רציתי לשתף פה מכתב שכתבתי לחברה..
אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל..
אני רוצה להיות כנה איתך עד הסוף ולספר לך הכל..
אני לא זוכרת מתי בדיוק התחלתי עם זה.. אני מנחשת שלפני שנה, אולי קצת יותר..
בהתחלה הייתה לי מטרה אחת: להרזות.
היום אני כבר לא בטוחה שזאת הסיבה שהמשכתי עם זה.
כל כך הרבה פעמים רציתי שכולם ידעו, שכולם יעזרו לי, ירחמו עלי. אבל לא רציתי להיות מוכתמת בתור ״הילדה עם ההפרעות אכילה״, לא רציתי שישפטו אותי על טעות תמימה שנבעה מטיפשות, לא רציתי שיתייחסו אלי בתור מישהי אחרת.
רציתי שפשוט יתייחסו.
ניסיתי להפסיק כל כך הרבה פעמים, אבל זה תמיד חזר אלי. הרגשתי כאילו לא משנה באיזה כיוון אני אבחר, בסוף הדרך
זה יחכה שם, ויקרא לי לחזור להשאב לתוך זה.
בתוך תוכי, קראתי לעזרה. ממש כאילו אני כלואה בתוך גוף של מישהי אחרת ואני מנסה להשאיר עקבות שימצאו אותי וישחררו אותי משם.
בזמן שניסיתי להסתיר את זה, רציתי שיגלו את זה.
הרבה פעמים חשבתי שאני סתם נזק, שאני סתם עושה רע להורים שלי, למה הם היו צריכים להוליד אותי? כדי שאני אפגע בהם? אבגוד בהם? יהרוס את האמון בינינו?
כל כך הרבה פעמים הרגשתי שפירקתי את המשפחה שלי, שהכל באשמתי, שאני לא רצויה פה.
כל כך הרבה פעמים הבטחתי להם ובמיוחד לעצמי שזהו, שדי, שזה נגמר ואני יפסיק.
ושוב נכנעתי ללחץ הפנימי שביני לבין עצמי.
הייתי אבודה, וברגע אחד של לחץ ובלי לחשוב פעמיים, התקשרתי אלייך. חשבתי שזהו, שזה יפתור את הכל. שאני יצא מזה.
מיד לאחר שניתקתי את הטלפון, הרגשתי מטומטמת. התחלתי לחשוב מה להגיד לך, להמציא לך משהו אחר שיוציא אותי מהבלגן הזה ואני אוכל להמשיך ולשמור את הסוד הזה בתוכי.
יום למחרת, אני חושבת? כבר ידעת את הכל. ידעת את הדבר היחיד שנשבעתי שלאף אחד אני לא אספר מרצוני.
והרגשתי מוזר, אבל טוב.
הרגשתי שסוף סוף הוצאתי את הסוד הכבד הזה שנשאתי עימי במשך שנה. שמשהו בי השתחרר.
והצלחתי יפה, בעיקר כי פחדתי לאכזב
אותך. תמיד חשבתי על הפעם הבאה שתשאלי אותי ״מתי זה קרה לאחרונה?״ ועזבתי את הרצונות העכשוויים שהיו לי כדי להתרכז במטרה. והמטרה הייתה להפסיק, להשתחרר מזה ב100%.
אבל ברגע אחד, שהפסקתי לחשוב על המטרה, מצאתי את עצמי שוב על הברכיים עושה את הדבר שלא רציתי לעשות יותר מכל.
והתאכזבתי מעצמי. כל כך התאכזבתי. אבל הכי פחדתי שאת תתאכזבי.
בימים הבאים מאז רק התחמקתי מכל שאלה שתהיה קשורה בנושא. ובמקום להודות שחזרתי לזה ולחפש את העזרה מחדש, המשכתי.
ורציתי להפסיק, וניסיתי לשכנע את
עצמי שאני לא אאבד את השליטה. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי ואיבדתי מחדש.
ועכשיו אני כבר מפחדת להתחיל מהתחלה. עכשיו אני כבר לא בטוחה שזה מה שאני רוצה.
והמצב רק הדרדר, התחלתי להקיא דם, ופצעתי את הגרון שלי יותר מתמיד.
אני מרגישה חולה וחלשה.
אני מרגישה חסרת שליטה ופחדנית.
ואני לא יודעת מה הסיבה שרציתי לכתוב את המכתב הזה. אני כבר לא יודעת אם אני יותר רוצה מצריכה עזרה ?
כן, הכל מובן לי ומוכר לי. אלה שסיפרתי להם היו אלה שאחר כך ברחתי מפניהם ושיקרתי להם. כי אנשים לא יכולים להבין שזה כמו התמכרות. וקשה להגמל כשהסם כל הזמן מול העיניים שלך.
אנחנו חוששות לאכזב, אבל האמת היא שאנחנו מזמן לא בשליטה ורק מסתירות את זה. מהבושה, מהפחד. ואז קשה לבקש עזרה, אחרי ששיקרנו…
ביום שלישי אני נוסעת לירושלים לועדה של הכנסת לעניני הפרעות אכילה. אני מקווה שתהיה לי ההזדמנות לדבר על מרכז הגמילה מבולמיה שאני מבקשת להקים בעזרתם, על מסע ההסברה שאומר בנות אתן לא אשמות וזהירות – בולימיה זה ממכר. אני רוצה לפתוח קו חם לבולימיות ולהוריהן, כי כולם חסרי אונים לחלוטין בתוך התופעה הזאת, והמספרים רק הולכים וגדלים.
בינתיים, במקום לחשוש מלאכזב, נסי לחשוב על כמה את צעירה וכמה כל החיים לפניך, ומה באמת היית רוצה לעשות בהם חוץ מלאכול. כי הבולימיה תעבור, והחיים ישארו, חשבי קדימה, ותני לעצמך צאנס להראות לך מי את שם בפנים.
אני בת 15 ומקיאה כבר שנה.
כל כך הרבה פעמים ניסיתי להפסיק, אמרתי לעצמי שדי, אבל בסופו של דבר תמיד חזרתי לזה..
אף אחד לא יודע חוץ מהמשפחה וחברה אחת טובה.
לפני פחות מחודש אזרתי אומץ ואמרתי להורים שלי שאני רוצה ללכת לטיפול. הם אמרו שיקחו אותי אבל עדיין לא עשו עם זה כלום.
אני מרגישה שהם לא רוצים לעזור לי לצאת מזה למרות שהם תמיד אומרים לי להפסיק.
בימים האחרונים התחלתי להקיא גם דם, והגרון שלי ממש שורף וכואב..
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואני צריכה עזרה..
יקירתי
אני לא מקנאה בך ולא בהורים שלך. נכון להיום לא פשוט למצוא דרך לטפל בזה. אולי תעשו יחד שני דברים – האחד גשו לרופא המשפחה. זה בנושא הדם ויתכן שיוכל להפנות אתכם הלאה. דבר שני עלעלו יחד באינטרנט ותראו מה התשובות שאתם מקבלים, אולי אחד משלל שיטות הטיפול הללו יקסמו לך או יראו להוריך כנקודת התחלה טובה.
בנוסף את יכולה לספר לי באיזו תדירות את מקיאה? ולאמר לי אם תרצי להגיע אלי לפגישה, עם אחד ההורים.
ילדה בכיתה אנורקסית בטוח ! עלתה עליי שאני בולמי היא כל הזמן זורקת לי הערות לגביי בולמיה לדוגמא יש עוגה בכיתה אז היא אומרת למה אתה לא אוכל אתה מפחד להשמין אני ממש ממש לא יכול לספר לה לכל אחד בעולם הזה יש ידיד ידידה טובה שהם עלולים לספר ואז כולם יכולים לדעת ויחשבו עלי כמסכן מה עושים ?
יקירי
תאטום אוזניים למי שיש לו מה להגיד על זה שאתה טועם שני ביסים שלושה מעוגה שווה. כולל הקולות בתוכך.
כשעזבתי את הבולמיה והלכתי על תזונה מאוזנת הקפדתי שבכל יום יהיה משהו מתוק וטעים לנשמה.
בכמות סבירה, למשל פרוסת עוגה. כי זה צריך להיות משהו שיחזיק איתנו כל החיים, ואם זה יהיה משטר קיצוני לא נעמוד בו. מי רוצה לחיות במשטר. אז היא לא חייבת לדעת עליך שום דבר בשביל להגיד תאכל עוגה, ואתה יכול לענות לא רעב, אולי רק חתיכה קטנה, ולהמשיך את חייך כאחד האדם, שזה מה שאתה.
ואם זה יגרום לך להתחיל לחשוב על עוד אוכל אז תנסה שלא להקשיב. שלושת הביסים האלה אולי אפילו יתנו לך איזו שמחת חיים קטנה שאתה יכול לאכול מבלי להקיא, שאתה לא מקרה אבוד… 🙂
החיים שלי עד עכשיו חיו באיסור אסור עוגה אסור סוכר אסור טעים רק עם אני אוכל ומקיא עכשיו בגלל שאני כבר לא מקיא נותר האסור שזה חומה בפניי עצמו לכן צריך לפרוץ אותה לאט לאט כמו שאמרת אני אנסה את זה תודה רבה לך 😉
היי אני בולמית כבר שנה וחצי..,לפני חודש החלטתי זאני רוצה להחזיר לעצמי את החיים בחזרה ושהבולמיה תיצא ממני אחת ולתמיד..אני עכשיו נפגשת עם קאוצ׳ר שעוזר לי ונותן לי כלים איך להתמודד עם זה..אבל תמיד זה שם! המחשבות הפיתויים …תמיד אני שואלת את עצמי אם זה יוכל להיעלם לתמיד או שזה תמיד אהיה שם ופשוט להתעלם מזה,?
אשמח אם תציעו לי עוד עזרה חוץ מזו כי באמת אני מיואשת ופוחדת ליפול שוב ושוב
זה לא תמיד יהיה שם בצורה שזה שם היום. זה מאבד מהכוח שלו עליך. זה הופך להיות זכרון ישן. הכל משתנה כל הזמן, כולל אנחנו, אם אנחנו נותנים לזה לקרות. אם לא מתעקשים להשאר במקום, דברים חדשים נכנסים כל הזמן אל תוך חיינו.
בהתחלה ההרגל הישן עוד קורא לנו וקורץ לנו. צובע את עצמו בצבעים נוסטלגים, משכיח מאיתנו את ההשתלטות המוחלטת שלו על הזמן על תשומת הלב ועל הרגשתינו לגבי עצמינו. ולפעמים אנחנו מתפתים וחוטפים שוב כאפה, נזכרים גם ברע, ושוב צריך לאגור כוחות ולצאת מזה. כמו כשנפרדים מקשר. מידי פעם עוד נזכרים בדברים הטובים, מתגעגעים, אפילו נפגשים ושוב נפרדים, עד שיש קשר חדש, ואז זה כבר לא רלוונטי.
הרשי לעצמך להכניס לחייך חברים חדשים, להתעניין בדברים אחרים פרט לאוכל. הרי זאת לא פרידה, בכל יום יש לך לפחות שלושה מפגשים עם האוכל, שיכולים להיות ממצים וטעימים ומספקים עד המפגש הבא. זה לא שבאמת את מפסידה משהו, הכל יש במידה שתאפשר את כל השאר.
מלאי לך את הזמן בתעסוקה שתופסת אותך במלואך, אנשים ממליצים על ספורט כי אז את כל כולך בתוך זה, וזה גם בריא וכייף, אבל יש עוד דברים – נגינה, כתיבה, מנוחה, קריאה, עשי לך רשימה של דברים שאת אוהבת שאת יכולה לעשות במיידי. בכל פעם שאת מתחילה להשאב לחזיונות של אוכל תוכלי לעיין ברשימה ומי יודע, אולי משהו יתפוס אותך ויעזור לך לדלג על עוד בולמוס.
ושלא תהיה לך טעות, כל פעם אחת כזאת היא למידה של הדרך הנכונה. וככל שתמשיכי להשאיר את האוכל ולקחת אחריות, תהיי נחמדה לגופך, והוא ילמד לסמוך עליך ולחזור לאיזון. הגוף יודע מה לעשות, אם רק נותנים לו הזדמנות, הוא ירפא את עצמו.
אל תשכחי לתת לעצמך אוכל מאוזן, הכולל משהו מתוק לנשמה.
בהצלחה לך ועדכני אותי אם הקאוצ'ר עוזר לך כדי שנוכל גם להמליץ לאחרות. אני יודעת שבולימיה מתנהגת כמו התמכרות, ולכן זה קשה בלי "תקופת גמילה" שבה מרחיקים אותך מהאוכל באופן מוחלט.. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי.
זה נשמע ממש טוב מה שרשמת מקווה שאצליח להתקדם רק למקום חיובי מכאן..בנוגע לקאוצר להבדיל מדברים אחרים פה באמת הוא גורם לי להבין בעזרת כלים שהוא נותן לי שאני מחליטה על הבחירות שלי ובאמת לאט לאט אני מבינה שהבחירה שלי היא להפסיק אם זה והאסימון יורד לאט לאט..בהצלחה לכולן אם אחת הצליחה כולן יצליחו..מקווה (:
אני כבר יותר מ3 שנים חולה בהפרעת אכילה.ואני כולה בת 14..המחלה הזאת הורסת לי את החיים ,כבר אין לי כוח יותר..פעמיים כבר ניסתי להתאבד ..אני בחיים לא יבריא ,אין לי סיכוי .
3 שנים אני מצמצמת אכילה הייתי מאושפזת כמעט שנה,אחרי האשפוז הייתה לי תקופה שקטה של 3 חודשים ולפני חצי שנה הכל חזר.ובגדול.כאילו המחלה עשתה רוורס עזבה אותי וחזרה עם כל הכוח.יותר גרוע ממה שהיה..ועכשיו נוספה לי עוד צרה,בחצי שנה הזאת ירדתי כמעט את כל מה שהעלתי באשפוז (וגם גבהתי אז בכלל) ההורים שלי שמו לב והם מכריחים אותי פשוט מכריחים אותי לאכול 1100-1200 קלוריות ביום.מיותר לציין שמתי שהם אמרו לי את זה חשבתי שאני פשוט מתאבדת .וניסתי.ולא הצלחתי,וכשראיתי שהם באמת עומדים על זה התחלתי בנוסף לאנורקסיה להקיא. אומנם רק פעם ביום,אחרי ארוחת צהריים,אבל הקושי הנפשי רק גדל.אין לי כוחחח
אני יקרה מתוקה
ככל שהגילאים נמוכים יותר ככה המלחמה הופכת להיות של ההורים. כאילו ההורים רוצים להחזיק את הגוף שלך בחיים. את יכולה לנסות לחשוב למה? למה שיעבדו כל כך קשה בשביל מטרה כזאת?
מדבריך עולה שאת לא מאמינה שיכולים להיות לך חיים, האם את יכולה להסביר לי מדוע לא מגיע לך לחיות?
במשך 5 שנים אני מקיאה את נשמתי תמיד הרגשתי שמנה, לפני בערך שנתיים רזיתי משמעותית כי חייתי חיי רווקות ויצאתי כל ערב, ודאגתי להקיא עד הצהריים וכך חוזר חלילה ורזיתי 7 קילו. מאז הכרתי את הבן זוג שלי.. והוא לא יודע כלום אף פעם לא ידע. לפני כחצי שנה דיברתי גלוי כי הרגשתי פיזית שאני עומדת פאקינג למות אחרי 3 4 הקאות ביום. אמא שלי אמרהשהיא ידעה והרגישה.. אחרי שדיברתי וניפתחתי הבטחתי לעצמי שזהו זה נגמר.. ובאמת חודשיים לא הקאתי עשיתי מלא כושר ואכלתי כמה שיותר בריא. אמרתי לעצמי שהמטרה היא להיות בריאה אבל שוב שיקרתי לעצמי רזיתי לרזות.. וכשעליתי על המשקל אחרי חודשיים ראיתי שבקושי רזיתי, למרות שהרגשתי נהדר נפלתי שוב למחלה הארורה ובכל הכח, אני כל היום בדירה שלי,באותה תנוחה, אני לא עובדת, לא הולכת למכללה. ורק מול הטלויזיה, אוכלת ומקיאה, ובוכה . כואב לי כל הגוף.. אני לא זזה, מרגישה מיותרת, אני שונאת את האוכל ושונאת את עצמי שהבאתי את עצמי למצב הזה, אני מרגישה שבגלל המחלה, אין לאף אחד אחר חשיבות בחיי, כולל עצמי. אני מקיאה בכל מקום, הכל.הצילו..:(
טוב יש לי פלאשים מהחיים שלי, רק שהחודשיים היחידים שהצלחתי להפסיק לפני שחזרתי לזה היו החודשיים שאחרי האשפוז… כך שאני יכולה להבין את התסכול..
חמש שנים את אומרת, יש לנו פה כאלה של 11 ו16 שנים, את במקום טוב באמצע 🙁
ההסתכלות על עצמינו כעל שמנות היא ראיה תרבותית מעוותת. את חלק מזה ואין לך איך לשנות את זה כרגע, בטח לא לבד. הפתרון של בולימיה הוא הגיוני מאד אלמלא היה כה ממכר ולוקח לך למעשה את כל החיים כשהתכוונת לתת לו רק את הבוקר… או רק את השני קילו המיותרים וכך הלאה…
היציאה מבולימיה היא קשה כמו מהתמכרות, רק יותר כי האוכל כל הזמן שם, וגם יותר כי הסטיגמה היא של חזירות ולא של בנות במצוקה. אבל זה אפשרי.
אני מציעה שתכתבי לי בפרטי יש לי כמה שאלות אליך קצת אישיות. atounh@bezeqint.net
חברה טובה שלי גובה 175 משקל 53.3 היא בתת משקל מובהק
עכשיו היא רוצה לרדת עוד במשקל היא לא סובלת מאנורקסיה ובולמיה אבל אני חוששת שהיא מתקרבת לשם שמעתי על האתר הזה אני ממש ממש צריכה לעזור לה
אני מעריכה אותך על האיכפתיות לחברה שלך. מקווה שנצליח לעזור לה, האם את יודעת באיזו דרך היא מורידה במשקל? האם אינה אוכלת? האם היא אוכלת ומקיאה? משהו אחר?
היא פשוט לא אוכלת בקושי בקושי אוכלת היא רואה את עצמה כשמנה ושונאת את הגוף שלה ואוכלת ממש ממש מעט היא בדיכאון אני לא יודעת מה לעשות את חושבת שאולי צריך לערב את ההורים שלה?
או שהם לדעתך מעלימים עין…?
את מדברת איתה על זה? או שגם את נמנעת..?
השאלה היא אם ההורים שלה ביחסים טובים איתה והם יכולים לגלות אמפטיה והבנה תוך כדי נסיון לעזור לה, או שהם רק יחריפו את המצב, ידברו אליה לא יפה ויטילו סנקציות. נסי לדבר איתה קודם אם היא מסכימה לקרוא יחד באינטרנט על תופעות של הפרעת אכילה כי זה מאד נפוץ היום והיא ממש לא היחידה…
אם תגיעו לפתיחות ורצון טוב הדדי אשמח לשמוע ממנה ישירות. שאלה אחרונה שיש לי האם יש לה תחביב כלשהו, האם את והיא עושות משהו שלא קשור לצורה חיצונית או אוכל, זה יעזור כמובן להסיח את הדעת לכיוונים חדשים תגידי לי אם יש לכן כאלה. ושוב תודה שאיכפת לך ממנה כל כך!
היא ביחסים טובים עם ההורים שלה ובתכלס אנחנו אוהבות סתם לצאת להליכה בערב ולדבר ולצחוק נורא ההורים שלה מודעים לכך הם לקחו אותה לרופא והוא אמר לה שהיא בסדר אז דיברתי איתה הראתי לה את הbmi שלה מכמה וכמה אתרים וכולם העידו על תת תזונה אני אמרתי לה והיא סירבה להאמין היא אומרת שהיא רוצה לרדת מ 53.3 ל50 היא טוענת שהיא רוצה מספר עגול עכשיו אני נפתחתי אליה גם אני הייתה לי הפרעת אכילה בולמיה וסיפרתי לה הכל ממש עברתי איתה על כל פרט ופרט ושצריך להשים לזה מעצור עכשיו אחרת זה יתפשט לאורך כל החיים שלה היום אני נפגשת איתה אני בטוח אדבר איתה על זה ויראה לה את הסכנות הכרוכות בכך ושצריך להשים לזה סוף כי א אפשר לחיות ככה צריך לאכול בריא אני ממש ממש מקווה שאצליח לחדור אליה אני יפאעדכן אותך ושוב ממש ממש תודה על העזרה שלך !!!!! את אדירה אין לך מושג כמה האתר הזה משנה את החיים של האנשים פה
מזה הרבה זמן אני מרגישה צורך לעזור לאנשים שסובלים מבולמיה ומהתמכרות לאוכל כפי שאני חוויתי לפני הרבה שנים. היום, 20 שנה אחרי… ועם הרבה כלים שרכשתי בדרך, אני מרגישה שהגיע הזמן הנכון לזה. בימים אלה מתגבשת קבוצה אינטימית ויחד נצא למסע משותף עפ"י שיטת "12 הצעדים" ובשילוב "התמקדות". מפגש ראשון יתקיים ביום שלישי , 5 לנובמבר והמחיר הוא 70 ₪ למפגש (12 מפגשים).
כל הפרטים אצלי . טינה, תראפיסטית בשיטת "התמקדות" : 052-6402010.
בהחלט אפשר להירפא מזה ולחיות בחופש.
אני כרגע בדיאטה מאוזנת אבל אני מרגיש זוועה מתגעגע לימים בוא הקאתי ואכלתי אני רואה במראה ונגעל למה אני לא רואה מה שאנשים רואים למה הראיה שלי פגומה כלפיי עצמיי ;(
קודם כל לא באה לי טוב המילה דיאטה אבל ניחא. מעדיפה לקרוא לזה אכילה מאוזנת, והשאלה אם אכן מאוזנת היא כלומר האם היא כוללת משהו מתוק ומרושע פעם אחת ביום?
אם לא אז היא לא מאוזנת, שווה לוותר על משהו אחר תמורת זה, כי המטרה להתחיל את החיים כפי שאפשר לחיות אותם בכייף מעתה ועד עולם.
ואם אתה מתגעגע להתמכרות אז תקרא את העמוד הזה מלמעלה עד למטה… פעם אחת ואתה טופח לעצמך טפיחה אדירה על השכם ואומר דני אתה מלך תותח על – עיניים קדימה למטרה. ומה המטרה? אתה זוכר? מה עוד יש בחיים חוץ מאוכל? אם שכחת עשה לך פוסטר ותלה בחדר או בשירותים, זה לא ילך אם רק תחשוב כל הזמן על מה אסור לך, רק אם תחשוב על למה זה כדאי. בהצלחה מכולנו כאן!
היי קוראים לי מיטל אני בת 16 משקל 70/179 הרבה אנשים אומרים לי שאני ניראת טוב והכל מבפנים הכל בוער מתחוללת מלחמה ביני לבין עצמי שזה לא יתואר ישנם שני אנשים הטוב והרע שכל מה שאני ושה שניהם נלחמים ככה זה התיאור הכי מדויק שאני יכולה לתאר לך אני שונאת את עצמי מתעבת אני ממש ממש הצלחתי לא להקיא בערך שבוע חשבתי שיצאתי מזה כבר שאני אני בדרך! טובה אבל … לא ממש לא אני מצאת בשירותים יד בפנים לב בחוץ ואני ממש מתוסכלת איך להעיף את האיש הרע בגוף ,לי מהסיפור הזהה
קשה לדעת מי הטובים ומי הרעים בנו כאשר אנחנו בסך הכל מנסים לשרוד בעולם שיפוטי השוואתי שלא מקבל אותנו כפי שאנחנו באמת, אפילו לא לשנה שנתיים של התבגרות והתעגלות.
ברגע מסויים בחיים שלך הבנת לעצמך שמי שלא רזה אין לו זכות קיום, ולכן עבורך הבולמיה זו השרדות פשוטה, כמו לכל אחת ואחד פה.
את לא רוצה להתבייש את רוצה להסתובב גאה ומבסוטה ולחיות את החיים בלי להכניס את הבטן ובלי לחשוב כל הזמן איך את נראית. אבל זה לא העולם שאנחנו חיים בו.
עוד לא.
לכן בולמיה זו תוצאה הגיונית של כוח רצון חזק בתוך מערכת שגויה שכזאת. זו מחלה של מנצחות את המערכת. אממה – זה ממכר. הבולמיה לא עוזבת "ברגע שאת כבר רזה" אלא את מוצאת את עצמך נעולה בארץ הפלאות "לנצח". אנשים לא יודעים את זה כשהם נכנסים לזה. כל אחת בטוחה שהיא תפסיק ברגע ש… יתכן שלו ידעת שזה יהיה המצב היית חושבת פעמיים אי שם בעבר, שדרך אגב לא אמרת לי ממתי זה התחיל.
אפשר לצאת מזה, אבל זה לא קל, 1000 פעם ניסיתי ולא הצלחתי, עד הפעם שכן.
תתחילי בזה שתגלי הבנה והערכה לעצמך, כי את קורבן של תרבות עקומה, וכשתצאי מזה תוכלי לעזור לי להפיץ את המסר, שאנחנו בסדר גמור כפי שאנחנו וכל רעיון שאנחנו צריכות להראות אחרת הוא לא שפוי…
תגידי לי אם את רוצה לשנס ומותנים ולנסות לבנות תכנית מילוט.
לפני שאנחנו מתקדמות ספרי לי מה זה חיים רגילים בשבילך. בואי נשים שם במקום "מה לא" שאת זה אנחנו יודעות בעל פה, בואי נשים שם תסריט ששווה לוותר על הביס החמישי לכבודו.
מה זה חיים רגילים, מה היית רוצה לספר לנכדים שלך על השנתיים האחרונות שלך לפני הצבא.
אני הייתי רוצה לספר לנכדים ילדים שלי שבשנתיים האחרונות לפניי הצבא אני עשיתי שטויות אני חגגתי יצאתי מלא עם חברים הייתי במלא מסיבות הייתה לי אהבה ההיו לי חברים טובים ונאמנים שהקיפו אותי היה לי גוף רזה ויפה שכולם רצו להיות כמוני הייתי סוג של מלכה אך במקום זה אני נלכדתי במלכודת הבולמיה מלכודת אכזרית שמה שהיא עושה זה סוגרת אותך בפניי עצמך זה סוג של לבנות חומות סביבך ושאף אחד לא יכול להיכנס אני כרגע מנסה לפרוץ אותן פשוט אני לא יודעת איך לעזאזל החברים שלי יקבלו אותי ככה בגוף הזה ;(
תודה על השיתוף בחלום היפה הזה. הענין שהוא קצת מערבב את התנאי פנימה. התנאי להיות רזה. אז אני רגע מבררת איתך –
אם בשבילך נורמלי זה מישהו שנהנה מהחיים שלו, יוצא למסיבות, רוקד, צוחק, מסתכל על אנשים אחרים ונהנה מהם גם, אז זה דבר אחד
אם בשבילך נורמלי זה רזה, ורק אנשים רזים נהנים מהחיים ורק להם מותר וכל מי שרזה מיד מאושר, אז זה ענין אחר.
האם תוכלי לעשות עבורי תיעדוף קטן? מה יותר חשוב – להגיע למסיבה או להיות רזה.
את מייצגת תרבות שלמה בתשובותיך, תרגישי נוח.
אני לא רוצה להגיע למסיבה בו שכולם יראו אותי רוקדת ויראו את השומנים שלי קופצים יחד איתי אם אגיע למסיבה כשאני לא רזה אכנס עוד יותר לדיכאון משאני עכשיו אני רוצה ממש להגיע למסיבה ופשוט להשתחרר מהמחשבה הזאת
יפה אמרת. להשתחרר ממחשבה. אבל הרי אי אפשר לשלוט בזה שהיא תגיע. נסי לא לחשוב על לימון צהוב… אבל משהגיעה המחשבה יש לנו שתי אפשרויות. להאמין לה ולתת לה להפעיל אותנו, או לשמוע אותה ולתת לה לעבור לידינו, כן שלום מכירים אותך הכל בסדר תודה.
המחשבה שאנחנו רוצות לשחרר אותך ממנה היא שיש שווים יותר ושווים פחות תחת השמש.
אנחנו רוצים לזרוע במוחך את המחשבה שהכל יפה בטבע, הכל מדוייק, כמוך, שלכל ייצור יש מקום משלו ותכנית משלו, ואף אחד לא מיותר, בכל צורה שהיא.
שמותר לכל אחד, שמן או רזה, לרקוד ולהרעיד את הגוף שלו כמה שבא לו, וכל מי שחושב שיש תנאים לשמחה הוא הלא נורמלי. אין תנאים לשמחה לחדוות החיים.
אלה מחשבות שיחזקו אותך להפנות את תשומת לבך לבריאות גופך, המכונית היקרה מפז שקיבלת כדי לנוע על הכדור ארץ הזה, למצוא את הדלק הנפשי והפיסי הנכון להעשיר ולשמור עליה. מה עושה לה טוב ובאיזו כמות..
למצוא את המינון הנכון של הדלק, לא לשפוך סתם, והעיקר – להפנות את תשומת לבך לאן את נוסעת.
מה את אוהבת לעשות, לאן את רוצה להגיע.
הלו? שלום זאת מיכל, לוין, נפגשנו במשרד שלך לפני שבועיים, במרכז גמילה…
סליחה על השעה, אמרת אפשר בכל שעה, פשוט הילדים נרדמו ובעלי עוד לא חזר, אז אני יכולה לדבר…
האמת שדווקא תכננתי לאכול ולהקיא מהר לפני שהוא חוזר, הייתי מספיקה, יש לי איזו שעה, אבל קרה משהו… והייתי חייבת להתקשר אליך, זה קשור לשאלה ששאלת אותי..
זה לא משהו כזה גדול…
פשוט הקטנה שלי ביקשה שאלטף אותה לפני השינה, ואמרתי לה שאני מצטערת אבל יש לי עבודה, ומחר אני מבטיחה ללטף אותה, והיא הסתכלה עלי והסתובבה וכיסיתי אותה, וכשיצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת וירדתי במדרגות אז פתאום זה נחת עלי… התשובה לשאלה שלך, שאם לא הייתי בולמית מה הייתי עושה בחיים שלי…. מה הייתי רוצה לעשות…
עניתי לך "לומדת באוניברסיטה, רוקדת, פוגשת חברות…" זה הכל שטויות, אני קולטת שאם לא הייתי בולמית הייתי מלטפת עכשיו את הילדה שלי …מרדימה אותה…
נותנת לה תחושה של בטחון בעולם, שהיא אהובה ורצוייה, שנענים בשמחה להזמנה שלה ללטף אותה…שיש לה אמא… שהיא לא לבד…
הייתי יושבת איתה ושומעת אותה מדברת, מבלה איתה זמן, מכירה אותה…
במקום זה, כל היום אני רק מחכה שהם יעלו כבר לחדר שלהם, ילכו לחברים שלהם, ילכו כבר לישון, כדי שאני אוכל לאכול ולהקיא בלי שיראו אותי, זה כל מה שמענין אותי, אני רק חושבת על האוכל… מסכנים הם עומדים בדרכי… אני מתה מפחד שאולי הם מרגישים את זה… שאני מסלקת אותם…. תחשבי איזה באאסה זה לגדול ככה…
זה מטורף! את מבינה? בשביל מה עשיתי ילדים? בשביל להתפלל שילכו לישון? בשביל מה התחתנתי? בשביל לקוות שבעלי יגיע מאוחר הבייתה? מה נהיה ממני?…
שאלת אותי מה מתבזבז, עניתי לך זמן, כסף… אבל אני מבינה עכשיו מה ניסית להגיד לי… מה שמתבזבז זה החיים…
גברת לוין היקרה – ריגשת אותי מאוד!! קראתי את ההודעה שלך וזה גרם לי לצביטה ענקית בלב. אמנם אין לי ילדים, אבל יכולת ההזדהות גבוהה. אני כבר מזמן הגעתי למסקנה שהבולמיה גורמת לנו לבזבז את החיים על כלום. לחלקנו הבולמיה היא הבריחה מהחיים עצמם. בריחה מרגשות, מהתמודדות, מהכל. למזלי, במהלך השנים תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי לחיות. הבולמיה נשארה שם איפושהו ברקע, אבל לא השתלטה על הכל(למזלי!!). היום אני גם משתתפת במסגרת מחקר שעושה בי"ח מסוים על בולמיה. כשאני מסתכלת אחורה על השנים שבזבזתי, בא לי לבכות. אבל מייד אני מתעשתת ומזכירה לעצמי שהיום אני חיה!! חיה יותר מתמיד! מנצחת יום יום. וזה אפשרי!!! באמת שזה אפשרי! יש נפילות, אבל יום אחד את תקומי ולא תפלי יותר! והתחושה…התחושה היא אדירה. יש רצון לעשות את כל הדברים שתמיד חלמתי עליהם, יש תקווה, יש תשוקה. יש אנרגיה!! אני מקווה שתמצאי את הדרך החוצה. מקווה שתוכלי לנפץ את הבועה שאת כלואה בה. אל תתייאשי אף פעם. תדיימני איזה חיים נפלאים יכולים להיות לך – ופשוט תיצרי אותם 🙂 מאחלת לך המון הצלחה!!
חניתה שלום
אחרי תקופה ארוכה של הרס עצמי. הבנתי שאני ממש צריכה עזרה, רק שאני לא יודעת לאן לפנות. האם את יודעת להמליץ על טיפול כלשהו? או מטפלת? אולי אפילו את? כמו שאני רואה כאן, את הסלע של כולן וזה בהחלט מראה על אמפטיה וניסיון.
לא אכפץ לי כמה זה יעלה או לאן אצתרך להגיע, אני צריכה עזרה.
תודה מראש
תרשי לי להיות כנה איתך, אין לי המלצה אחת בטוחה לתת לך. כרגע בארץ הפתרונות חלקיים ואין להם אחוזי הצלחה מי יודע מה… אני יכולה לתת לך כל מיני רעיונות שאולי תוכלי בינתיים להסתייע בהם כדי לעשות זאת בעצמך, כפי שבסופו של דבר עשיתי אני, אחרי 11 שנה שלא הצלחתי, בסוף הצלחתי, ויש כאן עוד כמה שהצליחו.
אני במגעים עם משרד הבריאות ומקווה שבקרוב נקים מרכז החלמה שאליו אוכל להפנות את כל מי שפונה אלי, בינתיים אם תרצי לתת לי מושג על מי את, בת כמה, עם מי את גרה, מה תדירות ההקאות שלך וכל הדפוס, נוכל לחשוב יחד מבין האפשרויות הקיימות מה יכול לעזור לך.
ואם זה חושפני מדי את יכולה לכתוב לי לפרטי atounh@bezeqint.net
אם הגעת למצב שבאמת מיצית ואת רוצה החוצה, אולי לא נצטרך לחכות למרכז החלמה.
אני ממשיך למות הרכבת שעליתי עליה מסתבר שהיא לא הכי טובה שבעולם בהתחלה הכל היה כיף ועכשיו? זוועה העולם ניהיה לי אפור החיים שלי נהפכו לאפורים אני כל הזמן תוהה אני במשקל 78 /180 גיל 16 איך לעזאזל יש לי בולמיה אני רוצה להרזות את ה 10 קילו כל הזמן אני אומר אז יאללה בולמיה לא נתנה לי כלום נילך לאופציה השנייה אנורקסיה תמיד הסתכלתי על אנורקסיות ואנורקסים כבעל גוף מושלם יפה רזה אני רוצה אותו זה השאיפה שלי לעכשיו אני רוצה למות כל כך לגמור עם הכל המצב הנפשי משפחתי פיזי חברתי לימודי הכל זוועה על הפנים וכמובן אני כמו צבוע שם חיוך על הפנים להראות שהכל בסדר והכל ממש ממש לא בסדר!! אני התחלתי לחתוך אני ממש ממש בקרשים מה אני עושה איך אפשר לשקם את עצמי ???
שלומי יקר
אני שומעת את המצוקה ואת הצער, את האכזבה מגיל שאמור להיות ירוק ושמח, ואתה מוצא את עצמך משועמם ואפור בתוך מלכודת של חוסר שביעות רצון. זה גיל שבו החיים החברתיים הם מרכז העולם, והאנשים שם והדעות שלהם מהווים את הראי שלך, אבל זו לא האמת. זו אשליה. בעוד רגע תהיה אדם עצמאי בזכות עצמך, מי שיגיד לך אם אתה בסדר או לא תהיה אתה עצמך, ולא אחדש לך אם אגלה לך שגם ברגע זה יש לכל אחד מהם את הבעיות שלו עם עצמו. כולם באותה סירה של שיפוט עצמי והשוואה, של מה נכון לעשות ומה נכון לאכול ואיך נכון להראות.
זו תרבות קרה ואכזרית שלא מאפשרת לאהבה ולפירגון לזרום, לא בגיל שלך. אחר כך זה מגיע, יש כבר נוער שלא מסכים לקבל את זה, נוער שמעדיף לחבק ולתמוך אחד בשני, תנסה להבין שאתה גם תוצאה של הסביבה בה אתה חי, אבל לא לתמיד.
זה יכול להשתנות. אני לא רואה בעיה במשקל שלך לעומת הגובה שלך, האם יתכן שהראיה שלך קצת מחמירה עם עצמך? אתה מכיר את זה שאנשים חושבים שהם שמנים גם כשהם לא? נגד זה חוקקו את חוק הפוטושופ, שגורם לאנשים לחשוב שמודל היופי הוא דק ואפשרי, ולמעשה זה לא כך ואנשים רודפים אחרי אשליה וזורקים את החיים שלהם. האם יש מישהו שאתה סומך עליו או עליה שיגידו לך את האמת דרך העיניים שלהם? אשמח אם תעשה עבורי את הבדיקה הזאת, או שתשלח לי תמונה שלך ל atounh@bezeqint.net, מבטיחה כמובן לשמור על חשאיות מוחלטת על זה אתה יכול לסמוך.
שלום לכולם אני ואנורקסיה חברים שלפעמים חוזרים ולפעמים נפרדים לפני שנתיים הייתי באישפוז וכבר עברתי את הסרט של תת משקל ספירת קלוריות מה וכמה לאכול ולי יש גנים שעם אני אוכלת מעט אני יורדת תוך חודש 12 קילו כבר ירדתי 16 קילו ושוב חזרתי למקום שהייתי עם אני אוכלת יותר מדי אני הולכת להקיא או שעושה צום יום אחרי או ספורט אינטנסיבי הבעיה שאין לי מחזור יש לי נשירה בעיות בעיכול וחוסר במוגלובין ועוד חומרים חשובים בגוף אני חלשה מאוד ואני לא יכולה להפסיק לספור קלוריות או שלאכול כמו שצריך הפסיק לי המחזור מה אני יעשה כדי לעצור את הידרדרות הזאתי לאשפוז שוב ?!?!
בזהירות רבה אומר שאינני מומחית לאנורקסיה. אני יכולה להצטער שיש גם דבר כזה, ושיש עוד דרך להיות נוקשה עם עצמי, ולמנוע מעצמי חלק מתענוגות החיים. אבל מכיוון שאני לא העברתי יום צום אחד בחיים שלי, אולי אולי פה ושם באיזה יום כיפור, אז אני ממש לא רוצה לקחת אחריות על שום מילה שאני אומרת כתשובה לשאלה בנושא כזה.
אני מאמינה שכשנושא הבולמיה יקבל מענה בצורת מקום אשפוז המכבד את עצמו ומטפל גם בסימפטום וגם בבעיה, ובצורת מסע הסברה ואולי אפילו קו חם למי שאין עם מי לדבר, אז בצמוד לזה יתנו עוד מבט על דרכי הטיפול באנורקסיה. אבל לא בטוח שאני זו שאוכל לקדם את זה. אולי מישהו אחר פה בפורום יכול לתת לך איזו עצה טובה ובינתיים ממני אני שולחת לך כוח ואהבה ושתביני שמגיע לך לחיות בכל משקל, בכל משקל, לא משנה מה מישהו אחר אומר לך על זה.
קראתי את ההודעה שלך לגבי התפריט הטבעוני וכל הכבוד שהצלחת להתמיד בו גם אם לתקופה קצרה, אבל אני רוצה להעלות כאן רעיון שחשבתי עליו תמיד, אבל הוא מתחדד לי יותר ויותר בימים אלו כשאני מטופלת במסגרת מחקר לגבי הפרעות אכילה. הרעיון הוא שכל ההגבלה הזו, והוצאת דברים מהתפריט לגמרי היא זו שגורמת לנו ליפול פעם אחר פעם. אני יודעת שזה קצת overwhelming לחשוב שמותר לאכול ה-כ-ל. הבעיה אצלנו התחילה מכך שקיטלגנו מאכלים כ"מותרים" ו"אסורים" ולכן אנחנו תמיד מרגישות בעונש ואז כשבאה ההתקפה – אוכלים את כל מה ש"אסור". אני זוכרת איך הייתי רואה בנות אוכלות פיצה בטבעיות כזאת שממש קינאתי. לי היה פחד ממשי ממאכלים כאלו. אני עדיין עובדת על זה, אבל רק רוצה לומר לך שאם הטבעונות שלך לא מגיעה ממקום של אידיאולוגיה כדאי שתשקלי שוב אם היא נכונה לך. מותר הכל, רק באיזון. אבל שוב, על זה בדיוק אנחנו צריכןת לעבוד, על לדעת לאזן, כי בולמיות לרוב חושבות בקטע של "שחור או לבן". אני יכולה לכתוב פה עוד המון, אבל חייבת ללכת 🙂 לסיום – אני ממליצה לקרוא את הספר Overcoming Binge Eating של Christoper Fairbaum. החלק השני של הספר הוא תכנית עזרה עצמית לבולמיות. לאט לאט אפשר לנצח את המחלה.
תודה על תגובתך ותמיכתך.
אני מתמודדת עם הבולמיה שנים רבות ובעזרת הטבעונות הצלחתי לשלוט במחלה 3 חודשים וזאת הייתה תקופה מדהימה מבחינה בריאותית. הבעיה באמת היא שלצערי אינני טבעונית מבחינה אידיאולוגיה והתפריט היה כה נוקשה וחסר פשרות שהתקשתי לעמוד בו והנפילה חזרה הייתה איומה. עשיתי עוד נסיון כזה והחזקתי מעמד חודש ושוב צללתי למחלה. פניתי לחניתה והיא באמת הציעה שיטה שבה אפשר לאכול הכל ולספור קלוריות . אתמול בערב ישבתי על האינטרנט וחיפשתי אתרים עם מחשבון קלורי אבל זה קצת מפחיד אותי . פעם עשיתי דיאטות מאוזנות אבל אני כבר לא מורגלת בכך והמחשבה שמותר לי בשר אורז ולחם היא כמעט לא מציאותית בעיניי . תודה על תגובתך ושיהיה המון בהצלחה , אני אקרא את הספר ואחכה לתגובה של חניתה. לילה טוב וחג שמח
גם אני ניסתי צמחונות, טבעונות, ללא סוכר, ללא גלוטן, בלי שומן, בלי פחמימות ומה לא! שיגעתי את הגוף ואת הנשמה שלי. כל פעם מחפשת את פיתרון הקסם שיביא אותי אל הגוף המושלם שרק מחכה להפציע מתחת לקילוגרמים העודפים (ולא שיש הרבה, ורק היום אני מבינה את זה…) בכל אופן, מתישהו את נשברת! תחשבי ככה – האם את מוכנה כל החיים שלך לא לאכול יותר לחם/ בשר/ עוף/ גבינות וכו׳ – you name it?
אני אישית לא. נכון, היו תקופות שהייתי בשליטה וירדתי יפה וגם הרגשתי בריאה וחיונית. היה מדהים. אבל עובדה – עדיין סבלתי מבולמיה. ולמה? כי אנחנו בני אנוש, לא מכונות. יש לנו רגשות, רצונות, מאווים. וכבני אנוש, כשאוסרים עלינו משהו, אנחנו רוצים אותו יותר. מים גנובים ימתקו, את יודעת…
וזה לדעתי מה שהוביל להתקפות הבולימיה. רק היה מגיע רגע שבירה קטן וזהו – נפרצו כל הסכרים והייתי אוכלת מכל ה״אסור״ – עוגיות, עוגות, שוקולד, גלידה. כי הרי ממחר זה שוב אסור, נכון? אז עכשיו נאכל כמה שיותר כדי לספק את היצר לכל החיים… אז זהו. שדיי נמאס לי מזה. פאק איט! החיים קצרים, והכל כאן בשביל שנהנה ממנו. אז כן, אם יום אחד אני אוכל חתיכת פיצה לארות ערב ( אפשר עם סלט בצד, ככה בשביל המצפון ;)), העולם לא יתמוטט ואני לא אקום למחרת שמנה יותר מאתמול.
לדעתי הכי חשוב שתתחילי להכיר את עצמך שוב – מה את באמת אוהבת לאכול? ואיך את יכולה לשלב את זה ביום יום. ספירת קלוריות זה אחלה רעיון בתור התחלה, כדי שתוכלי להיות בשליטה.
המון בהצלחה!! חיבוק ענק ממני 🙂
תודה על התמיכה
אני באמת אנסה את ספירת הקלוריות בתור התחלה ולא אחזור לטבעונות
הבעיה שאני אוהבת לאכול הכל ואני צריכה למצא דרך להכניס לתפריט מה שאני אוהבת מבלי להגזים וזה אתגר אמיתי
המון המון תודה וחג שמח
שלום לכולכןם, רציתי לשתף את הסיפור האישי שלי. אכן הקאתי מספר פעמים בתקופת ההפרעות האכילה הקיצוניות שלי אך ההפרעות בעיקר התבטאו באנורקסיה, זאת אומרת, שבמהלך 8 חודשים (פחות או יותר) עברו ימים שבועות וחודשים בהם כמעט לא אכלתי. המחלה הזאת מכילה אותך. בעיקר כשאתה בן אדם לא יציב ומרגיש צורך לשלוט בהכל, הבעיה הכי גדולה היא שההפרעות האלה מתגנבות מאחורי גבך ושולטות בך כמו בובה על חוט בזמן שאתה בטוח שאתה הוא זה שמושך את החוטים. אני מאמינה בכל ליבי, שברגע שזה בתוכך, זה לעולם לא יעזוב. בין אם זה מתבטא בהקאות, לא לאכול או אפילו מחשבות מדכאות כשאתה כן אוכל. גם אם רק מידי פעם מחשבות כאלה מופיעות בשביל להזכיר לך מי אתה ומאיפה באת (כביכול) זה עדיין בתוכך. אני לא רוצה להוריד מוטיבציה לאף אדם, זאת ממש לא המטרה שלי, כפי שאני רואה את זה יש שני תדרים בהם ניתן לשדר כשאתה סובל מהמחלה הזו והם 1. תדר המציאות, 2. תדר הבולמיהאנורקסיה. אתה יכול לבדך להחליט למה להאמין, המודעות היא כולה שלך, ועם כמה שזאת לא המטרה הכי גבוהה לשאוף אליה, יש הבדל ענק בין להיות אדם חולה בראש וחולה בהתנהלות לבין להיות בן אדם חולה בראש אך בריא פיזית. עם כל זה, אני אומרת בגאווה- אני סובלת מהפרעות אכילה, אני מאמינה שאין לי שום אפשרות להתעלם ולהעלים לחלוטין את הקול הקטן הזה בתוך הראש שלי, אך אני בוחרת לא להקשיב לו וללכת על תדר המציאות.
אם הצלחת להתחקות אחר התדר… לזהות אותו כקול ולהבין שאת יכולה לבחור אם להקשיב לו או לא להקשיב לו – ניצחת.
להגיע למקום שבו אתה יכול לשמוע את המחשבות שלך בלי שהם יפעילו אותך – זה כמו במייטריקס שהוא רואה את הכדורים באים אבל הם לא פוגעים בו. הם נעצרים ונופלים…
להיות יכולים לעשות זאת גם למילים של אנשים, למחשבות שאנחנו חושבים שחושבים עלינו ולמחשבות שאנחנו חושבים על עצמינו… ובעצם – לנגן בקול חדש..
הייתי בולמית במשך בערך חמש שנים. מזדהה עם כל מה שאתם כותבים.. זה לא פשוט אבל אפשר לצאת מזה .. לצאת מזה לגמרי! כלומר אפשר לשנות את המוח לא לחשוב כמו בולמי. לפחות אני הצלחתי אז זה כנראה אפשרי.. אצלי לפחות הבולימיה היתה קשורה להפרעת קשב לא מאובחנת.. השליטה באוכל סיפקה לי את השליטה שחסרה לי בחיים. אחרי האיבחון והטיפול מאד עלה לי הבטחון העצמי ופשוט הכל נעשה יותר קל. בהצלחה
תודה שאת משתפת, כל סיפור כזה של מישהי שהצליחה לצאת מזה נותנת השראה לכולם. את מוזמנת לשתף פה בכל מה שעזר לך לצאת מזה, זו בדיוק האינפורמציה שאנחנו מחפשים כאן..
אשמח מאד אם תכנסי מידי פעם ותעני לבנות על משהו שאת מזדהה איתו, וכל הכבוד יקירתי, כל הכבוד.
מי יתן ובקרוב נפגש כולנו על הגדה השניה.
לאחרונה התחלתי להקיא באופן יום-יומי. מדובר בחודשיים בהם אני פשוט לא מפסיקה להקיא. עד לרגע זה התכחשתי לעובדה, אבל הגיע הזמן להודות על האמת- אני סובלת מבולמיה. דימוי הגוף שלי תמיד היה ברצפה, בשנה האחרונה גיליתי את ההקאה. אני עייפה מאוד ומתחמקת ממפגשים חברתיים.. היום עשיתי ספורט והגוף שלי פשוט מפורק. לפני שבוע הפנים שלי התמלאו בשטפי דם ואמא שלי נלחצה מאוד, קראתי באינטרנט שזה בעקבות המחלה. כמובן ששיקרתי ואמרתי לה שאלו הם פצעי לחץ.. אבל השקר הזה שמהדהד.. וההתעסקות הבלתי נגמרת הזו באוכל.. והמצבים הפיזי והנפשי שנקלעתי אליהם… קשה לי מאוד ואני מבקשת עזרה.
עצוב, הגוף מתחנן שנשמור עליו ואנחנו…
כן, הבולמיה פוגעת בכל. ביחסים שלנו הקרובים, בגוף, בנדיבות הבסיסית שלנו, בחברותיות שלנו.
רצינו להיות שייכים לעולם ומצאנו את עצמינו מנותקים יותר מאי פעם…
אני קוראת ויודעת שהגיע הזמן לבנות את המקום שלנו, להקים את המרכז להחלמה, את המרכז שיתן מענה לכל הבנות והבנים שנפלו במלכודת הזאת, מקום שיתן תשובה להורים חסרי האונים. אני זוכרת כמה קשה לעצור את הדחף המטורף הזה לאכול ולהקיא, אני זוכרת כמה זה חזק, אני יכולה להגיד לך עד מחר שאפשר להפסיק… אבל האמת שזה יכול להיות ממש קשה…
מחר יש לי פגישה עם בן אדם שרוצה לעזור לי לעשות משהו בענין, משהו מעבר ללשמוע אתכם ולכאוב איתכם. תחזיקי אצבעות. ובינתיים יקירתי תקראי מה כתבו פה אחרים, אולי משהו מכל זה יתן לך השראה…
היי
אני סובלת מבולימיה ומנסה להפסיק בכל מיני שיטות , הייתי אצל מטפלת טבעונית שנתנה לי תפריט והפסקתי להקיא 3 חודשים וחזרתי לסורי. אני מנסה כל הזמן לחזור לתפריט ולשחזר את ההרגשה המעולה שהייתה לי אך לאחר כה ימים שוב חוזרות ההקאות . ניסיתי לחזור לטיפול טבעוני אך זה כבר לא עוזר. אני ממש סובלת . עולה במשקל, עייפה כרונית ולא יכולה להפסיק
עצה , מישהו?
מצד אחד אני שמחה ומקנאה במי שיכול להיות טבעוני או צמחוני כי יש לי איזו בעיה מוסרית עם אכילת בשר והכל, מצד שני אני יודעת שבגלגול הזה לא אוכל לעשות שום דיאטה ושום דבר שמכניס אותי למערכת נוקשה בנושא אוכל (או כל נושא אחר אם אני חושבת על זה).
ברגע שאני "אוסרת על עצמי" משהו – מיד אני נכנסת ללחץ ולנוהל חירום… הדרך עבורי היא אחרת. אני צריכה שהכל יהיה מותר לי ורק לעבוד על המינון.
אני אוכלת הכל. שוקולד, גלידה, סנדביצים, בשר, פסטה, מה שתגידי. אבל לא בכמויות גדולות אלא בכמויות סבירות לבן אדם. בהתחלה הייתי מסתכלת על אחרים כדי לדעת מהי הכמות הסבירה הזאת, (פה את צריכה להיות חכמה כי אם כל המשפחה שלך שמנים אז כנראה שהכמויות לא נכונות)
אחר כך מה שעזר לי זה לספור קלוריות, למשך תקופה, כמובן כל גוף ומספר הקלוריות הנכון לו. אבל בסופו של דבר מה שעוזר זה לרדת מהנושא כולו ולעבור לשאלה מה עוד אני רוצה מהחיים שלי.
אנחנו עוד לא שם. ואת זה לא אני. יתכן שלך כן מתאים שיש לך חוקים שאת שומרת עליהם. ובתנאי שאם את לא מצליחה לעמוד בזה את לא נכנסת לסחרור של שנאה עצמית וזלזול בעצמך. אז כדי לבדוק ולהבין אותך אשמח שבשלב הזה תגידי לי אם את טבעונית צמחונית מטעמים מוסריים או מטעמי דיאטה?
לחניתה שלום
ראשית תודה על התייחסותך . הייתה לי תקלה קודם במחשב ולא יכולתי להשלים את ההודעה.
אני מתמודדת על הבולימיה המון זמן . כמו לכולנו גם לי יש תקופות טובות ותקופות שפל אפלות.
לפני שנה החלטתי להתייעץ עם נטורופטית והיא נתנה לי תפריט טבעוני , לצערי אינני טבעונית או צמחונית על רקע הומאני אבל התפריט שהי נתנה לי שהיה מאוד ספרטני ומוקפד עזר לי להשאר נקייה לחלוטין מהקאות 3 חודשים שלמים . הרגשתי שאני חוזרת לחיים שלי בכל מובן. ניראתי טוב במשקל נמוך , השיער שלי ניראה יפה, הזכרון שלי ותפקודים אחרים השתפרו וכנראה שהמסגרת הנוקשה היטיבה עימי , אבל לצערי לאחר 3 חודשים עקב השתתפות באירוע משפחתי צללתי חזרה למחלה האיומה הזו ללא יכולת לשלוט בה . אציין שאיש סביבי אינו מודע למחלה . מעולם לא פניתי לטיפול או ייעוץ כלשהו. אני עובדת ומתפקדת . כעת אני עושה נסיונות לחזור לתפריט ההוא אך ללא הועיל . אני עייפה , כאובה ומיואשת . אשמח להתייעץ איתך ויישר כוח על הפורום החשוב הזה . לנשים כמוני השמורות כזה סוד נורא בבטן אין מקום אחר. חג שמח
מתוקה, תודה. הסיפור שלך מאשש את הרעיון שאת קצת דומה לי בעניין הזה של קיצוניות לכאן או לכאן. אני מאמינה בגאונות שלנו להסתגל לכל מיני מצבים, אבל הטלטלה בין מצב למצב משגעת אותנו ואת הגוף שלנו.
הסוד תמיד הוא במינון. זה לומדים בחיים. כל דבר טוב במידה. כל דבר במינון גבוה מדי הוא לא טוב. המטרה שלי היא לאכול הכל, אבל במידה.
מהי המידה? או, זה כבר באמת ספציפי לכל אחד. אנחנו לא אמורים להראות כולנו אותו דבר. לכל גוף יש את המשקל המתאים לו כמו כל דבר אחר בגוף המופלא הזה… לולא התערבנו עם רעיונות של איך הוא צריך להראות, הוא פשוט היה נראה איך שבא לו.
לו היינו מתייחסים לגוף כאל כלי מופלא שמשרת אותנו לחוות דברים בחיים שלנו. ולא כאיזה מבחן שצריך לעבור…
תחשבי על זה, האם יש מצב שתוכלי ליצור לעצמך מסגרת במובן אחר קצת. למשל מסגרת של קלוריות ליום, נחשב ביחד מה המספר שמתאים לך, ותנהלי את זה כמו חשבון בנק, תפתיעי, תגווני, תספרי, את יכולה להכניס שם מאכלי בריאות אם בא לך וגם מאכלי נשמה אם בא לך, ותעשי איזון נחמד כדי לא לפרנס רגשות אשם חדשים להלקות בהם את עצמך… תתאמני במינון. ממילא זה מה שאנחנו עושות… מאזנות את העודף דרך ההקאה. אז נלמד לעשות את זה ביחד עם הגוף, לחסר את העודף – מראש. מה את אומרת?
לחניתה לילה טוב
כל חיי מאז שאני זוכרת את עצמי אני בדיאטה. מפרידה פחמימות מחלבונים, סופרת ,שוקלת ומודדת. לבולימיה הגעתי ממש במקרה, טעות אנוש. משהי שאני לא מכירה דיברה על זה עם חברה וחשבתי לעצמי מחשבה ארורה על קיצור תהליכים: לאכול הכל ולהיות רזה. המטרה שלי כל חיי להיות במשקל נמוך וגם היום כשאני כבר לא ממש צעירה. הנטורופטית שלי נתנה לי תפריט ספרטני שבו אני מרסנת את הדחפים שלי וגם מענישה את עצמי על הדחפים שלי ויש לי הרבה מהם. אני אוהבת לאכול ולבשל ולהאכיל אחרים. בחודשים שבהם הייתי טבעונית לא התקרבתי כמעט למטבח, שלטתי בדחפיי, שמחתי שניראתי טוב אבל כנראה שיש גבול לכמה ריסון עצמי ניתן לכפות על יישות אחת מעונה. את מחזירה אותי למקום הראשוני שבו אני עושה דיאטה מאוזנת, סופרת וגם מתפשרת על משקלי. כבר שנים לא עשיתי דיאטה מאוזנת , אבל אני מוכנה לנסות אם תהיי מוכנה לעזור לי
ובכן יקירתי, שמחתי לשמוע שאת חוזרת למקום הראשוני. מרגישה את הכוח שזה נותן לך. אז בואי לא נחזור על אותן טעויות. מהיום לא נקרא לזה דיאטה כי אם התחלת החיים. זה לא משהו זמני, זה מציאת המינון הנכון לך ולגוף ולנשמה שלך, משהו שתוכלי לחיות איתו. מהיום מותר לך הכל. אין יותר עונשים ואין יותר הלקאות עצמיות. את אנושית. את מי שאת. בואי הבייתה עשי שלום עם עצמך.
נעבוד תמיד בשני רבדים – הפרקטי והרגשי. במישור הפרקטי אמרי לי מה את חושבת המשקל השפוי בשבילך. לא כזה שיכניס אותך למגאזין אופנה אלא כזה שאפשר לך להרגיש נוח.
ובמישור הרגשי אמרי לי מה תרצי לעשות עם כל הזמן שיתפנה לך כשתניחי מאחוריך את הפרעת האכילה..
לחניתה לילה טוב
שינוי בשפה זו הגדרה אופטימית ומעודדת
הגובה שלי 1.52 ואני מניחה ש50 פחות או יותר זה משקל מתאים.
מזמן לא היה לי זמן פנוי. פעם היו לי שאיפות ותחביבים. קראתי המון, עכשיו אני לא מסוגלת, אין לי כוחות. במשך היום אני עובדת המון, את אחר הצהריים אני מקדישה למשפחה ולילדיי הקטנים. פעם רציתי לעשות קורס תפירה אולי לאחר שאפרד מהבולימיה יהיה לי זמן פנוי ואנרגיות לכך.
אשמח לקבל רעיונות חדשים ותפריט לדוגמה (לא משהו מחייב) ובעיקר תמיכה. המון תודה.
לחניתה שלום
כתבתי את הנתונים שלי ואני מרגישה שאני ממש רוצה שינוי
אני מבקשת עזרה.
חשבתי שאולי בזמן שיתפנה לי אוכל גם ללמוד תפירה זה די מעניין אותי אבל לא היה לי פנאי לזה והרגשתתי אני לא יכולה להתרכז מספיק ולכן תמיד להחלים קודם לכן.
כשאני חושבת על זה יש לי עוד שאיפות שעולות מהארכיון מהתקופה שהייתי בשליטה בחיים שלי
תחזרי אליי בבקשה , אולי בעבורי זה המומנטום הנכון לשינוי ואוכל להחלים. בנתיים מישהי מקסימה בשם ציפור תמכה בי .
מתוקה אל תדאגי, גם אם אני לא מיד עונה אז תוך יום יומיים. לא אשאיר אותך לבד…
אהבתי את הרעיון של התפירה! מאד. זו מלאכה יצירתית וגם פרקטית ודורשת תשומת לב מירבית שבסופה סיפוק אדיר!
טוב, אז את יכולה להתחיל להתעניין איך לקדם את זה, איפה ומתי את יכולה להתחיל.
עכשיו נחזור לבולמיה ובעזרת מתימטיקה ננסה לארגן את הענינים. כל קילו שאת רוצה לשמר זקוק ל35.8 קלוריות כדי להתקיים. 35.8X50 = 1790. זה מספר הקלוריות שיש לך בבנק ליום. 1790. עכשיו את מארגנת לעצמך מחברת, מוצאת לך באינטרנט מחשבון קלוריות, ורושמת במהלך היום מה אכלת וכמה קלוריות זה. את יכולה לראות בכל שלב כמה נשאר לך. בין אם תעשי לך שלוש ארוחות או תאכלי קצת כל שעתיים-שלוש, הכל בסדר, מה שבא לך טוב. המלצתי לכלול בשעה מסויימת משהו מתוק שנחשב בעבר ל"אסור", כדי להתרגל לרעיון שהכל מותר והטריק הוא בכמות. פרוסת עוגה זה 250 קלוריות, גלידה קצת פחות, מנהלים את זה כמו חשבון בנק. כמובן תדאגי לתפריט שמאזן בין בריאות לבין תענוגות ואני ממש סומכת עליך בענין הזה.
כל זה זמני כמובן, לא תצטרכי כל החיים לספור ולרשום. אבל זה משאיר אותך כל הזמן בתמונה, בהכרה, מחזיר את השליטה והעבודה הבייתה. אליך.
כשלומדים את הכמויות הגוף מתחיל לסמוך עליך שוב והוא מפסיק להאחז ומשחרר חזרה אל הטבע את מה שהוא לא צריך. יום אחד מאזן את קודמו, יש ימים שקשה לי להגיע לסכום הזה ויש ימים שאני שם מהר מאד. את תגלי את המזונות שעושים לך טוב ואת אלה שלא, תהיי בהקשבה לגוף, הוא יודע.
המטרה כמה שיותר מהר לחזור למצב טבעי שבו אוכלת כמה פעמים ביום וביתר הזמן את מתעסקת בדברים אחרים. את חיה. נותנת את מלוא תשומת הלב שלך למה שאת עושה. בין אם זה משחק עם ילד או תפירה, או דברים נחמדים חדשים שהחיים יזמנו לך.
לחניתה שלום
תודה שחזרת אליי, המון תודה על המידע והתמיכה.
אני מתכננת להתחיל ביום א' את השיטה החדשה. יש לי המון רצון ומוטיבציה למרות שזה קצת חדשני עבורי שהכל מותר. אני מקווה להצליח, ככה קשה לי להמשיך . כבר חיפשתי באינטרנט מחשבוני קלוריות והורדתי אפליקציה כזו לסמרטפון. ביום ראשון אברר בקשר לקרס תפירה, יש באיזור המגורים שלי מישהי שמלמדת תפירה בקבוצות קטנות. אולי זה באמת ימלא את החלל וימלא אותי סיפוק.
נהיה בקשר ושוב תודה רבה.
קחי בחשבון שבשבועיים הראשונים הגוף יכול להתנפח כי הוא לא רגיל. אל תתכנני לך ארועים חברתיים מלחיצים בזמן הזה, ואפילו אני מרשה לך לשקר שאת חולה. שבועיים מחלה… אני לקחתי חופש מהעבודה ובסוף הסתדר אחרי שבוע. בזמן שהרגשתי מלאות שכבתי במיטה, זה יורד תוך שעה או פחות. באופן טבעי, לתת לגוף להתרגל מחדש להאמין לך.
לתינוקות לוקח שלושה חודשים עד שהמעי מסתדר… לנו כשבועיים. זכרי שזו את שבוחרת לעשות את זה. את לא עושה את זה בשביל להרשים אף אחד אחר, רק בשביל לקבל את החיים שלך בחזרה. ואם תהיה לך נפילה, תקומי, תרחצי פנים, ותמשיכי מאיפה שהפסקת. אל תנצלי את זה להרוס הכל ולהתחיל לשנוא את עצמך מחדש…
תודה, אני לוקחת את זה בחשבון ולא אכפת לי מה יגידו .סידרתי לי כל מיני נסיעות עבודה מחוץ לעיר בימים הקרובים כך שאוכל גם קצת לטייל. בנוגע לתחושת המלאות זה כבר פחות נעים אני אשתדל לזכור שזה טבעי ושזה יעבור בקרוב. אני מגייסת את כל כוחותי וחשבתי על כל מיני פינוקים כמו לעשות לעצמי טיפול פנים ועוד דומים לאלה בכל יום בו אני מחזיקה מעמד. קניתי מונופול לשחק עם הילדים (משחק ארוך ולא מאפשר התחמקות למקרר ) ואולי לסדר ארונות (חורף קיץ ) ועוד . רק שאמצא כוחות , אני זוכרת את התקופה שבה לא הקאתי והרגשתי כל יכולה, בריאה, שנונה ואהבתי את עצמי. אני מתגעגעת לעצמי ואני חושבת שגם אחרים מתגעגעים אלי . זו בהחלט בחירה שלי להכנס לתהליך הזה ואני מקווה לטוב . שבת שלום ותודה.
אני בת 14, והמשקל שלי ממש גבוה. אני מנסה הרבה דיאטות ואני לא מצליחה. היתה תקופה שהצלחתי ממש להרזות ואז שוב עליתי הכל ואפילו יותר. היום ניסיתי לדחוף אצבע בשביל להקיא ואיך שהרגשתי שזה בא ישר הפסקתי מהפחד של מה שיקרה אחרכך. אני מאוכזבת מעצמי ואני לא יורדעת איך אני יכולה עוד להוריד במשקל בלי לפגוע בעצמי.
את צריכה להודות לאלוהים שלא עשית את זה. תכלס, זה לא באמת מרזה… רק שליש ממה שאכלת בערך אכן יוצא – השאר נשאר בגוף. אבל עזבי שטויות… קודם כל – תביני שהגוף משתנה בגיל ההתבגרות וזה טבעי ונורמלי ויפה (כן, יפה… קשה לך חראות את זה עכשיו, אבל זה נשי ויפה).
בכל אופן, לא חסרות שיטות לרזות באופן בריא ומבוקר. צריך סבלנות. זה לא זבנג וגמרנו. לעומת זאת, אם תתחילי עכשיו עם הסרט הזה של לזלול ולהקיא, את נכנסת לרכבת שדים שאולי….אולי… אם יתמזל מזלך תצאי ממנה עוד כמה שנים. תסתכלי לאחור ותגידי – איך בזבזתי את החיים היקרים שלי על שטות כזו? איך פגעתי במתנה הכי יפה שקיבלתי בעולם הזה?
בובה, החיים יפים! יש כל כך הרבה לראות, לעשות, לגלות!! לכי, תחיי אותם! אל תיכנסי למחול השדים המטורף. אין בו שום דבר טוב. תאמיני לי.מנסיון 😉
ילדה יקרה הכל נכון
עכשיו את יכולה עוד משהו לעשות שעזר לי – יש בחור ששמו דרור אומר http://mohadeb.com/
שהוא רופא סיני ונתן לי תזונה שעזרה לי להבריא ממשהו אחר ועל הדרך גם הרגשתי שזה נכון לי לגוף. אני מסכימה עם ציפור שזה גיל מעבר ואם תהיי סבלנית זה מסתדר מעצמו, אבל אם אין לך סבלנות, ואני מאמינה שזה המצב כי כולם כל הזמן כביכול על הבמה לשיפוט הקהל, אז אולי תנסי אותו והוא יתן לך כיוון מחשבה חדש.
בכל מקרה אל תשכחי לחפש בעצמך דברים נוספים מעבר לאיך את נראית, וכך תוכלי ללמוד להכיר אותך גם מבפנים שזה הכי חשוב ותמיד תמיד יפה כל כך.
בהצלחה, זרקי דיווח ודש לדרור!
חושב שמלא זה יפה להיות רזה רזה זה ממש לא יפה אני בולמי כבר 3 חודשים ותאמיני לי לא כיף תנסי לצאת מזה תקחי תזונאית תעבדי על תפריט ספורט ואת פשוט תהני אל תעברי את הזמן הילדות האחרונה שלך בסבל את עוד צעירונת אנחנו איתך בתמיכה מלאה עד השעות הקטנות של הלילה !!!! בהצלחה ילדה סומך עליך 🙂
רציתי לשתף פה מכתב שכתבתי לחברה..
אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל..
אני רוצה להיות כנה איתך עד הסוף ולספר לך הכל..
אני לא זוכרת מתי בדיוק התחלתי עם זה.. אני מנחשת שלפני שנה, אולי קצת יותר..
בהתחלה הייתה לי מטרה אחת: להרזות.
היום אני כבר לא בטוחה שזאת הסיבה שהמשכתי עם זה.
כל כך הרבה פעמים רציתי שכולם ידעו, שכולם יעזרו לי, ירחמו עלי. אבל לא רציתי להיות מוכתמת בתור ״הילדה עם ההפרעות אכילה״, לא רציתי שישפטו אותי על טעות תמימה שנבעה מטיפשות, לא רציתי שיתייחסו אלי בתור מישהי אחרת.
רציתי שפשוט יתייחסו.
ניסיתי להפסיק כל כך הרבה פעמים, אבל זה תמיד חזר אלי. הרגשתי כאילו לא משנה באיזה כיוון אני אבחר, בסוף הדרך
זה יחכה שם, ויקרא לי לחזור להשאב לתוך זה.
בתוך תוכי, קראתי לעזרה. ממש כאילו אני כלואה בתוך גוף של מישהי אחרת ואני מנסה להשאיר עקבות שימצאו אותי וישחררו אותי משם.
בזמן שניסיתי להסתיר את זה, רציתי שיגלו את זה.
הרבה פעמים חשבתי שאני סתם נזק, שאני סתם עושה רע להורים שלי, למה הם היו צריכים להוליד אותי? כדי שאני אפגע בהם? אבגוד בהם? יהרוס את האמון בינינו?
כל כך הרבה פעמים הרגשתי שפירקתי את המשפחה שלי, שהכל באשמתי, שאני לא רצויה פה.
כל כך הרבה פעמים הבטחתי להם ובמיוחד לעצמי שזהו, שדי, שזה נגמר ואני יפסיק.
ושוב נכנעתי ללחץ הפנימי שביני לבין עצמי.
הייתי אבודה, וברגע אחד של לחץ ובלי לחשוב פעמיים, התקשרתי אלייך. חשבתי שזהו, שזה יפתור את הכל. שאני יצא מזה.
מיד לאחר שניתקתי את הטלפון, הרגשתי מטומטמת. התחלתי לחשוב מה להגיד לך, להמציא לך משהו אחר שיוציא אותי מהבלגן הזה ואני אוכל להמשיך ולשמור את הסוד הזה בתוכי.
יום למחרת, אני חושבת? כבר ידעת את הכל. ידעת את הדבר היחיד שנשבעתי שלאף אחד אני לא אספר מרצוני.
והרגשתי מוזר, אבל טוב.
הרגשתי שסוף סוף הוצאתי את הסוד הכבד הזה שנשאתי עימי במשך שנה. שמשהו בי השתחרר.
והצלחתי יפה, בעיקר כי פחדתי לאכזב
אותך. תמיד חשבתי על הפעם הבאה שתשאלי אותי ״מתי זה קרה לאחרונה?״ ועזבתי את הרצונות העכשוויים שהיו לי כדי להתרכז במטרה. והמטרה הייתה להפסיק, להשתחרר מזה ב100%.
אבל ברגע אחד, שהפסקתי לחשוב על המטרה, מצאתי את עצמי שוב על הברכיים עושה את הדבר שלא רציתי לעשות יותר מכל.
והתאכזבתי מעצמי. כל כך התאכזבתי. אבל הכי פחדתי שאת תתאכזבי.
בימים הבאים מאז רק התחמקתי מכל שאלה שתהיה קשורה בנושא. ובמקום להודות שחזרתי לזה ולחפש את העזרה מחדש, המשכתי.
ורציתי להפסיק, וניסיתי לשכנע את
עצמי שאני לא אאבד את השליטה. אבל עכשיו כבר מאוחר מדי ואיבדתי מחדש.
ועכשיו אני כבר מפחדת להתחיל מהתחלה. עכשיו אני כבר לא בטוחה שזה מה שאני רוצה.
והמצב רק הדרדר, התחלתי להקיא דם, ופצעתי את הגרון שלי יותר מתמיד.
אני מרגישה חולה וחלשה.
אני מרגישה חסרת שליטה ופחדנית.
ואני לא יודעת מה הסיבה שרציתי לכתוב את המכתב הזה. אני כבר לא יודעת אם אני יותר רוצה מצריכה עזרה ?
כן, הכל מובן לי ומוכר לי. אלה שסיפרתי להם היו אלה שאחר כך ברחתי מפניהם ושיקרתי להם. כי אנשים לא יכולים להבין שזה כמו התמכרות. וקשה להגמל כשהסם כל הזמן מול העיניים שלך.
אנחנו חוששות לאכזב, אבל האמת היא שאנחנו מזמן לא בשליטה ורק מסתירות את זה. מהבושה, מהפחד. ואז קשה לבקש עזרה, אחרי ששיקרנו…
ביום שלישי אני נוסעת לירושלים לועדה של הכנסת לעניני הפרעות אכילה. אני מקווה שתהיה לי ההזדמנות לדבר על מרכז הגמילה מבולמיה שאני מבקשת להקים בעזרתם, על מסע ההסברה שאומר בנות אתן לא אשמות וזהירות – בולימיה זה ממכר. אני רוצה לפתוח קו חם לבולימיות ולהוריהן, כי כולם חסרי אונים לחלוטין בתוך התופעה הזאת, והמספרים רק הולכים וגדלים.
בינתיים, במקום לחשוש מלאכזב, נסי לחשוב על כמה את צעירה וכמה כל החיים לפניך, ומה באמת היית רוצה לעשות בהם חוץ מלאכול. כי הבולימיה תעבור, והחיים ישארו, חשבי קדימה, ותני לעצמך צאנס להראות לך מי את שם בפנים.
אני בת 15 ומקיאה כבר שנה.
כל כך הרבה פעמים ניסיתי להפסיק, אמרתי לעצמי שדי, אבל בסופו של דבר תמיד חזרתי לזה..
אף אחד לא יודע חוץ מהמשפחה וחברה אחת טובה.
לפני פחות מחודש אזרתי אומץ ואמרתי להורים שלי שאני רוצה ללכת לטיפול. הם אמרו שיקחו אותי אבל עדיין לא עשו עם זה כלום.
אני מרגישה שהם לא רוצים לעזור לי לצאת מזה למרות שהם תמיד אומרים לי להפסיק.
בימים האחרונים התחלתי להקיא גם דם, והגרון שלי ממש שורף וכואב..
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ואני צריכה עזרה..
יקירתי
אני לא מקנאה בך ולא בהורים שלך. נכון להיום לא פשוט למצוא דרך לטפל בזה. אולי תעשו יחד שני דברים – האחד גשו לרופא המשפחה. זה בנושא הדם ויתכן שיוכל להפנות אתכם הלאה. דבר שני עלעלו יחד באינטרנט ותראו מה התשובות שאתם מקבלים, אולי אחד משלל שיטות הטיפול הללו יקסמו לך או יראו להוריך כנקודת התחלה טובה.
בנוסף את יכולה לספר לי באיזו תדירות את מקיאה? ולאמר לי אם תרצי להגיע אלי לפגישה, עם אחד ההורים.
ילדה בכיתה אנורקסית בטוח ! עלתה עליי שאני בולמי היא כל הזמן זורקת לי הערות לגביי בולמיה לדוגמא יש עוגה בכיתה אז היא אומרת למה אתה לא אוכל אתה מפחד להשמין אני ממש ממש לא יכול לספר לה לכל אחד בעולם הזה יש ידיד ידידה טובה שהם עלולים לספר ואז כולם יכולים לדעת ויחשבו עלי כמסכן מה עושים ?
יקירי
תאטום אוזניים למי שיש לו מה להגיד על זה שאתה טועם שני ביסים שלושה מעוגה שווה. כולל הקולות בתוכך.
כשעזבתי את הבולמיה והלכתי על תזונה מאוזנת הקפדתי שבכל יום יהיה משהו מתוק וטעים לנשמה.
בכמות סבירה, למשל פרוסת עוגה. כי זה צריך להיות משהו שיחזיק איתנו כל החיים, ואם זה יהיה משטר קיצוני לא נעמוד בו. מי רוצה לחיות במשטר. אז היא לא חייבת לדעת עליך שום דבר בשביל להגיד תאכל עוגה, ואתה יכול לענות לא רעב, אולי רק חתיכה קטנה, ולהמשיך את חייך כאחד האדם, שזה מה שאתה.
ואם זה יגרום לך להתחיל לחשוב על עוד אוכל אז תנסה שלא להקשיב. שלושת הביסים האלה אולי אפילו יתנו לך איזו שמחת חיים קטנה שאתה יכול לאכול מבלי להקיא, שאתה לא מקרה אבוד… 🙂
החיים שלי עד עכשיו חיו באיסור אסור עוגה אסור סוכר אסור טעים רק עם אני אוכל ומקיא עכשיו בגלל שאני כבר לא מקיא נותר האסור שזה חומה בפניי עצמו לכן צריך לפרוץ אותה לאט לאט כמו שאמרת אני אנסה את זה תודה רבה לך 😉
היי אני בולמית כבר שנה וחצי..,לפני חודש החלטתי זאני רוצה להחזיר לעצמי את החיים בחזרה ושהבולמיה תיצא ממני אחת ולתמיד..אני עכשיו נפגשת עם קאוצ׳ר שעוזר לי ונותן לי כלים איך להתמודד עם זה..אבל תמיד זה שם! המחשבות הפיתויים …תמיד אני שואלת את עצמי אם זה יוכל להיעלם לתמיד או שזה תמיד אהיה שם ופשוט להתעלם מזה,?
אשמח אם תציעו לי עוד עזרה חוץ מזו כי באמת אני מיואשת ופוחדת ליפול שוב ושוב
יקירתי
זה לא תמיד יהיה שם בצורה שזה שם היום. זה מאבד מהכוח שלו עליך. זה הופך להיות זכרון ישן. הכל משתנה כל הזמן, כולל אנחנו, אם אנחנו נותנים לזה לקרות. אם לא מתעקשים להשאר במקום, דברים חדשים נכנסים כל הזמן אל תוך חיינו.
בהתחלה ההרגל הישן עוד קורא לנו וקורץ לנו. צובע את עצמו בצבעים נוסטלגים, משכיח מאיתנו את ההשתלטות המוחלטת שלו על הזמן על תשומת הלב ועל הרגשתינו לגבי עצמינו. ולפעמים אנחנו מתפתים וחוטפים שוב כאפה, נזכרים גם ברע, ושוב צריך לאגור כוחות ולצאת מזה. כמו כשנפרדים מקשר. מידי פעם עוד נזכרים בדברים הטובים, מתגעגעים, אפילו נפגשים ושוב נפרדים, עד שיש קשר חדש, ואז זה כבר לא רלוונטי.
הרשי לעצמך להכניס לחייך חברים חדשים, להתעניין בדברים אחרים פרט לאוכל. הרי זאת לא פרידה, בכל יום יש לך לפחות שלושה מפגשים עם האוכל, שיכולים להיות ממצים וטעימים ומספקים עד המפגש הבא. זה לא שבאמת את מפסידה משהו, הכל יש במידה שתאפשר את כל השאר.
מלאי לך את הזמן בתעסוקה שתופסת אותך במלואך, אנשים ממליצים על ספורט כי אז את כל כולך בתוך זה, וזה גם בריא וכייף, אבל יש עוד דברים – נגינה, כתיבה, מנוחה, קריאה, עשי לך רשימה של דברים שאת אוהבת שאת יכולה לעשות במיידי. בכל פעם שאת מתחילה להשאב לחזיונות של אוכל תוכלי לעיין ברשימה ומי יודע, אולי משהו יתפוס אותך ויעזור לך לדלג על עוד בולמוס.
ושלא תהיה לך טעות, כל פעם אחת כזאת היא למידה של הדרך הנכונה. וככל שתמשיכי להשאיר את האוכל ולקחת אחריות, תהיי נחמדה לגופך, והוא ילמד לסמוך עליך ולחזור לאיזון. הגוף יודע מה לעשות, אם רק נותנים לו הזדמנות, הוא ירפא את עצמו.
אל תשכחי לתת לעצמך אוכל מאוזן, הכולל משהו מתוק לנשמה.
בהצלחה לך ועדכני אותי אם הקאוצ'ר עוזר לך כדי שנוכל גם להמליץ לאחרות. אני יודעת שבולימיה מתנהגת כמו התמכרות, ולכן זה קשה בלי "תקופת גמילה" שבה מרחיקים אותך מהאוכל באופן מוחלט.. זה קשה, אבל לא בלתי אפשרי.
זה נשמע ממש טוב מה שרשמת מקווה שאצליח להתקדם רק למקום חיובי מכאן..בנוגע לקאוצר להבדיל מדברים אחרים פה באמת הוא גורם לי להבין בעזרת כלים שהוא נותן לי שאני מחליטה על הבחירות שלי ובאמת לאט לאט אני מבינה שהבחירה שלי היא להפסיק אם זה והאסימון יורד לאט לאט..בהצלחה לכולן אם אחת הצליחה כולן יצליחו..מקווה (:
אני כבר יותר מ3 שנים חולה בהפרעת אכילה.ואני כולה בת 14..המחלה הזאת הורסת לי את החיים ,כבר אין לי כוח יותר..פעמיים כבר ניסתי להתאבד ..אני בחיים לא יבריא ,אין לי סיכוי .
3 שנים אני מצמצמת אכילה הייתי מאושפזת כמעט שנה,אחרי האשפוז הייתה לי תקופה שקטה של 3 חודשים ולפני חצי שנה הכל חזר.ובגדול.כאילו המחלה עשתה רוורס עזבה אותי וחזרה עם כל הכוח.יותר גרוע ממה שהיה..ועכשיו נוספה לי עוד צרה,בחצי שנה הזאת ירדתי כמעט את כל מה שהעלתי באשפוז (וגם גבהתי אז בכלל) ההורים שלי שמו לב והם מכריחים אותי פשוט מכריחים אותי לאכול 1100-1200 קלוריות ביום.מיותר לציין שמתי שהם אמרו לי את זה חשבתי שאני פשוט מתאבדת .וניסתי.ולא הצלחתי,וכשראיתי שהם באמת עומדים על זה התחלתי בנוסף לאנורקסיה להקיא. אומנם רק פעם ביום,אחרי ארוחת צהריים,אבל הקושי הנפשי רק גדל.אין לי כוחחח
אני יקרה מתוקה
ככל שהגילאים נמוכים יותר ככה המלחמה הופכת להיות של ההורים. כאילו ההורים רוצים להחזיק את הגוף שלך בחיים. את יכולה לנסות לחשוב למה? למה שיעבדו כל כך קשה בשביל מטרה כזאת?
מדבריך עולה שאת לא מאמינה שיכולים להיות לך חיים, האם את יכולה להסביר לי מדוע לא מגיע לך לחיות?
במשך 5 שנים אני מקיאה את נשמתי תמיד הרגשתי שמנה, לפני בערך שנתיים רזיתי משמעותית כי חייתי חיי רווקות ויצאתי כל ערב, ודאגתי להקיא עד הצהריים וכך חוזר חלילה ורזיתי 7 קילו. מאז הכרתי את הבן זוג שלי.. והוא לא יודע כלום אף פעם לא ידע. לפני כחצי שנה דיברתי גלוי כי הרגשתי פיזית שאני עומדת פאקינג למות אחרי 3 4 הקאות ביום. אמא שלי אמרהשהיא ידעה והרגישה.. אחרי שדיברתי וניפתחתי הבטחתי לעצמי שזהו זה נגמר.. ובאמת חודשיים לא הקאתי עשיתי מלא כושר ואכלתי כמה שיותר בריא. אמרתי לעצמי שהמטרה היא להיות בריאה אבל שוב שיקרתי לעצמי רזיתי לרזות.. וכשעליתי על המשקל אחרי חודשיים ראיתי שבקושי רזיתי, למרות שהרגשתי נהדר נפלתי שוב למחלה הארורה ובכל הכח, אני כל היום בדירה שלי,באותה תנוחה, אני לא עובדת, לא הולכת למכללה. ורק מול הטלויזיה, אוכלת ומקיאה, ובוכה . כואב לי כל הגוף.. אני לא זזה, מרגישה מיותרת, אני שונאת את האוכל ושונאת את עצמי שהבאתי את עצמי למצב הזה, אני מרגישה שבגלל המחלה, אין לאף אחד אחר חשיבות בחיי, כולל עצמי. אני מקיאה בכל מקום, הכל.הצילו..:(
טוב יש לי פלאשים מהחיים שלי, רק שהחודשיים היחידים שהצלחתי להפסיק לפני שחזרתי לזה היו החודשיים שאחרי האשפוז… כך שאני יכולה להבין את התסכול..
חמש שנים את אומרת, יש לנו פה כאלה של 11 ו16 שנים, את במקום טוב באמצע 🙁
ההסתכלות על עצמינו כעל שמנות היא ראיה תרבותית מעוותת. את חלק מזה ואין לך איך לשנות את זה כרגע, בטח לא לבד. הפתרון של בולימיה הוא הגיוני מאד אלמלא היה כה ממכר ולוקח לך למעשה את כל החיים כשהתכוונת לתת לו רק את הבוקר… או רק את השני קילו המיותרים וכך הלאה…
היציאה מבולימיה היא קשה כמו מהתמכרות, רק יותר כי האוכל כל הזמן שם, וגם יותר כי הסטיגמה היא של חזירות ולא של בנות במצוקה. אבל זה אפשרי.
אני מציעה שתכתבי לי בפרטי יש לי כמה שאלות אליך קצת אישיות. atounh@bezeqint.net
חברה טובה שלי גובה 175 משקל 53.3 היא בתת משקל מובהק
עכשיו היא רוצה לרדת עוד במשקל היא לא סובלת מאנורקסיה ובולמיה אבל אני חוששת שהיא מתקרבת לשם שמעתי על האתר הזה אני ממש ממש צריכה לעזור לה
אני מעריכה אותך על האיכפתיות לחברה שלך. מקווה שנצליח לעזור לה, האם את יודעת באיזו דרך היא מורידה במשקל? האם אינה אוכלת? האם היא אוכלת ומקיאה? משהו אחר?
היא פשוט לא אוכלת בקושי בקושי אוכלת היא רואה את עצמה כשמנה ושונאת את הגוף שלה ואוכלת ממש ממש מעט היא בדיכאון אני לא יודעת מה לעשות את חושבת שאולי צריך לערב את ההורים שלה?
או שהם לדעתך מעלימים עין…?
את מדברת איתה על זה? או שגם את נמנעת..?
השאלה היא אם ההורים שלה ביחסים טובים איתה והם יכולים לגלות אמפטיה והבנה תוך כדי נסיון לעזור לה, או שהם רק יחריפו את המצב, ידברו אליה לא יפה ויטילו סנקציות. נסי לדבר איתה קודם אם היא מסכימה לקרוא יחד באינטרנט על תופעות של הפרעת אכילה כי זה מאד נפוץ היום והיא ממש לא היחידה…
אם תגיעו לפתיחות ורצון טוב הדדי אשמח לשמוע ממנה ישירות. שאלה אחרונה שיש לי האם יש לה תחביב כלשהו, האם את והיא עושות משהו שלא קשור לצורה חיצונית או אוכל, זה יעזור כמובן להסיח את הדעת לכיוונים חדשים תגידי לי אם יש לכן כאלה. ושוב תודה שאיכפת לך ממנה כל כך!
היא ביחסים טובים עם ההורים שלה ובתכלס אנחנו אוהבות סתם לצאת להליכה בערב ולדבר ולצחוק נורא ההורים שלה מודעים לכך הם לקחו אותה לרופא והוא אמר לה שהיא בסדר אז דיברתי איתה הראתי לה את הbmi שלה מכמה וכמה אתרים וכולם העידו על תת תזונה אני אמרתי לה והיא סירבה להאמין היא אומרת שהיא רוצה לרדת מ 53.3 ל50 היא טוענת שהיא רוצה מספר עגול עכשיו אני נפתחתי אליה גם אני הייתה לי הפרעת אכילה בולמיה וסיפרתי לה הכל ממש עברתי איתה על כל פרט ופרט ושצריך להשים לזה מעצור עכשיו אחרת זה יתפשט לאורך כל החיים שלה היום אני נפגשת איתה אני בטוח אדבר איתה על זה ויראה לה את הסכנות הכרוכות בכך ושצריך להשים לזה סוף כי א אפשר לחיות ככה צריך לאכול בריא אני ממש ממש מקווה שאצליח לחדור אליה אני יפאעדכן אותך ושוב ממש ממש תודה על העזרה שלך !!!!! את אדירה אין לך מושג כמה האתר הזה משנה את החיים של האנשים פה
מזה הרבה זמן אני מרגישה צורך לעזור לאנשים שסובלים מבולמיה ומהתמכרות לאוכל כפי שאני חוויתי לפני הרבה שנים. היום, 20 שנה אחרי… ועם הרבה כלים שרכשתי בדרך, אני מרגישה שהגיע הזמן הנכון לזה. בימים אלה מתגבשת קבוצה אינטימית ויחד נצא למסע משותף עפ"י שיטת "12 הצעדים" ובשילוב "התמקדות". מפגש ראשון יתקיים ביום שלישי , 5 לנובמבר והמחיר הוא 70 ₪ למפגש (12 מפגשים).
כל הפרטים אצלי . טינה, תראפיסטית בשיטת "התמקדות" : 052-6402010.
בהחלט אפשר להירפא מזה ולחיות בחופש.
אשה יקרה
שמעתי על השיטה הזאת אך לא שמעתי הדים להצלחתה בטיפול בבולמיה
אשמח מאד אם יש לך כאלה וגם לשוחח עמך באופן אישי
בהצלחה!!
אני כרגע בדיאטה מאוזנת אבל אני מרגיש זוועה מתגעגע לימים בוא הקאתי ואכלתי אני רואה במראה ונגעל למה אני לא רואה מה שאנשים רואים למה הראיה שלי פגומה כלפיי עצמיי ;(
דני יקר
קודם כל לא באה לי טוב המילה דיאטה אבל ניחא. מעדיפה לקרוא לזה אכילה מאוזנת, והשאלה אם אכן מאוזנת היא כלומר האם היא כוללת משהו מתוק ומרושע פעם אחת ביום?
אם לא אז היא לא מאוזנת, שווה לוותר על משהו אחר תמורת זה, כי המטרה להתחיל את החיים כפי שאפשר לחיות אותם בכייף מעתה ועד עולם.
ואם אתה מתגעגע להתמכרות אז תקרא את העמוד הזה מלמעלה עד למטה… פעם אחת ואתה טופח לעצמך טפיחה אדירה על השכם ואומר דני אתה מלך תותח על – עיניים קדימה למטרה. ומה המטרה? אתה זוכר? מה עוד יש בחיים חוץ מאוכל? אם שכחת עשה לך פוסטר ותלה בחדר או בשירותים, זה לא ילך אם רק תחשוב כל הזמן על מה אסור לך, רק אם תחשוב על למה זה כדאי. בהצלחה מכולנו כאן!
אין לי מילים לתאר את ההרגשה שמישהו שמבין מה אני חווה אומר את זה תודה רבה לך 😉 😉 😉 😉
היי קוראים לי מיטל אני בת 16 משקל 70/179 הרבה אנשים אומרים לי שאני ניראת טוב והכל מבפנים הכל בוער מתחוללת מלחמה ביני לבין עצמי שזה לא יתואר ישנם שני אנשים הטוב והרע שכל מה שאני ושה שניהם נלחמים ככה זה התיאור הכי מדויק שאני יכולה לתאר לך אני שונאת את עצמי מתעבת אני ממש ממש הצלחתי לא להקיא בערך שבוע חשבתי שיצאתי מזה כבר שאני אני בדרך! טובה אבל … לא ממש לא אני מצאת בשירותים יד בפנים לב בחוץ ואני ממש מתוסכלת איך להעיף את האיש הרע בגוף ,לי מהסיפור הזהה
מיטל יקרה
קשה לדעת מי הטובים ומי הרעים בנו כאשר אנחנו בסך הכל מנסים לשרוד בעולם שיפוטי השוואתי שלא מקבל אותנו כפי שאנחנו באמת, אפילו לא לשנה שנתיים של התבגרות והתעגלות.
ברגע מסויים בחיים שלך הבנת לעצמך שמי שלא רזה אין לו זכות קיום, ולכן עבורך הבולמיה זו השרדות פשוטה, כמו לכל אחת ואחד פה.
את לא רוצה להתבייש את רוצה להסתובב גאה ומבסוטה ולחיות את החיים בלי להכניס את הבטן ובלי לחשוב כל הזמן איך את נראית. אבל זה לא העולם שאנחנו חיים בו.
עוד לא.
לכן בולמיה זו תוצאה הגיונית של כוח רצון חזק בתוך מערכת שגויה שכזאת. זו מחלה של מנצחות את המערכת. אממה – זה ממכר. הבולמיה לא עוזבת "ברגע שאת כבר רזה" אלא את מוצאת את עצמך נעולה בארץ הפלאות "לנצח". אנשים לא יודעים את זה כשהם נכנסים לזה. כל אחת בטוחה שהיא תפסיק ברגע ש… יתכן שלו ידעת שזה יהיה המצב היית חושבת פעמיים אי שם בעבר, שדרך אגב לא אמרת לי ממתי זה התחיל.
אפשר לצאת מזה, אבל זה לא קל, 1000 פעם ניסיתי ולא הצלחתי, עד הפעם שכן.
תתחילי בזה שתגלי הבנה והערכה לעצמך, כי את קורבן של תרבות עקומה, וכשתצאי מזה תוכלי לעזור לי להפיץ את המסר, שאנחנו בסדר גמור כפי שאנחנו וכל רעיון שאנחנו צריכות להראות אחרת הוא לא שפוי…
תגידי לי אם את רוצה לשנס ומותנים ולנסות לבנות תכנית מילוט.
אי לא רוצה לבלות את השנתיים האחרונות שלי עד לצבא בחדר סגורה נעולה בחושך לבדי עם עצמי אני לא רוצה פשוט רוצה שיהיה לי חיין רגילים
לפני שאנחנו מתקדמות ספרי לי מה זה חיים רגילים בשבילך. בואי נשים שם במקום "מה לא" שאת זה אנחנו יודעות בעל פה, בואי נשים שם תסריט ששווה לוותר על הביס החמישי לכבודו.
מה זה חיים רגילים, מה היית רוצה לספר לנכדים שלך על השנתיים האחרונות שלך לפני הצבא.
אני הייתי רוצה לספר לנכדים ילדים שלי שבשנתיים האחרונות לפניי הצבא אני עשיתי שטויות אני חגגתי יצאתי מלא עם חברים הייתי במלא מסיבות הייתה לי אהבה ההיו לי חברים טובים ונאמנים שהקיפו אותי היה לי גוף רזה ויפה שכולם רצו להיות כמוני הייתי סוג של מלכה אך במקום זה אני נלכדתי במלכודת הבולמיה מלכודת אכזרית שמה שהיא עושה זה סוגרת אותך בפניי עצמך זה סוג של לבנות חומות סביבך ושאף אחד לא יכול להיכנס אני כרגע מנסה לפרוץ אותן פשוט אני לא יודעת איך לעזאזל החברים שלי יקבלו אותי ככה בגוף הזה ;(
מיטל מתוקה ויקרה
תודה על השיתוף בחלום היפה הזה. הענין שהוא קצת מערבב את התנאי פנימה. התנאי להיות רזה. אז אני רגע מבררת איתך –
אם בשבילך נורמלי זה מישהו שנהנה מהחיים שלו, יוצא למסיבות, רוקד, צוחק, מסתכל על אנשים אחרים ונהנה מהם גם, אז זה דבר אחד
אם בשבילך נורמלי זה רזה, ורק אנשים רזים נהנים מהחיים ורק להם מותר וכל מי שרזה מיד מאושר, אז זה ענין אחר.
האם תוכלי לעשות עבורי תיעדוף קטן? מה יותר חשוב – להגיע למסיבה או להיות רזה.
את מייצגת תרבות שלמה בתשובותיך, תרגישי נוח.
אני לא רוצה להגיע למסיבה בו שכולם יראו אותי רוקדת ויראו את השומנים שלי קופצים יחד איתי אם אגיע למסיבה כשאני לא רזה אכנס עוד יותר לדיכאון משאני עכשיו אני רוצה ממש להגיע למסיבה ופשוט להשתחרר מהמחשבה הזאת
יפה אמרת. להשתחרר ממחשבה. אבל הרי אי אפשר לשלוט בזה שהיא תגיע. נסי לא לחשוב על לימון צהוב… אבל משהגיעה המחשבה יש לנו שתי אפשרויות. להאמין לה ולתת לה להפעיל אותנו, או לשמוע אותה ולתת לה לעבור לידינו, כן שלום מכירים אותך הכל בסדר תודה.
המחשבה שאנחנו רוצות לשחרר אותך ממנה היא שיש שווים יותר ושווים פחות תחת השמש.
אנחנו רוצים לזרוע במוחך את המחשבה שהכל יפה בטבע, הכל מדוייק, כמוך, שלכל ייצור יש מקום משלו ותכנית משלו, ואף אחד לא מיותר, בכל צורה שהיא.
שמותר לכל אחד, שמן או רזה, לרקוד ולהרעיד את הגוף שלו כמה שבא לו, וכל מי שחושב שיש תנאים לשמחה הוא הלא נורמלי. אין תנאים לשמחה לחדוות החיים.
אלה מחשבות שיחזקו אותך להפנות את תשומת לבך לבריאות גופך, המכונית היקרה מפז שקיבלת כדי לנוע על הכדור ארץ הזה, למצוא את הדלק הנפשי והפיסי הנכון להעשיר ולשמור עליה. מה עושה לה טוב ובאיזו כמות..
למצוא את המינון הנכון של הדלק, לא לשפוך סתם, והעיקר – להפנות את תשומת לבך לאן את נוסעת.
מה את אוהבת לעשות, לאן את רוצה להגיע.
קבעתי עם חברות מסיבה אצלי במוצש אני ממש ממש מתרגשת וגם נחרדת אבל כמו שאמרת לכולם יש תכלית בעולם
הייתי שמחה להיות במסיבה הזאת!!! 🙂
הלו? שלום זאת מיכל, לוין, נפגשנו במשרד שלך לפני שבועיים, במרכז גמילה…
סליחה על השעה, אמרת אפשר בכל שעה, פשוט הילדים נרדמו ובעלי עוד לא חזר, אז אני יכולה לדבר…
האמת שדווקא תכננתי לאכול ולהקיא מהר לפני שהוא חוזר, הייתי מספיקה, יש לי איזו שעה, אבל קרה משהו… והייתי חייבת להתקשר אליך, זה קשור לשאלה ששאלת אותי..
זה לא משהו כזה גדול…
פשוט הקטנה שלי ביקשה שאלטף אותה לפני השינה, ואמרתי לה שאני מצטערת אבל יש לי עבודה, ומחר אני מבטיחה ללטף אותה, והיא הסתכלה עלי והסתובבה וכיסיתי אותה, וכשיצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת וירדתי במדרגות אז פתאום זה נחת עלי… התשובה לשאלה שלך, שאם לא הייתי בולמית מה הייתי עושה בחיים שלי…. מה הייתי רוצה לעשות…
עניתי לך "לומדת באוניברסיטה, רוקדת, פוגשת חברות…" זה הכל שטויות, אני קולטת שאם לא הייתי בולמית הייתי מלטפת עכשיו את הילדה שלי …מרדימה אותה…
נותנת לה תחושה של בטחון בעולם, שהיא אהובה ורצוייה, שנענים בשמחה להזמנה שלה ללטף אותה…שיש לה אמא… שהיא לא לבד…
הייתי יושבת איתה ושומעת אותה מדברת, מבלה איתה זמן, מכירה אותה…
במקום זה, כל היום אני רק מחכה שהם יעלו כבר לחדר שלהם, ילכו לחברים שלהם, ילכו כבר לישון, כדי שאני אוכל לאכול ולהקיא בלי שיראו אותי, זה כל מה שמענין אותי, אני רק חושבת על האוכל… מסכנים הם עומדים בדרכי… אני מתה מפחד שאולי הם מרגישים את זה… שאני מסלקת אותם…. תחשבי איזה באאסה זה לגדול ככה…
זה מטורף! את מבינה? בשביל מה עשיתי ילדים? בשביל להתפלל שילכו לישון? בשביל מה התחתנתי? בשביל לקוות שבעלי יגיע מאוחר הבייתה? מה נהיה ממני?…
שאלת אותי מה מתבזבז, עניתי לך זמן, כסף… אבל אני מבינה עכשיו מה ניסית להגיד לי… מה שמתבזבז זה החיים…
גברת לוין היקרה – ריגשת אותי מאוד!! קראתי את ההודעה שלך וזה גרם לי לצביטה ענקית בלב. אמנם אין לי ילדים, אבל יכולת ההזדהות גבוהה. אני כבר מזמן הגעתי למסקנה שהבולמיה גורמת לנו לבזבז את החיים על כלום. לחלקנו הבולמיה היא הבריחה מהחיים עצמם. בריחה מרגשות, מהתמודדות, מהכל. למזלי, במהלך השנים תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי לחיות. הבולמיה נשארה שם איפושהו ברקע, אבל לא השתלטה על הכל(למזלי!!). היום אני גם משתתפת במסגרת מחקר שעושה בי"ח מסוים על בולמיה. כשאני מסתכלת אחורה על השנים שבזבזתי, בא לי לבכות. אבל מייד אני מתעשתת ומזכירה לעצמי שהיום אני חיה!! חיה יותר מתמיד! מנצחת יום יום. וזה אפשרי!!! באמת שזה אפשרי! יש נפילות, אבל יום אחד את תקומי ולא תפלי יותר! והתחושה…התחושה היא אדירה. יש רצון לעשות את כל הדברים שתמיד חלמתי עליהם, יש תקווה, יש תשוקה. יש אנרגיה!! אני מקווה שתמצאי את הדרך החוצה. מקווה שתוכלי לנפץ את הבועה שאת כלואה בה. אל תתייאשי אף פעם. תדיימני איזה חיים נפלאים יכולים להיות לך – ופשוט תיצרי אותם 🙂 מאחלת לך המון הצלחה!!
חניתה שלום
אחרי תקופה ארוכה של הרס עצמי. הבנתי שאני ממש צריכה עזרה, רק שאני לא יודעת לאן לפנות. האם את יודעת להמליץ על טיפול כלשהו? או מטפלת? אולי אפילו את? כמו שאני רואה כאן, את הסלע של כולן וזה בהחלט מראה על אמפטיה וניסיון.
לא אכפץ לי כמה זה יעלה או לאן אצתרך להגיע, אני צריכה עזרה.
תודה מראש
מאיה יקרה
תרשי לי להיות כנה איתך, אין לי המלצה אחת בטוחה לתת לך. כרגע בארץ הפתרונות חלקיים ואין להם אחוזי הצלחה מי יודע מה… אני יכולה לתת לך כל מיני רעיונות שאולי תוכלי בינתיים להסתייע בהם כדי לעשות זאת בעצמך, כפי שבסופו של דבר עשיתי אני, אחרי 11 שנה שלא הצלחתי, בסוף הצלחתי, ויש כאן עוד כמה שהצליחו.
אני במגעים עם משרד הבריאות ומקווה שבקרוב נקים מרכז החלמה שאליו אוכל להפנות את כל מי שפונה אלי, בינתיים אם תרצי לתת לי מושג על מי את, בת כמה, עם מי את גרה, מה תדירות ההקאות שלך וכל הדפוס, נוכל לחשוב יחד מבין האפשרויות הקיימות מה יכול לעזור לך.
ואם זה חושפני מדי את יכולה לכתוב לי לפרטי atounh@bezeqint.net
אם הגעת למצב שבאמת מיצית ואת רוצה החוצה, אולי לא נצטרך לחכות למרכז החלמה.
לכן אני,אנחנו פה תשתפי אותנו נעזור לך לצאת מהמחלה הארורה הזאת
הרבה הרבה בהצלחה
אני ממשיך למות הרכבת שעליתי עליה מסתבר שהיא לא הכי טובה שבעולם בהתחלה הכל היה כיף ועכשיו? זוועה העולם ניהיה לי אפור החיים שלי נהפכו לאפורים אני כל הזמן תוהה אני במשקל 78 /180 גיל 16 איך לעזאזל יש לי בולמיה אני רוצה להרזות את ה 10 קילו כל הזמן אני אומר אז יאללה בולמיה לא נתנה לי כלום נילך לאופציה השנייה אנורקסיה תמיד הסתכלתי על אנורקסיות ואנורקסים כבעל גוף מושלם יפה רזה אני רוצה אותו זה השאיפה שלי לעכשיו אני רוצה למות כל כך לגמור עם הכל המצב הנפשי משפחתי פיזי חברתי לימודי הכל זוועה על הפנים וכמובן אני כמו צבוע שם חיוך על הפנים להראות שהכל בסדר והכל ממש ממש לא בסדר!! אני התחלתי לחתוך אני ממש ממש בקרשים מה אני עושה איך אפשר לשקם את עצמי ???
שלומי יקר
אני שומעת את המצוקה ואת הצער, את האכזבה מגיל שאמור להיות ירוק ושמח, ואתה מוצא את עצמך משועמם ואפור בתוך מלכודת של חוסר שביעות רצון. זה גיל שבו החיים החברתיים הם מרכז העולם, והאנשים שם והדעות שלהם מהווים את הראי שלך, אבל זו לא האמת. זו אשליה. בעוד רגע תהיה אדם עצמאי בזכות עצמך, מי שיגיד לך אם אתה בסדר או לא תהיה אתה עצמך, ולא אחדש לך אם אגלה לך שגם ברגע זה יש לכל אחד מהם את הבעיות שלו עם עצמו. כולם באותה סירה של שיפוט עצמי והשוואה, של מה נכון לעשות ומה נכון לאכול ואיך נכון להראות.
זו תרבות קרה ואכזרית שלא מאפשרת לאהבה ולפירגון לזרום, לא בגיל שלך. אחר כך זה מגיע, יש כבר נוער שלא מסכים לקבל את זה, נוער שמעדיף לחבק ולתמוך אחד בשני, תנסה להבין שאתה גם תוצאה של הסביבה בה אתה חי, אבל לא לתמיד.
זה יכול להשתנות. אני לא רואה בעיה במשקל שלך לעומת הגובה שלך, האם יתכן שהראיה שלך קצת מחמירה עם עצמך? אתה מכיר את זה שאנשים חושבים שהם שמנים גם כשהם לא? נגד זה חוקקו את חוק הפוטושופ, שגורם לאנשים לחשוב שמודל היופי הוא דק ואפשרי, ולמעשה זה לא כך ואנשים רודפים אחרי אשליה וזורקים את החיים שלהם. האם יש מישהו שאתה סומך עליו או עליה שיגידו לך את האמת דרך העיניים שלהם? אשמח אם תעשה עבורי את הבדיקה הזאת, או שתשלח לי תמונה שלך ל atounh@bezeqint.net, מבטיחה כמובן לשמור על חשאיות מוחלטת על זה אתה יכול לסמוך.
אני כרגע בביצפר מבטיח לך שהיום אני ישלח לך
המחשב שלי התקלקל יש מצב לסקייפ יש לי בטלפון shlomi9229
שלום לכולם אני ואנורקסיה חברים שלפעמים חוזרים ולפעמים נפרדים לפני שנתיים הייתי באישפוז וכבר עברתי את הסרט של תת משקל ספירת קלוריות מה וכמה לאכול ולי יש גנים שעם אני אוכלת מעט אני יורדת תוך חודש 12 קילו כבר ירדתי 16 קילו ושוב חזרתי למקום שהייתי עם אני אוכלת יותר מדי אני הולכת להקיא או שעושה צום יום אחרי או ספורט אינטנסיבי הבעיה שאין לי מחזור יש לי נשירה בעיות בעיכול וחוסר במוגלובין ועוד חומרים חשובים בגוף אני חלשה מאוד ואני לא יכולה להפסיק לספור קלוריות או שלאכול כמו שצריך הפסיק לי המחזור מה אני יעשה כדי לעצור את הידרדרות הזאתי לאשפוז שוב ?!?!
בזהירות רבה אומר שאינני מומחית לאנורקסיה. אני יכולה להצטער שיש גם דבר כזה, ושיש עוד דרך להיות נוקשה עם עצמי, ולמנוע מעצמי חלק מתענוגות החיים. אבל מכיוון שאני לא העברתי יום צום אחד בחיים שלי, אולי אולי פה ושם באיזה יום כיפור, אז אני ממש לא רוצה לקחת אחריות על שום מילה שאני אומרת כתשובה לשאלה בנושא כזה.
אני מאמינה שכשנושא הבולמיה יקבל מענה בצורת מקום אשפוז המכבד את עצמו ומטפל גם בסימפטום וגם בבעיה, ובצורת מסע הסברה ואולי אפילו קו חם למי שאין עם מי לדבר, אז בצמוד לזה יתנו עוד מבט על דרכי הטיפול באנורקסיה. אבל לא בטוח שאני זו שאוכל לקדם את זה. אולי מישהו אחר פה בפורום יכול לתת לך איזו עצה טובה ובינתיים ממני אני שולחת לך כוח ואהבה ושתביני שמגיע לך לחיות בכל משקל, בכל משקל, לא משנה מה מישהו אחר אומר לך על זה.
קראתי את ההודעה שלך לגבי התפריט הטבעוני וכל הכבוד שהצלחת להתמיד בו גם אם לתקופה קצרה, אבל אני רוצה להעלות כאן רעיון שחשבתי עליו תמיד, אבל הוא מתחדד לי יותר ויותר בימים אלו כשאני מטופלת במסגרת מחקר לגבי הפרעות אכילה. הרעיון הוא שכל ההגבלה הזו, והוצאת דברים מהתפריט לגמרי היא זו שגורמת לנו ליפול פעם אחר פעם. אני יודעת שזה קצת overwhelming לחשוב שמותר לאכול ה-כ-ל. הבעיה אצלנו התחילה מכך שקיטלגנו מאכלים כ"מותרים" ו"אסורים" ולכן אנחנו תמיד מרגישות בעונש ואז כשבאה ההתקפה – אוכלים את כל מה ש"אסור". אני זוכרת איך הייתי רואה בנות אוכלות פיצה בטבעיות כזאת שממש קינאתי. לי היה פחד ממשי ממאכלים כאלו. אני עדיין עובדת על זה, אבל רק רוצה לומר לך שאם הטבעונות שלך לא מגיעה ממקום של אידיאולוגיה כדאי שתשקלי שוב אם היא נכונה לך. מותר הכל, רק באיזון. אבל שוב, על זה בדיוק אנחנו צריכןת לעבוד, על לדעת לאזן, כי בולמיות לרוב חושבות בקטע של "שחור או לבן". אני יכולה לכתוב פה עוד המון, אבל חייבת ללכת 🙂 לסיום – אני ממליצה לקרוא את הספר Overcoming Binge Eating של Christoper Fairbaum. החלק השני של הספר הוא תכנית עזרה עצמית לבולמיות. לאט לאט אפשר לנצח את המחלה.
תודה על תגובתך ותמיכתך.
אני מתמודדת עם הבולמיה שנים רבות ובעזרת הטבעונות הצלחתי לשלוט במחלה 3 חודשים וזאת הייתה תקופה מדהימה מבחינה בריאותית. הבעיה באמת היא שלצערי אינני טבעונית מבחינה אידיאולוגיה והתפריט היה כה נוקשה וחסר פשרות שהתקשתי לעמוד בו והנפילה חזרה הייתה איומה. עשיתי עוד נסיון כזה והחזקתי מעמד חודש ושוב צללתי למחלה. פניתי לחניתה והיא באמת הציעה שיטה שבה אפשר לאכול הכל ולספור קלוריות . אתמול בערב ישבתי על האינטרנט וחיפשתי אתרים עם מחשבון קלורי אבל זה קצת מפחיד אותי . פעם עשיתי דיאטות מאוזנות אבל אני כבר לא מורגלת בכך והמחשבה שמותר לי בשר אורז ולחם היא כמעט לא מציאותית בעיניי . תודה על תגובתך ושיהיה המון בהצלחה , אני אקרא את הספר ואחכה לתגובה של חניתה. לילה טוב וחג שמח
גם אני ניסתי צמחונות, טבעונות, ללא סוכר, ללא גלוטן, בלי שומן, בלי פחמימות ומה לא! שיגעתי את הגוף ואת הנשמה שלי. כל פעם מחפשת את פיתרון הקסם שיביא אותי אל הגוף המושלם שרק מחכה להפציע מתחת לקילוגרמים העודפים (ולא שיש הרבה, ורק היום אני מבינה את זה…) בכל אופן, מתישהו את נשברת! תחשבי ככה – האם את מוכנה כל החיים שלך לא לאכול יותר לחם/ בשר/ עוף/ גבינות וכו׳ – you name it?
אני אישית לא. נכון, היו תקופות שהייתי בשליטה וירדתי יפה וגם הרגשתי בריאה וחיונית. היה מדהים. אבל עובדה – עדיין סבלתי מבולמיה. ולמה? כי אנחנו בני אנוש, לא מכונות. יש לנו רגשות, רצונות, מאווים. וכבני אנוש, כשאוסרים עלינו משהו, אנחנו רוצים אותו יותר. מים גנובים ימתקו, את יודעת…
וזה לדעתי מה שהוביל להתקפות הבולימיה. רק היה מגיע רגע שבירה קטן וזהו – נפרצו כל הסכרים והייתי אוכלת מכל ה״אסור״ – עוגיות, עוגות, שוקולד, גלידה. כי הרי ממחר זה שוב אסור, נכון? אז עכשיו נאכל כמה שיותר כדי לספק את היצר לכל החיים… אז זהו. שדיי נמאס לי מזה. פאק איט! החיים קצרים, והכל כאן בשביל שנהנה ממנו. אז כן, אם יום אחד אני אוכל חתיכת פיצה לארות ערב ( אפשר עם סלט בצד, ככה בשביל המצפון ;)), העולם לא יתמוטט ואני לא אקום למחרת שמנה יותר מאתמול.
לדעתי הכי חשוב שתתחילי להכיר את עצמך שוב – מה את באמת אוהבת לאכול? ואיך את יכולה לשלב את זה ביום יום. ספירת קלוריות זה אחלה רעיון בתור התחלה, כדי שתוכלי להיות בשליטה.
המון בהצלחה!! חיבוק ענק ממני 🙂
תודה על התמיכה
אני באמת אנסה את ספירת הקלוריות בתור התחלה ולא אחזור לטבעונות
הבעיה שאני אוהבת לאכול הכל ואני צריכה למצא דרך להכניס לתפריט מה שאני אוהבת מבלי להגזים וזה אתגר אמיתי
המון המון תודה וחג שמח
שלום לכולכןם, רציתי לשתף את הסיפור האישי שלי. אכן הקאתי מספר פעמים בתקופת ההפרעות האכילה הקיצוניות שלי אך ההפרעות בעיקר התבטאו באנורקסיה, זאת אומרת, שבמהלך 8 חודשים (פחות או יותר) עברו ימים שבועות וחודשים בהם כמעט לא אכלתי. המחלה הזאת מכילה אותך. בעיקר כשאתה בן אדם לא יציב ומרגיש צורך לשלוט בהכל, הבעיה הכי גדולה היא שההפרעות האלה מתגנבות מאחורי גבך ושולטות בך כמו בובה על חוט בזמן שאתה בטוח שאתה הוא זה שמושך את החוטים. אני מאמינה בכל ליבי, שברגע שזה בתוכך, זה לעולם לא יעזוב. בין אם זה מתבטא בהקאות, לא לאכול או אפילו מחשבות מדכאות כשאתה כן אוכל. גם אם רק מידי פעם מחשבות כאלה מופיעות בשביל להזכיר לך מי אתה ומאיפה באת (כביכול) זה עדיין בתוכך. אני לא רוצה להוריד מוטיבציה לאף אדם, זאת ממש לא המטרה שלי, כפי שאני רואה את זה יש שני תדרים בהם ניתן לשדר כשאתה סובל מהמחלה הזו והם 1. תדר המציאות, 2. תדר הבולמיהאנורקסיה. אתה יכול לבדך להחליט למה להאמין, המודעות היא כולה שלך, ועם כמה שזאת לא המטרה הכי גבוהה לשאוף אליה, יש הבדל ענק בין להיות אדם חולה בראש וחולה בהתנהלות לבין להיות בן אדם חולה בראש אך בריא פיזית. עם כל זה, אני אומרת בגאווה- אני סובלת מהפרעות אכילה, אני מאמינה שאין לי שום אפשרות להתעלם ולהעלים לחלוטין את הקול הקטן הזה בתוך הראש שלי, אך אני בוחרת לא להקשיב לו וללכת על תדר המציאות.
אם הצלחת להתחקות אחר התדר… לזהות אותו כקול ולהבין שאת יכולה לבחור אם להקשיב לו או לא להקשיב לו – ניצחת.
להגיע למקום שבו אתה יכול לשמוע את המחשבות שלך בלי שהם יפעילו אותך – זה כמו במייטריקס שהוא רואה את הכדורים באים אבל הם לא פוגעים בו. הם נעצרים ונופלים…
להיות יכולים לעשות זאת גם למילים של אנשים, למחשבות שאנחנו חושבים שחושבים עלינו ולמחשבות שאנחנו חושבים על עצמינו… ובעצם – לנגן בקול חדש..
הקסמת אותי חניתה!
הייתי בולמית במשך בערך חמש שנים. מזדהה עם כל מה שאתם כותבים.. זה לא פשוט אבל אפשר לצאת מזה .. לצאת מזה לגמרי! כלומר אפשר לשנות את המוח לא לחשוב כמו בולמי. לפחות אני הצלחתי אז זה כנראה אפשרי.. אצלי לפחות הבולימיה היתה קשורה להפרעת קשב לא מאובחנת.. השליטה באוכל סיפקה לי את השליטה שחסרה לי בחיים. אחרי האיבחון והטיפול מאד עלה לי הבטחון העצמי ופשוט הכל נעשה יותר קל. בהצלחה
תודה שאת משתפת, כל סיפור כזה של מישהי שהצליחה לצאת מזה נותנת השראה לכולם. את מוזמנת לשתף פה בכל מה שעזר לך לצאת מזה, זו בדיוק האינפורמציה שאנחנו מחפשים כאן..
אשמח מאד אם תכנסי מידי פעם ותעני לבנות על משהו שאת מזדהה איתו, וכל הכבוד יקירתי, כל הכבוד.
מי יתן ובקרוב נפגש כולנו על הגדה השניה.
לאחרונה התחלתי להקיא באופן יום-יומי. מדובר בחודשיים בהם אני פשוט לא מפסיקה להקיא. עד לרגע זה התכחשתי לעובדה, אבל הגיע הזמן להודות על האמת- אני סובלת מבולמיה. דימוי הגוף שלי תמיד היה ברצפה, בשנה האחרונה גיליתי את ההקאה. אני עייפה מאוד ומתחמקת ממפגשים חברתיים.. היום עשיתי ספורט והגוף שלי פשוט מפורק. לפני שבוע הפנים שלי התמלאו בשטפי דם ואמא שלי נלחצה מאוד, קראתי באינטרנט שזה בעקבות המחלה. כמובן ששיקרתי ואמרתי לה שאלו הם פצעי לחץ.. אבל השקר הזה שמהדהד.. וההתעסקות הבלתי נגמרת הזו באוכל.. והמצבים הפיזי והנפשי שנקלעתי אליהם… קשה לי מאוד ואני מבקשת עזרה.
עצוב, הגוף מתחנן שנשמור עליו ואנחנו…
כן, הבולמיה פוגעת בכל. ביחסים שלנו הקרובים, בגוף, בנדיבות הבסיסית שלנו, בחברותיות שלנו.
רצינו להיות שייכים לעולם ומצאנו את עצמינו מנותקים יותר מאי פעם…
אני קוראת ויודעת שהגיע הזמן לבנות את המקום שלנו, להקים את המרכז להחלמה, את המרכז שיתן מענה לכל הבנות והבנים שנפלו במלכודת הזאת, מקום שיתן תשובה להורים חסרי האונים. אני זוכרת כמה קשה לעצור את הדחף המטורף הזה לאכול ולהקיא, אני זוכרת כמה זה חזק, אני יכולה להגיד לך עד מחר שאפשר להפסיק… אבל האמת שזה יכול להיות ממש קשה…
מחר יש לי פגישה עם בן אדם שרוצה לעזור לי לעשות משהו בענין, משהו מעבר ללשמוע אתכם ולכאוב איתכם. תחזיקי אצבעות. ובינתיים יקירתי תקראי מה כתבו פה אחרים, אולי משהו מכל זה יתן לך השראה…
היי
אני סובלת מבולימיה ומנסה להפסיק בכל מיני שיטות , הייתי אצל מטפלת טבעונית שנתנה לי תפריט והפסקתי להקיא 3 חודשים וחזרתי לסורי. אני מנסה כל הזמן לחזור לתפריט ולשחזר את ההרגשה המעולה שהייתה לי אך לאחר כה ימים שוב חוזרות ההקאות . ניסיתי לחזור לטיפול טבעוני אך זה כבר לא עוזר. אני ממש סובלת . עולה במשקל, עייפה כרונית ולא יכולה להפסיק
עצה , מישהו?
ילדה אישה יקרה
מצד אחד אני שמחה ומקנאה במי שיכול להיות טבעוני או צמחוני כי יש לי איזו בעיה מוסרית עם אכילת בשר והכל, מצד שני אני יודעת שבגלגול הזה לא אוכל לעשות שום דיאטה ושום דבר שמכניס אותי למערכת נוקשה בנושא אוכל (או כל נושא אחר אם אני חושבת על זה).
ברגע שאני "אוסרת על עצמי" משהו – מיד אני נכנסת ללחץ ולנוהל חירום… הדרך עבורי היא אחרת. אני צריכה שהכל יהיה מותר לי ורק לעבוד על המינון.
אני אוכלת הכל. שוקולד, גלידה, סנדביצים, בשר, פסטה, מה שתגידי. אבל לא בכמויות גדולות אלא בכמויות סבירות לבן אדם. בהתחלה הייתי מסתכלת על אחרים כדי לדעת מהי הכמות הסבירה הזאת, (פה את צריכה להיות חכמה כי אם כל המשפחה שלך שמנים אז כנראה שהכמויות לא נכונות)
אחר כך מה שעזר לי זה לספור קלוריות, למשך תקופה, כמובן כל גוף ומספר הקלוריות הנכון לו. אבל בסופו של דבר מה שעוזר זה לרדת מהנושא כולו ולעבור לשאלה מה עוד אני רוצה מהחיים שלי.
אנחנו עוד לא שם. ואת זה לא אני. יתכן שלך כן מתאים שיש לך חוקים שאת שומרת עליהם. ובתנאי שאם את לא מצליחה לעמוד בזה את לא נכנסת לסחרור של שנאה עצמית וזלזול בעצמך. אז כדי לבדוק ולהבין אותך אשמח שבשלב הזה תגידי לי אם את טבעונית צמחונית מטעמים מוסריים או מטעמי דיאטה?
לחניתה שלום
ראשית תודה על התייחסותך . הייתה לי תקלה קודם במחשב ולא יכולתי להשלים את ההודעה.
אני מתמודדת על הבולימיה המון זמן . כמו לכולנו גם לי יש תקופות טובות ותקופות שפל אפלות.
לפני שנה החלטתי להתייעץ עם נטורופטית והיא נתנה לי תפריט טבעוני , לצערי אינני טבעונית או צמחונית על רקע הומאני אבל התפריט שהי נתנה לי שהיה מאוד ספרטני ומוקפד עזר לי להשאר נקייה לחלוטין מהקאות 3 חודשים שלמים . הרגשתי שאני חוזרת לחיים שלי בכל מובן. ניראתי טוב במשקל נמוך , השיער שלי ניראה יפה, הזכרון שלי ותפקודים אחרים השתפרו וכנראה שהמסגרת הנוקשה היטיבה עימי , אבל לצערי לאחר 3 חודשים עקב השתתפות באירוע משפחתי צללתי חזרה למחלה האיומה הזו ללא יכולת לשלוט בה . אציין שאיש סביבי אינו מודע למחלה . מעולם לא פניתי לטיפול או ייעוץ כלשהו. אני עובדת ומתפקדת . כעת אני עושה נסיונות לחזור לתפריט ההוא אך ללא הועיל . אני עייפה , כאובה ומיואשת . אשמח להתייעץ איתך ויישר כוח על הפורום החשוב הזה . לנשים כמוני השמורות כזה סוד נורא בבטן אין מקום אחר. חג שמח
מתוקה, תודה. הסיפור שלך מאשש את הרעיון שאת קצת דומה לי בעניין הזה של קיצוניות לכאן או לכאן. אני מאמינה בגאונות שלנו להסתגל לכל מיני מצבים, אבל הטלטלה בין מצב למצב משגעת אותנו ואת הגוף שלנו.
הסוד תמיד הוא במינון. זה לומדים בחיים. כל דבר טוב במידה. כל דבר במינון גבוה מדי הוא לא טוב. המטרה שלי היא לאכול הכל, אבל במידה.
מהי המידה? או, זה כבר באמת ספציפי לכל אחד. אנחנו לא אמורים להראות כולנו אותו דבר. לכל גוף יש את המשקל המתאים לו כמו כל דבר אחר בגוף המופלא הזה… לולא התערבנו עם רעיונות של איך הוא צריך להראות, הוא פשוט היה נראה איך שבא לו.
לו היינו מתייחסים לגוף כאל כלי מופלא שמשרת אותנו לחוות דברים בחיים שלנו. ולא כאיזה מבחן שצריך לעבור…
תחשבי על זה, האם יש מצב שתוכלי ליצור לעצמך מסגרת במובן אחר קצת. למשל מסגרת של קלוריות ליום, נחשב ביחד מה המספר שמתאים לך, ותנהלי את זה כמו חשבון בנק, תפתיעי, תגווני, תספרי, את יכולה להכניס שם מאכלי בריאות אם בא לך וגם מאכלי נשמה אם בא לך, ותעשי איזון נחמד כדי לא לפרנס רגשות אשם חדשים להלקות בהם את עצמך… תתאמני במינון. ממילא זה מה שאנחנו עושות… מאזנות את העודף דרך ההקאה. אז נלמד לעשות את זה ביחד עם הגוף, לחסר את העודף – מראש. מה את אומרת?
לחניתה לילה טוב
כל חיי מאז שאני זוכרת את עצמי אני בדיאטה. מפרידה פחמימות מחלבונים, סופרת ,שוקלת ומודדת. לבולימיה הגעתי ממש במקרה, טעות אנוש. משהי שאני לא מכירה דיברה על זה עם חברה וחשבתי לעצמי מחשבה ארורה על קיצור תהליכים: לאכול הכל ולהיות רזה. המטרה שלי כל חיי להיות במשקל נמוך וגם היום כשאני כבר לא ממש צעירה. הנטורופטית שלי נתנה לי תפריט ספרטני שבו אני מרסנת את הדחפים שלי וגם מענישה את עצמי על הדחפים שלי ויש לי הרבה מהם. אני אוהבת לאכול ולבשל ולהאכיל אחרים. בחודשים שבהם הייתי טבעונית לא התקרבתי כמעט למטבח, שלטתי בדחפיי, שמחתי שניראתי טוב אבל כנראה שיש גבול לכמה ריסון עצמי ניתן לכפות על יישות אחת מעונה. את מחזירה אותי למקום הראשוני שבו אני עושה דיאטה מאוזנת, סופרת וגם מתפשרת על משקלי. כבר שנים לא עשיתי דיאטה מאוזנת , אבל אני מוכנה לנסות אם תהיי מוכנה לעזור לי
ובכן יקירתי, שמחתי לשמוע שאת חוזרת למקום הראשוני. מרגישה את הכוח שזה נותן לך. אז בואי לא נחזור על אותן טעויות. מהיום לא נקרא לזה דיאטה כי אם התחלת החיים. זה לא משהו זמני, זה מציאת המינון הנכון לך ולגוף ולנשמה שלך, משהו שתוכלי לחיות איתו. מהיום מותר לך הכל. אין יותר עונשים ואין יותר הלקאות עצמיות. את אנושית. את מי שאת. בואי הבייתה עשי שלום עם עצמך.
נעבוד תמיד בשני רבדים – הפרקטי והרגשי. במישור הפרקטי אמרי לי מה את חושבת המשקל השפוי בשבילך. לא כזה שיכניס אותך למגאזין אופנה אלא כזה שאפשר לך להרגיש נוח.
ובמישור הרגשי אמרי לי מה תרצי לעשות עם כל הזמן שיתפנה לך כשתניחי מאחוריך את הפרעת האכילה..
לחניתה לילה טוב
שינוי בשפה זו הגדרה אופטימית ומעודדת
הגובה שלי 1.52 ואני מניחה ש50 פחות או יותר זה משקל מתאים.
מזמן לא היה לי זמן פנוי. פעם היו לי שאיפות ותחביבים. קראתי המון, עכשיו אני לא מסוגלת, אין לי כוחות. במשך היום אני עובדת המון, את אחר הצהריים אני מקדישה למשפחה ולילדיי הקטנים. פעם רציתי לעשות קורס תפירה אולי לאחר שאפרד מהבולימיה יהיה לי זמן פנוי ואנרגיות לכך.
אשמח לקבל רעיונות חדשים ותפריט לדוגמה (לא משהו מחייב) ובעיקר תמיכה. המון תודה.
לחניתה שלום
כתבתי את הנתונים שלי ואני מרגישה שאני ממש רוצה שינוי
אני מבקשת עזרה.
חשבתי שאולי בזמן שיתפנה לי אוכל גם ללמוד תפירה זה די מעניין אותי אבל לא היה לי פנאי לזה והרגשתתי אני לא יכולה להתרכז מספיק ולכן תמיד להחלים קודם לכן.
כשאני חושבת על זה יש לי עוד שאיפות שעולות מהארכיון מהתקופה שהייתי בשליטה בחיים שלי
תחזרי אליי בבקשה , אולי בעבורי זה המומנטום הנכון לשינוי ואוכל להחלים. בנתיים מישהי מקסימה בשם ציפור תמכה בי .
מתוקה אל תדאגי, גם אם אני לא מיד עונה אז תוך יום יומיים. לא אשאיר אותך לבד…
אהבתי את הרעיון של התפירה! מאד. זו מלאכה יצירתית וגם פרקטית ודורשת תשומת לב מירבית שבסופה סיפוק אדיר!
טוב, אז את יכולה להתחיל להתעניין איך לקדם את זה, איפה ומתי את יכולה להתחיל.
עכשיו נחזור לבולמיה ובעזרת מתימטיקה ננסה לארגן את הענינים. כל קילו שאת רוצה לשמר זקוק ל35.8 קלוריות כדי להתקיים. 35.8X50 = 1790. זה מספר הקלוריות שיש לך בבנק ליום. 1790. עכשיו את מארגנת לעצמך מחברת, מוצאת לך באינטרנט מחשבון קלוריות, ורושמת במהלך היום מה אכלת וכמה קלוריות זה. את יכולה לראות בכל שלב כמה נשאר לך. בין אם תעשי לך שלוש ארוחות או תאכלי קצת כל שעתיים-שלוש, הכל בסדר, מה שבא לך טוב. המלצתי לכלול בשעה מסויימת משהו מתוק שנחשב בעבר ל"אסור", כדי להתרגל לרעיון שהכל מותר והטריק הוא בכמות. פרוסת עוגה זה 250 קלוריות, גלידה קצת פחות, מנהלים את זה כמו חשבון בנק. כמובן תדאגי לתפריט שמאזן בין בריאות לבין תענוגות ואני ממש סומכת עליך בענין הזה.
כל זה זמני כמובן, לא תצטרכי כל החיים לספור ולרשום. אבל זה משאיר אותך כל הזמן בתמונה, בהכרה, מחזיר את השליטה והעבודה הבייתה. אליך.
כשלומדים את הכמויות הגוף מתחיל לסמוך עליך שוב והוא מפסיק להאחז ומשחרר חזרה אל הטבע את מה שהוא לא צריך. יום אחד מאזן את קודמו, יש ימים שקשה לי להגיע לסכום הזה ויש ימים שאני שם מהר מאד. את תגלי את המזונות שעושים לך טוב ואת אלה שלא, תהיי בהקשבה לגוף, הוא יודע.
המטרה כמה שיותר מהר לחזור למצב טבעי שבו אוכלת כמה פעמים ביום וביתר הזמן את מתעסקת בדברים אחרים. את חיה. נותנת את מלוא תשומת הלב שלך למה שאת עושה. בין אם זה משחק עם ילד או תפירה, או דברים נחמדים חדשים שהחיים יזמנו לך.
לחניתה שלום
תודה שחזרת אליי, המון תודה על המידע והתמיכה.
אני מתכננת להתחיל ביום א' את השיטה החדשה. יש לי המון רצון ומוטיבציה למרות שזה קצת חדשני עבורי שהכל מותר. אני מקווה להצליח, ככה קשה לי להמשיך . כבר חיפשתי באינטרנט מחשבוני קלוריות והורדתי אפליקציה כזו לסמרטפון. ביום ראשון אברר בקשר לקרס תפירה, יש באיזור המגורים שלי מישהי שמלמדת תפירה בקבוצות קטנות. אולי זה באמת ימלא את החלל וימלא אותי סיפוק.
נהיה בקשר ושוב תודה רבה.
קחי בחשבון שבשבועיים הראשונים הגוף יכול להתנפח כי הוא לא רגיל. אל תתכנני לך ארועים חברתיים מלחיצים בזמן הזה, ואפילו אני מרשה לך לשקר שאת חולה. שבועיים מחלה… אני לקחתי חופש מהעבודה ובסוף הסתדר אחרי שבוע. בזמן שהרגשתי מלאות שכבתי במיטה, זה יורד תוך שעה או פחות. באופן טבעי, לתת לגוף להתרגל מחדש להאמין לך.
לתינוקות לוקח שלושה חודשים עד שהמעי מסתדר… לנו כשבועיים. זכרי שזו את שבוחרת לעשות את זה. את לא עושה את זה בשביל להרשים אף אחד אחר, רק בשביל לקבל את החיים שלך בחזרה. ואם תהיה לך נפילה, תקומי, תרחצי פנים, ותמשיכי מאיפה שהפסקת. אל תנצלי את זה להרוס הכל ולהתחיל לשנוא את עצמך מחדש…
תודה, אני לוקחת את זה בחשבון ולא אכפת לי מה יגידו .סידרתי לי כל מיני נסיעות עבודה מחוץ לעיר בימים הקרובים כך שאוכל גם קצת לטייל. בנוגע לתחושת המלאות זה כבר פחות נעים אני אשתדל לזכור שזה טבעי ושזה יעבור בקרוב. אני מגייסת את כל כוחותי וחשבתי על כל מיני פינוקים כמו לעשות לעצמי טיפול פנים ועוד דומים לאלה בכל יום בו אני מחזיקה מעמד. קניתי מונופול לשחק עם הילדים (משחק ארוך ולא מאפשר התחמקות למקרר ) ואולי לסדר ארונות (חורף קיץ ) ועוד . רק שאמצא כוחות , אני זוכרת את התקופה שבה לא הקאתי והרגשתי כל יכולה, בריאה, שנונה ואהבתי את עצמי. אני מתגעגעת לעצמי ואני חושבת שגם אחרים מתגעגעים אלי . זו בהחלט בחירה שלי להכנס לתהליך הזה ואני מקווה לטוב . שבת שלום ותודה.
אני בת 14, והמשקל שלי ממש גבוה. אני מנסה הרבה דיאטות ואני לא מצליחה. היתה תקופה שהצלחתי ממש להרזות ואז שוב עליתי הכל ואפילו יותר. היום ניסיתי לדחוף אצבע בשביל להקיא ואיך שהרגשתי שזה בא ישר הפסקתי מהפחד של מה שיקרה אחרכך. אני מאוכזבת מעצמי ואני לא יורדעת איך אני יכולה עוד להוריד במשקל בלי לפגוע בעצמי.
את צריכה להודות לאלוהים שלא עשית את זה. תכלס, זה לא באמת מרזה… רק שליש ממה שאכלת בערך אכן יוצא – השאר נשאר בגוף. אבל עזבי שטויות… קודם כל – תביני שהגוף משתנה בגיל ההתבגרות וזה טבעי ונורמלי ויפה (כן, יפה… קשה לך חראות את זה עכשיו, אבל זה נשי ויפה).
בכל אופן, לא חסרות שיטות לרזות באופן בריא ומבוקר. צריך סבלנות. זה לא זבנג וגמרנו. לעומת זאת, אם תתחילי עכשיו עם הסרט הזה של לזלול ולהקיא, את נכנסת לרכבת שדים שאולי….אולי… אם יתמזל מזלך תצאי ממנה עוד כמה שנים. תסתכלי לאחור ותגידי – איך בזבזתי את החיים היקרים שלי על שטות כזו? איך פגעתי במתנה הכי יפה שקיבלתי בעולם הזה?
בובה, החיים יפים! יש כל כך הרבה לראות, לעשות, לגלות!! לכי, תחיי אותם! אל תיכנסי למחול השדים המטורף. אין בו שום דבר טוב. תאמיני לי.מנסיון 😉
ילדה יקרה הכל נכון
עכשיו את יכולה עוד משהו לעשות שעזר לי – יש בחור ששמו דרור אומר http://mohadeb.com/
שהוא רופא סיני ונתן לי תזונה שעזרה לי להבריא ממשהו אחר ועל הדרך גם הרגשתי שזה נכון לי לגוף. אני מסכימה עם ציפור שזה גיל מעבר ואם תהיי סבלנית זה מסתדר מעצמו, אבל אם אין לך סבלנות, ואני מאמינה שזה המצב כי כולם כל הזמן כביכול על הבמה לשיפוט הקהל, אז אולי תנסי אותו והוא יתן לך כיוון מחשבה חדש.
בכל מקרה אל תשכחי לחפש בעצמך דברים נוספים מעבר לאיך את נראית, וכך תוכלי ללמוד להכיר אותך גם מבפנים שזה הכי חשוב ותמיד תמיד יפה כל כך.
בהצלחה, זרקי דיווח ודש לדרור!
חושב שמלא זה יפה להיות רזה רזה זה ממש לא יפה אני בולמי כבר 3 חודשים ותאמיני לי לא כיף תנסי לצאת מזה תקחי תזונאית תעבדי על תפריט ספורט ואת פשוט תהני אל תעברי את הזמן הילדות האחרונה שלך בסבל את עוד צעירונת אנחנו איתך בתמיכה מלאה עד השעות הקטנות של הלילה !!!! בהצלחה ילדה סומך עליך 🙂