הרבה זמן אני מחפשת מקום שאוכל לכתוב אליולדבר איתי על המחלה (בסודיות כמובן)כתבתי לך למייל, אבל לא היה מענה…
אני חייבת את עזרתך- דחוף
אני בצבא כרגע. כל פעם שאני חוזרת הבייתה לסופש- יש לי התקף (3 פעמים ולפעמים יותר)
פעם בהרבה זמן יש לי גם בצבא- אבל כמעט לא קורה..
זה התחיל לי בכיתה י'- לפני 4 שנים בערך… וכל פעם חוזר.
קורה כמעט תמיד שאף אחד לא בבית.
רוב הזמן אני שומרת ממש על המשקל, אוכל בריא ועושה כל יום ספורט.
בסופש- אני מתפרעת עם האוכל של אמא ומקיעה אחר כך את הכל.
יש לי פחד נוראי מלהשמין, אמא שלי מתמודדת עם בעיית ההשמנה כל חייה ואני פוחדת להיות כמוהה.
אני תמיד הייתי רזה, מאז שאני קטנה. אבל עכשיו זה כבר מעבר לרצון להיראות רזה- זה פשוט התקפים של בולמוסי אכילה.
מין מאנצ'יס לאכול הכל בבת אחת. מתחילה ממשהו קטן ולאחריו עוד ועוד (בלי שום קשר לדברים- מתוק מלוח- הכל ביחד- בלי להרגיש בכלל מה נכנס לפה)
ממש נורא!
אני מקיעה אחכ את הכל, שותה מים וחוזרת לתפקד כרגיל.
לא מזמן התחילו לי בעיות בבטן- אף אחד עוד לא גילה מזה, עשיתי גסטרו ואמרו לי שאין לי בעיה. אבל כואבת לי הבטן אחרי אוכל.
אני מרגישה חסרת אונים, ההורים שלי יודעים שיש לי הפרעות אכילה, אבל לא יודעים שאני בולמית, אני לא רוצה לערב אותם.
אני חייבת לצאת מזה אבל לא רוצה להשמין. קשה לי עם המצב (למרות שזה לא יומיומי) אני חושבת שאני כבר מספיק גדולה כדי שלא יהיו לי התקפים כאלה, אני מבינה את החומרה אבל לא מצליחה לצאת מזה לבד. רוצה את עזרתך בבקשה!!!
יקרה
אני לא יודעת איך קרה שכתבת לי ולא עניתי. זה עצוב לי לשמוע כי חשבתי שאני עונה לכולם. סליחה ממש. בואי תני לי הזדמנות נוספת.
היום יום שלישי אז אני מבינה מדבריך שאת בסדר. הסופשבוע רחוק, אלא אם יצאת לרגילה לכבוד השנה האזרחית החדשה…
מצבך הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת. זה לא אומר שאת לא נשלטת על ידי הבולימיה, ואת זה חייבים לעזור לך לפתור כי היא יכולה בכל תקופה בחייך להתנהג אחרת.
האם את יכולה לבוא אלי להרצליה? האם תעדיפי קבוצת בנות במכמורת? או האם תרצי שנשוחח מחר בטלפון? שעות הלילה בדרך כלל עדיפות לי.
כתבי לי בתור התחלה לכתובת שבתחתית העמוד, אל תעתיקי אלא לחצי, שלא יהיו לנו בעיות תקשורת יותר לעולם.
היי.. אני צריכה את עזרתכן. אני בת 23 . ילדתי לפני שנה וירדתי בתשעת החודשים האחרונים 10 קילו. אני מקיאה כבר שבעה חודשים לפחות, ובכל יום שמבטיחה לעצמי שאפסיק אני נשברת בכל פעם מחדש…
עצוב לשמוע שיש לך נשמה חדשה בבית אבל את עסוקה עם המראה החיצוני שלך. את כמובן לא אשמה בזה כי העולם אילף אותנו כך. אנחנו חושבים על צורתו החיצוני של הכלי ולא מרשים לעצמינו להתמסר לאהבה.
כולנו כך, הבולימיה מרחיקה אותנו מבני אדם, מרחיקה אותנו מעצמינו.
אני תוהה אם הקראת בעבר או שזו לך הפעם הראשונה אחרי ההריון הזה? מה עשית וקדם כדי לשמור על בריאות הגוף וצורתו החיצונית?
בעבר הייתי מקיאה אבל פעמים ספורות במהלך דיאטות שעשיתי..אף פעם לא סבלתי מתת משקל.. אני מודעת לכך שאני מזיקה לעצמי, קראתי הכל על הנזקים שכרוכים בכך אך לא מצליחה לשלוט בזה.
אז כן, אני קטנה, בסביבות 13, וכן, רק שנתיים משחקת בארץ המראות ה(לא)נפלאה הזאת, וכן- מנסה להחלים. אז סיפרתי למישהו על ההפרעה הקטנה שלי, ולא- עוד לא היה לי האומץ, איך לומר את זה, להקיא "על אמת". אבל אני לא חושבת שזה הופך את הבעיה לאמיתית פחות, לפחות לא כרגע.
יצא לי לשמוע עלייך, על הספר שלך, מחברה קרובה שמכירה אותך. אני די בטוחה שלא את הצד הזה שלך, אבל צדדים אחרים כן. ואז מצאתי את האתר הזה.
בכל מקרה, רק רציתי להציג את עצמי. יש לי די הרבה שמות ברשת, בפורומים שכאלה. ורציתי עצות, בעיקר, איך לצאת מהמקום המעוות הזה, בלי לערב הורים.
כרגיל הבנות שמגיעות לכאן הן סופר אינטיליגנטיות, וילדה בת 13 כותבת כמו זקנת השבט החכמה…
אכן עליסה בארץ המראות ואכן סיפורים מרתקים יש לנו לספר…
ספרי לי מה את מתכוונת כי אם את לא מקיאה אז אני לא יודעת מה את כן עושה. איך נראה יום? איך נראה שבוע? מה גורם לך לחשוב שאת בולימית?
אחרי קריאה של הרבה חומר בנושא, ואחרי, כמובן, ניסיון, הגעתי למסקנה שנכנסתי לתת-נושא בבולימיה, ללא סממנים היטהרותיים. יצא לי כמה פעמים לעסוק בפעילות גופנית באופן, ככל הנראה, מוגזם, לרעוב ימים ארוכים ו(למרות שזה סוד קטן ומוזר)להתעלף.
יש אנשים שיגדירו אותי בתוך כל הEDNOS למיניהם, ואין לי בעיה עם ההגדרה הזאת, אבל במקומות ציבוריים ההגדרה שיותר מדברת אל אנשים היא פשוט "בולימית".
אולי היא גם נכונה.
לגבי הצורה שבה אני כותבת, טוב, יחד עם הפרעת האכילה התפתח אצלי מנהג לכתוב, שירים וסיפורים קצרים, על בערך הכול.
יקרה
אני שמחה שביחד עם התופעות שאת חווה את גם ממשיכה לפתח את כשרונך וכותבת. אולי זה אפילו נותן לך להתחבר למקומות חשוכים ולהביא משם חומרים עמוקים…
הייתי רוצה שנהיה רגע פרקטיות, כי מבחינתי מי שלא מקיאה היא לא בולימית, לאלה שמרעיבות את עצמן יש הגדרה משלהן – אנורקטית. ואני תוהה מדוע את בוחרת דווקא בהגדרה הזאת.
על כל פנים מעבר להגדרות איך היית רוצה שאעזור לך? מה את בעצם רוצה לשנות בחייך?
כן, זה לא היה כל כך ברור, אבל בין כל הסממנים האנורקטיים מההודעה הקודמת, יוצא לי להיכנס למה שמכנים ״בולמוס״. ההרעבה והפעילות הגופנית הן רק תוצאות, ומכאן הגעתי להגדרה ״בולימית״.
כמובן, הגדרה כללית כמו פשוט EDNOS גם תתאים פה, אבל המונח בולימיה הרבה יותר מוכר וקל להסברה, לסביבה בעיקר, וגם לי.
(למרות שהבולמוסים ״מצדיקים״ את התואר..)
בכל מקרה, אני לא יודעת איך את יצאת מהמקום הזה, אבל הייתי רוצה לא לערב את ההורים שלי בתהליך ההחלמה, ופה אני רוצה לשאול לעצתך.
בלה בואי נעבור לפרטי וכך נוכל לפתוח הכל באופן חופשי מבלי חשש שמישהו יזהה אותך או יפגע מזה.
כתבי לי atounh@gmail.com
ספרי לי מה היחסים בינך לבין בני משפחתך וגם האם הם בבית או שאת רוב הזמן לבד.
בולימית כבר 6 שנים,
בדיוק חשבתי על זה היום שיש דברים שאי אפשר לשכוח, וזה לרכב על אופניים ולהקיא. כי מהרגע שלומדים את הטריק, אי אפשר לשכוח איך עושים את זה.
חשבתי שהחלמתי ושזה עבר יש חודשים שאני לא חושבת על זה ולא מקיאה או בבולמוס. אבל מידי פעם, כמו היום, אני קונה מזון בכמויות שאדם אוכל בשבוע, אוכלת הכל, מעשנת סיגריה, והולכת להקיא. אחכ אני בוהה, בדיכאון, מרגישה בודדה.
אמרו לי פעם שזו מחלה שלא עוברת, יש תקופות טובות וארוכות ללא אפיזודות, אבל זה לא עובר, מתחילה להפנים.
בת 24, מקיאה בתקופות.
לא יודעת איך כותבים באבוע אבל זה עובר בהחלט. אני כבר 20 שנה לא בולימית והייתי בולימית 11 שנה…
כן אחרי שמקיאים מרגישים באאסה תחושה של ערך עצמי נמוך, מצד שני הקלה אחרי כל האוכל הזה שלא נשאר בבטן…
כמובן הקטע להתמודד עם הרצון לבלמס, ליצור מצב שאוכלים ממה שאוהבים אבל לא כמויות של שבוע…
את מוזמנת לבוא למפגש הבא שלנו, או להמשיך עוד קצת להתכתב איתי כאן עד שנבין אם ממש בא לך להפסיק או עוד לא.
חוץ מתחושת הריקנות בסוף איפה עוד זה מפריע לך?
נכון זה מרגיש לבד. בדרך כלל גם אף אחד לא יודע. זו עדיין תופעה שמתביישים בה ומסתירים אותה. אני מקווה שבקרוב זה כבר לא יהיה כך.
על כל פנים המספרים מספרים על אחת לעשר ואפילו יש מי שסבורה שזה כבר אחת לשבע כך שאת לא לבד. זו מגפה. מה שלא משנה את העובדה שככה את מרגישה.
אז את רוצה להפגש עם עוד כמה בולימיות או אפילו רק איתי כדי לראות עד כמה את לא לבד ואיך אפשר לעזור לך?
זו אכן מגיפה, וגם מגיפה מדבקת.
אני אשמח לשמוע פרטים על כל מסגרת שיכולה לעזור.
העניין הוא, ואני לא רוצה להישמע מתכחשת כי הפסקתי מזמן להתכחש להגדרה, אבל אני כבר לא מקיאה על בסיס יומיומי ורק פעם בשבועיים-חודש במקרה הרע..
תראי, את יודעת שיש כאלה שהיו מתות להיות במצב שלך.
אפילו במפגש הבנות של יום ראשון היית יכולה לספר איך עברת מהתמכרות לפלירטוט בלבד..
אני מאחלת לך שכל נושא החיצוניות יקבל פחות תשומת לב ממך, שיותר תחשבי על הבריאות והפעילות הנעימה שאת יכולה לעשות עם הגוף, מקומות ללכת אליהם, אנשים לפגוש. מאחלת לך שהעיניים יהיו פקוחות החוצה והמחשבה לא תהיה מה חושבים עלי או איך אני נראית.
כי אולי את מקיאה פעם בחודש אבל הראש שלך עדיין לא חופשי. מאחלת לך חופש מלתת דין וחשבון כל הזמן לעצמך או לעולם. חופש לאהוב.
אני בת 15 כיתה ט.הרבה פעמים אני סוג של מרעיבה את עצמי סופרת קלוריות חושבת שאני שמנה אני לא אוכלת ליד אנשים.בבית ספר אני לא אוכלת.שאני יוצאת בערב אני לא אוכלת..אני אומרת שאכלתי כבר או שאני לא רעבה.
זה ככה כבר 3 שנים ולאחרונה זה נהיה יותר גרוע אני גם מנסה להקיא יש לי התקף אכילה כזה שאני לבד בבית אז אני אוכלת מלא ואז כני רוצה להקיא כבל אני פוחדת כי אני כל הזמן קוראת באינטרנט כמה זה מזיק וכמה זה לא טוב אבל אני מרגישה שאני נגררת לזה.אז זה בערך מה שקורה לי..אולי אני בולימית אולי אני לא אני כבר לא יודעת..
יקרה, השמות פחות חשובים, כן זה נראה שאת משחקת עם זה בודקת את זה, אם זה יתפוס או לא רק הגוף שלך יגיד. יש כאלה שהגוף שלהם לא מסכים להם להגרר לשם.
אני יכולה לספר לך ואת קוראת בעצמך, והשאלה אם תהיי חזקה מספיק כדי לאהוב את עצמך מעל הכל. לא קל לא פשוט בכללל.
אם את גרה במקום שאת יכולה להצטרף לפגישה שלנו בימי ראשון אז כבר הבנות ידברו איתך פנים מול פנים, וגם תקבלי תה גינגר ואולי מרק אלוהי שהכינה קרן. אבל עד אז אומר לך שיש עוד כמה כמוך שאני מכירה, אחת מהן בבית חולים תל השומר עכשיו, כי זה ממש לא קל אחרי שנכנסים לזה – לצאת.
אם את יכולה לתפוס את עצמך בזמן ולחסוך לך שנים מהחיים, למשל ליצור קשר עם רופא סיני שיש להם תפריטים שמותאמים לגוף שלך ולדם שלך ולאנרגיה שלך, ואז לאכול מה שהגוף שלך צריך וגם קצת מה שהנשמה שלך אוהבת, ובו זמנית נדבר מידי פעם על מודל היופי ותוצאותיו הקטלניות, אז אולי אולי הצלנו נפש אחת. אותך.
מתכתבות איתי נשים בנות 30 שהתחילו בגיל שלך… 🙁
חלקן רווקות ולחלקן יש ילדים שהן מחכות שילכו לישון… 🙁
אם מה שאני אומרת מדבר אליך, ולא פנית אלי רק כדי להגיד שניסית הכל, אז חפשי את דרור מוהדב הרופא שנתן לי תפריט בריא וטעים שבלי כוונה גם רזיתי ממנו, וסידר לי את המטבוליזם האישי שלי לגוף שלי שיחיה ויהיה בריא ושמח. כדי לעשות דברים אחרים בחיים חוץ מלאכול ולחשוב מה חושבים עלי…. 🙂 זה אפשרי.
עברתי שינויים גדולים בשנה האחרונה, עברתי לעיר שבו אני לא מכירה אף אחד, התחלתי מסגרת לימודים אקדמאיים ועבודה חדשה, התמכרתי שוב לבולימיה כצורת התמודדות עם כל הלחץ. איך לעזאזל יוצאים מזה??? לא אין לי זמן לטיפול פסיכולוגי או כסף. איך יוצאים מזה לבד? המשפחה לא יודעת. ומי שכן יודע לא אכפת.
יקרה
כשהייתי במרכז גמילה בדרום אפריקה אמר לי הפסיכולוג "במצבי לחץ תהיה לך נטיה לרגרסיה. אבל אל תתני לנפילה אחת לגרור אותך חזרה." חשבתי על זה כשנפלתי. זה קרה פעם או פעמיים ולא עוד.
הגעת בזמן טוב. חבורה של נשים כמוך, מתכנסת כל יום א במכמורת בינתיים. בשעה 19:00 הכתובת כבר אתן לך בפרטי אם תרצי. הכל בסודיות ובנעימות. חולקות עצות והבנה. חלקינו כבר יצאנו מזה מזמן וחלקינו עוד רגל אחת בפנים.
פסיכולוגים זה טוב לטפל בבעיות הפנימיות אבל לא בבולימיה עצמה. לא בהתמכרות. בזה אני מסכימה איתך.
אם תרצי ניפגש או שאשוחח איתך ישירות בטלפון או שתכתבי לי לכתובת שבתחתית העמוד. אשמע באיזה מצב את בדיוק ונראה מה אפשר לעזור.
אכן התחלנו מפגשים, כרגע זה רק במכמורת ימי א ב19:00,
בקרוב בעוד מקומות בארץ. אתן כתובת בפרטי: atounh@gmail.com ושם גם אדע ממך מאיפה את בארץ כדי לעזור לך להגיע אם יש צורך.
קוראים לי טל, אני בכיתה י' בת 15 וקצת
מכיתה ו' גיליתי שיש לי בעיה, לא ידעתי שהיא תהיה כל כך גדולה
תמיד הפריע לי המשקל ואיך אני נראת וכל הדברים האלה
אני זוכרת שחזרתי משיעור ריקוד שהייתי בת 7 והסתכלתי במראה והייתי עם בגד גוף ואמרתי לעצמי "תראי איזה שמנה את"
אבל לא סיפרתי להורים שלי על זה עד כיתה ח' הם לא ידעו כלום, וזה לאט לאט התגבר והתחלתי לאכול פחות
ובכיתה ט' ההורים שלי גילו את זה שהייתי בטיול שנתי שהרעבתי את עצמי במשך כל הטיול
המורה התקשרה והודיעה להם ואז היא נתנה לי קצת לאכול בצד, לא ליד כולם
לא יכולתי לאכול ליד כולם היה לי קשה מידי חשבתי רק על מה הם יגידו עליי מאחורי הגב שלי אם הם יגידו שאני שמנה או שהם ייגעלו ממני..
באמצע כיתה ט' ניסיתי להקיא אבל לא הצלחתי
כל יום אחרי בית ספר שתיתי הרבה אכלתי הרבה כדי להרגיש מלאה ואז הלכתי לנסות להקיא אבל לא הצלחתי..
הפעמים היחידות שהצלחתי להקיא היו ששתיתי קצת אלכוהול
אז התחלתי לחפש שיטות לדיכוי תיאבון באינטרנט
ההורים שלי לקחו אותי לטיפול, זה החזיק חודש כי זה לא עזר לי
אני מתחילה עכשיו טיפול חדש אצל פסיכולוגית אבל אני לא מאמינה שזה יצליח אני כבר חסרת תקווה שזה בנוגע לאוכל
כלום לא יכול לרפא את מה שאני מרגישה מגיל 7..
אני ממשיכה לנסות להקיא כל יום
כל פעם שאני מרגישה מלאה
אפילו אצל חברות או מסעדות או מקומות ציבוריים
אני לא רוצה להקיא אבל איו לי ברירה.. אני מרגישה שאני חייבת להרזות
הבטחתי לעצמי שאני אגיע השנה ל50 ק"ג
אני חייבת להגיע ל50 ק"ג
אני לא יכולה לחיות עם עצמי ועם ההתעסקות שלי סביב המראה שלי
אני קוראת את מכתבך ומרגישה את מה שעובר עליך. בדיוק כמוך עמדתי פעמים רבות מול המראה ואפילו לא העזתי להסתכל מהפחד מה אראה שם. כל מה שעגול בגוף שלי נראה לי בושה ועלבון למין האנושי. נראה לי בזוי ודחוי. מגעיל. אבל היום אני מבינה שזה היפנוזה חברתית, שמודל היופי שהוא שכולם צריכים להראות כמו קיסם שיניים ללא עיגולים וללא רכות, מודל כזה מפיל את כולנו, כבודדים וכחברה. תעקבי קצת אחרי הפרסומים האחרונים של עדי ברקן, הוא מדבר על זה ותוכלי לראות שאת ממש לא אשמה ולא את הבעיה!!!
השאלה איך אנחנו מוציאים אותך ממעגל ששואב אותך ושואב את חייך. איך אנחנו משחררים אותך מהרעיון שמשהו לא בסדר בך ושאת חייבת לשקול 50 או משהו כזה כדי להיות ראויה לחיות.
הייתי שמחה להיות לידך לחבק אותך בסוף המכתב הזה. אני ממש כואבת איתך. הדרך החוצה עוברת דרך שינוי קו מחשבה כי המחשבה שיש לך היום יוצרת את החידה הזאת וזה הפתרון שמצאת. מהרגע שמצליחים להקיא זו התמכרות קשה שקשה לצאת ממנה. האם הצלחת להקיא או לא? ואם כן כמה פעמים ביום את מקיאה? סליחה על השאלה המוזרה אבל איך את בלימודים?
אני לא כל כך טובה בלימודים..
רק במגמות שלי שאני אוהבת, אומנות ופסיכולוגיה
בכללי אני לא מצליחה במבחנים ופשוט לא מצליחה להתרכז
כן הקאתי אבל זה היה בחתונה של אח שלי אחרי ששתיתי קצת אלכוהול, זה לא היה קיא טבעי אבל, דחפתי אצבעות
הצלחתי באמת להקיא רק 3 פעמים
וזה מתסכל אותי כי אני רוצה להקיא כי אני רוצה להרזות
למרות שמבחינתי זה כבר לא "רוצה" זה נהיה צריכה
טל יקרה
אני מאמינה דווקא שזה כן עומד להשתנות. אני רואה הרבה פרסומים בארץ ובעולם בנושא. את יכולה להסתכל בפייסבוק ב"המאבק במודל היופי" של הנוער מהכפר הירוק, את יכולה לראות בעמוד שלי בפייסבוק hanita atoun מידי פעם פרסומים בנושא משקל ובגדים ואופנה ומודל היופי והטירוף בעולם הזה.
לענינינו לבולימיה כמה צדדים. האחד שמישהי שנראית נורמלי חושבת שהיא שמנה. השניה שהיא חושבת שאם לא תרזה לא תוכל להיות אהובה, השלישית שההתעסקות הזאת הופכת להיות כל החיים שלך. הדרך לבלום את זה עוברת דרך כל אחד מהצדדים האלה.
מה שהייתי עושה במקומך עזרה ראשונה זה הולכת לרופא סיני לקבל תפריט שלא תשמיני ממנו. אולי זה יפתור לך כבר את כל הבעיה. אני מכירה דרור מוהדב, חפשי אותו ובקשי מאמא לקחת אותך אליו. אם זה לא יעזור אני כאן נחשוב על עוד משהו. ואם בא לך להתקדם בעוד אפיק אז את מוזמנת לשלוח לי תמונה למייל הפרטי פה למטה ואגיד לך אם את שמנה או לא. למרות שגם לשמנות יש זכות קיום ועוד איך וכשאני רואה מישהי שמרשה לעצמה להיות מה שבא לה זה מעורר בי השראה. אבל את לא שם וגם אני לא אז בואי נתקדם בקצב שלנו.
הוא לא טוב הפתרון עם הרופא הסיני כי כשאני מתחילה לדבר על זה עם אמא שלי היא אומרת לי שזה לא בעיה גדולה כל כך ושלא צריך להגזים ודברים כאלה ופשוט אין לי כוח כבר
יקרה
אולי גם אמא שלך בהכחשה, ומאמינה שאם היא תגיד שזה לא סיפור אז זה יעלם מעצמו.
זו אחת הסכנות של שיטת ה"חשיבה החיובית". גם בזה הייתי חולה פעם. שאסור להגיד שיש בעיה.
אני לא רוצה סתם לייעץ לך בלי להכיר את הנפשות הפועלות אבל נסי לצלצל אלי לקו החם הערב או ביום שני ונחשוב ביחד מה לעשות. 0547337669
בינתיים תרימי את הראש ותנשמי עמוק. זה כל מה שאת יכולה לעשות כרגע.
היי חזרתי לכאן אחרי הרבה זמן..
לא יודעת למה החלטתי להכנס לפה
רק עכשיו אני ראיתי את התגובה שלך להודעות שלי, רק רציתי קודם כל להודות לך על התגובות ועל העזרה שאת נותנת כאן לכולם, את מדהימה!
אני לא יודעת אם זה באמת הקטע עם הלהיות חיובי או פשוט חוסר אכפתיות כבר..
אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה כל כך רע עם עצמי עם איך שאני נראת אני לא יודעת מה לעשות כבר
ההורים שלי אמרו כבר הרבה זמן שהם יקחו אותי למטפלת בהפרעות אכילה כי כמו שאמרתי בהודעה הראשונה, יש לי את החשיבה הרעה הזאת כבר מגיל 7 ..
זה עוד לא קרה, שהלכתי למטפלת.
אני באמת מותשת
אני כבר לא מקיאה למרות שאני ממש ממש רוצה להקיא אני מרגישה שזה משחרר לחצים ומקל
אני חשבתי הרבה על לחזור לזה
אני אני חושבת אולי ללחזור לזה שוב… אולי ככה יקחו אותי ברצינות
חג שמח.. 🙂
בואי ניקח אותך ברצינות קצת. את תקחי צעד קדימה ותגידי איך אפשר לעזור לך.
אני מציעה שתתקשרי במוצאי החג, יום שבת בערב, ונראה אם באמת אפשר להתקדם קצת בנושא, להתחיל לחפור את הדרך החוצה…
בינתיים נסי לנוח קצת אם תוכלי, לנשום כמה נשימות עמוקות לחשוב לאן את רוצה לקחת את החיים שלך בכמה שנים הקרובות. 0543394798.
חג שמח שיהיה לנו…
אני פתאום רואה שיכול להשתמע מדברי שהפתרון זה תפריט של הרפואה הסינית…. אז לא זו כוונתי.
לכל אחת מתאים תפריט אחר, זה ייחודי, וכדאי שיהיה בזה מכל וכל רק במינון נכון. לא מעט מדי כדי לא ליצור מתח בגוף שיוצר כוח נגדי ודורש את המזון שלו, ולא הרבה מדי כדי לא להבהל.
אני לא יודעת אם את כבר בשלב הזה נפשית. להאמין שאפשר לחיות נורמלי, להרגיש נוח בתוך הגוף של עצמי. לפנק את עצמי במידה, לאהוב את החיים שלי. סביר יותר להניח שאת יותר סובלת מנהנית…
אז הפתרונות באים בהתאם למקום שאת נמצאת בו. וברגע שנבין מהו המקום הזה נוכל לדעת מה הצעד הבא.
ואני יודעת שזה הכל בא מהצד החברתי וזה שכולם בוחנים את כולם אבל מה אני אמורה לעשות עם זה? איך אני אמורה להתמודד עם זה?
כל מה שאני חושבת עליו במשך כל שנייה אפשרית זה איך אני נראת או מה אחרים חושבים על איך שאני נראת או כמה אני שוקלת או כמה אני צריכה להרזות
כל ההסתכלות החברתית הזאת לא הולכת להשתנות בזמן הקרוב
זה ככה הרבה זמן וזה יישאר ככה
בימים אלה התכנית להקמת מרכז גמילה המיועד אך ורק לבולימיה קורם עור וגידים. הכוונה לתכנית של ששה שבועות בהן אתם נמצאים במרכז יוקרתי ומבודד, מקבלים אוכל מזין בכמות הנכונה, טיפול פסיכולוגי, אימון אישי, פעילות קבוצתית, יוגה, מוסיקה ועוד. המטרה לשחרר אתכם מההתמכרות, לעבור את התקופה הקשה עד שמתרגלים חזרה לאכול נורמלי, ולשחרר אתכם חזרה לעולם שלכם חזקים יותר, בריאים יותר ועם כלים נכונים להתמודד אם זה עולה שוב.
כדי להתקדם אני זקוקה למשוב זריז מכם. האם זה ריאלי מבחינתכם לקחת פסק זמן של 6 שבועות מחייכם על מנת להרפא, והאם 10,000 שקל זה סכום שתוכלו לעמוד בו ל6 שבועות של לינה תזונה והכל.
ככל שיותר אנשים יענו לי כך נוכל יותר מהר להתקדם ולהתחיל להציל אנשים מההתמכרות הזאת. בהצלחה שיהיה לנו.
היי חניתה לפני מה שקראתי את היית בולמית לשעבר אז רציתי קצת להתעניין אני אור בת 18 וחצי עד ליפני שנתיים הייתה שמנה שקלתי 40קילו יותר התחלתי עם ההקאות אני חייבת להפסיק עם הדבר הנוראי הזה אבל הפחד הכי גדול שלי הוא להשמין בחזרה אני היום ניראת מעולה ואני מפחדת נורא אני ניסיתי כמה פעמים להפסיק אבל העלתי במשקל יש לי את המחשבה נוראית כשאני אוכלת אבל כשאני מקיאה אני עדיין נישארת באותו משקל ולא יורדת שזה ממש מרגיע אותי אני אוכלת המון שוקלדים ואני לא מקיאה אני שותה פרישיקים ולא מקיאה אבל עדיין אני חייבת להפסיק עם זהה איך את עשית את זה ? האם העלת במשקל ? מי עזר לך ? כמה זמן את היית עם זה ?
שלום לך
כמו שכתבתי פה כמה פעמים – בהתחלה הגוף מתנפח כי הוא לא יודע מה לעשות עם כל הנוזלים… אבל לוקח לו שבועיים להסתדר. אז אם תוכלי לקחת את זה בחשבון ולהרים רגליים על הקיר בימים הללו, כמו בסוף הריון…
מה שבדרך כלל קשה זה להתמודד עם הזמן הפנוי.
המחשבות הולכות לשם, ההרגל קורא לך, ההרגל לוותר…
יותר קשה להגמל מאשר לא להגמקל, אבל זה כמובן רק רגעי. אחרי שלא הקאתי שבועיים כבר היה לי חבל להרוס… 🙂
והיום הבולימיה נראית לי מגלגול אחר.
אם תרצי אלווה אותך בדרכך, תוכלי לדווח לי כל יום מה קורה איתך, אולי פה ואולי במייל הפרטי. בינתיים, עד שיקום המרכז גמילה והבראה שאני שוקדת על הקמתו.
היי חניתה
החלטתי להיות מעשית ולטפל בחברתי המפוקפקת הבולימיה אבל זה די לא פשוט ברמה המעשית. קראתי שהשיטה הכי טובה לכך היא שילוב של טיפול CBT וייעוץ תזונאית המתמחים בהפרעות אכילה.
אני מתגוררת באיזור הדרום ומחפשת מישהו שיכול לעזור לי בתחומים אלו , אולי את מכירה מישהו טוב שיכול לעזור לי ? באינטרנט המבחר עלוב. אני גם צריכה כמובן מישהו דיסקרטי ולא אשפוז יום או מלא כי אף אחד לא יודע כלום
שאלה שנייה – ניסיתי מספר פעמים לאכול מאוזן כפי שהמלצת ומה ששבר אותי זה העצירות והנפיחות . כל כמה ימים אני נשברת ואחרי כמה ימים מתחילה שוב לנסות גמילה. האם יד משהו שניתן לעשות כדי להקל על עצמי, להמנע ממשהו , לקחת משהו? חופש אני לא יכולה לקחת בגלגול הזה . אני עובדת המון וקשה ומטפלת בילדיי הקטנים אחר כך
המון תודה על ההתייסות ואני מחכה לתשובתך .
זה מאוד קשה ואני נורא סובלת
לילה טוב
בשבועיים הראשונים אחרי בולימיה הגוף עשוי להתנפח בגלל חוסר היכולת להתמודד עם הנוזלים שקודם הקאת. לוקח שבועיים בערך, לפעמים פחות.
צריך לקחת את זה בחשבון זה הכל.
לגבי יעילות טיפולים אני לא שומעת סיפורי הצלחות בשום תחום. לכן אני מקימה מרכז להחלמה מבולימיה. שיהיה ממוקד בזה. לגבי הסודיות זה לפעמים הסיבה שבן אדם לא מקבל עזרה, אבל עד שתהיה לי העזרה לתת אין טעם להוציא אנשים מהמערות שלהם. אם תשמעי על מישהי שהצליחה בדרך כלשהי אשמח לשמוע ולהמליץ.
אני באתר הרבה קורא והכל אבל בחיים לא היה לי את האומץ לכתוב אז היום החלטתי לכתוב כי אני פשוט במצב של שבירה נפשית הגורם לבולמיה שלי היה משני סיבות אחד אמא שלי יש לי אמא שתלטנית היא נורא אוהבת להיות בשליטה על הכל בלי שהיא שמה לב שהיא פשוט גורמת לי להיות עצוב לדוגמא הערב רציתי להכיןמתיתים לא אכלתי כל היום וגם בצהריים מה שאכלתי הקאתי רציתי ממש ללכת להכין לאכול לעקל בלי הקאה חפאבל היא אמרה לי למה פחמימות עכשיו בערב אז אני עכשיו בחדר בדיכאון כל זה בא לידי ביטוי אני בכיתה יא יש לי לחץ נוראי מבחנים גרוע חברים אין 🙁 ממש חיים חרא עכשיו הגורם השני הוא שבעיני היופי נתפס כרזון קראתי מה אמרת שזה החברה ייצרה אני מסכים איתך 100% אבל אני וכולנו פה הקורבנות זה גם נכון איך לעזאזל אפשר לצאת מהמחשבה הזאת שאני מסתכל על עצמי חושב על עצמי ופשוט נגעל רוצה פשוט למות פשוט יש ימים שאני ממש ממש רוצה למות אני בגובה 175/70
לבי יוצא אליך, מה זה מבינה אותך, איזה באאסה זה לגדול ככה………
טוב מה עושים איתך? בטח בית הספר סיוטון לא קטן, מתי כבר יבינו שגם זה הורס למלא אנשים את החיים. סתם מבזבזים זמן על נושאים שלא קשורים לנו לחיים בעוד שיכולנו להתפתח במשהו שמעניין אותנו ולא להתעסק בזוטות כמו איך אנחנו לעזאזל נראים.
אז כדי לתת לך תקווה אנסה לדבר איתך בגובה הגבוה שאתה, וננסה רגע לדמיין שאנחנו בעולם בריא על מנת למצוא את הורסיה הבריאה שלך ולנסות להתחבר אליה אפילו ככה מתוך המטריקס המעוות הזה. (ראית את הסרט המטריקס? אם לא עשה לי טובה תוריד תראה כי מלא דוגמאות שלי הם משם…)
עכשיו לגבי אמא שלך – היא כמו כולנו שבויה בשקר הזה שחשוב צורה חיצונית מסויימת, וגם אותה טחנו בראש מה נכון לאכול ומה לא, והיא מן הסתם כואבת את הכאב שלך וסובלת את הסבל שלך וחושבת שככה היא תעזור לך!
כואב ממש. ממש. היא יודעת?
אסור שהיא תדע שאני ככה אסור אסור אסור הייתה לה הפרעת אכילה גם אני חושש שהיא תשלח אותי לאשפוז יום זה ממש ממש יכול עוד יותר לחרב את החיים שלי לגביי החברים והכל אני פשוט יש ימים שהכל מצויין וכיף אבל יש ימים שפשוט אני מרגיש לא שייך לא איתם כזה וזה פשוט מדכא יש לי תנודות במצב רוח קיצוניות פעם אני שמח פעם אני עצוב יש ימים שאני כל כך שמח שאני מפחד שבימים הקרובים אני יהיה בבאסה רצינית וזה מבאס לחיות ככה בפחד שפחד הוא זה שמנהל את החיים שלי
זה מה שהבנתי.. טוב זה המצב במרבית הבתים אתה לא לבד בזה. גם במעלית מצבי הרוח אתה לא לבד. לפחות גם אני ככה, ויש בטח עוד כמה. לא שזה פותר למישהו איזו בעיה, אבל לפחות אתה יודע שזה לא רק הבעיה שלך. לא תמיד מעלית מצבי הרוח היא בעיה, לפעמים היא רק מעלית.
אני יודעת שאשפוז יום לא עוזר לבולימים, זה רק לחכות ללילה. ניסיתי להגיד להם את זה בכנסת אבל הם כל כך משוכנעים בצדקתם שלא היה עם מי לדבר.
אני יכולה להציע לך שלוש אפשרויות. אחת – שנתכתב פה עוד קצת וננסה למצוא מה הדרך הנכונה עבורך החוצה. השניה – שנתכתב בפרטי ותוכל לשתף יותר בקלות, ושלוש שתעלה על אוטובוס איזה בוקר במקום לימודים ותבוא לשתות איתי תה. נפגש וננשום ונדבר ונראה מה נכון לך.
בינתיים נסה לחשוב שחלק מהחברים והאנשים סביבך דואגים לך באמת. אוהבים אותך באמת. וכל מה שהם עושים זה מתוך מה שהם מעריכים שיעזור. עצוב. עצוב ממש.
אני ממש ממש מממש בתקופה לחוצה כרגע אני ממש רוצה להיפגש איתך לראות מי זאת חניתה באמת!!! חחחחחחחחחחחחחחחחח נצטרך לקבוע תאריך לראות אם זה מתאים לשנינו כי אני בתיכוןן כיתה יב
יללה בכייף! בולימים תמיד כייף לפגוש! כתוב לי לפרטי ונתאם atounh@bezeqint.net
אתה יכול בינתיים להשביע את סקרנותך ולראות את פני במלוא הדרם בפייסבוק hanita atoun 🙂
תגיע, נצחק נבכה נחשוב ביחד מה לעשות.
היי לציפור
תודה על התייחסותך ועל התמיכה ותשומת הלב
אני חושבת על מה שכתבת ואת כנראה צודקת . צריך ללמוד לשחרר וללמוד להתגמש ולקבל את עצמינו כמו שאנחנו וזה תהליך קשה וכואב שצריך לעבור. לא פשוט לסלוח לעצמך על כך שאת לא ניראת מושלמת כמו שחלמת להיות ולא קל להיות מאושרת , אבל זה יותר מזה , צריך ללמוד להפריד את האוכל מהתמודדיות עם קונפליקטים ועם ביקורת וללמוד לא לברוח לאוכל כל פעם שקשה לי רגשית או כשאני לא מרגישה שהתמודדתי היטב וזה אפילו יותר קשה. הרבה פעמים מצאתי את עצמי זוללת ומקיאה כי אני עצובה או בודדה או חרדה או כעוסה וזה ממש לא היה קשור למשקל או לרעב או תשוקה למתוק . זה משהו אחר . אני קוראת המון מאמרים על התמכרויות ועל כוח רצון ועזרה עצמית ובכולם מדברים על מודעות ועל הנקודה שבה את מאבדת שליטה ואני שמה לב בזמן האחרון לרגעים האלה שבהם המחשבה שלי מתהפכת- אני כועסת או מתוסכלת ופתאום אני מחפשת משהו לאכול ואני כבר מרגישה הקלה כי תיכף אני אתמלא ואתרוקן וארגיש טוב יותר לכמה רגעים . אז אני צריכה לא רק לאכול במידה אלא להפריד ולהבין שאני לא זקוקה למנגנון הזה כדי להתמודד . אני מוכשרת מספיק כדי לא להזדקק לבולימיה לנהל לי קונפליקטים ואת החיים
אני מאוד מודה לך על התייחסותך ועל התמיכה ועל החיבוק ותמשיכי להצליח ואולי גם לי יהיו חדשות טובו. לכתוב כאן ותודה גם לחניתה על התמיכה ועל הפורום המדהים הזה . אני מרגישה שפתחתי את סגור ליבי בפניי חברה טובה או אמא שלי וזה כל כך חסר לי
ליליה טוב
זה מנגנון ההדחקה שפיתחנו כדי לא להתמודד עם כל מיני רגשות או מצבים לא נעימים. אז בורחים לאכול. וקשה לנטרל מנגנון של שנים ולשנות אותו. אז קודם כל סבלנות וסלחנות כלפי עצמך. שינוי הרגלים מחייב פיתוח הרגלים חדשים. ונכון – השניה הזאת של לפני שאת מאבדת את השליטה היא מאוד חשובה, כי אם את מצליחה לעצור את עצמך בנקודה הזו – את יוצאת מנצחת.
מסכימה איתך לגבי תמיכה – זה דבר שמאוד יכול לעזור. שמחה שאני קצת יכולה לעזור בזה 🙂
לציפור היקרה
קודם כל יישר כוח על התמדתך ועל ההצלחה. את נותנת לי כוח ואופטימיות ואני כל כך זקוקה לזה!!!
אני מאחלת לך שתצליחי ותשאירי הכל מאחורייך
אני מנסה להכניס משמעות לחיי , פעם היו לי חברים טובים ונהנתי לבלות בחברתם ונהגתי לעשו. המון דברים שנהנית מהם שכבר שכחתי שאני מסוגלת לעשות – כתבתי סיפורים קצרים ויש לי חוש הומור ובדיחות הורסות ואפילו התנדבתי בארגונים שונים
היום אני אישה עצובה שמגששת דרכה החוצה במסדרון אפל ונלחמת על חיי ואיכות חיי
אני מנסה כעת להכנס למסגרת של ייעוץ תזונתי והתעמלות ואולי אם אוכל להצמד לתפריט ולשחרר את עצמי מהצורך לאכול ולהקיא.
אני מנסה גם להתעלם מהביקורת העוקצנית של אנשים על מנת שלא להשתמש באוכל כתרופה לטשטוש הכאב
אשמח אם תכתבי לי עוד על הטיפול שאת עוברת, רק מה שאת יכולה ויכול לעזור לי ולאחרות . אולי אגיע למסקנה שזה הדבר לו אני זקוקה
שבוע טוב ומקווה לטוב
אני שמחה שאני משרה קצת אופטימיות. זה חלק חשוב מהתהליך. הרי אם לא נאמין שנצליח, זה לא יקרה…
לגבי הטיפול – זהו טיפול במסגרת מחקר על הפרעות אכילה. אני מתגוררת בחו"ל, כך שאיני יכולה להפנות אותך למקום ספציפי בארץ. אני בעיקרון נפגשת עם תרפיסטית כל שבוע, ואנחנו עוברות על יומן האכילה שלי (יש פורמט מסוים בו את צריכה לכתוב – באיזה שעה אכלת, מה אכלת, איפה, איך הרגשת, האם היתה לך תחושה של איבוד שליטה וכו') – את יכולה למצוא את הפורמט בספר overcoming binge eating של Christopher G. Fairburn. אני מצאתי שהספר מאוד עוזר. מקווה שתוכלי למצוא אותו בארץ. אני כרגע בחלק השני של הטיפול, שמתמקד יותר בכל ההתעסקות של מראה, משקל ודימוי גוף באופן כללי.
לגבי ההיצמדות לתפריט ולעשות התעמלות – אני לא יודעת אם את מתכוונת למסגרת של "דיאטה", אבל אם כן – לדעתי זה בדיוק אחד הטריגרים הגדולים ביותר שמניעים את הבולמיה. כל עניין ההימנעות ממזונות מסוימים, ההגבלה במספר הקלוריות, חוסר הגמישות (בד"כ) – הוא מה שגורם לנפילות. אני יודעת מניסיון שקשה מאוד לצאת מה"מוד" הזה של דיאטה וספורט ושליטה על המשקל, אבל חייבים לדעת לשחרר. להיות יותר גמישים (זה לפחות מה שאני הייתי חייבת לעבור). זה תהליך, והוא לא פשוט. לשנות צורה חשיבה של שנים זה מאוד קשה. לקבל את הגוף שלך כמו שהוא מ-א-ו-ד קשה. אבל זה עזר לי להחלים. עדיין קשה לי לראות את הירכיים שלי במראה, אבל אני אומרת לעצמי שעדיף לי אותם ככה מאשר הזוועה של הבולמיה. זה מה יש ועם זה ננצח. זו התמודדות יומיומית, וההתמודדות הזו מצריכה טונות של אופטימיות, תקווה, עידוד. בגלל זה אני כותבת פה – כי אני יודעת שלי זה עזר לקרוא על בנות אחרות שהחלימו.
שולחת לך חיבוק גדול, מקווה שתמצאי את הכח ואת האהבה העצמית בתוכך שיעזרו לך לצאת מהמחלה הארורה הזאת.
שמחה שאת איתנו. מסכימה לגמרי שדיאטה זה לא הכיוון שלנו. הכיוון זה לאכול הכל במידה. שמנו לב חברה שלי ואני שהמילה למידה היא ל-מידה. וזה הסוד הכי גדול בחיים בכל תחום!
אחד הדברים שעזרו לי להתרגל לאכול נורמלי זו הידיעה שבכל יום יהיו דברים טעימים, כלומר החיים התחילו, לא צריך "קודם לרזות" ואז לחיות…
הי בנות,
אני מדיי פעם מציצה כאן, לראות מה קורה. לפעמים גם כותבת. ראיתי את ההודעות האחרונות של עינת שאוהבת לאכול ושל תמי. הכאב מוכר, ורציתי לעודד קצת.
לי מה שעזר (ועדיין עוזר, זה הרי תהליך ומאבק תמידי), זה פשוט להסיט את הכיוון לעניינים אחרים.תחשבו מה אתן אוהבות, מה מרגש ומשמח אתכן ותתמקדו בעשיית הדברים האלו. צרו לכן את החיים עליהם אתן חולמות. יש לעולם הזה להציע כל כך הרבה דברים! והזמן טס…
נכון שברגעי משבר ולחץ קשה. אבל העדיפות הראשונה תמיד צריכה להיות אתן!! הבריאות שלכן. זה יותר חשוב מה-כל!! וכשאני הבנתי את זה והתחלתי ליישם, פשוט התחלתי לחיות. ראיתי את עצמי! אותי! אני שווה! יש לי ערך! גם עם שני קילו מיותרים. וגם לכן 🙂
אני אישיתי פניתי לטיפול (אפילו שהייתי ממש סקפטית לגביו), ולא יודעת מה, למה, איך וכמה, אבל זה עובד.
התחלתי לעשות דברים שאני אוהבת, להיות בחברת אנשים שמעניינים אותי, ופשוט השארתי את הבולמיה מאחור. בלעדיה יותר שמח.
אחד הדברים הקשים היה להתמודד עם רגשות ופחדים. דבר שלא עשיתי קודם. הייתי צריכה להיות סבלנית וסלחנית כלפי עצמי. גם כשנפלתי. אבל זה היה שווה את זה!
כבר חשבתי שהבולמיה היא גורלי ותישאר פה לנצח. אבל לא! זה אפשרי. לעולם לא מאוחר מדיי להציל את החיים שלך. יש כל כך הרבה אושר, שמחה ואהבה בצד השני. אבל חייבים לטפס על הקיר ולהגיע לשם. להגיע לשם ולחיות.
היי חניתה
תודה שחזרת אליי ותודה על התמיכה
חשבתי על קורס תפירה וביררתי בנושא ואני תופרת קצת על סמך הדרכה מהאינטרנט
הבעיה שאני כל כל עייפה וחלשה שקשה לי לעשות דברים פשוטים ואני עובדת המון , על זה ועל הטיפול בילדים אני ממש מקפידה וגם נהנית מזה
אני ממש רוצה להחלים כי אני פשוט עייפה
לילה טוב
היי חניתה
זו שוב אני, מישהי כתבה לי היום ועזרה לי קצת
אני מנסה למצא פתרון מעשי כדי להתגרש מהבולימיה שלי ברוב תרועות.
התקשרתי לסטודיו סי וביררתי לגבי הרשמה. אולי מסגרת של דיאטה והתעמלות תעזור לי להתחייב ולשמור על הבריאות.
הציעו לי להתעלם מביקורת ולהתרכז במטרות ובבריאות שלי . אני אשתדל אבל זה קשה.
אתמול מישהי בעבודה שאלה אם אני בהריון והבנתי שהשמנתי וזה נורא דיכדך אותי וגם ככה אני עצובה ותשושה בגלל הבולימיה
מה את אומרת? זה יעזור לי ? תכתבי לי
אתמול הייתי בכנסת בועדה לטיפול בנושא. כתבתי על זה כמה מילים בפייסבוק אם בא להסתכל…
אני כאן ואני שמחה שאתן עוזרות אחת לשניה, כרגע זה באמת כל מה שאפשר לעשות.
אני בעד כל דבר שיסיח את דעתך ויגוון את חייך. כמובן הייתי שמחה שזה היה בא מרצון להיות בריאה וקלילה ובעלת יכולת לנוע בנעימות במרחב, ולא מתוך מה יגידו אם אני שמנה או מה.
לגבי הטקט של בני אדם מסויימים אין לי מה להגיד, רק שאני מאמינה שיגיע היום שתצחקי על דבר כזה, ואני מקווה להיות בסביבה כשזה קורה.
תחזיקי מעמד, תחשבי מה עוד מעניין אותך חוץ מצורתך החיצונית, מה מעניין אותך לעשות, אחרי כל ההתעסקות עם האוכל וההרזייה, מה בא לך לחוות? איפה להשתלב, מה החלומות שלך… תתחברי… אפילו אם זה נראה רחוק…
היי חניתה
אני שמחה שחזרת אליי . אני שמחה שמצאת כוחות במכתב שלי. פעם באמת התמודדתי טוב יותר עם קשיים ולחצים ואפילו גמלתי את עצמי בכוחותי מהבולימיה לתקופה מסוימת.
לדעתי מה שגורם לי כל פעם לחזור לבולימיה כפתרון הוא מנגנון חשיבה מסוים: אני מחליטה להפסיק, עובדת על עצמי , משוכנעת בהצלחתי , מכינה אוכל בריא וירקות ואז קורה משהו: ויכוח בעבודה, אירוע לחץ בבית ואני מרגישה שאני לא מתמודדת טוב למרות שאובייקטיבית אני ממש מאה אחוז . בבת אחת יש סוויץ במחשבות שלי ופתאום הבולימיה משתלטת עליי . אני מנסה להסביר לעצמי שזה לא יעזור לי להתמודד ולא יעלים את הבעיה ומשקפת לעצמי שאני מתמודדת מעולה . פעם קראתי אפישהו שמה שחשוב בחיים זה לא אירוע לחץ אלא התגובה ומנגנוני ההתמודדות עימו . אני מדברת אל עצמי ומסבירה שאני מתמודדת טוב ואין סיבה לבולימיה כי לא באמת נכשלתי והבולימיה היא הכישלון האמיתי שלי , אבל זה לא עוזר . אני גם לא יכולה להתנחם בחתיכת שוקולד קטנה כמו בן אדם נורמאלי . בזמן האחרון אני עובדת המוווון וזה כמובן משפיע עליי . אני לא יכולה לקחת חופש והבולימיה כמובן מחלישה אותי מאוד. היום היה לי ממש קשה לקום בבוקר . אני גם ממש מדוכדכת ועצובה בזמן האחרון ותדירות ההקאות ביום יורדת כך שאני גם עולה במשקל . מה שגורם לי לעצב גדול יותר.
קראתי קצת חומר על הטיפול בבולימיה וקראתי שצריך לקבל ייעוץ תזונתי בין השאר. אם למשל ארשם למסגרת כמו סטודיו סי ששם יש התעמלות מסודרת וייעוץ דיאטני האם זה יעזור לי לשלוט במחלה הזו?
את חושבת שתוכלי לעזור לי ? יש לי בכלל סיכוי ? אשמח לכתוב לך בפרטי
בלבלתי לך את המוח הערב
לילה טוב והמון תודה
היי אני בולמית כבר 6 שנים בולמיה היא הכל היא בראש שלנו מהרגע שבו את קמה ועד שהולכים לישון דבר שעזר לי להחלים הוא פשוט לתכנן ארוחות ליום הבא בערב לא דיאטה תזונה נכונה מה שאת זקוקה הוא להפסיק לתת לאנשים להשפיע עלייך בצורה שלילית אני יודעת מה את עוברת אני כל מילה קטנה אפילו צליל קטן ממישהו הייתי בוכה למשך ימים ושונאת את עצמי עוד יותר תאטמי את האוזניים שלך לדברים השלילים ואל תתני להם לחדור אליך לכ לתזונאי אין בזה שום בושה הוא ידע מה לעשות תתחילי לאכול בריא ולחיות בריא כי אני כבר ממש מלא זמן בבולמיה ובמבט לאחור הייתי יכולה לצאת מזה לפניי הרבה זמן פשוט לא היה לי אומץ עכשיו אני אומרת לך דבר כזה שאמרו לי באישפוז והם צדקו 100%%%%% בולמיה=אשליה קחי את המשפט הזה ותכניסי לך לתוך הראש ותקומי בבוקר תגידי את ז כמו סוג של מנטרה אל תתני לבולמיה לקחת חלק מהחיים שלך עוד הגיע הזמן שהיא תצא הגיע הזמן שתתחילי לחיות !
היי חניתה
כתבתי פה לא מזמן על הבולמיה שלי . השנה אנחנו חוגגות יום הולדת 13 . זו תהיה חגיגה אינטימית וחשאית שאליה לא יוזמן איש מלבדי. אף אחד לא יודע שאני כל כך חולה , לא בעלי ולא משפחתי ולא חברות טובות. אני עובדת , מגדלת ילדים ועל פניו הכל טפו טפו.
נורא רציתי להחלים השנה כי כבר קשה לי ואני לא צעירה ובאמת שניסיתי לאכול בריא, לספור קלוריות ולהתעלם מתופעות הלוואי של הגמילה ( נפיחות עצירות ). הבעיה היא שעם הסטרס הראשון אני בורחת לאוכל ומשם לשירותים ואני באמת עסוקה. אני מחפשת פתרונות מעשיים , בעבר הרחוק רזיתי המון בכוחות עצמי בדיאטה מאוזנת ואני ידועה בכוח׳ות ותעצומות הנפש שלי אבל בשנים האחרונות הכוחות נגמרו לי . לא אוכל לפנות לעולם לעזרה מקצועית , אני צריכה שמישהו יעזור לי בפרטיות ואם אפשר מהר
לילה טוב
יקרה
ברור שאעזור לך, ואם תרצי כתבי לי לפרטי המופיע בתחתית העמוד, אך עלי לבקש ממך לקרוא שוב את מכתבך ולדמיין לעצמך שאת כותבת אותו לאישה חזקה הידועה בכוח הרצון שלה, האישה הזאת היא את.
את יכולה לעזור לעצמך, ואני אשמח לעזור לך לעשות את זה. כתבי לי מה לדעתך עוצר בעדך מלשחרר לגמרי את המנגנון הזה.
יש עולם אחר בחוץ?עולם ללא קלוריות?ללא אוכל?ללא מחשבה על שמנה או לא?ללא רגשות אשם וכעס?ללא קנאה?כי אם כן אני מאוד רוצה לפגוש ולבקר בו..כי בראש שלי אין עולם אחר.בראש שלי העולם שבו אני חיה גרוע יותר מגהנום..
מתוקה, אני חושבת שאת יודעת את התשובה…
השאלה לא אם יש עולםחיים שם בחוץ, השאלה האם יש לך גישה אליהם. לפעמים אנחנו מרגישים כמו משה מול הארץ המובטחת.
הבטיחו לנו עולם מלא אושר ומשחק ואהבה ובמקום זה הכל מלחמה אחת גדולה… 🙁
מכיוון שממילא את במצב רוח מחורבן אז בואי תעני לי על שאלה שאני מהמרת שתעשה לך עצוב, אבל יש מצב שאחרי העצב והבכי אולי נקבל מתנה קטנה ליומולדת…
אם אומר לך שבגיל 30 את כבר לא תהיי בולמית, איך היית רוצה שהחיים שלך יראו?
קודם כל אני רוצה להרגיש אהבה.אני רוצה חיים בלי מרירות.אני רוצה להיות מסוגלת לעבוד ,לקום בבוקר ולצעוק לעולם שאני כאן ואני גם יכולה להועיל.אני רוצה חיי חברה .אני רוצה לתפקד בבית אני רוצה סדר יום .אני רוצה להיות מסוגלת להתקלח כל יום ולא ליפול על המיטה .אני רוצה לקום בבוקר עם בטן ריקה..ועוד..אם בגיל 30 אהיה אחרת..אהיה כל מה שאני רוצה.
לפעמים אני מקבלת צמרמורת מאנרגיה שעולה מבן אדם. אני חושבת שאת מחביאה כמה אוצרות גדולים שם מתחת לבולימיה שלך, ואחד מהם דיבר על תפקידך בעולם…
בעולם היום יש סטיגמות ושיפוטיות וכביכול יש מקום למעט אנשים להיות חשובים… אבל אני חושבת שלא רק שאף אחד לא מיותר, כולם אפילו חשובים מאד, כי בלי אפילו אחד מאיתנו התמונה לא שלמה.
לצערי לא יבואו לחפש אותך, את תצטרכי לאגור את הכוחות ללבלב החוצה את הניצן שאת, להתחיל לנשום אוויר ולהרגיש את השמש, וצריך יהיה לעשות את זה לאט איתך, כי הנערה שעזבת שם היא בת 15, ומי שאת עכשיו כבר בת 29, ולא ניתן לגשר על הפער ביום אחד. זה לא יהיה כמו בתכניות האוויליות בטלויזיה, שהשופט פוער פה של תדהמה על הכשרון של מישהו שעד עכשיו התחבא. זה יהיה את, ואני, ואולי עוד כמה אנשים שיעזרו לנו בפרוייקט, שיתנו לך טפיחה על השכם וקריצה של הערכה, אנשים שיודעים כמה זה קשה לצאת מהתמכרות. אחד הקשים.
אני הפסקתי להיות בולמית בגיל 31. התחתנתי בגיל 32, אני מגדלת שני בני נוער – 17 ו15, חיי סבירים פלוס עם רגעי אושר רבים. אני עורכת ומלמדת וידאו ועוזרת לבנות ובנים יקרים כמוך. לא ידעתי כשהייתי בולמית שיום אחד אעזור לאחרות, חשבתי רק על היאוש הפרטי שלי. לכן זה מרגש אותי שאפילו מתוך המאורה שלך את כבר מוכנה להרתם לטובת העולם. את מיוחדת במינך ואשמח לראות אותך מנצחת את הבולימיה.
ובכן אני רואה שאת רוצה לקדם עניינים. כתבי לי לatounh@bezeqint.net
קצת פרטים טכניים כמו איפה את גרה, אם את ניידת, כמו כן קני לך מחברת גדולה כי את תצטרכי אותה, לפחות בהתחלה..
בהצלחה שיהיה לנו… 🙂
הרבה זמן אני מחפשת מקום שאוכל לכתוב אליולדבר איתי על המחלה (בסודיות כמובן)כתבתי לך למייל, אבל לא היה מענה…
אני חייבת את עזרתך- דחוף
אני בצבא כרגע. כל פעם שאני חוזרת הבייתה לסופש- יש לי התקף (3 פעמים ולפעמים יותר)
פעם בהרבה זמן יש לי גם בצבא- אבל כמעט לא קורה..
זה התחיל לי בכיתה י'- לפני 4 שנים בערך… וכל פעם חוזר.
קורה כמעט תמיד שאף אחד לא בבית.
רוב הזמן אני שומרת ממש על המשקל, אוכל בריא ועושה כל יום ספורט.
בסופש- אני מתפרעת עם האוכל של אמא ומקיעה אחר כך את הכל.
יש לי פחד נוראי מלהשמין, אמא שלי מתמודדת עם בעיית ההשמנה כל חייה ואני פוחדת להיות כמוהה.
אני תמיד הייתי רזה, מאז שאני קטנה. אבל עכשיו זה כבר מעבר לרצון להיראות רזה- זה פשוט התקפים של בולמוסי אכילה.
מין מאנצ'יס לאכול הכל בבת אחת. מתחילה ממשהו קטן ולאחריו עוד ועוד (בלי שום קשר לדברים- מתוק מלוח- הכל ביחד- בלי להרגיש בכלל מה נכנס לפה)
ממש נורא!
אני מקיעה אחכ את הכל, שותה מים וחוזרת לתפקד כרגיל.
לא מזמן התחילו לי בעיות בבטן- אף אחד עוד לא גילה מזה, עשיתי גסטרו ואמרו לי שאין לי בעיה. אבל כואבת לי הבטן אחרי אוכל.
אני מרגישה חסרת אונים, ההורים שלי יודעים שיש לי הפרעות אכילה, אבל לא יודעים שאני בולמית, אני לא רוצה לערב אותם.
אני חייבת לצאת מזה אבל לא רוצה להשמין. קשה לי עם המצב (למרות שזה לא יומיומי) אני חושבת שאני כבר מספיק גדולה כדי שלא יהיו לי התקפים כאלה, אני מבינה את החומרה אבל לא מצליחה לצאת מזה לבד. רוצה את עזרתך בבקשה!!!
יקרה
אני לא יודעת איך קרה שכתבת לי ולא עניתי. זה עצוב לי לשמוע כי חשבתי שאני עונה לכולם. סליחה ממש. בואי תני לי הזדמנות נוספת.
היום יום שלישי אז אני מבינה מדבריך שאת בסדר. הסופשבוע רחוק, אלא אם יצאת לרגילה לכבוד השנה האזרחית החדשה…
מצבך הרבה יותר טוב ממה שאת חושבת. זה לא אומר שאת לא נשלטת על ידי הבולימיה, ואת זה חייבים לעזור לך לפתור כי היא יכולה בכל תקופה בחייך להתנהג אחרת.
האם את יכולה לבוא אלי להרצליה? האם תעדיפי קבוצת בנות במכמורת? או האם תרצי שנשוחח מחר בטלפון? שעות הלילה בדרך כלל עדיפות לי.
כתבי לי בתור התחלה לכתובת שבתחתית העמוד, אל תעתיקי אלא לחצי, שלא יהיו לנו בעיות תקשורת יותר לעולם.
היי.. אני צריכה את עזרתכן. אני בת 23 . ילדתי לפני שנה וירדתי בתשעת החודשים האחרונים 10 קילו. אני מקיאה כבר שבעה חודשים לפחות, ובכל יום שמבטיחה לעצמי שאפסיק אני נשברת בכל פעם מחדש…
עצוב לשמוע שיש לך נשמה חדשה בבית אבל את עסוקה עם המראה החיצוני שלך. את כמובן לא אשמה בזה כי העולם אילף אותנו כך. אנחנו חושבים על צורתו החיצוני של הכלי ולא מרשים לעצמינו להתמסר לאהבה.
כולנו כך, הבולימיה מרחיקה אותנו מבני אדם, מרחיקה אותנו מעצמינו.
אני תוהה אם הקראת בעבר או שזו לך הפעם הראשונה אחרי ההריון הזה? מה עשית וקדם כדי לשמור על בריאות הגוף וצורתו החיצונית?
בעבר הייתי מקיאה אבל פעמים ספורות במהלך דיאטות שעשיתי..אף פעם לא סבלתי מתת משקל.. אני מודעת לכך שאני מזיקה לעצמי, קראתי הכל על הנזקים שכרוכים בכך אך לא מצליחה לשלוט בזה.
אני מבינה שאת כל היום בבית? באיזו תדירות את אוכלת ומקיאה?
אני לא כל היום בבית. אני עובדת מ9 בבוקר עד 4. לוקחת משהו קטן לעבודה לאכול. יוגורט עם תפוח וכשאני מגיעה ההביתה מתחילה לזלול. בין פעם לפעמים ביום.
מתי מגיע הבייתה?
את משחילה את זה לפני שהוא חוזר אני מניחה?
מי שומר על התינוקת?
אז כן, אני קטנה, בסביבות 13, וכן, רק שנתיים משחקת בארץ המראות ה(לא)נפלאה הזאת, וכן- מנסה להחלים. אז סיפרתי למישהו על ההפרעה הקטנה שלי, ולא- עוד לא היה לי האומץ, איך לומר את זה, להקיא "על אמת". אבל אני לא חושבת שזה הופך את הבעיה לאמיתית פחות, לפחות לא כרגע.
יצא לי לשמוע עלייך, על הספר שלך, מחברה קרובה שמכירה אותך. אני די בטוחה שלא את הצד הזה שלך, אבל צדדים אחרים כן. ואז מצאתי את האתר הזה.
בכל מקרה, רק רציתי להציג את עצמי. יש לי די הרבה שמות ברשת, בפורומים שכאלה. ורציתי עצות, בעיקר, איך לצאת מהמקום המעוות הזה, בלי לערב הורים.
כרגיל הבנות שמגיעות לכאן הן סופר אינטיליגנטיות, וילדה בת 13 כותבת כמו זקנת השבט החכמה…
אכן עליסה בארץ המראות ואכן סיפורים מרתקים יש לנו לספר…
ספרי לי מה את מתכוונת כי אם את לא מקיאה אז אני לא יודעת מה את כן עושה. איך נראה יום? איך נראה שבוע? מה גורם לך לחשוב שאת בולימית?
אחרי קריאה של הרבה חומר בנושא, ואחרי, כמובן, ניסיון, הגעתי למסקנה שנכנסתי לתת-נושא בבולימיה, ללא סממנים היטהרותיים. יצא לי כמה פעמים לעסוק בפעילות גופנית באופן, ככל הנראה, מוגזם, לרעוב ימים ארוכים ו(למרות שזה סוד קטן ומוזר)להתעלף.
יש אנשים שיגדירו אותי בתוך כל הEDNOS למיניהם, ואין לי בעיה עם ההגדרה הזאת, אבל במקומות ציבוריים ההגדרה שיותר מדברת אל אנשים היא פשוט "בולימית".
אולי היא גם נכונה.
לגבי הצורה שבה אני כותבת, טוב, יחד עם הפרעת האכילה התפתח אצלי מנהג לכתוב, שירים וסיפורים קצרים, על בערך הכול.
יקרה
אני שמחה שביחד עם התופעות שאת חווה את גם ממשיכה לפתח את כשרונך וכותבת. אולי זה אפילו נותן לך להתחבר למקומות חשוכים ולהביא משם חומרים עמוקים…
הייתי רוצה שנהיה רגע פרקטיות, כי מבחינתי מי שלא מקיאה היא לא בולימית, לאלה שמרעיבות את עצמן יש הגדרה משלהן – אנורקטית. ואני תוהה מדוע את בוחרת דווקא בהגדרה הזאת.
על כל פנים מעבר להגדרות איך היית רוצה שאעזור לך? מה את בעצם רוצה לשנות בחייך?
כן, זה לא היה כל כך ברור, אבל בין כל הסממנים האנורקטיים מההודעה הקודמת, יוצא לי להיכנס למה שמכנים ״בולמוס״. ההרעבה והפעילות הגופנית הן רק תוצאות, ומכאן הגעתי להגדרה ״בולימית״.
כמובן, הגדרה כללית כמו פשוט EDNOS גם תתאים פה, אבל המונח בולימיה הרבה יותר מוכר וקל להסברה, לסביבה בעיקר, וגם לי.
(למרות שהבולמוסים ״מצדיקים״ את התואר..)
בכל מקרה, אני לא יודעת איך את יצאת מהמקום הזה, אבל הייתי רוצה לא לערב את ההורים שלי בתהליך ההחלמה, ופה אני רוצה לשאול לעצתך.
בלה בואי נעבור לפרטי וכך נוכל לפתוח הכל באופן חופשי מבלי חשש שמישהו יזהה אותך או יפגע מזה.
כתבי לי atounh@gmail.com
ספרי לי מה היחסים בינך לבין בני משפחתך וגם האם הם בבית או שאת רוב הזמן לבד.
בולימית כבר 6 שנים,
בדיוק חשבתי על זה היום שיש דברים שאי אפשר לשכוח, וזה לרכב על אופניים ולהקיא. כי מהרגע שלומדים את הטריק, אי אפשר לשכוח איך עושים את זה.
חשבתי שהחלמתי ושזה עבר יש חודשים שאני לא חושבת על זה ולא מקיאה או בבולמוס. אבל מידי פעם, כמו היום, אני קונה מזון בכמויות שאדם אוכל בשבוע, אוכלת הכל, מעשנת סיגריה, והולכת להקיא. אחכ אני בוהה, בדיכאון, מרגישה בודדה.
אמרו לי פעם שזו מחלה שלא עוברת, יש תקופות טובות וארוכות ללא אפיזודות, אבל זה לא עובר, מתחילה להפנים.
בת 24, מקיאה בתקופות.
לא יודעת איך כותבים באבוע אבל זה עובר בהחלט. אני כבר 20 שנה לא בולימית והייתי בולימית 11 שנה…
כן אחרי שמקיאים מרגישים באאסה תחושה של ערך עצמי נמוך, מצד שני הקלה אחרי כל האוכל הזה שלא נשאר בבטן…
כמובן הקטע להתמודד עם הרצון לבלמס, ליצור מצב שאוכלים ממה שאוהבים אבל לא כמויות של שבוע…
את מוזמנת לבוא למפגש הבא שלנו, או להמשיך עוד קצת להתכתב איתי כאן עד שנבין אם ממש בא לך להפסיק או עוד לא.
חוץ מתחושת הריקנות בסוף איפה עוד זה מפריע לך?
מרגישה כישלון. מרגישה לבד בתוך זה.
נכון זה מרגיש לבד. בדרך כלל גם אף אחד לא יודע. זו עדיין תופעה שמתביישים בה ומסתירים אותה. אני מקווה שבקרוב זה כבר לא יהיה כך.
על כל פנים המספרים מספרים על אחת לעשר ואפילו יש מי שסבורה שזה כבר אחת לשבע כך שאת לא לבד. זו מגפה. מה שלא משנה את העובדה שככה את מרגישה.
אז את רוצה להפגש עם עוד כמה בולימיות או אפילו רק איתי כדי לראות עד כמה את לא לבד ואיך אפשר לעזור לך?
זו אכן מגיפה, וגם מגיפה מדבקת.
אני אשמח לשמוע פרטים על כל מסגרת שיכולה לעזור.
העניין הוא, ואני לא רוצה להישמע מתכחשת כי הפסקתי מזמן להתכחש להגדרה, אבל אני כבר לא מקיאה על בסיס יומיומי ורק פעם בשבועיים-חודש במקרה הרע..
תראי, את יודעת שיש כאלה שהיו מתות להיות במצב שלך.
אפילו במפגש הבנות של יום ראשון היית יכולה לספר איך עברת מהתמכרות לפלירטוט בלבד..
אני מאחלת לך שכל נושא החיצוניות יקבל פחות תשומת לב ממך, שיותר תחשבי על הבריאות והפעילות הנעימה שאת יכולה לעשות עם הגוף, מקומות ללכת אליהם, אנשים לפגוש. מאחלת לך שהעיניים יהיו פקוחות החוצה והמחשבה לא תהיה מה חושבים עלי או איך אני נראית.
כי אולי את מקיאה פעם בחודש אבל הראש שלך עדיין לא חופשי. מאחלת לך חופש מלתת דין וחשבון כל הזמן לעצמך או לעולם. חופש לאהוב.
אני בת 15 כיתה ט.הרבה פעמים אני סוג של מרעיבה את עצמי סופרת קלוריות חושבת שאני שמנה אני לא אוכלת ליד אנשים.בבית ספר אני לא אוכלת.שאני יוצאת בערב אני לא אוכלת..אני אומרת שאכלתי כבר או שאני לא רעבה.
זה ככה כבר 3 שנים ולאחרונה זה נהיה יותר גרוע אני גם מנסה להקיא יש לי התקף אכילה כזה שאני לבד בבית אז אני אוכלת מלא ואז כני רוצה להקיא כבל אני פוחדת כי אני כל הזמן קוראת באינטרנט כמה זה מזיק וכמה זה לא טוב אבל אני מרגישה שאני נגררת לזה.אז זה בערך מה שקורה לי..אולי אני בולימית אולי אני לא אני כבר לא יודעת..
יקרה, השמות פחות חשובים, כן זה נראה שאת משחקת עם זה בודקת את זה, אם זה יתפוס או לא רק הגוף שלך יגיד. יש כאלה שהגוף שלהם לא מסכים להם להגרר לשם.
אני יכולה לספר לך ואת קוראת בעצמך, והשאלה אם תהיי חזקה מספיק כדי לאהוב את עצמך מעל הכל. לא קל לא פשוט בכללל.
אם את גרה במקום שאת יכולה להצטרף לפגישה שלנו בימי ראשון אז כבר הבנות ידברו איתך פנים מול פנים, וגם תקבלי תה גינגר ואולי מרק אלוהי שהכינה קרן. אבל עד אז אומר לך שיש עוד כמה כמוך שאני מכירה, אחת מהן בבית חולים תל השומר עכשיו, כי זה ממש לא קל אחרי שנכנסים לזה – לצאת.
אם את יכולה לתפוס את עצמך בזמן ולחסוך לך שנים מהחיים, למשל ליצור קשר עם רופא סיני שיש להם תפריטים שמותאמים לגוף שלך ולדם שלך ולאנרגיה שלך, ואז לאכול מה שהגוף שלך צריך וגם קצת מה שהנשמה שלך אוהבת, ובו זמנית נדבר מידי פעם על מודל היופי ותוצאותיו הקטלניות, אז אולי אולי הצלנו נפש אחת. אותך.
מתכתבות איתי נשים בנות 30 שהתחילו בגיל שלך… 🙁
חלקן רווקות ולחלקן יש ילדים שהן מחכות שילכו לישון… 🙁
אם מה שאני אומרת מדבר אליך, ולא פנית אלי רק כדי להגיד שניסית הכל, אז חפשי את דרור מוהדב הרופא שנתן לי תפריט בריא וטעים שבלי כוונה גם רזיתי ממנו, וסידר לי את המטבוליזם האישי שלי לגוף שלי שיחיה ויהיה בריא ושמח. כדי לעשות דברים אחרים בחיים חוץ מלאכול ולחשוב מה חושבים עלי…. 🙂 זה אפשרי.
עברתי שינויים גדולים בשנה האחרונה, עברתי לעיר שבו אני לא מכירה אף אחד, התחלתי מסגרת לימודים אקדמאיים ועבודה חדשה, התמכרתי שוב לבולימיה כצורת התמודדות עם כל הלחץ. איך לעזאזל יוצאים מזה??? לא אין לי זמן לטיפול פסיכולוגי או כסף. איך יוצאים מזה לבד? המשפחה לא יודעת. ומי שכן יודע לא אכפת.
יקרה
כשהייתי במרכז גמילה בדרום אפריקה אמר לי הפסיכולוג "במצבי לחץ תהיה לך נטיה לרגרסיה. אבל אל תתני לנפילה אחת לגרור אותך חזרה." חשבתי על זה כשנפלתי. זה קרה פעם או פעמיים ולא עוד.
הגעת בזמן טוב. חבורה של נשים כמוך, מתכנסת כל יום א במכמורת בינתיים. בשעה 19:00 הכתובת כבר אתן לך בפרטי אם תרצי. הכל בסודיות ובנעימות. חולקות עצות והבנה. חלקינו כבר יצאנו מזה מזמן וחלקינו עוד רגל אחת בפנים.
פסיכולוגים זה טוב לטפל בבעיות הפנימיות אבל לא בבולימיה עצמה. לא בהתמכרות. בזה אני מסכימה איתך.
אם תרצי ניפגש או שאשוחח איתך ישירות בטלפון או שתכתבי לי לכתובת שבתחתית העמוד. אשמע באיזה מצב את בדיוק ונראה מה אפשר לעזור.
אשמח לשמוע עוד פרטים :)) אני כל כך רוצה לצאת מזה כבר
מישהי אולי מכירה קבוצות תמיכה? משהו בסגנון של לפרוק את כל העול הזה מעלי ? סובלת מהפרעות אכילה כבר 5 שנים ומחפשת עזרה… בבקשה
אכן התחלנו מפגשים, כרגע זה רק במכמורת ימי א ב19:00,
בקרוב בעוד מקומות בארץ. אתן כתובת בפרטי: atounh@gmail.com ושם גם אדע ממך מאיפה את בארץ כדי לעזור לך להגיע אם יש צורך.
קוראים לי טל, אני בכיתה י' בת 15 וקצת
מכיתה ו' גיליתי שיש לי בעיה, לא ידעתי שהיא תהיה כל כך גדולה
תמיד הפריע לי המשקל ואיך אני נראת וכל הדברים האלה
אני זוכרת שחזרתי משיעור ריקוד שהייתי בת 7 והסתכלתי במראה והייתי עם בגד גוף ואמרתי לעצמי "תראי איזה שמנה את"
אבל לא סיפרתי להורים שלי על זה עד כיתה ח' הם לא ידעו כלום, וזה לאט לאט התגבר והתחלתי לאכול פחות
ובכיתה ט' ההורים שלי גילו את זה שהייתי בטיול שנתי שהרעבתי את עצמי במשך כל הטיול
המורה התקשרה והודיעה להם ואז היא נתנה לי קצת לאכול בצד, לא ליד כולם
לא יכולתי לאכול ליד כולם היה לי קשה מידי חשבתי רק על מה הם יגידו עליי מאחורי הגב שלי אם הם יגידו שאני שמנה או שהם ייגעלו ממני..
באמצע כיתה ט' ניסיתי להקיא אבל לא הצלחתי
כל יום אחרי בית ספר שתיתי הרבה אכלתי הרבה כדי להרגיש מלאה ואז הלכתי לנסות להקיא אבל לא הצלחתי..
הפעמים היחידות שהצלחתי להקיא היו ששתיתי קצת אלכוהול
אז התחלתי לחפש שיטות לדיכוי תיאבון באינטרנט
ההורים שלי לקחו אותי לטיפול, זה החזיק חודש כי זה לא עזר לי
אני מתחילה עכשיו טיפול חדש אצל פסיכולוגית אבל אני לא מאמינה שזה יצליח אני כבר חסרת תקווה שזה בנוגע לאוכל
כלום לא יכול לרפא את מה שאני מרגישה מגיל 7..
אני ממשיכה לנסות להקיא כל יום
כל פעם שאני מרגישה מלאה
אפילו אצל חברות או מסעדות או מקומות ציבוריים
אני לא רוצה להקיא אבל איו לי ברירה.. אני מרגישה שאני חייבת להרזות
הבטחתי לעצמי שאני אגיע השנה ל50 ק"ג
אני חייבת להגיע ל50 ק"ג
אני לא יכולה לחיות עם עצמי ועם ההתעסקות שלי סביב המראה שלי
טל יקרה
אני קוראת את מכתבך ומרגישה את מה שעובר עליך. בדיוק כמוך עמדתי פעמים רבות מול המראה ואפילו לא העזתי להסתכל מהפחד מה אראה שם. כל מה שעגול בגוף שלי נראה לי בושה ועלבון למין האנושי. נראה לי בזוי ודחוי. מגעיל. אבל היום אני מבינה שזה היפנוזה חברתית, שמודל היופי שהוא שכולם צריכים להראות כמו קיסם שיניים ללא עיגולים וללא רכות, מודל כזה מפיל את כולנו, כבודדים וכחברה. תעקבי קצת אחרי הפרסומים האחרונים של עדי ברקן, הוא מדבר על זה ותוכלי לראות שאת ממש לא אשמה ולא את הבעיה!!!
השאלה איך אנחנו מוציאים אותך ממעגל ששואב אותך ושואב את חייך. איך אנחנו משחררים אותך מהרעיון שמשהו לא בסדר בך ושאת חייבת לשקול 50 או משהו כזה כדי להיות ראויה לחיות.
הייתי שמחה להיות לידך לחבק אותך בסוף המכתב הזה. אני ממש כואבת איתך. הדרך החוצה עוברת דרך שינוי קו מחשבה כי המחשבה שיש לך היום יוצרת את החידה הזאת וזה הפתרון שמצאת. מהרגע שמצליחים להקיא זו התמכרות קשה שקשה לצאת ממנה. האם הצלחת להקיא או לא? ואם כן כמה פעמים ביום את מקיאה? סליחה על השאלה המוזרה אבל איך את בלימודים?
אני לא כל כך טובה בלימודים..
רק במגמות שלי שאני אוהבת, אומנות ופסיכולוגיה
בכללי אני לא מצליחה במבחנים ופשוט לא מצליחה להתרכז
כן הקאתי אבל זה היה בחתונה של אח שלי אחרי ששתיתי קצת אלכוהול, זה לא היה קיא טבעי אבל, דחפתי אצבעות
הצלחתי באמת להקיא רק 3 פעמים
וזה מתסכל אותי כי אני רוצה להקיא כי אני רוצה להרזות
למרות שמבחינתי זה כבר לא "רוצה" זה נהיה צריכה
טל יקרה
אני מאמינה דווקא שזה כן עומד להשתנות. אני רואה הרבה פרסומים בארץ ובעולם בנושא. את יכולה להסתכל בפייסבוק ב"המאבק במודל היופי" של הנוער מהכפר הירוק, את יכולה לראות בעמוד שלי בפייסבוק hanita atoun מידי פעם פרסומים בנושא משקל ובגדים ואופנה ומודל היופי והטירוף בעולם הזה.
לענינינו לבולימיה כמה צדדים. האחד שמישהי שנראית נורמלי חושבת שהיא שמנה. השניה שהיא חושבת שאם לא תרזה לא תוכל להיות אהובה, השלישית שההתעסקות הזאת הופכת להיות כל החיים שלך. הדרך לבלום את זה עוברת דרך כל אחד מהצדדים האלה.
מה שהייתי עושה במקומך עזרה ראשונה זה הולכת לרופא סיני לקבל תפריט שלא תשמיני ממנו. אולי זה יפתור לך כבר את כל הבעיה. אני מכירה דרור מוהדב, חפשי אותו ובקשי מאמא לקחת אותך אליו. אם זה לא יעזור אני כאן נחשוב על עוד משהו. ואם בא לך להתקדם בעוד אפיק אז את מוזמנת לשלוח לי תמונה למייל הפרטי פה למטה ואגיד לך אם את שמנה או לא. למרות שגם לשמנות יש זכות קיום ועוד איך וכשאני רואה מישהי שמרשה לעצמה להיות מה שבא לה זה מעורר בי השראה. אבל את לא שם וגם אני לא אז בואי נתקדם בקצב שלנו.
הוא לא טוב הפתרון עם הרופא הסיני כי כשאני מתחילה לדבר על זה עם אמא שלי היא אומרת לי שזה לא בעיה גדולה כל כך ושלא צריך להגזים ודברים כאלה ופשוט אין לי כוח כבר
יקרה
אולי גם אמא שלך בהכחשה, ומאמינה שאם היא תגיד שזה לא סיפור אז זה יעלם מעצמו.
זו אחת הסכנות של שיטת ה"חשיבה החיובית". גם בזה הייתי חולה פעם. שאסור להגיד שיש בעיה.
אני לא רוצה סתם לייעץ לך בלי להכיר את הנפשות הפועלות אבל נסי לצלצל אלי לקו החם הערב או ביום שני ונחשוב ביחד מה לעשות. 0547337669
בינתיים תרימי את הראש ותנשמי עמוק. זה כל מה שאת יכולה לעשות כרגע.
היי חזרתי לכאן אחרי הרבה זמן..
לא יודעת למה החלטתי להכנס לפה
רק עכשיו אני ראיתי את התגובה שלך להודעות שלי, רק רציתי קודם כל להודות לך על התגובות ועל העזרה שאת נותנת כאן לכולם, את מדהימה!
אני לא יודעת אם זה באמת הקטע עם הלהיות חיובי או פשוט חוסר אכפתיות כבר..
אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה כל כך רע עם עצמי עם איך שאני נראת אני לא יודעת מה לעשות כבר
ההורים שלי אמרו כבר הרבה זמן שהם יקחו אותי למטפלת בהפרעות אכילה כי כמו שאמרתי בהודעה הראשונה, יש לי את החשיבה הרעה הזאת כבר מגיל 7 ..
זה עוד לא קרה, שהלכתי למטפלת.
אני באמת מותשת
אני כבר לא מקיאה למרות שאני ממש ממש רוצה להקיא אני מרגישה שזה משחרר לחצים ומקל
אני חשבתי הרבה על לחזור לזה
אני אני חושבת אולי ללחזור לזה שוב… אולי ככה יקחו אותי ברצינות
היי טל יקרה
חג שמח.. 🙂
בואי ניקח אותך ברצינות קצת. את תקחי צעד קדימה ותגידי איך אפשר לעזור לך.
אני מציעה שתתקשרי במוצאי החג, יום שבת בערב, ונראה אם באמת אפשר להתקדם קצת בנושא, להתחיל לחפור את הדרך החוצה…
בינתיים נסי לנוח קצת אם תוכלי, לנשום כמה נשימות עמוקות לחשוב לאן את רוצה לקחת את החיים שלך בכמה שנים הקרובות. 0543394798.
חג שמח שיהיה לנו…
אני פתאום רואה שיכול להשתמע מדברי שהפתרון זה תפריט של הרפואה הסינית…. אז לא זו כוונתי.
לכל אחת מתאים תפריט אחר, זה ייחודי, וכדאי שיהיה בזה מכל וכל רק במינון נכון. לא מעט מדי כדי לא ליצור מתח בגוף שיוצר כוח נגדי ודורש את המזון שלו, ולא הרבה מדי כדי לא להבהל.
אני לא יודעת אם את כבר בשלב הזה נפשית. להאמין שאפשר לחיות נורמלי, להרגיש נוח בתוך הגוף של עצמי. לפנק את עצמי במידה, לאהוב את החיים שלי. סביר יותר להניח שאת יותר סובלת מנהנית…
אז הפתרונות באים בהתאם למקום שאת נמצאת בו. וברגע שנבין מהו המקום הזה נוכל לדעת מה הצעד הבא.
ואני יודעת שזה הכל בא מהצד החברתי וזה שכולם בוחנים את כולם אבל מה אני אמורה לעשות עם זה? איך אני אמורה להתמודד עם זה?
כל מה שאני חושבת עליו במשך כל שנייה אפשרית זה איך אני נראת או מה אחרים חושבים על איך שאני נראת או כמה אני שוקלת או כמה אני צריכה להרזות
כל ההסתכלות החברתית הזאת לא הולכת להשתנות בזמן הקרוב
זה ככה הרבה זמן וזה יישאר ככה
בנות ובנים, נשים וגברים, הורים וילדים יקרים
בימים אלה התכנית להקמת מרכז גמילה המיועד אך ורק לבולימיה קורם עור וגידים. הכוונה לתכנית של ששה שבועות בהן אתם נמצאים במרכז יוקרתי ומבודד, מקבלים אוכל מזין בכמות הנכונה, טיפול פסיכולוגי, אימון אישי, פעילות קבוצתית, יוגה, מוסיקה ועוד. המטרה לשחרר אתכם מההתמכרות, לעבור את התקופה הקשה עד שמתרגלים חזרה לאכול נורמלי, ולשחרר אתכם חזרה לעולם שלכם חזקים יותר, בריאים יותר ועם כלים נכונים להתמודד אם זה עולה שוב.
כדי להתקדם אני זקוקה למשוב זריז מכם. האם זה ריאלי מבחינתכם לקחת פסק זמן של 6 שבועות מחייכם על מנת להרפא, והאם 10,000 שקל זה סכום שתוכלו לעמוד בו ל6 שבועות של לינה תזונה והכל.
ככל שיותר אנשים יענו לי כך נוכל יותר מהר להתקדם ולהתחיל להציל אנשים מההתמכרות הזאת. בהצלחה שיהיה לנו.
כמו שאת יודעת אני ביא לא נותנים לנו לנשום גם בחופש הגדול יש בגרויות 🙁 אולי אני יצטרף בסוף התיכון ככה לפניי צבא
היי דני
ואם נעבוד מול משרד החינוך להשלים לכם את החומר?
נשמע טוב 😉
חניתה יקרה! מחזיקה אצבעות שהמרכז יפתח במהרה ויעזור לכמה שיותר אנשים. את אישה גדולה מהחיים! אם הייתי גרה בארץ, הייתי מתגייסת לעזור 🙂
בהצלחה!!
היי חניתה לפני מה שקראתי את היית בולמית לשעבר אז רציתי קצת להתעניין אני אור בת 18 וחצי עד ליפני שנתיים הייתה שמנה שקלתי 40קילו יותר התחלתי עם ההקאות אני חייבת להפסיק עם הדבר הנוראי הזה אבל הפחד הכי גדול שלי הוא להשמין בחזרה אני היום ניראת מעולה ואני מפחדת נורא אני ניסיתי כמה פעמים להפסיק אבל העלתי במשקל יש לי את המחשבה נוראית כשאני אוכלת אבל כשאני מקיאה אני עדיין נישארת באותו משקל ולא יורדת שזה ממש מרגיע אותי אני אוכלת המון שוקלדים ואני לא מקיאה אני שותה פרישיקים ולא מקיאה אבל עדיין אני חייבת להפסיק עם זהה איך את עשית את זה ? האם העלת במשקל ? מי עזר לך ? כמה זמן את היית עם זה ?
שלום לך
כמו שכתבתי פה כמה פעמים – בהתחלה הגוף מתנפח כי הוא לא יודע מה לעשות עם כל הנוזלים… אבל לוקח לו שבועיים להסתדר. אז אם תוכלי לקחת את זה בחשבון ולהרים רגליים על הקיר בימים הללו, כמו בסוף הריון…
מה שבדרך כלל קשה זה להתמודד עם הזמן הפנוי.
המחשבות הולכות לשם, ההרגל קורא לך, ההרגל לוותר…
יותר קשה להגמל מאשר לא להגמקל, אבל זה כמובן רק רגעי. אחרי שלא הקאתי שבועיים כבר היה לי חבל להרוס… 🙂
והיום הבולימיה נראית לי מגלגול אחר.
אם תרצי אלווה אותך בדרכך, תוכלי לדווח לי כל יום מה קורה איתך, אולי פה ואולי במייל הפרטי. בינתיים, עד שיקום המרכז גמילה והבראה שאני שוקדת על הקמתו.
היי חניתה
החלטתי להיות מעשית ולטפל בחברתי המפוקפקת הבולימיה אבל זה די לא פשוט ברמה המעשית. קראתי שהשיטה הכי טובה לכך היא שילוב של טיפול CBT וייעוץ תזונאית המתמחים בהפרעות אכילה.
אני מתגוררת באיזור הדרום ומחפשת מישהו שיכול לעזור לי בתחומים אלו , אולי את מכירה מישהו טוב שיכול לעזור לי ? באינטרנט המבחר עלוב. אני גם צריכה כמובן מישהו דיסקרטי ולא אשפוז יום או מלא כי אף אחד לא יודע כלום
שאלה שנייה – ניסיתי מספר פעמים לאכול מאוזן כפי שהמלצת ומה ששבר אותי זה העצירות והנפיחות . כל כמה ימים אני נשברת ואחרי כמה ימים מתחילה שוב לנסות גמילה. האם יד משהו שניתן לעשות כדי להקל על עצמי, להמנע ממשהו , לקחת משהו? חופש אני לא יכולה לקחת בגלגול הזה . אני עובדת המון וקשה ומטפלת בילדיי הקטנים אחר כך
המון תודה על ההתייסות ואני מחכה לתשובתך .
זה מאוד קשה ואני נורא סובלת
לילה טוב
בשבועיים הראשונים אחרי בולימיה הגוף עשוי להתנפח בגלל חוסר היכולת להתמודד עם הנוזלים שקודם הקאת. לוקח שבועיים בערך, לפעמים פחות.
צריך לקחת את זה בחשבון זה הכל.
לגבי יעילות טיפולים אני לא שומעת סיפורי הצלחות בשום תחום. לכן אני מקימה מרכז להחלמה מבולימיה. שיהיה ממוקד בזה. לגבי הסודיות זה לפעמים הסיבה שבן אדם לא מקבל עזרה, אבל עד שתהיה לי העזרה לתת אין טעם להוציא אנשים מהמערות שלהם. אם תשמעי על מישהי שהצליחה בדרך כלשהי אשמח לשמוע ולהמליץ.
אני באתר הרבה קורא והכל אבל בחיים לא היה לי את האומץ לכתוב אז היום החלטתי לכתוב כי אני פשוט במצב של שבירה נפשית הגורם לבולמיה שלי היה משני סיבות אחד אמא שלי יש לי אמא שתלטנית היא נורא אוהבת להיות בשליטה על הכל בלי שהיא שמה לב שהיא פשוט גורמת לי להיות עצוב לדוגמא הערב רציתי להכיןמתיתים לא אכלתי כל היום וגם בצהריים מה שאכלתי הקאתי רציתי ממש ללכת להכין לאכול לעקל בלי הקאה חפאבל היא אמרה לי למה פחמימות עכשיו בערב אז אני עכשיו בחדר בדיכאון כל זה בא לידי ביטוי אני בכיתה יא יש לי לחץ נוראי מבחנים גרוע חברים אין 🙁 ממש חיים חרא עכשיו הגורם השני הוא שבעיני היופי נתפס כרזון קראתי מה אמרת שזה החברה ייצרה אני מסכים איתך 100% אבל אני וכולנו פה הקורבנות זה גם נכון איך לעזאזל אפשר לצאת מהמחשבה הזאת שאני מסתכל על עצמי חושב על עצמי ופשוט נגעל רוצה פשוט למות פשוט יש ימים שאני ממש ממש רוצה למות אני בגובה 175/70
לבי יוצא אליך, מה זה מבינה אותך, איזה באאסה זה לגדול ככה………
טוב מה עושים איתך? בטח בית הספר סיוטון לא קטן, מתי כבר יבינו שגם זה הורס למלא אנשים את החיים. סתם מבזבזים זמן על נושאים שלא קשורים לנו לחיים בעוד שיכולנו להתפתח במשהו שמעניין אותנו ולא להתעסק בזוטות כמו איך אנחנו לעזאזל נראים.
אז כדי לתת לך תקווה אנסה לדבר איתך בגובה הגבוה שאתה, וננסה רגע לדמיין שאנחנו בעולם בריא על מנת למצוא את הורסיה הבריאה שלך ולנסות להתחבר אליה אפילו ככה מתוך המטריקס המעוות הזה. (ראית את הסרט המטריקס? אם לא עשה לי טובה תוריד תראה כי מלא דוגמאות שלי הם משם…)
עכשיו לגבי אמא שלך – היא כמו כולנו שבויה בשקר הזה שחשוב צורה חיצונית מסויימת, וגם אותה טחנו בראש מה נכון לאכול ומה לא, והיא מן הסתם כואבת את הכאב שלך וסובלת את הסבל שלך וחושבת שככה היא תעזור לך!
כואב ממש. ממש. היא יודעת?
אסור שהיא תדע שאני ככה אסור אסור אסור הייתה לה הפרעת אכילה גם אני חושש שהיא תשלח אותי לאשפוז יום זה ממש ממש יכול עוד יותר לחרב את החיים שלי לגביי החברים והכל אני פשוט יש ימים שהכל מצויין וכיף אבל יש ימים שפשוט אני מרגיש לא שייך לא איתם כזה וזה פשוט מדכא יש לי תנודות במצב רוח קיצוניות פעם אני שמח פעם אני עצוב יש ימים שאני כל כך שמח שאני מפחד שבימים הקרובים אני יהיה בבאסה רצינית וזה מבאס לחיות ככה בפחד שפחד הוא זה שמנהל את החיים שלי
זה מה שהבנתי.. טוב זה המצב במרבית הבתים אתה לא לבד בזה. גם במעלית מצבי הרוח אתה לא לבד. לפחות גם אני ככה, ויש בטח עוד כמה. לא שזה פותר למישהו איזו בעיה, אבל לפחות אתה יודע שזה לא רק הבעיה שלך. לא תמיד מעלית מצבי הרוח היא בעיה, לפעמים היא רק מעלית.
אני יודעת שאשפוז יום לא עוזר לבולימים, זה רק לחכות ללילה. ניסיתי להגיד להם את זה בכנסת אבל הם כל כך משוכנעים בצדקתם שלא היה עם מי לדבר.
אני יכולה להציע לך שלוש אפשרויות. אחת – שנתכתב פה עוד קצת וננסה למצוא מה הדרך הנכונה עבורך החוצה. השניה – שנתכתב בפרטי ותוכל לשתף יותר בקלות, ושלוש שתעלה על אוטובוס איזה בוקר במקום לימודים ותבוא לשתות איתי תה. נפגש וננשום ונדבר ונראה מה נכון לך.
בינתיים נסה לחשוב שחלק מהחברים והאנשים סביבך דואגים לך באמת. אוהבים אותך באמת. וכל מה שהם עושים זה מתוך מה שהם מעריכים שיעזור. עצוב. עצוב ממש.
אני ממש ממש מממש בתקופה לחוצה כרגע אני ממש רוצה להיפגש איתך לראות מי זאת חניתה באמת!!! חחחחחחחחחחחחחחחחח נצטרך לקבוע תאריך לראות אם זה מתאים לשנינו כי אני בתיכוןן כיתה יב
יללה בכייף! בולימים תמיד כייף לפגוש! כתוב לי לפרטי ונתאם atounh@bezeqint.net
אתה יכול בינתיים להשביע את סקרנותך ולראות את פני במלוא הדרם בפייסבוק hanita atoun 🙂
תגיע, נצחק נבכה נחשוב ביחד מה לעשות.
היי לציפור
תודה על התייחסותך ועל התמיכה ותשומת הלב
אני חושבת על מה שכתבת ואת כנראה צודקת . צריך ללמוד לשחרר וללמוד להתגמש ולקבל את עצמינו כמו שאנחנו וזה תהליך קשה וכואב שצריך לעבור. לא פשוט לסלוח לעצמך על כך שאת לא ניראת מושלמת כמו שחלמת להיות ולא קל להיות מאושרת , אבל זה יותר מזה , צריך ללמוד להפריד את האוכל מהתמודדיות עם קונפליקטים ועם ביקורת וללמוד לא לברוח לאוכל כל פעם שקשה לי רגשית או כשאני לא מרגישה שהתמודדתי היטב וזה אפילו יותר קשה. הרבה פעמים מצאתי את עצמי זוללת ומקיאה כי אני עצובה או בודדה או חרדה או כעוסה וזה ממש לא היה קשור למשקל או לרעב או תשוקה למתוק . זה משהו אחר . אני קוראת המון מאמרים על התמכרויות ועל כוח רצון ועזרה עצמית ובכולם מדברים על מודעות ועל הנקודה שבה את מאבדת שליטה ואני שמה לב בזמן האחרון לרגעים האלה שבהם המחשבה שלי מתהפכת- אני כועסת או מתוסכלת ופתאום אני מחפשת משהו לאכול ואני כבר מרגישה הקלה כי תיכף אני אתמלא ואתרוקן וארגיש טוב יותר לכמה רגעים . אז אני צריכה לא רק לאכול במידה אלא להפריד ולהבין שאני לא זקוקה למנגנון הזה כדי להתמודד . אני מוכשרת מספיק כדי לא להזדקק לבולימיה לנהל לי קונפליקטים ואת החיים
אני מאוד מודה לך על התייחסותך ועל התמיכה ועל החיבוק ותמשיכי להצליח ואולי גם לי יהיו חדשות טובו. לכתוב כאן ותודה גם לחניתה על התמיכה ועל הפורום המדהים הזה . אני מרגישה שפתחתי את סגור ליבי בפניי חברה טובה או אמא שלי וזה כל כך חסר לי
ליליה טוב
זה מנגנון ההדחקה שפיתחנו כדי לא להתמודד עם כל מיני רגשות או מצבים לא נעימים. אז בורחים לאכול. וקשה לנטרל מנגנון של שנים ולשנות אותו. אז קודם כל סבלנות וסלחנות כלפי עצמך. שינוי הרגלים מחייב פיתוח הרגלים חדשים. ונכון – השניה הזאת של לפני שאת מאבדת את השליטה היא מאוד חשובה, כי אם את מצליחה לעצור את עצמך בנקודה הזו – את יוצאת מנצחת.
מסכימה איתך לגבי תמיכה – זה דבר שמאוד יכול לעזור. שמחה שאני קצת יכולה לעזור בזה 🙂
לציפור היקרה
קודם כל יישר כוח על התמדתך ועל ההצלחה. את נותנת לי כוח ואופטימיות ואני כל כך זקוקה לזה!!!
אני מאחלת לך שתצליחי ותשאירי הכל מאחורייך
אני מנסה להכניס משמעות לחיי , פעם היו לי חברים טובים ונהנתי לבלות בחברתם ונהגתי לעשו. המון דברים שנהנית מהם שכבר שכחתי שאני מסוגלת לעשות – כתבתי סיפורים קצרים ויש לי חוש הומור ובדיחות הורסות ואפילו התנדבתי בארגונים שונים
היום אני אישה עצובה שמגששת דרכה החוצה במסדרון אפל ונלחמת על חיי ואיכות חיי
אני מנסה כעת להכנס למסגרת של ייעוץ תזונתי והתעמלות ואולי אם אוכל להצמד לתפריט ולשחרר את עצמי מהצורך לאכול ולהקיא.
אני מנסה גם להתעלם מהביקורת העוקצנית של אנשים על מנת שלא להשתמש באוכל כתרופה לטשטוש הכאב
אשמח אם תכתבי לי עוד על הטיפול שאת עוברת, רק מה שאת יכולה ויכול לעזור לי ולאחרות . אולי אגיע למסקנה שזה הדבר לו אני זקוקה
שבוע טוב ומקווה לטוב
אני שמחה שאני משרה קצת אופטימיות. זה חלק חשוב מהתהליך. הרי אם לא נאמין שנצליח, זה לא יקרה…
לגבי הטיפול – זהו טיפול במסגרת מחקר על הפרעות אכילה. אני מתגוררת בחו"ל, כך שאיני יכולה להפנות אותך למקום ספציפי בארץ. אני בעיקרון נפגשת עם תרפיסטית כל שבוע, ואנחנו עוברות על יומן האכילה שלי (יש פורמט מסוים בו את צריכה לכתוב – באיזה שעה אכלת, מה אכלת, איפה, איך הרגשת, האם היתה לך תחושה של איבוד שליטה וכו') – את יכולה למצוא את הפורמט בספר overcoming binge eating של Christopher G. Fairburn. אני מצאתי שהספר מאוד עוזר. מקווה שתוכלי למצוא אותו בארץ. אני כרגע בחלק השני של הטיפול, שמתמקד יותר בכל ההתעסקות של מראה, משקל ודימוי גוף באופן כללי.
לגבי ההיצמדות לתפריט ולעשות התעמלות – אני לא יודעת אם את מתכוונת למסגרת של "דיאטה", אבל אם כן – לדעתי זה בדיוק אחד הטריגרים הגדולים ביותר שמניעים את הבולמיה. כל עניין ההימנעות ממזונות מסוימים, ההגבלה במספר הקלוריות, חוסר הגמישות (בד"כ) – הוא מה שגורם לנפילות. אני יודעת מניסיון שקשה מאוד לצאת מה"מוד" הזה של דיאטה וספורט ושליטה על המשקל, אבל חייבים לדעת לשחרר. להיות יותר גמישים (זה לפחות מה שאני הייתי חייבת לעבור). זה תהליך, והוא לא פשוט. לשנות צורה חשיבה של שנים זה מאוד קשה. לקבל את הגוף שלך כמו שהוא מ-א-ו-ד קשה. אבל זה עזר לי להחלים. עדיין קשה לי לראות את הירכיים שלי במראה, אבל אני אומרת לעצמי שעדיף לי אותם ככה מאשר הזוועה של הבולמיה. זה מה יש ועם זה ננצח. זו התמודדות יומיומית, וההתמודדות הזו מצריכה טונות של אופטימיות, תקווה, עידוד. בגלל זה אני כותבת פה – כי אני יודעת שלי זה עזר לקרוא על בנות אחרות שהחלימו.
שולחת לך חיבוק גדול, מקווה שתמצאי את הכח ואת האהבה העצמית בתוכך שיעזרו לך לצאת מהמחלה הארורה הזאת.
שמחה שאת איתנו. מסכימה לגמרי שדיאטה זה לא הכיוון שלנו. הכיוון זה לאכול הכל במידה. שמנו לב חברה שלי ואני שהמילה למידה היא ל-מידה. וזה הסוד הכי גדול בחיים בכל תחום!
אחד הדברים שעזרו לי להתרגל לאכול נורמלי זו הידיעה שבכל יום יהיו דברים טעימים, כלומר החיים התחילו, לא צריך "קודם לרזות" ואז לחיות…
הי בנות,
אני מדיי פעם מציצה כאן, לראות מה קורה. לפעמים גם כותבת. ראיתי את ההודעות האחרונות של עינת שאוהבת לאכול ושל תמי. הכאב מוכר, ורציתי לעודד קצת.
לי מה שעזר (ועדיין עוזר, זה הרי תהליך ומאבק תמידי), זה פשוט להסיט את הכיוון לעניינים אחרים.תחשבו מה אתן אוהבות, מה מרגש ומשמח אתכן ותתמקדו בעשיית הדברים האלו. צרו לכן את החיים עליהם אתן חולמות. יש לעולם הזה להציע כל כך הרבה דברים! והזמן טס…
נכון שברגעי משבר ולחץ קשה. אבל העדיפות הראשונה תמיד צריכה להיות אתן!! הבריאות שלכן. זה יותר חשוב מה-כל!! וכשאני הבנתי את זה והתחלתי ליישם, פשוט התחלתי לחיות. ראיתי את עצמי! אותי! אני שווה! יש לי ערך! גם עם שני קילו מיותרים. וגם לכן 🙂
אני אישיתי פניתי לטיפול (אפילו שהייתי ממש סקפטית לגביו), ולא יודעת מה, למה, איך וכמה, אבל זה עובד.
התחלתי לעשות דברים שאני אוהבת, להיות בחברת אנשים שמעניינים אותי, ופשוט השארתי את הבולמיה מאחור. בלעדיה יותר שמח.
אחד הדברים הקשים היה להתמודד עם רגשות ופחדים. דבר שלא עשיתי קודם. הייתי צריכה להיות סבלנית וסלחנית כלפי עצמי. גם כשנפלתי. אבל זה היה שווה את זה!
כבר חשבתי שהבולמיה היא גורלי ותישאר פה לנצח. אבל לא! זה אפשרי. לעולם לא מאוחר מדיי להציל את החיים שלך. יש כל כך הרבה אושר, שמחה ואהבה בצד השני. אבל חייבים לטפס על הקיר ולהגיע לשם. להגיע לשם ולחיות.
היי חניתה
תודה שחזרת אליי ותודה על התמיכה
חשבתי על קורס תפירה וביררתי בנושא ואני תופרת קצת על סמך הדרכה מהאינטרנט
הבעיה שאני כל כל עייפה וחלשה שקשה לי לעשות דברים פשוטים ואני עובדת המון , על זה ועל הטיפול בילדים אני ממש מקפידה וגם נהנית מזה
אני ממש רוצה להחלים כי אני פשוט עייפה
לילה טוב
היי חניתה
זו שוב אני, מישהי כתבה לי היום ועזרה לי קצת
אני מנסה למצא פתרון מעשי כדי להתגרש מהבולימיה שלי ברוב תרועות.
התקשרתי לסטודיו סי וביררתי לגבי הרשמה. אולי מסגרת של דיאטה והתעמלות תעזור לי להתחייב ולשמור על הבריאות.
הציעו לי להתעלם מביקורת ולהתרכז במטרות ובבריאות שלי . אני אשתדל אבל זה קשה.
אתמול מישהי בעבודה שאלה אם אני בהריון והבנתי שהשמנתי וזה נורא דיכדך אותי וגם ככה אני עצובה ותשושה בגלל הבולימיה
מה את אומרת? זה יעזור לי ? תכתבי לי
אתמול הייתי בכנסת בועדה לטיפול בנושא. כתבתי על זה כמה מילים בפייסבוק אם בא להסתכל…
אני כאן ואני שמחה שאתן עוזרות אחת לשניה, כרגע זה באמת כל מה שאפשר לעשות.
אני בעד כל דבר שיסיח את דעתך ויגוון את חייך. כמובן הייתי שמחה שזה היה בא מרצון להיות בריאה וקלילה ובעלת יכולת לנוע בנעימות במרחב, ולא מתוך מה יגידו אם אני שמנה או מה.
לגבי הטקט של בני אדם מסויימים אין לי מה להגיד, רק שאני מאמינה שיגיע היום שתצחקי על דבר כזה, ואני מקווה להיות בסביבה כשזה קורה.
תחזיקי מעמד, תחשבי מה עוד מעניין אותך חוץ מצורתך החיצונית, מה מעניין אותך לעשות, אחרי כל ההתעסקות עם האוכל וההרזייה, מה בא לך לחוות? איפה להשתלב, מה החלומות שלך… תתחברי… אפילו אם זה נראה רחוק…
היי לך
תודה על התגובה שלך , למדתי ממנה ואולי זה יעזור לי כי אני באמת מושפעת ורגישה לתגובות אחרים
אני מאחלת גם לך החלמה מהירה מהמחלה האיומה הזו
היי חניתה
אני שמחה שחזרת אליי . אני שמחה שמצאת כוחות במכתב שלי. פעם באמת התמודדתי טוב יותר עם קשיים ולחצים ואפילו גמלתי את עצמי בכוחותי מהבולימיה לתקופה מסוימת.
לדעתי מה שגורם לי כל פעם לחזור לבולימיה כפתרון הוא מנגנון חשיבה מסוים: אני מחליטה להפסיק, עובדת על עצמי , משוכנעת בהצלחתי , מכינה אוכל בריא וירקות ואז קורה משהו: ויכוח בעבודה, אירוע לחץ בבית ואני מרגישה שאני לא מתמודדת טוב למרות שאובייקטיבית אני ממש מאה אחוז . בבת אחת יש סוויץ במחשבות שלי ופתאום הבולימיה משתלטת עליי . אני מנסה להסביר לעצמי שזה לא יעזור לי להתמודד ולא יעלים את הבעיה ומשקפת לעצמי שאני מתמודדת מעולה . פעם קראתי אפישהו שמה שחשוב בחיים זה לא אירוע לחץ אלא התגובה ומנגנוני ההתמודדות עימו . אני מדברת אל עצמי ומסבירה שאני מתמודדת טוב ואין סיבה לבולימיה כי לא באמת נכשלתי והבולימיה היא הכישלון האמיתי שלי , אבל זה לא עוזר . אני גם לא יכולה להתנחם בחתיכת שוקולד קטנה כמו בן אדם נורמאלי . בזמן האחרון אני עובדת המוווון וזה כמובן משפיע עליי . אני לא יכולה לקחת חופש והבולימיה כמובן מחלישה אותי מאוד. היום היה לי ממש קשה לקום בבוקר . אני גם ממש מדוכדכת ועצובה בזמן האחרון ותדירות ההקאות ביום יורדת כך שאני גם עולה במשקל . מה שגורם לי לעצב גדול יותר.
קראתי קצת חומר על הטיפול בבולימיה וקראתי שצריך לקבל ייעוץ תזונתי בין השאר. אם למשל ארשם למסגרת כמו סטודיו סי ששם יש התעמלות מסודרת וייעוץ דיאטני האם זה יעזור לי לשלוט במחלה הזו?
את חושבת שתוכלי לעזור לי ? יש לי בכלל סיכוי ? אשמח לכתוב לך בפרטי
בלבלתי לך את המוח הערב
לילה טוב והמון תודה
היי אני בולמית כבר 6 שנים בולמיה היא הכל היא בראש שלנו מהרגע שבו את קמה ועד שהולכים לישון דבר שעזר לי להחלים הוא פשוט לתכנן ארוחות ליום הבא בערב לא דיאטה תזונה נכונה מה שאת זקוקה הוא להפסיק לתת לאנשים להשפיע עלייך בצורה שלילית אני יודעת מה את עוברת אני כל מילה קטנה אפילו צליל קטן ממישהו הייתי בוכה למשך ימים ושונאת את עצמי עוד יותר תאטמי את האוזניים שלך לדברים השלילים ואל תתני להם לחדור אליך לכ לתזונאי אין בזה שום בושה הוא ידע מה לעשות תתחילי לאכול בריא ולחיות בריא כי אני כבר ממש מלא זמן בבולמיה ובמבט לאחור הייתי יכולה לצאת מזה לפניי הרבה זמן פשוט לא היה לי אומץ עכשיו אני אומרת לך דבר כזה שאמרו לי באישפוז והם צדקו 100%%%%% בולמיה=אשליה קחי את המשפט הזה ותכניסי לך לתוך הראש ותקומי בבוקר תגידי את ז כמו סוג של מנטרה אל תתני לבולמיה לקחת חלק מהחיים שלך עוד הגיע הזמן שהיא תצא הגיע הזמן שתתחילי לחיות !
היי חניתה
כתבתי פה לא מזמן על הבולמיה שלי . השנה אנחנו חוגגות יום הולדת 13 . זו תהיה חגיגה אינטימית וחשאית שאליה לא יוזמן איש מלבדי. אף אחד לא יודע שאני כל כך חולה , לא בעלי ולא משפחתי ולא חברות טובות. אני עובדת , מגדלת ילדים ועל פניו הכל טפו טפו.
נורא רציתי להחלים השנה כי כבר קשה לי ואני לא צעירה ובאמת שניסיתי לאכול בריא, לספור קלוריות ולהתעלם מתופעות הלוואי של הגמילה ( נפיחות עצירות ). הבעיה היא שעם הסטרס הראשון אני בורחת לאוכל ומשם לשירותים ואני באמת עסוקה. אני מחפשת פתרונות מעשיים , בעבר הרחוק רזיתי המון בכוחות עצמי בדיאטה מאוזנת ואני ידועה בכוח׳ות ותעצומות הנפש שלי אבל בשנים האחרונות הכוחות נגמרו לי . לא אוכל לפנות לעולם לעזרה מקצועית , אני צריכה שמישהו יעזור לי בפרטיות ואם אפשר מהר
לילה טוב
יקרה
ברור שאעזור לך, ואם תרצי כתבי לי לפרטי המופיע בתחתית העמוד, אך עלי לבקש ממך לקרוא שוב את מכתבך ולדמיין לעצמך שאת כותבת אותו לאישה חזקה הידועה בכוח הרצון שלה, האישה הזאת היא את.
את יכולה לעזור לעצמך, ואני אשמח לעזור לך לעשות את זה. כתבי לי מה לדעתך עוצר בעדך מלשחרר לגמרי את המנגנון הזה.
היום אני בדיוק 14 שנים בולמית…הלכו לי החיים.אני בת 29 כבר..
מזל טוב… 🙁
דברי איתי איך אפשר לעזור לך? 29 זה ממש צעיר…
יש עולם אחר בחוץ?עולם ללא קלוריות?ללא אוכל?ללא מחשבה על שמנה או לא?ללא רגשות אשם וכעס?ללא קנאה?כי אם כן אני מאוד רוצה לפגוש ולבקר בו..כי בראש שלי אין עולם אחר.בראש שלי העולם שבו אני חיה גרוע יותר מגהנום..
מתוקה, אני חושבת שאת יודעת את התשובה…
השאלה לא אם יש עולםחיים שם בחוץ, השאלה האם יש לך גישה אליהם. לפעמים אנחנו מרגישים כמו משה מול הארץ המובטחת.
הבטיחו לנו עולם מלא אושר ומשחק ואהבה ובמקום זה הכל מלחמה אחת גדולה… 🙁
מכיוון שממילא את במצב רוח מחורבן אז בואי תעני לי על שאלה שאני מהמרת שתעשה לך עצוב, אבל יש מצב שאחרי העצב והבכי אולי נקבל מתנה קטנה ליומולדת…
אם אומר לך שבגיל 30 את כבר לא תהיי בולמית, איך היית רוצה שהחיים שלך יראו?
קודם כל אני רוצה להרגיש אהבה.אני רוצה חיים בלי מרירות.אני רוצה להיות מסוגלת לעבוד ,לקום בבוקר ולצעוק לעולם שאני כאן ואני גם יכולה להועיל.אני רוצה חיי חברה .אני רוצה לתפקד בבית אני רוצה סדר יום .אני רוצה להיות מסוגלת להתקלח כל יום ולא ליפול על המיטה .אני רוצה לקום בבוקר עם בטן ריקה..ועוד..אם בגיל 30 אהיה אחרת..אהיה כל מה שאני רוצה.
לפעמים אני מקבלת צמרמורת מאנרגיה שעולה מבן אדם. אני חושבת שאת מחביאה כמה אוצרות גדולים שם מתחת לבולימיה שלך, ואחד מהם דיבר על תפקידך בעולם…
בעולם היום יש סטיגמות ושיפוטיות וכביכול יש מקום למעט אנשים להיות חשובים… אבל אני חושבת שלא רק שאף אחד לא מיותר, כולם אפילו חשובים מאד, כי בלי אפילו אחד מאיתנו התמונה לא שלמה.
לצערי לא יבואו לחפש אותך, את תצטרכי לאגור את הכוחות ללבלב החוצה את הניצן שאת, להתחיל לנשום אוויר ולהרגיש את השמש, וצריך יהיה לעשות את זה לאט איתך, כי הנערה שעזבת שם היא בת 15, ומי שאת עכשיו כבר בת 29, ולא ניתן לגשר על הפער ביום אחד. זה לא יהיה כמו בתכניות האוויליות בטלויזיה, שהשופט פוער פה של תדהמה על הכשרון של מישהו שעד עכשיו התחבא. זה יהיה את, ואני, ואולי עוד כמה אנשים שיעזרו לנו בפרוייקט, שיתנו לך טפיחה על השכם וקריצה של הערכה, אנשים שיודעים כמה זה קשה לצאת מהתמכרות. אחד הקשים.
אני הפסקתי להיות בולמית בגיל 31. התחתנתי בגיל 32, אני מגדלת שני בני נוער – 17 ו15, חיי סבירים פלוס עם רגעי אושר רבים. אני עורכת ומלמדת וידאו ועוזרת לבנות ובנים יקרים כמוך. לא ידעתי כשהייתי בולמית שיום אחד אעזור לאחרות, חשבתי רק על היאוש הפרטי שלי. לכן זה מרגש אותי שאפילו מתוך המאורה שלך את כבר מוכנה להרתם לטובת העולם. את מיוחדת במינך ואשמח לראות אותך מנצחת את הבולימיה.
נמאס לי מקבוצות תמיכה,פסיכולוגים,ואשפוזים.אני עייפה כלכך!ומאוכזבת!
ובכן אני רואה שאת רוצה לקדם עניינים. כתבי לי לatounh@bezeqint.net
קצת פרטים טכניים כמו איפה את גרה, אם את ניידת, כמו כן קני לך מחברת גדולה כי את תצטרכי אותה, לפחות בהתחלה..
בהצלחה שיהיה לנו… 🙂