אחריי כיפור אני מתחיל לאהוב את ההרגשה שהבטן שלי ריקה !!! זה סוג של אומר לי שזה טוב זה מרזה זה יעשה אותך יפה אני מרגיש שאני נגרר יותר לצד של אנורקסיה ואני מפחד אני בולמי כבר 5 חודשים מה קורה איתי התחלתי לחתוך היצר המיני בוא נגיד עלה ביותר ואני רק בן 16 אני במדיכאום מדוכדך עצבני כועס שמח עצוב מה לעזאזל קורה לרגשות שלי !!!!! אני בלחץ
כן אני מכירה את ההרגשה הזאת. רוב חיי אחרי האוכל היתה לי בטנונת של חודש שלישי. כבר התרגלתי לזה ואפילו הצלחתי להתבדח על הענין. זה עבר לי תקופה מסויימת כשאכלתי לפי הוראותיו של דרור הרופא הסיני שלי. איכשהו הוא הצליח למצוא מה נכון לגוף שלי לאכול, ולא מעט…
אז השילוב הנכון לגוף זה מה שנותן תחושה של בריאות ולא כובד, ואז לא צריך להוציא את האוכל כדי להרגיש בטן "שטוחה".
לגבי היצר המיני זה שונה אצל כל אחד, ואני באמת לא הכתובת להתיחס לזה. אני חושבת שיש הרבה דרכים לברוח מהחיים, וכשלומדים להשאר ולנשום גם ברגעים שהמחשבות מתרוצצות אמוק, אם לומדים לנשום דרך כל הרעש הזה אז לא צריך למצוא כל הזמן "פתרון". אני עוד לא שם אבל זה נראה לי הכיוון. מה דעתך?
כן אות צודקת אני ממש חייב להשיג ריבועים להוריד שומן זה משימת חיי כל הזמן זה היה מגיל קטן אני נאבק בגוף דיאטות לא רואה שינוי וזה מתיש !! יש לך אולי את ההטלפון של הרופא הסיני?
חפש דרור אומר מוהדיב תמצא אותו ותמסור לו דש.
אפרופו ריבועים וכל זה, מאבק תמיד יותר התנגדות והתבצרות. צריך לבוא בגישה אחרת, נסה בריאות, וללמוד להכיר את עצמך מבפנים. יש לי חברה שהיתה שמנה כל חייה ועכשיו היא רזתה והאכזבה הכי גדולה שלה זה שהיא חשבה שכשהיא תהיה רזה הכל יסתדר והיא תהיה מאושרת, וכמובן זה לא המצב.
כל תלות שלנו בכל דבר היא אשליה. רק היכולת שלנו לנשום דרך כל רגע כפי שהוא תביא לנו שלווה ואושר. כל דבר אחר הוא זמני. אני יודעת שאלה מילים ואין להם משמעות בחיי היום יום השיפוטיים שלנו, אבל מתישהו זה האור בקצה המנהרה…
תזונאית מדענית אני לא.
אני יודעת שלא הכל מצליח לצאת
שאיזה שליש נשאר בגוף, יש דברים שמתעכלים מיד ויש כאלה שלוקח להם יותר זמן.
בבית הבראה שהייתי היו נועלים את השירותים חצי שעה אחרי האוכל.
אני חשבתי שאני מתחכמת למערכת והייתי עוקבת אחרי מה יצא כדי לראות אם זה הגיוני והוצאתי הכל
אבל מסתבר שלא הכל יוצא בכל מקרה כך שמעולם לא הייתי רזה ברמות מדאיגות.
אולי אז זה היה לי באאסה אבל בדיעבד אני כמובן אומרת על זה תודה.
לפני כשנתיים התחלתי להקיא ופשוט הכל היה יוצא ממני עד שמיצי קיבה היו יוצאים בסיום ההקאה.
היום, עדיין נשאר אוכל ולא הכל מצליח לצאת.
אני גם לא רזה ברמות מדאיגות , משמינה אפילו מלהריח אוכל.
תקשיבי הקאה לא עוזרת לך בשום אופן היא לא מרזה ולא כלום זה רק אשליה והגיע הזמן לנפץ את האשליה הזאת להקיא רק הורס לך את הבריאות וגורם לך לחלות לגביי הבולמוסים מה שאני עשיתי זה קשה בהתחלה צריך להוריד במינון אי אפשר ישר להפסיק כי את תחזרי לזה באיזה שהוא שלב לכן תורידי במינון של הבולמוסים ואז פשוט תפסיקי ! לאחר איזה שבוע שבועיים ואז תמיד תמיד תמיד תיהיי בסביבת אנשים ככה לא יהיה לך הזדמנות ללכת להקי כי זה תהליך ארוך להקיא לנקות להסתיר אז זה לפי דעתי מה שאני עשיתי ודווקא הצלחתי נורא אני נקייה מזה כבר חודשיים ומצליחה תדברי איתי לאחר שבוע שבועיים אם את צריכה תמיכה אנחנו פה !!! הגיע הזמן לסלק את המחלה הארורה הזאת
אתה מתכוון ניתוח לקיצור קיבה? איך ירדת 14 קילו? זה לוקח זמן, לא? וכמה פעמים ביום אתה מקיא כדי לא לעלות במשקל?
כמובן שמטרתינו שהנושא כולו ירד מעל הפרק ותוכל להתמקד בלחיות אבל בינתיים בוא נבין מה המצב..
אוף, אני נלחמת בבולימיה הזו מגיל 16, אני כבר בת25.. 1.65 שוקלת 59
כל פעם אני חוזרת להקיא ומפסיקה.. ועכשיו אחרי תקופה שהפסקתי חזרתי להקיא בגלל שאני מתחתנת עוד חצי שנה ואני כל כך בלחץ של להיראות טוב, להיות רזה בשביל השמלת כלה ושכולם הולכים לראות אותי ואפילו ביום הולדת שלי דודה שלי אמרה לי תישארי רזה לחתונה! וכולם סביבי מלחיצים אותי ! אני מרגישה שאתה לא רוצה להפסיק עם זה, שזו דרך חיים בשבילי.. לא לאכול, ואם אוכלים מקיאים.
אני מפחדת, אני מפחדת שזה יפגע בי ושאני לא אוכל להביא ילדים!
ארוסי מודע לעברי ולסרטים שלי עם אוכל :/ אני אפילו חושבת קדימה איך אני אתחיל התמחות במשרד ערכי דין במרץ ואיך לשלב את זה עם ההרעבות שלי והבולמיה.. כשאני מדברת על הרעבות אני מתכוונת לזה שאני יכולה לחיות על אמריקנו בלי סוכר כמובן , מים וסודה.. הפינוק זה
זירו! ועוד עליתי מ55 קילו ל59 בכוונה כי אבא שלי הכריח אותי..
🙂
כשהייתי בטארה (בתכנית הבראה של ששה שבועות) אמרו לי כך:"At times of stress you will tend to relapse. but dont let one incident take you back"
ובתרגום חופשי – בעיתות לחץ תהיה לך נטיה לחזור לזה, אבל אל תתני לפעם אחת להחזיר אותך לאחור.
וגם אומרים שלא חשוב כמה פעמים נופלים בחיים אלא כמה פעמים קמים…
ולגופו של ענין מצמרר לחשוב שמעדיפים אותנו בולמיות ורזות על פני בריאות ועגלגלות, ומצמרר לחשוב שאנחנו מישרות קו עם התופעה… בזה את ממש לא לבד, שגם כשאנחנו מבינות שהכל מטורף וחסר הגיון – אנחנו גם קולטות שאנחנו עמוק בתוך זה. אז מכיוון שרוב הסיכויים שעד החתונה זה לא יעבור, אאחל לך שמתישהו קצת אחרי זה תצליחי לתפוס שוב את המושכות. שתהיה שנה נהדרת שתוכלי להגיד התחתנתי והפסקתי להקיא. בהצלחה בעריכת דין, בזוגיות, באמהות, באהבה!!!
לא הצלחתי לקום בשלושה ימים האלה אתמול כמעט הצלחתי ופיקששתי לקראת הסוף. האם יש אפשרות שנתכתב בנינו במייל עד שיגמרו החודשיים האלה? ניסיתי למצוא קבוצת תמיכה פה ולא מצאתי. בבקשה אין לי לאן לפנות..
היי חניתה.. הצלחתי להחזיק מעמד חודש וחצי בלי הקאות בלי בולמוסים וגהבתי את זה. נהנתי מזה.. הרגשתי נורמאלית. ואז טסתי לקנדה לחודשיים לפני שמונה ימים.. היום בפעם הראשונה היה לי בולמוס אחרי חודש וחצי בלי. מרגישה חסרת אונים קטנה ומפגרת.. לא יודעת איך לקום. טסתי עם משפחה לשבועיים ומשם אני לבד.. המשפחה שנסעתי איתה הם חבורה של אנשים ממורמרים ושלילים(משפחה מורחבת) ואני לא יודעת מה לעשות.. פלוס יורד פה גשם כל הזמן זה משפיע על מצב הרוח הכללי שלי לא לטובה. חייבת לקום מזה לפני שיהיה מאוחר. עזרה?
ווואו. וואו כל הכבוד!
כשהייתי במוסד גמילה אמרו לי "בתקופות לחץ תהיה לך נטיה למעוד אחורה, אבל אל תתני לפעם אחת להרוס לך את כל ההצלחה.
קורה שפונים אל ה"חבר הדמיוני" הזה שמעביר לנו את הזמן בדרך מוכרת, גם אם לא טובה. זה משהו שאנחנו מכירות לעומת חוסר הודאות שסביבינו.
שמעתי שקנדה מהממת, אני מקנאה. פקחי עיניים החוצה. להביא איתך את "הבית" כפי שאת מכירה אותו פשוט ימנע ממך להנות בקנדה עצמה, במה שקורה שם. אם כבר הרבצת חודש וחצי שאני ממש גאה בך, אז פעם פעמיים ש"נפלת" זה לא נחשב נורא. הרימי את הראש ותמשיכי כאילו כלום לא קרה. את גדולה. חשבי על זה כאילו הלכת לבקר בחייך הקודמים, אמרת שלום מה נשמע וחזרת לחייך של עכשיו.
כמה זמן עוד תהיי שם? חבל שאנחנו לא חברות קרובות הייתי מבקשת שתביאי לי מתנה…. 🙂 סתאם…
העברתי שבוע מתוך חודשיים.. קשה לי להרים את עצמי ביום אחרי.. קנדה יפה באמת אבל זה לא עושה את זה קל יותר את ההתמודדות.. להפך האנשים פה לא כמו בארץ. פה הפ מנומסים נורא אבל קרים.. ובארץ הם אולי לא מנומסים אבל הם נותנים לך תחושת בית בכל מקרה..חוץ מזה השארתי דברים בבית ואני מתגעגעת אליהם. אחרי חודש וחצי זה נורא ליפול כי פתאום אני כבר לא זוכרת איך להתחיל הכל מחדש.. וזה דפוק לגמרי..ותאמיני לי נפלתע חזק בטירוף.. אז זה כן נורא.אפילו לא הקאתי אז עכשיו סתם יש לי יותר מ10,000 קלוריות בגוף שצועקות לי חהחה נדפקת..
מכירה את המערכון של הגשש החיוור? יש גם פתגם כזה באנגלית אבל בגדול מה שעלית ביום יורד ביומיים.
כך שפעם פעמיים שאכלת אם לא תקיאי – הגוף שלך ימשיך לסמוך עליך ויעשה את מה שהוא יודע לעשות.
אל תאחזי בנפילה הזאת כדרך לחזור אחורה למקום המוכר והשנוא… אל תעצימי את הנפילה ותתני לה כוחות שכאילו אין מזה חזרה.
זו הדרך של הבולמיה להחזיר אותך אליה, אבל אם את רואה את התרגיל אולי תצליחי להגיד, לא אתן לנפילה אחת להחזיר אותי אחורה, גדולה ככל שתהיה. ברגע שאת מצליחה לתפוס מחדש את המושכות של העגלה תעשי זאת. ויותר מהר מתאוששים מנפילה של יומיים מאשר מנפילה של חודשיים או שש עשרה שנה.
ועם כל הכבוד לקנדה, היופי שאני מנסה לפקוח את עיניך אליו זה היופי שלך עצמך, נוכחותך, חייך. להבנה שאת מקרה חד פעמי וכל יום בחייך וכל דקה היא הזדמנות לראותלחוותלנשום את מה שקורה סביבך ולא רק בתוך המוח אלא גם בעיניים באף בלב…
אני קוראת ועיני שטופות דמעות.
נעשית פה מלאכת קודש במלחמה בולימיה הארורה הזו.
יישר כוח, תודה שאת עוזרת. חבל שלא הייתה לי מישהי כמוך כשהייתי זקוקה לזה.
אני קוראת ואמשיך לקרוא ולבקר.
רק רציתי להגיד.
תודה ענקית.
חניתה יקרה,
זאת הפעם הראשונה בה אני מודה בזב בקול רם… אני סובלת מהפרעת אכילה. מקיאה כבר יותר משנה, בחודשים האחרונים אפילו מספר פעמים ביום… מה שהתחיל כוירוס בקיבה הפך מהר מאוד להתמכרות, וההתמכרות הופכת מסוכנת. הגעתי ל-40 קילו… גם המחמאות מהסביבה התחלפו בהערות של "הכל בסדר איתך?" אז אני מתרצת… ויודעת לנמק ולתת דוגמאות כי אני לומדת עבודה סוציאלית… מבפנים אני מרגישה שמשהו מהמהות שלי מתרוקן עוד קצת בכל פעם שאני מקיאה, או נופלת לבולמוס של אכילה רגשית… אני רוצה לצאת מהמצב הזה, יודעת שהדרך החוצה היא דרך חתחתים ונאלצת להתמודד איתה לבד, לפחות כרגע… הייתי שמחה אם תוכלי לסייע ולהפנות אותי לגורמים שיכולים לסייע לי לצאת מהמצב הנוראי הזה אליו הכנסתי את עצמי בטרם יהיה מאוחר… חשוב לי גם לומר כי הייתי שמחה לבנות תפריט מאוזן שיימנע עלייה קיצונית במשקל אבל כן יוציא אותי ממעגל הבולמוסים/הקאות/צומות…
עבודת קודש את עושה בפורום, והלוואי שביום מן הימים אוכל להעניק מעט מן הכוחות הללו ולהציל נשמות אבודות אחרות.
תודה,
אני
את קוראת לעצמך הצילו… זו הקריאה של הנשמה אליך, אליך ששבויה בתוך הלולאה שיצר לך המוח שלך. זה המוח, מערכת ההפעלה, תקועה על תוכנה שממאנת להסגר. לו יכולנו לעשות כיבוי והפעלה מחדש אולי זה היה נסגר… אבל עכשיו אנחנו נדרשים להפעיל את מנהל המשימות כדי לבחור בה ולהגיד לה ביי ביי ולא תמיד זה הולך פעם ראשונה…
הנשמה זוכרת מה שאת שוכחת ביום יום בדרך למקרר. אולי תשימי פתק אוהב ותזכורות על המקרר, בשירותים, אני יודעת שגם מזה רובינו מתעלמים, כמו כאלה שאין להם זכרון ליותר מכמה דקות… רושמים לעצמם פתקים מה התכוונתי…
זה להיות יותר חכמה מהמוח שלך. ברור שכשאנחנו חלשותחלשים אז המוח לוקח בגדול, אבל כששמים אהבה ועוצמה ותזכורות מי אני מה אני רוצה בחיים, תזכורות מהנשמה, זה יכול לחזק אותך ברגעים הללו, ולאט לאט תוכלי להיות יותר חכמה גם אז.
התחבולות שאת תמצאי כדי לחבר בין המחשבה "בא לי לאכול ואני יכולה להקיא את זה ולא יקרה כלום", יחד עם המחשבה "אני חיה אני בריאה אני חזקה אני רוצה לעשות כך וכך עם החיים שלי", התחבולות הללו שתמצאי כדי לאפשר למחשבה השניה להגיע רגע אחרי הראשונה, זה מה שאת תוכלי ללמד אחר כך. ואת לגמרי בתחום הנכון.
את לא תהיי מאלה שמדברים באוויר כי למדו את זה מספרים ומורים, את תהיי מאלה שמדברים מתוך ידע ממשי.
וכמובן שהדבר הראשון שאת רוצה זה להחליף את המילים "אני רוצה לעשות כך וכך עם החיים שלי" במילים בעלות תוכן אמיתי שעושה לך התרגשות בבטן. כי הבטן תפרפר לך עוד יותר כשתתקרבי להגשים חלומות מאשר בהקאה. הבטן רוצה לחיות ולהתרגש. אלה החיים.
אחרי 3 חודשים של דיאטה שירדתי בצורה נורא דרסטית 8 קילו אמא שלי נבהלה ולקחה אותי לרופאה שגרמה לי לאכול יותר מתמיד התחלתי לעלות במשקל ואז נלחצתי והתחלתי להקיא כל דבר אפשרי … ועכשיו 3 חודשים אחרי אני כל כך מצטערת על זה אני לא מצליחה להפסיק על הבולמוסי אכילה המטורפים האלה אני משתגעת ומנסה לרדת במשקל בחזרה 2 קילו שהעלתי ואני פשוט לא מצליחה ! :(((
שמונה קילו בשלושה חודשים זה יפה וזה לא מסוכן לגוף הישג יפה קודם כל ! דבר שני בעניין הבולמוסים ווהקאות את תצטרכי לגייס כוחות נפש ענקיים כדי להפסיק הקאה לא מורידה במשקל ולא מסייעת לך להרזות להיפך רק הורגת אותך בתור בולמיה כבר שנה שלמה זה לא כיף כמו שזה ניראה בהתחלה שאיזה כיף לאכול הכל ולא להרזות אבל אין דבר כזה לא להרזות בלי מחיר והמחיר הוא כבד !!! הבריאות שלך תפני לאמא שלך ספרי לה מה את חווה את כל הסיפור לכי לטיפול הם יעזרו לך שם נורא כל עוד זה מוקדם הטיפול יהיה יותר קל תאמיני לי מניסיון לא כדי לך להיכנס לזה זה גיהנום עלי אדמות זה ממש לא כיף שאת אוכלת משו ואז הוא ישר עולה לך שאת במצב נפשי דיכאוני שאת עייפה ומותשת שאת נלחמת עם הגוף על שטות !!!!!!׳ תלמדי לאהוב את עצמך החלמה מהירה אני מקווה אם את צריכה כאן עזרה תמיכה עידוד או לפני שאת קוצה להקיא תכתבי פה חניטה מופלאה !!! היא עוזרת תומכת הכלל
הכי אני אוהבת שאתן עונות אחת לשניה. שכל אחת מבינה את השניה ונותנת לה מנסיונה ושאיכפת לנו מאד מאד אחת מהשניה.
אפשר ללמוד אחת מהשניה, ואפילו רק להזכר שאנחנו לא לבד. אז תודה לגברת אנונימית על תשובתה ועל המחמאה…
מה שמשותף לכולנו שאנחנו מאמינות שהמשקל שלנו זה הדבר שדן אותנו למוות או לחיים…ברגע שנשים סימן שאלה על הרעיון הזה, ונעיז לחשוב שיש לנו זכות קיום בכל משקל ובכל יום ובכל מצב רוח, שאנחנו לא שחקניות בהצגה שמישהו אחר מביים, אלא חיים את החיים שלנו, אז דברים יתחילו להשתנות.
לגבי גברת שלושה חודשים – אני שמחה שאת פונה אלינו ויכולה לקרוא מה שכתבו כאן בנות ובנים רבים, זה יתן לך קנה מידה למצב שלך. לפעמים זה כל מה שצריך…
אני מקיאה כבר חצי שנה בערך
ואמרתי על זה להורים שלי לפני כמה ימים בגלל שהיה לי קשה לסחוב את זה,
וזה הקל עליי לספר להם אבל הם פשוט לא מבינים…
שאמרתי על זה לאבא שלי הוא פשוט שאל כמה זמן, כמה פעמים הקאתי ואז ישר אמר לי : "אז תפסיקי"
הוא לא יודע איך זה מרגיש, אני לא יכולה פשוט להפסיק עם זה, כמו שאת יודעת ועוד הרבה בנות אחרות.. זה תהליך ארוך זה קשה לוקח זמן להחלים מהדבר הנורא הזה והוא פשוט לא מבין, ולא נעים לי לבקש ממנו שאני צריכה מטפלת בהפרעות אכילה , אבל אני באמת לא מצליחה להבין איך הוא מצפה שדבר כזה פשוט יעבור לי,
כאילו שאם הייתי רוצה לא הייתי מפסיקה…
ברור שהייתי, אבל זה קשה ממש
אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו
כל הכבוד שסיפרת. חבל שהם לא מבינים, זה ברור שקשה להבין… גם מי שמכור לסיגריות אז בזים לו ואומרים נו אז תפסיק… וזה מאד קשה.
השאלה אם לנסות שהוא יבין, ואז לתת לו למשל לקרוא פה את כל העמוד הזה, או שאשלח לך פרק שכתבתי פעם "פרק לאמהות" שזה בטח תופס גם לאבות…
אני עונה לך בקצרה כי מחכים לי בדלת, כתבי לי תשובה ואחזור אליך בערב. תחזיקי מעמד את לא לבד…
נכון שזה קשה, ונכון שזה תהליך ולא קסם, אבל תסתכלי על חצי הכוס המלאה – את רק שנה וחצי בתוך החרא ויהיה יותר קל להציל אותך מאחרות.
לא יודעת בת כמה את, אבל את בטח צעירה ממני בכמה שנים טובות, ואני אומרת לך – תברחי כל עוד נפשך בך.
אם ההורים לא מבינים תנסי לפנות לרופא משפחה שלך, או לעובדת סוציאלית. אני מאמינה שהם יוכלו להפנות אותך למישהו שמבין.
אני אישית הגעתי למחלקה להפרעות אכילה בתל השומר ואני זוכרת שהשתתפתי במפגשים שבועיים של קבוצות תמיכה. לא יודעת אם זה יעזור – אבל כדאי לנסות. שם בטח יהיו מי שיבינו אותך.
זה לא קל, אבל צריך להאחז בחיים. יש כל כך הרבה לראות, לעשות ולטעום מהחיים האלו, וחבל שתגיעי למסקנה הזאת רק אחרי שתדפקי את הגוף שלך. בבקשה נסי למצוא שביב של תקווה בתוך הייאוש. זה הרי יעבור יום אחד. אז למה שהיום האחד הזה לא יהיה היום? 🙂
התעלמתי בנבחרת ישראל עד לפני חצי שנה… הייתה לי אנורקסיה (הגעתי ל40 קג על 170) והיא התפתחה לבולימיה היום אני שוקלת 52 מקיאה בערך 2-3 פעמים ביום ולפעמים יותר…. נמאס לי:( חשבתי שכשאני אפרוש זה ישכח אבל זה ממש לא
את יודעת, זה אחד הדברים שהבינו רק בשנים האחרונות, איך המתעמלות והדוגמניות ואלה שחייבות ממש להשאר רזות וקטנות בניגוד לחיים עצמם בניגוד לטבע, איך מעודדים אותם לזה וכמה זה דופק להם את החיים.
הדרך בחזרה לשפיות עוברת דרך ההבנה שהעולם עושה טעות גדולה בסגידה הזו שלו לגוף מסויים ובדחייה התרבותית של מבנה גוף אחר, עגול, רך, להבין שזה לא אמת אלא דעה אחת שהשתלטה ויוצרת סבל.
אז הצעד הראשון החוצה זה להבין שאת קורבן של מחשבה מעוותת שלא את יצרת אותה אבל את כמו כולם מאמינה לה.
הצעד השני הוא לחשוב מה החיים שהיית רוצה שיהיו לך אלמלא נפלת למלכודת הזאת. ברגע שנבין את שני אלה נוכל להתחיל לתכנן אסטרטגיית נסיגה….
כבר לא מתאמנת אבל אובססיבית לגוף שלי מפחדת להשתנות יש לי 15.8 אחוזי שומן וזה עדיין נראה לי הרבה…אני יודעת שאני צריכה טיפול אני חולה כבר 9 שנים וקשה לצאת מהסיפור הזה סתם באמצעות פסיכולוג … אני מטופלת אצל פסיכולוג שהמכללה בה אני לומדת ממנת כבר שנה ולא זזתי מילימטר מהמחלה הזאת והוא עבד בעבר עם הפרעות אכילה… בשביל להתחיל תהליך טיפול צריך המון כסף 🙁 כאילו זה לא מספיק דפוק שאני חולה
לא צריך כסף בשביל להבריא.
כסף זה נחמד, עובדים, עושים משהו, מקבלים תשלום, הולכים לקניות, מרגישים בטחון, אבל כשאני הייתי בולמית וכשיצאתי מבולמיה, מעולם לא היה לי גרוש על התחת.
אישית לא עזרו לי הפסיכולוגים למרות שזה לא אומר כלום על מישהו אחר.
מרבית העולם אובססיביים לגבי הגוף שלהם, זה הנוף התרבותי בתוכו אנחנו חיים (המטריקס… ראית את הסרט?…)
הנכון בעיני לחיות את החיים מבפנים החוצה, כלומר לא להתעסק כל כך במה רואים אחרים כשהם מסתכלים עלי ויותר במה אני רואה. מה אני רואה בעולם שלי עכשיו. מה יש פה בחוץ, מה עוד בא לי לחוות בחיים. לשחות? לשחק? ללמד ילדים? לקרוא לנגן לטייל לאהוב
מה יש לעולם הזה להציע לנו. מה היינו רוצים לספר לעצמינו בגיל 70 או 80 שעשינו…
כי כל עוד אין לנו משהו אחר שמעניין אותנו חוץ מאיך הגוף שלנו נראה וכמה הוא שוקל אז זה משול בעיני למכונית שלנצח יושבת במוסך בטיפול ולמעשה לא נוסעת לשום מקום…
גם למכונית מצוקמקת מותר לנוע… וגם היא יכולה להגיע לים. אני בטוחה שכשתרימי את הראש ותזכרי שגם לך מותר לנשום אוויר ולצחוק ולחייך בעולם הזה, שהוא שייך לך לא פחות מאשר לכל אחד אחר. ברגע שתקלטי את השקר שרק ליפות רזות עשירות עם שיער חלק מותר לחייך אז אפשר יהיה לחשוב מה הדרך הנכונה לצאת מההתמכרות. כל זמן שאת בתוך המטריקס המחשבתי השיפוטי הזה, קשה יהיה מאד לעניין אותך במשהו אחר….
להתעמל זה דבר יפה ומהמם, זו הנאה כשיודעים מה לעשות. זה מפסיק להיות הנאה כשזה על מנת להרשים אחרים. וזה נכון לגבי כל דבר. אותי הרגילו שאני חייבת להיות מדהימה. זה בית סוהר. את תכירי בצאתך מהבולמיה את המשפטים שאמרו לך והפעילו אותך. תאמיני לי תלמדי להכיר אותם, זה קצת מכעיס בשלב מסויים אבל בסוף מגיעה גם החמלה והסליחה. לאחרים ולעצמינו שהאמנו כי ככה האמינו כולם.
איתך חמודה, דברי איתי.
בחיים לא דברו איתי על הבולמיה כך…. והייתי אצל לא מעט פסיכולוגים… אני מבינה את דבריך ומזדהה איתם.. אבל זה ככ חזק ממני… הדיבוק הזה ששואף לשלמות. . הדרישה מעצמי בכול דבר בחיים האלה… אני עייפה מהמלחמות וכול פעם שישבתי מול פסיכולוג התביישתי לספר מה קורה לי באמת עם הבולמיה הזאת.. אלא רק חצאי מילים וחצאי דברים.. תודה רבה על מה שכתבת לי קראתי כמה וכמה פעמים-וזה ריגש אותי..
אני מזדהה עם מה שאת מרגישה. גם אני תמיד הייתי מספרת חצאי אמיתות. זה כאילו שברגע את מוציאה את הדבר ומתרגמת אותו למילים זה הופך למציאות. פתאום זו את שמודה בזה שמשהו בך לא בסדר, והרי איך זה יכול להיות?
אנחנו חיות במעין כלא מטורף, אישית אני אפילו לא יודעת לומר מתי בדיוק התחלתי עם כל הסיפור, והנה זה כבר 17 שנה חלק מחיי. איזה בזבוז זמן. בעוד כמה ימים אהיה בת 33, ולפני כשבוע לקחתי החלטה שזהו, הספיק לי מהבולמיה הזו. כאן ייפרדו דרכנו. היא לא מקדמת אותי לשום מקום (אולי רק יותר מהר לקבר, אבל יש לי עוד תכניות כאן…) החלטתי לצאת אל העולם, להתמודד עם הפחדים, עם מה יגידו אנשים, והכי חשוב עם הרגשות שלי עצמי.
בשנה האחרונה עליתי איזה שלושה-ארבעה קילוגרמים (זה היה הפחד הכי גדול שלי!) ונכון – זה לא כיף, לא נעים המשקל הכבד הזה שאנחנו לא רגילות אליו, אבל אמרתי לעצמי – הנה, הסיוט הכי גדול שלך כבר קרה. השמנת, והשמים לא נפלו. אני קצת יותר שונאת את הגוף שלי ואת עצמי, אבל זה כבר היה קיים קודם, אז אולי כדאי לנסות גישה אחרת?
מצחיק אבל אני עכשיו עם חברה בחופשה במיאמי, וכן – הלכתי לים ולבריכה. יצאתי, נהניתי, ביליתי, אכלתי דברים שאני לא אוכלת בד״כ ולא הקאתי. לא חושבת גם לעשות את זה בכלל. זה מה יש. זו אני, זה גופי, והבריאות שלו חשובה יותר מהקילו שניים המיותרים האלו.
שוב, אני מבינה את ההגועל מההשמנה. זה לא נעים, זה כבד, זה מעייף, אבל אם כבר לרזות ולשמור על המשקל, אז לעשות את זה באופן שפוי. לאכול אוכל מזין, בריא, להתעמל במידה. והכי חשוב – לא להיות אובססיבי לגבי זה. אני טיפוס שרוצה הכל כאן ועכשיו. מהר מהר. אבל זה תהליך. וזה ייקח זמן. גם אני הלכתי לכמה פסיכולוגים שלא ממש עזרו לי ואני עכשיו נותנת צ׳אנס לטיפול נוסף ובגלל שגם לי אין כסף מיותר אני עושה את זה במסגרת מחקר של אחד מבתי החולים בעיר בה אני גרה. אבל לפחות אני מטפלת בעצמי. מנסה.
חמודה – יש לך עוד הרבה זמן לחיות. את צעירה. אני אומרת לך את זה ממרומי גילי, אחרי שבזבזתי יותר מדיי שנים מהחיים שלי על השטות הזו.
ויש בחיים הרבה יותר מזה! החיים כל כך יפים. יש כל כך הרבה לראות ולעשות. החיים בתוך בועת הבולימיה יותר מדיי עצובים וכואבים ו… בודדים.
מקווה שתצליחי להרים את עצמך כמה שיותר מוקדם כדי שלא תצטרכי להגיע למקום בו אני נמצאת…
אני בולימית כבר שלושה חודשים אין לי כלום בחיים לא חברות המשפחה בקושי מדברת איתי אני בת 23 מאוד קשה להעביר את הלילות במחשבה שהאוכל נמצא בהישג יד !! חווה מלא בולמוסים קשים מה לעשות ?
יקרה,
אני מבינה שאת בשלב קשה ומבאס וודאי שמוחך משתולל בתכנונים ונסיונות המנעות, שאלות והצהרות וודאי לא קל לך. אבל ממעוף ציפור של שנותי אני נאחזת בשתי נקודות אופטימיות במכתבך. האחד שאת בת 23 ולא בת 13.
זה אומר שכבר אין לך איזה כיתה שצוחקים עליך או שאת מספר שלוש מתוך שבע מקובלות ואם תשמיני יורידו אותך בדרגה… סוג זה של זוועות אנושיות כבר מאחוריך.
עכשיו נוכל לדבר עליך ולמה זה כל כך חשוב להיות רזה ועוד המון שאלות שנשאל ונענה אבל זה בינך לבין עצמך עכשיו.
נקודה אופטימית נוספת היא שאת בולמית שלושה חודשים ולא שלוש שנים או 13 שנה, כי אם תדרימי בעמוד ותקראי סיפורים תביני שזו התמכרות לכל דבר ואם לא בורחים בזמן זה יכול להגיע ל13 שנה בקלות.
עכשיו מהר תעני לי אם יש משהו בכל זה שאת נהנית ממנו או שהכל חרא מזוקק אחד גדול ולו יכולת להפסיק מיד היית עושה את זה.
או קיי… כולם אומרים בולמיה אוי אוי אוי ואכן יש את כל הצד המבאס שאנחנו מכירים, אבל בואי נחשוף פן נוסף של התופעה הזאת – מה הכייף בזה.
מכיוון שאת רק כמה חודשים בעסק, יש להניח שאת מחוברת יותר למה טוב בזה מאשר למה רע ולכן אבקש ממך אנונימית יקרה – דברי רגע בשבח הבולמיה – תני איזה שלושה ארבעה דברים לפחות.
🙂
מה שכיף בבולימיה זה שאת יכולה לאכול מה שתרצי הכלללל מה שתמיד חלמת עליו ופחדת כי הוא מפוצץ בקלוריות אבל לא שיש לך את הנשק הסודי שלך הקאות עוד דבר כיף שאני אוהבת הוא ההרגשה שאת מקיאה אני סוג של התמכרתי אני אוהבת את ההרגשה הזאת של ההקאה זה סוג של הייי אני גם אוהבת לעשות ספורט על בטן ריקה להרגיש את הגוף שלי מתרוקן מתרוקן מאוכל מקלוריות מהכל זהו השלושה דברים שאני אוהבת בבולמיה
אי אפשר לעצור את הכוח ההרסני הזה שזורע הרס בגופי זה מחלחל במוח שלי עד שאני נכנע חניטה אני מנסה !!!!!!
כל היום אוכל נכון בריא פרפקט !!! הולך למכון כושר מתאמן הכל אבל בערב אני פשוט נתקף על ידי בולמוסים ואז מקיא הכל אני מרגיש שאני מסוגל באמת לעצב ולחטב את הגוף שלי ממש כך אך אני פשוט לא יכול עם הבולמוסיים האלו הם הורגים אותי מה עושים עזרה בדחיפות !! ;( ;(
זה קשה מאד. אתה עובד נגד מערכת ההפעלה של עצמך… זה קשה צריך להיות ממש חכם וממש חזק ולהכין מראש את חבלי ההצלה.
ראית את הסרט ממנטו? לא ממש קשור אבל יש שם אחלה דוגמה למה שאני באה להגיד לך. אז אם יש לך שעה וחצי בחיים תסתכל ותחזור אלי…
בינתיים תזכור לא לכעוס על עצמך ולא לנהל מלחמה נגד עצמך, תהיה בחמלה ותהיה חכם ותהיה נחמד לעצמך בחייך, לא מסםפיק שאתה בביצה טובענית אתה עוד עושה לעצמך נו נו נו…
חדר כושר יום כן יום לא כדי לפתח את הגוף ככה הדיאטנית המליצה לי ואני כבר שבוע וחצי שם ומרגיש שינוי כזה לא יודע בהרגשה איך שאני יוצא משם אני מרגיש עילאי מלך הרגשה נהדרת !
היי חניטה זה אני אני כותב כאן מלא חחחח כמובן לפני כמה ימים עליתי לכיתה יא עכשיו כל העניין הזה של המראה הדיכאון והאוכל רק הלך וגבר היום רציתי לאכול חטיף בריאות בהפסקה שה לא משביע אבל גם משהו קיבלתי העלבה מידידה שלי בשם נטע היא אמרה לי איזה שמן את יודעת בצחוק כזה אני כמובן לא יכולתי להכיל את זה לקחתי את החטיף וזרקתי לפח עכשיו שוב אכלתי בהפסקה סלט עם חביתה וכולם רק הסתכלו עליי מוזר כזה זה מרגיש לי נורא לאכול לידם אני באמת במצב נפשי של שבירה !!! די נמאס לי כבר מכל העניין הזהה !!! מה לעשות ??? בבקשה עזרה
שלום עולם. מה בסך הכל רציתי, ללכת לבצפר ולהרגיש טוב. מה פשעתי שאני חייב להיות מודע לעצמי כל כך. למה זה לא חוקי לחיות בחופש, למה אנשים חושבים שמותר להם להגיד אחד לשני דברים מעליבים. למה זה אמור להעליב אותי בכלל, מתי יגמר הסיוט?
אחד מהשניים דני ידידי. האחד שאתה תעשה את השינוי בך, תחליט שכל מה שאחרים חושבים זה הבעיה של הסבתא שלהם ולא שלך. שהם לא יותר חשובים ממך ודעתם היא פלט חברתי תרבותי שנוצר אי שם בין הגן לטלויזיה לשפה שהם שומעים בבית. שאתה תבין שככה הם יודעים ושזכותך אם בא לך לענות משהו כמו "תודה שאת משתפת אותי בדעתך אבל תסלחי לי זה מעניין לי תתחת". אפשרות שניה שתמשיך לשחות עוד שנתיים בהרגשה של חנק ואז זה יעבור.
לעצום עיניים ולחכות שהזמן יעבור… איזה באאסה, ככה היה לי בצבא. ספרתי את השניות בשעון הדיגיטלי והן לא עברו מספיק מהר…
יום אחד דני יקר אתה תקום בבוקר ותבין איזה בן אדם נפלא אתה. ואלה שלא רואים את זה לא יעניינו אותך.
פתאום תסתכל סביבך ותראה אנשים שכן רואים את היופי בעולם, ואליהם תתחבר. תמצא את האנשים שיש בהם רגישות וטוב לב ונדיבות, כאלה שלא רואים בטלויזיה כי זה יותר קולי להיות רע. קולי להיות רזה ורע וללבוש שחור ולהגיד לאנשים דברים מעליבים. למה? אלוהים יודע. אתה ואני חושבים אחרת. בוא תמצא עוד אחד או שניים כמונו, אליהם תתחבר ואיתם תעביר שנתיים בנעימות, יחד תוכלו לרחם בלב על אלה שמאמינים שהם לא טובים מספיק בשביל לקבל יחס טוב בחיים האלה. ואולי לאט לאט הם יקבלו ממך השראה. השראה על מה זה חופש ולשים זין. להיות מבסוט מעצמי ומהחיים. בהצלחה גבר.
שלום לכולם
פעם ראשונה שאני בפורום מסוג זה, ביליתי זמן רב בלקרוא את ההודעות של כולכם… כמובן שהזדהיתי עם כל הודעה, עם הכאב, התסכול, חוסר האונים.
אני בולמית מגיל 15 בערך (אני מניחה, לא זוכרת אפילו את הפעם הראשונה שהקאתי) אבל בערך 20 שנה כבר. יש תקופות רגועות כמו אצל כולם ויש תקופות קשות, כמו עכשיו. אני קמה בבוקר בהרגשה של חוסר אונים עם הידיעה שאנהל את היום שלי בצורה הכי נורמלית. אלך לעבודה, יאכל בריא במהלך היום, אחזור הביתה, אשחק עם הילדים, אקפל כביסה, אכין ארוחת ערב, אשכיב את הילדים לישון…
ואז היא תופיע.. היא תמיד תופסת אותי שאני לבד, כמו רוח רפאים יוצאת מהצללים.
ואני משותקת מולה… עושה מה שהיא אומרת
אוכלת…. ומקיאה…
הבולמיה תביט בי עם חיוך מנצח על הפנים… ואני, מובסת, מושפלת…שוב
אני עכשיו לבד סוף שבוע, כמו כל סופש שני (הסדרי ראייה :)) ואני פשוט מפחדת מעצמי… מנסה להעסיק את עצמי, מטלות, חברים.. אבל אני יודעת כמה סבלנות יש לה… אני יודעת שהיא מחכה לי בפינה ושזה יקרה.
אף פעם לא הייתי מטופלת, זה אומר להודות בפני אנשים שאני חולה. זה אומר שבכל מקום עבודה, כל פעם שיבקשו את התיק הרפואי שלי ידעו… זה כל כך מפחיד אותי.
איך לעזאזל נפתרים מהדבר הזה, מאיבוד השליטה.
אני לא רוצה להקיא יותר!!
אני לא רוצה לפחד מעצמי יותר!!
מה יהיה הסוף?
קודם כל אני שמחה שהגעת לפה ולו כדי לראות עד כמה שאת לא לבד.
שנית מה כוונתך התיק האישי? בהסתכן בלהיות טועה בגדול אני אומר שמעולם איש לא ידע עלי דבר וחצי דבר ושגם במקומות שסיפרתי מאז זה ממש לא עשה רושם עמוק על אף אחד. האם את עובדת במשרה ממשלתית חשאית? אם כן עני לי שלא וכתבי לי למייל האישי atounh@bezeqint.net.
עכשיו שליבנו את הענין הזה אשתף אותך שכשהתגרשתי הייתי תקופה ארוכה בפאניקה בלי להיות בולמית. יום ששי היה בא ועמו חרדה ואני הייתי נכנסת למיטה ויוצאת במוצאי שבת לקראת שובם של הילדים. אנחנו אנשים מורכבים, מלאי פחדים ותקוות, וצריך לפעמים להחזיק ידיים או ללכת למקומות של בני אדם לקבל עזרה כי זה לא פשוט להיות בן אדם בעולם הזה. בכלל לא.
אני לא מכירה כמעט אנשים שאין להם איזו בריחה מהמציאות. בין אם זה בעזרת חומרים חיצוניים, בין אם זה בריחה לדפוסי התנהגות, כל אחד "סוחב רגל" בענין כלשהו. אין מושלם. ואנחנו מעריכים מאד את אלה שמצליחים להתגבר. מעודדים את אלה ש"יצאו מזה" ולא חשוב ממה. כך שלא רק שזו לא בושה, זה מקור ליצירת קירבה מאד גדולה בינך לבין העולם. ביום שתחליטי להעזר בו.
את שואלת מה יהיה הסוף. בואי ננסה לענות על זה בכמה שלבים. אם נסתכל על החיים במעוף ציפור, בהנחה שתוחלת החיים בימינו בממוצע 80-90 כמה נשאר לך? ושאלה נוספת האם ילדיך יודעים?
מחד באמת כיף לראות שיש עוד אנשים שעוברים בדיוק את מה שאני עוברת מאידך זה כואב לראות שיש עוד אנשים שעוברים בדיוק את מה שאני עוברת.
בולמיה זה מסוג הדברים שרק מי שחי את זה יכול באמת להבין את הכאב והסבל.
אני לא עובדת במשרה סודית או חשאית 🙂 אני עובדת במשרד החינוך ומועמדת לקביעות בעוד מספר שנים. אני יודעת שהם מבקשים ויתור סודיות רפואית, ואת בוודאי יודעת כמה בורות ודעות קדומות יש בעולם, גם בארגון שאמור לטפח סובלנות וקבלה. המחלה הזאת הרסה לי מספיק דברים בחיים (לא רק את השיניים) ומפחדת שתהרוס שוב. זאת למעשה הסיבה שאני לא פונה לעזרה מקצועית. כמובן שיש את האפשרות הפרטית, אך פה כבר נכנס שיקול כלכלי. בקיצור…
i am on my own
לשאלתך, הילדים שלי לא יודעים כי הם נורא קטנים 7 ו 5. ואני מעולה בלהחביא…
אני סך הכול בת 35, אני שואלת מה הסוף כי אני כבר מרגישה את ההשפעות הפיזיולוגיות של המחלה. אני מרגישה שאיכות החיים שלי יכולה להשתפר משמעותית אם לא הייתי תחת השליטה שלה. אם לא הייתי מתנהלת על ידה בכל רגע ורגע.
אני מודה לך שוב על התשובה המהירה.
אני חושבת שמה שאת עושה זו שליחות וזה מחמם את הלב 🙂
שבת שלום
עובר עלי היום יום עצוב. מידי פעם זה קורה לי. לפעמים רק כמה שעות ולפעמים יום שלם שהבכי תקוע לי בגרון ובעיניים ולא יוצא.
עכשיו כבר שמתי לי מוסיקה עצובה ולאט לאט זה מתגבש לכדור ופורץ החוצה… חושבת על הבת שלי, על הדברים שעוד צפויים לה בחיים, האכזבות, הכאב, ואני בוכה כל כך, ואולי על עצמי אני בוכה ואולי על כולם.
ועוד מעט אכין לעצמי כוס קפה, וקובייה או שתיים של שוקולד שיתנו לי הרגשה שיש דברים קטנים על הכדור הזה שיכולים לתת נחמה קטנה. אבל לא אקח יותר מזה, כי העצב לא יעלם ממילא. לא ככה. העצב יעלם עם הכתיבה, עם הבכי שיצא מכל הלב והבטן, גם על מה שאני יודעת וגם על מה שאינני יודעת אני בוכה.
בואי נחפור בך קצת. כתבי לי לפרטי ואשאל אותך פרטים שלא נעים לשים פה. אולי נמצא שם איזה חבל הצלה, עצוב או שמח, אולי נמצא את המקום לחפור לכיוון האור שלך. atounh@bezeqint.net
היי חניתה.
מידי פעם נכנסת לאתר זה , קוראת ומזדהה עם מצוקתם של האנשים בדרך החיים של הבולמיה.
אז קצת על עצמי -בת 25, בולמית כבר 10 שנים.
היו ימים בהם הייתי מקיאה יום אחרי יום וגם תקופות בהם לא הייתי מקיאה כלל מכיוון שגרתי בבית.
לפני מס חודשים בשעת מעשה , אימי תפסה אותי מקיאה וכמה שבועות לאחר מכן עזבתי את הבית, מרצון וגעגועיי לבולמוסים ולהקאות.
מאז שעברתי לגור לבד, זה כבר 3 חודשים רצופים של הקאות יום יומיות (3-7 הקאות ביום!!) המלוות בהמון בכי, עליה במשקל מחוסר ההצלחה לרוקן את כל הגוף מהאוכל בעזרת ההקאות, התנתקות עם הסביבה והוצאות כספיות רבות על קניית אוכל וחטיפים.
הפחד שלי בדבר הוא לא להפסיק, אלא להמשיך ולעלות במשקל כתוצאה מהבולמיה שמסתבר שלא מצליחה לרוקן את הגוף לאחר מתרפת הבולמוס.
מיואשת, כואבת ומתגעגעת לתקופות בהן אני שלטתי במחלה מאשר היא שלטה בי.
הסביבה טוענת שלא השמנתי כלל…. המשקל והראי מראים דברים קצת אחרים בעיניים שלי. חשבתי תחילה שאולי אני מדמיינת אבל המשקל הוכיח לי שסובביי פשוט דואגים לי ואינם רוצים שארזה יותר מידי.
אני יודעת שנוסח המייל נשמע מבולבל – כך גם אני!
מה אני עושה? מרגישה בתוך חלום בלהות שלא מסתיים…..
צובט לי הסיפור שלך, הוא נוגע בכמה מקומות מאד עמוקים. האחד שהורים לא יכולים באמת לעזור לילדים שלהם. זה עצוב נורא. נורא. השני שעוזבים בית כי רוצים חופש והחופש מתגלה כדיקטטור אכזרי שלוקח מאיתנו את החופש. מעגל מוזר לא? מה זה אומר עלי שאני צריכה שיכבלו אותי בשלשלאות על מנת שאחיה חיים נורמלים? כמה מוזר זה לא? האם אני רוצה לאכול באמת? להקיא באמת? איך יתכן שזה מנהל אותי?
גם אני נסעתי לדרום אפריקה והייתי שם לבד שנתיים וכל יום בכל דקה שיכולתי אכלתי והקאתי. בזבזתי הון תועפות על אוכל. הייתי לבד, אף אחד לא יכול היה לעצור אותי. אני מכירה את ההרגשה…
את לומדת להכיר את הקלות הבלתי נסבלת של חוסר המשמעות של הכל. כי אין משמעות לכלום ואין אחיזה בכלום. את לומדת את החומר האמיתי ממנו עשוי כדור הארץ, כלום.
אחרי שנתיים אשפזתי את עצמי במרכז גמילה. זכורה לי תחושת ההקלה המטורפת של להניח את עצמי במקום מוגן.
הפוך על הפוך, המושגים חופש ועבדות מתבלבלים להם…
אפשר לצאת מבולמיה, זה עובר דרך למצוא מי באמת הטובים והרעים בסיפור שלי, מי הסוהר ומי האסיר ומי ומה יכול לעזור לי להשתחרר מהכאילללו חופש הזה.
ולשם מה. מה המשמעות שאני רוצה לצקת לחיים שלי. כי אין משמעות מלבד זאת שתתני את.
מצמרר ועם זאת קצת מעט מנחם לקרוא את מה שרשמת. לדעת שלא רק אני חווה את הדבר הארור הזה. ההורים נכנסו לפאניקה מסויימת. הם אינם מדברים איתי כלל על הנושא רק שואלים אם אני אוכלת ומה. השקרים שיוצאים מפי כמובן בשמיים. קראתי פה על הרבה שנכנסו לגמילה וכעבור כמה זמן חזרו לבולמיה. שקלתי בעצמי ללכת לפסיכיאטר במקום למרכז גמילה בכדי שיעשה לי מעט סדר בראש ולנסות לראות את האמת אשר הסביבה רואה ולאו דווקא העיניים השקריות שלי.
מוזר לי שלמרות משקלי (נכון לכרגע 55 וחצי על גובה של 1.67) אני מרגישה "שמנה" בזמן שכולם טוענים שאני נראת אנורקסית. עד לפני חודשיים החזקתי ודבקתי במשקל של 51. הרגשתי הכי טוב שבעולם. מאז שהעלתי במשקל המצב התחיל להדרדר. בולמוסים הנמשכים 3 שעות (אכילה-הקאה-אכילה-הקאה ואולי עוד פעם לשם ההתרוקנות עוד אכילה בקטנה והקאה). האם אפשרי עם עצמי פשוט יום אחד לקום ולהחליט שזהו? אין יותר הקאות מהיום ולתמיד? או שזה עניין שצורך באמת משאבים חיצוניים?
לפעמים מוצאת את עצמי סתם אוכלת לא מתוך חשק או רצון. אלא בגלל שיש לי את הלבד והשקט שאפחד לא יפריע לי במעשה. עצוב לי שכך החיים שלי נראים…
יקירתי
1. האם חייבים משהו חיצוני או שאפשר לבד? אפשר לבד אבל זה קשה.
2. איך יתכן שאנחנו רואים שמן והעולם רואה רזה? זאת המחלה. זה לעולם לא עובר הראייה המעוותת הזאת. לדעת שזה ככה זה עוזר. אני שואלת את הבת שלי איך אני נראית ואם היא אומרת בסדר אז אני מאמינה לה. לפעמים אני רואה את הבטן שלי כענקית, ויתכן שהיא בסך הכל בטנונת קטנה. ואני שואלת אותך אם בטנונת קטנה זו סיבה טובה לנטוש את החיים.
בתקופה שעוד הייתי נשקלת כל יום ולפי זה מחליטה אם לשמוח או להיות בדכאון ההבדל היה שני קילו. אם שקלתי 60 זה היה דכאון, אם שקלתי 58 זו היתה שמחה גדולה. היום אין לי מושג כמה אני שוקלת. ודאי לפחות 62 או יותר ואת יודעת מה… שיקפצו לי. כולם. גם הפרפקציוניסטית שבתוכי.
מאז ומתמיד אהבתי אוכל אוכל בשבילי היה מקום של נחמה,אושר,בריחה,חופש הכל כל הסיפור שלי עם בולימיה התחיל כאשר הייתי בן 13 לא הקאתי לא הייתי בדיכאון אבל זה התחיל אצלי מירדות של ״חברים״ שאני שמן ואני לא הייתי שמן כן הייתי בעודף משקל קל אבל לא ממש שמן שמנמן חמוד אז התחילו ההשוואות כלפיי ילדים בכיתה ואז בוא נגיד שזה נשכח זה פרץ שוב שהחלטתי בגיל 15 לקחת שיעורי שחייה כדי לעשות כושר שוב פעם רציתי גוף של שחיין הצטרפתי הגעתי לבריכה ראיתי את כולם !!!!!!!!! רזים חטובים שרירים !!!! ואני עצמי הייתי שמנמן התביישי הכנסתי את הבטן כל הזמן עד שבקושי יכולתי לנשום ישבתי מלא והנחתי את התיק עליי כדי להסתיר את הבטן היו צוחקים עליי לפעמים איזה שמן אני את יודעת? ״בצחוק הוא לא נפגע״ הרגשתי בושה עד שהייתי שם חודש חודשיים ופשוט עפתי משם. עוד פעם תקופה שחורה וזה נשכח כל התקופות הרעות התרכזו בגיל 16 לפני היומהולדת שלי של 16 ב 3.6 קיבלתי את הסטירה של החיים שלי כמו שנקרא בוא נגיד שרבתי עם אבא שלי ממש והוא יצא לו איזה שהוא אמירה אני יודע שלא בכוונה את יודעת בן אדם בכעס הוא בן אדם אחר הוא אמר לי ״יאללה גם כן אתה אתה שמן בחיים לא תיהיה רזה ״ אמרתי די לא מוכן להיכנע לאוכל ! אני לוקח שליטה על הגוף שלי אני מחליט !!! הכנסתי אצבע יצא קצת קיא והספיק סבבה לאחר יום ניסיתי שוב גם יצא קצת סבבה ביום השלישי גיליתי את רפלקס ההקאה ופשוט ככה התחילו חודשיים של סבל של דיכאון של עצב והכל אמא שלי יודעת רק היא גילתה את זה ואז פשוט זהו אני ממש רוצה להפסיק להקיא עכשיו הבעיה היא שהמוח שלי לא רוצה להפסיק להקיא כשאני מקיא אני מרגיש רוגע נינוחות שליטה ואני אוהב את ההרגשה זה סוג של היי אז אפשר להגיד שהתמכרתי להרגשה של זה כן אבל אני יודע את הסכנות הכרוכות בכך לכן הצלחתי להספיק להקיא שבוע מה שעצר אותי זה קניידעלך אמא שלי בישלה ופשוט זה מרק עם קמיידלעך אז מנה ראשונה לא שבתי מנה שנייה גם לא מנה שלישית לא מזיז לי את הרירית של הבטן ככה גמרתי את הסיר עדיין הייתי רעב אכלתי תקשיבי יש את הפיירקסים אז אכלתי בכמות אחד וחצי פיירקסים של קורנפלקס עם חלב שני תפוחים קוטג גבינה גבינה צהובה מותכת שניצל תירס פרווה מלא מלא מלא זה לא היה בולמוס אבל פשוט הייתי רעב ואז הקאתי את הכל זה אגב היום שאמא שלי גילתה שאני מקיא אחרי זה פשוט שיכללתי את השיטות שלי במקום להקיא בשירותים אז להקיא במקלחת או להקיא לתוך שקית זבל ואז לזרוק או פשוט זה בושה הגעתי למצב שהלכתי לחברים ופשוט הקאתי שם ואז טענתי שאני לא מרגיש טוב זה בושה רצינית בשבילי ממש הגעתי לשפל המדרגה !! היה פעם אחריי ארוחה אחרי הקיא פשוט ישבתי בשירותים איזה רבע שעה שוכב לא מעניין שהרצפה קרה ופשוט חושב מחשבות אובדניות מה עם לא הייתי פה בטוח לא היה הבדל זה לא משנה אני לא משמעותי בחיים האלו פאקינג ילד בן 16 כבר מנסה לסיים את החיים שלו אני כותב לך את ההודעה הזת כי זה ממש האור היחיד שאני רואה כרגע בחודשיים האלו לפניי שידעתי שאני בולמי הייתי בתוך הרגשה כזאת היא שאני לא בולמי זה רק להוציא את האוכל שתקוע לי בגוף מתי שאני רוצה אני יכול להפסיק אבל כל פעם מחדש האסלת פורצלן הלבנה קראה לי לבוא אליה ולצערי הסכמתי … אני פשוט מרגיש ריקנות מכילה אותי אין לי חברים אין לי משו להיאחז בו מבינה ? לימודים אני ילד מצטיין חכם מבריק יש לי חלומות שאני רוצה להגשים אבל עכשיו הכל נעצר עכשיו הכל נפסק מחפש עזרה בחדיפות מה לעזאזל אפשר לעשות כדי להפסיק להקיא ותודה רבה לך חניטה אני רואה איך את עוזרת לאנשים את נשמעת כמו בחורה מדהימה ו
אלוהים איך שאתה כותב!!!
מרגש, אמיתי, מדוייייק! ממש אפשר לדמיין את התמונה!! בחיי אדוני היקר אתה לא כותב כמו בן 16 oh no
אתה כותב כמו בן 30!
הייתי בטוחה כשאמרת בגיל 13 וכו שאתה בולמי כבר מאה שנה!
עכשיו שהבהרנו שאתה מוכשר כנראה מאוד לפחות בכתיבה, בוא נעבור רגע לנושא עצמו. אני רוצה לתאר לך את הסיפור שתארת לי מזוית אחרת.
בעידן הזה, בתרבות הזאת של שיפוט, השוואה, ירידות, תקשורת מגעילה, מתנשאית, עיוורת, אנשים רגישים ואמיתיים כמונו מוצאים את עצמם בחשיכה שאין מילים לתאר אותה. כביכול אנחנו לא עומדים בסטנדרטים של ראוי לאהבה. עכשיו האם אני מוותר על אהבה ומוכן להיות השמן שחוטף, נכנס עד הסוף ותפקיד ואפילו "נהנה" מהתשומת לב כביכול, האם אני שם זין ונהנה מהחיים שלי ועושה מה שבא לי עם אנשים שלא דפוקים, אלה שניים בכל כיתה יש איזה אחד או שניים נורמלים שבדרך כלל הם דחויים. או האם אני עושה את הבלתי יאומן ומשנה את הגוף שלי להתאים למבנה האהוב שאמור להיות.
האם זה לא גאוני בעיניך איך אתה מוצא פתרונות ואלתורים כאלה איפה להקיא שלא ישמעו ואיך להסתיר עדויות, האם זה לא מדהים לאכול כל כך הרבה? זה הזוי! הזוי! ואני אכלתי לא פחות ממך!!!! לא תארתי את זה עד כדי כך בlive אבל אם הייתי עושה את זה היינו מחליפים חוויות על בולמוסים של מי יותר גדול חחחחח
בקיצר אל תמעיט בערך עצמך. בעיני מי שרוצה להיות מקובל וחייב להיות רזה כי זה מה שנחשב בלה בלה וכו אז אני יכולה להבין את ההגיון שבבולמיה. סליחה אם זה מעצבן מישהו. זה מאד הגיוני.
כעשיו הבעיה שזה ממכר. ואתה צודק שלא כדאי לבזבז את החיים על אוכל והקאה. זה כמו לדשדש במקום כל הזמן.
אם יש מצב שאתה תופס את השור בקרניו וננסה לבנות לך דרך יציאה הגיונית לך, דבר איתי. ובינתיים פתח קובץ וורד ותתעד כמה ימים בחייך, תאמין לי זה יום אחד יהיה שווה כסף.
🙂 איתך ילד. נשמה.
חחחחחחחחחח חשבת שאני בן 113 גאוני ! אני כן אוהב לכתוב ואני יקשיב לך להיפך ביום הזה שעבר אכלתי מלא וממש רציתי להקיא חשבתי עלייך ועל התגובה הנהדרת שכתבת ואמרתי טוב דני אני חייב משו שיסיח את דעתי אני חייב אחרת זה ללכת לשירותים ואני לא רוצה ללכת לשירותים לכן הלכתי למחשב ופשוט שמתי שירים וכתבתי כתבתי כתבתי את כל העצב הדיכאון הכעס שלי כתבתי עד שעבר לי התחושה של הרצון להקיא כי כבר האוכל דיי התעכל עבר בערך שעה ככה אבל זה היה בצהריים בלילה נכשלתי!!!! אחרי ארוחת שישי בערך בשלוש אחותי הרגישה לא טוב והיא הקיאה לכן יש תפסתי את ההזדמנות ניקיתי חפיפניק ירדתי למטה טרפתי אוכל כי ידעתי שההזדמנות שלי לאכול ולהקיא היא קלושה מכייון שאמא שלי עוקבת אחריי כמו נץ לכן אכלתי בכמויות מטורפות ואז הקאתי כאשר אחותי הלכה לישון לא יכולתי לעצור ניסיתי את השיטה שוב אבל המוח רצה אחרת לכן הלכתי לשירותים והקאתי הרגשתי טוב לכמה זמן ואז חזר לי הדיכאון !!!!! לא ישנתי כל הלילה רק שמעתי שירים דיכאוניים באנגלית אור כבוי הייתי בתנוחת העובר מכירה מחבק את הרגליים פשוט בחודך לבד…עוד דבר שרציתי לדבר עליו בתגובה הוא שהפחד האמיתי שלי כרגע מתחלק לשני חלקים שווים אחד הוא אמא שלי כל הזמן רוצה שאני יבוא איתה ועם המשפחה שלי המורחבת לימית 2000 נחשונית בריכות הפלגות בחול אבל אני מסרב לה כי אני ממש לא רוצה להוריד חולצה ואני ניהיה בדיכאון עוד יותר כי אני מפספס משהו שאני ממש אוהב והפחד השני הכי חשוב לדעתי היא הבולמיה המחלה הזאת היא כרוכה בכל מיני סכנות ומחלות צדדיות שזה מפחיד לא יכול לעצור את עצמי אמא שלי איימה עליי שאם אני ימשיך להקיא היא תיקח אותי לבית חולים !!למחלקה להפרעות אכילה עכשייו הבעיה העיקרית שאני כיום בן 16 הם יכולים לכפות עליי להישאר במחלקה עד גיל 18!!!!!! יודעת חניטה מה ראיתי עכשיו ??? עכשיו ברגע זה קראתי כתבה על המגזין ווג משו על פיטור של אחת העובדות ואז העובדת שפוטרה סיפרה את הסודות המלוכלכים של התעשייה שהרסה לכולנו את החיים קראתי שהדוגמניות לא אוכלות בכלל חוץ מטישו הם אמרו כי טישו זה ממלא ונותן את תחושת השובע היא אמרה שהם ממש אנורקסיות ויש מספר לא קטן של דוגמניות עם הפרעת אכילה שהמפיקים בכלל לא מעוניינים לטפל בה ממש התאכזבתי לראות את הכתבה הזאת גיליתי את האמת לפרצוץ גיליתי שהכל שקר וכזב ושהגברים עם הריבועים הבולטים זה סתם פוטושופ אני הערצתי את זה רציתי להיות כמו זה ואז היום הבנתי שזה לא אמיתי שאין דבר כזה !!!!!!! כן אני לא בדרך כלל תמים אבל הרצון ל״יופי״ הזה ממש עיוור אותי וגרם לי להרגיש נורא אני ינסה ללכת בדרך הנכונה והבריאה מקווה שאצליח החזיקו אצבעות 😉
שמחה שאתה מתחיל להבין את השקר הזה שכולנו חיים בתוכו.
למעשה ימית 2000 זה שדה מערכה מאתגר כי הכי גרוע שיכול לקרות שיגידו בלב איזה שמן, אבל בינתיים צהלות השמחה שלך וההנאה שלך יותר חשובות מכל דעה של מישהו.
פעם כשהייתי שמנה ולא העזתי ללכת לים מישהי אמרה לי "את מענישה את עצמך? מה לשמנות לא מגיע להנות?" ומלא חשבתי על המשפט הזה. כמה זה נכון, לחיות מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. אני חיה ולכן מותר לי להנות מהים, מהשמש, ממגלשות מים, אז מה אם יש לי בטן שמנמנה. זה פשע? למי שזה מפריע שימצא לעצמו חיים.
כמו נשימה, כמו מערכת הלב והדם, כך גם מערכת העיכול אם מניחים לה יודעת להסתדר. זה אנחנו בראש מנסים להפעיל משהו שעובד טוב יותר אם לא מתעסקים. ברור לך שאם תאכל מכל דבר כמויות לא מטורפות לא תצטרך להקיא. כל השאר זה ההתמכרות. ברמת ההגיון הכל ברור. לא צריך דיאטות רק מינון סביר. אני אוכלת כל יום שוקולד. בחיי. כל יום ולפעמים חבילה ויותר. בדברים אחרים אני כנראה מצמצמת בלי לשים לב כי אני משהו באמצע, לא שמנה לא רזה.
אני מעריכה שכל אחד יכול למצוא את הכמות שמשאירה אותו שבע ולא מפוצץ. וביתר הזמן למצוא מה הוא רוצה לחוות בחיים, ולחשוב איך הוא הולך לעשות את זה.
זכור לספור הצלחות ולא רק כשלונות. ולספר על המחשבות שעוברות בדרך, כי שם יושב התרגום האישי שלך של השקר שכולנו חיים בו, התרגום האישי שלך של הסבל האנושי וסיבותיו, הראייה המדוייקת שלך מהזווית שלך על הנוסע השמיני הזה ואיך הוא נאבק ומתחמק מאמא שלך שהיא האוייב הכי גדול שלו כרע, מכיוון שהיא כל כך כל כך אוהבת אותך.
התחלתי להקיא לפני חודשיים בערך אחות גילתה שאני מקיא והיא לא סיפרה לאף אחד מהמשפחה היא אהפצירה בי לא להקיא וככה עשיתי במשך יומיים שלמים אבל פשוט לא יכולתי יותר שלא להקיא התחלתי להקיא מלא והיא ששאלה אותי האם הקאתי שיקרתי ואמרתי לה שלא ואני מרגיש שקרן מגעיל שנאתי את עצמי עוד יותר גם ששיקרתי להורי שלי אחותי גם בולימית לשעבר לכן אז ביום שאחותי גילתה שאני מקיא הקאתי כמויות אדירות !! הכנסתי את האצבע לת׳וך הגרון לפחות 40-50 פעם כי פחדתי לעלות במשקל אז אמא שלי גם ראתה את זה בגלל זה היא התחילה לשאול את אחותי אם היא הקיאה ואז היא שאלה אותי פחדתי שהיא תעלה עליי לכן שיקרתי גם לה 🙁 ואז אמא שלי לקחה אותי להליכה והיא אמרה לי שהיא לא מרוצה מהרגלי האכילה שלי והיא רוצה לקחת אותי לדיאטנית הסכמתי לצערי ואז היא אמרה שהיא יודעת שאני מקיא ואז אמרתי לה את הכל .. זה היה חודש אחריי ההקאות בפתיחת החודש השני הלכתי לדיאטנית פריט מסודר הכל לא הקאתי בערך שבוע החזקתי את עצמי ולא יכולתי יותר ברגע שאף אחד לא היה בבית זה היה שערי גן עדן הקאתי ואהבתי את זה התמכרתי להקאות !!! כיום אני ירדתי מהפסים אני אוכל אני מקיא אני אוכל אני לא מקיא אבל מתחיל לעלות לי טיפה האוכל אני ממש מרגיש שאני נגעל מעצמי שונא את עצמי שונא את כולם !!!!!!!
שלומי יקר
אני מכירה את "גן העדן" של האכילה ללא השמנה. זה מה שביקשנו לעצמינו וזה מה שקיבלנו. כביכול ללא מחיר לשלם… מי יגיד לא לדבר כזה. מי יגיד לא ללאכול כמה שבא לו כל הזמן בלי להשמין. בלי שמישהו יגיד עליו שמן.
זה מאד הגיוני. זו מלכודת דבש.
אבל האמת היא שיש מחיר. זה לא באמת חינם. המחיר הוא כסף, כאב לב ושקרים, זמן אינסופי שהולך לאיבוד כי הוא לא חוזר, מספרים שגם בבריאות זה פוגע, אבל זה לא עצר מעולם אף אדם מלהתמכר לשום דבר…
המחיר הוא החיים עצמם. שמחת החיים. להחליף שמחת חיים בגועל עצמי. אז כרגע זה נראה שצריך לבחור בין גועל עצמי משומן יתר ובין גועל עצמי מהקאות ושקרים… איזה באאסה…
אם אגיד לך שאתה מן הסתם אדם מופלא ומהמם אתה תשתומם מאיפה לי לדעת ומה זה רלוונטי, נכון? אתה לגמרי מיישר קו עם הדעה התרבותית שמי ששמן הוא כשלון ומי שרזה הוא מוצלח.. שיש קריטריונים לנפלאות והם כולם חיצוניים. אז מי אני שאגיד לך שזו שטות… מי שאני שאגיד לך שהעולם מטורף והגיע הזמן שאנשים יצפצפו על המראה החיצוני ויתחילו להנות מעצמם כמו שהם. שיפסיקו להאמין לטלוויזיה ולסרטים ולרמה הירודה של תקשורת אנושית שעובדת על השפלת אנשים במקום להעצים אותם…
קח רגע צעד אחורה מכל מה שקורה לך ותגיד לי איפה היית אם לא היה כל זה. במה היית מתמקד בחייך, מה היתה הבחירה שלך להתמקד ולעשות? תענה לי על זה ונראה איך מתקדמים.
הבחירה שלי היא לצאת , להנות , לחיותאת החיים שעוד לא מימשתי כלום התרחקתי מהחברים שלי איך שהוא בניתי חומה סביב כולם ואני נשארתי לבד ובודד. הפכתי לאובססיבי כלפיי היירידה במשקל ואובססיבי כלפיי האוכל התחלתי לאהוב את ההקאות שלי זה מרגיש לי נכון זה מרגיש לי שאני חייב לעשות את זה מרגיש שאני בשליטה ואני אוהב את זה אני אוהבאת ההרגשה אבל ההרגשה שאני הכי שונא היה התיעוב השנאה העצמית שאןכלת אות כל הזמן אז כמו שאמרתי למעלה הבחירה שלי היא בחיים לכן אני הלכתי לדיאטנית להפסיק עם זה אבל אני פשוט לא מצליח .
בולמיה זו התמכרות לכל דבר. זה מצב שהמוח אומר לעצמו אני חייב. אני לא יכול בלי זה. ומכיוון שהמוח הוא מערכת ההפעלה, ואנחנו מאמינים לו, אז אנחנו מאבדים שליטה.
דיאטיקנים יכולים לעזור רק בשלב שהבן אדם כבר יכול לשמוע את הפקודה ולהתעלם ממנה. כל זמן שהפקודה הניתנת מקבלת תגובה של פעולה במציאות – שום הגיון לא יעזור.
אני מזמינה אותך לקרוא מה כולם כותבים פה, לקרוא קצת על התמכרויות בכלל, ולראות אם משהו מכל זה מזיז אצלך איזה כפתור. אם לא – יתכן שאתה פשוט עומד להקיא כמה שנים טובות מהחיים שלך, לי לקח 11 שנה לצאת מזה. יש בפורום הזה בנות שעדיין בפנים. בן כמה אתה אם אפשר לשאול?
נער יקר מה אני אגיד לך, איך שלא תסתכל על זה בסוף אתה תצא מזה ויהיו לך חיים נפלאים. אתה תלמד, כמו כולנו, לאט לאט להכיר את עצמך, תלמד מה חשוב לך ומה סדר העדיפויות שלך בחיים, תדע ממה אתה מפחד וממה אתה מתחמק, וכשתצא מזה תכיר את העוצמה האמיתית שיש בך.
כל אחד חווה חוויות בחיים. אוספים זכרונות ורגעים נעימים. אני לא מאמינה שיש איזה יעוד ספציפי לאדם. אני מאמינה שאפשר לעשות כל מיני דברים בחיים ושזה לא באמת אומר עליך שאתה שווה או לא שווה. לפעמים בא לי להיות ראש ממשלה ולפעמים לגדל גזר בשקט בגינה. זה לא נכון שיש דרך אחת נכונה ושאו שאנחנו עושים ככה ואז הצלחנו, או שאנחנו עושים אחרת ואז נכשלנו. יש לכל אחד דרך משלו ויותר מאחת אפשרית. ומותר לו לבחור בכל דרך, ובלבד להיות שלם עם עצמו ומאושר.
אתה תדע ללמד אחרים איך זה מרגיש להיות בחוסר שליטה, בטלטלה מתמדת בין רגעי אושר לרגעי תחושות אשם וחרדה, ואיך להבין מה אני צריך להגיד לעצמי כדי לצאת מזה.
אני מעבירה אליך משפט שאמרה לי פעם מישהי: "את תלמדי לאהוב את עצמך כמו שאת, ואז תלמדי לאהוב ככה את כולם". אז אני עוד לא אוהבת את כולם, אבל אני מבינה אותם. ממש.
המשפט נכון זה מדהים מה מילים קטנות יש משמעות אדירה אני יחלים אני רוצה בזה !!! אני אלחם בשיניים אני ינסה ואני יעדכן אותך תודה רבה שהיית פה חיזקת אותי נורא
אני בת 15, לפני שנתיים התחלתי להקיא לאחר שההורים שלי גילו על זה הם שלחו אותי למרכז גלימה ותמיכה ומאז למדתי לאהוב את עצמי כמו שאני, אבל לפני חודש שחררו אותי משם ולכבוד זה אני ומשפחתי יצאנו למסעדה לחגוג, הכל היה רגיל ויפה אבל כשסיימנו לאכול חזרה ההרגשה הנוראית הזאת ההרגשה שתמיד מגיעה כשאני אוכלת ההרגשה שאני שמנה ולא יפה. אז מיד כאילו שלא הייתה לי שליטה רצתי לשירותים, כשחזרתי לשולחן הכל היה כרגיל. אבל עכשיו איבדתי שליטה פעם זה היה כה שאני שולטת במחלה אבל היום המחלה שולטת בי. אני כבר לא שולטת מתי אני מקיאה או איפה. בעבר כדי להקיא הייתי צריכה לדחוף אצבע אבל כיום אני מקיאה בלי שליטה על הגוף שלי .
היי חמודה
זה קרה גם לי
יצאתי ממרכז גמילה, ידעתי כמה לאכול, מה לאכול, ידעתי אפילו איך אני נראית בלי כל הבלגן, לא רזה ולא שמנה, משהו סימפטי מאד באמצע… ואז דווקא כשהכל היה נראה בסדר בא לי השטן הזה ושאל רגע מה לא נקיא?…
לקח אותי לשירותים והראה לי מי הבוס.
זה לקח לי עוד חמיש שנים אחרי השש שנים, יחד 11, עד שקמתי בעצמי ואמרתי די.
עד שאני, ולא מרכז גמילה, אמרתי לעצמי די לא עוד.
תעשי מה שאת רוצה אבל זה לא. וזה עבד. 1000 כשלונות והצלחה אחת.
אני מקווה שאת תהיי קצת יותר חכמה וחזקה ממני, שאולי תגידי לו לשטן הזה "טוב קיבלת את שלך הוכחת שאתה קיים, אבל עכשיו אני לוקחת פיקוד ותודה לך. די לך."
מאחלת לך. ולמשפחה שלך, שתצליחי. הרבה אהבה.
הי חניתה,
אני בת 18 ולפני שבע שנים סבלתי מאנורקסיה (תחשבי ותביני שהגיל הצעיר מוטרף לחלוטין). טופלתי במרכז להפרעות אכילה וחייתי מאז חיים מאושרים מלאי הישגים, עסקתי בספורט והרווחתי חברים רבים, אבל תמיד הייתי אובססיבית בכל הנןגע למשקל ולמראה הפיזי שלי. השנה עליתי למשקל הגבוה ביותר שהגעתי אליו (51 ק״ג על 1.57). הרגשתי מזעזע והייתי בדיכאון למשך שבועיים בערך בהם ניסיתי להקיא והצלחתי מספר פעמים. מאז עבר זמן והצלחתי להרזות ואפילו הייתי במקרה חולה ויצא שהגעתי למשקל שרציתי והרגשתי נפלא, אך תקף אותי פחד חדש- אחרי שהבראתי, להישבר ולאכול דברים ״אסורים״ ולהרוס הכל. כמו שאומרים, נבואה שמגשימה את עצמה.. הגעתי למצב שאני לא אוכלת כל היום ואז באה לאכול משהו קטן, פתאום רואה כמה ופלים, לוקחת ומרגישה שנשברתי אז מוותרת ואוכלת את כל החבילה! במצב כזה כשאני כבר מפוצצת לגמרי אני פשוט ממשיכה לאכול עד כאב בטן קשה. למצב הזה אין פתרון כי אני לא יכולה אפילו לזוז או לנשום בתחושת המלאות הנוראית אז אני רצה להקיא (לצערי היום אני כבר מצליחה..). המצב הזה נמשך בתדירות יומיומית כבר חודש. אני מרגישה שאיבדתי את הבלמים ועולות לי דמעות בעיניים כי אני לא רוצה לאבד את עצמי ואת השמחת חיים. האופיינית לי. אני מקיאה מחוסר ברירה וכאב בטן נוראי אחרי הזלילה המבישה והמלאה בשנאה עצמית. אחרי שאני מקיאה אני מסתכלת במראה ורואה נערה יפה שהורגת את עצמה והופכת עור לבן לאדום ונפוח ועיניים כחולות לאדומות ודומעות. אני מאוד מאוד רוצה להפסיק את מעגל הזלילה וההקאה ואתמול אחרי שזללתי אמרתי לעצמי שאני לא מקיאה יותר ולא מעניין אותי כלום! ככה הלכתי לישון בכאבי בטן שאיתם קמתי בבוקר ונאלצתי אפילו לקחת אקמול כדי להקל על תחושת המלאות האיומה בבטן. אין לי מושג איך הרשיתי לעצמי להגיע למצב כזה ואין דבר שאני רוצה יותר מלהפסיק. יש להוסיף שקשה לי להתמודד עם חוסר השליטה שלי במחלה המתפתחת הזו כי אני פרפקציוניסטית ובדרך כלל עם עיניים במטרה והצלחה. מתגעגעת לעצמי, השטחית לפעמים ומתעסקת במראה יותר מבנות אחרות, אך מאושרת ומוקפת חברים אהובים. לא זוכרת מתי לאחרונה ראיתי את העצמי הזו.
שבע בבוקר זו שעה מאד קשה לי
עד היום
אני עם עיניים חצי עצומות קוראת וכואבת את מכתבך
הכל מוכר כל כך כאילו אתמול
את בגיל של הילדים שלי, בגיל שהייתי כשהתחלתי
אלא אצלי זה לקח 11 שנה
ואולי את חזקה יותר.
לוקחת את הבן שלי למבדקים בירפא
גם הוא תיכף מתגייס, כמוך, האם יצא לך לקרוא את הסיפורים של הבנות האחרות בפורום? אם לא אני מאד ממליצה, בינתיים , תקראי, אולי זה יתן לך רעיון..
את שואלת מה קורה לך. איך יכול להיות שאת יוצאת משליטה. הרבה דברים יכולים ליצור חוסר איזון אצל אדם. העולם בתור התחלה. זה מעניין לחקור וללמוד את עצמך, מהן המחשבות שאת חושבת שמחלישות אותך כל כך, אבל מעל הכל בואי נדבר רגע על חוק פיסיקלי בסיסי:
כשמפעילים כוח מייצרים מייד כוח נגדי. זה חוק פיסיקלי. הוא עובד גם בלהגיד לאנשים מה לעשות וגם בגוף האדם. כשאת מתאפקת ויוצרת חוסר בגוף שלך, הגוף שלך מחוייב לייצר כוח נגדי, ולכן ככל שתצומי ככה תבלסי.
זה חזק ממך, לא את ולא אני מעל כוחות הטבע. גם אם הצלחנו לגרום לעצמינו להקיא.
הנכון מן הסתם לאכול קצת מכל דבר. להקשיב מתי אני רעבה ומתי זה משהו אחר. מחשבות שלא בא לי עליהן, פעולות שמלחיצות אותי, שעמום, פחד.
היום אני יותר ויותר מאמינה שאנשים יכולים לעשות את זה לבד יותר טוב מעזרה, אבל אולי לא בכל שלב, ואת אומרת שפעם טופלת וזה עזר לך.
נסי לתפוס את זה כשזה קטן. חודש זה עדיין לא הרבה, רובינו בעמוד הזה בין שנה ל16 שנה. ובכל יום מרגישות את האכזבה הזאת שלנו מעצמינו. האלטרנטיבה היא לקחת את עצמינו בידים, שזה קשה מאד אבל עם המון המון סיפוק…
את בטוח מקסימה, ושמחת חיים זה שווה פי אלף מעוד קילו על המתנים. שאי אותו בשמחה וניצחת.
אחריי כיפור אני מתחיל לאהוב את ההרגשה שהבטן שלי ריקה !!! זה סוג של אומר לי שזה טוב זה מרזה זה יעשה אותך יפה אני מרגיש שאני נגרר יותר לצד של אנורקסיה ואני מפחד אני בולמי כבר 5 חודשים מה קורה איתי התחלתי לחתוך היצר המיני בוא נגיד עלה ביותר ואני רק בן 16 אני במדיכאום מדוכדך עצבני כועס שמח עצוב מה לעזאזל קורה לרגשות שלי !!!!! אני בלחץ
כן אני מכירה את ההרגשה הזאת. רוב חיי אחרי האוכל היתה לי בטנונת של חודש שלישי. כבר התרגלתי לזה ואפילו הצלחתי להתבדח על הענין. זה עבר לי תקופה מסויימת כשאכלתי לפי הוראותיו של דרור הרופא הסיני שלי. איכשהו הוא הצליח למצוא מה נכון לגוף שלי לאכול, ולא מעט…
אז השילוב הנכון לגוף זה מה שנותן תחושה של בריאות ולא כובד, ואז לא צריך להוציא את האוכל כדי להרגיש בטן "שטוחה".
לגבי היצר המיני זה שונה אצל כל אחד, ואני באמת לא הכתובת להתיחס לזה. אני חושבת שיש הרבה דרכים לברוח מהחיים, וכשלומדים להשאר ולנשום גם ברגעים שהמחשבות מתרוצצות אמוק, אם לומדים לנשום דרך כל הרעש הזה אז לא צריך למצוא כל הזמן "פתרון". אני עוד לא שם אבל זה נראה לי הכיוון. מה דעתך?
כן אות צודקת אני ממש חייב להשיג ריבועים להוריד שומן זה משימת חיי כל הזמן זה היה מגיל קטן אני נאבק בגוף דיאטות לא רואה שינוי וזה מתיש !! יש לך אולי את ההטלפון של הרופא הסיני?
חפש דרור אומר מוהדיב תמצא אותו ותמסור לו דש.
אפרופו ריבועים וכל זה, מאבק תמיד יותר התנגדות והתבצרות. צריך לבוא בגישה אחרת, נסה בריאות, וללמוד להכיר את עצמך מבפנים. יש לי חברה שהיתה שמנה כל חייה ועכשיו היא רזתה והאכזבה הכי גדולה שלה זה שהיא חשבה שכשהיא תהיה רזה הכל יסתדר והיא תהיה מאושרת, וכמובן זה לא המצב.
כל תלות שלנו בכל דבר היא אשליה. רק היכולת שלנו לנשום דרך כל רגע כפי שהוא תביא לנו שלווה ואושר. כל דבר אחר הוא זמני. אני יודעת שאלה מילים ואין להם משמעות בחיי היום יום השיפוטיים שלנו, אבל מתישהו זה האור בקצה המנהרה…
לאחר שאוכלים הקלוריות נספגות בגוף.
אז זה שמקיאים את האוכל זה אומר שהקלוריות יוצאות?
כמה זמן בערך לוקח לקלוריות להיספג בגוף?
תזונאית מדענית אני לא.
אני יודעת שלא הכל מצליח לצאת
שאיזה שליש נשאר בגוף, יש דברים שמתעכלים מיד ויש כאלה שלוקח להם יותר זמן.
בבית הבראה שהייתי היו נועלים את השירותים חצי שעה אחרי האוכל.
אני חשבתי שאני מתחכמת למערכת והייתי עוקבת אחרי מה יצא כדי לראות אם זה הגיוני והוצאתי הכל
אבל מסתבר שלא הכל יוצא בכל מקרה כך שמעולם לא הייתי רזה ברמות מדאיגות.
אולי אז זה היה לי באאסה אבל בדיעבד אני כמובן אומרת על זה תודה.
לפני כשנתיים התחלתי להקיא ופשוט הכל היה יוצא ממני עד שמיצי קיבה היו יוצאים בסיום ההקאה.
היום, עדיין נשאר אוכל ולא הכל מצליח לצאת.
אני גם לא רזה ברמות מדאיגות , משמינה אפילו מלהריח אוכל.
איך אפשר למנוע את כל הבולמוסים האלה??
תקשיבי הקאה לא עוזרת לך בשום אופן היא לא מרזה ולא כלום זה רק אשליה והגיע הזמן לנפץ את האשליה הזאת להקיא רק הורס לך את הבריאות וגורם לך לחלות לגביי הבולמוסים מה שאני עשיתי זה קשה בהתחלה צריך להוריד במינון אי אפשר ישר להפסיק כי את תחזרי לזה באיזה שהוא שלב לכן תורידי במינון של הבולמוסים ואז פשוט תפסיקי ! לאחר איזה שבוע שבועיים ואז תמיד תמיד תמיד תיהיי בסביבת אנשים ככה לא יהיה לך הזדמנות ללכת להקי כי זה תהליך ארוך להקיא לנקות להסתיר אז זה לפי דעתי מה שאני עשיתי ודווקא הצלחתי נורא אני נקייה מזה כבר חודשיים ומצליחה תדברי איתי לאחר שבוע שבועיים אם את צריכה תמיכה אנחנו פה !!! הגיע הזמן לסלק את המחלה הארורה הזאת
אני בן 43 נשוי עברתי ניתוח שהושחל ממני 14 קילו היום אני מקיא בכוונה כדי לא לעלות
אתה מתכוון ניתוח לקיצור קיבה? איך ירדת 14 קילו? זה לוקח זמן, לא? וכמה פעמים ביום אתה מקיא כדי לא לעלות במשקל?
כמובן שמטרתינו שהנושא כולו ירד מעל הפרק ותוכל להתמקד בלחיות אבל בינתיים בוא נבין מה המצב..
אוף, אני נלחמת בבולימיה הזו מגיל 16, אני כבר בת25.. 1.65 שוקלת 59
כל פעם אני חוזרת להקיא ומפסיקה.. ועכשיו אחרי תקופה שהפסקתי חזרתי להקיא בגלל שאני מתחתנת עוד חצי שנה ואני כל כך בלחץ של להיראות טוב, להיות רזה בשביל השמלת כלה ושכולם הולכים לראות אותי ואפילו ביום הולדת שלי דודה שלי אמרה לי תישארי רזה לחתונה! וכולם סביבי מלחיצים אותי ! אני מרגישה שאתה לא רוצה להפסיק עם זה, שזו דרך חיים בשבילי.. לא לאכול, ואם אוכלים מקיאים.
אני מפחדת, אני מפחדת שזה יפגע בי ושאני לא אוכל להביא ילדים!
ארוסי מודע לעברי ולסרטים שלי עם אוכל :/ אני אפילו חושבת קדימה איך אני אתחיל התמחות במשרד ערכי דין במרץ ואיך לשלב את זה עם ההרעבות שלי והבולמיה.. כשאני מדברת על הרעבות אני מתכוונת לזה שאני יכולה לחיות על אמריקנו בלי סוכר כמובן , מים וסודה.. הפינוק זה
זירו! ועוד עליתי מ55 קילו ל59 בכוונה כי אבא שלי הכריח אותי..
הייתי חייבת לפרוק! תודה לכן
🙂
כשהייתי בטארה (בתכנית הבראה של ששה שבועות) אמרו לי כך:"At times of stress you will tend to relapse. but dont let one incident take you back"
ובתרגום חופשי – בעיתות לחץ תהיה לך נטיה לחזור לזה, אבל אל תתני לפעם אחת להחזיר אותך לאחור.
וגם אומרים שלא חשוב כמה פעמים נופלים בחיים אלא כמה פעמים קמים…
ולגופו של ענין מצמרר לחשוב שמעדיפים אותנו בולמיות ורזות על פני בריאות ועגלגלות, ומצמרר לחשוב שאנחנו מישרות קו עם התופעה… בזה את ממש לא לבד, שגם כשאנחנו מבינות שהכל מטורף וחסר הגיון – אנחנו גם קולטות שאנחנו עמוק בתוך זה. אז מכיוון שרוב הסיכויים שעד החתונה זה לא יעבור, אאחל לך שמתישהו קצת אחרי זה תצליחי לתפוס שוב את המושכות. שתהיה שנה נהדרת שתוכלי להגיד התחתנתי והפסקתי להקיא. בהצלחה בעריכת דין, בזוגיות, באמהות, באהבה!!!
לא הצלחתי לקום בשלושה ימים האלה אתמול כמעט הצלחתי ופיקששתי לקראת הסוף. האם יש אפשרות שנתכתב בנינו במייל עד שיגמרו החודשיים האלה? ניסיתי למצוא קבוצת תמיכה פה ולא מצאתי. בבקשה אין לי לאן לפנות..
ברור. atounh@bezeqint.net
היי חניתה.. הצלחתי להחזיק מעמד חודש וחצי בלי הקאות בלי בולמוסים וגהבתי את זה. נהנתי מזה.. הרגשתי נורמאלית. ואז טסתי לקנדה לחודשיים לפני שמונה ימים.. היום בפעם הראשונה היה לי בולמוס אחרי חודש וחצי בלי. מרגישה חסרת אונים קטנה ומפגרת.. לא יודעת איך לקום. טסתי עם משפחה לשבועיים ומשם אני לבד.. המשפחה שנסעתי איתה הם חבורה של אנשים ממורמרים ושלילים(משפחה מורחבת) ואני לא יודעת מה לעשות.. פלוס יורד פה גשם כל הזמן זה משפיע על מצב הרוח הכללי שלי לא לטובה. חייבת לקום מזה לפני שיהיה מאוחר. עזרה?
ווואו. וואו כל הכבוד!
כשהייתי במוסד גמילה אמרו לי "בתקופות לחץ תהיה לך נטיה למעוד אחורה, אבל אל תתני לפעם אחת להרוס לך את כל ההצלחה.
קורה שפונים אל ה"חבר הדמיוני" הזה שמעביר לנו את הזמן בדרך מוכרת, גם אם לא טובה. זה משהו שאנחנו מכירות לעומת חוסר הודאות שסביבינו.
שמעתי שקנדה מהממת, אני מקנאה. פקחי עיניים החוצה. להביא איתך את "הבית" כפי שאת מכירה אותו פשוט ימנע ממך להנות בקנדה עצמה, במה שקורה שם. אם כבר הרבצת חודש וחצי שאני ממש גאה בך, אז פעם פעמיים ש"נפלת" זה לא נחשב נורא. הרימי את הראש ותמשיכי כאילו כלום לא קרה. את גדולה. חשבי על זה כאילו הלכת לבקר בחייך הקודמים, אמרת שלום מה נשמע וחזרת לחייך של עכשיו.
כמה זמן עוד תהיי שם? חבל שאנחנו לא חברות קרובות הייתי מבקשת שתביאי לי מתנה…. 🙂 סתאם…
העברתי שבוע מתוך חודשיים.. קשה לי להרים את עצמי ביום אחרי.. קנדה יפה באמת אבל זה לא עושה את זה קל יותר את ההתמודדות.. להפך האנשים פה לא כמו בארץ. פה הפ מנומסים נורא אבל קרים.. ובארץ הם אולי לא מנומסים אבל הם נותנים לך תחושת בית בכל מקרה..חוץ מזה השארתי דברים בבית ואני מתגעגעת אליהם. אחרי חודש וחצי זה נורא ליפול כי פתאום אני כבר לא זוכרת איך להתחיל הכל מחדש.. וזה דפוק לגמרי..ותאמיני לי נפלתע חזק בטירוף.. אז זה כן נורא.אפילו לא הקאתי אז עכשיו סתם יש לי יותר מ10,000 קלוריות בגוף שצועקות לי חהחה נדפקת..
מכירה את המערכון של הגשש החיוור? יש גם פתגם כזה באנגלית אבל בגדול מה שעלית ביום יורד ביומיים.
כך שפעם פעמיים שאכלת אם לא תקיאי – הגוף שלך ימשיך לסמוך עליך ויעשה את מה שהוא יודע לעשות.
אל תאחזי בנפילה הזאת כדרך לחזור אחורה למקום המוכר והשנוא… אל תעצימי את הנפילה ותתני לה כוחות שכאילו אין מזה חזרה.
זו הדרך של הבולמיה להחזיר אותך אליה, אבל אם את רואה את התרגיל אולי תצליחי להגיד, לא אתן לנפילה אחת להחזיר אותי אחורה, גדולה ככל שתהיה. ברגע שאת מצליחה לתפוס מחדש את המושכות של העגלה תעשי זאת. ויותר מהר מתאוששים מנפילה של יומיים מאשר מנפילה של חודשיים או שש עשרה שנה.
ועם כל הכבוד לקנדה, היופי שאני מנסה לפקוח את עיניך אליו זה היופי שלך עצמך, נוכחותך, חייך. להבנה שאת מקרה חד פעמי וכל יום בחייך וכל דקה היא הזדמנות לראותלחוותלנשום את מה שקורה סביבך ולא רק בתוך המוח אלא גם בעיניים באף בלב…
אני קוראת ועיני שטופות דמעות.
נעשית פה מלאכת קודש במלחמה בולימיה הארורה הזו.
יישר כוח, תודה שאת עוזרת. חבל שלא הייתה לי מישהי כמוך כשהייתי זקוקה לזה.
אני קוראת ואמשיך לקרוא ולבקר.
רק רציתי להגיד.
תודה ענקית.
תודה לך. זה מאד מחמם את הלב.
מוזמנת לענות ולהוסיף מנסיונך, האם היית ויצאת מזה?
האם תוכלי לשתף אנחנו מחפשים כל הזמן דרכים נוספות החוצה…
I'm not easily impressed. . . but that's impressing me! 🙂
It's always a pleasure to hear from someone with expertise.
חניתה יקרה,
זאת הפעם הראשונה בה אני מודה בזב בקול רם… אני סובלת מהפרעת אכילה. מקיאה כבר יותר משנה, בחודשים האחרונים אפילו מספר פעמים ביום… מה שהתחיל כוירוס בקיבה הפך מהר מאוד להתמכרות, וההתמכרות הופכת מסוכנת. הגעתי ל-40 קילו… גם המחמאות מהסביבה התחלפו בהערות של "הכל בסדר איתך?" אז אני מתרצת… ויודעת לנמק ולתת דוגמאות כי אני לומדת עבודה סוציאלית… מבפנים אני מרגישה שמשהו מהמהות שלי מתרוקן עוד קצת בכל פעם שאני מקיאה, או נופלת לבולמוס של אכילה רגשית… אני רוצה לצאת מהמצב הזה, יודעת שהדרך החוצה היא דרך חתחתים ונאלצת להתמודד איתה לבד, לפחות כרגע… הייתי שמחה אם תוכלי לסייע ולהפנות אותי לגורמים שיכולים לסייע לי לצאת מהמצב הנוראי הזה אליו הכנסתי את עצמי בטרם יהיה מאוחר… חשוב לי גם לומר כי הייתי שמחה לבנות תפריט מאוזן שיימנע עלייה קיצונית במשקל אבל כן יוציא אותי ממעגל הבולמוסים/הקאות/צומות…
עבודת קודש את עושה בפורום, והלוואי שביום מן הימים אוכל להעניק מעט מן הכוחות הללו ולהציל נשמות אבודות אחרות.
תודה,
אני
את קוראת לעצמך הצילו… זו הקריאה של הנשמה אליך, אליך ששבויה בתוך הלולאה שיצר לך המוח שלך. זה המוח, מערכת ההפעלה, תקועה על תוכנה שממאנת להסגר. לו יכולנו לעשות כיבוי והפעלה מחדש אולי זה היה נסגר… אבל עכשיו אנחנו נדרשים להפעיל את מנהל המשימות כדי לבחור בה ולהגיד לה ביי ביי ולא תמיד זה הולך פעם ראשונה…
הנשמה זוכרת מה שאת שוכחת ביום יום בדרך למקרר. אולי תשימי פתק אוהב ותזכורות על המקרר, בשירותים, אני יודעת שגם מזה רובינו מתעלמים, כמו כאלה שאין להם זכרון ליותר מכמה דקות… רושמים לעצמם פתקים מה התכוונתי…
זה להיות יותר חכמה מהמוח שלך. ברור שכשאנחנו חלשותחלשים אז המוח לוקח בגדול, אבל כששמים אהבה ועוצמה ותזכורות מי אני מה אני רוצה בחיים, תזכורות מהנשמה, זה יכול לחזק אותך ברגעים הללו, ולאט לאט תוכלי להיות יותר חכמה גם אז.
התחבולות שאת תמצאי כדי לחבר בין המחשבה "בא לי לאכול ואני יכולה להקיא את זה ולא יקרה כלום", יחד עם המחשבה "אני חיה אני בריאה אני חזקה אני רוצה לעשות כך וכך עם החיים שלי", התחבולות הללו שתמצאי כדי לאפשר למחשבה השניה להגיע רגע אחרי הראשונה, זה מה שאת תוכלי ללמד אחר כך. ואת לגמרי בתחום הנכון.
את לא תהיי מאלה שמדברים באוויר כי למדו את זה מספרים ומורים, את תהיי מאלה שמדברים מתוך ידע ממשי.
וכמובן שהדבר הראשון שאת רוצה זה להחליף את המילים "אני רוצה לעשות כך וכך עם החיים שלי" במילים בעלות תוכן אמיתי שעושה לך התרגשות בבטן. כי הבטן תפרפר לך עוד יותר כשתתקרבי להגשים חלומות מאשר בהקאה. הבטן רוצה לחיות ולהתרגש. אלה החיים.
אחרי 3 חודשים של דיאטה שירדתי בצורה נורא דרסטית 8 קילו אמא שלי נבהלה ולקחה אותי לרופאה שגרמה לי לאכול יותר מתמיד התחלתי לעלות במשקל ואז נלחצתי והתחלתי להקיא כל דבר אפשרי … ועכשיו 3 חודשים אחרי אני כל כך מצטערת על זה אני לא מצליחה להפסיק על הבולמוסי אכילה המטורפים האלה אני משתגעת ומנסה לרדת במשקל בחזרה 2 קילו שהעלתי ואני פשוט לא מצליחה ! :(((
שמונה קילו בשלושה חודשים זה יפה וזה לא מסוכן לגוף הישג יפה קודם כל ! דבר שני בעניין הבולמוסים ווהקאות את תצטרכי לגייס כוחות נפש ענקיים כדי להפסיק הקאה לא מורידה במשקל ולא מסייעת לך להרזות להיפך רק הורגת אותך בתור בולמיה כבר שנה שלמה זה לא כיף כמו שזה ניראה בהתחלה שאיזה כיף לאכול הכל ולא להרזות אבל אין דבר כזה לא להרזות בלי מחיר והמחיר הוא כבד !!! הבריאות שלך תפני לאמא שלך ספרי לה מה את חווה את כל הסיפור לכי לטיפול הם יעזרו לך שם נורא כל עוד זה מוקדם הטיפול יהיה יותר קל תאמיני לי מניסיון לא כדי לך להיכנס לזה זה גיהנום עלי אדמות זה ממש לא כיף שאת אוכלת משו ואז הוא ישר עולה לך שאת במצב נפשי דיכאוני שאת עייפה ומותשת שאת נלחמת עם הגוף על שטות !!!!!!׳ תלמדי לאהוב את עצמך החלמה מהירה אני מקווה אם את צריכה כאן עזרה תמיכה עידוד או לפני שאת קוצה להקיא תכתבי פה חניטה מופלאה !!! היא עוזרת תומכת הכלל
הכי אני אוהבת שאתן עונות אחת לשניה. שכל אחת מבינה את השניה ונותנת לה מנסיונה ושאיכפת לנו מאד מאד אחת מהשניה.
אפשר ללמוד אחת מהשניה, ואפילו רק להזכר שאנחנו לא לבד. אז תודה לגברת אנונימית על תשובתה ועל המחמאה…
מה שמשותף לכולנו שאנחנו מאמינות שהמשקל שלנו זה הדבר שדן אותנו למוות או לחיים…ברגע שנשים סימן שאלה על הרעיון הזה, ונעיז לחשוב שיש לנו זכות קיום בכל משקל ובכל יום ובכל מצב רוח, שאנחנו לא שחקניות בהצגה שמישהו אחר מביים, אלא חיים את החיים שלנו, אז דברים יתחילו להשתנות.
לגבי גברת שלושה חודשים – אני שמחה שאת פונה אלינו ויכולה לקרוא מה שכתבו כאן בנות ובנים רבים, זה יתן לך קנה מידה למצב שלך. לפעמים זה כל מה שצריך…
אני מקיאה כבר חצי שנה בערך
ואמרתי על זה להורים שלי לפני כמה ימים בגלל שהיה לי קשה לסחוב את זה,
וזה הקל עליי לספר להם אבל הם פשוט לא מבינים…
שאמרתי על זה לאבא שלי הוא פשוט שאל כמה זמן, כמה פעמים הקאתי ואז ישר אמר לי : "אז תפסיקי"
הוא לא יודע איך זה מרגיש, אני לא יכולה פשוט להפסיק עם זה, כמו שאת יודעת ועוד הרבה בנות אחרות.. זה תהליך ארוך זה קשה לוקח זמן להחלים מהדבר הנורא הזה והוא פשוט לא מבין, ולא נעים לי לבקש ממנו שאני צריכה מטפלת בהפרעות אכילה , אבל אני באמת לא מצליחה להבין איך הוא מצפה שדבר כזה פשוט יעבור לי,
כאילו שאם הייתי רוצה לא הייתי מפסיקה…
ברור שהייתי, אבל זה קשה ממש
אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו
היי חמודה
כל הכבוד שסיפרת. חבל שהם לא מבינים, זה ברור שקשה להבין… גם מי שמכור לסיגריות אז בזים לו ואומרים נו אז תפסיק… וזה מאד קשה.
השאלה אם לנסות שהוא יבין, ואז לתת לו למשל לקרוא פה את כל העמוד הזה, או שאשלח לך פרק שכתבתי פעם "פרק לאמהות" שזה בטח תופס גם לאבות…
אני עונה לך בקצרה כי מחכים לי בדלת, כתבי לי תשובה ואחזור אליך בערב. תחזיקי מעמד את לא לבד…
הי מותק,
נכון שזה קשה, ונכון שזה תהליך ולא קסם, אבל תסתכלי על חצי הכוס המלאה – את רק שנה וחצי בתוך החרא ויהיה יותר קל להציל אותך מאחרות.
לא יודעת בת כמה את, אבל את בטח צעירה ממני בכמה שנים טובות, ואני אומרת לך – תברחי כל עוד נפשך בך.
אם ההורים לא מבינים תנסי לפנות לרופא משפחה שלך, או לעובדת סוציאלית. אני מאמינה שהם יוכלו להפנות אותך למישהו שמבין.
אני אישית הגעתי למחלקה להפרעות אכילה בתל השומר ואני זוכרת שהשתתפתי במפגשים שבועיים של קבוצות תמיכה. לא יודעת אם זה יעזור – אבל כדאי לנסות. שם בטח יהיו מי שיבינו אותך.
זה לא קל, אבל צריך להאחז בחיים. יש כל כך הרבה לראות, לעשות ולטעום מהחיים האלו, וחבל שתגיעי למסקנה הזאת רק אחרי שתדפקי את הגוף שלך. בבקשה נסי למצוא שביב של תקווה בתוך הייאוש. זה הרי יעבור יום אחד. אז למה שהיום האחד הזה לא יהיה היום? 🙂
בהצלחה!
נמאס לי לשנוא את עצמי… נמאס לי לבזבז כול יום 10 שעות על בולמוסים והקאות… נמאס לי להלחם .. נמאס לי לחיות 🙁 כמה אפשר??????????
מתעמלת יקרה
עוד מעט נדבר על הנשמה שלך, בינתיים נתעסק בגוף.
כמה זמן את מקדישה להתעמלות
כמה פעמים ביום את מקיאה
כמה שנים?
כמה ירדת במשקל?
בינתיים שבת שלום שתהיה לך
תנשמי
התעלמתי בנבחרת ישראל עד לפני חצי שנה… הייתה לי אנורקסיה (הגעתי ל40 קג על 170) והיא התפתחה לבולימיה היום אני שוקלת 52 מקיאה בערך 2-3 פעמים ביום ולפעמים יותר…. נמאס לי:( חשבתי שכשאני אפרוש זה ישכח אבל זה ממש לא
את יודעת, זה אחד הדברים שהבינו רק בשנים האחרונות, איך המתעמלות והדוגמניות ואלה שחייבות ממש להשאר רזות וקטנות בניגוד לחיים עצמם בניגוד לטבע, איך מעודדים אותם לזה וכמה זה דופק להם את החיים.
הדרך בחזרה לשפיות עוברת דרך ההבנה שהעולם עושה טעות גדולה בסגידה הזו שלו לגוף מסויים ובדחייה התרבותית של מבנה גוף אחר, עגול, רך, להבין שזה לא אמת אלא דעה אחת שהשתלטה ויוצרת סבל.
אז הצעד הראשון החוצה זה להבין שאת קורבן של מחשבה מעוותת שלא את יצרת אותה אבל את כמו כולם מאמינה לה.
הצעד השני הוא לחשוב מה החיים שהיית רוצה שיהיו לך אלמלא נפלת למלכודת הזאת. ברגע שנבין את שני אלה נוכל להתחיל לתכנן אסטרטגיית נסיגה….
כבר לא מתאמנת אבל אובססיבית לגוף שלי מפחדת להשתנות יש לי 15.8 אחוזי שומן וזה עדיין נראה לי הרבה…אני יודעת שאני צריכה טיפול אני חולה כבר 9 שנים וקשה לצאת מהסיפור הזה סתם באמצעות פסיכולוג … אני מטופלת אצל פסיכולוג שהמכללה בה אני לומדת ממנת כבר שנה ולא זזתי מילימטר מהמחלה הזאת והוא עבד בעבר עם הפרעות אכילה… בשביל להתחיל תהליך טיפול צריך המון כסף 🙁 כאילו זה לא מספיק דפוק שאני חולה
לא צריך כסף בשביל להבריא.
כסף זה נחמד, עובדים, עושים משהו, מקבלים תשלום, הולכים לקניות, מרגישים בטחון, אבל כשאני הייתי בולמית וכשיצאתי מבולמיה, מעולם לא היה לי גרוש על התחת.
אישית לא עזרו לי הפסיכולוגים למרות שזה לא אומר כלום על מישהו אחר.
מרבית העולם אובססיביים לגבי הגוף שלהם, זה הנוף התרבותי בתוכו אנחנו חיים (המטריקס… ראית את הסרט?…)
הנכון בעיני לחיות את החיים מבפנים החוצה, כלומר לא להתעסק כל כך במה רואים אחרים כשהם מסתכלים עלי ויותר במה אני רואה. מה אני רואה בעולם שלי עכשיו. מה יש פה בחוץ, מה עוד בא לי לחוות בחיים. לשחות? לשחק? ללמד ילדים? לקרוא לנגן לטייל לאהוב
מה יש לעולם הזה להציע לנו. מה היינו רוצים לספר לעצמינו בגיל 70 או 80 שעשינו…
כי כל עוד אין לנו משהו אחר שמעניין אותנו חוץ מאיך הגוף שלנו נראה וכמה הוא שוקל אז זה משול בעיני למכונית שלנצח יושבת במוסך בטיפול ולמעשה לא נוסעת לשום מקום…
גם למכונית מצוקמקת מותר לנוע… וגם היא יכולה להגיע לים. אני בטוחה שכשתרימי את הראש ותזכרי שגם לך מותר לנשום אוויר ולצחוק ולחייך בעולם הזה, שהוא שייך לך לא פחות מאשר לכל אחד אחר. ברגע שתקלטי את השקר שרק ליפות רזות עשירות עם שיער חלק מותר לחייך אז אפשר יהיה לחשוב מה הדרך הנכונה לצאת מההתמכרות. כל זמן שאת בתוך המטריקס המחשבתי השיפוטי הזה, קשה יהיה מאד לעניין אותך במשהו אחר….
להתעמל זה דבר יפה ומהמם, זו הנאה כשיודעים מה לעשות. זה מפסיק להיות הנאה כשזה על מנת להרשים אחרים. וזה נכון לגבי כל דבר. אותי הרגילו שאני חייבת להיות מדהימה. זה בית סוהר. את תכירי בצאתך מהבולמיה את המשפטים שאמרו לך והפעילו אותך. תאמיני לי תלמדי להכיר אותם, זה קצת מכעיס בשלב מסויים אבל בסוף מגיעה גם החמלה והסליחה. לאחרים ולעצמינו שהאמנו כי ככה האמינו כולם.
איתך חמודה, דברי איתי.
בחיים לא דברו איתי על הבולמיה כך…. והייתי אצל לא מעט פסיכולוגים… אני מבינה את דבריך ומזדהה איתם.. אבל זה ככ חזק ממני… הדיבוק הזה ששואף לשלמות. . הדרישה מעצמי בכול דבר בחיים האלה… אני עייפה מהמלחמות וכול פעם שישבתי מול פסיכולוג התביישתי לספר מה קורה לי באמת עם הבולמיה הזאת.. אלא רק חצאי מילים וחצאי דברים.. תודה רבה על מה שכתבת לי קראתי כמה וכמה פעמים-וזה ריגש אותי..
אני מזדהה עם מה שאת מרגישה. גם אני תמיד הייתי מספרת חצאי אמיתות. זה כאילו שברגע את מוציאה את הדבר ומתרגמת אותו למילים זה הופך למציאות. פתאום זו את שמודה בזה שמשהו בך לא בסדר, והרי איך זה יכול להיות?
אנחנו חיות במעין כלא מטורף, אישית אני אפילו לא יודעת לומר מתי בדיוק התחלתי עם כל הסיפור, והנה זה כבר 17 שנה חלק מחיי. איזה בזבוז זמן. בעוד כמה ימים אהיה בת 33, ולפני כשבוע לקחתי החלטה שזהו, הספיק לי מהבולמיה הזו. כאן ייפרדו דרכנו. היא לא מקדמת אותי לשום מקום (אולי רק יותר מהר לקבר, אבל יש לי עוד תכניות כאן…) החלטתי לצאת אל העולם, להתמודד עם הפחדים, עם מה יגידו אנשים, והכי חשוב עם הרגשות שלי עצמי.
בשנה האחרונה עליתי איזה שלושה-ארבעה קילוגרמים (זה היה הפחד הכי גדול שלי!) ונכון – זה לא כיף, לא נעים המשקל הכבד הזה שאנחנו לא רגילות אליו, אבל אמרתי לעצמי – הנה, הסיוט הכי גדול שלך כבר קרה. השמנת, והשמים לא נפלו. אני קצת יותר שונאת את הגוף שלי ואת עצמי, אבל זה כבר היה קיים קודם, אז אולי כדאי לנסות גישה אחרת?
מצחיק אבל אני עכשיו עם חברה בחופשה במיאמי, וכן – הלכתי לים ולבריכה. יצאתי, נהניתי, ביליתי, אכלתי דברים שאני לא אוכלת בד״כ ולא הקאתי. לא חושבת גם לעשות את זה בכלל. זה מה יש. זו אני, זה גופי, והבריאות שלו חשובה יותר מהקילו שניים המיותרים האלו.
שוב, אני מבינה את ההגועל מההשמנה. זה לא נעים, זה כבד, זה מעייף, אבל אם כבר לרזות ולשמור על המשקל, אז לעשות את זה באופן שפוי. לאכול אוכל מזין, בריא, להתעמל במידה. והכי חשוב – לא להיות אובססיבי לגבי זה. אני טיפוס שרוצה הכל כאן ועכשיו. מהר מהר. אבל זה תהליך. וזה ייקח זמן. גם אני הלכתי לכמה פסיכולוגים שלא ממש עזרו לי ואני עכשיו נותנת צ׳אנס לטיפול נוסף ובגלל שגם לי אין כסף מיותר אני עושה את זה במסגרת מחקר של אחד מבתי החולים בעיר בה אני גרה. אבל לפחות אני מטפלת בעצמי. מנסה.
חמודה – יש לך עוד הרבה זמן לחיות. את צעירה. אני אומרת לך את זה ממרומי גילי, אחרי שבזבזתי יותר מדיי שנים מהחיים שלי על השטות הזו.
ויש בחיים הרבה יותר מזה! החיים כל כך יפים. יש כל כך הרבה לראות ולעשות. החיים בתוך בועת הבולימיה יותר מדיי עצובים וכואבים ו… בודדים.
מקווה שתצליחי להרים את עצמך כמה שיותר מוקדם כדי שלא תצטרכי להגיע למקום בו אני נמצאת…
אני בולימית כבר שלושה חודשים אין לי כלום בחיים לא חברות המשפחה בקושי מדברת איתי אני בת 23 מאוד קשה להעביר את הלילות במחשבה שהאוכל נמצא בהישג יד !! חווה מלא בולמוסים קשים מה לעשות ?
יקרה,
אני מבינה שאת בשלב קשה ומבאס וודאי שמוחך משתולל בתכנונים ונסיונות המנעות, שאלות והצהרות וודאי לא קל לך. אבל ממעוף ציפור של שנותי אני נאחזת בשתי נקודות אופטימיות במכתבך. האחד שאת בת 23 ולא בת 13.
זה אומר שכבר אין לך איזה כיתה שצוחקים עליך או שאת מספר שלוש מתוך שבע מקובלות ואם תשמיני יורידו אותך בדרגה… סוג זה של זוועות אנושיות כבר מאחוריך.
עכשיו נוכל לדבר עליך ולמה זה כל כך חשוב להיות רזה ועוד המון שאלות שנשאל ונענה אבל זה בינך לבין עצמך עכשיו.
נקודה אופטימית נוספת היא שאת בולמית שלושה חודשים ולא שלוש שנים או 13 שנה, כי אם תדרימי בעמוד ותקראי סיפורים תביני שזו התמכרות לכל דבר ואם לא בורחים בזמן זה יכול להגיע ל13 שנה בקלות.
עכשיו מהר תעני לי אם יש משהו בכל זה שאת נהנית ממנו או שהכל חרא מזוקק אחד גדול ולו יכולת להפסיק מיד היית עושה את זה.
יש פעמים ויש פעמים יש פעמים שוואלה כיף לי ויש פעמים שממש ממש רע לי
או קיי… כולם אומרים בולמיה אוי אוי אוי ואכן יש את כל הצד המבאס שאנחנו מכירים, אבל בואי נחשוף פן נוסף של התופעה הזאת – מה הכייף בזה.
מכיוון שאת רק כמה חודשים בעסק, יש להניח שאת מחוברת יותר למה טוב בזה מאשר למה רע ולכן אבקש ממך אנונימית יקרה – דברי רגע בשבח הבולמיה – תני איזה שלושה ארבעה דברים לפחות.
🙂
מה שכיף בבולימיה זה שאת יכולה לאכול מה שתרצי הכלללל מה שתמיד חלמת עליו ופחדת כי הוא מפוצץ בקלוריות אבל לא שיש לך את הנשק הסודי שלך הקאות עוד דבר כיף שאני אוהבת הוא ההרגשה שאת מקיאה אני סוג של התמכרתי אני אוהבת את ההרגשה הזאת של ההקאה זה סוג של הייי אני גם אוהבת לעשות ספורט על בטן ריקה להרגיש את הגוף שלי מתרוקן מתרוקן מאוכל מקלוריות מהכל זהו השלושה דברים שאני אוהבת בבולמיה
גם אני שוברת פה את הראש… חשבתי שיהיה לנו יותר…
🙂
אי אפשר לעצור את הכוח ההרסני הזה שזורע הרס בגופי זה מחלחל במוח שלי עד שאני נכנע חניטה אני מנסה !!!!!!
כל היום אוכל נכון בריא פרפקט !!! הולך למכון כושר מתאמן הכל אבל בערב אני פשוט נתקף על ידי בולמוסים ואז מקיא הכל אני מרגיש שאני מסוגל באמת לעצב ולחטב את הגוף שלי ממש כך אך אני פשוט לא יכול עם הבולמוסיים האלו הם הורגים אותי מה עושים עזרה בדחיפות !! ;( ;(
היי חבריקו יקר
זה קשה מאד. אתה עובד נגד מערכת ההפעלה של עצמך… זה קשה צריך להיות ממש חכם וממש חזק ולהכין מראש את חבלי ההצלה.
ראית את הסרט ממנטו? לא ממש קשור אבל יש שם אחלה דוגמה למה שאני באה להגיד לך. אז אם יש לך שעה וחצי בחיים תסתכל ותחזור אלי…
בינתיים תזכור לא לכעוס על עצמך ולא לנהל מלחמה נגד עצמך, תהיה בחמלה ותהיה חכם ותהיה נחמד לעצמך בחייך, לא מסםפיק שאתה בביצה טובענית אתה עוד עושה לעצמך נו נו נו…
מצויין אני אפנים את מה שאמרת לי ואצפה בסרט תודה 😉
נושא בפני עצמו….. 🙂
חדר כושר יום כן יום לא כדי לפתח את הגוף ככה הדיאטנית המליצה לי ואני כבר שבוע וחצי שם ומרגיש שינוי כזה לא יודע בהרגשה איך שאני יוצא משם אני מרגיש עילאי מלך הרגשה נהדרת !
כל דבר במידה…
חששתי שאתה מאלה שמכורים לחדר כושר, כי גם כזאת מחלה יש….. :-))
תמשיך וכל הכבוד, אין ספק שלעשות דברים עם הגוף זה כייף גדול!
היי חניטה זה אני אני כותב כאן מלא חחחח כמובן לפני כמה ימים עליתי לכיתה יא עכשיו כל העניין הזה של המראה הדיכאון והאוכל רק הלך וגבר היום רציתי לאכול חטיף בריאות בהפסקה שה לא משביע אבל גם משהו קיבלתי העלבה מידידה שלי בשם נטע היא אמרה לי איזה שמן את יודעת בצחוק כזה אני כמובן לא יכולתי להכיל את זה לקחתי את החטיף וזרקתי לפח עכשיו שוב אכלתי בהפסקה סלט עם חביתה וכולם רק הסתכלו עליי מוזר כזה זה מרגיש לי נורא לאכול לידם אני באמת במצב נפשי של שבירה !!! די נמאס לי כבר מכל העניין הזהה !!! מה לעשות ??? בבקשה עזרה
שלום עולם. מה בסך הכל רציתי, ללכת לבצפר ולהרגיש טוב. מה פשעתי שאני חייב להיות מודע לעצמי כל כך. למה זה לא חוקי לחיות בחופש, למה אנשים חושבים שמותר להם להגיד אחד לשני דברים מעליבים. למה זה אמור להעליב אותי בכלל, מתי יגמר הסיוט?
אחד מהשניים דני ידידי. האחד שאתה תעשה את השינוי בך, תחליט שכל מה שאחרים חושבים זה הבעיה של הסבתא שלהם ולא שלך. שהם לא יותר חשובים ממך ודעתם היא פלט חברתי תרבותי שנוצר אי שם בין הגן לטלויזיה לשפה שהם שומעים בבית. שאתה תבין שככה הם יודעים ושזכותך אם בא לך לענות משהו כמו "תודה שאת משתפת אותי בדעתך אבל תסלחי לי זה מעניין לי תתחת". אפשרות שניה שתמשיך לשחות עוד שנתיים בהרגשה של חנק ואז זה יעבור.
לעצום עיניים ולחכות שהזמן יעבור… איזה באאסה, ככה היה לי בצבא. ספרתי את השניות בשעון הדיגיטלי והן לא עברו מספיק מהר…
יום אחד דני יקר אתה תקום בבוקר ותבין איזה בן אדם נפלא אתה. ואלה שלא רואים את זה לא יעניינו אותך.
פתאום תסתכל סביבך ותראה אנשים שכן רואים את היופי בעולם, ואליהם תתחבר. תמצא את האנשים שיש בהם רגישות וטוב לב ונדיבות, כאלה שלא רואים בטלויזיה כי זה יותר קולי להיות רע. קולי להיות רזה ורע וללבוש שחור ולהגיד לאנשים דברים מעליבים. למה? אלוהים יודע. אתה ואני חושבים אחרת. בוא תמצא עוד אחד או שניים כמונו, אליהם תתחבר ואיתם תעביר שנתיים בנעימות, יחד תוכלו לרחם בלב על אלה שמאמינים שהם לא טובים מספיק בשביל לקבל יחס טוב בחיים האלה. ואולי לאט לאט הם יקבלו ממך השראה. השראה על מה זה חופש ולשים זין. להיות מבסוט מעצמי ומהחיים. בהצלחה גבר.
אין עליך מאוהב חחחחחחח איך את כל הזמן מעלה לי את המצב רוח זה משו
שלום לכולם
פעם ראשונה שאני בפורום מסוג זה, ביליתי זמן רב בלקרוא את ההודעות של כולכם… כמובן שהזדהיתי עם כל הודעה, עם הכאב, התסכול, חוסר האונים.
אני בולמית מגיל 15 בערך (אני מניחה, לא זוכרת אפילו את הפעם הראשונה שהקאתי) אבל בערך 20 שנה כבר. יש תקופות רגועות כמו אצל כולם ויש תקופות קשות, כמו עכשיו. אני קמה בבוקר בהרגשה של חוסר אונים עם הידיעה שאנהל את היום שלי בצורה הכי נורמלית. אלך לעבודה, יאכל בריא במהלך היום, אחזור הביתה, אשחק עם הילדים, אקפל כביסה, אכין ארוחת ערב, אשכיב את הילדים לישון…
ואז היא תופיע.. היא תמיד תופסת אותי שאני לבד, כמו רוח רפאים יוצאת מהצללים.
ואני משותקת מולה… עושה מה שהיא אומרת
אוכלת…. ומקיאה…
הבולמיה תביט בי עם חיוך מנצח על הפנים… ואני, מובסת, מושפלת…שוב
אני עכשיו לבד סוף שבוע, כמו כל סופש שני (הסדרי ראייה :)) ואני פשוט מפחדת מעצמי… מנסה להעסיק את עצמי, מטלות, חברים.. אבל אני יודעת כמה סבלנות יש לה… אני יודעת שהיא מחכה לי בפינה ושזה יקרה.
אף פעם לא הייתי מטופלת, זה אומר להודות בפני אנשים שאני חולה. זה אומר שבכל מקום עבודה, כל פעם שיבקשו את התיק הרפואי שלי ידעו… זה כל כך מפחיד אותי.
איך לעזאזל נפתרים מהדבר הזה, מאיבוד השליטה.
אני לא רוצה להקיא יותר!!
אני לא רוצה לפחד מעצמי יותר!!
מה יהיה הסוף?
קודם כל אני שמחה שהגעת לפה ולו כדי לראות עד כמה שאת לא לבד.
שנית מה כוונתך התיק האישי? בהסתכן בלהיות טועה בגדול אני אומר שמעולם איש לא ידע עלי דבר וחצי דבר ושגם במקומות שסיפרתי מאז זה ממש לא עשה רושם עמוק על אף אחד. האם את עובדת במשרה ממשלתית חשאית? אם כן עני לי שלא וכתבי לי למייל האישי atounh@bezeqint.net.
עכשיו שליבנו את הענין הזה אשתף אותך שכשהתגרשתי הייתי תקופה ארוכה בפאניקה בלי להיות בולמית. יום ששי היה בא ועמו חרדה ואני הייתי נכנסת למיטה ויוצאת במוצאי שבת לקראת שובם של הילדים. אנחנו אנשים מורכבים, מלאי פחדים ותקוות, וצריך לפעמים להחזיק ידיים או ללכת למקומות של בני אדם לקבל עזרה כי זה לא פשוט להיות בן אדם בעולם הזה. בכלל לא.
אני לא מכירה כמעט אנשים שאין להם איזו בריחה מהמציאות. בין אם זה בעזרת חומרים חיצוניים, בין אם זה בריחה לדפוסי התנהגות, כל אחד "סוחב רגל" בענין כלשהו. אין מושלם. ואנחנו מעריכים מאד את אלה שמצליחים להתגבר. מעודדים את אלה ש"יצאו מזה" ולא חשוב ממה. כך שלא רק שזו לא בושה, זה מקור ליצירת קירבה מאד גדולה בינך לבין העולם. ביום שתחליטי להעזר בו.
את שואלת מה יהיה הסוף. בואי ננסה לענות על זה בכמה שלבים. אם נסתכל על החיים במעוף ציפור, בהנחה שתוחלת החיים בימינו בממוצע 80-90 כמה נשאר לך? ושאלה נוספת האם ילדיך יודעים?
מחד באמת כיף לראות שיש עוד אנשים שעוברים בדיוק את מה שאני עוברת מאידך זה כואב לראות שיש עוד אנשים שעוברים בדיוק את מה שאני עוברת.
בולמיה זה מסוג הדברים שרק מי שחי את זה יכול באמת להבין את הכאב והסבל.
אני לא עובדת במשרה סודית או חשאית 🙂 אני עובדת במשרד החינוך ומועמדת לקביעות בעוד מספר שנים. אני יודעת שהם מבקשים ויתור סודיות רפואית, ואת בוודאי יודעת כמה בורות ודעות קדומות יש בעולם, גם בארגון שאמור לטפח סובלנות וקבלה. המחלה הזאת הרסה לי מספיק דברים בחיים (לא רק את השיניים) ומפחדת שתהרוס שוב. זאת למעשה הסיבה שאני לא פונה לעזרה מקצועית. כמובן שיש את האפשרות הפרטית, אך פה כבר נכנס שיקול כלכלי. בקיצור…
i am on my own
לשאלתך, הילדים שלי לא יודעים כי הם נורא קטנים 7 ו 5. ואני מעולה בלהחביא…
אני סך הכול בת 35, אני שואלת מה הסוף כי אני כבר מרגישה את ההשפעות הפיזיולוגיות של המחלה. אני מרגישה שאיכות החיים שלי יכולה להשתפר משמעותית אם לא הייתי תחת השליטה שלה. אם לא הייתי מתנהלת על ידה בכל רגע ורגע.
אני מודה לך שוב על התשובה המהירה.
אני חושבת שמה שאת עושה זו שליחות וזה מחמם את הלב 🙂
שבת שלום
עובר עלי היום יום עצוב. מידי פעם זה קורה לי. לפעמים רק כמה שעות ולפעמים יום שלם שהבכי תקוע לי בגרון ובעיניים ולא יוצא.
עכשיו כבר שמתי לי מוסיקה עצובה ולאט לאט זה מתגבש לכדור ופורץ החוצה… חושבת על הבת שלי, על הדברים שעוד צפויים לה בחיים, האכזבות, הכאב, ואני בוכה כל כך, ואולי על עצמי אני בוכה ואולי על כולם.
ועוד מעט אכין לעצמי כוס קפה, וקובייה או שתיים של שוקולד שיתנו לי הרגשה שיש דברים קטנים על הכדור הזה שיכולים לתת נחמה קטנה. אבל לא אקח יותר מזה, כי העצב לא יעלם ממילא. לא ככה. העצב יעלם עם הכתיבה, עם הבכי שיצא מכל הלב והבטן, גם על מה שאני יודעת וגם על מה שאינני יודעת אני בוכה.
בואי נחפור בך קצת. כתבי לי לפרטי ואשאל אותך פרטים שלא נעים לשים פה. אולי נמצא שם איזה חבל הצלה, עצוב או שמח, אולי נמצא את המקום לחפור לכיוון האור שלך.
atounh@bezeqint.net
https://www.facebook.com/kohavtzedek?fref=ts
היי חניתה.
מידי פעם נכנסת לאתר זה , קוראת ומזדהה עם מצוקתם של האנשים בדרך החיים של הבולמיה.
אז קצת על עצמי -בת 25, בולמית כבר 10 שנים.
היו ימים בהם הייתי מקיאה יום אחרי יום וגם תקופות בהם לא הייתי מקיאה כלל מכיוון שגרתי בבית.
לפני מס חודשים בשעת מעשה , אימי תפסה אותי מקיאה וכמה שבועות לאחר מכן עזבתי את הבית, מרצון וגעגועיי לבולמוסים ולהקאות.
מאז שעברתי לגור לבד, זה כבר 3 חודשים רצופים של הקאות יום יומיות (3-7 הקאות ביום!!) המלוות בהמון בכי, עליה במשקל מחוסר ההצלחה לרוקן את כל הגוף מהאוכל בעזרת ההקאות, התנתקות עם הסביבה והוצאות כספיות רבות על קניית אוכל וחטיפים.
הפחד שלי בדבר הוא לא להפסיק, אלא להמשיך ולעלות במשקל כתוצאה מהבולמיה שמסתבר שלא מצליחה לרוקן את הגוף לאחר מתרפת הבולמוס.
מיואשת, כואבת ומתגעגעת לתקופות בהן אני שלטתי במחלה מאשר היא שלטה בי.
הסביבה טוענת שלא השמנתי כלל…. המשקל והראי מראים דברים קצת אחרים בעיניים שלי. חשבתי תחילה שאולי אני מדמיינת אבל המשקל הוכיח לי שסובביי פשוט דואגים לי ואינם רוצים שארזה יותר מידי.
אני יודעת שנוסח המייל נשמע מבולבל – כך גם אני!
מה אני עושה? מרגישה בתוך חלום בלהות שלא מסתיים…..
יקירתי
צובט לי הסיפור שלך, הוא נוגע בכמה מקומות מאד עמוקים. האחד שהורים לא יכולים באמת לעזור לילדים שלהם. זה עצוב נורא. נורא. השני שעוזבים בית כי רוצים חופש והחופש מתגלה כדיקטטור אכזרי שלוקח מאיתנו את החופש. מעגל מוזר לא? מה זה אומר עלי שאני צריכה שיכבלו אותי בשלשלאות על מנת שאחיה חיים נורמלים? כמה מוזר זה לא? האם אני רוצה לאכול באמת? להקיא באמת? איך יתכן שזה מנהל אותי?
גם אני נסעתי לדרום אפריקה והייתי שם לבד שנתיים וכל יום בכל דקה שיכולתי אכלתי והקאתי. בזבזתי הון תועפות על אוכל. הייתי לבד, אף אחד לא יכול היה לעצור אותי. אני מכירה את ההרגשה…
את לומדת להכיר את הקלות הבלתי נסבלת של חוסר המשמעות של הכל. כי אין משמעות לכלום ואין אחיזה בכלום. את לומדת את החומר האמיתי ממנו עשוי כדור הארץ, כלום.
אחרי שנתיים אשפזתי את עצמי במרכז גמילה. זכורה לי תחושת ההקלה המטורפת של להניח את עצמי במקום מוגן.
הפוך על הפוך, המושגים חופש ועבדות מתבלבלים להם…
אפשר לצאת מבולמיה, זה עובר דרך למצוא מי באמת הטובים והרעים בסיפור שלי, מי הסוהר ומי האסיר ומי ומה יכול לעזור לי להשתחרר מהכאילללו חופש הזה.
ולשם מה. מה המשמעות שאני רוצה לצקת לחיים שלי. כי אין משמעות מלבד זאת שתתני את.
מצמרר ועם זאת קצת מעט מנחם לקרוא את מה שרשמת. לדעת שלא רק אני חווה את הדבר הארור הזה. ההורים נכנסו לפאניקה מסויימת. הם אינם מדברים איתי כלל על הנושא רק שואלים אם אני אוכלת ומה. השקרים שיוצאים מפי כמובן בשמיים. קראתי פה על הרבה שנכנסו לגמילה וכעבור כמה זמן חזרו לבולמיה. שקלתי בעצמי ללכת לפסיכיאטר במקום למרכז גמילה בכדי שיעשה לי מעט סדר בראש ולנסות לראות את האמת אשר הסביבה רואה ולאו דווקא העיניים השקריות שלי.
מוזר לי שלמרות משקלי (נכון לכרגע 55 וחצי על גובה של 1.67) אני מרגישה "שמנה" בזמן שכולם טוענים שאני נראת אנורקסית. עד לפני חודשיים החזקתי ודבקתי במשקל של 51. הרגשתי הכי טוב שבעולם. מאז שהעלתי במשקל המצב התחיל להדרדר. בולמוסים הנמשכים 3 שעות (אכילה-הקאה-אכילה-הקאה ואולי עוד פעם לשם ההתרוקנות עוד אכילה בקטנה והקאה). האם אפשרי עם עצמי פשוט יום אחד לקום ולהחליט שזהו? אין יותר הקאות מהיום ולתמיד? או שזה עניין שצורך באמת משאבים חיצוניים?
לפעמים מוצאת את עצמי סתם אוכלת לא מתוך חשק או רצון. אלא בגלל שיש לי את הלבד והשקט שאפחד לא יפריע לי במעשה. עצוב לי שכך החיים שלי נראים…
יקירתי
1. האם חייבים משהו חיצוני או שאפשר לבד? אפשר לבד אבל זה קשה.
2. איך יתכן שאנחנו רואים שמן והעולם רואה רזה? זאת המחלה. זה לעולם לא עובר הראייה המעוותת הזאת. לדעת שזה ככה זה עוזר. אני שואלת את הבת שלי איך אני נראית ואם היא אומרת בסדר אז אני מאמינה לה. לפעמים אני רואה את הבטן שלי כענקית, ויתכן שהיא בסך הכל בטנונת קטנה. ואני שואלת אותך אם בטנונת קטנה זו סיבה טובה לנטוש את החיים.
בתקופה שעוד הייתי נשקלת כל יום ולפי זה מחליטה אם לשמוח או להיות בדכאון ההבדל היה שני קילו. אם שקלתי 60 זה היה דכאון, אם שקלתי 58 זו היתה שמחה גדולה. היום אין לי מושג כמה אני שוקלת. ודאי לפחות 62 או יותר ואת יודעת מה… שיקפצו לי. כולם. גם הפרפקציוניסטית שבתוכי.
מאז ומתמיד אהבתי אוכל אוכל בשבילי היה מקום של נחמה,אושר,בריחה,חופש הכל כל הסיפור שלי עם בולימיה התחיל כאשר הייתי בן 13 לא הקאתי לא הייתי בדיכאון אבל זה התחיל אצלי מירדות של ״חברים״ שאני שמן ואני לא הייתי שמן כן הייתי בעודף משקל קל אבל לא ממש שמן שמנמן חמוד אז התחילו ההשוואות כלפיי ילדים בכיתה ואז בוא נגיד שזה נשכח זה פרץ שוב שהחלטתי בגיל 15 לקחת שיעורי שחייה כדי לעשות כושר שוב פעם רציתי גוף של שחיין הצטרפתי הגעתי לבריכה ראיתי את כולם !!!!!!!!! רזים חטובים שרירים !!!! ואני עצמי הייתי שמנמן התביישי הכנסתי את הבטן כל הזמן עד שבקושי יכולתי לנשום ישבתי מלא והנחתי את התיק עליי כדי להסתיר את הבטן היו צוחקים עליי לפעמים איזה שמן אני את יודעת? ״בצחוק הוא לא נפגע״ הרגשתי בושה עד שהייתי שם חודש חודשיים ופשוט עפתי משם. עוד פעם תקופה שחורה וזה נשכח כל התקופות הרעות התרכזו בגיל 16 לפני היומהולדת שלי של 16 ב 3.6 קיבלתי את הסטירה של החיים שלי כמו שנקרא בוא נגיד שרבתי עם אבא שלי ממש והוא יצא לו איזה שהוא אמירה אני יודע שלא בכוונה את יודעת בן אדם בכעס הוא בן אדם אחר הוא אמר לי ״יאללה גם כן אתה אתה שמן בחיים לא תיהיה רזה ״ אמרתי די לא מוכן להיכנע לאוכל ! אני לוקח שליטה על הגוף שלי אני מחליט !!! הכנסתי אצבע יצא קצת קיא והספיק סבבה לאחר יום ניסיתי שוב גם יצא קצת סבבה ביום השלישי גיליתי את רפלקס ההקאה ופשוט ככה התחילו חודשיים של סבל של דיכאון של עצב והכל אמא שלי יודעת רק היא גילתה את זה ואז פשוט זהו אני ממש רוצה להפסיק להקיא עכשיו הבעיה היא שהמוח שלי לא רוצה להפסיק להקיא כשאני מקיא אני מרגיש רוגע נינוחות שליטה ואני אוהב את ההרגשה זה סוג של היי אז אפשר להגיד שהתמכרתי להרגשה של זה כן אבל אני יודע את הסכנות הכרוכות בכך לכן הצלחתי להספיק להקיא שבוע מה שעצר אותי זה קניידעלך אמא שלי בישלה ופשוט זה מרק עם קמיידלעך אז מנה ראשונה לא שבתי מנה שנייה גם לא מנה שלישית לא מזיז לי את הרירית של הבטן ככה גמרתי את הסיר עדיין הייתי רעב אכלתי תקשיבי יש את הפיירקסים אז אכלתי בכמות אחד וחצי פיירקסים של קורנפלקס עם חלב שני תפוחים קוטג גבינה גבינה צהובה מותכת שניצל תירס פרווה מלא מלא מלא זה לא היה בולמוס אבל פשוט הייתי רעב ואז הקאתי את הכל זה אגב היום שאמא שלי גילתה שאני מקיא אחרי זה פשוט שיכללתי את השיטות שלי במקום להקיא בשירותים אז להקיא במקלחת או להקיא לתוך שקית זבל ואז לזרוק או פשוט זה בושה הגעתי למצב שהלכתי לחברים ופשוט הקאתי שם ואז טענתי שאני לא מרגיש טוב זה בושה רצינית בשבילי ממש הגעתי לשפל המדרגה !! היה פעם אחריי ארוחה אחרי הקיא פשוט ישבתי בשירותים איזה רבע שעה שוכב לא מעניין שהרצפה קרה ופשוט חושב מחשבות אובדניות מה עם לא הייתי פה בטוח לא היה הבדל זה לא משנה אני לא משמעותי בחיים האלו פאקינג ילד בן 16 כבר מנסה לסיים את החיים שלו אני כותב לך את ההודעה הזת כי זה ממש האור היחיד שאני רואה כרגע בחודשיים האלו לפניי שידעתי שאני בולמי הייתי בתוך הרגשה כזאת היא שאני לא בולמי זה רק להוציא את האוכל שתקוע לי בגוף מתי שאני רוצה אני יכול להפסיק אבל כל פעם מחדש האסלת פורצלן הלבנה קראה לי לבוא אליה ולצערי הסכמתי … אני פשוט מרגיש ריקנות מכילה אותי אין לי חברים אין לי משו להיאחז בו מבינה ? לימודים אני ילד מצטיין חכם מבריק יש לי חלומות שאני רוצה להגשים אבל עכשיו הכל נעצר עכשיו הכל נפסק מחפש עזרה בחדיפות מה לעזאזל אפשר לעשות כדי להפסיק להקיא ותודה רבה לך חניטה אני רואה איך את עוזרת לאנשים את נשמעת כמו בחורה מדהימה ו
אלוהים איך שאתה כותב!!!
מרגש, אמיתי, מדוייייק! ממש אפשר לדמיין את התמונה!! בחיי אדוני היקר אתה לא כותב כמו בן 16 oh no
אתה כותב כמו בן 30!
הייתי בטוחה כשאמרת בגיל 13 וכו שאתה בולמי כבר מאה שנה!
עכשיו שהבהרנו שאתה מוכשר כנראה מאוד לפחות בכתיבה, בוא נעבור רגע לנושא עצמו. אני רוצה לתאר לך את הסיפור שתארת לי מזוית אחרת.
בעידן הזה, בתרבות הזאת של שיפוט, השוואה, ירידות, תקשורת מגעילה, מתנשאית, עיוורת, אנשים רגישים ואמיתיים כמונו מוצאים את עצמם בחשיכה שאין מילים לתאר אותה. כביכול אנחנו לא עומדים בסטנדרטים של ראוי לאהבה. עכשיו האם אני מוותר על אהבה ומוכן להיות השמן שחוטף, נכנס עד הסוף ותפקיד ואפילו "נהנה" מהתשומת לב כביכול, האם אני שם זין ונהנה מהחיים שלי ועושה מה שבא לי עם אנשים שלא דפוקים, אלה שניים בכל כיתה יש איזה אחד או שניים נורמלים שבדרך כלל הם דחויים. או האם אני עושה את הבלתי יאומן ומשנה את הגוף שלי להתאים למבנה האהוב שאמור להיות.
האם זה לא גאוני בעיניך איך אתה מוצא פתרונות ואלתורים כאלה איפה להקיא שלא ישמעו ואיך להסתיר עדויות, האם זה לא מדהים לאכול כל כך הרבה? זה הזוי! הזוי! ואני אכלתי לא פחות ממך!!!! לא תארתי את זה עד כדי כך בlive אבל אם הייתי עושה את זה היינו מחליפים חוויות על בולמוסים של מי יותר גדול חחחחח
בקיצר אל תמעיט בערך עצמך. בעיני מי שרוצה להיות מקובל וחייב להיות רזה כי זה מה שנחשב בלה בלה וכו אז אני יכולה להבין את ההגיון שבבולמיה. סליחה אם זה מעצבן מישהו. זה מאד הגיוני.
כעשיו הבעיה שזה ממכר. ואתה צודק שלא כדאי לבזבז את החיים על אוכל והקאה. זה כמו לדשדש במקום כל הזמן.
אם יש מצב שאתה תופס את השור בקרניו וננסה לבנות לך דרך יציאה הגיונית לך, דבר איתי. ובינתיים פתח קובץ וורד ותתעד כמה ימים בחייך, תאמין לי זה יום אחד יהיה שווה כסף.
🙂 איתך ילד. נשמה.
חחחחחחחחחח חשבת שאני בן 113 גאוני ! אני כן אוהב לכתוב ואני יקשיב לך להיפך ביום הזה שעבר אכלתי מלא וממש רציתי להקיא חשבתי עלייך ועל התגובה הנהדרת שכתבת ואמרתי טוב דני אני חייב משו שיסיח את דעתי אני חייב אחרת זה ללכת לשירותים ואני לא רוצה ללכת לשירותים לכן הלכתי למחשב ופשוט שמתי שירים וכתבתי כתבתי כתבתי את כל העצב הדיכאון הכעס שלי כתבתי עד שעבר לי התחושה של הרצון להקיא כי כבר האוכל דיי התעכל עבר בערך שעה ככה אבל זה היה בצהריים בלילה נכשלתי!!!! אחרי ארוחת שישי בערך בשלוש אחותי הרגישה לא טוב והיא הקיאה לכן יש תפסתי את ההזדמנות ניקיתי חפיפניק ירדתי למטה טרפתי אוכל כי ידעתי שההזדמנות שלי לאכול ולהקיא היא קלושה מכייון שאמא שלי עוקבת אחריי כמו נץ לכן אכלתי בכמויות מטורפות ואז הקאתי כאשר אחותי הלכה לישון לא יכולתי לעצור ניסיתי את השיטה שוב אבל המוח רצה אחרת לכן הלכתי לשירותים והקאתי הרגשתי טוב לכמה זמן ואז חזר לי הדיכאון !!!!! לא ישנתי כל הלילה רק שמעתי שירים דיכאוניים באנגלית אור כבוי הייתי בתנוחת העובר מכירה מחבק את הרגליים פשוט בחודך לבד…עוד דבר שרציתי לדבר עליו בתגובה הוא שהפחד האמיתי שלי כרגע מתחלק לשני חלקים שווים אחד הוא אמא שלי כל הזמן רוצה שאני יבוא איתה ועם המשפחה שלי המורחבת לימית 2000 נחשונית בריכות הפלגות בחול אבל אני מסרב לה כי אני ממש לא רוצה להוריד חולצה ואני ניהיה בדיכאון עוד יותר כי אני מפספס משהו שאני ממש אוהב והפחד השני הכי חשוב לדעתי היא הבולמיה המחלה הזאת היא כרוכה בכל מיני סכנות ומחלות צדדיות שזה מפחיד לא יכול לעצור את עצמי אמא שלי איימה עליי שאם אני ימשיך להקיא היא תיקח אותי לבית חולים !!למחלקה להפרעות אכילה עכשייו הבעיה העיקרית שאני כיום בן 16 הם יכולים לכפות עליי להישאר במחלקה עד גיל 18!!!!!! יודעת חניטה מה ראיתי עכשיו ??? עכשיו ברגע זה קראתי כתבה על המגזין ווג משו על פיטור של אחת העובדות ואז העובדת שפוטרה סיפרה את הסודות המלוכלכים של התעשייה שהרסה לכולנו את החיים קראתי שהדוגמניות לא אוכלות בכלל חוץ מטישו הם אמרו כי טישו זה ממלא ונותן את תחושת השובע היא אמרה שהם ממש אנורקסיות ויש מספר לא קטן של דוגמניות עם הפרעת אכילה שהמפיקים בכלל לא מעוניינים לטפל בה ממש התאכזבתי לראות את הכתבה הזאת גיליתי את האמת לפרצוץ גיליתי שהכל שקר וכזב ושהגברים עם הריבועים הבולטים זה סתם פוטושופ אני הערצתי את זה רציתי להיות כמו זה ואז היום הבנתי שזה לא אמיתי שאין דבר כזה !!!!!!! כן אני לא בדרך כלל תמים אבל הרצון ל״יופי״ הזה ממש עיוור אותי וגרם לי להרגיש נורא אני ינסה ללכת בדרך הנכונה והבריאה מקווה שאצליח החזיקו אצבעות 😉
שמחה שאתה מתחיל להבין את השקר הזה שכולנו חיים בתוכו.
למעשה ימית 2000 זה שדה מערכה מאתגר כי הכי גרוע שיכול לקרות שיגידו בלב איזה שמן, אבל בינתיים צהלות השמחה שלך וההנאה שלך יותר חשובות מכל דעה של מישהו.
פעם כשהייתי שמנה ולא העזתי ללכת לים מישהי אמרה לי "את מענישה את עצמך? מה לשמנות לא מגיע להנות?" ומלא חשבתי על המשפט הזה. כמה זה נכון, לחיות מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. אני חיה ולכן מותר לי להנות מהים, מהשמש, ממגלשות מים, אז מה אם יש לי בטן שמנמנה. זה פשע? למי שזה מפריע שימצא לעצמו חיים.
כמו נשימה, כמו מערכת הלב והדם, כך גם מערכת העיכול אם מניחים לה יודעת להסתדר. זה אנחנו בראש מנסים להפעיל משהו שעובד טוב יותר אם לא מתעסקים. ברור לך שאם תאכל מכל דבר כמויות לא מטורפות לא תצטרך להקיא. כל השאר זה ההתמכרות. ברמת ההגיון הכל ברור. לא צריך דיאטות רק מינון סביר. אני אוכלת כל יום שוקולד. בחיי. כל יום ולפעמים חבילה ויותר. בדברים אחרים אני כנראה מצמצמת בלי לשים לב כי אני משהו באמצע, לא שמנה לא רזה.
אני מעריכה שכל אחד יכול למצוא את הכמות שמשאירה אותו שבע ולא מפוצץ. וביתר הזמן למצוא מה הוא רוצה לחוות בחיים, ולחשוב איך הוא הולך לעשות את זה.
זכור לספור הצלחות ולא רק כשלונות. ולספר על המחשבות שעוברות בדרך, כי שם יושב התרגום האישי שלך של השקר שכולנו חיים בו, התרגום האישי שלך של הסבל האנושי וסיבותיו, הראייה המדוייקת שלך מהזווית שלך על הנוסע השמיני הזה ואיך הוא נאבק ומתחמק מאמא שלך שהיא האוייב הכי גדול שלו כרע, מכיוון שהיא כל כך כל כך אוהבת אותך.
את לא מבינה כמה כוחות את נותנת לי אני ממש שמח שנכנסתי לפורום הזה תודה רבה על הכל !! 😉
🙂
התחלתי להקיא לפני חודשיים בערך אחות גילתה שאני מקיא והיא לא סיפרה לאף אחד מהמשפחה היא אהפצירה בי לא להקיא וככה עשיתי במשך יומיים שלמים אבל פשוט לא יכולתי יותר שלא להקיא התחלתי להקיא מלא והיא ששאלה אותי האם הקאתי שיקרתי ואמרתי לה שלא ואני מרגיש שקרן מגעיל שנאתי את עצמי עוד יותר גם ששיקרתי להורי שלי אחותי גם בולימית לשעבר לכן אז ביום שאחותי גילתה שאני מקיא הקאתי כמויות אדירות !! הכנסתי את האצבע לת׳וך הגרון לפחות 40-50 פעם כי פחדתי לעלות במשקל אז אמא שלי גם ראתה את זה בגלל זה היא התחילה לשאול את אחותי אם היא הקיאה ואז היא שאלה אותי פחדתי שהיא תעלה עליי לכן שיקרתי גם לה 🙁 ואז אמא שלי לקחה אותי להליכה והיא אמרה לי שהיא לא מרוצה מהרגלי האכילה שלי והיא רוצה לקחת אותי לדיאטנית הסכמתי לצערי ואז היא אמרה שהיא יודעת שאני מקיא ואז אמרתי לה את הכל .. זה היה חודש אחריי ההקאות בפתיחת החודש השני הלכתי לדיאטנית פריט מסודר הכל לא הקאתי בערך שבוע החזקתי את עצמי ולא יכולתי יותר ברגע שאף אחד לא היה בבית זה היה שערי גן עדן הקאתי ואהבתי את זה התמכרתי להקאות !!! כיום אני ירדתי מהפסים אני אוכל אני מקיא אני אוכל אני לא מקיא אבל מתחיל לעלות לי טיפה האוכל אני ממש מרגיש שאני נגעל מעצמי שונא את עצמי שונא את כולם !!!!!!!
שלומי יקר
אני מכירה את "גן העדן" של האכילה ללא השמנה. זה מה שביקשנו לעצמינו וזה מה שקיבלנו. כביכול ללא מחיר לשלם… מי יגיד לא לדבר כזה. מי יגיד לא ללאכול כמה שבא לו כל הזמן בלי להשמין. בלי שמישהו יגיד עליו שמן.
זה מאד הגיוני. זו מלכודת דבש.
אבל האמת היא שיש מחיר. זה לא באמת חינם. המחיר הוא כסף, כאב לב ושקרים, זמן אינסופי שהולך לאיבוד כי הוא לא חוזר, מספרים שגם בבריאות זה פוגע, אבל זה לא עצר מעולם אף אדם מלהתמכר לשום דבר…
המחיר הוא החיים עצמם. שמחת החיים. להחליף שמחת חיים בגועל עצמי. אז כרגע זה נראה שצריך לבחור בין גועל עצמי משומן יתר ובין גועל עצמי מהקאות ושקרים… איזה באאסה…
אם אגיד לך שאתה מן הסתם אדם מופלא ומהמם אתה תשתומם מאיפה לי לדעת ומה זה רלוונטי, נכון? אתה לגמרי מיישר קו עם הדעה התרבותית שמי ששמן הוא כשלון ומי שרזה הוא מוצלח.. שיש קריטריונים לנפלאות והם כולם חיצוניים. אז מי אני שאגיד לך שזו שטות… מי שאני שאגיד לך שהעולם מטורף והגיע הזמן שאנשים יצפצפו על המראה החיצוני ויתחילו להנות מעצמם כמו שהם. שיפסיקו להאמין לטלוויזיה ולסרטים ולרמה הירודה של תקשורת אנושית שעובדת על השפלת אנשים במקום להעצים אותם…
קח רגע צעד אחורה מכל מה שקורה לך ותגיד לי איפה היית אם לא היה כל זה. במה היית מתמקד בחייך, מה היתה הבחירה שלך להתמקד ולעשות? תענה לי על זה ונראה איך מתקדמים.
הבחירה שלי היא לצאת , להנות , לחיותאת החיים שעוד לא מימשתי כלום התרחקתי מהחברים שלי איך שהוא בניתי חומה סביב כולם ואני נשארתי לבד ובודד. הפכתי לאובססיבי כלפיי היירידה במשקל ואובססיבי כלפיי האוכל התחלתי לאהוב את ההקאות שלי זה מרגיש לי נכון זה מרגיש לי שאני חייב לעשות את זה מרגיש שאני בשליטה ואני אוהב את זה אני אוהבאת ההרגשה אבל ההרגשה שאני הכי שונא היה התיעוב השנאה העצמית שאןכלת אות כל הזמן אז כמו שאמרתי למעלה הבחירה שלי היא בחיים לכן אני הלכתי לדיאטנית להפסיק עם זה אבל אני פשוט לא מצליח .
בולמיה זו התמכרות לכל דבר. זה מצב שהמוח אומר לעצמו אני חייב. אני לא יכול בלי זה. ומכיוון שהמוח הוא מערכת ההפעלה, ואנחנו מאמינים לו, אז אנחנו מאבדים שליטה.
דיאטיקנים יכולים לעזור רק בשלב שהבן אדם כבר יכול לשמוע את הפקודה ולהתעלם ממנה. כל זמן שהפקודה הניתנת מקבלת תגובה של פעולה במציאות – שום הגיון לא יעזור.
אני מזמינה אותך לקרוא מה כולם כותבים פה, לקרוא קצת על התמכרויות בכלל, ולראות אם משהו מכל זה מזיז אצלך איזה כפתור. אם לא – יתכן שאתה פשוט עומד להקיא כמה שנים טובות מהחיים שלך, לי לקח 11 שנה לצאת מזה. יש בפורום הזה בנות שעדיין בפנים. בן כמה אתה אם אפשר לשאול?
אני בן 17
נער יקר מה אני אגיד לך, איך שלא תסתכל על זה בסוף אתה תצא מזה ויהיו לך חיים נפלאים. אתה תלמד, כמו כולנו, לאט לאט להכיר את עצמך, תלמד מה חשוב לך ומה סדר העדיפויות שלך בחיים, תדע ממה אתה מפחד וממה אתה מתחמק, וכשתצא מזה תכיר את העוצמה האמיתית שיש בך.
כל אחד חווה חוויות בחיים. אוספים זכרונות ורגעים נעימים. אני לא מאמינה שיש איזה יעוד ספציפי לאדם. אני מאמינה שאפשר לעשות כל מיני דברים בחיים ושזה לא באמת אומר עליך שאתה שווה או לא שווה. לפעמים בא לי להיות ראש ממשלה ולפעמים לגדל גזר בשקט בגינה. זה לא נכון שיש דרך אחת נכונה ושאו שאנחנו עושים ככה ואז הצלחנו, או שאנחנו עושים אחרת ואז נכשלנו. יש לכל אחד דרך משלו ויותר מאחת אפשרית. ומותר לו לבחור בכל דרך, ובלבד להיות שלם עם עצמו ומאושר.
אתה תדע ללמד אחרים איך זה מרגיש להיות בחוסר שליטה, בטלטלה מתמדת בין רגעי אושר לרגעי תחושות אשם וחרדה, ואיך להבין מה אני צריך להגיד לעצמי כדי לצאת מזה.
אני מעבירה אליך משפט שאמרה לי פעם מישהי: "את תלמדי לאהוב את עצמך כמו שאת, ואז תלמדי לאהוב ככה את כולם". אז אני עוד לא אוהבת את כולם, אבל אני מבינה אותם. ממש.
המשפט נכון זה מדהים מה מילים קטנות יש משמעות אדירה אני יחלים אני רוצה בזה !!! אני אלחם בשיניים אני ינסה ואני יעדכן אותך תודה רבה שהיית פה חיזקת אותי נורא
אל תשכח אהבה וחמלה
תהיה רגוע זה אף פעם לא או הכל או כלום
זה המידה הנכונה
🙂
אני בת 15, לפני שנתיים התחלתי להקיא לאחר שההורים שלי גילו על זה הם שלחו אותי למרכז גלימה ותמיכה ומאז למדתי לאהוב את עצמי כמו שאני, אבל לפני חודש שחררו אותי משם ולכבוד זה אני ומשפחתי יצאנו למסעדה לחגוג, הכל היה רגיל ויפה אבל כשסיימנו לאכול חזרה ההרגשה הנוראית הזאת ההרגשה שתמיד מגיעה כשאני אוכלת ההרגשה שאני שמנה ולא יפה. אז מיד כאילו שלא הייתה לי שליטה רצתי לשירותים, כשחזרתי לשולחן הכל היה כרגיל. אבל עכשיו איבדתי שליטה פעם זה היה כה שאני שולטת במחלה אבל היום המחלה שולטת בי. אני כבר לא שולטת מתי אני מקיאה או איפה. בעבר כדי להקיא הייתי צריכה לדחוף אצבע אבל כיום אני מקיאה בלי שליטה על הגוף שלי .
היי חמודה
זה קרה גם לי
יצאתי ממרכז גמילה, ידעתי כמה לאכול, מה לאכול, ידעתי אפילו איך אני נראית בלי כל הבלגן, לא רזה ולא שמנה, משהו סימפטי מאד באמצע… ואז דווקא כשהכל היה נראה בסדר בא לי השטן הזה ושאל רגע מה לא נקיא?…
לקח אותי לשירותים והראה לי מי הבוס.
זה לקח לי עוד חמיש שנים אחרי השש שנים, יחד 11, עד שקמתי בעצמי ואמרתי די.
עד שאני, ולא מרכז גמילה, אמרתי לעצמי די לא עוד.
תעשי מה שאת רוצה אבל זה לא. וזה עבד. 1000 כשלונות והצלחה אחת.
אני מקווה שאת תהיי קצת יותר חכמה וחזקה ממני, שאולי תגידי לו לשטן הזה "טוב קיבלת את שלך הוכחת שאתה קיים, אבל עכשיו אני לוקחת פיקוד ותודה לך. די לך."
מאחלת לך. ולמשפחה שלך, שתצליחי. הרבה אהבה.
הי חניתה,
אני בת 18 ולפני שבע שנים סבלתי מאנורקסיה (תחשבי ותביני שהגיל הצעיר מוטרף לחלוטין). טופלתי במרכז להפרעות אכילה וחייתי מאז חיים מאושרים מלאי הישגים, עסקתי בספורט והרווחתי חברים רבים, אבל תמיד הייתי אובססיבית בכל הנןגע למשקל ולמראה הפיזי שלי. השנה עליתי למשקל הגבוה ביותר שהגעתי אליו (51 ק״ג על 1.57). הרגשתי מזעזע והייתי בדיכאון למשך שבועיים בערך בהם ניסיתי להקיא והצלחתי מספר פעמים. מאז עבר זמן והצלחתי להרזות ואפילו הייתי במקרה חולה ויצא שהגעתי למשקל שרציתי והרגשתי נפלא, אך תקף אותי פחד חדש- אחרי שהבראתי, להישבר ולאכול דברים ״אסורים״ ולהרוס הכל. כמו שאומרים, נבואה שמגשימה את עצמה.. הגעתי למצב שאני לא אוכלת כל היום ואז באה לאכול משהו קטן, פתאום רואה כמה ופלים, לוקחת ומרגישה שנשברתי אז מוותרת ואוכלת את כל החבילה! במצב כזה כשאני כבר מפוצצת לגמרי אני פשוט ממשיכה לאכול עד כאב בטן קשה. למצב הזה אין פתרון כי אני לא יכולה אפילו לזוז או לנשום בתחושת המלאות הנוראית אז אני רצה להקיא (לצערי היום אני כבר מצליחה..). המצב הזה נמשך בתדירות יומיומית כבר חודש. אני מרגישה שאיבדתי את הבלמים ועולות לי דמעות בעיניים כי אני לא רוצה לאבד את עצמי ואת השמחת חיים. האופיינית לי. אני מקיאה מחוסר ברירה וכאב בטן נוראי אחרי הזלילה המבישה והמלאה בשנאה עצמית. אחרי שאני מקיאה אני מסתכלת במראה ורואה נערה יפה שהורגת את עצמה והופכת עור לבן לאדום ונפוח ועיניים כחולות לאדומות ודומעות. אני מאוד מאוד רוצה להפסיק את מעגל הזלילה וההקאה ואתמול אחרי שזללתי אמרתי לעצמי שאני לא מקיאה יותר ולא מעניין אותי כלום! ככה הלכתי לישון בכאבי בטן שאיתם קמתי בבוקר ונאלצתי אפילו לקחת אקמול כדי להקל על תחושת המלאות האיומה בבטן. אין לי מושג איך הרשיתי לעצמי להגיע למצב כזה ואין דבר שאני רוצה יותר מלהפסיק. יש להוסיף שקשה לי להתמודד עם חוסר השליטה שלי במחלה המתפתחת הזו כי אני פרפקציוניסטית ובדרך כלל עם עיניים במטרה והצלחה. מתגעגעת לעצמי, השטחית לפעמים ומתעסקת במראה יותר מבנות אחרות, אך מאושרת ומוקפת חברים אהובים. לא זוכרת מתי לאחרונה ראיתי את העצמי הזו.
שבע בבוקר זו שעה מאד קשה לי
עד היום
אני עם עיניים חצי עצומות קוראת וכואבת את מכתבך
הכל מוכר כל כך כאילו אתמול
את בגיל של הילדים שלי, בגיל שהייתי כשהתחלתי
אלא אצלי זה לקח 11 שנה
ואולי את חזקה יותר.
לוקחת את הבן שלי למבדקים בירפא
גם הוא תיכף מתגייס, כמוך, האם יצא לך לקרוא את הסיפורים של הבנות האחרות בפורום? אם לא אני מאד ממליצה, בינתיים , תקראי, אולי זה יתן לך רעיון..
קראתי את הסיפורים של הבנות האחרות ואני מנסה לקבל השראה ולא להישאב לתוך המחלה הזו שכל כך מפחידה אותי.. מודה לך על ההתייחסות והמילים היפות!
שלום לך שוב
את שואלת מה קורה לך. איך יכול להיות שאת יוצאת משליטה. הרבה דברים יכולים ליצור חוסר איזון אצל אדם. העולם בתור התחלה. זה מעניין לחקור וללמוד את עצמך, מהן המחשבות שאת חושבת שמחלישות אותך כל כך, אבל מעל הכל בואי נדבר רגע על חוק פיסיקלי בסיסי:
כשמפעילים כוח מייצרים מייד כוח נגדי. זה חוק פיסיקלי. הוא עובד גם בלהגיד לאנשים מה לעשות וגם בגוף האדם. כשאת מתאפקת ויוצרת חוסר בגוף שלך, הגוף שלך מחוייב לייצר כוח נגדי, ולכן ככל שתצומי ככה תבלסי.
זה חזק ממך, לא את ולא אני מעל כוחות הטבע. גם אם הצלחנו לגרום לעצמינו להקיא.
הנכון מן הסתם לאכול קצת מכל דבר. להקשיב מתי אני רעבה ומתי זה משהו אחר. מחשבות שלא בא לי עליהן, פעולות שמלחיצות אותי, שעמום, פחד.
היום אני יותר ויותר מאמינה שאנשים יכולים לעשות את זה לבד יותר טוב מעזרה, אבל אולי לא בכל שלב, ואת אומרת שפעם טופלת וזה עזר לך.
נסי לתפוס את זה כשזה קטן. חודש זה עדיין לא הרבה, רובינו בעמוד הזה בין שנה ל16 שנה. ובכל יום מרגישות את האכזבה הזאת שלנו מעצמינו. האלטרנטיבה היא לקחת את עצמינו בידים, שזה קשה מאד אבל עם המון המון סיפוק…
את בטוח מקסימה, ושמחת חיים זה שווה פי אלף מעוד קילו על המתנים. שאי אותו בשמחה וניצחת.