היי אני נועם בת 18.
אני במעגל הבולמיה כבר עוד מעט שנה
ואף אחד לא יודע חוץ מכמה חברים טובים
רציתי לדעת אם אני עדיין לא ממש רזה בולמית כמו בכל התמונות והסרטונים שאני רואה זה אומר שאני עדיין בסדר?
אני אגיד לך משהו אני מבפנים מרגישה חולה מרגישה שאני לא יכולה יותר לחיות ובמיוחד לא לחיות ככה במעגל הבולמיה הזה.
איך זה הגיוני שאני עדיין לא רזה אבל אני מרגישה שאני עוד שנייה מתפרקת..?
ויש לי עוד שאלה אם אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים
למי אני פונה שיעזור לי, להורים ?
ומה יעשו לי מה יהיו ההשלכות לזה אני פוחדת שיקחו אותי ךבית חולים זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו
תודה רבה מראש
יש לי חוברתספרון בהתהוות שכתבתי לבנות שרוצות לצאת מזה. עדיין מחכה לפרקים של הרופא הסיני שלי כי בא לנו להוסיף לזה, וגם יש עוד כמה דברים שם שרציתי לערוך, אבל אם תרצי אשלח לך יש שם כמה טיפים טובים.
כתבי לי לatounh@bezeqint.net
אשלח לך. אם תספיקי היום יהיה לך מה לקרוא בשבת… ואשמח לפידבק כמובן!
היי חניתה זאת שוב אני… כתבתי פה הרבה…
בראשון לחודש שעבר היה לי שנה! שנה שאני מקיאה, אני כבר בולמית שנה ועוד מעט שנה וחודשיים! זה הורג אותי ונמאס לי! זה הורס לי תחיים! אני רק בת שש עשרה עוד מעט שבע עשרה ואני מותשת מהחיים שלי! תמיד כואב לי, אני אף פעם לא מרוכזת, היחסים ביני לבין ההורים שלי רק יותר גרועים, מילדה מצטיינת בבצפר אני מקבלת רק נכשלים, בזמן האחרון אני לא מצליחה לשבת ללמוד, מצביי רוח שלי משתנים בשניות, ואני חושבת רק על דבר אחד "למה אני כל כך שמנה? למה אני אוכלת כלכך הרבה? אני צריכה להקיא…" אחר כך ישר אני חושת "אני פגומה! יש בי משו מפגר! למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני ככה? די!!" וזה חוזר שוב ושוב ושוב!
אני רוצה להפסיק באמת שנמאס לי בא לי לספר למישו אבל אין לי את האומץ הזה!
כתבת לי פעם שאין לך כבר איך לעזור לי ואולי נפגש ונדבר… את לא יכולה להבין כמה פעמים ישבתי בזמן שיחת נפש עם חברה שפתחה את הלב בפני, או בזמן מבחן חשוב- וחשבתי- למה אני לא עושה את זה?! אני מפגרת! יש מישי שרוצה לעזור ואין לי את האומץ לבוא ובאמת לעשות את זה!
לא אמרי לך אפילו תודה- כשראיתי את ההצעה נלחצתי… אז תודה… תודה מכל הלב זה עשה לי טוב לדעת שיש מישהו שבאמת אכפת לו! אבל אני לא יכולה להפגש איתך עם כל הרצון שיש בי! אני מפחדת מידי…
בבקשה אולי יש לך איזה עצה אחרונה להביא לי כי כבר אין לי מושג מה לעשות יותר… אני מפחדת… קראתי הרבה על הסכנות אני כמעט כל יום קוראת דברים על בולמיות באינטרנט ואני מפחדת…
יקירתי
מה היית אומרת אם הייתי מספרת לך על מישהי שממש שונאת את עצמה. שמדברת לעצמה לא יפה, מעליבה את עצמה וגוערת בעצמה ולמעשה לא מקבלת אהבה לא מעצמה ולא מהוריה, שמאמינה שלא מגיע לה לקבל אהבה כי היא שמנה.
מה היית אומרת שכדאי לי להגיד לה?
הייתי אומרת לה שהיא מפגרת.. שהיא מפגרת כי היא לא אוהבת את עצמה, שהיא מפגרת כי אכפת לה מה חושבים עליה! ומה אכפת לה בכלל איך היא נראת! ההורים שלה מפגרים כי הם לא מנסים להבין את הבת שלהם או לא אוהבים אותה! החברים שלה מפגרים שהם לא תומכים בה! שאנחנו חיים בעולם של מפגרים! ואסור להקשיב לאחרים רק למה שאנחנו חושבים!
הייתי אומרת לה שהיא מזכירה לי את עצמי אבל לא הייתי אומרת לה שלמרות שאני יודעת את כל מה שאמרתי לה אני לא מצליחה ליישם את זה עלי! תמיד שחברות שלי בחרא מצב רוח בכלל אנשים אחרים אני אומרת להם את זה! אבל על עצמי אף פעם לא הצלחתי..
בואי נחליף את המילה מפגרת במילה אנושית
בואי נחליף את הכעס בחמלה
חמלה על כל העולם הרדוף הזה שמאמין לאיזה שטות שגורמת לו סבל.
אני לא מאמינה לרגע שההורים שלך לא אוהבים אותך, אני יכולה להגיד לך שהם בטח מאמינים כמוך שאם תהיי רזה תהיי מאושרת…
כשתהיי אמא תביני כמה קשה לראות את הילד שלך סובל. בכלל זה קשה לראות אנשים סובלים שאי אפשר לעזור להם.
חבר שלי יושב עכשיו במרפסת עם פרצוף חמוץ, מדוכא ואומלל, ולמרות שאני רזה יפה חכמה סקסית ואפילו עם מצב רוח יחסית שפיר וטוב, אין לי איך להזכיר לו שהעולם מקום יפה ושכדאי לו לחייך.
אין לי איך. כמו שלך אין איך להסתכל על עצמך ולהגיד יקרה אני אוהבת אותך, ואני אוהבת את העולם העיוור הזה ואני אפקח עיניים ראשונה בחיים שלי ואחרי או שאחרים יצטרפו או שלא, או שיראו או שלא, או שימשיכו לסבול או שלא.
אני יודעת שאת עצמך בן אדם מפותח מאד רגשית, שאת קוראת אנשים גם כשהם שותקים, אני יודעת שיש בך מתנות חשובות שאלוהים לא סתם הביא אותך לעולם.
כמובן שמטרתו הראשונה שתחייכי ותצחקי על הכל בקול גדול, כי מי לא רוצה שאהוביו יהיו מאושרים…
תתארי לך עולם שבו מגיעה אליך בחורה יפהפה, נהדרת, מצחיקה חלומה של כל נערה והנערה הזאת לא מבינה כמה היא כזו. והיא אומרת לך שהיא לא מספיק טובה ולא מספיק רזה. ומה אם עכשיו נסתכל פנימה ופשוט נבין שהנערה הזאת היא את.
תני לי להסביר לך, הפרעת אכילה לא מגיעה לכל אחת, היא הגיעה אליך כי כל החיים חיפשת משהו ולא ידעת מהו. היא הגיעה כי הנפש שלך התעוררה והרגישה שאת צריכה להתחיל להעריך את עצמך. אני ואת אומנם לא מכירות אבל אם שתינו נפלנו להפרעת אכילה אני מניחה שיש מן המשותף בנינו. ועל כן אני יודעת ואני בטוחה שאם תביטי לתוכך תראי גם את כמה מדהימה את.. כי גם אם את לא דומה לאחרות זה הרי כל היופי. כולנו שונים, השכנה או החברה הכי טובה שלך או הבן זוג שלך לא יותר טובים ממך יקירה, הם פשוט שונים. כשתצאי מנקודת ההנחה הזו תביני שאת פשוט שונה ולכן השנאה העצמית הזו מיותרת.
בכדי להיפתר מהבולמיה או לפחות למתן אותה עליך לנסות דרך שכולה אהבה אך היא קשה מאין כמוהה. נסי להסתכל עמוק לבחור לך חמישה משפטים של דברים שהיית רוצה להשיג לדוגמא אני אומרת לעצמי מדי לילה שאני יפה. לאט לאט את תראי כמה יפה את וגם כולם והרגשתך הכללית תהיה של שלווה במקום חוסר שקט וחוסר יכולת לחיות עם עצמך.
דבר שני ואולי חשוב לא פחות הוא לאכול בארוחות מסודרות מבלי להקיא אותן. את יכולה להחליט על שלוש ארוחות כאשר ארוחת בוקר וערב קלות יותר וארוחות הצהריים הן גדולות יותר בין הארחות ערב והצהריים אכלי פרי .. אם את נופלת. וזה הדבר החשוב ביותר המשיכי במתכונת הארוחות כאילו כלום לא קרה- את בנאדם. הדרך החוצה מבולמיה קשה מאוד אבל אם תתמידי והנפילות יחזקו אותך את תצליחי. אל תאמרי נואש תמיד יש לנו תקווה.
את ההחלטה להפסיק להקיא אני לא יכולה לעשות בשבילך. אבל את יכולה..
בהצלחה אהובה
שוב אני… חח.. כל כמה חודשים אני נכנסת לפה קוראת דברים שאנשים כתבו.. לנסות להתחזק… לנסות להבין משו חדש שעוד לא הצלחתי להבין…
אני רוצה לספר לכך משו שקרה לי.. אני- בת 17- ילדה בכיתה יא- לפני שבועיים בערך הייתה לי בגרות בתיאטרון- שבא היינו צריכים להציג או מונולוג או דיאלוג- זוג חברות שלי בחרו בדיאלוג ממחזה שנקרא "בתאבון" הוא מספר על חבורת נערות בולמיות… והחיים שלהם… לפני כחודשיים כשהתחלנו רק לעבוד על זה הם הראו לי את הבחירה שלהם והתחלתי לבכות כשקראתי את זה והם היו בטוחות שזה פשוט מחזה מרגש.. זה גם מה שענתי להם כששאלו למה אני בוכה.. לא אמרתי את האמת.. שיקרתי..
לפני שבועיים העלנו את ההצגות על הבמה מול ההורים ואחר כך מול הבוחנת.. הקטע שלהם היה קטע אחד לפני.. ישבתי בצד בכניסה לבמה והסתכלתי עליהם הם לא היו נראות כמו החברות שלי… היה להם את המבט הזה בעיניים של הגועל.. המבט הזה שהם חולות… חולות נפשית.. חולות פיזית… והמלל שאמרו.. ישבתי בצד להרגע לפני הקטע שלי והתחלתי לבכות שוב.. פשוט ראיתי את חברות שלי מציגות מולי את העבר שלי אני ההווה שלי ויכול להיות שאת העתיד שלי! זה לא נתפס פשוט…
עליתי לקטע שלי עם דמעות בעיניים…
מאז ה"בדיחה" של כולם זה נגיד מישי אומרת שהיא אכלה יותר מידי אזכולם אומרים לה "תדחפי אצבע" – בא לי שיבינו שזה לא מצחיק! שיש מצב שלידם עומדת מישי שלא יכולה בלי לדחוף את האצבע הזאת!
לפני כמה ימים הייתי אצל חבר שלי והייתי חייבת להקיא ולא יכלתי! כי הייתי אצלו! אז לא הקאתי! והייה לי כאב בטן לא נורמלי! ופשוט סבלתי אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב שכואבת לי הבטן… והוא שניסה לעודד אותי אמר "לכי תדחפי אצבע" ! מה אני אמורה להגיד!!? כן חברה שלך חייבת ללכת להקיא את הארוחת ערב שעשית לה?!! שכן חברה שלך היא כן בולמית ואתה חייב להפסיק לצחוק על זה!!?
למה אנשים פשוט לא מבינים שיש דברים שמכאיבים יותר מידי… שאולי בשבילם זה צחוק.. אבל יכול להיות שלידם עומד מישו כזה.. שיכול להיות שאחותם הגדולה או אמא שלהם היא כזאת.. שיש אנשים כאלה באמת…
קודם כל את כותבת נפלא. מרתקת. דבר שני בולמיה היום זה כבר כל כך נפוץ שלא תאמיני …ילדות בנות 11, 14, 17… זה עולה למודעות הציבורית יותר ויתר.. עוד מעט זה כבר לא תהיה בושה. זה כבר נכנס לשפה כמו שאת מתארת.
את ואני שייכות לתרבות שמקדשת צורה חיצונית ומוקיעה בולמיה…. זה די לא הגיוני… וודאי לא מתכוונים להעליב.. זו בורות וככל שתהיה יותר מודעות זה יפתח וישתנה.
גם אנחנו יכולות לתת אינפורמציה בנושא אלמלא שתקנו…
עוד מעט בולמיות תפתחנה את הפה…. 🙂 ולא על מנת לאכול….
אני מקווה שאת צודקת.. שיום אחד כבר ידעו כולם על הבולמיות ולא נתבייש יותר ויעזור לנו והכל יהיה טוב יפה יהיו פחות ופחות בולמיות ואנחנו אלה שכבר בפנים נפתר מזה!
אבל בנתיים זה נשמע לי כמו חלום… משו שכולנו רוצות שיקרה… לצאת מזה… לא להתבייש ללכת ולבקש עזרה… לצעוק הצילו….
לפחות זה החלום שלי…
שכבר לא יהיה לי יותר כואב.. שיעזרו לי.. שיקשיבו לי… שאני יפתר מזה ויצא מהדבר הזה שתפס אותי ונקרה בולמיה!
אני ממש מקווה שהיום הזה יגיע כי בנתיים אני סובלת אני ועוד הרבה בנות!
זה גם אחד הדברים שלא נתפסים אצלי… שזאת לא רק אני! יש עוד הרבה בנות שסובלות כמוני! הרבה בנות שתקועות בזה כמוני!!
המון המון בנות
ותסלחי לי שאני אומרת משהו לא פופולרי אבל זה מאד הגיוני בעיני להיות בולמית. אם זה לא היה ממכר – זה היה פתרון טוב לעובדה שבימינו עדיין חייבים להיות רזים . אז אלה שרזים באופן טבעי אין להם בעיה, אבל אלה שמבנה הגוף שלהם אחר מבארבי ואוהבים לחיות ולאכול – מה יעשו? לאכול ולהקיא זה סוג של פתרון. הבעיה שזה לא בריא וזה ממכר. 🙁
הדרך החוצה עוברת דרך להבין שאת יותר חשובה ממה שחושבים עליך. הדרך החוצה היא להגיד לעצמך אני נהדרת ממש אבל ממש כפי שאני. וכל אחת שמנצחת מביאה איתה את המסר הזה לעולם. מבינה? להקשיב לעצמי, לאהוב את עצמי, לא להסכים שישפטו אותי. זה מסר חברתי ענק. כולם חיים בפחד שלא יאהבו אותם. זה חרא אחד גדול. וכל אחת שמצליחה להגיד לעצמה "מותר לי לחיות", עוברת דרך הפחד ומעבירה מסר, בדוגמה אישית. ויום אחד גם את תהיי שם, בצד של המנצחות ששולחות יד לאלה שבפנים למשוך אותן החוצה.
חניתה היקרה! כבר שבוע שלא הקאתי ואני מאוד גאה בעצמי!! אני מאוד מקווה שאני אוכל להמשיך ככה והכל בזכותך 🙂
בנתיים, שמתי לב שלמרות שאני לא מקיאה אני לא יודעת איך לאכול בריא ואני אוכלת רק ממתקים… קראתי שאת ממליצה על איזה רופא סיני/ תזונה סינית, האם את יכולה להפנות אותי לשם או לייעץ לי איך לבנות תפריט שלא כולל רק סוכר?
הוא גם כותב איתי ספר שמיועד לבנות בולמיות, כך שיש מצב שהוא יסדר לך תפריט סבבה
אבל אבל אבל אני לא רוצה שתוותרי על המתוק, רק תאזני, אל תוותרי על כלום בחיים, הסוד הוא רק במינון.
מחבקת אותך את עושה לי שמחה גדולה!
היי אני רשמתי פה כבר כמה פעמים
והיה לי מאוד קשה עם ההקאות הלא פוסקות שלא הייתה לי שליטה עליהן…
אני כל כך רציתי להראות לכולם להראות שאני מסוגלת לחבל את המחלה הזו לבד!!…
והצלחתי!! לבד!!! זה אומנם לקח לי שלוש שנים כל התהליך הזה אבל בסוף הצלחתי…
יכול.להיות שלא לגמרי אבל הצלתי את עצמי.
הרופאים כבר אמרו שאם אמשיך ככה לא יהיו לי ילדים. וזה מה ששבר את גבר הגמל לקחתי את עצמי בידיים ופשוט עבדתי על עצמי אמרתי לעצמי כאילו שאני כבר הקאתי ארבע פעמים טזה מספיק אז לא צריך יותר…
וככה לאט לאט זה התמאט.
בזכותך חניתה…היה לי דיי כוח ועומץ כדי לעשות את הצעד הזה.
ואני רוצה להגיד כאן לכולם…תיהיו חזקות תמיד ואף פעם אל תאבדו תקווה!
תודה רבה רבה!!!!
אני קצת חדשה בכל הקטע של להקיא, אבל ממש ממש קשה לי רציני אני לא יכולה לספוג את זה יותר!!! בואי תראי באיזה מעגל אני נמצאת: אמא שלי אומרת לי שאני משמינה ושאני חייבת להרזות דחוף שככה רקדניות אמיתיות לא נראות(אני רוקדת מגיל 3), אני מרגישה רע עם עצמי ונכנסת לדיכאון, אני אוכלת ואוכלת ואוכלת מלא אוכל, מקיאה, נכנסת לדיכאון, אוכלת מלאמלאמלא אוכל,מקיאה ,פשוטקשה לי עם עצמי אני שמנה ואמא צודקת לא מתאים לי להיות רקדנית אני לא יודעת למה אני כועסת עליה על זה שהיא אומרת לי אתזה! אני רציני עכשיו הולכת לאכול את כל המקרר ואני הולכת להקיא את הנשמהה שלי!!!! קשה לי קשה לי לחיות עם עצמי כשאני יודעת שאני אפעם לא יהיה שלמה עם מי שאני ועם הגוף שלי אני בחיים לא יתגבר עלזה!!
אענה לך בינתיים כאן.
אתחיל בזה שכואב לי בשבילך. מאד. וגם עצוב לי בשביל אמא שלך ששתיכן "עובדות אצל העולם" במקום לחיות בכיף, אם את מבינה למה אני מתכוונת.
את יכולה לתאר לעצמך שהגוף שלנו משתנה כל הזמן.ודאי מגיל 3 ועד גיל 20 זה תהליך!!! כל הזמן משתנה, גם אחרי כן. צריך קצת סבלנות ואורך רוח כדי לחיות, בקצב של כדור הארץ, יום אחר יום, לא יודעים מה יביאו החיים. כן תהיי רקדנית, לא תהיי רקדנית, תהיי כמה וכמה דברים, תכירי כך וכך אנשים, תגשימי כל מיני חלומות ועל חלק אחר תוותרי…
החיים מלאים הפתעות אין טעם לנסות לשלוט בזה. אותו דבר המחשבה שכולם צריכים להראות אותו דבר, או שיש צורה מסויימת שאנחנו צריכים להראות, וכל צורה אחרת זה ממש לא בסדר. ממש בושה! וכולם מאמינים לזה.
עולם שלם בלתי שפוי ואנחנו לכודות בתוכו. אפילו ההורים שלנו שטופים במחשבה הזאת. המורים שלנו, הטלוויזיה, כולם. אם את לא יפה ורזה ובלונדינית עם שיער חלק ומעפעפת, את כבר נחותה יותר ממי שכן. הזוי. אנשים ממש מאמינים בזה.
וגם את נעולה בתוך מלכודת שאלוהים ברא אותך נהדרת ואת מסכנה צריכה להתבייש לך.
🙁 אוף כל כך מעצבן.
אז מה עושים. לא ממליצה לך להקיא. תראי פה למטה זה מלכודת דבש. נכנסים וקשה מאד מאד מאד מאד לצאת מזה. לא סתם מילים.
אז מה עושים? להסכים להיות קצת שמנמונת ולתת לגוף שלי הזדמנות לאזן את עצמו באופן טבעי?
קשה… ולהגיד לאמא אל תדאגי הכל סבבה, תאהבי אותי ככה?…
אולי לנסות לאכול קצת פחות, או ללכת לייעוץ של רופא סיני שיודע איך להתאים מאכלים נכונים לגוף?
אולי לשתות בבוקר שתי כוסות מים חמים, זה עוזר לעיכול ומנקה את המערכת ונותן הרגשת מלאות טובה.
ואולי הכי חשוב זה לנשום עמוק ולהזכר מי את ואיזה בן אדם מקסים ומלא אהבה את שם בפנים, בתוך כל הרעש החיצוני של המחשבות של העולם. מי את, מה את באמת מאמינה ובוחרת לעצמך בחיים האלה, שהם מתנה שאנשים הופכים לעונש, ובאלה דרכים הם עושים את זה.
אולי אם תרשי לעצמך להיות גדולה מהחיים ולהבין כמה חזקה את צריכה להיות וכמה גם אחרים ואחרות סובלים מהרעיונות האלה גם, אולי תתפכחי ראשונה מהכיתה שלך, מהמשפחה שלך, ותוכלי אפילו להבין ולעזור לאחרות.
מותר לי להיות מי שאני, להראות איך שאני, לדבר, להביע, לשמוח, לחיות. ולא רק שמותר לך להיות בדיוק בדיוק את בכל רגע, אלא זו דרכו של הטבע. זו אהבה.
בהצלחה!!!
היי חניתה, עבר זמן מאז שכתבתי לך את זה , ורציתי להגיד לך שפשוט קשה לי.
אני כל יום חוזרת הביתה עם ההרגשה הזאת שאני לא טובה מספיק , כבר חודש לפני שכתבתי לך פעם שעברה , ניסיתי להקיא עד היום כל יום אני מנסה ומנסה ומנסה ואני לא יכולה להפסיק אני חייבת את זה אני באמת צריכה את זה לטובתי לנפש שלי אני צריכה את זה, אני מרגישה שאני משתגעתת וכל הזמן שאני מדברת על זה עם חברות הם אומרות לי שאני לא צריכה ושזה סתם פוגע אבל נימאס לי מאיך שאני נראת!!! אני בת 15 ושוקלת 57 וישלי חברות ששוקלות יותר אבל כרגע המטרה שלי זה להגיע לפחותתתת ל52 אפילו להרזות יותר!! ואני פשוט לא יודעת איך להתמודד עכשיו עם הכל ואמא שלי גילתה שאני מתחילה להקיא והכל מתחיל להסתבך לי ואין לי לאן ללכת ועצוב לי כלכך בנשמה שלי):
זה מצחיק עצוב אבל כל מי שאני מכירה יכולה להגיד שנמאס לה מאיך שהיא נראית. ואני יודעת שאת באמת מאמינה שאת לא נראית טוב. ממש לא מרגישה נוח להיות עצמך. זו התוצאה של התרבות הדמיונית של ימינו, שכולנו מאמינים בזה ונעולים בתוך זה.
לשמחתי הנוער מתחיל להתעורר ולהיות מודע לזה, לסבל שזה גורם, לתחושת הנחיתות המטורפת שבנות ובנים מסתובבים בתוכה שנים ארוכות ממררים לעצמינו את החיים במקום פשוט לחיות. 🙁 https://www.facebook.com/kohavtzedek?fref=ts
הנוער מתעורר להגן על עצמו, על הבנות שמקיאות ומרעיבות את עצמן ושונאות את עצמן על מה??? וכל אחת ואחד שקולט את הקטע יכול לספר ולעזור לאחרים שתקועים.
זה לא קל, כמו שהבת שלי אומרת "אני גם חלק מזה". היא מבינה בגיל 15 שהיא מסתכלת על עצמה בהשוואה למודל יופי מדומיין, שלמעשה הוא בלתי אפשרי. הצורה שאנחנו רוצות להיות היא דמיונית. וזו המחלה. תאמיני לי שעד היום, כשאני כבר מזמן רזה בכל קנה מידה, לא רזה מדי, סתם נורמלית, ואני נדמית לעצמי שמנה………
אני אשכרה מסתכלת על הבטן המתוקה שלי וחושבת אוחחח… 🙁 אבל אני יודעת שזה הראש המתוכנת שלי לחשוב שמשהו אמור להיות אחרת בי. שאני אמורה להראות אחרת או להתנהג אחרת. זו לא אמת, זה רעיון תרבותי מאאאאאאאאאפן.
אולי תקחי ליד את הספר "קיצור תולדות האנושות" שאני עכשיו מתענגת עליו. יש שם כמה דברים שיעיפו אותך. פתאום תקלטי מה הולך פה… אולי ייפול לך איזה חלק של הפאזל למקום.
שולחת לך המון אהבה ואומץ, ותקווה, את לא לבד, תכנסי ללינק שנתתי לך ותראי עד כמה את לא לבד וכמה אתם כולכם יחד תוכלו אולי לשנות משהו בעולם הדפוק הזה.
תודה רבה על כל התמיכה וכל העזרה, ולא רק לי לכולם , את מדהימה וכל כך עוזרת:) לצערי לא הפסקתי לנסות..
אבל לפחות אני לא מרגישה לבד בדרך מסויימת.
באמת רציתי להודות על מכל הלב על כל מה שאת כותבת. יום אחד ישבתי וקראתי הכל . יש כאן עוד כמה פרסומים שאני כתבתי אבל עם שם אחר עם כל הטמטום שלי חח
אני מקווה שהמצב שלי ישתפר בעתיד.
תודה רבה.(:
הפחד להכשל ולאכזב אנשים טמון בנו עוד מילדות. כשהיינו קטנים לימדו אותנו יש דברים שהחברה והנורמות מחייבים אותנו.. לדוגמא אם לא תהיה תלמיד טוב תאכזב את ההורים שלך. אסור לאהוב את עצמך כי זה מראה על אגואיסטיות או יהירות. אסור להראות כעס כדי שלא נהיה מוזרים או נחשב חמי מזג.
אבל כולם נכשלים. אני בטוחה שאימך נכשלה אין ספור פעמים, איכזבה אין ספור פעמים. האם ראית פעם אדם שכולם אוהבים אותו? שכולם מרוצים ממנו? לא! אין אדם כזה.. אפילו לא את. את רוצה לרקוד בכלל? את אוהבת את זה? האם כשאת מסיימת לרקוד את מרגישה משוחררת או חופשיה יותר? אם לא כנראה שזה יקירתי לא החלום שלך אלא של אמא. ואת לא נולדת כדי להגשים את הרצונות שלה אלא את שלך. תחילה ההרגשה שאכזבת מישהו תהיה קשה אבל את צריכה לשם שינוי לשים את הצרכים שלך לפני של אמא. הכיני רשימה של דברים שאת רוצה לעצמך.. ובצעי אותם בלי התחשבות בדעתם של אחרים.. עשי דברים בלי להתחשב במה יגידו אחרים. אחד הדברים ברשימה שלי היה ללכת לקולנוע לבד. רק כי זה לא מקובל בסביבה שלנו. ללכת לבד עושה אותך מוזר.. אז אני הלכתי ונהנתי מאוד. נסי גם את להעמיד את טובתך אל מול עיניך התחילי מדברים קטנים ולאט תצליחי להגיע למקום טוב יותר..
חיבוקים
אני בת 17.
כבר 5 חודשים שאני מקיאה כל מה שאני אוכלת.
לא עובר יום אחד מבלי שאני מקיאה.
אני מרגישה כבר חלשה וחולה מכל זה ואני רוצה להפסיק .
אני שוקלת 52 והגובה שלי הוא 65 רזיתי 10 קילו בתקופה הזאת.
אני מעוניינת לדעת אם אני יפסיק עם ההקאות ויאכל ארוחות מסודרות ונכונות אני יעלה במשקל?
כי אם כן אז כמה אני עלה פחות או יותר?
הגוף אוגר נוזלים ולכן לוקח לו כשבועיים להתרגל חזרה. בשבועיים האלה יתכן שתעלי במשקל ותתנפחי.
יש בנות שבגלל ה תמיד חוזרות להקיא. אבל אם את יודעת שזה לוקח שבועיים תוכלי בשבועיים האלה למצוא לעצמך פתרונות או לוותר על פעילויות מסויימות. כמו חופשת מחלה.
מי שיעשה לך את המוות זה המוח. המחשבות ימשיכו לצייר בצבעים יפים את האכילה ללא מחיר הזאת, עאלק. וכדי להיות יותר חכמה מהמוח השטוף והחכם שלך צריך הרבה חכמה ותחכום, זה ממש לא קל. תקראי את כל ה בנות פה למטה זה יתן לך כוח.
בהצלחה וגם אם לא, תנסי להמעיט, גם זה משהו.
שלום , קוראים לי אפרת ואני בת 16.. כבר חצי שנה שאני מקיאה כמעט כל יום , אני שוקלת היום 60 וירדתי 10 קילו מאז שהתחלתי להקיא .
כבר במשך חודשים שאני מנסה להפסיק להקיא והיו ימים שלא הקאתי וצרכתי אולי 1000 קלוריות מקסימום ופשוט הייתי עולה קילו ביום!
שרק מהלחץ לראות שעליתי קילו ביום ישר המשכתי להקיא.. כי הבנתי שאם אני יפסיק להקיא אני יעלה טונות במשקל מבלי לאכול כלום.. אפילו ניסתי ללכת לחדר כושר והיו ימים ששרפתי 700 קלוריות ואכלתי אולי רק 500 קלוריות באותו יום מבלי להקיא ועדיין הייתי עולה במשקל !
תעזרי ליי ! אני ממש רוצה להפסיק להקייא ! אם לא הייתי עולה במשקל בצורה המפחידה הזאת הייתי מפסיקה ממזמן !! מה קרה לגוף שליי שהוא עולה במשקל מצריכה של 900 קלוריות ליום ??? בבקשה זה דחווף
כשמפסיקים להקיא הגוף בהתחלה לא יודע מה לעשות עם הנוזלים בעיקר. לוקח כשבועיים לגוף לחזור לעצמו ולכן יש עליה במשקל ואפילו תתכן נפיחות. אפשר לשכב על הגב ולשים רגלים על הקיר, זה מה שאנחנו עשינו במרכז החלמה בדרום אפריקה.
בשבועיים האלה או שתקחי חופש, אולי לפחות בשבוע הראשון או מהיום השני לכמה ימים, או שתצפצפי ותהיי סבלנית.
עניין נוסף זה כבר ידוע שדיאטה רק מכניסה את הגוף למצב של אגירה. לחץ שמא לא יהיה לו. האכילה היומיומית ה"נורמלית" שהיא לא מעט מדי ולא הרבה מדי, לאורך זמן – מנצחת. הגוף מתרגל לכמויות הנכונות ולומד מחדש להשתמש בהן נכון. כלומר להוציא בקקי את העודף, אפילו אין צורך בספורט אובססיבי.
פשוט הרגל, סבלנות, הזמן מרגיע את הגוף והוא שואף חזרה למה שהוא אמור להיות.
בכל אחד מאיתנו טמון הפוטנציאל של מה שהוא אמור ויכול להיות, כמו עגבניה, כמו פרח, אם לא מתנגדים לזה זה קורה באופן טבעי.
גיל 16 זה אמצע גיל ההתבגרות הגופני. את עוד לא יודעת מה את יכולה להיות כי התערבת לפני שהענין התבהר. מענין אם את מוכנה לתת צאנס ולראות…
אז את אומרת שאם אני יאכל עכשיו בצורה נורמלית במשך שבועיים אז הגוף שלי יחזור למה שהוא היה לפני ההקאות ?
כי אם כן אז ברור שאני יעשה את זה.. הבעיה שלי היא לא ההתמכרות להקאות.. הן ממש מגעילות אותי ואני מתה להגיע לרגע של לאכול רגיל ולא להצטרך להקיא
כל השאר יסתדר מיום ליום. בגדול אכילה כמו נשימה אם לא חושבים על זה ולא מתעסקים בזה זה הגוף יודע לכוון בעצמו את הענינים.
נסי ותראי, עדכני אותנו ושיהיה המון בהצלחה.
שימי לך בצד פעילויות לשעת חירום, כמו לק לציםורניים או ספר או איזה משהו אחר שאת אוהבת לעשות. שיהיה לך איך למלא את הזמן המת.
מחזיקות לך אצבעות!!
נמאס לי מהבולמיה וההפרעה הזאת!
כל פעם שאני טועמת ביס ממשהו שמוגדר אצלי כאסור- כמו עוגה, אני מאבדת את הגבול וכביכול אני מרגישה שנכשלתי, ואז אני פשוט מחסלת את כל העוגה ומקיאה הכל…
הגעתי לשלב שכבר כואב לי להקיא, הגרון שורף ונפוח אבל המוח לא קולט את זה 🙁
אני מפחדת מצד שני להתמודד עם הבעיה ואני לא יודעת באמת אם פסיכולוג יעזור לי… אני לא פסיכית…
לא סתם את שופטת את עצמך כל היום.
זאת השפה שמלמדים אותנו בינתיים בחלק הזה של כדור הארץ שבו אנחנו חיים ואת הטלוויזיה שלו אנחנו רואים. גם אנחנו וגם המורים שלנו, גם ההורים שלנו וגם החברים שלנו.
כולנו מאמינים לשטות. עמוק בפנים אנחנו יודעים שמה שחשוב זה הנשמה, שבכל אחד יש ניצוץ של אהבה, אבל עדיין לא זו השפה שמדברים איתנו, ולכן את מהדהדת את זה כלפי עצמך.
אם אפשר לשאול בת כמה את וכמה זמן את מקיאה?
אני בת 17.5 ואני מקיאה כמעט כבר 3 שנים– אבל עם הפסקה: בהתחלה כשהקאתי הצלחתי "לתפוס את עצמי" והפסקתי, אבל לא הבראתי בכלל מהפרעות אכילה ורק הפכתי לאט לאט לאנורקסית.
אח"כ, כעבור בערך שנה, כשכבר היה עליי לחץ שאני מוזרה ושונה ושמשהו "דפוק בי",כבר היה לי נמאס לריב עם אמא שלי, ולא רציתי ללכת לטיפול שהציעו לי, אז פשוט אכלתי- עד שהבטן התפוצצה.
אחרי עוד פחות משנה, השנאה העצמית רק הלכה וגברה והבולמיה חזרה. ועכשיו אני אפילו יותר בולמית מפעם.
אני מקיאה לפחות 3 פעמים בשבוע, ואני כבר ממזמן איבדתי שליטה על עצמי ועל המחשבות שלי. אפילו כשאני מרגישה בשליטה -אני פתאום מבינה את זה,ואז זה הופך להזדמנות למעוד ולזלול ולהקיא. שוב ושוב. 🙁
היי בת 17 וחצי יקרה, אני רואה את מלכודת המחשבות אצלך. השאלה שאת מאתגרת את עצמך בה – מי בוחר אצלי? אני או איזה שד שחזק ממני? אני זוכרת שהתפללתי שאמא שלי תקשור אותי באזיקים למיטה כדי שלא אלך למקרר…
כדי לבדוק מי הבוס וכדי לדעת אם את יכולה לעזור לעצמך או לא בואי נעשה תרגיל קטן.
מכיון שממילא אף אחד לא יודע מי את וגם יש אלפי בנות במצב שלך, אז תסתכלי רגע על עצמך מבחוץ ותספרי לי אובייטיבית אם יש איזו בעיה עם הנערה הזאת? מהם הקשיים האמיתיים שהיא חווה, וגם מה את חושבת הצדדים החזקים אצלה?
תודה על הכנות.
את שואלת שאלות קשות ואמיתיות.
נדמה לי שהקשיים האמיתיים הם שאני מפחדת לחיות את החיים, לעזוב את הבית ואת ההורים, שאני לא בטוחה בגוף שלי ואני לא אוהבת איך שהוא נראה, שאני רוצה לשלוט בחיים אבל אין לי שליטה ואיבדתי שליטה על הכל כבר.
אני יודעת שאני ילדה חכמה ואומרים לי שאני גם יפה, אבל את זה ספיציפית מאוד קשה לי לראות.
מצפים ממני להמון ואני מאוד פרפקציוניסטית ואני פשוט לא עומדת בצפיות, אני מרגישה שאני נכשלת עוד ועוד..
אני כל הזמן עצובה ומדוכאת, ובא לי לבכות כל הזמן אבל אני לא מצליחה בכלל להזיל דמעה. אני גם לפעמים פוחדת שאני קרה כמו קרח ואין בי בכלל רגשות. אני חייה את החיים שלי בתחושה של פספוס.
אני חייבת לומר שפעם לא הייתי כזאת- הייתי משוחררת, עצמאית ומאושרת… עכשיו אפילו קשה לי לדמיין את התחושה.
פרפקציוניזם, ציפיות, לא לאכזב, לקבל אישור, לקבל הערכה, להיות אהובה… גם אני ככה. לוקח חיים שלמים למחוק את האמונה שאני צריכה להיות מושלמת.
הרבה חופש יש בשחרור האמונה הזו. אף אחד לא מושלם וגם זה לא סקסי.
בין פחד לתקווה יש מקום שקט שנקרא הרגע הזה. כשנושמים מרגישים אותו. ברגע אחד בודד אין ציפיות ואין אשליות, יש את מה שיש. ברגע הבודד אפשר ללמוד לשמוע ולהרגיש את החיים האמיתיים. את אלה שמאחורי המטריקס של מה צריך היה להיות. את היופי הפשוט של הקסם המדהים הזה שקורה פה ואת חלק ממנו. חלק יקר וחשוב.
מה מקומך? את יודעת? האם את זוכרת במה את טובה? האם את זוכרת דברים שעשו לך פעם טוב? לפני שקברת את עצמך בכלוב הזה? האם תוכלי להגיד מה היית עושה אלמלא דאגת איך את נראית והבולמיה וכל זה?
אני כבר לא רואה את המקום שלי בעולם ומה שקורה בתוכו. קשה לי לראות את העתיד שלי, בכל מקום אני נראית תלושה ולא שייכת.
אני אוהבת לצייר, לקרוא, לכתוב, להיות שמחה ומשמחת וגם להיות מאוהבת בעולם. חלק מהדברים נשארו לי, חלק אני כבר ממש צריכה להתאמץ כדי לזכור שזה בכלל אפשרי.
אם לא היו לי את כל הדאגות של המראה החיצוני והבולימיה ושאר הפרעות האכילה אני משערת שהייתי יכולה להיות שמחה יותר, ולהיות בחברת אנשים בלי להתבייש שאני שמנה ומכוערת ולהיות מסוגלת לבלות איתם ולשבת לאכול איתם. אני כמעט ולא יוצאים עם חברים ואני לא יצאתי למסעדה או בית קפה עם אנשים כי אני יודעת שאני לא ארצה להזמין כלום. החיים שלי מתרכזים בבית ספר ובבית. אני גם חושבת שהיה לי כח נפשי ופיזי לחיים לעומת עכשיו שאין לי כח לכלום ולאף אחד.
כן. מכירה את היאוש. את החושך חסר התקווה שאנחנו בורחות ממנו אל האוכל, נחמה זמנית. קשה להסתכל בראי ולא לראות שם את בר רפאלי או דומה לה, כי רק לה בעצם יש זכות קיום, לא?
קשה להיות השופטת של עצמי עוד לפני שמישהו אחר אמר מילה. מאיפה אני יודעת להסתכל על עצמי בביקורתיות כזאת? מאיפה השפה השיפוטית הזו? חוסר האהבה הזה? זה העולם שבו אנחנו גדלות ומתחנכות והוא בלתי הגיוני. יש הרבה מה לתקן. להזכיר לאנשים שכול להיות עולם שבו כל אחד נפלא כפי שהוא, וכולם נותנים מכשרונם ולא מתחרים זה בזה אלא עוזרים ותומכים זה בזה, עולם שבו נסייע לכל אחד להגיע למטרות שלו…
את ואני וכל הבנות כאן מדגימות בחיינו את התוצאה של חוסר השפיות הזה, על בשרינו, אבל אני מקווה שגם נביא את התרופה.
אני מקווה שנביא לעולם שפיות יקרה שלי, אני צריכה את עזרתך. אני לא יכולה לצפות לזה עכשיו, כשאת עמוק בתוך המחשבה שמשהו לא בסדר בך. מחשבה שהיא כמובן הבל וטפשות שהכניסו לך לראש בצורה כל כך יסודית . לך ולכל מי שסובב אותך.
בינתיים תנסי לנשום, לתת לעצמך קצת חמלה, על שנקלעת למצב שאת האויב של עצמך, על שכזה הוא כרגע העולם. נסי מידי פעם להזכר מי היית ומה אהבת, זה עדיין קיים בך, כלום לא הולך לאיבוד מלבד הזמן.
מחבקת אותך
חניתה
אני אנסה להיזכר בכל אלה, אני אנסה להבין שאני מחליטה מה אני עושה ולא האוכל מחליט בשבילי. אני חייבת לומר שהיום לא הקאתי, נקווה שאני אצליח לשמור את זה ליותר משבוע:)
אני אמשיך לעדכן אותך, כי באמת ובתמים אני חייבת לך המון תודה. את ממש חיזקת אותי וכל הפורום הזה כאן נתן לי מקום להביע את עצמי ולצפות שמישהו יבין מה אני חווה ואיך אני חושבת כרגע.
אני בטוחה שבכל יום הפורום הזה מציל בולמיים.
שמי רוני ואני עובד בחברת whiteboard. אנו עורכים מחקר שמטרתו להבין טוב יותר את עולמם של הסובלות מהפרעות אכילה ולעזור למצוא פתרונות יצירתיים להתמודדות מול הנושא.
אודה לך אם תסכימי להשתתף במחקר שלנו תמורת תשלום.
המחקר כולל שיחה כללית עם פסיכולוג המתמחה בהפרעות אכילה באווירה נינוחה ורגועה. כל תשובותיך יישמרו באופן אנונימי לגמרי. למתאימות מובטח תשלום וכן הזדמנות לסייע בגיבוש פתרון ייחודי עבור הסובלות מהפרעות אכילה. במידה ותחושי חוסר נוחות בכל שלב שהוא, תוכלי תמיד לסיים את ההשתתפות ולפרוש בכל עת.
ניתן להשתתף בעילום שם וללא חשיפת פרטים מזהים כלשהם.
טל 054-4496225 במידה ואני לא עונה יש להשאיר הודעה או לשלוח סמס עם שם וטלפון שניתן להשיגך
מצחיק אבל הנה עכשיו, אחרי 20 שנה בלי להקיא פתאום היום הקאתי פעמים..
זה נראה לי שילוב של החומוס שאכלתי בדרום תל אביב והאנרגיות עם הבן אדם שישבתי איתו.
פשוט באתי הבייתה ורוקנתי הכל.
זה מוזר
שנים לא עשיתי את זה
וזה בא בקלות כאילו אתמול.
עכשיו הכנתי לי תה ג'ינג'ר עם לימון ודבש
ואקח אותו חם למיטה כאילו אני חולה שצריכה מנוחה
ואתייחס לבטן שלי בכבוד כאילו עשתה מעשה גבורה
והוציאה החוצה את החרא שהבן אדם הזה העביר אלי בלי להתכוון בכלל.
הפחד שיש לי מעימותים, מלהגיד בצורה ברורה את מה שאני חושבת
בלי לשים קצוץ על מה השני חושב עלי בגלל זה
הפחד הזה כל פעם מחדש מרים ראש בחיים שלי
ואני סופר נחמדה כל הזמן והמטרות שלי מתרחקות בגלל זה
אז פעם הייתי פוגעת בעצמי עוד לפני שאחרים הגיעו אלי
היום בדרך כלל אני שומרת עלי
ומידי פעם מתפלק לי שהפחד ממש חזק ואני לא שמה לב
ואז הנה הבטן היא שהשמה את הגבול שלה, כאילו אומרת:
"לא מוכנה להכניס את הרעל הזה לגוף שלי
לא את החומוס הספציפי הזה ולא את החברה שבה הוא נאכל."
זה גוף-נפש הכל מחובר ביחד. אנחנו סופר-רגישות.
וצריכות להיות חזקות ולשמור על עצמינו.
אז פעם אם דבר כזה היה קורה, מיד הייתי אומרת זהו נכשלתי אני עדיין בולמית ומיד חושבת מה עוד אוכל ומה אקיא.
עכשיו זה כל כך ברור שבזה נגמרה האפיזודה.
אני כבר הרבה זמן רוצה להקיא ועכשיו שלקחתי אומץ והלכתי וניסיתי , לא הצלחתי .. אני לא יודעת אני באמת ניסיתי הרבה פעמים כי אני באמת רוצה להקיא .. ופשוט דחפתי את האצבעות ממש עמוק והרגשתי שאני ממש שם אבל לא הקאתי פשוט ,
משהו לא טוב בי? למה אני לא מצליחה?
וחוסך ממך לולאה בת הרבה שנים של סבל וחוסר שליטה.
תאמיני שיש סיבה לזה.
תנסי דרכים שהגוף שלך מסכים להן
אפילו דרכים שהלב שלך מסכים להן
תלמדי לאהוב ולפרגן לעצמך בעולם ההזוי הזה
תוקירי את הגוף שלך שלא מוכן שיכתיבו לו שטויות
שהוא בריא ולא מוכן להיות חולה. בשביל אף אחד שבעולם, ובשביל אף רעיון הזוי שמישהו צריך להיות אחר ממה שהוא. תודה אלוהים שהצלת ילדה אחת מבולמיה.
אני רוצה להקיא, המוח שלי אמור לשלוט על הפעולות שהגוף שלי עושה , ועם אני ניסיתי וניסיתי למה אני לא מצליחה??
כרגע לא אכפת לי מלהציל את הגוף שלי ממחלה, אני רוצה להציל אותו מהשמנה, ואני רוצה להקיא.
למה אני לא מצליחה? אני לא מבינה , אולי יש משהו לא טוב בגוף שלי?
שלום, אני בת 18
אני מאוד רוצה להוריד במשקל ,אני ירדתי ועליתי מחצית מזה בעקבות ההתקפים שהיו לי על מתוק שהפכו להיות הרגל יום יומי , וההקאה … אך ההקאה אצלי היא נשלטת אני ממש דוחפת את האוכל החוצה ,אין לי ריפלקס.
איך אני מפסיקה בכלל את הדבר הזה -התקפים (של פחמימות וכל מה שבא ליד).
כל לילה אני עושה לעצמי שיחת החלמה" מחר מחר זהו די די " יום למחרת ממשיך אותו דבר.
מרגיש כאילו אני לא שולטת בזה.. הצעות ? אני נורא צריכה עזרה.! תודה,שירן
מעניין כל פעם מחדש איך למרות כל הדמיון יש גם שוני בין אחת לאחת. כולנו מכירות את המעגל של הזלילה-הקאה ואת הזמנים שזה ממלא כל רגע פנוי.
מפתיע איך בכל זאת מצליחים לחיות בין לבין
איך העולם ממשיך להסתובב ואנשים ממשיכים בחיים שלהם סביבנו בלי לדעת ובלי לעצור.
ככל שתמלאי יותר את החיים שלך בין בולמוס לבולמוס, כמה שיותר דקות תתאמני בבאמת לחיות – מתי שהוא זה יהיה לך מיותר בחיים ולא תשקיעי אנרגיה בלעצור את זה.
אם לא בא לך לחכות עד אז את יכולה לנסות להגיד לעצמך יללה די. אבל מנסיוני זה מאד קשה כי ברגע הבא שתעלה מחשבה בא לי לאכול היא תבטל את כל המחשבות שהיו שם לפניה. את יכולה לשים על המקרר פתק אוהב לעצמך, תזכורת למה רצית להפסיק או מה עוד יש לך לעשות עכשיו שיכול להיות מענג במידה דומה.
את יכולה לעשות רשימה של דברים לעשות במקום לאכול. אם את מוכנה זה יעזור לך, ואם את עוד לא מוכנה אז שום פתק לא יעזור.
קראתי ספר מדהים, לא עבה, "כשדברים מתפרקים". שם שלא משקף בכלל את הספר. יש שם הרבה תשובות אולי תקני לך.
בינתיים תנשמי ותנסי לדלג פה ושם על הבולמוס. רק פה ושם, בסדר?
התחלתי להקיא השנה , והפסקתי .כשקראתי את הפורום הזה חשבתי שזאת הייתה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי והפסקתי , הגוף שלי לא הרגיש צורך להקיא והרגשתי שוואלה, הצלחתי לברוח מזה .. אבל עכשיו אני לא יכולה להפסיק לשנוא את עצמי אני עולה כול שבוע במשקל ולא משנה מה אני עושה אני לא יורדת אני רק בת 14 ולא חשבתי שאני אסבול מזה כול כך אני רוקדת בלט ואני עושה כושר בבית אני אוכלת מתוק רק פעם בשבוע ואני הכי מנסה ולא מצליחה, והכי גרוע שכול החברות שלי רזות בטירוף כי הן רוקדות הרבה יותר ממני וזה משפיע עוד יותר אני באמת לא יודעת מה לעשות ! אני לא רוצה להגיע למצב שאני שוב אקיא – כי אני לא רוצה להתמכר לזה , שוב..
בת 14 יקרה
לפי מה שאת מספרת את ממש לא אמורה להשמין. מה שיכול להיות זה כמה דברים – אחד שאת נורמלית ובעצם החברות שלך אנורקטיות.
שנים שהאוכל שמכינים לך בבית אינו מתעכל טוב בגופך.
שלוש שגיל ההתבגרות מעביר אותך שלב ולמעשה תהיי יותר גבוהה ממה שאת עכשיו.
ארבע שאת אוכלת יותר ממה שאת יודעת ולא שמה לב.
לכל אחת מהאפשרויות האלה פתרון אחר. בואי נבדוק את זה, מססכימה?
תתחילי בזה שתעשי לי רשימה של כל מה שאת אוכלת במשך שלושה ימים. שבת, ראשון, שני. בלי לשפוט ובלי לרמות, אנחנו בסך הכל רוצות לדעת איזה מהאפשרויות נכונה כדי לדעת איך להתקדם, סבבה?
ומאד משמח אותי שקראת פה והבנת שכל דרך אחרת יותר טובה לטווח הארוך. עשי לי רשימה ושלחי לי לatounh@bezeqint.net
יהיה בסדר כולנו באותה סירה 🙂
שבת שלום.
אני אוכלת שוקולד, ואני אוכלת סטייק, אני אוכלת טוסטים עם חמאה וריבה, אני אוכלת רסק פירות עם גרנולה, אני אוכלת פיצה ותפוחי אדמה וסלט ופסטה ומה שאחרים אוכלים סביבי ומה שיש… רק לא בבת אחת.
אני פורשת את כל זה על פני שבוע של עינוגים, שמאפשר לי גם לחיות בינתיים, בין לבין…
זה לא שנגזר עלינו לוותר על תענוגות האוכל, ממש לא,
להיפך. אנחנו מוזמנות לקחת מהכי טעים והכי טוב, כל פעם קצת. לנשום. להיות כאחד האדם.
כתבתי לך כאן פעם , לפני הרבה זמן, מאז דברים השתנו ,אבל הקטע של לרצות להרזות רודף אותי!
אני בת 15 , הבטחתי לעצמי שעם אני יגיע ל60 קילו ,אני יקיא.. והגעתי.
עוד לא הקאתי..אני לא יודעת מה עצר אותי מזה, משהו אומר לי לא לעשות את זה.
אבל אני נואשת להרזות, זה יעשה לי טוב על הלב,אני יודעת שלא בדרך כזאת אבל תכלס זה יעשה אותי שמחה. כמה שניסיתי דיאטות אפילו פאקינג הרעבתי את עצמי לשבוע!
ההורים שלי לא יודעים כלום, ואני צריכה עזרה ממישהו ,אני מרגישה שאני משתגעת מעצמי!!!!!
אני כן מתכוונת להקיא בזמן הקרוב.. כי הבטחה זה הבטחה,אבל לפני זה אני פשוט צריכה להיות בטוחה בכמה דברים. בבקשה תעני לי בבקשה תצילי אותי מהגוף שלי.
1. אחרי שאני מקיאה פעם אחת אחרי ארוחה גדולה, אני אחרי כל ארוחה מקיאה? כלומר .. אני בוחרת מתי להקיא? או שהרפלקס הקאה שולט בי?
2. עם אני לא יאכל הרבה,אני יאכל קצת נגיד סתם כמה כפות אורז, אני יקיא?
את לא מבינה אפילו כמה תעזרי לי עם תעני. תודה מראש ..
מה שיגרום לך להקיא זה המוח שלך. את כאילו תרצי בעצמך להקיא. כמו עכשיו. את תמשיכי להקיא כי זה בהתחלה ימצא חן בעיניך. תחשבי שתפסת את אלוהים. גם לאכול וגם לא להשמין, וואו…
ואז תאכלי ותקיאי ותאכלי ותקיאי תאכלי ותקיאי ותאכלי ותקיאי תאכלי ותקיאי ותאכלי ותקיאי תאכלי ותקיאי ותאכלי ותקיאי ככה כמה שנים טובות מחייך. ממוצע לדעתי 10 שנים. מאסר של האוכל.
אם לעומת זאת תתני לגיל ההתבגרות לעבור, עם כל הקשיים, ותראי איך אלוהים תכנן אותך לפני שאת מתחילה לרצות לעשות בזה שינויים, אם תחכי אולי תחסכי מעצמך את כל הלופ הזה שבאמת קשה לצאת ממנו, את מוזמנת פשוט לקרוא את העמוד הזה מתחילתו ועד סופו. לצערי אני די בטוחה שמרבית הכותבות עדיין בתוך זה.
לפעמים צריך להפר הבטחה. בשביל זה יש את "כל נדרי" ביום כיפור. חשבתי שרציתי ובעצם שיניתי את דעתי, עמכם הסליחה. זה קרה לי לפעמים עם גברים, שחשבתי שאני רוצה ורק ברגע האמת הבנתי שלא ממש. ולא תמיד ידעתי להגיד שבעצם לא, לא היה נעים לי, פחדתי לאכזב. אז לפעמים עדיף לאכזב ולהיות נאמן לעצמך. לאהבה הכי גדולה שלי את עצמי. שיקפצו כולם.
אני לא יודעת מה להגיד חוץ מ- וואו!!
איך את כל כך חזקה?!?! איך את מצליחה?!
את ממש מדהימה!
ואת יודעת אני כל השבוע הזה חשבתי וחשבתי ואני החלטתי שאני מקשיבה לך.את עברת את זה!את חזקה!את יודעת.
ואני מודה לך! פשןט מודה לך!!
את ממש אני חושבת תצילי אותי.
אני אסירת תודה. (: (: (:
היי חניתה
אני רשמתי לך כאן לפני כחודש.
שעוד הייתי בואי נגיד "בסדר"…
אבל עכשיו אני פשוט מותשת.ואני לא יודעת מה לעשות.
לפני שבועיים הייתי במרפאה ששם הייתי ב"טיפול" שהיה אמור לכזור לי.אבל לא כלום.
והם אמרו שאחרי שנה ללא תןצאות שאני ממשיכה לרדת בלי להתגבר על זה מעבירים אותי מרפאה.
עכשיו המרפאה שרוצים להעביר אותי אלייה היא מרפאה שממש עוסקת בזה.בבולמיה.
ועכשיו לבעיה-
דבר ראשון אחרי כל ארוחת צהריים אני מרגישה את הדחף להקיא כאילו הגוף שלי מודה לזה שהוא חייב להקיא.והוא ממש עוזר לי.שזה מאוד מוזר לי.
ואם אני לא מקיאה מרצוני הוא פשוט מחליט שהוא מקיא לבד.ואין לי שום שליטה בזה.
מה לעשות?
ושנית-
כמעת בכל יום אני כל כך רוצה להפסיק להקיא ולא להקיא ולהתחרת על זה שהקאתי.
אבל אז אני נכנסת למצב של מין עונש כזה לעצמי שמה אני אומרת בכלל?!? אני חייבת אחרת אני אשמין וזה הפחד הכי גדול.ואז הכל מההתחלה.
אוכל->הקאה->התחרתות->אשמה->ואז מגיע החלק הרע…
אני חותכת את עצמי לשם הענשה…לא לשאול.אין לי איך להסביר את התחושה.
אבל אני צריכה עזרת שליטה.אם תוכלי לעזור לי.
לשלוט בהקאות ולא להתחרת על זה אם הקאתי וההפך אם לא הקאתי.
זה חשוב לי מאוד אני רוצה לעבור הלאה להתגבר על המכשול.
אני כבר שלוש שנים עם הדבר הארור הזה.ולא מצליחה להיפטרו .
אשמח אם יש לך תשובות עבורי.
ילדה סובלת יקרה
אני לא פסיכולוגית אבל לא נראה לי שאת המקרה הרגיל של בולמיה. נראה לי שהחיים חבטו בך עמוק ואין לי מושג מה להגיד לך חוץ מתקשיבי לכל בן אדם אחר חוץ מעצמך.
בדרך כלל אני אומרת לבנות ההיפך אבל במקרה שלך נראה לי הפכת להיות האויב. אפילו הגוף שלך כבר מתעלם ממך.
אז אני שולחת לך חיבוק שיזכיר לך שאלוהים לא סתם הביא אותך אלינו, יש לך תפקיד, אולי בלהראות כמה רע העולם הזה יכול להיות ואולי בלהראות איך בן אדם יכול להתגבר על דברים איומים שקרו לו. אני מקווה שאת תוכיחי את השני. תקשיבי טוב לרופאים ומה שהם אומרים לך תעשי, אל תקשיבי לעצמך בשלב הזה כי הטעות הכי גדולה שהם יעשו עדיין לא תהיה גרועה כמו לחתוך את עצמך. מבינה?
עוד כמה זמן כשתתחזקי והרעיון להזיק לעצמך כבר יהיה זר לך, תוכלי לחזור לדבר איתי ואולי יהיה לי משהו אחר להגיד לך. חיבוק חזקקקקק יקירתי, תחזיקי מעמד.
תוגה רבה
אבל הרופאים אם אקשיב להם זה יהייה תשמיני ועכשיו!
ואני אכנס להיסטרייה וללחץ ואני אפחד.
ומשם אין לי מה לעשות חוץ מלהקשיב לעצני ואני עצמי אומרת אל תקשיבי לרופאים.
הגוף שלי כאילו מודה לזה שכל מה שהרופאים אומרים זה רע ולא נכון ולעשות בדיוק ההפך.
ואני לא מסוגלת להתנודד עם זה.
מודה,זה גדולללל עליי!!
אני לא מסוגלת יותר זה שובר אותי.כי גם אם אני מאוד לא רוצה הגוף שלי כן מקיא.וגם אם אני מאוד רוצה לא לחתוך אני כן חותכת.וזה נוראי.ההרגשה של החוסר שליטה הזו…
תודה בכל זאת שהקשבת וניסית לעזור לי.
עכשיו כנראה הכל תלוי ביידים שלי…
תודה.
לגבי להשמין, בסופו של תהליך שבו משחררים את הגוף לעשות מה שהוא יודע, המטרה לאכול רגיל, לא יותר מדי ולא פחות מדי ולתת לגוף לאותת לנו מתי די, נכון?
האנשים שלא חושבים כל כך הרבה על מה נכנס להם לפה ומה יוצא להם מה&^& פשוט חיים להם, נכון? כמו לנשום…
וזו זכותו של כל בעל חיים, גם זכותך שלך.
את לא מצורעת ולא פגומה ומגיע לך לחיות חיים שלווים עם יחסי סבבה תודה עם האוכל שלך ועם הכל. אמת?
אז מה שבכל זאת הייתי ממליצה לך בינתיים, עד שאת פותרת את בעיית השנאה העצמית שלך ומגלה בעצמך יופי וחוכמה ואהבה, אז בינתיים הייתי ממליצה לך לאכול קצת מכל דבר, כזאת כמות שלא תגרום לך להקיא, תגלי לאט לאט מהי. ותאמיני בגוף שלך שידע להתיישר לפי הטבע שלו המקורי, ותתני לגוף שלך להתחיל לסמוך עליך שאת תטפלי בו ברוך ובתבונה, ולא תנסי לבדוק מתי הוא מתמוטט. כשהגוף שלך יסמוך עליך ואת עליו – תהיי חופשיה להסתכל על העולם שבחוץ שם. זה עם הים והשמש והמוסיקה והחול ובעלי החיים, העולם שלא פחות ממך רוצה שיאהבו אותו…
היי את צודקת בכללי.
אם מסתכלים על זה מהנקוגת מבט שלך,שאת מראה אותה.אז כן את צוגקת…
אבל מאיפה שאני רואה את זה זה ממש לא נכון!ואפילו מצחיק אותי!!
מגיע לי כל סבל שיגרם לי וכל גרם שאני אעלה וכל חתך שאחתוך.םשוט מגיע לי לסבול.
אני לא אומרת את זה מתוך רחמים עצמיים.אלא מתוך מודעות לכך ולהבנה.
כי זה שהחברה עשתה את שלה וגרמה לי להרגיש כזאת שנאה עצמית גדולה זה משהו אחד.
אני בחרתי את הדרך להתמודד עם זה!ובחרתי כנראה בדרך שגויה…לפי מה שכולם טוענים.
אז לגמרי כל כאב כל סבל וכל כעס מגיע לי בצורה הכי כואבת שיכולה להיות.
מאיפה שכרגע אני נמצאת לדעתי שום טיפול במרפאה במקרה הזה הנוטרים לא יכול לעזור לי.כי אני לא מסכימה עם מה שאומרים לי.'תפסיקי להקיא ולחתוך,תשמיני ותבכי.' מבחינתי זה כמו לומר למישהו שמעשן תפסיק עכשיו.או כמו לומר לעיוור אל תיהייה עיוור.
ותסכימי איתי שזה נוראי!
בינתיים אין לי מושג איך לצאת מזה…
ומה את אומרת…זה יעבור לבד?
איך את יכולה להאשים את עצמך שאת שטופת מוח בשטיפת המוח ששוטפים אותך?
אם כולם סביבי אומרים שאני מכוערת מי אני שאגיד שאני יפה? ואת יודעת משהו? אני די יפה… אבל רוב חיי הייתי בטוחה שאני מכוערת, ועשיתי את עצמי שלא איכפת לי, ואז נהייתי בולמית ו11 שנים התעסקתי בזה כל היום.
אז תארי לעצמך שאני מבינה מה זו התמכרות.
אני רק אומרת שאחת הדרכים החוצה, עכשיו בדיעבד אני מבינה, זה שיהיה לי איכפת מעצמי ולא ההיפך.
שאני אבוא אל עצמי בחלמה, בבקשה, לא בשנאה ובכוח.
שאני המפגש הראשון שלי עם העולם, וכדאי שאהיה מפגש נעים. מפגש מקבל ותומך, לא קר ושיפוטי.
הדרך החוצה היא לא דרך שלשלאות ואזיקים, היא דרך למצוא את המקום לאהוב את עצמך ולהקיף את עצמך בתעסוקה שעושה לך טוב. זה נשמע מאד פשוט ואני יודעת שזה לא. באמת שאני יודעת. אז או שתנסי לאט לאט לאמץ את קו המחשבה שאולי בכל זאת את בסדר גמור, ושכדאי לך להשקיע בך כאילו שהיית בתך הקטנה, כשכהיא תגדל היא כבר תהיה בן אדם שמרגיש אהבה, כמו שהיא, ללא תנאים.
וכן אני מניחה שזה יעבור בסוף, אם תתני לזה, ואם הגוף שלך יעמוד בתהליך שאת עוברת עכשיו בשלום.
אני מתארת לעצמי שאת יודעת בדיוק!
ואני מודה לך שאת כל כך מנסה לעזור!ואני מעריכה את זה מאוד!
אני גם חושבת שבסוף אולי שנה,ארבע,עשר,או אפילו עשרים שנים זה פשוט יעבור…
כמו שאת אומרת אני אמצא את "נקודת האור" שלי…אני צודקת?
אבל מה שבטוח שבדרך אסור לאבד תקווה.
ואני גדלתי בבית כזה אז זה די מה שמחזיק אותי.
גם לצד הטוב וגם לרע…
תודה רבה!!
אני חושבת שבכל זאת אמשיך בטיפול אצל הרופאים ואנסה שיעזרו לי.
כי בכל זאת אלו החיים שלי וההחלטות שלי.ובמקרה הזה גם של הרופאים…
תודה שוב.
כל חיי הייתי שמנמנה ושנאתי את עצמי, עד שהגעתי לכיתה ט והתחלתי לקחת רטלין, הרטליו הוריד לי את הרצון לאכול לאפס,ארחה ביום הספיקה לי וככה ,עד סוף השנה ירדתי 10 קילו ,אהבתי להיות רזה והייתי מאושרת. בחופש לא לקחתי רטלין כי לר הייתה סיבה וככה בחודשיים עליתי בחזרה 8 קילו התביישתי בעצמי, הפסקתי ללכת לים וללבוש צמוד , חזרתי לקחת רטלין בשבוע שעבר והתחלתי להרגיש שינוי,הבעיה שבערב פתאןם בא לי התקף אכילה,היום, אחרי שלא אכלתי מהבוקר פתאום לא הפסקתי לאעול,הרגשתי שהרסתי את כל מה שעשיתי בשבוע
נכנסתי לשרותים ובפעם הראשונה בחייםשל
י ניסיתי להקיא, לא הצלחתי,ניסיתי.שוב,
כמעט, הלכתי לחפש פתרון באינטרנט
ןקראתיכמה דרכים , שניה לפני שסיימתי את הכןס מים הרביעית שלי הגעתי לפה וקראתי סיפורים דל בנות פה,החלטתי לשקול פעם נוספת את העניין לפני שאנסה שוב ,מה עם זה לא יהיה עניין חד פעמי?, אני רוצה להוציא את הרעל שאכלתי מדי פעםי, אבל לא רוצה להכנס למלחמה של שנים,איך אפשר להמנע מיזה?
היי גל,
ההקאות הללו הן הרסניות. זה מתחיל ממשהו חד פעמי והופך לפעם בשבוע, פעם ביומיים ומגיע אפילו לכמה פעמים ביום. זה ממכר, והדבר הכי נוראי פה זה שזה מערפל את התחושות שלך, את המצב רוח שלך, צובע הכל בגוון שחור שלעיתים ממש קשה לצאת מהמעגל הזה.
פעם ראשונה שנכנסתי לפורום הזה היום וראיתי את ההודעה שלך והרגשתי את המחוייבות להגיד לך שכל עוד את במקום הזה שלא הצלחת, כדי לך להפסיק עכשיו, כי אחר כך הרבה יותר קשה.
זה יישמע קצת תוקפני,אבל שלא תעזי לגעת בזה…את מחוץ למעגל הזה ותישארי ככה.לכי בדרך הקשה והארוכה ותלמדי את עצמך איך לנהל אורח חיים בריא.זה אומר להנות מהחיים,לעשות ספורט כייפי,לאכול אוכל ולא זבל וכו'.
בימי חול אני אפילו לא חושבת על זה. ההתקפי רעב באים לי בשישי ובראשון…..
אני מאד אוהבת את הספורט שאני אוהבת. אני בת 18 וההפרעה הזאת שהחלה בי, משפיעה עליי במידה מאד גבוהה.
איך לעצור את עצמי?? יום שישי קרב ובא!
לכל אחת מאיתנו חידה אחרת, על אף שכביכול התסמונת דומה. עברנו דברים שונים, חונכנו אחרת, קיבלנו ביקורת והפנמנו ערכים שונים. גם מלכתחילה האופי של כל אחת שונה, ולכן הפתרון לא אחיד לכולן.
התשובה לחידה הייחודית שלך היא אצלך. אני יכולה רק לעקוב אחרי הרמזים ולשאול שאלות כדי לעזור לך לפענח אותך.. אני מנחשת שבשבת יש לך יותר זמן פנוי ואז הפתרון יחסית יותר קל, אבל יכול להיות שבשבת את נמצאת עם אנשים שמלחיצים אותך, או שכל השבוע את תחת לחץ להופיע כמושלמת ואז הכל מתפרק לך עם הטרנינג של שבת. או תשובה אחרת? זה חשוב לדעת מה הסיפור כי אם סתם נגיד טוב תעשי ככה וככה זה לא יעבוד.
באוגוסט השנה אני אחגוג בעצב עשר שנים לבולימיה.
לצערי הרב איכזבתי את.עצמי,וגם אחרי שנה וחצי של טיפול- זה לא עבר.בעלי יודע ותומך- מה עוד אפשר לבקש?
השבוע החלטתי שזו המתנה שאני אתן לעצמי ביום ההולדת. להרוג אותה,כמה שאפשר.
רק שאלה,
יש כאן מישהי שיכולה להגיד לי שאחרי כל כך הרבה זמן אפשר לשחרר אותה,את הבולימיה?
זה נראה מפחיד,רחוק,בלתי ניתן להשגה. אבל אני רוצה את זה כל כך.
קודם כל לי לקח 11 שנה לצאת מזה.
אז בינתיים השגתי אותך…
אבל יש פה גם כאלה של 16 שנה..
זה עצוב אני מסכימה. אבל אחרי שתצאי מזה תהיי כל כך חזקה שתהיי גם מאד גאה בעצמך, וזה יהיה משמח, את יכולה לתאר לך….
אז סליחה שאני שואלת שאלה מעצבנת קצת אבל איפה זה מפריע לך בחיים, כלומר אם היינו ברומא העתיקה וכולם היו עושים את זה, גם אז היית רוצה להפסיק?
שאלה טובה.
אחרי עשר שנים,אני אומרת בלב שלם שזה מונע ממני לחיות.
זה גוזל ממני זמן שיכלתי להקדיש לעצמי,לעשות דברים שאני אוהבת.זה גוזל ממני בריאות וחוזק פיסי,זה גורם לי להרגיש משוגעת עם כל מצבי הרוח.זה גורם לי לנהל חיים כפולים כי ה"אני" הבולימית מתנגשת ב"אני" האמיתית שרוצה לנצח.
הבולימיה היא דמות השטן המצחקק שיושב על כתף שמאל שלי.
אני גאה בהישגים הקטנים שלי לאורך הזמן,אבל עכשיו הגיע הזמן למלחמת התשה.
או קיי, אם הגיעה העת לתת בראש, ומעניין כי כאילו יש גל של בנות שרוצות החוצה… אז בואי נעשה שני דברים במקביל (אומרים שנשים יודעות לעשות את זה…)
האחד תחפשי פה פוסט לא רחוק ממך שנקרא "ברוכה הבאה לקיר הטיפוס" שבו הדרכתי אישה יקרה אחרת שנראית לי שמצב דומה לשלך. יהיו לך הערות אני בטוחה ואשמח לשמוע אותן.
שתיים שלחי לי באוף ליין לכתובת הבאה מייל שבו תגידי לי למשל מה אכלת היום ומחר, כולל הקאות. כל תהיה לי תמונה של נקודת הפתיחה. atounh@bezeqint.com
ניקח את זה משם. תרימי ראש, את על הכיפק, תאמיני לי.
אני כל הזמן נותנת ולא רגילה לקבל,מדהים איך בלי להכיר את מוכנה לתת.
אני אשלח לך למייל!
מאז שקראתי את ההודעה שלך היו לי יומיים ללא הקאות,משהו שלא קרה מזה ארבעה חודשים…
בעלי אמר לי שכל פעם שאני חושבת על זה,אני צריכה לחשוב על הילד שאנחנו רוצים להביא לעולם וכמה זה פוגע בגוף שלי אם אני עושה את זה.
בכל מיקרה תודה על כתובת המייל,ניתראה שם
ושוב תודה..
פתאום קשה לי לפנות אלייך במייל,כי אני מרגישה טיפשה.מהרגע שאמרתי שאני אתן בראש היו לי יומיים ללא הקאות.בשאר הימים הקאה אחת.אני מודעת לעובדה שאני פרפקציוניסטית וזו בעיה חמורה אצלי אבל כשאני אומרת לעצמי "נטע,יקרה,שבוע שעבר הקאת פעמיים שלוש ביום,ועכשיו פתאום יש לך יום שלא הקאת,ובאחרים פעם אחת" אני מרגישה פאטתית ומטומטמת כי הדבר היחידי שנחשב בעיניי הישג הוא הפסקה מוחלטת מיידית של ההקאות.
ומכאן שאלה,כמה זמן לקח לך מהרגע שהחלטת להילחם בזה ועד שהרגשת שהחלמת?
גם לך היו את המחשבות והנפילות האלו?…
היי נטע
כל הזמן
כל יום רציתי להפסיק. זה חלק ממעגל רגשות האשם שמחזיק אותנו בפנים.
כל דבר קיצוני מביא תגובה הפוכה. כל כוח מזמין כוח נגדי.
צריך הרבה אהבה עצמית וקבלה עצמית ורצון לחיות כדי להפסיק. על זה צריך לעבוד, אז אל תהססי לכתוב לי במייל כי אני לא שופטת אף אחת ממש לא.
פשוט יהיה לך יותר קל לדבר איתי שם לפרטים שפה זה יהיה ארוך ומייגע, וכולם יכולים לקרוא מה ששם לא. זה הכל, לשיקולך.
לשאלתך ניסיתי להפסיק אלפי פעמים ונכשלתי עד הפעם שלא נכשלתי, לפני 19 שנה ולא חזרתי לזה מאז. זה אפשרי. לא קל. אפשרי.
אני כל כך זקוקה לעזרה, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני כבר סובלת כחמישה חודשיים מהתקפי בולמוסים, משהו כמו פעמים שלוש בשבוע בעיקר בסופשבוע, ולאחריהם אני מקיאה, וכל כך רע לי עם זה, הגרגרת שלי בולטת ושורפת, הבטן שלי נפוחה ומתפוצצת מכאבים והנפש שלי חולה לגמריייי.
אני ספורטאית, ואני צריכה להוריד במשקל כדי שההישגים שלי ישתפרו, ובמקום זאת אני רק משמינה מהבולמוסים ההרסניים האלו, בבקשה שמישהי תעזור לי או תמליץ לי איך להמנע מה התקפיים החולניים האלו. בתודה מיה.
את חייבת לעקור את זה עכשיו.בלי תירוצים ובלי פחדים,כי זה יהרוס את הגוף שלך לחלוטין!
תפני לעזרה,אם המצב עדיין לא בגדר של הרגל של שנים אולי כמה חודשים יעזרו לך להתגבר על מה שגורם לזה.
ממליצה בחום על לירון בן ישי,מנסיון,תחפשי באינטרנט.
אפילו את הספורט, שאמור להיות משהו כייפי ובריא לגוף, הפכנו כתרבות לחרב תחרותית מעל ראשינו, זה כל כך עצוב!
אם הספורט שאת עושה גורם לך לכזה סבל, האם לא כדאי למצוא ספורט אחר? או לעסוק בספורט הזה שאת אוהבת אבל בלי לרדת על עצמך מול ההישיגים שלך?
כל ספורט צריך לקחת בחשבון את גיל ההתבגרות. כשהגוף צומח והופך לגוף של אישה, שזה תהליך נפלא וחשוב מאין כמוהו לאהבה העצמית ולעתיד ולחיים, אז בזמן שזה קורה יש כל מיני שינויים שאחר כך מתאזנים, וצריך לתת לזה מקום. אי אפשר כל היום לשפוט את עצמינו ואת גופינו ולא לתת לעצמינו טיפת אהבה! זה עצוב זה מטורף. איזה הישגים יותר חשובים מזה?
על כל פנים למה דווקא בסופשבוע יותר את יודעת להגיד?
היי אני נועם בת 18.
אני במעגל הבולמיה כבר עוד מעט שנה
ואף אחד לא יודע חוץ מכמה חברים טובים
רציתי לדעת אם אני עדיין לא ממש רזה בולמית כמו בכל התמונות והסרטונים שאני רואה זה אומר שאני עדיין בסדר?
אני אגיד לך משהו אני מבפנים מרגישה חולה מרגישה שאני לא יכולה יותר לחיות ובמיוחד לא לחיות ככה במעגל הבולמיה הזה.
איך זה הגיוני שאני עדיין לא רזה אבל אני מרגישה שאני עוד שנייה מתפרקת..?
ויש לי עוד שאלה אם אני מחליטה לקחת את עצמי בידיים
למי אני פונה שיעזור לי, להורים ?
ומה יעשו לי מה יהיו ההשלכות לזה אני פוחדת שיקחו אותי ךבית חולים זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו
תודה רבה מראש
יקרה
יש לי חוברתספרון בהתהוות שכתבתי לבנות שרוצות לצאת מזה. עדיין מחכה לפרקים של הרופא הסיני שלי כי בא לנו להוסיף לזה, וגם יש עוד כמה דברים שם שרציתי לערוך, אבל אם תרצי אשלח לך יש שם כמה טיפים טובים.
כתבי לי לatounh@bezeqint.net
אשלח לך. אם תספיקי היום יהיה לך מה לקרוא בשבת… ואשמח לפידבק כמובן!
היי חניתה זאת שוב אני… כתבתי פה הרבה…
בראשון לחודש שעבר היה לי שנה! שנה שאני מקיאה, אני כבר בולמית שנה ועוד מעט שנה וחודשיים! זה הורג אותי ונמאס לי! זה הורס לי תחיים! אני רק בת שש עשרה עוד מעט שבע עשרה ואני מותשת מהחיים שלי! תמיד כואב לי, אני אף פעם לא מרוכזת, היחסים ביני לבין ההורים שלי רק יותר גרועים, מילדה מצטיינת בבצפר אני מקבלת רק נכשלים, בזמן האחרון אני לא מצליחה לשבת ללמוד, מצביי רוח שלי משתנים בשניות, ואני חושבת רק על דבר אחד "למה אני כל כך שמנה? למה אני אוכלת כלכך הרבה? אני צריכה להקיא…" אחר כך ישר אני חושת "אני פגומה! יש בי משו מפגר! למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני ככה? די!!" וזה חוזר שוב ושוב ושוב!
אני רוצה להפסיק באמת שנמאס לי בא לי לספר למישו אבל אין לי את האומץ הזה!
כתבת לי פעם שאין לך כבר איך לעזור לי ואולי נפגש ונדבר… את לא יכולה להבין כמה פעמים ישבתי בזמן שיחת נפש עם חברה שפתחה את הלב בפני, או בזמן מבחן חשוב- וחשבתי- למה אני לא עושה את זה?! אני מפגרת! יש מישי שרוצה לעזור ואין לי את האומץ לבוא ובאמת לעשות את זה!
לא אמרי לך אפילו תודה- כשראיתי את ההצעה נלחצתי… אז תודה… תודה מכל הלב זה עשה לי טוב לדעת שיש מישהו שבאמת אכפת לו! אבל אני לא יכולה להפגש איתך עם כל הרצון שיש בי! אני מפחדת מידי…
בבקשה אולי יש לך איזה עצה אחרונה להביא לי כי כבר אין לי מושג מה לעשות יותר… אני מפחדת… קראתי הרבה על הסכנות אני כמעט כל יום קוראת דברים על בולמיות באינטרנט ואני מפחדת…
יקירתי
מה היית אומרת אם הייתי מספרת לך על מישהי שממש שונאת את עצמה. שמדברת לעצמה לא יפה, מעליבה את עצמה וגוערת בעצמה ולמעשה לא מקבלת אהבה לא מעצמה ולא מהוריה, שמאמינה שלא מגיע לה לקבל אהבה כי היא שמנה.
מה היית אומרת שכדאי לי להגיד לה?
הייתי אומרת לה שהיא מפגרת.. שהיא מפגרת כי היא לא אוהבת את עצמה, שהיא מפגרת כי אכפת לה מה חושבים עליה! ומה אכפת לה בכלל איך היא נראת! ההורים שלה מפגרים כי הם לא מנסים להבין את הבת שלהם או לא אוהבים אותה! החברים שלה מפגרים שהם לא תומכים בה! שאנחנו חיים בעולם של מפגרים! ואסור להקשיב לאחרים רק למה שאנחנו חושבים!
הייתי אומרת לה שהיא מזכירה לי את עצמי אבל לא הייתי אומרת לה שלמרות שאני יודעת את כל מה שאמרתי לה אני לא מצליחה ליישם את זה עלי! תמיד שחברות שלי בחרא מצב רוח בכלל אנשים אחרים אני אומרת להם את זה! אבל על עצמי אף פעם לא הצלחתי..
יקרה
בואי נחליף את המילה מפגרת במילה אנושית
בואי נחליף את הכעס בחמלה
חמלה על כל העולם הרדוף הזה שמאמין לאיזה שטות שגורמת לו סבל.
אני לא מאמינה לרגע שההורים שלך לא אוהבים אותך, אני יכולה להגיד לך שהם בטח מאמינים כמוך שאם תהיי רזה תהיי מאושרת…
כשתהיי אמא תביני כמה קשה לראות את הילד שלך סובל. בכלל זה קשה לראות אנשים סובלים שאי אפשר לעזור להם.
חבר שלי יושב עכשיו במרפסת עם פרצוף חמוץ, מדוכא ואומלל, ולמרות שאני רזה יפה חכמה סקסית ואפילו עם מצב רוח יחסית שפיר וטוב, אין לי איך להזכיר לו שהעולם מקום יפה ושכדאי לו לחייך.
אין לי איך. כמו שלך אין איך להסתכל על עצמך ולהגיד יקרה אני אוהבת אותך, ואני אוהבת את העולם העיוור הזה ואני אפקח עיניים ראשונה בחיים שלי ואחרי או שאחרים יצטרפו או שלא, או שיראו או שלא, או שימשיכו לסבול או שלא.
אני יודעת שאת עצמך בן אדם מפותח מאד רגשית, שאת קוראת אנשים גם כשהם שותקים, אני יודעת שיש בך מתנות חשובות שאלוהים לא סתם הביא אותך לעולם.
כמובן שמטרתו הראשונה שתחייכי ותצחקי על הכל בקול גדול, כי מי לא רוצה שאהוביו יהיו מאושרים…
תתארי לך עולם שבו מגיעה אליך בחורה יפהפה, נהדרת, מצחיקה חלומה של כל נערה והנערה הזאת לא מבינה כמה היא כזו. והיא אומרת לך שהיא לא מספיק טובה ולא מספיק רזה. ומה אם עכשיו נסתכל פנימה ופשוט נבין שהנערה הזאת היא את.
תני לי להסביר לך, הפרעת אכילה לא מגיעה לכל אחת, היא הגיעה אליך כי כל החיים חיפשת משהו ולא ידעת מהו. היא הגיעה כי הנפש שלך התעוררה והרגישה שאת צריכה להתחיל להעריך את עצמך. אני ואת אומנם לא מכירות אבל אם שתינו נפלנו להפרעת אכילה אני מניחה שיש מן המשותף בנינו. ועל כן אני יודעת ואני בטוחה שאם תביטי לתוכך תראי גם את כמה מדהימה את.. כי גם אם את לא דומה לאחרות זה הרי כל היופי. כולנו שונים, השכנה או החברה הכי טובה שלך או הבן זוג שלך לא יותר טובים ממך יקירה, הם פשוט שונים. כשתצאי מנקודת ההנחה הזו תביני שאת פשוט שונה ולכן השנאה העצמית הזו מיותרת.
בכדי להיפתר מהבולמיה או לפחות למתן אותה עליך לנסות דרך שכולה אהבה אך היא קשה מאין כמוהה. נסי להסתכל עמוק לבחור לך חמישה משפטים של דברים שהיית רוצה להשיג לדוגמא אני אומרת לעצמי מדי לילה שאני יפה. לאט לאט את תראי כמה יפה את וגם כולם והרגשתך הכללית תהיה של שלווה במקום חוסר שקט וחוסר יכולת לחיות עם עצמך.
דבר שני ואולי חשוב לא פחות הוא לאכול בארוחות מסודרות מבלי להקיא אותן. את יכולה להחליט על שלוש ארוחות כאשר ארוחת בוקר וערב קלות יותר וארוחות הצהריים הן גדולות יותר בין הארחות ערב והצהריים אכלי פרי .. אם את נופלת. וזה הדבר החשוב ביותר המשיכי במתכונת הארוחות כאילו כלום לא קרה- את בנאדם. הדרך החוצה מבולמיה קשה מאוד אבל אם תתמידי והנפילות יחזקו אותך את תצליחי. אל תאמרי נואש תמיד יש לנו תקווה.
את ההחלטה להפסיק להקיא אני לא יכולה לעשות בשבילך. אבל את יכולה..
בהצלחה אהובה
שוב אני… חח.. כל כמה חודשים אני נכנסת לפה קוראת דברים שאנשים כתבו.. לנסות להתחזק… לנסות להבין משו חדש שעוד לא הצלחתי להבין…
אני רוצה לספר לכך משו שקרה לי.. אני- בת 17- ילדה בכיתה יא- לפני שבועיים בערך הייתה לי בגרות בתיאטרון- שבא היינו צריכים להציג או מונולוג או דיאלוג- זוג חברות שלי בחרו בדיאלוג ממחזה שנקרא "בתאבון" הוא מספר על חבורת נערות בולמיות… והחיים שלהם… לפני כחודשיים כשהתחלנו רק לעבוד על זה הם הראו לי את הבחירה שלהם והתחלתי לבכות כשקראתי את זה והם היו בטוחות שזה פשוט מחזה מרגש.. זה גם מה שענתי להם כששאלו למה אני בוכה.. לא אמרתי את האמת.. שיקרתי..
לפני שבועיים העלנו את ההצגות על הבמה מול ההורים ואחר כך מול הבוחנת.. הקטע שלהם היה קטע אחד לפני.. ישבתי בצד בכניסה לבמה והסתכלתי עליהם הם לא היו נראות כמו החברות שלי… היה להם את המבט הזה בעיניים של הגועל.. המבט הזה שהם חולות… חולות נפשית.. חולות פיזית… והמלל שאמרו.. ישבתי בצד להרגע לפני הקטע שלי והתחלתי לבכות שוב.. פשוט ראיתי את חברות שלי מציגות מולי את העבר שלי אני ההווה שלי ויכול להיות שאת העתיד שלי! זה לא נתפס פשוט…
עליתי לקטע שלי עם דמעות בעיניים…
מאז ה"בדיחה" של כולם זה נגיד מישי אומרת שהיא אכלה יותר מידי אזכולם אומרים לה "תדחפי אצבע" – בא לי שיבינו שזה לא מצחיק! שיש מצב שלידם עומדת מישי שלא יכולה בלי לדחוף את האצבע הזאת!
לפני כמה ימים הייתי אצל חבר שלי והייתי חייבת להקיא ולא יכלתי! כי הייתי אצלו! אז לא הקאתי! והייה לי כאב בטן לא נורמלי! ופשוט סבלתי אמרתי לו שאני לא מרגישה טוב שכואבת לי הבטן… והוא שניסה לעודד אותי אמר "לכי תדחפי אצבע" ! מה אני אמורה להגיד!!? כן חברה שלך חייבת ללכת להקיא את הארוחת ערב שעשית לה?!! שכן חברה שלך היא כן בולמית ואתה חייב להפסיק לצחוק על זה!!?
למה אנשים פשוט לא מבינים שיש דברים שמכאיבים יותר מידי… שאולי בשבילם זה צחוק.. אבל יכול להיות שלידם עומד מישו כזה.. שיכול להיות שאחותם הגדולה או אמא שלהם היא כזאת.. שיש אנשים כאלה באמת…
קודם כל את כותבת נפלא. מרתקת. דבר שני בולמיה היום זה כבר כל כך נפוץ שלא תאמיני …ילדות בנות 11, 14, 17… זה עולה למודעות הציבורית יותר ויתר.. עוד מעט זה כבר לא תהיה בושה. זה כבר נכנס לשפה כמו שאת מתארת.
את ואני שייכות לתרבות שמקדשת צורה חיצונית ומוקיעה בולמיה…. זה די לא הגיוני… וודאי לא מתכוונים להעליב.. זו בורות וככל שתהיה יותר מודעות זה יפתח וישתנה.
גם אנחנו יכולות לתת אינפורמציה בנושא אלמלא שתקנו…
עוד מעט בולמיות תפתחנה את הפה…. 🙂 ולא על מנת לאכול….
אני מקווה שאת צודקת.. שיום אחד כבר ידעו כולם על הבולמיות ולא נתבייש יותר ויעזור לנו והכל יהיה טוב יפה יהיו פחות ופחות בולמיות ואנחנו אלה שכבר בפנים נפתר מזה!
אבל בנתיים זה נשמע לי כמו חלום… משו שכולנו רוצות שיקרה… לצאת מזה… לא להתבייש ללכת ולבקש עזרה… לצעוק הצילו….
לפחות זה החלום שלי…
שכבר לא יהיה לי יותר כואב.. שיעזרו לי.. שיקשיבו לי… שאני יפתר מזה ויצא מהדבר הזה שתפס אותי ונקרה בולמיה!
אני ממש מקווה שהיום הזה יגיע כי בנתיים אני סובלת אני ועוד הרבה בנות!
זה גם אחד הדברים שלא נתפסים אצלי… שזאת לא רק אני! יש עוד הרבה בנות שסובלות כמוני! הרבה בנות שתקועות בזה כמוני!!
בא לי פשוט שכל זה כבר יגמר…
המון המון בנות
ותסלחי לי שאני אומרת משהו לא פופולרי אבל זה מאד הגיוני בעיני להיות בולמית. אם זה לא היה ממכר – זה היה פתרון טוב לעובדה שבימינו עדיין חייבים להיות רזים . אז אלה שרזים באופן טבעי אין להם בעיה, אבל אלה שמבנה הגוף שלהם אחר מבארבי ואוהבים לחיות ולאכול – מה יעשו? לאכול ולהקיא זה סוג של פתרון. הבעיה שזה לא בריא וזה ממכר. 🙁
הדרך החוצה עוברת דרך להבין שאת יותר חשובה ממה שחושבים עליך. הדרך החוצה היא להגיד לעצמך אני נהדרת ממש אבל ממש כפי שאני. וכל אחת שמנצחת מביאה איתה את המסר הזה לעולם. מבינה? להקשיב לעצמי, לאהוב את עצמי, לא להסכים שישפטו אותי. זה מסר חברתי ענק. כולם חיים בפחד שלא יאהבו אותם. זה חרא אחד גדול. וכל אחת שמצליחה להגיד לעצמה "מותר לי לחיות", עוברת דרך הפחד ומעבירה מסר, בדוגמה אישית. ויום אחד גם את תהיי שם, בצד של המנצחות ששולחות יד לאלה שבפנים למשוך אותן החוצה.
חניתה היקרה! כבר שבוע שלא הקאתי ואני מאוד גאה בעצמי!! אני מאוד מקווה שאני אוכל להמשיך ככה והכל בזכותך 🙂
בנתיים, שמתי לב שלמרות שאני לא מקיאה אני לא יודעת איך לאכול בריא ואני אוכלת רק ממתקים… קראתי שאת ממליצה על איזה רופא סיני/ תזונה סינית, האם את יכולה להפנות אותי לשם או לייעץ לי איך לבנות תפריט שלא כולל רק סוכר?
יש ודאי יותר מאחד, אני מכירה את דרור אומר מוהדב
http://mohadeb.com/
dror@mohadeb.com
הוא גם כותב איתי ספר שמיועד לבנות בולמיות, כך שיש מצב שהוא יסדר לך תפריט סבבה
אבל אבל אבל אני לא רוצה שתוותרי על המתוק, רק תאזני, אל תוותרי על כלום בחיים, הסוד הוא רק במינון.
מחבקת אותך את עושה לי שמחה גדולה!
תודה רבה חניתה, את ממש מלאך!
אני לא אוותר על המתוק כי אני פשוט משוגעת עליו, אני רק צריכה באמת ללמוד לאזן ושזה לא יהיה מצב של "הכל או כלום".
היי אני רשמתי פה כבר כמה פעמים
והיה לי מאוד קשה עם ההקאות הלא פוסקות שלא הייתה לי שליטה עליהן…
אני כל כך רציתי להראות לכולם להראות שאני מסוגלת לחבל את המחלה הזו לבד!!…
והצלחתי!! לבד!!! זה אומנם לקח לי שלוש שנים כל התהליך הזה אבל בסוף הצלחתי…
יכול.להיות שלא לגמרי אבל הצלתי את עצמי.
הרופאים כבר אמרו שאם אמשיך ככה לא יהיו לי ילדים. וזה מה ששבר את גבר הגמל לקחתי את עצמי בידיים ופשוט עבדתי על עצמי אמרתי לעצמי כאילו שאני כבר הקאתי ארבע פעמים טזה מספיק אז לא צריך יותר…
וככה לאט לאט זה התמאט.
בזכותך חניתה…היה לי דיי כוח ועומץ כדי לעשות את הצעד הזה.
ואני רוצה להגיד כאן לכולם…תיהיו חזקות תמיד ואף פעם אל תאבדו תקווה!
תודה רבה רבה!!!!
את ממלאה את לבי גאווה ותקווה!
ישר כוח, לנצח דבר כזה נותן לך כוח לכל החיים.
תחזרי מידי פעם לעודד כאן את הבנות!!
תודה!!
אני קצת חדשה בכל הקטע של להקיא, אבל ממש ממש קשה לי רציני אני לא יכולה לספוג את זה יותר!!! בואי תראי באיזה מעגל אני נמצאת: אמא שלי אומרת לי שאני משמינה ושאני חייבת להרזות דחוף שככה רקדניות אמיתיות לא נראות(אני רוקדת מגיל 3), אני מרגישה רע עם עצמי ונכנסת לדיכאון, אני אוכלת ואוכלת ואוכלת מלא אוכל, מקיאה, נכנסת לדיכאון, אוכלת מלאמלאמלא אוכל,מקיאה ,פשוטקשה לי עם עצמי אני שמנה ואמא צודקת לא מתאים לי להיות רקדנית אני לא יודעת למה אני כועסת עליה על זה שהיא אומרת לי אתזה! אני רציני עכשיו הולכת לאכול את כל המקרר ואני הולכת להקיא את הנשמהה שלי!!!! קשה לי קשה לי לחיות עם עצמי כשאני יודעת שאני אפעם לא יהיה שלמה עם מי שאני ועם הגוף שלי אני בחיים לא יתגבר עלזה!!
אני רוצה לשלוח לך משהו, כתבי לי לatounh@bezeqint.net
אל תחכי עם זה.
אענה לך בינתיים כאן.
אתחיל בזה שכואב לי בשבילך. מאד. וגם עצוב לי בשביל אמא שלך ששתיכן "עובדות אצל העולם" במקום לחיות בכיף, אם את מבינה למה אני מתכוונת.
את יכולה לתאר לעצמך שהגוף שלנו משתנה כל הזמן.ודאי מגיל 3 ועד גיל 20 זה תהליך!!! כל הזמן משתנה, גם אחרי כן. צריך קצת סבלנות ואורך רוח כדי לחיות, בקצב של כדור הארץ, יום אחר יום, לא יודעים מה יביאו החיים. כן תהיי רקדנית, לא תהיי רקדנית, תהיי כמה וכמה דברים, תכירי כך וכך אנשים, תגשימי כל מיני חלומות ועל חלק אחר תוותרי…
החיים מלאים הפתעות אין טעם לנסות לשלוט בזה. אותו דבר המחשבה שכולם צריכים להראות אותו דבר, או שיש צורה מסויימת שאנחנו צריכים להראות, וכל צורה אחרת זה ממש לא בסדר. ממש בושה! וכולם מאמינים לזה.
עולם שלם בלתי שפוי ואנחנו לכודות בתוכו. אפילו ההורים שלנו שטופים במחשבה הזאת. המורים שלנו, הטלוויזיה, כולם. אם את לא יפה ורזה ובלונדינית עם שיער חלק ומעפעפת, את כבר נחותה יותר ממי שכן. הזוי. אנשים ממש מאמינים בזה.
וגם את נעולה בתוך מלכודת שאלוהים ברא אותך נהדרת ואת מסכנה צריכה להתבייש לך.
🙁 אוף כל כך מעצבן.
אז מה עושים. לא ממליצה לך להקיא. תראי פה למטה זה מלכודת דבש. נכנסים וקשה מאד מאד מאד מאד לצאת מזה. לא סתם מילים.
אז מה עושים? להסכים להיות קצת שמנמונת ולתת לגוף שלי הזדמנות לאזן את עצמו באופן טבעי?
קשה… ולהגיד לאמא אל תדאגי הכל סבבה, תאהבי אותי ככה?…
אולי לנסות לאכול קצת פחות, או ללכת לייעוץ של רופא סיני שיודע איך להתאים מאכלים נכונים לגוף?
אולי לשתות בבוקר שתי כוסות מים חמים, זה עוזר לעיכול ומנקה את המערכת ונותן הרגשת מלאות טובה.
ואולי הכי חשוב זה לנשום עמוק ולהזכר מי את ואיזה בן אדם מקסים ומלא אהבה את שם בפנים, בתוך כל הרעש החיצוני של המחשבות של העולם. מי את, מה את באמת מאמינה ובוחרת לעצמך בחיים האלה, שהם מתנה שאנשים הופכים לעונש, ובאלה דרכים הם עושים את זה.
אולי אם תרשי לעצמך להיות גדולה מהחיים ולהבין כמה חזקה את צריכה להיות וכמה גם אחרים ואחרות סובלים מהרעיונות האלה גם, אולי תתפכחי ראשונה מהכיתה שלך, מהמשפחה שלך, ותוכלי אפילו להבין ולעזור לאחרות.
מותר לי להיות מי שאני, להראות איך שאני, לדבר, להביע, לשמוח, לחיות. ולא רק שמותר לך להיות בדיוק בדיוק את בכל רגע, אלא זו דרכו של הטבע. זו אהבה.
בהצלחה!!!
היי חניתה, עבר זמן מאז שכתבתי לך את זה , ורציתי להגיד לך שפשוט קשה לי.
אני כל יום חוזרת הביתה עם ההרגשה הזאת שאני לא טובה מספיק , כבר חודש לפני שכתבתי לך פעם שעברה , ניסיתי להקיא עד היום כל יום אני מנסה ומנסה ומנסה ואני לא יכולה להפסיק אני חייבת את זה אני באמת צריכה את זה לטובתי לנפש שלי אני צריכה את זה, אני מרגישה שאני משתגעתת וכל הזמן שאני מדברת על זה עם חברות הם אומרות לי שאני לא צריכה ושזה סתם פוגע אבל נימאס לי מאיך שאני נראת!!! אני בת 15 ושוקלת 57 וישלי חברות ששוקלות יותר אבל כרגע המטרה שלי זה להגיע לפחותתתת ל52 אפילו להרזות יותר!! ואני פשוט לא יודעת איך להתמודד עכשיו עם הכל ואמא שלי גילתה שאני מתחילה להקיא והכל מתחיל להסתבך לי ואין לי לאן ללכת ועצוב לי כלכך בנשמה שלי):
זה מצחיק עצוב אבל כל מי שאני מכירה יכולה להגיד שנמאס לה מאיך שהיא נראית. ואני יודעת שאת באמת מאמינה שאת לא נראית טוב. ממש לא מרגישה נוח להיות עצמך. זו התוצאה של התרבות הדמיונית של ימינו, שכולנו מאמינים בזה ונעולים בתוך זה.
לשמחתי הנוער מתחיל להתעורר ולהיות מודע לזה, לסבל שזה גורם, לתחושת הנחיתות המטורפת שבנות ובנים מסתובבים בתוכה שנים ארוכות ממררים לעצמינו את החיים במקום פשוט לחיות. 🙁
https://www.facebook.com/kohavtzedek?fref=ts
הנוער מתעורר להגן על עצמו, על הבנות שמקיאות ומרעיבות את עצמן ושונאות את עצמן על מה??? וכל אחת ואחד שקולט את הקטע יכול לספר ולעזור לאחרים שתקועים.
זה לא קל, כמו שהבת שלי אומרת "אני גם חלק מזה". היא מבינה בגיל 15 שהיא מסתכלת על עצמה בהשוואה למודל יופי מדומיין, שלמעשה הוא בלתי אפשרי. הצורה שאנחנו רוצות להיות היא דמיונית. וזו המחלה. תאמיני לי שעד היום, כשאני כבר מזמן רזה בכל קנה מידה, לא רזה מדי, סתם נורמלית, ואני נדמית לעצמי שמנה………
אני אשכרה מסתכלת על הבטן המתוקה שלי וחושבת אוחחח… 🙁 אבל אני יודעת שזה הראש המתוכנת שלי לחשוב שמשהו אמור להיות אחרת בי. שאני אמורה להראות אחרת או להתנהג אחרת. זו לא אמת, זה רעיון תרבותי מאאאאאאאאאפן.
אולי תקחי ליד את הספר "קיצור תולדות האנושות" שאני עכשיו מתענגת עליו. יש שם כמה דברים שיעיפו אותך. פתאום תקלטי מה הולך פה… אולי ייפול לך איזה חלק של הפאזל למקום.
שולחת לך המון אהבה ואומץ, ותקווה, את לא לבד, תכנסי ללינק שנתתי לך ותראי עד כמה את לא לבד וכמה אתם כולכם יחד תוכלו אולי לשנות משהו בעולם הדפוק הזה.
תודה רבה על כל התמיכה וכל העזרה, ולא רק לי לכולם , את מדהימה וכל כך עוזרת:) לצערי לא הפסקתי לנסות..
אבל לפחות אני לא מרגישה לבד בדרך מסויימת.
באמת רציתי להודות על מכל הלב על כל מה שאת כותבת. יום אחד ישבתי וקראתי הכל . יש כאן עוד כמה פרסומים שאני כתבתי אבל עם שם אחר עם כל הטמטום שלי חח
אני מקווה שהמצב שלי ישתפר בעתיד.
תודה רבה.(:
הפחד להכשל ולאכזב אנשים טמון בנו עוד מילדות. כשהיינו קטנים לימדו אותנו יש דברים שהחברה והנורמות מחייבים אותנו.. לדוגמא אם לא תהיה תלמיד טוב תאכזב את ההורים שלך. אסור לאהוב את עצמך כי זה מראה על אגואיסטיות או יהירות. אסור להראות כעס כדי שלא נהיה מוזרים או נחשב חמי מזג.
אבל כולם נכשלים. אני בטוחה שאימך נכשלה אין ספור פעמים, איכזבה אין ספור פעמים. האם ראית פעם אדם שכולם אוהבים אותו? שכולם מרוצים ממנו? לא! אין אדם כזה.. אפילו לא את. את רוצה לרקוד בכלל? את אוהבת את זה? האם כשאת מסיימת לרקוד את מרגישה משוחררת או חופשיה יותר? אם לא כנראה שזה יקירתי לא החלום שלך אלא של אמא. ואת לא נולדת כדי להגשים את הרצונות שלה אלא את שלך. תחילה ההרגשה שאכזבת מישהו תהיה קשה אבל את צריכה לשם שינוי לשים את הצרכים שלך לפני של אמא. הכיני רשימה של דברים שאת רוצה לעצמך.. ובצעי אותם בלי התחשבות בדעתם של אחרים.. עשי דברים בלי להתחשב במה יגידו אחרים. אחד הדברים ברשימה שלי היה ללכת לקולנוע לבד. רק כי זה לא מקובל בסביבה שלנו. ללכת לבד עושה אותך מוזר.. אז אני הלכתי ונהנתי מאוד. נסי גם את להעמיד את טובתך אל מול עיניך התחילי מדברים קטנים ולאט תצליחי להגיע למקום טוב יותר..
חיבוקים
אני בת 17.
כבר 5 חודשים שאני מקיאה כל מה שאני אוכלת.
לא עובר יום אחד מבלי שאני מקיאה.
אני מרגישה כבר חלשה וחולה מכל זה ואני רוצה להפסיק .
אני שוקלת 52 והגובה שלי הוא 65 רזיתי 10 קילו בתקופה הזאת.
אני מעוניינת לדעת אם אני יפסיק עם ההקאות ויאכל ארוחות מסודרות ונכונות אני יעלה במשקל?
כי אם כן אז כמה אני עלה פחות או יותר?
יקרה
הגוף אוגר נוזלים ולכן לוקח לו כשבועיים להתרגל חזרה. בשבועיים האלה יתכן שתעלי במשקל ותתנפחי.
יש בנות שבגלל ה תמיד חוזרות להקיא. אבל אם את יודעת שזה לוקח שבועיים תוכלי בשבועיים האלה למצוא לעצמך פתרונות או לוותר על פעילויות מסויימות. כמו חופשת מחלה.
מי שיעשה לך את המוות זה המוח. המחשבות ימשיכו לצייר בצבעים יפים את האכילה ללא מחיר הזאת, עאלק. וכדי להיות יותר חכמה מהמוח השטוף והחכם שלך צריך הרבה חכמה ותחכום, זה ממש לא קל. תקראי את כל ה בנות פה למטה זה יתן לך כוח.
בהצלחה וגם אם לא, תנסי להמעיט, גם זה משהו.
שלום , קוראים לי אפרת ואני בת 16.. כבר חצי שנה שאני מקיאה כמעט כל יום , אני שוקלת היום 60 וירדתי 10 קילו מאז שהתחלתי להקיא .
כבר במשך חודשים שאני מנסה להפסיק להקיא והיו ימים שלא הקאתי וצרכתי אולי 1000 קלוריות מקסימום ופשוט הייתי עולה קילו ביום!
שרק מהלחץ לראות שעליתי קילו ביום ישר המשכתי להקיא.. כי הבנתי שאם אני יפסיק להקיא אני יעלה טונות במשקל מבלי לאכול כלום.. אפילו ניסתי ללכת לחדר כושר והיו ימים ששרפתי 700 קלוריות ואכלתי אולי רק 500 קלוריות באותו יום מבלי להקיא ועדיין הייתי עולה במשקל !
תעזרי ליי ! אני ממש רוצה להפסיק להקייא ! אם לא הייתי עולה במשקל בצורה המפחידה הזאת הייתי מפסיקה ממזמן !! מה קרה לגוף שליי שהוא עולה במשקל מצריכה של 900 קלוריות ליום ??? בבקשה זה דחווף
אפרת יקרה
כשמפסיקים להקיא הגוף בהתחלה לא יודע מה לעשות עם הנוזלים בעיקר. לוקח כשבועיים לגוף לחזור לעצמו ולכן יש עליה במשקל ואפילו תתכן נפיחות. אפשר לשכב על הגב ולשים רגלים על הקיר, זה מה שאנחנו עשינו במרכז החלמה בדרום אפריקה.
בשבועיים האלה או שתקחי חופש, אולי לפחות בשבוע הראשון או מהיום השני לכמה ימים, או שתצפצפי ותהיי סבלנית.
עניין נוסף זה כבר ידוע שדיאטה רק מכניסה את הגוף למצב של אגירה. לחץ שמא לא יהיה לו. האכילה היומיומית ה"נורמלית" שהיא לא מעט מדי ולא הרבה מדי, לאורך זמן – מנצחת. הגוף מתרגל לכמויות הנכונות ולומד מחדש להשתמש בהן נכון. כלומר להוציא בקקי את העודף, אפילו אין צורך בספורט אובססיבי.
פשוט הרגל, סבלנות, הזמן מרגיע את הגוף והוא שואף חזרה למה שהוא אמור להיות.
בכל אחד מאיתנו טמון הפוטנציאל של מה שהוא אמור ויכול להיות, כמו עגבניה, כמו פרח, אם לא מתנגדים לזה זה קורה באופן טבעי.
גיל 16 זה אמצע גיל ההתבגרות הגופני. את עוד לא יודעת מה את יכולה להיות כי התערבת לפני שהענין התבהר. מענין אם את מוכנה לתת צאנס ולראות…
אז את אומרת שאם אני יאכל עכשיו בצורה נורמלית במשך שבועיים אז הגוף שלי יחזור למה שהוא היה לפני ההקאות ?
כי אם כן אז ברור שאני יעשה את זה.. הבעיה שלי היא לא ההתמכרות להקאות.. הן ממש מגעילות אותי ואני מתה להגיע לרגע של לאכול רגיל ולא להצטרך להקיא
כל השאר יסתדר מיום ליום. בגדול אכילה כמו נשימה אם לא חושבים על זה ולא מתעסקים בזה זה הגוף יודע לכוון בעצמו את הענינים.
נסי ותראי, עדכני אותנו ושיהיה המון בהצלחה.
שימי לך בצד פעילויות לשעת חירום, כמו לק לציםורניים או ספר או איזה משהו אחר שאת אוהבת לעשות. שיהיה לך איך למלא את הזמן המת.
מחזיקות לך אצבעות!!
נמאס לי מהבולמיה וההפרעה הזאת!
כל פעם שאני טועמת ביס ממשהו שמוגדר אצלי כאסור- כמו עוגה, אני מאבדת את הגבול וכביכול אני מרגישה שנכשלתי, ואז אני פשוט מחסלת את כל העוגה ומקיאה הכל…
הגעתי לשלב שכבר כואב לי להקיא, הגרון שורף ונפוח אבל המוח לא קולט את זה 🙁
אני מפחדת מצד שני להתמודד עם הבעיה ואני לא יודעת באמת אם פסיכולוג יעזור לי… אני לא פסיכית…
לא סתם את שופטת את עצמך כל היום.
זאת השפה שמלמדים אותנו בינתיים בחלק הזה של כדור הארץ שבו אנחנו חיים ואת הטלוויזיה שלו אנחנו רואים. גם אנחנו וגם המורים שלנו, גם ההורים שלנו וגם החברים שלנו.
כולנו מאמינים לשטות. עמוק בפנים אנחנו יודעים שמה שחשוב זה הנשמה, שבכל אחד יש ניצוץ של אהבה, אבל עדיין לא זו השפה שמדברים איתנו, ולכן את מהדהדת את זה כלפי עצמך.
אם אפשר לשאול בת כמה את וכמה זמן את מקיאה?
אני בת 17.5 ואני מקיאה כמעט כבר 3 שנים– אבל עם הפסקה: בהתחלה כשהקאתי הצלחתי "לתפוס את עצמי" והפסקתי, אבל לא הבראתי בכלל מהפרעות אכילה ורק הפכתי לאט לאט לאנורקסית.
אח"כ, כעבור בערך שנה, כשכבר היה עליי לחץ שאני מוזרה ושונה ושמשהו "דפוק בי",כבר היה לי נמאס לריב עם אמא שלי, ולא רציתי ללכת לטיפול שהציעו לי, אז פשוט אכלתי- עד שהבטן התפוצצה.
אחרי עוד פחות משנה, השנאה העצמית רק הלכה וגברה והבולמיה חזרה. ועכשיו אני אפילו יותר בולמית מפעם.
אני מקיאה לפחות 3 פעמים בשבוע, ואני כבר ממזמן איבדתי שליטה על עצמי ועל המחשבות שלי. אפילו כשאני מרגישה בשליטה -אני פתאום מבינה את זה,ואז זה הופך להזדמנות למעוד ולזלול ולהקיא. שוב ושוב. 🙁
היי בת 17 וחצי יקרה, אני רואה את מלכודת המחשבות אצלך. השאלה שאת מאתגרת את עצמך בה – מי בוחר אצלי? אני או איזה שד שחזק ממני? אני זוכרת שהתפללתי שאמא שלי תקשור אותי באזיקים למיטה כדי שלא אלך למקרר…
כדי לבדוק מי הבוס וכדי לדעת אם את יכולה לעזור לעצמך או לא בואי נעשה תרגיל קטן.
מכיון שממילא אף אחד לא יודע מי את וגם יש אלפי בנות במצב שלך, אז תסתכלי רגע על עצמך מבחוץ ותספרי לי אובייטיבית אם יש איזו בעיה עם הנערה הזאת? מהם הקשיים האמיתיים שהיא חווה, וגם מה את חושבת הצדדים החזקים אצלה?
תודה על הכנות.
את שואלת שאלות קשות ואמיתיות.
נדמה לי שהקשיים האמיתיים הם שאני מפחדת לחיות את החיים, לעזוב את הבית ואת ההורים, שאני לא בטוחה בגוף שלי ואני לא אוהבת איך שהוא נראה, שאני רוצה לשלוט בחיים אבל אין לי שליטה ואיבדתי שליטה על הכל כבר.
אני יודעת שאני ילדה חכמה ואומרים לי שאני גם יפה, אבל את זה ספיציפית מאוד קשה לי לראות.
מצפים ממני להמון ואני מאוד פרפקציוניסטית ואני פשוט לא עומדת בצפיות, אני מרגישה שאני נכשלת עוד ועוד..
אני כל הזמן עצובה ומדוכאת, ובא לי לבכות כל הזמן אבל אני לא מצליחה בכלל להזיל דמעה. אני גם לפעמים פוחדת שאני קרה כמו קרח ואין בי בכלל רגשות. אני חייה את החיים שלי בתחושה של פספוס.
אני חייבת לומר שפעם לא הייתי כזאת- הייתי משוחררת, עצמאית ומאושרת… עכשיו אפילו קשה לי לדמיין את התחושה.
פרפקציוניזם, ציפיות, לא לאכזב, לקבל אישור, לקבל הערכה, להיות אהובה… גם אני ככה. לוקח חיים שלמים למחוק את האמונה שאני צריכה להיות מושלמת.
הרבה חופש יש בשחרור האמונה הזו. אף אחד לא מושלם וגם זה לא סקסי.
בין פחד לתקווה יש מקום שקט שנקרא הרגע הזה. כשנושמים מרגישים אותו. ברגע אחד בודד אין ציפיות ואין אשליות, יש את מה שיש. ברגע הבודד אפשר ללמוד לשמוע ולהרגיש את החיים האמיתיים. את אלה שמאחורי המטריקס של מה צריך היה להיות. את היופי הפשוט של הקסם המדהים הזה שקורה פה ואת חלק ממנו. חלק יקר וחשוב.
מה מקומך? את יודעת? האם את זוכרת במה את טובה? האם את זוכרת דברים שעשו לך פעם טוב? לפני שקברת את עצמך בכלוב הזה? האם תוכלי להגיד מה היית עושה אלמלא דאגת איך את נראית והבולמיה וכל זה?
אני כבר לא רואה את המקום שלי בעולם ומה שקורה בתוכו. קשה לי לראות את העתיד שלי, בכל מקום אני נראית תלושה ולא שייכת.
אני אוהבת לצייר, לקרוא, לכתוב, להיות שמחה ומשמחת וגם להיות מאוהבת בעולם. חלק מהדברים נשארו לי, חלק אני כבר ממש צריכה להתאמץ כדי לזכור שזה בכלל אפשרי.
אם לא היו לי את כל הדאגות של המראה החיצוני והבולימיה ושאר הפרעות האכילה אני משערת שהייתי יכולה להיות שמחה יותר, ולהיות בחברת אנשים בלי להתבייש שאני שמנה ומכוערת ולהיות מסוגלת לבלות איתם ולשבת לאכול איתם. אני כמעט ולא יוצאים עם חברים ואני לא יצאתי למסעדה או בית קפה עם אנשים כי אני יודעת שאני לא ארצה להזמין כלום. החיים שלי מתרכזים בבית ספר ובבית. אני גם חושבת שהיה לי כח נפשי ופיזי לחיים לעומת עכשיו שאין לי כח לכלום ולאף אחד.
כן. מכירה את היאוש. את החושך חסר התקווה שאנחנו בורחות ממנו אל האוכל, נחמה זמנית. קשה להסתכל בראי ולא לראות שם את בר רפאלי או דומה לה, כי רק לה בעצם יש זכות קיום, לא?
קשה להיות השופטת של עצמי עוד לפני שמישהו אחר אמר מילה. מאיפה אני יודעת להסתכל על עצמי בביקורתיות כזאת? מאיפה השפה השיפוטית הזו? חוסר האהבה הזה? זה העולם שבו אנחנו גדלות ומתחנכות והוא בלתי הגיוני. יש הרבה מה לתקן. להזכיר לאנשים שכול להיות עולם שבו כל אחד נפלא כפי שהוא, וכולם נותנים מכשרונם ולא מתחרים זה בזה אלא עוזרים ותומכים זה בזה, עולם שבו נסייע לכל אחד להגיע למטרות שלו…
את ואני וכל הבנות כאן מדגימות בחיינו את התוצאה של חוסר השפיות הזה, על בשרינו, אבל אני מקווה שגם נביא את התרופה.
אני מקווה שנביא לעולם שפיות יקרה שלי, אני צריכה את עזרתך. אני לא יכולה לצפות לזה עכשיו, כשאת עמוק בתוך המחשבה שמשהו לא בסדר בך. מחשבה שהיא כמובן הבל וטפשות שהכניסו לך לראש בצורה כל כך יסודית . לך ולכל מי שסובב אותך.
בינתיים תנסי לנשום, לתת לעצמך קצת חמלה, על שנקלעת למצב שאת האויב של עצמך, על שכזה הוא כרגע העולם. נסי מידי פעם להזכר מי היית ומה אהבת, זה עדיין קיים בך, כלום לא הולך לאיבוד מלבד הזמן.
מחבקת אותך
חניתה
אני אנסה להיזכר בכל אלה, אני אנסה להבין שאני מחליטה מה אני עושה ולא האוכל מחליט בשבילי. אני חייבת לומר שהיום לא הקאתי, נקווה שאני אצליח לשמור את זה ליותר משבוע:)
אני אמשיך לעדכן אותך, כי באמת ובתמים אני חייבת לך המון תודה. את ממש חיזקת אותי וכל הפורום הזה כאן נתן לי מקום להביע את עצמי ולצפות שמישהו יבין מה אני חווה ואיך אני חושבת כרגע.
אני בטוחה שבכל יום הפורום הזה מציל בולמיים.
שמי רוני ואני עובד בחברת whiteboard. אנו עורכים מחקר שמטרתו להבין טוב יותר את עולמם של הסובלות מהפרעות אכילה ולעזור למצוא פתרונות יצירתיים להתמודדות מול הנושא.
אודה לך אם תסכימי להשתתף במחקר שלנו תמורת תשלום.
המחקר כולל שיחה כללית עם פסיכולוג המתמחה בהפרעות אכילה באווירה נינוחה ורגועה. כל תשובותיך יישמרו באופן אנונימי לגמרי. למתאימות מובטח תשלום וכן הזדמנות לסייע בגיבוש פתרון ייחודי עבור הסובלות מהפרעות אכילה. במידה ותחושי חוסר נוחות בכל שלב שהוא, תוכלי תמיד לסיים את ההשתתפות ולפרוש בכל עת.
ניתן להשתתף בעילום שם וללא חשיפת פרטים מזהים כלשהם.
טל 054-4496225 במידה ואני לא עונה יש להשאיר הודעה או לשלוח סמס עם שם וטלפון שניתן להשיגך
מצחיק אבל הנה עכשיו, אחרי 20 שנה בלי להקיא פתאום היום הקאתי פעמים..
זה נראה לי שילוב של החומוס שאכלתי בדרום תל אביב והאנרגיות עם הבן אדם שישבתי איתו.
פשוט באתי הבייתה ורוקנתי הכל.
זה מוזר
שנים לא עשיתי את זה
וזה בא בקלות כאילו אתמול.
עכשיו הכנתי לי תה ג'ינג'ר עם לימון ודבש
ואקח אותו חם למיטה כאילו אני חולה שצריכה מנוחה
ואתייחס לבטן שלי בכבוד כאילו עשתה מעשה גבורה
והוציאה החוצה את החרא שהבן אדם הזה העביר אלי בלי להתכוון בכלל.
הפחד שיש לי מעימותים, מלהגיד בצורה ברורה את מה שאני חושבת
בלי לשים קצוץ על מה השני חושב עלי בגלל זה
הפחד הזה כל פעם מחדש מרים ראש בחיים שלי
ואני סופר נחמדה כל הזמן והמטרות שלי מתרחקות בגלל זה
אז פעם הייתי פוגעת בעצמי עוד לפני שאחרים הגיעו אלי
היום בדרך כלל אני שומרת עלי
ומידי פעם מתפלק לי שהפחד ממש חזק ואני לא שמה לב
ואז הנה הבטן היא שהשמה את הגבול שלה, כאילו אומרת:
"לא מוכנה להכניס את הרעל הזה לגוף שלי
לא את החומוס הספציפי הזה ולא את החברה שבה הוא נאכל."
זה גוף-נפש הכל מחובר ביחד. אנחנו סופר-רגישות.
וצריכות להיות חזקות ולשמור על עצמינו.
אז פעם אם דבר כזה היה קורה, מיד הייתי אומרת זהו נכשלתי אני עדיין בולמית ומיד חושבת מה עוד אוכל ומה אקיא.
עכשיו זה כל כך ברור שבזה נגמרה האפיזודה.
יעברו עכשיו כמה שנים טובות עד הפעם הבאה.
אני כבר הרבה זמן רוצה להקיא ועכשיו שלקחתי אומץ והלכתי וניסיתי , לא הצלחתי .. אני לא יודעת אני באמת ניסיתי הרבה פעמים כי אני באמת רוצה להקיא .. ופשוט דחפתי את האצבעות ממש עמוק והרגשתי שאני ממש שם אבל לא הקאתי פשוט ,
משהו לא טוב בי? למה אני לא מצליחה?
וחוסך ממך לולאה בת הרבה שנים של סבל וחוסר שליטה.
תאמיני שיש סיבה לזה.
תנסי דרכים שהגוף שלך מסכים להן
אפילו דרכים שהלב שלך מסכים להן
תלמדי לאהוב ולפרגן לעצמך בעולם ההזוי הזה
תוקירי את הגוף שלך שלא מוכן שיכתיבו לו שטויות
שהוא בריא ולא מוכן להיות חולה. בשביל אף אחד שבעולם, ובשביל אף רעיון הזוי שמישהו צריך להיות אחר ממה שהוא. תודה אלוהים שהצלת ילדה אחת מבולמיה.
אני רוצה להקיא, המוח שלי אמור לשלוט על הפעולות שהגוף שלי עושה , ועם אני ניסיתי וניסיתי למה אני לא מצליחה??
כרגע לא אכפת לי מלהציל את הגוף שלי ממחלה, אני רוצה להציל אותו מהשמנה, ואני רוצה להקיא.
למה אני לא מצליחה? אני לא מבינה , אולי יש משהו לא טוב בגוף שלי?
קרה לי גם בהתחלה..
שלום, אני בת 18
אני מאוד רוצה להוריד במשקל ,אני ירדתי ועליתי מחצית מזה בעקבות ההתקפים שהיו לי על מתוק שהפכו להיות הרגל יום יומי , וההקאה … אך ההקאה אצלי היא נשלטת אני ממש דוחפת את האוכל החוצה ,אין לי ריפלקס.
איך אני מפסיקה בכלל את הדבר הזה -התקפים (של פחמימות וכל מה שבא ליד).
כל לילה אני עושה לעצמי שיחת החלמה" מחר מחר זהו די די " יום למחרת ממשיך אותו דבר.
מרגיש כאילו אני לא שולטת בזה.. הצעות ? אני נורא צריכה עזרה.! תודה,שירן
שירן יקרה שלום
מעניין כל פעם מחדש איך למרות כל הדמיון יש גם שוני בין אחת לאחת. כולנו מכירות את המעגל של הזלילה-הקאה ואת הזמנים שזה ממלא כל רגע פנוי.
מפתיע איך בכל זאת מצליחים לחיות בין לבין
איך העולם ממשיך להסתובב ואנשים ממשיכים בחיים שלהם סביבנו בלי לדעת ובלי לעצור.
ככל שתמלאי יותר את החיים שלך בין בולמוס לבולמוס, כמה שיותר דקות תתאמני בבאמת לחיות – מתי שהוא זה יהיה לך מיותר בחיים ולא תשקיעי אנרגיה בלעצור את זה.
אם לא בא לך לחכות עד אז את יכולה לנסות להגיד לעצמך יללה די. אבל מנסיוני זה מאד קשה כי ברגע הבא שתעלה מחשבה בא לי לאכול היא תבטל את כל המחשבות שהיו שם לפניה. את יכולה לשים על המקרר פתק אוהב לעצמך, תזכורת למה רצית להפסיק או מה עוד יש לך לעשות עכשיו שיכול להיות מענג במידה דומה.
את יכולה לעשות רשימה של דברים לעשות במקום לאכול. אם את מוכנה זה יעזור לך, ואם את עוד לא מוכנה אז שום פתק לא יעזור.
קראתי ספר מדהים, לא עבה, "כשדברים מתפרקים". שם שלא משקף בכלל את הספר. יש שם הרבה תשובות אולי תקני לך.
בינתיים תנשמי ותנסי לדלג פה ושם על הבולמוס. רק פה ושם, בסדר?
התחלתי להקיא השנה , והפסקתי .כשקראתי את הפורום הזה חשבתי שזאת הייתה הטעות הגדולה ביותר שעשיתי והפסקתי , הגוף שלי לא הרגיש צורך להקיא והרגשתי שוואלה, הצלחתי לברוח מזה .. אבל עכשיו אני לא יכולה להפסיק לשנוא את עצמי אני עולה כול שבוע במשקל ולא משנה מה אני עושה אני לא יורדת אני רק בת 14 ולא חשבתי שאני אסבול מזה כול כך אני רוקדת בלט ואני עושה כושר בבית אני אוכלת מתוק רק פעם בשבוע ואני הכי מנסה ולא מצליחה, והכי גרוע שכול החברות שלי רזות בטירוף כי הן רוקדות הרבה יותר ממני וזה משפיע עוד יותר אני באמת לא יודעת מה לעשות ! אני לא רוצה להגיע למצב שאני שוב אקיא – כי אני לא רוצה להתמכר לזה , שוב..
בת 14 יקרה
לפי מה שאת מספרת את ממש לא אמורה להשמין. מה שיכול להיות זה כמה דברים – אחד שאת נורמלית ובעצם החברות שלך אנורקטיות.
שנים שהאוכל שמכינים לך בבית אינו מתעכל טוב בגופך.
שלוש שגיל ההתבגרות מעביר אותך שלב ולמעשה תהיי יותר גבוהה ממה שאת עכשיו.
ארבע שאת אוכלת יותר ממה שאת יודעת ולא שמה לב.
לכל אחת מהאפשרויות האלה פתרון אחר. בואי נבדוק את זה, מססכימה?
תתחילי בזה שתעשי לי רשימה של כל מה שאת אוכלת במשך שלושה ימים. שבת, ראשון, שני. בלי לשפוט ובלי לרמות, אנחנו בסך הכל רוצות לדעת איזה מהאפשרויות נכונה כדי לדעת איך להתקדם, סבבה?
ומאד משמח אותי שקראת פה והבנת שכל דרך אחרת יותר טובה לטווח הארוך. עשי לי רשימה ושלחי לי לatounh@bezeqint.net
יהיה בסדר כולנו באותה סירה 🙂
שבת שלום.
אני אוכלת שוקולד, ואני אוכלת סטייק, אני אוכלת טוסטים עם חמאה וריבה, אני אוכלת רסק פירות עם גרנולה, אני אוכלת פיצה ותפוחי אדמה וסלט ופסטה ומה שאחרים אוכלים סביבי ומה שיש… רק לא בבת אחת.
אני פורשת את כל זה על פני שבוע של עינוגים, שמאפשר לי גם לחיות בינתיים, בין לבין…
זה לא שנגזר עלינו לוותר על תענוגות האוכל, ממש לא,
להיפך. אנחנו מוזמנות לקחת מהכי טעים והכי טוב, כל פעם קצת. לנשום. להיות כאחד האדם.
כתבתי לך כאן פעם , לפני הרבה זמן, מאז דברים השתנו ,אבל הקטע של לרצות להרזות רודף אותי!
אני בת 15 , הבטחתי לעצמי שעם אני יגיע ל60 קילו ,אני יקיא.. והגעתי.
עוד לא הקאתי..אני לא יודעת מה עצר אותי מזה, משהו אומר לי לא לעשות את זה.
אבל אני נואשת להרזות, זה יעשה לי טוב על הלב,אני יודעת שלא בדרך כזאת אבל תכלס זה יעשה אותי שמחה. כמה שניסיתי דיאטות אפילו פאקינג הרעבתי את עצמי לשבוע!
ההורים שלי לא יודעים כלום, ואני צריכה עזרה ממישהו ,אני מרגישה שאני משתגעת מעצמי!!!!!
אני כן מתכוונת להקיא בזמן הקרוב.. כי הבטחה זה הבטחה,אבל לפני זה אני פשוט צריכה להיות בטוחה בכמה דברים. בבקשה תעני לי בבקשה תצילי אותי מהגוף שלי.
1. אחרי שאני מקיאה פעם אחת אחרי ארוחה גדולה, אני אחרי כל ארוחה מקיאה? כלומר .. אני בוחרת מתי להקיא? או שהרפלקס הקאה שולט בי?
2. עם אני לא יאכל הרבה,אני יאכל קצת נגיד סתם כמה כפות אורז, אני יקיא?
את לא מבינה אפילו כמה תעזרי לי עם תעני. תודה מראש ..
מה שיגרום לך להקיא זה המוח שלך. את כאילו תרצי בעצמך להקיא. כמו עכשיו. את תמשיכי להקיא כי זה בהתחלה ימצא חן בעיניך. תחשבי שתפסת את אלוהים. גם לאכול וגם לא להשמין, וואו…
ואז תאכלי ותקיאי ותאכלי ותקיאי תאכלי ותקיאי ותאכלי ותקיאי תאכלי ותקיאי ותאכלי ותקיאי תאכלי ותקיאי ותאכלי ותקיאי ככה כמה שנים טובות מחייך. ממוצע לדעתי 10 שנים. מאסר של האוכל.
אם לעומת זאת תתני לגיל ההתבגרות לעבור, עם כל הקשיים, ותראי איך אלוהים תכנן אותך לפני שאת מתחילה לרצות לעשות בזה שינויים, אם תחכי אולי תחסכי מעצמך את כל הלופ הזה שבאמת קשה לצאת ממנו, את מוזמנת פשוט לקרוא את העמוד הזה מתחילתו ועד סופו. לצערי אני די בטוחה שמרבית הכותבות עדיין בתוך זה.
לפעמים צריך להפר הבטחה. בשביל זה יש את "כל נדרי" ביום כיפור. חשבתי שרציתי ובעצם שיניתי את דעתי, עמכם הסליחה. זה קרה לי לפעמים עם גברים, שחשבתי שאני רוצה ורק ברגע האמת הבנתי שלא ממש. ולא תמיד ידעתי להגיד שבעצם לא, לא היה נעים לי, פחדתי לאכזב. אז לפעמים עדיף לאכזב ולהיות נאמן לעצמך. לאהבה הכי גדולה שלי את עצמי. שיקפצו כולם.
אני לא יודעת מה להגיד חוץ מ- וואו!!
איך את כל כך חזקה?!?! איך את מצליחה?!
את ממש מדהימה!
ואת יודעת אני כל השבוע הזה חשבתי וחשבתי ואני החלטתי שאני מקשיבה לך.את עברת את זה!את חזקה!את יודעת.
ואני מודה לך! פשןט מודה לך!!
את ממש אני חושבת תצילי אותי.
אני אסירת תודה. (: (: (:
היי חניתה
אני רשמתי לך כאן לפני כחודש.
שעוד הייתי בואי נגיד "בסדר"…
אבל עכשיו אני פשוט מותשת.ואני לא יודעת מה לעשות.
לפני שבועיים הייתי במרפאה ששם הייתי ב"טיפול" שהיה אמור לכזור לי.אבל לא כלום.
והם אמרו שאחרי שנה ללא תןצאות שאני ממשיכה לרדת בלי להתגבר על זה מעבירים אותי מרפאה.
עכשיו המרפאה שרוצים להעביר אותי אלייה היא מרפאה שממש עוסקת בזה.בבולמיה.
ועכשיו לבעיה-
דבר ראשון אחרי כל ארוחת צהריים אני מרגישה את הדחף להקיא כאילו הגוף שלי מודה לזה שהוא חייב להקיא.והוא ממש עוזר לי.שזה מאוד מוזר לי.
ואם אני לא מקיאה מרצוני הוא פשוט מחליט שהוא מקיא לבד.ואין לי שום שליטה בזה.
מה לעשות?
ושנית-
כמעת בכל יום אני כל כך רוצה להפסיק להקיא ולא להקיא ולהתחרת על זה שהקאתי.
אבל אז אני נכנסת למצב של מין עונש כזה לעצמי שמה אני אומרת בכלל?!? אני חייבת אחרת אני אשמין וזה הפחד הכי גדול.ואז הכל מההתחלה.
אוכל->הקאה->התחרתות->אשמה->ואז מגיע החלק הרע…
אני חותכת את עצמי לשם הענשה…לא לשאול.אין לי איך להסביר את התחושה.
אבל אני צריכה עזרת שליטה.אם תוכלי לעזור לי.
לשלוט בהקאות ולא להתחרת על זה אם הקאתי וההפך אם לא הקאתי.
זה חשוב לי מאוד אני רוצה לעבור הלאה להתגבר על המכשול.
אני כבר שלוש שנים עם הדבר הארור הזה.ולא מצליחה להיפטרו .
אשמח אם יש לך תשובות עבורי.
ילדה סובלת יקרה
אני לא פסיכולוגית אבל לא נראה לי שאת המקרה הרגיל של בולמיה. נראה לי שהחיים חבטו בך עמוק ואין לי מושג מה להגיד לך חוץ מתקשיבי לכל בן אדם אחר חוץ מעצמך.
בדרך כלל אני אומרת לבנות ההיפך אבל במקרה שלך נראה לי הפכת להיות האויב. אפילו הגוף שלך כבר מתעלם ממך.
אז אני שולחת לך חיבוק שיזכיר לך שאלוהים לא סתם הביא אותך אלינו, יש לך תפקיד, אולי בלהראות כמה רע העולם הזה יכול להיות ואולי בלהראות איך בן אדם יכול להתגבר על דברים איומים שקרו לו. אני מקווה שאת תוכיחי את השני. תקשיבי טוב לרופאים ומה שהם אומרים לך תעשי, אל תקשיבי לעצמך בשלב הזה כי הטעות הכי גדולה שהם יעשו עדיין לא תהיה גרועה כמו לחתוך את עצמך. מבינה?
עוד כמה זמן כשתתחזקי והרעיון להזיק לעצמך כבר יהיה זר לך, תוכלי לחזור לדבר איתי ואולי יהיה לי משהו אחר להגיד לך. חיבוק חזקקקקק יקירתי, תחזיקי מעמד.
תוגה רבה
אבל הרופאים אם אקשיב להם זה יהייה תשמיני ועכשיו!
ואני אכנס להיסטרייה וללחץ ואני אפחד.
ומשם אין לי מה לעשות חוץ מלהקשיב לעצני ואני עצמי אומרת אל תקשיבי לרופאים.
הגוף שלי כאילו מודה לזה שכל מה שהרופאים אומרים זה רע ולא נכון ולעשות בדיוק ההפך.
ואני לא מסוגלת להתנודד עם זה.
מודה,זה גדולללל עליי!!
אני לא מסוגלת יותר זה שובר אותי.כי גם אם אני מאוד לא רוצה הגוף שלי כן מקיא.וגם אם אני מאוד רוצה לא לחתוך אני כן חותכת.וזה נוראי.ההרגשה של החוסר שליטה הזו…
תודה בכל זאת שהקשבת וניסית לעזור לי.
עכשיו כנראה הכל תלוי ביידים שלי…
תודה.
הילה יקרה
לגבי להשמין, בסופו של תהליך שבו משחררים את הגוף לעשות מה שהוא יודע, המטרה לאכול רגיל, לא יותר מדי ולא פחות מדי ולתת לגוף לאותת לנו מתי די, נכון?
האנשים שלא חושבים כל כך הרבה על מה נכנס להם לפה ומה יוצא להם מה&^& פשוט חיים להם, נכון? כמו לנשום…
וזו זכותו של כל בעל חיים, גם זכותך שלך.
את לא מצורעת ולא פגומה ומגיע לך לחיות חיים שלווים עם יחסי סבבה תודה עם האוכל שלך ועם הכל. אמת?
אז מה שבכל זאת הייתי ממליצה לך בינתיים, עד שאת פותרת את בעיית השנאה העצמית שלך ומגלה בעצמך יופי וחוכמה ואהבה, אז בינתיים הייתי ממליצה לך לאכול קצת מכל דבר, כזאת כמות שלא תגרום לך להקיא, תגלי לאט לאט מהי. ותאמיני בגוף שלך שידע להתיישר לפי הטבע שלו המקורי, ותתני לגוף שלך להתחיל לסמוך עליך שאת תטפלי בו ברוך ובתבונה, ולא תנסי לבדוק מתי הוא מתמוטט. כשהגוף שלך יסמוך עליך ואת עליו – תהיי חופשיה להסתכל על העולם שבחוץ שם. זה עם הים והשמש והמוסיקה והחול ובעלי החיים, העולם שלא פחות ממך רוצה שיאהבו אותו…
היי את צודקת בכללי.
אם מסתכלים על זה מהנקוגת מבט שלך,שאת מראה אותה.אז כן את צוגקת…
אבל מאיפה שאני רואה את זה זה ממש לא נכון!ואפילו מצחיק אותי!!
מגיע לי כל סבל שיגרם לי וכל גרם שאני אעלה וכל חתך שאחתוך.םשוט מגיע לי לסבול.
אני לא אומרת את זה מתוך רחמים עצמיים.אלא מתוך מודעות לכך ולהבנה.
כי זה שהחברה עשתה את שלה וגרמה לי להרגיש כזאת שנאה עצמית גדולה זה משהו אחד.
אני בחרתי את הדרך להתמודד עם זה!ובחרתי כנראה בדרך שגויה…לפי מה שכולם טוענים.
אז לגמרי כל כאב כל סבל וכל כעס מגיע לי בצורה הכי כואבת שיכולה להיות.
מאיפה שכרגע אני נמצאת לדעתי שום טיפול במרפאה במקרה הזה הנוטרים לא יכול לעזור לי.כי אני לא מסכימה עם מה שאומרים לי.'תפסיקי להקיא ולחתוך,תשמיני ותבכי.' מבחינתי זה כמו לומר למישהו שמעשן תפסיק עכשיו.או כמו לומר לעיוור אל תיהייה עיוור.
ותסכימי איתי שזה נוראי!
בינתיים אין לי מושג איך לצאת מזה…
ומה את אומרת…זה יעבור לבד?
איך את יכולה להאשים את עצמך שאת שטופת מוח בשטיפת המוח ששוטפים אותך?
אם כולם סביבי אומרים שאני מכוערת מי אני שאגיד שאני יפה? ואת יודעת משהו? אני די יפה… אבל רוב חיי הייתי בטוחה שאני מכוערת, ועשיתי את עצמי שלא איכפת לי, ואז נהייתי בולמית ו11 שנים התעסקתי בזה כל היום.
אז תארי לעצמך שאני מבינה מה זו התמכרות.
אני רק אומרת שאחת הדרכים החוצה, עכשיו בדיעבד אני מבינה, זה שיהיה לי איכפת מעצמי ולא ההיפך.
שאני אבוא אל עצמי בחלמה, בבקשה, לא בשנאה ובכוח.
שאני המפגש הראשון שלי עם העולם, וכדאי שאהיה מפגש נעים. מפגש מקבל ותומך, לא קר ושיפוטי.
הדרך החוצה היא לא דרך שלשלאות ואזיקים, היא דרך למצוא את המקום לאהוב את עצמך ולהקיף את עצמך בתעסוקה שעושה לך טוב. זה נשמע מאד פשוט ואני יודעת שזה לא. באמת שאני יודעת. אז או שתנסי לאט לאט לאמץ את קו המחשבה שאולי בכל זאת את בסדר גמור, ושכדאי לך להשקיע בך כאילו שהיית בתך הקטנה, כשכהיא תגדל היא כבר תהיה בן אדם שמרגיש אהבה, כמו שהיא, ללא תנאים.
וכן אני מניחה שזה יעבור בסוף, אם תתני לזה, ואם הגוף שלך יעמוד בתהליך שאת עוברת עכשיו בשלום.
אני מתארת לעצמי שאת יודעת בדיוק!
ואני מודה לך שאת כל כך מנסה לעזור!ואני מעריכה את זה מאוד!
אני גם חושבת שבסוף אולי שנה,ארבע,עשר,או אפילו עשרים שנים זה פשוט יעבור…
כמו שאת אומרת אני אמצא את "נקודת האור" שלי…אני צודקת?
אבל מה שבטוח שבדרך אסור לאבד תקווה.
ואני גדלתי בבית כזה אז זה די מה שמחזיק אותי.
גם לצד הטוב וגם לרע…
תודה רבה!!
אני חושבת שבכל זאת אמשיך בטיפול אצל הרופאים ואנסה שיעזרו לי.
כי בכל זאת אלו החיים שלי וההחלטות שלי.ובמקרה הזה גם של הרופאים…
תודה שוב.
כל חיי הייתי שמנמנה ושנאתי את עצמי, עד שהגעתי לכיתה ט והתחלתי לקחת רטלין, הרטליו הוריד לי את הרצון לאכול לאפס,ארחה ביום הספיקה לי וככה ,עד סוף השנה ירדתי 10 קילו ,אהבתי להיות רזה והייתי מאושרת. בחופש לא לקחתי רטלין כי לר הייתה סיבה וככה בחודשיים עליתי בחזרה 8 קילו התביישתי בעצמי, הפסקתי ללכת לים וללבוש צמוד , חזרתי לקחת רטלין בשבוע שעבר והתחלתי להרגיש שינוי,הבעיה שבערב פתאןם בא לי התקף אכילה,היום, אחרי שלא אכלתי מהבוקר פתאום לא הפסקתי לאעול,הרגשתי שהרסתי את כל מה שעשיתי בשבוע
נכנסתי לשרותים ובפעם הראשונה בחייםשל
י ניסיתי להקיא, לא הצלחתי,ניסיתי.שוב,
כמעט, הלכתי לחפש פתרון באינטרנט
ןקראתיכמה דרכים , שניה לפני שסיימתי את הכןס מים הרביעית שלי הגעתי לפה וקראתי סיפורים דל בנות פה,החלטתי לשקול פעם נוספת את העניין לפני שאנסה שוב ,מה עם זה לא יהיה עניין חד פעמי?, אני רוצה להוציא את הרעל שאכלתי מדי פעםי, אבל לא רוצה להכנס למלחמה של שנים,איך אפשר להמנע מיזה?
היי גל,
ההקאות הללו הן הרסניות. זה מתחיל ממשהו חד פעמי והופך לפעם בשבוע, פעם ביומיים ומגיע אפילו לכמה פעמים ביום. זה ממכר, והדבר הכי נוראי פה זה שזה מערפל את התחושות שלך, את המצב רוח שלך, צובע הכל בגוון שחור שלעיתים ממש קשה לצאת מהמעגל הזה.
פעם ראשונה שנכנסתי לפורום הזה היום וראיתי את ההודעה שלך והרגשתי את המחוייבות להגיד לך שכל עוד את במקום הזה שלא הצלחת, כדי לך להפסיק עכשיו, כי אחר כך הרבה יותר קשה.
זה יישמע קצת תוקפני,אבל שלא תעזי לגעת בזה…את מחוץ למעגל הזה ותישארי ככה.לכי בדרך הקשה והארוכה ותלמדי את עצמך איך לנהל אורח חיים בריא.זה אומר להנות מהחיים,לעשות ספורט כייפי,לאכול אוכל ולא זבל וכו'.
או תשע פעמים ביום
לשקר כל הזמן לאנשים סביבך
לחשוב כל היום על אוכל
להתרחק מהחיים
לשנוא את עצמך
ולא
להיות
מסוגלת
להפסיק.
מתחננת אלייך
בעולם אל תתחילי עם התופת
זה סבל נוראי. אא להפסיק
רחמים על תשחקי בגפרורים
זה מביא אש
בימי חול אני אפילו לא חושבת על זה. ההתקפי רעב באים לי בשישי ובראשון…..
אני מאד אוהבת את הספורט שאני אוהבת. אני בת 18 וההפרעה הזאת שהחלה בי, משפיעה עליי במידה מאד גבוהה.
איך לעצור את עצמי?? יום שישי קרב ובא!
מיה יקרה
לכל אחת מאיתנו חידה אחרת, על אף שכביכול התסמונת דומה. עברנו דברים שונים, חונכנו אחרת, קיבלנו ביקורת והפנמנו ערכים שונים. גם מלכתחילה האופי של כל אחת שונה, ולכן הפתרון לא אחיד לכולן.
התשובה לחידה הייחודית שלך היא אצלך. אני יכולה רק לעקוב אחרי הרמזים ולשאול שאלות כדי לעזור לך לפענח אותך.. אני מנחשת שבשבת יש לך יותר זמן פנוי ואז הפתרון יחסית יותר קל, אבל יכול להיות שבשבת את נמצאת עם אנשים שמלחיצים אותך, או שכל השבוע את תחת לחץ להופיע כמושלמת ואז הכל מתפרק לך עם הטרנינג של שבת. או תשובה אחרת? זה חשוב לדעת מה הסיפור כי אם סתם נגיד טוב תעשי ככה וככה זה לא יעבוד.
באוגוסט השנה אני אחגוג בעצב עשר שנים לבולימיה.
לצערי הרב איכזבתי את.עצמי,וגם אחרי שנה וחצי של טיפול- זה לא עבר.בעלי יודע ותומך- מה עוד אפשר לבקש?
השבוע החלטתי שזו המתנה שאני אתן לעצמי ביום ההולדת. להרוג אותה,כמה שאפשר.
רק שאלה,
יש כאן מישהי שיכולה להגיד לי שאחרי כל כך הרבה זמן אפשר לשחרר אותה,את הבולימיה?
זה נראה מפחיד,רחוק,בלתי ניתן להשגה. אבל אני רוצה את זה כל כך.
שלום לך, קחי אוויר…
קודם כל לי לקח 11 שנה לצאת מזה.
אז בינתיים השגתי אותך…
אבל יש פה גם כאלה של 16 שנה..
זה עצוב אני מסכימה. אבל אחרי שתצאי מזה תהיי כל כך חזקה שתהיי גם מאד גאה בעצמך, וזה יהיה משמח, את יכולה לתאר לך….
אז סליחה שאני שואלת שאלה מעצבנת קצת אבל איפה זה מפריע לך בחיים, כלומר אם היינו ברומא העתיקה וכולם היו עושים את זה, גם אז היית רוצה להפסיק?
שאלה טובה.
אחרי עשר שנים,אני אומרת בלב שלם שזה מונע ממני לחיות.
זה גוזל ממני זמן שיכלתי להקדיש לעצמי,לעשות דברים שאני אוהבת.זה גוזל ממני בריאות וחוזק פיסי,זה גורם לי להרגיש משוגעת עם כל מצבי הרוח.זה גורם לי לנהל חיים כפולים כי ה"אני" הבולימית מתנגשת ב"אני" האמיתית שרוצה לנצח.
הבולימיה היא דמות השטן המצחקק שיושב על כתף שמאל שלי.
אני גאה בהישגים הקטנים שלי לאורך הזמן,אבל עכשיו הגיע הזמן למלחמת התשה.
או קיי, אם הגיעה העת לתת בראש, ומעניין כי כאילו יש גל של בנות שרוצות החוצה… אז בואי נעשה שני דברים במקביל (אומרים שנשים יודעות לעשות את זה…)
האחד תחפשי פה פוסט לא רחוק ממך שנקרא "ברוכה הבאה לקיר הטיפוס" שבו הדרכתי אישה יקרה אחרת שנראית לי שמצב דומה לשלך. יהיו לך הערות אני בטוחה ואשמח לשמוע אותן.
שתיים שלחי לי באוף ליין לכתובת הבאה מייל שבו תגידי לי למשל מה אכלת היום ומחר, כולל הקאות. כל תהיה לי תמונה של נקודת הפתיחה. atounh@bezeqint.com
ניקח את זה משם. תרימי ראש, את על הכיפק, תאמיני לי.
אני כל הזמן נותנת ולא רגילה לקבל,מדהים איך בלי להכיר את מוכנה לתת.
אני אשלח לך למייל!
מאז שקראתי את ההודעה שלך היו לי יומיים ללא הקאות,משהו שלא קרה מזה ארבעה חודשים…
בעלי אמר לי שכל פעם שאני חושבת על זה,אני צריכה לחשוב על הילד שאנחנו רוצים להביא לעולם וכמה זה פוגע בגוף שלי אם אני עושה את זה.
בכל מיקרה תודה על כתובת המייל,ניתראה שם
ושוב תודה..
בשמחה וסליחה טעיתי במייל זה atounh@bezeqint.net
net ולא com
להתראות שם 🙂
פתאום קשה לי לפנות אלייך במייל,כי אני מרגישה טיפשה.מהרגע שאמרתי שאני אתן בראש היו לי יומיים ללא הקאות.בשאר הימים הקאה אחת.אני מודעת לעובדה שאני פרפקציוניסטית וזו בעיה חמורה אצלי אבל כשאני אומרת לעצמי "נטע,יקרה,שבוע שעבר הקאת פעמיים שלוש ביום,ועכשיו פתאום יש לך יום שלא הקאת,ובאחרים פעם אחת" אני מרגישה פאטתית ומטומטמת כי הדבר היחידי שנחשב בעיניי הישג הוא הפסקה מוחלטת מיידית של ההקאות.
ומכאן שאלה,כמה זמן לקח לך מהרגע שהחלטת להילחם בזה ועד שהרגשת שהחלמת?
גם לך היו את המחשבות והנפילות האלו?…
היי נטע
כל הזמן
כל יום רציתי להפסיק. זה חלק ממעגל רגשות האשם שמחזיק אותנו בפנים.
כל דבר קיצוני מביא תגובה הפוכה. כל כוח מזמין כוח נגדי.
צריך הרבה אהבה עצמית וקבלה עצמית ורצון לחיות כדי להפסיק. על זה צריך לעבוד, אז אל תהססי לכתוב לי במייל כי אני לא שופטת אף אחת ממש לא.
פשוט יהיה לך יותר קל לדבר איתי שם לפרטים שפה זה יהיה ארוך ומייגע, וכולם יכולים לקרוא מה ששם לא. זה הכל, לשיקולך.
לשאלתך ניסיתי להפסיק אלפי פעמים ונכשלתי עד הפעם שלא נכשלתי, לפני 19 שנה ולא חזרתי לזה מאז. זה אפשרי. לא קל. אפשרי.
אני כל כך זקוקה לעזרה, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני כבר סובלת כחמישה חודשיים מהתקפי בולמוסים, משהו כמו פעמים שלוש בשבוע בעיקר בסופשבוע, ולאחריהם אני מקיאה, וכל כך רע לי עם זה, הגרגרת שלי בולטת ושורפת, הבטן שלי נפוחה ומתפוצצת מכאבים והנפש שלי חולה לגמריייי.
אני ספורטאית, ואני צריכה להוריד במשקל כדי שההישגים שלי ישתפרו, ובמקום זאת אני רק משמינה מהבולמוסים ההרסניים האלו, בבקשה שמישהי תעזור לי או תמליץ לי איך להמנע מה התקפיים החולניים האלו. בתודה מיה.
את חייבת לעקור את זה עכשיו.בלי תירוצים ובלי פחדים,כי זה יהרוס את הגוף שלך לחלוטין!
תפני לעזרה,אם המצב עדיין לא בגדר של הרגל של שנים אולי כמה חודשים יעזרו לך להתגבר על מה שגורם לזה.
ממליצה בחום על לירון בן ישי,מנסיון,תחפשי באינטרנט.
אפילו את הספורט, שאמור להיות משהו כייפי ובריא לגוף, הפכנו כתרבות לחרב תחרותית מעל ראשינו, זה כל כך עצוב!
אם הספורט שאת עושה גורם לך לכזה סבל, האם לא כדאי למצוא ספורט אחר? או לעסוק בספורט הזה שאת אוהבת אבל בלי לרדת על עצמך מול ההישיגים שלך?
כל ספורט צריך לקחת בחשבון את גיל ההתבגרות. כשהגוף צומח והופך לגוף של אישה, שזה תהליך נפלא וחשוב מאין כמוהו לאהבה העצמית ולעתיד ולחיים, אז בזמן שזה קורה יש כל מיני שינויים שאחר כך מתאזנים, וצריך לתת לזה מקום. אי אפשר כל היום לשפוט את עצמינו ואת גופינו ולא לתת לעצמינו טיפת אהבה! זה עצוב זה מטורף. איזה הישגים יותר חשובים מזה?
על כל פנים למה דווקא בסופשבוע יותר את יודעת להגיד?