני כבר היתאשפזתי אבל באלי להמשיך ולא להפסיק חברות שלי עכשיו גילו על זה בגלל הבית חולים אבל נמאס לי שהם לא עוזבות אותי אני ככה כבר 3 שנים ואני לא יכולה להפסיק בגלל שבחיים לא ניסיתי כי לא רציתי ההורים שלי שונאים אותי בגלל זה לדעתך אני צריכה להפסיק או להמשיך ???
זה פורום שאינו מיועד למי שנהנית מלהקיא ורוצה להמשיך אלא למי שמעוניינת בחיים אחרים.
תעשי מה שאת רוצה וברגע שתביני שאת לא עושה מה שאת רוצה אלא נעולה בתוך רעיון ששואב אותך – דברי איתי.
אני הרעבתי את עצמי למשך זמן .. החברות שלי גילו את זה והם הכריחו אותי לאכול ארוחה גדולה ותאמת ? לא הייתי רעבה .. אבל אכלתי בכל זאת כי הם ממש דאגו לי אבל שנייה אחרי שסיימתי הרגשתי חרא עם עצמי, הרגשתי שאכלתי יותר מידי ושזה ממש לא טוב שעד שאני מתחילה להרזות אכלתי מלא! ורציתי להקיא אבל לא היה לי אומץ .. מה לעשות? אני עדיין רוצה להמשיך להרעיב את עצמי אבל אני לא יכולה עפ חברות שלי לא נותנות לי
מיה, כשאנחנו משתגעים אנחנו לא חושבים נכון.
את רוצה להרעיב את עצמך ושתינו יודעות שזאת לא דרך טובה. לא לטווח קצר ולא לטווח ארוך.
כל הכבוד לחברות שלך שאת חשובה להן מספיק כדי לעמוד בינך לבין השגעון הזמני שלך. ובעיקר כל הכבוד לך שאת כזאת שהחברות שלה יכולות בכלל לעזור לה.
החיים מלאים דוגמאות של אנשים שברחו מהחברים שלהם למען איזה רעיון שהשתלט להם על השכל.
כנראה שמשהו בך חכם מספיק כדי לדעת מתי את מקבלת עצה טובה.
חפשי בתוכך את הקול הזה שאומר לך שאת לא מספיק טובה כפי שאת, ותגידי לו שהחברות שלך לא חושבות כך. אולי יום אחד גם את תשתכנעי שאת נהדרת. ואז החברות שלך יהיו חפשיות מלדאוג לך כי תוכלי לתמוך ולשמור על עצמך.
ולא צריך לאכול הרבה, ולא צריך להרעיב, יש משהו הגיוני באמצע ואני מאתגרת אותך למצוא את המינון הנכון לבריאות ושמחת החיים שלך.
אני יודעת שצריך באמצע .. אבל עם אני ימשיך לאכול באמצע אז אני לא ירזה אני אפילו ישמין , הרזתי כבר 2 קילו בכמה ימים ואני מאושרת והם פשוט לא מבינות את זה , אין לך אולי עצה להוריד אותם מהגב שלי ? הן לא יצליחו לשכנע אותי להפסיק להרעיב את עצמי.
אני יודעת שאני חופרת ואניי באמת מצטערת אבל יש דברים שאני לא יודעת את הקלוריות שלהם וזה לפעמים לא טוב לטבלה כי זה משאיר משבצות ריקות
נ.ב ממש קשה לי בלי להקיא יש גרך תחלופית לזה? כיאילו לא דרך תחלופית להקאות אלה דרך תחלופית להיגמל…
אני גרה במקום שכל מה שחשוב בו זה היופי , וכן אני שמנה ולא אכלתי כבר יומיים כלום .. אני אוכלת הרבה , ממש הרבה , ממש ממש ממש ממש הרבה מלא וגם לא דברים בריאים ויחסית לכל הבנות עם ההפרעות אכילה אני עוד קטנה אני רק בת 15 , ויש איזה ילד אחד שהוא הכל בשבילי ושמתי לעצמי מטרה שאם אני מגיעה ל60 קילו אני מתחילה להקיא ואז אני ירזה ואני יהיה יפה ואולי הוא סופסוף יבחין בי 🙂 אבל למען האמת אני ממש מפוחדת, אינלי אף אחד שינחם אותי , אני לא מספרת לחברות כדי שלא ישלינו עליי לאמא , בטח לא מספרת להורים הם יהרגו אותי ואינלי אפאחד לחלוק איתו את ההרגשות שלי.
גם ההורים שלי לא הכי רזים .. ניראה לי ירשתי את זה מהם חח ותמיד שההורים שלי ניסו לעשות דיאטות רציניות הצטרפתי אבל תמיד אחרי יום נשברתי ואני מיואשת .. אני אפילו לא יודעת עם אני באמת רוצה להקיא או שאני רק רוצה שמישהו יהיה שם בשבילי ויגיד לי שהכל יהיה בסדר. בבקשה תתני לי כיוון למקום כלשהו כי לאט לאט אני נהיית יותר ויותר מדוכאת
ראשית אני שמחה שכתבת לי, אני מרגישה כמה זה חזק עליך. לצערי אני מקבלת מכתבים בנוסח דומה כל הזמן. את מבטאת היטב את הלולאה המחשבתית של המערכת התרבותית שאת חיה בה. שטופה בשלל רעיונות שאין לך אלא להאמין להם. בואי ננסה לאוורר קצת את המוחלטות של מה שכתבת. נסתכל מבחוץ ומבפנים.
1. את מספרת שאת גרה במקום שכל מה שחשוב בו זה היופי. אני מאמינה לך. זה העולם סביבנו, רדוד, השוואתי, שיפוטי. לא כייף.ואת? האם כל מה שחשוב לך זה היופי?
כי בסופו של דבר העולם הפנימי שלך הוא זה שינחה את חייך, ומה שאת מאמינה זה הכי חשוב.
2. את אומרת שלא אכלת יומיים. לא לאכול זה רק יוצר לחץ בגוף ואז הוא נאחז חזק בכל מה שיש לו. אכילה נורמלית יוצרת רוגע והגוף משחרר לאט את מה שהוא לא משתמש.
מהו אוכל בריא או לא בריא אלה רעיונות שכל הזמן משתנים. בזמני חשבו שחלב זה הדבר הכי בריא בעולם, היום אומרים שזה ממש לא בריא, אני בוחרת לאכול הכל אבל במידה סבירה. לא הכל באותו הרגע. כל כמה שעות אני מנשנשת משהו שאני אוהבת. בריא לי להיות רגועה ושמחה.
3. הילד ששמת לך כמטרה, כמו כל מטרה חיצונית, לא יכול להביא לך אושר אם את לא יודעת להיות מאושרת בכוחות עצמך. זה כמו לקבל מאה במבחן. כמה זמן מחזיק האושר? יומיים? במקרה הטוב, ואז מחפשים משהו חדש לחכות לו בשביל להיות מאושר.
זו לולאה. כשאהיה רזה אהיה מאושרת. כשהוא יאהב אותי אני אהיה מושלמת. כאשר האמת היא שאת יכולה להיות מאושרת או אומללה ממש ברגע זה בלי קשר לאף אחד. אם תרדי על עצמך תהיי אומללה ואם תחייכי אל עצמך תהיי מאושרת. כמו כן לעולם לא אוכל להיות מאושרת עם מישהו שאני צריכה להשתנות כדי שיסתכל עלי. עדיף לי להיות אני עצמי ואז מי שאוהב אותי אוהב באמת אותי ולא איזו השתקפות שלי שאני צריכה עכשיו לתחזק.
4. אני לא מאמינה בדיאטות. זה שוב התעסקות אינסופית באוכל אוכל אוכל אוכל
אני מאמינה שאפשר לאכול כל דבר, במידה, ולא לשפוט את עצמי לפי הסולם החיצוני של התרבות שסביבי, תרבות שיוצרת סבל מטורף ואומרת לך שאתה לא בסדר כפי שאתה. כאילו שכולם צריכים להיראות אותו דבר. כמה משעמם היה עולם כזה. כאילו יש דרך נכונה ודרך לא נכונה להיראות. הזוי כמה אנשים מאמינים בזה, אפילו אני גדלתי ככה. הרגשתי מכוערת ושמנה ולא העזתי לחשוב שמישהו יכול לאהוב אותי.
כמה רחוק מהאמת. אין רחוק יותר מהאמת.
5. האתגר שלך יקירתי למצוא, בתוך כל הרעש החיצוני הזה, את העוצמה הפנימית שלך. את הכשרון, את ההתבוננות, את דעתך האישית על דברים, נושאים שבהם את מרגישה שאת יכולה להתבטא ולהתעניין ולצמוח, כי את עוד קטנה, כמו שאמרת, בת 15, וכל החיים לפניך, להנות מהם בכל גודל שתהיי.
6. את ממש לא לבד, ולא רק אני פה בשבילך אלא הרבה נשים קטנות, ויש גם בנים שהם לא רזים וחיים באותו סרט שאת, עם בנות שלא מסתכלות עליהם.
את עוד תמצאי את האנשים שאת לא צריכה להתאמץ כדי שיאהבו אותך. הם שם, תאמיני לי, מחכים לך לא פחות ממה שאת מחכה להם.
לחברה שלי יש קטע כזה שהיא לא יכולה לאכול הרבה בעיקר עם מסתכלים כי היא מרגישה ששופטים אותה והיא ישר מרגישה שמנה, לדעתי היא מהממת יש לה פנים יפות וחיוך מושלם אבל היא מלאה בוא נאמר את זה ככה , היא שוקלת 57 והיא בת 14 , היא הרעיבה את עצמה לפני מספר ימים לבערך שבוע , 5 ימים ומאוד דאגתי לה , התחילו לה כאבי בטן מפחידים והיא לא הפסיקה לבכות ולצרוח והרגשתי שאני רוצה למות מלראות את הכאב שלה, היא באה אליי אתמול בוכה עם עיינים אדומות ואמרה לי שהיא מתכוונת לדחוף אצבע וניסיתי לשכנע אותה שיש דרכים אחרות ושהיא תתחרט על זה אבל היא אמרה ששום דבר לא ישנה את דעתה למרות שראיתי על פניה שהיא מודאגת , שהיו לה הרבה שאלות , היא ניסתה גם לשאול אותי נגיד , מה קורה אחרי שמקיאים פעם ראשונה ? האם זה כואב לדחוף אצבע ? היא הייתה כלכך מתוסכלת ומדוכאת והיא עברה הרבה בחייה, בגללה באתי לפורום הזה, עשיתי חיפוש מורחב על בולימיה באינטרנט וראיתי את הפורום אז נכנסתי ועכשיו אני מבקשת ממך עזרה, מה להגיד לה? אני יודעת ששום דבר לא ישכנע אותה לא להקיא אבל עם את יכולה בבקשה להגיד לי דברים מנחמים שיוכלו לעזור לי להיות לפחות עם חצי חיוך על הפנים.תודה רבה.
מוזר, אני מספרת לך היה לי היום יום שכולו ענייני מוות 🙁
היתה לוויה של אמא של חבר קרוב, בגשם, וגם הלכתי לקחת דברים מהבית הישן של חמותי ז"ל.
אני מקבלת ממך מכתב כשה היום על מישהי ששתינו יודעות שאין לנו איך לעזור לה. מישהי שיש לה את החיים אבל החברה דפקה אותה כל כך שהיא בטוחה שלא מגיע לה לחיות עד שהיא לא תהיה משהו אחר. גודל אחר. אני מאמינה לך שהיא מקסימה ויפה וכל כך עצוב שזה מה שהחברה שלנו עושה לאנשים. גורמת להם לאבד אמון בעצמם ובחיים שלהם.
הדבר היחידי שאני יכולה להגיד לך שאולי אולי אולי יעודד אותך קצת, זה שאני הייתי בולמית 11 שנה, והיום אני לא. כלומר יש סיכוי שיום אחד, אי שם בעתיד, היא תצא מזה.
ומי יודע, אולי היא תנסה ולא תצליח, ומה שלא תעשו עוד כמה שנים הגוף שלה כבר יהיה אחר. אתן בגיל שהכל משתנה כל הזמן. גם אם היא לא תעשה כלום הגוף שלה יהיה אחר בעוד כמה שנים.
ועוד משהו שאני יכולה לעודד אותך בו זה שאין לנו באמת שליטה על החיים של מישהו אחר, על הגורל שלו. האתגר שלנו זה החיים שלנו. בדוגמה אישית. ברור שאם כל החבורה שלכן מתעניינות בעיקר במראה חיצוני אז גם החברה שלך חלק מזה. אולי אם תמצאו משהו אחר להתעניין בו, משהו שאתן טובות בו, ובחיי אין לי מושג מה כי גם לי לפעמים משעמם טיכו, אז פחות פעמים זה יקרה, ואולי היא תיזכר איזה מקסימה היא ואיזה יכולתית וכמה יפים החיים, בלי קשר לאיך לעזאזל אתה נראה… 🙁
סליחה שטחנתי אולי מחר יהיה לי משהו יותר מצחיק להגיד. בהצלחה לך, אני מבינה ללבך.
קודם כל תקראי את כל מה שעניתי ל"חברה שלך" 🙂 כי זה מה שאני חושבת שקורה לך.
דבר שני אשמח לנסות לעזור לך, אם זה בלהרגיע ואם זה בלנסות למנוע ממך בכלל להכנס לזה. פעם או פעמיים זה לא ממש נחשב בולמיה. זו התנסות. אבל כמו כדור אקסטזי, אחרי שניסית אחד אתה רוצה עוד. ויש הרבה סמים כאלה. לאכול ולהקיא זה כמו סמים. זו התמכרות לכל דבר. ולא בעיה להשיג את הסם הזה, זה מתחת לאף שלנו כוווול הזמן..
להכנס למלחמה עם האוכל זה מאבק אבוד מראש. בסופו של דבר התשובה תהיה למצוא את הכמות והאיכות הנכונה של מזון סבבה שנכנס לך לפה. גם אם עשר שנים עכשיו תקיאי, בסופו של דבר כדי לחיות חיים נורמליןם תצטרכי למצוא את שביל הזהב שמתאים לך, ולאהוב את גופך ולהתרכז במה לעשות איתו ולא באיך הוא נראה…
זה בסוף. החבל לעולמים מסתובב. את יכולה להחליט אם את קופצת פנימה בידיעה שממש לא פשוט לצאת… או לקחת אוויר ולתת לעצמך לחיות, פשוט, לגדול.
דברי איתי.
עם אני לא אוכלת ליד אנשים , אני לא אוכלת כמעט ליד חברות , לא ליד הכיתה , כמעט לא ליד המשפחה , ובטיול השנתי הרעבתי את עצמי כדי לא לצאת שמנה מול השכבה פשוט 4 ימי טיול לא אכלתי כלום . זה נקרא הפרעת אכילה?
מי שמתבייש לאכול יש לו בעיה.
כמובן שזו הבעיה של החברה שהוא נמצא בה, אבל מי שנופל זה מי שמאמין לשמות האלה ומפסיק לנהוג בצורה שפוייה.
אבא שלי היה מסתכל לי לתוך הפה ואומר לי "תראי איך את נראית"..
אני די בטוחה שהיום הוא מתחרט על זה, וגם אני לא מאשימה אותו בכל הבעיה שהיתה לי. אבל למדתי לא לתת לרעיונות להשפיע עלי כל כך, כי כל רעיון שמשתלט על המוח הוא סכנה גדולה לגוף.
אני בת 14 וחצי הגובה שלי זה מטר 60.5 אני שוקלת 58 , אני יודעת שאני שמנה רק רציתי לדעת כמה אני צריכה להרזות ? ואיזה דרך קלה את מציעה לי להרזות (פליז אל תגידי לי דיאטה דברים בריאים והרבה ספורט וכל החרא הזה..אני לא יצליח לעשות את זה וזה סתם יתסכל אותי יותר) אני רוצה לדעת מה עדיף מהדרכים הקלות..(בולימיה אנורקסיה שיטות קצרות ולעניין)
סליחה שגם אותך אני עומדת לאכזב אבל הדרך ה"קצרה" של הבולמיה היא הארוכה במקרה הזה. בולמיה יכולה להמשך 16 ואפילו 20 שנה ויותר.
הכי קצר זה להחליט כמה את רוצה לשקול, לכפול את זה ב35.8 ולספור קלוריות לפי זה. הסבירו לי שכל קילו צריך 35.8 קלוריות ביום כדי לשרוד, כלומר כל השאר יורד כי אין לו דלק.
ברגע שמתחילים לאכול שפוי ומתרגלים לזה, זו הדרך הכי קצרה. להקיא אולי יאפשר לך לאכול ולרזות בו זמנית, ואולי כבר תוך חודש תרדי ותרגישי גדולה מהחיים, אבל אחרי זה את תצטרכי מתי שהוא ללמוד לאכול נכון לך, אלא אם כן את מתכוונת כל החיים להקיא. את המתישהו הזה אני ממליצה לך לעשות עכשיו. זו הדרך הכי קצרה אם את יורדת לסוף דעתי.
אני לא זה ולא זה. אני שומעת ומבינה ומגיבה מהלב.
כמו שאני שומעת את נימת הצדקנות שבקולך.
אינני מתיימרת ואיני גובה כסף, הייתי בולמית והצלחתי להפסיק בכוחות עצמי. אלה התעודות שלי. זה הכל.
מי שיכולה מפסיקה ומי שלא לא. אני רק יכולה לשלוח אהבה ותמיכה ואולי עוד כמה דרכים להסתכל על זה, כי אם יש משהו שתוקע אנשים זו תקיעות על מחשבה אחת.
וברגע שבן אדם מבין שהוא יכול לחשוב גם מחשבות אחרות, זה ההתחלה החוצה, מכל תקיעות.
בהצלחה.
ממיילא אנחנו שומעים רק את מה שאנחנו מוכנים ורוצים לשמוע.
אני יכולה להגיד רק את האמת שלי. לא משקרת פה לאף אחת. משקרים להן מספיק. אומרים להן שהן לא בסדר כפי שהן עכשיו. שעד שהן לא תרזינה אין להן זכות קיום.
רובן בגיל שהחברה זה החיים שלהן. מעטות מאמינות שהן בסדר והחברה חולה.
זאת דעתי. שאנחנו בסדר, והחברה חולה.
לצערי אנחנו משלמות את המחיר.
זה שאלה , בבקשה תענו לי כמה שיותר מהר , אני רוצה להרזות .. אני ילדה שמנה ניסיתי כמה פעמים לעשות דיאטה אבל אינלי מספיק כוח רצון ניסיתי להקיא ולא הצלחתי , אולי בגלל שאין לי אומץ אולי כי אני לא באמת רוצה אני לא יודעת , אבל עם אני יקיא פעם אחד שאני ידחוף אצבע לשקדים, אני יהפוך לבולימית? אני לא יוכל להפסיק להקיא אחרי פעם אחת?
את כותבת שאת ילדה שמנה. יכול להיות שאת רק קצת יותר מלאה מהאנורקטית הכתתית. יכול להיות שהמוח שלך משחק איתך משחק כבר עכשיו. אבל נניח לרגע שאת מעוניינת לתת לגוך שלך הזדמנות להיות במיטבו. בריאה, חזקה, ללא עודף משקל שמכביד עליו.
הדרך הנכונה היא לאכול הכל במידה מועטה יותר ממה שעכשיו. את יכולה להוסיף מאכלים בריאים כמו פירות וירקות, להתנסות באוכל טבעוני, לבשל לעצמך, או לבקש מאמא שתכין לך. תוכלי לראות איזה מאכלים משאירים אותך קלה ומתעכלים יותר בקלות אצלך. מנות קטנות כל כמה שעות. אולי זו הדרך הנכונה לך. לגבי להקיא –
זו דחייה של הקץ, כי מתי שהוא, גם אם תצליחי לרזות כך, מתישהו תצטרכי להפסיק… לא?
ואז תצטרכי לאכול נורמלי. אם תתפסי פיקוד על הענינים כבר עכשיו, אולי תחסכי לעצמך 16 שנה של אוכל הקאה אוכל הקאה אוכל הקאה מתי אוכלים מתי מקיאים מה אכלתי מה הקאתי. תלכי ישר לסוף הטוב. ולא רק שתחסכי לך את השנים הללו, הגוף שלך יתחיל להגיב בקרוב לתזונה שפוייה ונעימה ויגיע בעצמו למשקל הנכון לך. כפי שאלוהים חושב שאת הכי יפה.
וכמובן בו זמנית אם תמצאי לעצמך תחום שמעניין אותך ותתחילי להשקיע בו את עודף האנרגיה שיתפנה לך כשתפסיקי להתעסק באוכל. משם תבוא לך השמחה הגדולה באמת.
אני לא ביקשתי עכשיו הערות על תזונה , לי קשה מאוד ללכת בדרך הקשה(דיאטה) ואני חייבת להרזות , אני סבלתי הרבה בחיים שלי מלא אמרו לי את שמנה תעשי דיאטה תרזי כבר אפילו ההורים שלי אומרים לי, ואני כל כך רוצה להיות יפה ורזה ואני רוצה לדעת עם להקיא זה כל כך נורא כמו שזה נשמע או שזה לא ועם אני עכשיו לשירותים ויקיא , זה יבוא לי בטבעיות ? הקאות אחרי אוכל ? או שאם אני מרצוני ילך אז אני יקיא? אני מתחננת אל תנסו לשכנע אותי פשוט תענו לי בבקשה אני פשוט במצוקה ואני לא יודעת כבר מה לעשות.
מה את רוצה יקירתי? חוץ מזה שאת כועסת עלי שלא עניתי לך מה שרצית לשמוע:
תשתי ארבע כוסות מים, תקפצי קצת במקום שיתערבב.
לכי לשירותים. דחפי אצבע כמה וכמה פעמים עד שזה יתפוס שם ויגרום לך להקיא. ככה כמה פעמים ביום.
שימי לב לשרירי הבטן, את יכולה לכווץ אותם ואז יצא יותר אוכל בכל פעם. בסוף כבר לא צריך את האצבעות. רק המחשבה והכיווץ של הבטן כבר יתנו לך את התוצאה הרצויה.
קחי בחשבון שבפעמים הראשונות כל הפרצוף שלך יראה נפוח כמו אחרי מכות אכזריות, עיניים נפוחות ודומעות וגם צריבה בגרון. אבל אם תאכלי תפוח הריח יעבור, תשטפי פנים ולאט לאט זה ירד. אחרי כמה חודשים כבר לא יהיה אפילו נפוח ותוכלי לצאת מהשירותים ישר לבין האנשים והם לא ישימו לב.
חיים מחורבנים למדי אבל לא תהיי שמנה ואנשים יוכלו להגיד עליך וואו איזה שאפה.
להתראות עוד עשר שנים.
אוקי אני יעשה את זה ,אבל עוד לא הבנתי כמה דברים..
1.אחרי פעם אחת שאני יקיא אחרי ארוחה גדולה , אני יקיא תמיד אחרי ארוחות גדולות?
2.האם אחרי שאני יקיא פעם ראשונה ישימו לב לזה?
3.בשביל מה אני צריכה לשתות כוסות ולקפוץ במקום? מה זה יעשה לי? ומתי לעשות את זה ? אחרי ארוחה?
את לא צריכה לעשות שום דבר מכל זה.
מלכתחילה אל תאכלי ארוחה גדולה.
תאכלי כמה ביסים מכל דבר.
ואז לא תשמיני ולא תצטרכי להקיא.
אני לא מאמינה בדיאטות. אני אוכלת מכל דבר. רק לא כל יום ולא כל היום. כל פעם משהו אחר. ואז הגוף מעכל וזורק את מה שהוא לא משתמש בו.
אם אכלתי פעם אחת קצת יותר מדי אז אחר כך אני נחה מלאכול. הגוף מאזן את עצמו. יש ימים שאני לא מספיקה לאכול כמעט. בחיים לא הייתי מאמינה שזה יקרה לי.
לשם תחתרי ילדה יקרה, מותר לך, קצת מכל דבר, כל פעם משהו אחר.
כי אם תקיאי, זה יהיה רגע שמאד תתחרטי עליו בחייך.
סליחה על החפירות אבל ממש חשוב לי לדעת שאני לא עושה טעות שאני עושה דבר שטוב לי
1. רק אחרי ארוחות ממש גדולות אני יקיא? או שגם עם אני סתם ינשנש משהו אני יקיא ?
2. פעם ראשונה שמקיאים זה כואב? או שלא?
3. תודה רבה שאת עונה לי אני לא יודעת לאן לפנות פשוט אף אחד לא מבין אותי:)
1:לפני כמה זמן כתבתי לך אבל מאז כבר הספקתי להקיא . אני מנסה להפסיק בגלל שזה רק עושה לי רע אני כבר יומיים לא דחפתי מקלות אבל ממש קשה לי רוצה להקיא רק בשביל התחושה של להישתחרר מזה אבל מצד שני אני לא רוצה כי זה רק פוגע בי
2:יש לי ילדה בכיתה שקבעה שזה בשביל תשומת לב אבלל ממש לא אני מנסה לשכנע את כולם שזה כןן אבל ליפעמים היא ממש מגזימה לפעמים היא צוחקת על איך שאני אוכל בבקשה תעזרי לי !!!
את צריכה להפסיק, ומייד. זה לא בריא להיות בולמית .
ותפנימו. צריך להפסיק עם זה, זה פוגע לך ולכול מי שמקיאה בעתיד.
פשוט תפסיקי. ולא, זה לא לצומי ואל תשימי על מה שאחרים אומרים. רק אלה שדואגים לך..
מקווה שזה עזר לך, והבנת עוד משהוא .. חוץ מזה שזה מרזה ..
את פעם הקאת שאת מבינה?
אי אפשר זה משהו שצריך לחיים אחרי שמתחילים אי אפשר להפסיק אני צריכה את המקלות שלי אבל אני מנסה להפסיק אבל זה בילתי אפשרי אני משתגעת בלי ואני אומרת לך שעוד יום אני ישבר זה פשוט לא בשליטתי
קחי מחברת ריקה ויפה.
קחי לך כמה טושים ועט.
העמוד הראשון נשאר ריק לכותרת שעוד אל תכתבי אותה.
אולי יהיה כתוב שם "איך הפסקתי להקיא" אולי לא.
בדף הבא תכתבי למעלה "יום א 2.12.12, מתחת לזה תעשי בבקשה טבלה שהעמודות שלה הן:
שעה, מה אכלתי, כמה קלוריות זה, הקאתי או לא, מה הנסיבות סביבי.
בעמודה האחרונה הזו אני מתכוונת למשל "אמא לא בבית, אני רואה טלוויזיה, עצוב לי" או "הזמינו אותי למקס ברנר עם החברה".
אחרי שבוע נדבר מה לעשות עם זה. קודם כל בואי נראה נקודת פתיחה.
גם אם תשני את דעתך ולא כל כך תרצי להפסיק, נוכל לא ללמוד הרבה דברים מהטבלה הזאת. תוכלי למשל לדעת כמה אנרגיה יש לגוף שלך לתפקוד יומי, אולי זה לא מספיק לו ואת מסכנת אותו, ואולי זה כן מספיק לו ותוכלי אז להנות לך מכל מה שאת מכניסה לפה.
טוק טו מי.
חברה שלי היא גובה 1.60… היא שקלה בהתחלה 52. יכולתי להבין טיפה למה היא התחילה דיאטה אבל זה כבר התפתח למעבר לזה… היא לא אוכלת כלום וכשהיא אוכלת היא מקיאה את האוכל.. זה נקרא בולימית?? בקיצור אני לא יודעת מה לעשות איתה עכשיו היא 47 קג ומאד מרוצה מזה שהיא הרזתה אבל זה ממש מסוכן לה והיא נהיית חולה כל הזמן ועל סף אילפון
עזרה?… תודה רבה
להבין, כמו שהבנת בהתחלה, שאם יש לנו את המחשבה שלהיות שמנמונת זה לא טוב, אז כל האמצעים כשרים…
את יכולה לעודד אותה שהיא מקסימה ונהדרת באלף דברים, ושאוכל זה לא הדבר הכי מעניין בעולם… תמצאו יחד דברים אחרים להתעסק בהם חוץ מאיך אני נראית… אבל זה קל להגיד… אני יודעת…
אם אתן מדברות גלויות את יכולה להראות לה אתרים על בולמיה ואפילו היא יכולה לקרוא פה בפורום את המכתבים הקשים של הבנות. אלה שרק נכנסו לזה ואלה שלא יודעות איך לצאת מזה… אוף זה קשה לצאת מזה…
אז שתקרא קצת ותחשוב מה מצבה, והיא זו שצריכה לעשות עם זה, לא את… בסופו של דבר את יכולה רק לעזור למי שרוצה לעזור לעצמו… אין דרך אחרת. אם תקשי עליה היא תתחבא ממך, זה הכל… 🙁
ואם בא לה לכתוב לי סבבה אשמח.
היי, כל חיי גדלתי כילדה שמנה שתמיד ירדו עליה , בגיל 15 פצחתי בדיאטה בריאה שכוללת גם ספורט וירדתי 14 קילו במס חודשיים! הייתי נראית מעולה קיבלתי כלכך הרבה מחמאות ובין היתר גם כמה הערות על אנשים שמעלים כפול ומכופל חזרה את משקלם..
כיום אני בת 20 שוקלת 54 1.67 אני מוצאת את עצמי כבר חמש שנים בגיהנום הזה של אובססיה לגבי דיאטות ומתחשבנת על כל דבר קטן שאני מכניסה לפה וכשאני אוכלת משהו משמין אני כמובן רצה לשירותים להקיא אותו.. ככה אהיה כל חיי? 24/7 מחשבות על אוכל ועל בטן שטוחה וגוף יפה .. באמת שאין יותר מתוסכלת ממני
מבינה אותך, זה מבאס ברמות.
אני מנחשת שבעוד X זמן זה יהיה מאחוריך
אולי עשר שנים אולי שש עשרה
אולי שנה
יום אחד את תפסיקי להתעסק באוכל ותתחילי לחיות
מתי היום הזה יגיע זה רק אלוהים יודע
אלא אם כן את חזקה מאד מאד ומחליטה לעצור עכשיו.
אז בין עכשיו לאז אני מאחלת לך להיות בחמלה על עצמך. להבין שאין הרבה דרכים להסתדר עם השקר החברתי הזה שיש טובים ויש טובים יותר. בולמיה זה רק אחת מהדרכים להתמודד.
מאחלת לך לאהוב את עצמך ולמצוא לך אנשים שאוהבים אותך כמו שאת. שנונה, חריפה, חכמה, שוקקת חיים שאת.
ולא הפרוייקטים הגדולים הם בהכרח התשובה בחיים כי אם בכל פעם שאת עושה משהו שאת טובה בו או אוהבת לעשות – זה הנצחון. בספירה הכללית אין גדול וקטן בכלל. יש להגיד תודה על החיים שלנו, ומי שיודע לעשות את זה…זה הנצחון….
פעם ראשונה שאני מעיזה לכתוב.
אני בת 30 הבולימיה לקחה ממני כמה שנים טובות ואני חייבת להיגמל.
כמה זמן לדעתך לוקח לגוף לחזור לעצמו? המחזור שלי לא מסודר… גם מבחינת המשקל? האם אעלה במשקל?.
בבקשה תעני, זו פעם ראשונה שאני באמת מאמינה לעצמי שאפסיק.
תודה
שלום לך בת שלושים יקרה
לוקח לגוף שבועיים להתרגל לנוזלים.
חשוב לא להכנס לדיאטה אלא לאכול נורמלי ולתת לגוף להתרגל. כי אם מתחילים דפוס חדש של מה חייב להיות – זה רק מעגל חדש של יצירת רגשות אשמה. את מבינה אותי…
העסיקי את עצמך בדברים שאהבת ושכחת שאת אוהבת
אם את יכולה מצאי לך אנשים שיהיו לידך בארוחה וחצי שעה אחריה. זה נחמד אבל לא חובה, אני עשיתי את זה בלי זה.
שימי לב למלכודות. מחשבות שגורמות לך לרצות לחזור לשם. רשמי אותן אם את מעיזה, כי אז תוכלי ממש לראות שהן חוזרות על עצמן ולבסוף תוכלי ממש לחייך כשהן באות.
שימי לב למלכודות 2 – אנשים מסויימים שאת מתחילה להכנס לויברציות כשהם בסביבה, נסי בתקופה הזו להמנע מחברתם, עד שתתחזקי מעט.
מלכודות 3 – מקומות שהיית רגילה להקיא בהם, אל תלכי לשם לבד.
מלכודות 4 – תגידי את…
את לא תשמיני אבל הגוף בשבועיים הראשונים מתנפח קצת בגלל הנוזלים. אז אם יש לך לוקסוס של לא להיות בין אנשים בשבועיים האלה – הרווחת. אם אין לך איך להתחבא שבועיים אז תמציאי כבר רעיון או שתצפצפי צפצוף ארוך שזה מה שהיית צריכה לעשות אי שם בעבר ולעולם לא מאוחר מדי… 🙂
תשכבי על הגב עם רגליים על הקיר זה גם עוזר.
עדכני אותי אם בא לך. וזכרי, אם נפלת מהקיר זה לא אומר שאת צריכה לוותר. פשוט להבין איפה היתה המלכודת …לשים עוד חיץ כדי לשים עליו את הרגל בפעם הבאה.
בהצלחה יקירתי.
זה קצת מצחיק. אני מרגישה שאני ממש נחשפת, כאילו את פה לידי, מחבקת. תודה רבה, זה לא מובן אליו.
הינה עכשיו עברתי ערב שבקלות היה שולח אותי לסופר הקרוב, אבל היום נצחתי. זה ממש מאתגר, כל יום לבחור בחיים מחדש. כמה זמן לקח לך להרגיש שניצחת את זה? אם בכלל. עשית את זה לבד? אצלי אף אחד לא יודע. ממש.
זה מפתיע אבל אחרי שבועיים את כבר מתקמצנת לחזור בך.
אני חושבת שלקח כמה שבועות לקלוט את הקטע, כמה חודשים לקלוט שאני בחוץ, ועוד כמה שנים ללמוד להרים את עצמי בכל מיני דרכים חליפיות. ללמוד להכיר את עצמי..
🙂
עד היום אחרי הצהרים יש לי נפילת אנרגיה, מעין בלבול שלא ברור מי מה ולמה, אבל אנשים לא מי יודע מה שמים לב לזה ואני רואה שכולם קצת עייפים אחר הצהרים אז אולי ככה הם החיים… בלתי מושלמים בעליל…
על כל פנים אני באמת גאה בך על היום. כל פעם זה נצחון, וכל יום. זה להשקות את הצמח החדש ולייבש את הקודם. כל הכבוד!
הפורום הזה או האתר הזה מה שזה לא יהיה פעיל? חיפשתי כבר שנתיים אתר כזה , הוא פעיל ועדכני?
יש המון בנות, מכל הגילאים, חלקן לא מספרות לאף אחד, חלקן שנים ארוכות חלקן רק מתחילות, חלקן אפשר לעזור חלקן לא.
סוג של באאסה.
הייתי בולמית 11 שנה, הסיפור מסתובב כאן בתחתית הפורום איפשהו,
מה קורה? בת כמה את? כמה פעמים ביום את מקיאה? מי יודע על זה? האם את רוצה להפסיק?
כעיקרון אני כבר שנתיים בזה , עוד מעט שלוש .. ואני בת 15 (קטנה חח) לאחרונה גיליתי לחברות שלי על זה , ומאז אני בקושי בזה. הבעיה היא שאני שמנתי 12 קילו ואני מתה לחזור לימים שלא הייתי אוכלת כלום או שהייתי מקיאה. עכשיו אני מתה לרזות בערך איזה 17 קילו דחוף!! ובאמת שלא אכפת לי להיות אנורקסית ….. העיקר להיות רזה !
סחתיין עליך ועל החברות שלך.
אני מורידה בפניך את הכובע שהצלחת להפסיק.
זה שאת מתגעגעת לריקנות? לרוזי? זה כבר עניין אחר, אפשר לדון בזה, אבל לפחות את לא מקיאה ולא אנורקסית, עדיין.
עכשיו יש לך בעיה של כל נערה שניה בעולם.
בזמן האחרון אני קולטת סביבי מלא אנשים שעוברים לצמחונות ואפילו טבעונות, ואז הגוף מעכל יותר טוב את האוכל. רעיון שני זה ללכת לרופא סיני! הוא סידר לי תפריט טעים וגדוש וירדתי מלא בלי להתכוון בכלל.
תרצי אתן לך את שמו. הלכתי מטעמי בריאות לא רוזי, אבל קיבלתי שתי ציפורים במכה אחת.
למצוא את שביל הזהב בין מה שיש בעולם לבין מה שמתאים לי, בכל תחום, באהבה, ביצירה, בלימודים, באוכל, באנשים שאני מיודדת איתם, זה הנכון. תמיד. זה השיעור. לגלות את עצמך דרך הבחירות שלך.
תמצאי את המאכלים ואת הכמויות שנכונות לך גם גופנית וגם נפשית, על חלקם תוותרי ועל חלקם רק תורידי מינון. זה רק גיל כזה עכשיו, עוד מעט אולי תגבהי קצת, הגוף הנשי ישתמש אחרת באנרגיה שתתני לו, תני צאנס לעצמך המקורית.
אם תהיי אנורקטית כמה שנים, גם תצטרכי מתי שהוא לטפל בזה ולהגמל מזה, וגם תסבלי ממילא כל יום כל היום. אם תהיי בולמית אותו דבר. בסופו של דבר לא זה ולא זה התשובה הסופית. תצטרכי למצוא תשובה יותר טובה בשביל לחיות סבבה.
שיחקת אותה שהפסקת, תמצאי את האיזון שלך, דרך העצות שלי או של אנשים אחרים, כולם מתמודדים עם אותה שטות של איך אני נראה כי ככה העולם מתנהל היום וכולנו משלמים את המחיר. סחתיין כבר אמרתי?…
כן אני כבר צמחונית.
אבל הבעיה שלי כמו הרוב היא שאם אני מתחילה בדיאטה או משהו ואני אוכלת משהו קטן או קצת יותר ממה שהצבתי לעצמי אני נתקפת ברגשות אשם ואז זה מדרדר….
אני באמת רוצה למצוא את הדרך לאכול ולהיות על 43-45 במשקל
מוכר…
הרגילו אותנו לחשוב שאנחנו לא בסדר
ואנחנו רק מספקות את הסיבה…
לפני שאני מסיקה מסקנות על החיים שלך בואי תני לי רקע. איזה מין בן אדם את, שמחה, דכאונית, האם את מסכימה עם העולם בדרך כלל או יש לך דעות נוגדות על מה שקורה כאן, ממתי את צמחונית והאם זה אידיאולוגי,
האם ההורים שלך סבבה או שיש קצת בעיות, האם יש לך אחים ואחיות?
האם את שותה במשך היום? כמה בערך? סליחה שאני קצת חופרת אבל לא רוצה לזרוק לך תשובה מהמותן בלי להבין אנרגטית מי את.
הייתי ביעבר הלדה. הכי שמחה שש,, כיום אני ימריאה לעולים שאיינ שמחה אבל בפינים אני כבויה.
״העולם״ הזה מקובל עליי ואני מבינה אותו כ״כ , אנשים שחוו,אנשים שחווים.
הצמחונית התחילה כתוצאה ממאכלים שפשט אפשר להוריד מהתפריט ובו זמנית אידיאולוגיה(שוקלת אפילו להפוך לטבעות)
כן ברור יש לי 2 אחים .
אם זה מים אז אני שותה ממש מעט מים, אני לא כל כך אונבת מים, אני חייבת להתחיל לאהוב חח
ילדה יקרה
כאב לי לקרוא את הניסוח "הייתי בעבר הילדה הכי שמחה"..
גם עלי עברו שנים של אומללות ובדידות שגזרתי על עצמי.
סביבי תמיד היו אנשים שאהבו אותי, ולא ראיתי את זה.
הייתי יפה בדרכי המיוחדת ולא ראיתי את זה.
הייתי עסוקה בהשוואות בלתי פוסקות ביני לבין האחרים,
ביני לבין מה שחשבתי שאני צריכהאמורה להיות.
החדשות הטובות הן שאי שם בפנים חיכתה לי הילדה השמחה.
היום יש לי תמונה שלה מעל הראש בחדר עבודה.
היא שם, יקירתי, מחכה לך שתזכרי בה.
וגם אם תמשיכי לבקר את עצמך זה לא יהיה בלתי סביר בחברה שלנו. כמו שאני רואה שזה אופייני מאד לתרבות שלנו, אם במקרה פתחתי טלוויזיה אני רואה איך אנשים מעדיפים סבל ותחרות על פני שיתוף ותמיכה. אני רואה איך מאמינים שיש זכות קיום רק לחלק מהאנשים ולא לכולם. לא יאומן אבל מאמינים לזה. ומכיוון שכוווולם ככה אז בטח אני הבעיה.
אז זהו שלא.
אני די בטוחה שאם הייתי פוגשת אותך במצב רוח טוב הייתי נופלת שדודה בקסמך. ומה שמפריע למצב רוח להיות טוב זה כל המחשבות האלה על מה אני לא בסדר ואיך הייתי צריכה להיות.
ביום שתאמיני שאת נהדרת ברמות גבוהות בדיוק כפי שאת, זה יהיה היום שבו תחושי שוב שמחה אמיתית.
כתבתי לך לפני כמה חודשים… וכלום לא השתנה… אני מנסה, וכבר מיואשת מעצמי… היום הבנתי שחודש הבא אני כבר שנה ככה.. שנה בסבל הזה… שנה לא יודעת מה לעשות עם עצמי…
אני אוכלת ממש הרבה וכמעט כל הזמן ואז מקיאה הכל ואם אני לא מקיאה אני קמה בבוקר עם כאבי בטן נוראיים ובקושי מתפקדת.. היו כמה ימים בחודש וחצי האחרונים שיצא שלא אכלתי כלום כל היום שתיתי קפה כשקמתי לבצפר ומאז לא נגעתי באוכל וכשראיתי אותו כמעט הקאתי… אני לא יודעת מה זה אומר… אני מפחדת.. אני משקרת לכולם.. להורים שלי, לחברים שלי, לחבר שלי, – אף אחד לא מכיר אותי באמת.. אני מרגישה בודדה גם כשאני איתם… אני "מלבישה" את הפרצוף של "הכל בסדר אני ילדה רגילה ושמחה" כל פעם שאני איתם ואז כשאני הולכת לחדר אני מתפרקת… ומבינה שאני לא בסדר שאני חייבת להפסיק.. אבל לא מצליחה…
אני מסתכלת במראה ומרגישה שמנה ומכוערת- וכל פעם שאומרים לי "שמנה" בצחוק כי זה הדיבור של היום (ירידות אחד על השני) אני חוזרת הביתה ואוכלת מלאא או לא אוכלת יום שלם…
אני ממש מפחדת יש לי באופן קבוע כאבי בטן נוראיים שלא נגמרים, סחרחורות, ומידי פעם חולשה עצומה בידיים ודברים נופלים לי.. אני לא יודעת אם זה קשור להקאות שלי או לא… אבל אני ממש מפחדת…
בבקשה תעזרי לי אני כבר לא יודעת מה לעשות…
יקרה
את מתחננת ואני שומעת אותך וכואב לי אבל את גם צריכה לשמוע את עצמך.. את מתחננת ולא שומעת את עצמך..
תזכירי לי בת כמה את ואם את יכולה ללכת לבד לרופא?
אם כן האם את מוכנה לספר לו על כאבי הבטן שלך ועל הבעיה, כי יכול להיות שבאמת את עושה לעצמך ממש נזק.
בכל אני הייתי כמוך, כלפי חוץ הייתי בסדר, אנשים לא ידעו, הייתי חוזרת הבייתה ואוכלת ומקיאה, גם לי נמאס ושנאתי את עצמי והייתי בטוחה שאין לי סיכוי והכל, אבל כאבי בטן לא היו לי. ולכן אני מבקשת שכן תספרי לאמא או למישהו שאת יכולה לסמוך עליו, ותלכי לבדוק את עצמך רפואית. פליז?
ההורים שלי יודעים על הכאבי בטן.. הם לא יודעים למה הם לא סיפרתי להם שאני בולמית ולפי היחסים בנינו אני רוב הסיכויים לא הולכת לספר להם… בדקנו הלכנו לרופאים אבל אני מפחדת לספר להם.. כמה כבר שאלו אותי אם אני מקיאה או יש לי תחושה שאננ צריכה להקיא אבל לא היה לי תאומץ להגיד להם כן אז אמרתי לא…
אני בת 16 וחצי ואני יודעת שאני צריכה לעשות משו אני פשוט מפחד מתביישת וחלשה מידי…
אולי אם נשב ונשוחח נוכל יחד לחשוב מה לעשות.
אני לא נוהגת לעשות את זה אבל אני באמת לא חושבת שאם נ נתכתב עכשיו ימים ולילות זה יעזור לך.
אני מבינה את מה שאת אומרת…
מצאתי את הפורום הזה תוך כדי שחיפשתי מידע על בולמיה… על למה יש לי את הכאבים האלה… ומה אני , מה נסגר איתי, מה לא בדסדר איתי… חיפשתי תשובות.. והאמת שמצאתי כל מיני מאמרים וכתבות ואנשים שרשמו על מה זה בולמיה? איך מגיעים לזה? מה קורה לה? ואיך מתפלים בזה?
אני לא אחת שנפתחת בקלות.. אני נורא ביישנית… וגם את הדברים הכי קטנים אני שומרת לעצמי.. ולכן לקח לי איזה חודש וחצי בערך מאז שמצאתי את הפורום הזה עד שרשמתי לך… הייתי נכנסת כל יום וקוראת את מה שאנשים רשמו לך ואת התגובות שלך לסיפורים הקשים שלהם… עד שיום אחד החלטתי שאני מספרת כי כולם מספרות.. וכי גם ככה את לא יודעת מי אני… והדבר היחיד שאני יכולה לקבל מזה זה עזרה.. אז סיפרתי… באמת שאני רוצה לעשות הכל בשביל להפתר מזה.. בשביל לחזור להיות שוב אני .. בלי כל הכאבים, והחשבונות האישים של אני נראת חרא אני לא אוכל או החיים חרא ואני אוכל כמו חייה ואז יקיא הכל כי די נמאס לי… אבל לצד כל זה אני לא יכולה לשכוח שקשה לי להפתח קשה לי לספר ואני לא יודעת אם נאי יהיה מסוגלת אם יהיה לי מספיק אומץ לעשות את זה…
מה את מציעה לעשות?…
נשמה יקרה
אלוהים רוצה אותנו אמיצים. הוא יעשה הכל כדי שנעיז לחיות את חיינו.
היום בדיעבד שאני רואה ממה נחלצתי אני מבינה מה הוא רצה ממני. אני רואה כמה זה קשה עד בלתי אפשרי ואני מבינה שעשיתי את הבלתי יאומן.
לכן כשיש לי היום שיחה עם הבוסית שלי והאוטו מתחמם וקר בחוץ – … זה קטן עלי… 🙂 את מבינה?…
אני מאמינה לך שאת ביישנית, ואני גם מאמינה שיש בך אוצר שמבקש לצאת והבולמיה שומרת אותו בפנים.
ככל שהפחד גדול יותר זה סימן שהוא שומר על ארמון גדול יותר. לפעמים מאחורי הפחד יושב האוצר. האוצר שהוא החיים, שאין אוצר גדול מזה ויום אחד תביני.
יום אחד תביני שהפחד הוא וילון חרוזים
ואני מאחלת לך שיהיו לך ילדים ושלווה וחוף ים ושמש ותציירי או תשירי או תשחקי או תנהלי או כל מה שנפשך חפצה בו. מאחלת לך לשלוח יד ארוכה אל התכנית המקורית של חייך ולתפוס בה כדי למשוך את עצמך החוצה מהמוסך…
🙂 אני גרה בהרצליה, ואני מכינה תה משובח. ההזמנה בעינה עומדת.
היי, קוראים לי נעמה, אני בכלל לא שמנה בכלל בכלל לא שמנה. אני רזה, אבל יש לי נטייה להשמנה אני פשוט שומרת.
בזמן האחרון, 'בזמן האחרון' כבר מעל לשנה שאני פשוט נלחמת עם עצמי, פעם אחת נורמלית ופעם פשוט סובלת מבולמוסי אכילה מטורפים!! בזמן האחרון זה פשוט התגבר, כל היום יש לי צורך לאכול, ואין לי שליטה על זה כאילו משהו נכנס בי.
אני כ"כ רוצה להיות רזה, ניסיתי כמה פעמים לשלב תזונה וספורט ופשוט שברתי את זה עם בולמוס רציני!
זה פשוט חלק ממני, אני רוצה להתחיל להקיא למרות שאני מודעת לסיכונים שבזה, אני לא אורה דרך אחרת.
ואם אני יספר על זה לאמא שלי על זה ושאני רוצה ללכת להתייעץ עם תזונאית היא תחשוב שנפלתי על הראש ולא תיקח ברצינות את העניין.
זה מגיעה למצב שאני נכנסת לדכאונות, ואני בוכה המון..מה לעשות? אני חייבת את עזרתך..
ילדה יקרה
אני לא יודעת מה התשובה הנכונה אליך. אני קודם כל שמחה שאת יודעת להגיד שאת לא שמנה, כי רוב הבנות עם בעיית איכלה לפחות חושבות שהן שמנות גם כשהן לא. אז מצבך יחסית טוב.. יכול להיות שאת מהבּרות מזל האלה שאוכלות המון ולא משמינות. יש כאלה. אולי עוד מעט תתחילי להשמין ועולמך יחרב עליך ולא תהיה לך ברירה לדעתך אלא להקיא.
אני חושבת שפסיכולוג סביר יוכל לעזור לך להבין למה את אוכלת, אולי קרה לך משהו בבית, כמו שלי קרה, אולי את כמו כל הדור שלכם פוחדת מהנשיות ומעדיפה להיות נער דק וחסר חמוקיים, אולי את רק משועממת ואולי יש בך עומק וכשרון ענק שעוד לא מצאת דרך לבטא אותו בעולם הזה.
לפעמים השאלה למה היא רק מפריעה לפתרון. אז ננסה רגע לא לחשוב למה אלא נתיחס לזה כמו כל רעיון אחר שבא לך לעשות מידי פעם. למשל אולי בא לך מידי פעם לעשות אמבטית קצף. זה לא אומר שעכשיו כל החיים כל יום תעשי. נסי לבחור לך רק פעם בשבוע לזלילה נחמדה, ותפרגני לך אותה. לפי מה שאני קולטת ממך פעם בשבוע לא תזיז לגוף שלך, אולי אחרי זה תשכבי על המיטה ותנוחי, שזו גם מתנה שאת יכולה לתת לעצמך.
בעוד כמה שנים כבר תהיה לך תשובה להרבה שאלות שכרגע אין לך תשובה עליהם. תהיי יותר חזקה ותעמדי בזכות עצמך. למה שאחרים אומרים ועושים תהיה פחות השפעה עליך ותוכלי להנות מעצמאות ויוזמה ויצירה בחייך.
אם תתחילי להקיא עכשיו את מוותרת על כל אלה.
מקווה שתבחרי לאהוב את עצמך חרף כל מיני שגעונות חולפים או דרכים שאת מגנה על עצמך בהם מדברים יותר גרועים, כמו החיים המעצבנים האלה של גיל ההתבגרות.
מקווה שקצת עזרתי, שולחת לך אהבה ואומץ. הרבה.
הייתה לי בעיה ענקית בעבר , הרגשתי שמנה כל כך , לא יכולתי להכיל את ההעלבות יותר .. החלטתי להקיא ! אבל לא היה לי כנראה מספיק אומץ למרות שאספתי מלא מידע מכל המקורות שיכולתי על בולימיה .. כנראה שלא הבנתי כמה דברים או שפשוט לא הייתי מוכנה , אז החלטתי ללכת על הדרך השנייה .. אנורקסיה והרעבה עצמית . לא אכלתי כמה ימים והרזתי 3 קילו ! והייתי בשמיים ! בנפש הרגשתי חרא אבל פשוט הייתה לי הרגשה טובה , הייתי מרוצה עם עצמי! ואז אמא שלי גילתה על זה ומאז אני לא עושה את זה יותר.. אבל השמנתי הרבה ואני מרגישה כל כך רע עם עצמי, באמת את לא תביני איך אני מרגישה.. אף אחד לא מבין .. אני פשוט מדוכאת , בתכלס .. זה התקופה הכי טובה בחיים שלי זה הדבר היחידי שרע לי איתו ! ואני פשוט מיואשת אני כלכך רוצה להרזות ואני עושה ספורט אני רוקדת 8 שעות בשבוע + שיעורים בבית ולא אני לא אוכלת רגיל, הייתה תקופה כפי שאמרתי שלא אכלתי גלום ורקדתי והרגשתי שאני עומדת להתעלף אבל חזרתי לאכול רגיל בגלל אמא שלי והשמנתי, פשוט תעזרי לי אני מיואשת אני באמת לא יודעת מה לעשות , מצד אחד אני מאכזבת את עצמי עכשיו, כי אני שמנה ואני לא עושה כלום עם זה אבל מצד שני אני יאכזב את המשפחה ואת החברות עם אני ירעיב את עצמי .. אני פשוט לא יכולה יותר!! אני עומדת להשתגע!!!!! בקשה תעזרי לי!!!!!
יקרה
פעם חברה שלי אמרה לי "את בתשעים אחוז בסדר, הכל מצויין אצלך, ובעשרה אחוז את לא בסדר שזה הבולמיה, אבל העשרה אחוז האלה יותר גדולים מכל התשעים"…
אני יודעת שמתימטית זה לא נכון… אבל הבנתי אותה ואת מבינה אותי.
אז אם את יכולה לבקש מאמא שלך שתבשל לך מאכלים מירקות, אורז ודברים לא משמינים, אז לא תצטרכי לבחור בין להרעיב את עצמך לבין להיות שמנה.
אם ההיפך שלך מלהרעיב את עצמך זה לאכול המון דברים משמינים אז באמת זו בחירה קשה, אבל אם את יכולה לבוק מה מתאים לך לאכול – למשל אם תלכי לרופא סיני או לתזונאית, אז לאורך זמן תוכלי לסגל לעצמך תזונה שמתאימה לך ולא תהיי שמנה ותוכלי להנות לך מהחיים ולחשוב על דברים אחרים.
אני יודעת שהרבה אנשים חיים לפי המשקל שלהם, שמחים ועצובים לפי המספר הזה, אבל אולי את מבינה שלשפוט את עצמך לפי מספר זה אכזרי מאד.
בקשי מאמא שלך ללכת איתך לתזונאית מודרנית, לא השטויות שהאמינו בהם פעם על בשר וחלב. היום יודעים שיש מאכלים שלא מתעכלים טוב ואז התחושה של מלאות היא לא נעימה. תמצאי מה מתאים לך, זה בטח לא הרעבה עצמית והמדליה שאת נותנת לעצמך על זה…
היי אני ממש ממש מבולבלת…
כודם כל אני בת 13 בשנה שעברה היו ילדים שמאוד הציקו לי ירדו עליי על איך שאני נראית ועל איך שאני מתלבשת ופעם אחת שניים מהילדים האלה נגעו לי ברגליים ברחוב וצעקו שמנה מכוערת דבה איך הרגלים שלך זזות וכ'ו…
שם זה היה הקש ששבר את גב הגמר אני לא יכולתי לזוז כמעט לא חהוציא מילה אחת רק רצתי הביתה ישבתי בשירותים ובכיתי…אני חשבצי על זה המון ואז אני הבנצי שוואלה הם צודקים!
שמה קראתי על צומות באינטרנת ולספור קלוריות…רזיתי 6 קילו אבל לא יכולתי לעצור….הייתי מטופלת במרפאת מתבגרים ושנאתי את זה החופש הגדול עצר את זה…
השנה עכשיו אני שוקלת 50 והגובה שלי 1.59
אני חושבת שזה המוןןןן עד שאני לא אגיע למספר 49.7 אני לא ארגע…יש לי אובססייה למשקל….
בנוסף לזה השנה אני התחלתי להקיא בחופשת סוכות הקאתי כל יום כל מה שאכלתי בטיול השנתי שהיה לנו ליומים צמתי לא אכלתע כלום ורזיתי שני קילו אבל מהר מאוד זה עלה /:
אני התחלתי לחתוך…כל פעם שמישהו מעליב אותי אני לא מסוגלת.לבכות.לייד אנשים…זה מביך אותי וגורם לי לצאת חלשה…ואז אני חותכת….למזלי אמא שלי לא ממש רואה ועוד יותר למזלי שאבא שלי איננו…
אבל אני מאוד מבולבלת….כי קרו לי עוד דברים אני ממש לא רוצה לכתוב אותם פה…זה קשה לי מדי…
אני לא יודעת אם זו הפרעת אכילה באמת…או אולי סתם משהו שהוא ממש יעבור אחרי גיל ההתבגרות….או אולי צומי למרות שאני ממש ממש לא צריכה…אני ממש מבולבלת…
כרגע אני נלחמת שלא להקיא אבל יש פעמים שאפילו הגוף שלי לא מוכן שאני אשמור את האוכל….
אין לי מושג מה לעשות…
בבקשה תעזרי לי…
יקרה
יש פה דברים שהם מסמך אנושי מזעזע. לאן אנשים הגיעו זו בעיה שלהם שהם כאלה חולירות, וחבל כל כך שאת זו שמשלמת את המחיר.
אני לא פסיכולוגית ויכולה רק לכאוב את כאבך. לשבת בשירותים לבכות בגלל החברה, בגלל שאת מאמינה להם שמשהו לא בסדר בך. זה עצוב מאד.
יום אחד תקומי בבוקר ותביני כמה נהדרת את. תביני שאת ממש בסדר ותביני שהם לא.
צריך הרבה אהבה כדי לתקן את הזוועות שהחברה מייצרת. הרבה אמונה כדי לגדול ולהבין ולהעביר הלאה אהבה ולא שנאה. תגידי לי איך אני יכולה לעזור לך לאהוב את עצמך, לשכנע אותך שלא את צריכה לשלם את המחיר של הטעות החברתית הזאת שמותר להציק למישהו בגלל שהוא לא רזה. איך אני יכולה לשכנע אותך שאת בסדר והם לא?
היי חניתה כודם כל תודה שענית לי כה מהר היה לי חשוב להןציא את הסיפור הזה מעצמי…
אלווי והיייתי יודעת איך אפשר להבין שהם לא בסדר ואני כן….אבל אין לי מושג איך אני בכלל לא יודעת איך אף פעם לא לקחתי דברים כאלו ברצינות…אבל עכשיו אני סתם אפס שבוכה מכל דבר…מזל שמצאתי את הסכין….
אבל באמת אם היה אפשר לנקות את המוח. לעשות שתיפת מוח ולהעלים את זה מהראש שלי הייתי עושה את זה בהזדמות הראשונה שלי!!
אני פשוט שונאת את עצמי ולצערי אין לי מה לעשות…
מתוקה
יש לך הרבה על הלב, את מוצפת, המוח עובד שעות נוספות. אני שמחה שאת עם היועצת ואני מקווה שהיא יודעת להגיד לך דברים שמחזקים אותך ועושים לך שקט פנימי.
הרעש החברתי, התחרות, ההשוואות, השיפוט, השנאה העצמית, כל השפה הזאת שאת שומעת ומשתמשת בה, כולה מייצרת לך לחץ ובלבול. לו יכולת לנשום עמוק ולדעת שאת בתהליך של צמיחה, שהחיים הם לא מה שכולם חושבים אלא מה שאת תעשי מהם, שיש תקווה ויש שלווה, אז לאט לאט גם הגוף שלך וגם הנשמה שלך ירגעו, וכבר יהיה קל יותר לעזור לך וגם לך לאהוב את עצמך.
הרעש הוא מעגלי וסוגר עליך, השקט הוא אינסופי. את מאמינה שאת יכולה להגיע אליו?
אל השקט..
לא אני לא בטוחה שאני יכולה …
אולי באמת עדיף לוותר?
יכול להיות שזה יהייה הפצרון הנכון?
לוותר?
ואז יהייה לי שקט??
זה משגע אותי כל פעם אני נכשלת מחדש
אני נלחמת לא להקיא – אבל נכשלת…
אני נלחמת לא להגיב – אבל נכשלת…
אני נלחמת לא להזיק לא לחתוך – אבל נכשלת….
זה כזה באסה! אוףףף…
מה אני כבר יכולה לעשות זה הגורל הזה…
כשהייתי בולמית אמרה לי הפסיכולוגית שהבולמיה מצילה אותי מדברים יותר גרועים.
לא הסכמתי איתה אז וגם היום אני לא אבל אולי היא צדקה.
יתכן שבאמת זו דרך שבה את שומרת ומגינה על עצמך.
יום אחד יהיה לך כוח ואת תוכלי להפסיק, ועד אז זה יהיה ככה.
לגבי האיומים שלך בהתאבדות אני מציעה שתתקשרי לער"ן, הם מיומנים בלתת תשובה למצבים כאלה, אני ממש לא.
אני רק יכולה להגיד לך שברגעים הקשים שלי שחשבתי שעדיף לי למות, המחשבה שהצילה אותי זה שעדיין יש שוקולד בעולם. אז אם זו תשובה גם בשבילך אז יופי ואם לא אז צלצלי לער"ן אני די בטוחה שמגיע לך לחיות יותר מאשר לכל המופרעים שפגעו בך.
ממש לא התאבדות!!! ממש ממש לא!! זה שהמצב ככה זה ממש לא אומר שאני צריכה להתאבד…
התכוונתי לוותר במובן של כאילו פשוט להקיא פשות לחתוך…כי ככה זה….
אבל ממש ממש לא התאבדות! אני אפילו לא חושבת על זה.
ואת יודעת מה כן יש תקווה אולי כן יום אחד אני פשוט אצליח ויעיף את זה ממני לכל הרוחות.
תודה.
ולגבי השוקולד אני שונאת מתוקים…
אבל מזל שיש אורז בעולם (;
איך אהבתי לקרוא את תשובתך. כל כך מקסימה את. ממש חייכתי, יכולתי לשמוע את קולך.
את חזקה, יותר ממה שאת יודעת. יום אחד את תקומי ותחליטי, זה לא עניין של "מי יודע", זה ודאי.
תעשי מה שתעשי, ובלבד שתהיה בחמלה על עצמך ולא תכנסי למעגל הזה של האשמה עצמית. אם את מקיאה – תקיאי בכייף, תתפנני על האוכל, תשמחי שאת יכולה להוציא את זה.
ברור שזו התעסקות מפגרת, אבל אז מה?! מי אמר שיש משהו יותר מעניין לעשות. וכמו כל דבר אחר כשימאס לך את תפסיקי. ברגע שתמצאי משהו יותר מעניין לעשות.
זה קורה גם ההיפך, כמו שמפסיקים לעשן יש פתאום המון זמן פנוי. גם פה, אם מפסיקים לאכול ולהקיא מתחילים להכנס לחיים דברים אחרים. אין ואקום בטבע.
שבת שלום ותודה שהרגעת אותי. את מותק!
חניתה ממש תודה לך משמח אותי מאוד.
ואני כבר מכירה את זה כבר כמה זמן זה הולך וחוזר יש תקופות קצרות שאני מפסיקה להקיא כי יש הרבה לימודים או לחץ…וממש טוב שככה!
וואי אני ממש שמחה שיש מי שמבין אותי זה ממש כיף!
וגם אני חושבת שזה יעבור עד שאני יעזור כוחות ואחליט שזהו די עם המשחקים ופשוט להפסיק!ואני יודעת שאצלי זה יקח קצת זמן כי אני מאוד עקשנית…אבל זה יכול גם לשחק לטובתי…אז פשוט נחייה ונראה
כי עכשיו בחופשים אני רגועה יותר גכי לא צריך לצאת מהבית ולדאוג איך אתה נראה והכל ויש לימודים…אז גם אם זה יהייה ככה כל חיי אין מה לעשות ככה זה ואף אחד לא אמר שזה משהו רע….כמובן חוץ מהרופאים המעצבנים ואמא…אבל ככה זה…
וגם כל ה"נזק" שזה עושה לדעתי לא ממש משמעותי כי כשאני התחלתי להרגיש כאבים בגרון הפסקתי לתקופה על שזה נעלם והתחלתי שוב.
אין לי שום רצון להזיק לעצמי רק להגיע למטרה שלי.
תודה רבה עכשיו אני ממש מרגישה שמבינים אותי ושמה שאני עושה עטד הרבה עוברות את זה וזה באיזשהוא מקום משמח אותי.
תודה רבה חניתה.
סליחה אבל אולי את יודעת…
מה בדיוק יש לי?! כי אני באמת לא מבינה זה בעיה לא בעיה?! אולי אפילו צומי…?! אני באמת לא יודעת….ואולי אם אדע אולי אז אצליח לשפר קצת ולפתור את זה רע לי ופשוט נמאס לי! נמאס לי מהחיים האלה נמאס לי מעצמי נמאס לי מהמשפחה שלי נמאס לי מהכל!
אולי בכלל עדיף לוותר וזהו…
וואי ממש ממש סליחה אבל זה פרט חשוב אני בשיחות עם יועצת בית הספר ששומרת על הסוד הזה ביניינו ולא אומרת לאמא שלי.
אפשר להגיד שאני נהנת לשפוך ולספר לה הכל כל מה שאני עושה איך אני מתחמנת את כולם.
כי ככה אני לא צריכה להסתיר אבל לא אוכלת אותה בזה שכולם שואלים ודואגים ומנגסים לי….
וקראתי באינטרנת שאם מדברים על זה זה לא בעייה…..אז אני מבולבלת.ולא יודעת מה קורה וגם לא יודעת אם יש מה לפתור…
אני ממש מבולבלת.שזה מצחיק אותי…
וממש ממש ממש סליחההה על החפירה שלי
חניתה שלום,
אני מתלבטת בעודי כותבת שורות אלו אם בכלל לכתוב…
אני מרגישה שאם אעלה זאת לכתב זו תהיה סוג של הודאה בבעיה.
ובעצם – הרי אני יודעת שיש לי בעיה…
אני בת 38, אמא ל-3 ילדים מדהימים ובתוך מעגל ההקאות מגיל 20, כן, 18 שנה בקירוב.
כמובן בעלת משקל עודף, שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע אילו לא הייתי מקיאה.
אין יום שחולף ללא הקאות, וזה יכול להגיע גם ל 7-8 פעמים, הכל תלוי איפה אני ומי בבית…
לצערי זה זמן מה אני מרגישה שכל נושא ההקאות מכתיב לי את סדר היום, אני מתכננת את צעדי שיהיה לי זמן פנוי להיות לבד בכדי לאכול ולהקיא, המצבים שהגעתי אליהם והמניפולציות שאני מפעילה פשוט מבישים.
כמובן שאף אחד אינו יודע ומודע למצבי, ולכן אינני יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי.
אני מרגישה די אבודה, ובכל זאת – לא בטוחה שאני רוצה לוותר על תחושת השליטה(או שמא עלי לומר התחושה המדומה של השליטה..)
אם הצלחת להגיע עד כאן – יש לך עצה בשבילי?
חברה יקרה
בולמיה זו מחלה שקשה לצאת ממנה. לכן לא מפתיע ששנים על גבי שנים זה ממשיך. אני שמחה בשבילך שהצלחת בינתיים על הדרך לתקתק שלושה ילדים. יש כאלה שמפסיק להן המחזור בכלל.
אני מניחה שאני יכולה לייעץ לך, אבל בואי ניקח את הדיון לפורום האישי, שם נוכל להעלות דברים קצת יותר אישיים ללא חשש להחשף.
כתבי לי ל atounh@bezeqint.net וניקח את זה משם.
חג שמח בינתיים, לך ולמשפחתך!
אני מקיאה קבוע ואני כבר היתאשפזתי אבל באלי להמשיך ולא להפסיק חברות שלי עכשיו גילו על זה בגלל הבית חולים אבל נמאס לי שהם לא עוזבות אותי אני ככה כבר 3 שנים ואני לא יכולה להפסיק בגלל שבחיים לא ניסיתי כי לא רציתי ההורים שלי שונאים אותי בגלל זה לדעתך אני צריכה להפסיק או להמשיך ???
יקרה
זה פורום שאינו מיועד למי שנהנית מלהקיא ורוצה להמשיך אלא למי שמעוניינת בחיים אחרים.
תעשי מה שאת רוצה וברגע שתביני שאת לא עושה מה שאת רוצה אלא נעולה בתוך רעיון ששואב אותך – דברי איתי.
אני הרעבתי את עצמי למשך זמן .. החברות שלי גילו את זה והם הכריחו אותי לאכול ארוחה גדולה ותאמת ? לא הייתי רעבה .. אבל אכלתי בכל זאת כי הם ממש דאגו לי אבל שנייה אחרי שסיימתי הרגשתי חרא עם עצמי, הרגשתי שאכלתי יותר מידי ושזה ממש לא טוב שעד שאני מתחילה להרזות אכלתי מלא! ורציתי להקיא אבל לא היה לי אומץ .. מה לעשות? אני עדיין רוצה להמשיך להרעיב את עצמי אבל אני לא יכולה עפ חברות שלי לא נותנות לי
מיה, כשאנחנו משתגעים אנחנו לא חושבים נכון.
את רוצה להרעיב את עצמך ושתינו יודעות שזאת לא דרך טובה. לא לטווח קצר ולא לטווח ארוך.
כל הכבוד לחברות שלך שאת חשובה להן מספיק כדי לעמוד בינך לבין השגעון הזמני שלך. ובעיקר כל הכבוד לך שאת כזאת שהחברות שלה יכולות בכלל לעזור לה.
החיים מלאים דוגמאות של אנשים שברחו מהחברים שלהם למען איזה רעיון שהשתלט להם על השכל.
כנראה שמשהו בך חכם מספיק כדי לדעת מתי את מקבלת עצה טובה.
חפשי בתוכך את הקול הזה שאומר לך שאת לא מספיק טובה כפי שאת, ותגידי לו שהחברות שלך לא חושבות כך. אולי יום אחד גם את תשתכנעי שאת נהדרת. ואז החברות שלך יהיו חפשיות מלדאוג לך כי תוכלי לתמוך ולשמור על עצמך.
ולא צריך לאכול הרבה, ולא צריך להרעיב, יש משהו הגיוני באמצע ואני מאתגרת אותך למצוא את המינון הנכון לבריאות ושמחת החיים שלך.
אני יודעת שצריך באמצע .. אבל עם אני ימשיך לאכול באמצע אז אני לא ירזה אני אפילו ישמין , הרזתי כבר 2 קילו בכמה ימים ואני מאושרת והם פשוט לא מבינות את זה , אין לך אולי עצה להוריד אותם מהגב שלי ? הן לא יצליחו לשכנע אותי להפסיק להרעיב את עצמי.
אני די בטוחה שאם תמשיכי ככה הן יוותרו עליך בסוף.
אני יודעת שאני חופרת ואניי באמת מצטערת אבל יש דברים שאני לא יודעת את הקלוריות שלהם וזה לפעמים לא טוב לטבלה כי זה משאיר משבצות ריקות
נ.ב ממש קשה לי בלי להקיא יש גרך תחלופית לזה? כיאילו לא דרך תחלופית להקאות אלה דרך תחלופית להיגמל…
תכתבי בגוגל "טבלת קלוריות" ויעלו לך מלא אתרים
טוב תודה <3
בשלב הזה את יכולה להקיא, רק תכתבי את זה, כדי שנראה מה "נשאר" ומה "יוצא". מדובר בשבוע, נסי רק לעקוב אחרי העניינים, בלי לנסות לשנות אותם.
אני גרה במקום שכל מה שחשוב בו זה היופי , וכן אני שמנה ולא אכלתי כבר יומיים כלום .. אני אוכלת הרבה , ממש הרבה , ממש ממש ממש ממש הרבה מלא וגם לא דברים בריאים ויחסית לכל הבנות עם ההפרעות אכילה אני עוד קטנה אני רק בת 15 , ויש איזה ילד אחד שהוא הכל בשבילי ושמתי לעצמי מטרה שאם אני מגיעה ל60 קילו אני מתחילה להקיא ואז אני ירזה ואני יהיה יפה ואולי הוא סופסוף יבחין בי 🙂 אבל למען האמת אני ממש מפוחדת, אינלי אף אחד שינחם אותי , אני לא מספרת לחברות כדי שלא ישלינו עליי לאמא , בטח לא מספרת להורים הם יהרגו אותי ואינלי אפאחד לחלוק איתו את ההרגשות שלי.
גם ההורים שלי לא הכי רזים .. ניראה לי ירשתי את זה מהם חח ותמיד שההורים שלי ניסו לעשות דיאטות רציניות הצטרפתי אבל תמיד אחרי יום נשברתי ואני מיואשת .. אני אפילו לא יודעת עם אני באמת רוצה להקיא או שאני רק רוצה שמישהו יהיה שם בשבילי ויגיד לי שהכל יהיה בסדר. בבקשה תתני לי כיוון למקום כלשהו כי לאט לאט אני נהיית יותר ויותר מדוכאת
ראשית אני שמחה שכתבת לי, אני מרגישה כמה זה חזק עליך. לצערי אני מקבלת מכתבים בנוסח דומה כל הזמן. את מבטאת היטב את הלולאה המחשבתית של המערכת התרבותית שאת חיה בה. שטופה בשלל רעיונות שאין לך אלא להאמין להם. בואי ננסה לאוורר קצת את המוחלטות של מה שכתבת. נסתכל מבחוץ ומבפנים.
1. את מספרת שאת גרה במקום שכל מה שחשוב בו זה היופי. אני מאמינה לך. זה העולם סביבנו, רדוד, השוואתי, שיפוטי. לא כייף.ואת? האם כל מה שחשוב לך זה היופי?
כי בסופו של דבר העולם הפנימי שלך הוא זה שינחה את חייך, ומה שאת מאמינה זה הכי חשוב.
2. את אומרת שלא אכלת יומיים. לא לאכול זה רק יוצר לחץ בגוף ואז הוא נאחז חזק בכל מה שיש לו. אכילה נורמלית יוצרת רוגע והגוף משחרר לאט את מה שהוא לא משתמש.
מהו אוכל בריא או לא בריא אלה רעיונות שכל הזמן משתנים. בזמני חשבו שחלב זה הדבר הכי בריא בעולם, היום אומרים שזה ממש לא בריא, אני בוחרת לאכול הכל אבל במידה סבירה. לא הכל באותו הרגע. כל כמה שעות אני מנשנשת משהו שאני אוהבת. בריא לי להיות רגועה ושמחה.
3. הילד ששמת לך כמטרה, כמו כל מטרה חיצונית, לא יכול להביא לך אושר אם את לא יודעת להיות מאושרת בכוחות עצמך. זה כמו לקבל מאה במבחן. כמה זמן מחזיק האושר? יומיים? במקרה הטוב, ואז מחפשים משהו חדש לחכות לו בשביל להיות מאושר.
זו לולאה. כשאהיה רזה אהיה מאושרת. כשהוא יאהב אותי אני אהיה מושלמת. כאשר האמת היא שאת יכולה להיות מאושרת או אומללה ממש ברגע זה בלי קשר לאף אחד. אם תרדי על עצמך תהיי אומללה ואם תחייכי אל עצמך תהיי מאושרת. כמו כן לעולם לא אוכל להיות מאושרת עם מישהו שאני צריכה להשתנות כדי שיסתכל עלי. עדיף לי להיות אני עצמי ואז מי שאוהב אותי אוהב באמת אותי ולא איזו השתקפות שלי שאני צריכה עכשיו לתחזק.
4. אני לא מאמינה בדיאטות. זה שוב התעסקות אינסופית באוכל אוכל אוכל אוכל
אני מאמינה שאפשר לאכול כל דבר, במידה, ולא לשפוט את עצמי לפי הסולם החיצוני של התרבות שסביבי, תרבות שיוצרת סבל מטורף ואומרת לך שאתה לא בסדר כפי שאתה. כאילו שכולם צריכים להיראות אותו דבר. כמה משעמם היה עולם כזה. כאילו יש דרך נכונה ודרך לא נכונה להיראות. הזוי כמה אנשים מאמינים בזה, אפילו אני גדלתי ככה. הרגשתי מכוערת ושמנה ולא העזתי לחשוב שמישהו יכול לאהוב אותי.
כמה רחוק מהאמת. אין רחוק יותר מהאמת.
5. האתגר שלך יקירתי למצוא, בתוך כל הרעש החיצוני הזה, את העוצמה הפנימית שלך. את הכשרון, את ההתבוננות, את דעתך האישית על דברים, נושאים שבהם את מרגישה שאת יכולה להתבטא ולהתעניין ולצמוח, כי את עוד קטנה, כמו שאמרת, בת 15, וכל החיים לפניך, להנות מהם בכל גודל שתהיי.
6. את ממש לא לבד, ולא רק אני פה בשבילך אלא הרבה נשים קטנות, ויש גם בנים שהם לא רזים וחיים באותו סרט שאת, עם בנות שלא מסתכלות עליהם.
את עוד תמצאי את האנשים שאת לא צריכה להתאמץ כדי שיאהבו אותך. הם שם, תאמיני לי, מחכים לך לא פחות ממה שאת מחכה להם.
אני שמנה וקשה לי לעשות דיאטה
כדי לי להקיא?
לחברה שלי יש קטע כזה שהיא לא יכולה לאכול הרבה בעיקר עם מסתכלים כי היא מרגישה ששופטים אותה והיא ישר מרגישה שמנה, לדעתי היא מהממת יש לה פנים יפות וחיוך מושלם אבל היא מלאה בוא נאמר את זה ככה , היא שוקלת 57 והיא בת 14 , היא הרעיבה את עצמה לפני מספר ימים לבערך שבוע , 5 ימים ומאוד דאגתי לה , התחילו לה כאבי בטן מפחידים והיא לא הפסיקה לבכות ולצרוח והרגשתי שאני רוצה למות מלראות את הכאב שלה, היא באה אליי אתמול בוכה עם עיינים אדומות ואמרה לי שהיא מתכוונת לדחוף אצבע וניסיתי לשכנע אותה שיש דרכים אחרות ושהיא תתחרט על זה אבל היא אמרה ששום דבר לא ישנה את דעתה למרות שראיתי על פניה שהיא מודאגת , שהיו לה הרבה שאלות , היא ניסתה גם לשאול אותי נגיד , מה קורה אחרי שמקיאים פעם ראשונה ? האם זה כואב לדחוף אצבע ? היא הייתה כלכך מתוסכלת ומדוכאת והיא עברה הרבה בחייה, בגללה באתי לפורום הזה, עשיתי חיפוש מורחב על בולימיה באינטרנט וראיתי את הפורום אז נכנסתי ועכשיו אני מבקשת ממך עזרה, מה להגיד לה? אני יודעת ששום דבר לא ישכנע אותה לא להקיא אבל עם את יכולה בבקשה להגיד לי דברים מנחמים שיוכלו לעזור לי להיות לפחות עם חצי חיוך על הפנים.תודה רבה.
מוזר, אני מספרת לך היה לי היום יום שכולו ענייני מוות 🙁
היתה לוויה של אמא של חבר קרוב, בגשם, וגם הלכתי לקחת דברים מהבית הישן של חמותי ז"ל.
אני מקבלת ממך מכתב כשה היום על מישהי ששתינו יודעות שאין לנו איך לעזור לה. מישהי שיש לה את החיים אבל החברה דפקה אותה כל כך שהיא בטוחה שלא מגיע לה לחיות עד שהיא לא תהיה משהו אחר. גודל אחר. אני מאמינה לך שהיא מקסימה ויפה וכל כך עצוב שזה מה שהחברה שלנו עושה לאנשים. גורמת להם לאבד אמון בעצמם ובחיים שלהם.
הדבר היחידי שאני יכולה להגיד לך שאולי אולי אולי יעודד אותך קצת, זה שאני הייתי בולמית 11 שנה, והיום אני לא. כלומר יש סיכוי שיום אחד, אי שם בעתיד, היא תצא מזה.
ומי יודע, אולי היא תנסה ולא תצליח, ומה שלא תעשו עוד כמה שנים הגוף שלה כבר יהיה אחר. אתן בגיל שהכל משתנה כל הזמן. גם אם היא לא תעשה כלום הגוף שלה יהיה אחר בעוד כמה שנים.
ועוד משהו שאני יכולה לעודד אותך בו זה שאין לנו באמת שליטה על החיים של מישהו אחר, על הגורל שלו. האתגר שלנו זה החיים שלנו. בדוגמה אישית. ברור שאם כל החבורה שלכן מתעניינות בעיקר במראה חיצוני אז גם החברה שלך חלק מזה. אולי אם תמצאו משהו אחר להתעניין בו, משהו שאתן טובות בו, ובחיי אין לי מושג מה כי גם לי לפעמים משעמם טיכו, אז פחות פעמים זה יקרה, ואולי היא תיזכר איזה מקסימה היא ואיזה יכולתית וכמה יפים החיים, בלי קשר לאיך לעזאזל אתה נראה… 🙁
סליחה שטחנתי אולי מחר יהיה לי משהו יותר מצחיק להגיד. בהצלחה לך, אני מבינה ללבך.
דיברתי עליי במכתב הקודם , תעזרי לי בבקשה עם את יכולה
יקרה,
קודם כל תקראי את כל מה שעניתי ל"חברה שלך" 🙂 כי זה מה שאני חושבת שקורה לך.
דבר שני אשמח לנסות לעזור לך, אם זה בלהרגיע ואם זה בלנסות למנוע ממך בכלל להכנס לזה. פעם או פעמיים זה לא ממש נחשב בולמיה. זו התנסות. אבל כמו כדור אקסטזי, אחרי שניסית אחד אתה רוצה עוד. ויש הרבה סמים כאלה. לאכול ולהקיא זה כמו סמים. זו התמכרות לכל דבר. ולא בעיה להשיג את הסם הזה, זה מתחת לאף שלנו כוווול הזמן..
להכנס למלחמה עם האוכל זה מאבק אבוד מראש. בסופו של דבר התשובה תהיה למצוא את הכמות והאיכות הנכונה של מזון סבבה שנכנס לך לפה. גם אם עשר שנים עכשיו תקיאי, בסופו של דבר כדי לחיות חיים נורמליןם תצטרכי למצוא את שביל הזהב שמתאים לך, ולאהוב את גופך ולהתרכז במה לעשות איתו ולא באיך הוא נראה…
זה בסוף. החבל לעולמים מסתובב. את יכולה להחליט אם את קופצת פנימה בידיעה שממש לא פשוט לצאת… או לקחת אוויר ולתת לעצמך לחיות, פשוט, לגדול.
דברי איתי.
עם אני לא אוכלת ליד אנשים , אני לא אוכלת כמעט ליד חברות , לא ליד הכיתה , כמעט לא ליד המשפחה , ובטיול השנתי הרעבתי את עצמי כדי לא לצאת שמנה מול השכבה פשוט 4 ימי טיול לא אכלתי כלום . זה נקרא הפרעת אכילה?
ממש עצוב לי לשמוע את זה.
מותר לך לחיות לעזאעזל
מותר לך לחיות כמו כל אחד.
איזה הפרעת אכילה זה נקרא?
זה לא בולימיה ולא אנורקסיה ולא אכילה כפייתית ..
מי שמתבייש לאכול יש לו בעיה.
כמובן שזו הבעיה של החברה שהוא נמצא בה, אבל מי שנופל זה מי שמאמין לשמות האלה ומפסיק לנהוג בצורה שפוייה.
אבא שלי היה מסתכל לי לתוך הפה ואומר לי "תראי איך את נראית"..
אני די בטוחה שהיום הוא מתחרט על זה, וגם אני לא מאשימה אותו בכל הבעיה שהיתה לי. אבל למדתי לא לתת לרעיונות להשפיע עלי כל כך, כי כל רעיון שמשתלט על המוח הוא סכנה גדולה לגוף.
אני בת 14 וחצי הגובה שלי זה מטר 60.5 אני שוקלת 58 , אני יודעת שאני שמנה רק רציתי לדעת כמה אני צריכה להרזות ? ואיזה דרך קלה את מציעה לי להרזות (פליז אל תגידי לי דיאטה דברים בריאים והרבה ספורט וכל החרא הזה..אני לא יצליח לעשות את זה וזה סתם יתסכל אותי יותר) אני רוצה לדעת מה עדיף מהדרכים הקלות..(בולימיה אנורקסיה שיטות קצרות ולעניין)
סליחה שגם אותך אני עומדת לאכזב אבל הדרך ה"קצרה" של הבולמיה היא הארוכה במקרה הזה. בולמיה יכולה להמשך 16 ואפילו 20 שנה ויותר.
הכי קצר זה להחליט כמה את רוצה לשקול, לכפול את זה ב35.8 ולספור קלוריות לפי זה. הסבירו לי שכל קילו צריך 35.8 קלוריות ביום כדי לשרוד, כלומר כל השאר יורד כי אין לו דלק.
ברגע שמתחילים לאכול שפוי ומתרגלים לזה, זו הדרך הכי קצרה. להקיא אולי יאפשר לך לאכול ולרזות בו זמנית, ואולי כבר תוך חודש תרדי ותרגישי גדולה מהחיים, אבל אחרי זה את תצטרכי מתי שהוא ללמוד לאכול נכון לך, אלא אם כן את מתכוונת כל החיים להקיא. את המתישהו הזה אני ממליצה לך לעשות עכשיו. זו הדרך הכי קצרה אם את יורדת לסוף דעתי.
את עוזרת לבנות להיגמל מבולמיה ?
או רק מעודדת להמשיך .. ?
אני לא זה ולא זה. אני שומעת ומבינה ומגיבה מהלב.
כמו שאני שומעת את נימת הצדקנות שבקולך.
אינני מתיימרת ואיני גובה כסף, הייתי בולמית והצלחתי להפסיק בכוחות עצמי. אלה התעודות שלי. זה הכל.
מי שיכולה מפסיקה ומי שלא לא. אני רק יכולה לשלוח אהבה ותמיכה ואולי עוד כמה דרכים להסתכל על זה, כי אם יש משהו שתוקע אנשים זו תקיעות על מחשבה אחת.
וברגע שבן אדם מבין שהוא יכול לחשוב גם מחשבות אחרות, זה ההתחלה החוצה, מכל תקיעות.
בהצלחה.
יש פה בנות שאת נותנת להן עצות, והן לוקחות אותם בדרך שלילית, ולא חיובית..
אז צריך להגיד להם רק דברים חיוביים, ולא לתת רעיונות וזה ..
ממיילא אנחנו שומעים רק את מה שאנחנו מוכנים ורוצים לשמוע.
אני יכולה להגיד רק את האמת שלי. לא משקרת פה לאף אחת. משקרים להן מספיק. אומרים להן שהן לא בסדר כפי שהן עכשיו. שעד שהן לא תרזינה אין להן זכות קיום.
רובן בגיל שהחברה זה החיים שלהן. מעטות מאמינות שהן בסדר והחברה חולה.
זאת דעתי. שאנחנו בסדר, והחברה חולה.
לצערי אנחנו משלמות את המחיר.
זה שאלה , בבקשה תענו לי כמה שיותר מהר , אני רוצה להרזות .. אני ילדה שמנה ניסיתי כמה פעמים לעשות דיאטה אבל אינלי מספיק כוח רצון ניסיתי להקיא ולא הצלחתי , אולי בגלל שאין לי אומץ אולי כי אני לא באמת רוצה אני לא יודעת , אבל עם אני יקיא פעם אחד שאני ידחוף אצבע לשקדים, אני יהפוך לבולימית? אני לא יוכל להפסיק להקיא אחרי פעם אחת?
את כותבת שאת ילדה שמנה. יכול להיות שאת רק קצת יותר מלאה מהאנורקטית הכתתית. יכול להיות שהמוח שלך משחק איתך משחק כבר עכשיו. אבל נניח לרגע שאת מעוניינת לתת לגוך שלך הזדמנות להיות במיטבו. בריאה, חזקה, ללא עודף משקל שמכביד עליו.
הדרך הנכונה היא לאכול הכל במידה מועטה יותר ממה שעכשיו. את יכולה להוסיף מאכלים בריאים כמו פירות וירקות, להתנסות באוכל טבעוני, לבשל לעצמך, או לבקש מאמא שתכין לך. תוכלי לראות איזה מאכלים משאירים אותך קלה ומתעכלים יותר בקלות אצלך. מנות קטנות כל כמה שעות. אולי זו הדרך הנכונה לך. לגבי להקיא –
זו דחייה של הקץ, כי מתי שהוא, גם אם תצליחי לרזות כך, מתישהו תצטרכי להפסיק… לא?
ואז תצטרכי לאכול נורמלי. אם תתפסי פיקוד על הענינים כבר עכשיו, אולי תחסכי לעצמך 16 שנה של אוכל הקאה אוכל הקאה אוכל הקאה מתי אוכלים מתי מקיאים מה אכלתי מה הקאתי. תלכי ישר לסוף הטוב. ולא רק שתחסכי לך את השנים הללו, הגוף שלך יתחיל להגיב בקרוב לתזונה שפוייה ונעימה ויגיע בעצמו למשקל הנכון לך. כפי שאלוהים חושב שאת הכי יפה.
וכמובן בו זמנית אם תמצאי לעצמך תחום שמעניין אותך ותתחילי להשקיע בו את עודף האנרגיה שיתפנה לך כשתפסיקי להתעסק באוכל. משם תבוא לך השמחה הגדולה באמת.
אני לא ביקשתי עכשיו הערות על תזונה , לי קשה מאוד ללכת בדרך הקשה(דיאטה) ואני חייבת להרזות , אני סבלתי הרבה בחיים שלי מלא אמרו לי את שמנה תעשי דיאטה תרזי כבר אפילו ההורים שלי אומרים לי, ואני כל כך רוצה להיות יפה ורזה ואני רוצה לדעת עם להקיא זה כל כך נורא כמו שזה נשמע או שזה לא ועם אני עכשיו לשירותים ויקיא , זה יבוא לי בטבעיות ? הקאות אחרי אוכל ? או שאם אני מרצוני ילך אז אני יקיא? אני מתחננת אל תנסו לשכנע אותי פשוט תענו לי בבקשה אני פשוט במצוקה ואני לא יודעת כבר מה לעשות.
מה את רוצה יקירתי? חוץ מזה שאת כועסת עלי שלא עניתי לך מה שרצית לשמוע:
תשתי ארבע כוסות מים, תקפצי קצת במקום שיתערבב.
לכי לשירותים. דחפי אצבע כמה וכמה פעמים עד שזה יתפוס שם ויגרום לך להקיא. ככה כמה פעמים ביום.
שימי לב לשרירי הבטן, את יכולה לכווץ אותם ואז יצא יותר אוכל בכל פעם. בסוף כבר לא צריך את האצבעות. רק המחשבה והכיווץ של הבטן כבר יתנו לך את התוצאה הרצויה.
קחי בחשבון שבפעמים הראשונות כל הפרצוף שלך יראה נפוח כמו אחרי מכות אכזריות, עיניים נפוחות ודומעות וגם צריבה בגרון. אבל אם תאכלי תפוח הריח יעבור, תשטפי פנים ולאט לאט זה ירד. אחרי כמה חודשים כבר לא יהיה אפילו נפוח ותוכלי לצאת מהשירותים ישר לבין האנשים והם לא ישימו לב.
חיים מחורבנים למדי אבל לא תהיי שמנה ואנשים יוכלו להגיד עליך וואו איזה שאפה.
להתראות עוד עשר שנים.
אוקי אני יעשה את זה ,אבל עוד לא הבנתי כמה דברים..
1.אחרי פעם אחת שאני יקיא אחרי ארוחה גדולה , אני יקיא תמיד אחרי ארוחות גדולות?
2.האם אחרי שאני יקיא פעם ראשונה ישימו לב לזה?
3.בשביל מה אני צריכה לשתות כוסות ולקפוץ במקום? מה זה יעשה לי? ומתי לעשות את זה ? אחרי ארוחה?
את לא צריכה לעשות שום דבר מכל זה.
מלכתחילה אל תאכלי ארוחה גדולה.
תאכלי כמה ביסים מכל דבר.
ואז לא תשמיני ולא תצטרכי להקיא.
אני לא מאמינה בדיאטות. אני אוכלת מכל דבר. רק לא כל יום ולא כל היום. כל פעם משהו אחר. ואז הגוף מעכל וזורק את מה שהוא לא משתמש בו.
אם אכלתי פעם אחת קצת יותר מדי אז אחר כך אני נחה מלאכול. הגוף מאזן את עצמו. יש ימים שאני לא מספיקה לאכול כמעט. בחיים לא הייתי מאמינה שזה יקרה לי.
לשם תחתרי ילדה יקרה, מותר לך, קצת מכל דבר, כל פעם משהו אחר.
כי אם תקיאי, זה יהיה רגע שמאד תתחרטי עליו בחייך.
1. כן אחרי כל ארוחה את תקיאי, זה מה שקורה.
2. אחרי הפעם הראשונה ישימו לב, כן.
3. את לא צריכה, סתם התבדחתי.
4. 🙁
סליחה על החפירות אבל ממש חשוב לי לדעת שאני לא עושה טעות שאני עושה דבר שטוב לי
1. רק אחרי ארוחות ממש גדולות אני יקיא? או שגם עם אני סתם ינשנש משהו אני יקיא ?
2. פעם ראשונה שמקיאים זה כואב? או שלא?
3. תודה רבה שאת עונה לי אני לא יודעת לאן לפנות פשוט אף אחד לא מבין אותי:)
1:לפני כמה זמן כתבתי לך אבל מאז כבר הספקתי להקיא . אני מנסה להפסיק בגלל שזה רק עושה לי רע אני כבר יומיים לא דחפתי מקלות אבל ממש קשה לי רוצה להקיא רק בשביל התחושה של להישתחרר מזה אבל מצד שני אני לא רוצה כי זה רק פוגע בי
2:יש לי ילדה בכיתה שקבעה שזה בשביל תשומת לב אבלל ממש לא אני מנסה לשכנע את כולם שזה כןן אבל ליפעמים היא ממש מגזימה לפעמים היא צוחקת על איך שאני אוכל בבקשה תעזרי לי !!!
את צריכה להפסיק, ומייד. זה לא בריא להיות בולמית .
ותפנימו. צריך להפסיק עם זה, זה פוגע לך ולכול מי שמקיאה בעתיד.
פשוט תפסיקי. ולא, זה לא לצומי ואל תשימי על מה שאחרים אומרים. רק אלה שדואגים לך..
מקווה שזה עזר לך, והבנת עוד משהוא .. חוץ מזה שזה מרזה ..
את פעם הקאת שאת מבינה?
אי אפשר זה משהו שצריך לחיים אחרי שמתחילים אי אפשר להפסיק אני צריכה את המקלות שלי אבל אני מנסה להפסיק אבל זה בילתי אפשרי אני משתגעת בלי ואני אומרת לך שעוד יום אני ישבר זה פשוט לא בשליטתי
קחי מחברת ריקה ויפה.
קחי לך כמה טושים ועט.
העמוד הראשון נשאר ריק לכותרת שעוד אל תכתבי אותה.
אולי יהיה כתוב שם "איך הפסקתי להקיא" אולי לא.
בדף הבא תכתבי למעלה "יום א 2.12.12, מתחת לזה תעשי בבקשה טבלה שהעמודות שלה הן:
שעה, מה אכלתי, כמה קלוריות זה, הקאתי או לא, מה הנסיבות סביבי.
בעמודה האחרונה הזו אני מתכוונת למשל "אמא לא בבית, אני רואה טלוויזיה, עצוב לי" או "הזמינו אותי למקס ברנר עם החברה".
אחרי שבוע נדבר מה לעשות עם זה. קודם כל בואי נראה נקודת פתיחה.
גם אם תשני את דעתך ולא כל כך תרצי להפסיק, נוכל לא ללמוד הרבה דברים מהטבלה הזאת. תוכלי למשל לדעת כמה אנרגיה יש לגוף שלך לתפקוד יומי, אולי זה לא מספיק לו ואת מסכנת אותו, ואולי זה כן מספיק לו ותוכלי אז להנות לך מכל מה שאת מכניסה לפה.
טוק טו מי.
איך אני ידע אם אני פוגעת בעצמי מהטבלה אני לא יודעת להבין את זה לבד…
ברגע שתהיה טבלה תשלחי לי ונעבוד יחד.
תתחילי היום. עכשיו. תזכרי שזה רק לצלם את המצב, את לא צריכה לשנות את המציאות, רק לתפוס אותה על הדפים.
תכתבי גם כוסות תה וקפה סבבה?
טוב
תודה רבה
חברה שלי היא גובה 1.60… היא שקלה בהתחלה 52. יכולתי להבין טיפה למה היא התחילה דיאטה אבל זה כבר התפתח למעבר לזה… היא לא אוכלת כלום וכשהיא אוכלת היא מקיאה את האוכל.. זה נקרא בולימית?? בקיצור אני לא יודעת מה לעשות איתה עכשיו היא 47 קג ומאד מרוצה מזה שהיא הרזתה אבל זה ממש מסוכן לה והיא נהיית חולה כל הזמן ועל סף אילפון
עזרה?… תודה רבה
נ.ב:בנות 13
חברה יקרה
להבין, כמו שהבנת בהתחלה, שאם יש לנו את המחשבה שלהיות שמנמונת זה לא טוב, אז כל האמצעים כשרים…
את יכולה לעודד אותה שהיא מקסימה ונהדרת באלף דברים, ושאוכל זה לא הדבר הכי מעניין בעולם… תמצאו יחד דברים אחרים להתעסק בהם חוץ מאיך אני נראית… אבל זה קל להגיד… אני יודעת…
אם אתן מדברות גלויות את יכולה להראות לה אתרים על בולמיה ואפילו היא יכולה לקרוא פה בפורום את המכתבים הקשים של הבנות. אלה שרק נכנסו לזה ואלה שלא יודעות איך לצאת מזה… אוף זה קשה לצאת מזה…
אז שתקרא קצת ותחשוב מה מצבה, והיא זו שצריכה לעשות עם זה, לא את… בסופו של דבר את יכולה רק לעזור למי שרוצה לעזור לעצמו… אין דרך אחרת. אם תקשי עליה היא תתחבא ממך, זה הכל… 🙁
ואם בא לה לכתוב לי סבבה אשמח.
היי, כל חיי גדלתי כילדה שמנה שתמיד ירדו עליה , בגיל 15 פצחתי בדיאטה בריאה שכוללת גם ספורט וירדתי 14 קילו במס חודשיים! הייתי נראית מעולה קיבלתי כלכך הרבה מחמאות ובין היתר גם כמה הערות על אנשים שמעלים כפול ומכופל חזרה את משקלם..
כיום אני בת 20 שוקלת 54 1.67 אני מוצאת את עצמי כבר חמש שנים בגיהנום הזה של אובססיה לגבי דיאטות ומתחשבנת על כל דבר קטן שאני מכניסה לפה וכשאני אוכלת משהו משמין אני כמובן רצה לשירותים להקיא אותו.. ככה אהיה כל חיי? 24/7 מחשבות על אוכל ועל בטן שטוחה וגוף יפה .. באמת שאין יותר מתוסכלת ממני
מבינה אותך, זה מבאס ברמות.
אני מנחשת שבעוד X זמן זה יהיה מאחוריך
אולי עשר שנים אולי שש עשרה
אולי שנה
יום אחד את תפסיקי להתעסק באוכל ותתחילי לחיות
מתי היום הזה יגיע זה רק אלוהים יודע
אלא אם כן את חזקה מאד מאד ומחליטה לעצור עכשיו.
אז בין עכשיו לאז אני מאחלת לך להיות בחמלה על עצמך. להבין שאין הרבה דרכים להסתדר עם השקר החברתי הזה שיש טובים ויש טובים יותר. בולמיה זה רק אחת מהדרכים להתמודד.
מאחלת לך לאהוב את עצמך ולמצוא לך אנשים שאוהבים אותך כמו שאת. שנונה, חריפה, חכמה, שוקקת חיים שאת.
ולא הפרוייקטים הגדולים הם בהכרח התשובה בחיים כי אם בכל פעם שאת עושה משהו שאת טובה בו או אוהבת לעשות – זה הנצחון. בספירה הכללית אין גדול וקטן בכלל. יש להגיד תודה על החיים שלנו, ומי שיודע לעשות את זה…זה הנצחון….