היי, אני בת 18.5 וכבר למעלה משנה אוכלת ומקיאה ,
הוריי לא יודעים על כך , אני יודעת להסתיר את זה .
המשקל שלי נורמלי לחלוטין , הם למרות זאת שמים לב שאני אוכלת המון , הם רק לא יודעים שאני מקיאה את זה אחר כך . יוצא שהם מעליבים אותי הרבה ופוגעים בי , אומרים שאני מחסלת כמויות ולא משאירה להם כלום ולרוב הם מחביאים ממני אוכל שאני אוהבת . (יוצא שאני בוכה בגלל זה הרבה פעמים )..למרות ההקאות והתסכולים .
הייתי רוצה לדעת איך אוכל לפנות לעזרה … אני רק נכנסת לזה יותר ויותר וההתמכרות הזאת גורמת רק לבעיות .תייעצי לי , בבקשה !! :((
מה שאת מתארת כל כך מוכר שממש מציף אותי בזכרונות. זכרונות של ההתחלה. לקח לי 11 שנה לצאת מזה. במהלכם שיקרתי והתחבאתי וחייתי בעולם משלי, ניתקתי מעלי רגשית את כולם וחייתי בהצגה מטורפת. ברור לי שאת לא רוצה את זה.
מצבך – את לא שמנה. כלומר הדיון הוא אם לאכול כמויות או לאכול סביר ולמצוא דרך אחרת להשכיח את הצרות, הפחד, העדר הביטחון העצמי, למצוא דרך אחרת לטפל באהבה הנצורה בנו שלא מוצאת דרך ביטוי לא החוצה ולא פנימה.
המצב בארץ – יש כל מיני אפשרויות לטיפולים ואף אחת מהן לא מושלמת. אין עדיין מרכז הבראה רשמי נקי מהמם שכולנו נרצה ללכת לנוח שם ששה שבועות.
אני מניחה שאם תקישי "טיפול בהפרעות אכילה" תקבלי בגוגל ים של הצעות. יש בתי חולים, יש מטפלים, יש את "אכלנים כפייתיים", יש פסיכולוגים וכו. עוד לא שמעתי על הבולמית שנרפאה בזכות אלה ובאמת שאשמח אם מישהי תספר לי סיפורי הצלחה.
בסופו של דבר הדרך החוצה היא בידייך. אני יכולה לעבוד איתך על גישה, על מחשבות שחוסמותמדרבנות אותך, על שיטה של איך לאכול הכל במידה נכונה, על מה באמת בא לך לעשות בחיים שלך, כל זה יכול לעזור לך לחזק את עצמך מול האתגר הזה של להישלף מהביצה הטובענית הזאת. אבל אף יד שמישהו יושיט לך לא תעזור עד שאת לא תאחזי בה חזק ולא תרפי.
לגבי ההסתרה שלנו והבושה שידעו – אפילו במחיר שההורים שלי חושבים עלי כל מיני דברים, זה חלק מהבעיה התרבותית שזה נחשב מחלה דוחה ואגואיסטית, העולם עוד לא מבין שזו התמכרות לכל דבר. ועוד לא הבין העולם שהשפה שהוא משדר לנו – על השוואות ועל יופי ועל מושלמות ושיפוטיות, הוא הבעיה. שקשה מאד לשרוד בעולם כזה וודאי להיות מאושר.
אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה לחוות את הסיוט הזה עוד שנים . אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו , זה גורם לי לחשוב על התאבדות וכו'.. אני מרגישה שהחיים שלי תלויים רק בדבר הזה , זאת פעולה יום יומית כמעט כמו לנשום . אני מבזבזת את החיים שלי על לאכול ולהקיא , אני כל הזמן בבית , אני בקושי יוצאת , אני חושבת שההורים שלי מתחילים לפתח אליי שנאה, אם לא פיתחו כבר..
****אני עוד חודשיים מתגייסת !!!!**** אני לא יודעת מה יהיה איתי שם , אני חייבת עזרההההההה :(((
אני נטורופת ומהנדס אלטקוניקה. מכהן בהנהלת איגוד הנטורפתים בישראל
מגיל 25 במקביל לעבודתי בתעשייה התחלתי ללמוד רפואה משלימה.
כל קורס שהיה בא לארץ הייתי הולך. למדתי 15 שיטות שונות
אחרי כן למדתי 4 שנים נטורופתיה.
לפני מספר שנים עזבתי את התעשייה והחלטתי להגשים חלום ולפתוח קליניקה.
מאז עבדתי בבית חולים אסף הרופא שנתיים
שנה אחרונה עבדתי עם הלומי קרב והתוצאות שהשגנו שם הם לא הצלחו להשיג במשך 20 שנה של טיפול פסיכולוגי.
לפני 11 שנה למדתי בארה"ב ואחרי כן באנגליה את שיטת EFT. השיטה הדהימה אותי בתוצאות המיידיות שהיא מביאה. ולכן החלטתי לטפל וללמד אנשי מקצוע את השיטה
אתם יכולים להכנס לאתר שלי ולראות עדות של פסיכולוגים שלמדו אצלי.
לאלה שמאיזור ירושלים שיש פסיכולוגית שלמדה אצלי ואני ממליץ בחום. אני גם מוכן גם לעזור בטיפול.
שיטת EFT מבוסס על הרפואה הסינית אבל במקום לדקור במחטים טופחים על מספר נקודות בפנים. בנוסף היא משתמשת במשפטים שנלקחו מה NLP והפסיכותרפיה. בדרך כלל אני מראה והמטופל טופח על עצמו יחד עם אמירות.
לפי מה שאני יודע בולימיה נגרמת בגלל שתי טראומות שהאדם עובר. שתיהן נמצאות במצב אקטיבי. שיטת EFT הוכיחה את עצמה בטיפול בטראומות ולכן החלטתי לקחת אותה לכוון של בולימיה שלא נראה לי שיש לה מענה טוב בשיטות הרגילות.
בנוסף מטופלים שלי יכולים לטפל בעצמם ולעשות EFT כל פעם שהם מרגישים רע. השיטה הבסיסית נלמדת מהר ובדרך כלל כל המטופלים שלי משתמשים בה אחרי הביקור הראשון בקליניקה.
אני מקבל בקליניקה בנס ציונה.
054-4806530
כפי שאמרתי אני מוכן לטפל תמורת תיעוד בסרט לפני הטיפול ואחרי הטיפול.
המטרה שלי לעזור ולהוכיח שיש דרך לטפל בנושא הכאוב הזה.
קשה לי לפרט מעבר לזה
אתם יכולים להכנס לאתר שלי לקרוא. http://eft.org.il/
כל הטיפולים שמציעים כאן לא נבדקו על ידי ואינני יודעת אם הם עוזרים אז אל תראו בכך המלצה אישית
אבל יתכן שזה יתאים לחלק מכן ותוכלו לראות אם אתן מתחברות אליה גם דרך כתיבתה וגם בשיחה איתה.
בטוח לא מזיק לנסות עוד חבל הצלה.
היי חניתה,
אמנם אין לי בולימיה אלא אנורקסיה אבל אני מאמינה שתוכלי לסייע לי בכל מקרה.
לאחרונה אני צמה לפחות פעמיים בשבוע 24 שעות ומדי פעם הצום יכול להמשך גם 42 שעות. העניין הוא שלאחר הצום מתחילים לי התקפי בליסה. אני מרגישה שאני אוכלת בכמויות בלתי נתפסות, מכל הבא ליד. היום למשל, אחרי צום של קרוב לחמישים שעות, אכלתי ארוחת צהריים מסודרת- דג במשקל 20 גרם, קצת כרובית מאודה ושתי כפות פתיתים (בשבילי זו ארוחה משביעה במיוחד). ואז התחלתי עם הזלילה שלא פסקה עד הערב- ארטיק דיאטטי, תפוח, קצת פיסטוקים וקצת בוטנים, קצת מלון, קצת סלט חסה ועוד סלט חסה לארוחת ערב, ורק עוד חתיכת לחם ורק עוד אחת וזהו (הסתיים בלחמנייה שלמה, הרגשתי נורא) ורק נורא באלי משהו מתוק, אז אולי עוד ארטיק? כן, עוד ארטיק. ורק ביס מהשוקולד צ'יפס הזה, וביס מהעוגה הזאת שעושה לי עיניים כבר שלושה ימים… וזהו. אני לא יכולה יותר. אני מרגישה כל כך רע והולכת לישון בוכה. אני מרגישה כל כך רע ומתחילה שוב בצום של ארבעים שעות לפחות. וכך זה חוזר חלילה לאחרונה, לצערי. אני רוצה לצאת מההפרעה הזו. המטרה שלי היא לא לבקש עצות לצום ארוך יותר אלא רק אולי שתתני לי עצה איך להימנע מהבולמוסים האלו, ומהרגשות אשמה הנוראיים שבאים אחריהם. תודה רבה מראש וסליחה על המגילה:)
ילדה יקרה
אומרים שכל כוח שמפעילים מייצר כוח נגדי. את יכולה לקרוא על הפשטות הפיסיקלית של זה.
משתמשים בידע הזה בחינוך, מי שחכם, ולא אומר לילדים שלו דברים כוחניים כי הם יעשו ההיפך.
במקרה שלך הקיצוניות יוצרת את הקיצוניות ההפוכה. זו הסיבה שאני לא מאמינה בשום דיאטה. הגוף רוצה לאכול רגיל, זה אנחנו שיוצרות לו את הכמיהה המטורפת, מתוך ההמנעות המוחלטת.
שמעתי על הדפוס הזה ממש אתמול, על מישהי שמרעיבה את עצמה ואז בולסת, אם את קוראת אנגלית אשלח לך. ובינתיים אני רוצה להבין אם את רוצה להמשיך עם הצומים ורק לבטל את הבולמוסים או שאת מבינה שהם שני צדדים של אותה מטבע והיית רוצה לוותר על שניהם ולאכול גם קצת יותר מכפית וחצי של אורז ודג שאמרת שמשביע אותך…..
הייתי רוצה לצאת מכל המעגל המתסכל הזה..
הבליסה המגעילה ואז הצום הזה, ושוב ושוב ושוב
והרעשים בראש שאומרים לי כמה אני שמנה ומכוערת,
כל כך כשלונית וכל כך לא מוצלחת. אני כבר לא זוכרת מה אהבתי לעשות לפני שהתחלתי עם זה (אני בעניינים כבר שנה בערך). כל הזמן משווה את עצמי לבנות אחרות ומייחלת להיות כמותן. אני כועסת על כלי הקיבולת שיש לי בעולם הזה, וגם אם היה יכול להיות לי אופי שמחפה עליו הוא טובע בתוך המחלה הארורה הזאת. איך עושים אקזיט?יש לזה כפתור אסקייפ?
טוב חוש הומור יש לך וראש טוב יש לך וחריפות ושנינות, בעולם אידיאלי לא היית בכלל דואגת לצורתך החיצונית כי אני די בטוחה שאישיותך מקרינה החוצה מעבר לזה.
אם יש דרך מילוט? וואללה לא חושבת. אבל אולי את תמצאי אותה.
יש לי ספרון שאני כותבת שאולי הוא דרך קיצור למי שמוכנה כבר לצאת מזה. אבל אולי לא. אם תרצי אשלח לך ולא ענית לי אם את קוראת אנגלית.
כתובתי הפרטית atounh@bezeqint.net כתבי לי לשם ומשם אשלח לך.
נוגה הלכה מהעולם הזה מרצונה והיא בת 16.5.
נוגה הייתה עומדת מדי יום מול הראי ושואלת בלי קול: "ראי ראי, האם יש מכוערת ממני בכל העיר?" היא ידעה שזה לא המשפט הנכון מהסיפור אבל זה מה שמוחה סיפר לה. ההשתקפות הזו בראי נפשה חצצה בינה לבין דמותה האמיתית. כל כך רציתי להראות לה את עצמה דרך עיניי ועיניי אחרים וידעתי שזה בלתי אפשרי. את החומה שבנתה סביבה אי אפשר היה לחדור ואת מה שראתה אף אחד אחר לא יכול היה. זה היה עניין של זמן עד שהמראה הזה ייקח אותה למקום בו אף אחד לא יוכל להיות שם איתה. נוגה…
היי, נכנסתי שוב למעגל האכילה וזה מעגל מקולל ביותר, אין מעגל נורא מזה, אני מרגישה גועל בלתי מתואר בפנים ומבחוץ. אני שומעת אנשים שאומרים אנחנו לא מקבלים מה שאי אפשר להתמודד איתו אבל אני לא מסוגל להתמודד עם זה יותר, אני מתפללת לצרות של מישהו אחר לחיים של מישהו אחר, לגוף של מישהו אחר, ובעיקר לנשמה של מישהו אחר.
אנשים אומרים לי את מדהימה ואני מרגישה רדודה וגועלית ומפגרת, אני כל כך רוצה שזה יגמר אני כל כך רוצה שההפסקה הזאת מהחיים שלי תעלם אני רוצה להתחיל לחיות כמו בנאדם רגיל, אני רוצה לאהוב בלי לפחד שידעו מה יש לי, בלי לאכול 10000 קלוריות כשמישהו אומר לי שהוא אוהב אותי או כשמישהו מציע לי לצאת איתו. אני רוצה להיות בריאה אני רוצה להיות כל דבר חוץ ממה שאני עכשיו, רע לי, אני מרגישה בחילה תמידית, אני עייפה ואני מוותרת לעצמי במלחמה המקוללת הזו, אני לא מצליחה לקום כי נפלתי עמוק מידי, אני לא מצליחה לחיות כי לא משנה מה אני עושה אני נשארת דפוקה. אני חולה מבפנים וקשה לי לחיות ככה. אני חושבת שעדיף למות מאשר לחיות ככה..
גם גברים, בנים, קשר, אהבה, וגם עבודה, הצלחה, התקדמות בחיים, הכל מלווה בימינו בשפה של הצלחה או כשלון.
אנחנו שופטים את עצמינו ומשווים ומצפים, ואוי ואבוי לנו אם לא נהיה מושלמים. ואולי הוא יגלה שאנחנו למעשה לא הדבר המושלם שאנחנו מתימרות להיות. ואולי לא נדע מה לעשות או מה להגיד, ואולי יגידו עלינו שאנחנו….
ועוד יותר גרוע – לדאוג מדייט, זו פדיחה בפני עצמה. אנחנו אמורות להיות קוליות בענין. כולה להפגש עם בן אדם מה קרה… אבל אני חוששת אז מה לא בסדר בי וכו…
הבולמיה אצלי היה רצון לברוח מהמירוץ המטורף של החיים כפי שהוגדרו לי, בדומה למה שאת מתארת. למרות שהייתי ועודני אישה מקסימה, פנימית וחיצונית, לא הערכתי את יכולתי להתמודד בעולם שכולו דוגמניות צמרת ואנשים מוכשים שיש להם כוחות לחיות, בעוד אני הייתי מותשת מהחיים בבית שלי, מהצורך לרצות את כולם ולשאת חן בעיני כולם ושיאהבו ויעריצו אותי ועוד ועוד עניינים מעייפים ביותר.
ביתיים את נעולה בתוך החמסין הזה, ויום אחד תפתחי את החלון ויהיה משב אויר שיזכיר לך שזה לא מדוייק שעדיף למות מאשר להיות בולמית. למעשה אם הייתי חושבת כמוך, לא הייתי פה היום, בריאה, יפה, אמא מדליקה לשני בני נוער מהממים שמכירים את החיים מכל מיני כיוונים כי לא זיבלתי להם במוח ולמעשה לימדתי אותם להקשיב לעצמם ולא למורים שלהם ולא ל"חברים" שלהם ולא לטלוויזיה ועוד ועוד בקרת נזקים אינסופית….
הורעלת מותק, על ידי התרבות האנושית המקולקלת, לוקח לזה זמן להתנקות.
משפט אחרון שנותן תקווה אבל אל תשבי ותחכי כי זה ממש מסובך לי בינתיים, אני מנסה להרים מרכז החלמה לבולמיות. כבר כמה שנים אני חולמת על זה, ועכשיו התפנה לי קצת זמן אז אני נותנת עוד נסיון בכיוון. תחזיקי לנו אצבעות שזה יקרה בקרוב ואז יהיה לי עוד פתרון לבנות מעבר לתמיכה וההבנה מרחוק שזה כנראה לא עוזר ממש…
כן אבל אני לא יכולה לחכות כל החיים שלי עד שהחלון הזה יפתח. אני לא יכולה להמשיך ככה עוד הרבה אני לא אשב ואחכה שמשהו יקרה אם אני רוצה שיקרה משהו צריך לעשות משהו אני פשוט לא מצליחה להבין מה, טופלתי כבר בכמה שיטות במטפלים שונים, אז אני תוהה מה יהיה איתי? אולי אני לא אצא מזה בכלל. לך היה מזל יש לך ילדים משפחה את בריאה אני לא.. ואני לא רוצה לחיות את החיים שלי ככה. מאסתי
הייתי בולמית 11 שנה
בין גיל 19 ל30
הייתי בטוחה שאין לי כלום ואין לי סיכוי
הבולמיה היתה חזקה ממני ולא ראיתי איך אני אי פעם יוצאת מזה.
אז אנחנו לא בתחרות מי יותר מסכנה, כי כרגע אני מניחה שאת במצב יותר מחורבן, אני רק אומרת שהייתי שם, זה הכל.
זו לא הייתה הכוונה שלי.. התכוונתי שאת במקום טוב עכשיו, אני חס וחלילה לא מזלזלת בך ובמה שעברת. אני פשוט בתוך הצרות שלי ולהסתכל מסביב על כל מי שלא בפנים איתי מעורר בי פשוט קנאה.. יש לי הערכה גדולה אליך ואל מה שאת עושה. התכוונתי בסהכ שכל הזמן את אומרת שניסית עד שהגיע הרגע הזה. אבל כמה זמן צריך לחכות לרגע הזה אני לא רוצה לחכות לו עשר שנים.. החמש שעברתי פשוט מספיקות לי..
יקרה
ברור שחמש שנים זה מספיק, אפילו הרבה פחות….
כולן פה מבינות אותך, כולן פה כועסות על עצמן ומבואסות על עצמן, ומפחדות שהשתלט עליהן משהו שלעולם לא יעזוב… את באמת לא לבד!
אני מנסה שוב להרים את המרכז החלמה, תחזיקי אצבעות, אם יהיה לנו מקום זה מאד יקדם את העסק ורק השאלה אם הבנות תעזנה לעזוב את חייהן לששה שבועות ולבוא לתכנית החלמה הבראה. אני מאמינה שכן אבל לא בטוחה בזה.
אוקיי אז ככה.. הייתה לי תקופה שירדתי מלא במשקל בלי הקאות בלי כלום, אולי אחרי שניסיתי להקיא אבל לא כל-כך הצלחתי… לא משנה , בקיצר עליתי מלא במשקל! ממש הרבה ולפני שעליתי , לפני יותר מ5 חודשים אני מנסה להקיא והצלחתי רק פעמיים משום מה, ניסיתי להרעיב את עצמי כי חשבתי שככה אני יותר ירזה אבל נישברתי כי זה יותר קשה מלהקיא, ואני בפנים כל-כך מדוכאת, מול כל החברים שלי אני לא מראה את זה אני מראה ביטחון עצמי ושמחה ואושר וכאילו הכל טוב, אבל אני מרגישה חרא , בעיקר עכשיו שעליתי עוד ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ובא לי לצרוח ולקבור את עצמי מתחת לאדמה מבושה, כי אני לא מצליחה להקיא מסיבה כלשהי והרעבה עצמית זה בכלל לא אופציה, ובבקשה אל תכתבי על כל הבולשיט של דיאטה כי ניסיתי , ולא הלך לי…
גיל ההתבגרות זה זמן שהגוף לא סגור על עצמו
זה לא זמן לשפוט אותו אבל לצערי זה הזמן שבדור שלכם אתן כבר לא מסכימות להיות מלאות גם לא ליום אחד וודאי לא לשנה שנתיים
זה מעניין כי מלא בנות עם רסן וגשר ובדור שלי זה היה מה זה נחשב מכוער, התביישו לשים את זה והעדיפו שיניים עקומות. היום בדור שלכן מלא בנות עם רסן ויודעות שזה זמני ומוכנות להראות ככה בגיל הזה כדי להראות טוב אחר כך.
אבל עם הגוף, שזה אותו דבר, ויתכן שבלי שום התערבות אחרי החלק של ההתמלאות פתאום בא הגובה ומשלים את הצמיחה ובכלל לא צריך לעשות כלום והגוף נראה גוף מושלם של אישה. אבל לזה אתן לא מסכימות לחכות בסבלנות לסוף התקופה.
אם את בת שלושים תשכחי את כל מה שאמרתי, אבל באמת, בת כמה את יקירתי?
היי חניתה. אני בת 30 ולעולם לא העליתי על הדעת שאהפוך לבולמית. הקאה מבחינתי הייתה דבר איום ונורא שקרה רק במקרים של חולי או השתכרות יתר… הייתי מכורה לסיגריות, סמים קלים ותמיד הייתי עם עודף משקל. מכל ההתמכרויות נגמלתי לפני שנים. לפני כשנתיים התחלתי תהליך של ירידה במשקל בקבוצת תמיכה. ירדתי 33 ק"ל והגעתי למשקל תקין. שמרתי עליו מעל חצי שנה אבל כל הזמן הרגשתי שאני במאבק קשה מנשוא. יום אחד נשברתי, הלכתי וקניתי מלא מתוקים מתוך מחשבה שמותר לי פעם אחת לזלול. מקסימום אעלה קצת במשקל. כשהתחלתי לאכול הבנתי שאני רוצה הרבה יותר ממה שתכננתי ואז עברה לי בראש מחשבה שאוכל כבר כמה שבא לי ואלך להקיא. החוויה הייתה מזעזעת והדבר לא חזר על עצמו כמה חודשים. בפורים האחרון שוב היה לי בולמוס גדול ושוב הקאתי. הפעם לא הצלחתי לעצור את הגלגל ואני מוצאת את עצמי מדרדרת לזה יותר ויותר. השבוע הגעתי למצב של הקאות יום יומיות ואפילו כמה פעמים ביום. מאד קשה לי להקיא, זה לא בא לי בקלות והגוף שלי כבר ממש חלש. היום בבוקר אכלתי קופסת גלידה שלימה מתוך מחשבה שיהיה לי קל להקיא אותה אבל אחרי שראיתי שגם זה היה קשה מאד, כבר הגעתי למסכנה שאני חייבת להפסיק. הבעיה היא שאני מתארת לעצמי שאחרי כמה ימים שאפסיק, הגוף יתחזק ואז בפעם הראשונה שארגיש 'חלולה' שוב אלך לבלוס…. אני מאד רוצה לצאת מזה. השאלה שלי האם בשלב הזה יש לי סיכוי להתגבר על זה לבד או שאין מנוס מלפנות לעזרה מקצועית?
יפה יקרה
לא מזיק לפנות לעזרה. מכל סוג. מקצועית, חברית, משפחתית, רוחנית.
אם תצליחי או לא – לא יודעת. גם עם העזרה המקצועית לא בטוח שתצליחי, ראי את כל המכתבים פה, ויש לי גם במייל הפרטי בנות שיושבות בתוך האשפוז של תל השומר וגם הן יודעות שבשניה שהן יוצאות משם הן בתוך המקרר.
צריך המון המון כוח רצון בשביל להגיד לדבר הזה לא.
ברור לך שאת יושבת בתוך תרבות שבסתר לבה מעודדת את זה. את ואני וכולן מיישרות קו עם הרעיון שמשהו לא בסדר בנו מתכתחילה, כי אנחנו לא נראות כמו… או השיער שלנו לא… או אנחנו שמנות מדי בלה בלה, אז לכן להקיא זה מאד הגיוני תרבותית. העיקר להתאים, כדי שיאהבו אותי. עצוב.
את לא צריכה להגיע לאמצע הביצה הטובענית כדי להחשב בולמית רצינית כדי לבקש עזרה. בקשי עזרה ומי יתן ואלוהים ישלח לך עזרה שתעזור לך. אמן אמן. בהצלחה, תני להם לעזור לך, אם תוכלי.
היי אני בולימית וצר לי על כך הייתי רוצה לקבל עצה טיפ תמיכה כל דבר כדי שאוכל להיות אחריי זה . זה התחיל בהתקפי בולמוס בתקופת התואר וקצת פחות משנה אני מקיאה כאילו גיליתי עולם ארור שאני לא מצליחה להתנתק ממנו אני לגמריי עם קומן סנס ומודעת לכך שזה פוגע לי בבריאות בשיניים בפוריות וזה מסוכן ממש . אני לא גרה בארץ ואין סביבי משפחה וחבריי ילדות שאני מרגישה בנוח לשתף . אני חייבת לעזור לעצמי בכוחות עצמי איך עושים זאת? לא רוצה להשאב יותר
מעניין, מסקרן, להיות בחול, בלי הורים, עשיתי את זה בגיל 28, הייתי שנתיים בדרום אפריקה, ושם העזתי את מה שלא העזתי פה – להכניס את עצמי למוסד לגמילה.
פה זו כזאת בושה אוי ואבוי, ממש סטיגמה, לכל החיים, אמא שלי נחרדה – ממש כתם… שם קיבלו את זה בהבנה לגמרי, לא חסרים שם אלכוהוליסטים ואנשים עם בעיות…
הייתי ששה שבועות, החברה מהעבודה היו באים לבקר…
תראי אם יש תכנית כזאת בחוצלארץ שאת נמצאת בו, ואם יש כנסי ואני אעזור לך בצד הנפשי פה עם תמיכה ועידוד…
אם אין אז נחשוב על דרך אחרת, אבל מוסד גמילה זה הכי קל. בעיקר כי אף אחד לא רואה אותך ששה שבועות, ואת יכולה להתנפח ולרדת חזרה למימדים נורמלים… וגם כי את יכולה לנוח מהחיים שלך ולהרגע. אני רוצה להקים פה מקום כזה, אולי זה עוד יקרה.
תודה אבל זה לא ריאלי להכנס למוסד אני באמת מוכרחה לעשות זאת בכוחות עצמי כל פעם אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה ונופלת שוב מה הכוונה בלהתנפח? אני לא רוצה לעשות שימוש בכדורים אפילו אקמול אני לא לוקחת מוכרחה להיות דרך עצמאית אני חזקה רק צריכה טיפים מניסיון אישי להרגיש רגועה שאני לא היחידה ושסה אפשרי ואנשים עשו זאת לפניי בבקשה תעזרי לי אני מעריכה את זה מאוד זו למעשה הפעם הראשונה שאני מתייחסת לבעיה ומשתפת
מנסיוני בשבועיים הראשונים הגוף מתנפח. זה בגלל הנוזלים שהוא רגיל שאת מקיאה. לוקח לגוף את הזמן הזה להתרגל. אני לקחתי חופש של שבועיים מהעבודה.
הכנתי לי בבית אוכל בריא וגם טעים, אכלתי כמה פעמים ביום אבל מנות קטנות, ספרתי קלוריות כדי להיות רגועה שלא הגזמתי.(כל קילו שאת רוצה להשאיר זקוק לכ35.8 קלוריות, תעשי חשבון אבל קחי משקל הגיוני)
הרבה מהזמן ישנתי כי לא יכולתי לקרוא או לראות טלויזיה בלי הדחף לאכול. אז ישנתי. או הסתובבתי כמו נמר בסוגר, אבל לא הקאתי, ולא עשיתי פעולות שיאתגרו אותי בענין.
1000 פעם ניסיתי להפסיק ולא הצלחתי. בפעם ה1001 הצלחתי. מה היה שונה בפעם הזאת? אולי ההחלטה. הידיעה, שהפעם זה הסוף. שאני מתחילה חיים חדשים, לאט, כמו נכה, פצועה, חלשה, לאט לאט הולכת לעבר חיי.
הזמן עובר, הגוף מתחזק, הנפש לומדת שיש על מי לסמוך, והשאר זה החיים, כמו כל אחד, בלתי מושלמים ביופים.
אוי מורן איזה משפט מבאס. "ההורים שלי מגנים אותי ומשפילים אותי באמצעות ההקאות. אני שונאת את אמא שלי היא בן אדם נוראי."
האם את מתכוונת שהם חושבים שאת עושה את זה בכוונה?
האם הם חושבים שאם יכעסו ויצעקו את תפסיקי?
את יודעת שרוב האנשים חושבים כך, שזה משהו בשליטתינו, וגם אנחנו לפעמים אומרות להם "כן בסדר אני מבטיחה להפסיק".
זה די נורא, שבן אדם לא יכול שלא לעשות משהו ועוד כועסים עליו בגלל זה. אני יכולה להבין את האומללות שלהם, כל האוכל והכסף והבריאות שיורדת לטמיון. הם רק לא יודעים שאת בעצמך מבועתת מזה עוד יותר מהם. כי את יודעת שאין לך שליטה על זה והם לא.
זה מצב מטורף ונוראי ויש המון בתים שחיים ככה, המון בנות שמרגישות אשמה ובושה על מצבן, וההורים, מכיוון שנולדו וחונכו באותה מערכת, וכולם חושבים אותו דבר שזה בושה להיות שמן ובושה להיות בולמי ובושה להיות בלתי מושלם בעליל.
אולי יום אחד הם יבינו, שנקלעת למצב שאינך יכולה לצאת ממנו בכוחות עצמך, אולי הם יבינו שהם צריכים להושיט לך יד לעזרה. אבל לפני כן את זו שיכולה להבין שאת צריכה להחזיק כל יד מושטת אליך בחוזקה ולא לעזוב… גם אם היד הזאת מחוברת לפרצוף חמוץ וזועף בצד השני. תאהבי אותך את, בכל רגע שאת זוכרת לאהוב אותך, ותחמלי עליהם שהם בורים כמרבית האנושות.
את והבנות האחרות, וכל מי שחווה את הבדידות הזאת ומצליחה למצוא בה אהבה עצמית ותמיכה וחמלה, כל אחת מאיתנו שיוצאת החוצה ואפילו מבפנים, לספר לעולם שיש עוד דרך, יש עוד דרך לעזור זה לזה, לחיות בכבוד הדדי, בחמלה. אנחנו מביאות את הבשורה הזאת, לצערי על בשרינו…
שולחת לך תזכורת שאת אדם מיוחד ומקסים ומלא אהבה ורגישות. שולחת לך תזכורת להרים את הראש, לנשום את עצמך ולהיות מי שאלוהים שלח אותך להיות.
חניתה, את מקסימה… אני קוראת את ההודעות שלך ואת כל כך מלאת סבלנות לכולן ואני מעריצה אותך על זה.
היו לי יומיים נוראיים השבוע. נבהלתי מעצמי ומכמות האוכל שאכלתי. וכל יום שכזה גורר יום של עייפות מטורפת אחריו. אין לי כח לכלום. בעבודה אני יושבת כמו זומבי ובא לי רק לברוח משם. ויש את כל הלחץ של הלימודים… אני משתגעת כבר. וגם אין לי למי לפנות 🙁
אני בתוך הבולמיה כבר המון שנים (משהו כמו 16 שנה) שאני כבר לא מכירה את עצמי בלי זה. היו תקופות קשות יותר וקשות פחות, אבל אני רוצה לצאת מזה לגמרי ולא יודעת איך. הייתי רוצה להתרכז רק בזה – בהחלמה , אבל צריך גם לעבוד, וללמוד וכל הלחץ הזה…
הכי הרבה שהצלחתי לעבור בלי להקיא זה בערך 23 ימים ומאז אני מנסה לכבוש את היעד הזה ולשבור את השיא, אבל אני לא מצליחה 🙁
אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתנך, ולכן בכל פעם ועם כל אחת אפשר להתחיל אחרת…אז מאיפה להתחיל?…
הפעם אתחיל מלהגיד לך תודה על מכתבך. תודה על הפרגון זה תמיד מחזק אותי ומשמח אותי שמישהו חושב עלי משהו טוב… 🙂
דבר שני וואללה 16 שנה זה הרבה, אז שיא אחד כבר שברת…
הכי הגיוני להתחיל מלמנות את הסיבות למה כדאי בכלל לעשות איזה שינוי בחיים. נניח עכשיו מציעים לי לנסוע לאנגליה, אז קודם כל אני רוצה להתלהב רגע, לפני שהמוח שלי ימנה את הסיבות למה לא… אני אתגעגע לים, לחברים בלה בלה , בואי נתחיל מלמנות כמה סיבות נחמדות למה לנסוע לאנגליה… כלומר… למה לא להקיא. ומכיוון שזה יכול להיות קצת אישי אז אם יותר מתאים כתבי לי לפרטי :atounh@bezeqint.net
תני לי עשר סיבות למה כדאי לך להפסיק להקיא, ושחמש מהן יהיו מלהיבות…
אני בת 15 וחצי, יש לי אנורקסיה ובולמיה , ניסיתי להפסיק להקיא ולא הקאתי יותר מחודש ופתאום נפלתי וחזרתי, אני ממש לא רוצה להקיא יותר, אני לא יודעת מה לעשות ואיך להשיג שליטה על עצמי..
כשהייתי במוסד הגמילה בדרום אפריקה, והצלחתי חודש לאכול ולא להקיא, אמרו לי "בזמני לחץ תהיה לך נטיה לחזור להקיא, אבל אל תתני לפעם אחת להחזיר אותך אחורה.
יותר מזה אגיד לך – חודש של ללא הקאה הגוף כבר מתחיל לצבור קילומטרג ובטחון, נותן בך אמון. הוא יחזיק מעמד אם תמשיכי כאילו לא מעדת. תמשיכי ללכת ותשימי את המקרה הבודד מאחריך. גם אם זה כמה פעמים, ברגע שאת מתעשתת, וגם אם רק חצי מתעשתת ועדיין מבועתת, ברגע שאת יכולה להמשיך להיות בריאה מיד מתמשיכי, ואז זה לאט לאט יעלם. ככה קרה אצלי. מחזיקה לך אצבעות וכל הכבוד על חודש, כל הכבוד ילדה!
היי היה לי שבוע טוב.. ואז ביום אחד הכל נהרס. ואני אפילן לא יודעת למה או מה הפריע לי.. וזה ממש מתיש אין לי כוחות יותר. אני עייפה מלהילחם בזה אני מרגישה שאפחד לא מבין אותי. אני גרועה במערכות יחסים עם גברים אני מרחיקה כל מי שמתקרב ואם הוא מתקרב יותר מידי אני אוכלת את עצמי למוות.
אני מוצאת אץ עצמי אובדת עצות
זה קשור לדימוי העצמי שלך, שהוא ודאי לא גבוה. זה לא קשור לבולמיה, מלא בנות ככה וגם בנים. אנשים לא מרגישים שהם "טובים מספיק" כי אנחנו לא כמו איזה מודל דמיוני מהתקשורת.
צריך לשחרר ולתת צאנס ולאהוב, זה גם הדרך אל החופש מהבולמיה. כי היא מקננת במקומות של הדימוי הנמוך, ורק האהבה שלנו את עצמינו יכולה לה.
רק מתוך אהבה והערכה גדולה לעצמי אני יכולה להגיד חבל לקלקל, כבר עבר שבוע, בואי נחכה עוד כמה רגעים, בואי נחכה עוד יום, ורק מתוך שמחה שהצלחתי לעבור עוד יום אני יכולה לעבור עוד אחד.
בהתחלה זה קשה. זה נהיה יותר קל, ותני לעצמך מתנות אחרות בינתיים. או איזה חולצה יפה או לכל הפחות טפיחה הגונה על השכם!
שלום,
חברה שלי אתמול נכנסה לאשפוז בבית חולים בגלל הבעיה המזויינת הזאת.היא מתמודדת איתה כבר קרוב לשנה ואתמול היא נסתה להתאבד כי פשוט נמאס לחיות ככה היא לא זוכרת את החיים שלה לפני והיום כל היום ראשה נע סביב האוכל, היא מרחיקה את הסובבים אותה ולא נותנת לעזור אומנם הצלחתי לקבוע איתה פגישה לחודש הבא לפסיכולוג בתל השומר אך אני בספק אם הוא יעזור.
באמת שחשבתי שנעבור את זה אבל לא חשבתי שהיא תגיע למצב שהיא שותה כדורים עם אלכוהול ומנסה לחתוך וורידים.
אין לי מושג מה לעשות ואני ממש צריך עזרה כי כל פעם שאנ מנסה להקשיב לה היא אומרת לי שאין לי מושג מה זה ושאני לא מבין כלום.
מתן יקר מה אני אגיד לך זה ממש נורא
בעבר הייתי חושבת שבולמית לא תתאבד כי תמיד יש עוד משהו לאכול בעולם, גם במצבים הכי קשים שלי אמרתי לעצמי "תמיד יהיה שוקולד". אבל מכיוון שמספר הבולמית עלה לאין שיעור אז גם יש יותר סוגים של אנשים מעורבים בזה אז כבר אי אפשר להגיד מי תנסה להפסיק להקיא בדרך הזאת.
האם היא בעצמה נבהלה מעצמה הפעם?
מתי היא חוזרת הבייתה?
האם אתם גרים יחד או שהיא אצל ההורים שלה? אני מנסה להבין כמה זמן פנוי לבד יש לה ביום.
פסיכולוג של תל השומר לא יזיק, אבל חודש זה עוד המון זמן. מה הסיכוי שהיא תדבר איתי? לא שאני איזה אוטוריטה אבל לפעמים מישהו שמבין אותך יכול קצת לעזור או לתת כיוון.
היי.. אני לא מצליחה להחזיק את עצמי. אני מתפרקת שוב כל בוקר אני מחליטה שהבוקר זה לא יהיה זנ יום חדש.. אני כבר לא מקחאה מזמן אני רק אוכלת רק הבולמוסים נשארו. להתעורר עם בחילה זה רע ומגעיל.. אני לא עומדת בזה יותר אני פשוט מותשת אני לא מצליחה להתרומם..
אי אפשר בכוח. זה רק יגרום לך לשנוא את עצמך.
קחי את הזמן עד שיום אחד זה יבוא באמת. בינתיים נסי לחיות קצת בין ההקאות. נסי להעסיק את עצמך בדברים שכאילו אם היית בריאה היית עושה.
כמה שיותר דקות ביום של כאלה ובסוף זה יתן לך את הכוח להעיף את הבולמיה הזאת קיבינימט. תבני את הצד השני של חייך שיהיה לך לאן להעביר את הרגל ברגע האמת.
היי.. אני חושבת שכולנו סובלות הרבה אבל לא יודעות איך להבריא.. אני אישית עברתי אצל מספר פסיכולוגים בטיפולים בטווחי זמן שונים ועדיין אני לא מצליחה להבריא. אני לא מצליחה לנתב את הרגשות שלי לדבר שונה מאוכל וכל זמן פנוי אצלי הוא פשוט קללה. איך להבריא? מה הדרך?
אני חושבת שאצלי זה היה הרבה נסיונות שכשלו, ואז פעם אחת הגעתי לנקודה של תכנון יבש וקר.
כל הנסיונות שכשלתי לימדו אותי מה ואיפה נקודות התורפה של המכונה שהפכתי. הגעתי למסקנה שאף אחד לא יכול לעזור לי חוץ ממני. הבנתי ששבועיים ראשונים אתנפח ולכן לקחתי חופש מהעבודה. נכנסתי למוד של חוסר אושר אבל בשליטה. כלומר הסכמתי לא לבוא על סיפוקי. הסכמתי שעכשיו אין כלום כלום בעולם. כלום. שאפילו עדיף לשכב במיטה ולבהות בתקרה ובלבד שלא אכניס את עצמי למצבים שיכולים לסכן את התכנית.
ספרתי קלוריות וידעתי שאני לא עוברת את ה1800 ליום. ידעתי שבסוף זה יסתדר, ואכן זה הסתדר. תשאלי אותי איך יכולתי להגיד לעצמי לא, איך הפעם הזאת הצליחה איפה שכל השאר נכשלו – אני אענה לך שבאמת באמת נמאס לי. שכבר אכלתי את כל האוכל האפשרי בעולם הזה, שכבר מיציתי אבל ממש, וכבר הייתי בגיל שאם לא אפסיק באמת לא יהיו לי ילדים. הבנתי שזה או הבולמיה או כל החיים שיכולים להיות לי. הבנתי שהבולמיה זה הפסקה מהחיים המעצבנים והמאתגרים האלה, והבנתי שלקחתי הפסקה יותר מדי ארוכה, שעכשיו זה או הבולמיה או החיים שלי. של חניתה, שאפילו אם לא אהיה זמרתרקדניתסופרתעורכת מפורסמת, מה שלא יהיו חיי זה יהיה יותר שווה ממה שקורה עכשיו. יותר החיים שלי. רציתי לחזור לחיים שלי. מבינה?
כשהפסקתי לא היה לי משהו בצד השני. לא חבר, לא חלום, כלום. נותרתי מרוקנת, ובכל זאת אמרתי לעצמי – שכבי במיטה ותבהי אבל אל תאכלי ותקיאי. אבל אני יודעת שיותר קל כשיש איזה חלום אחר להתעסק בו. אבל בלי הלחץ להגשימו, בלי התלות, הקיטור, התחושה שאנחנו לא חשובות ולא נצליח. להעיף את כל זה, להסכים פשוט לחיות ולראות מה קורה.
את זה הבנתי, ונתתי צאנס לחיים. מה שיהיה העיקר לא בולמיה. כולנו מבינות את זה ולכן ברגע מסויים יש לנו את הכוחות לעשות את כל מה שידענו לעשות קודם אבל לא האמנו שנצליח. זה להגיע לרגע הזה, ולקחת פיקוד, זה גם השלב שאפשר לבקש עזרה. אבל לא להיות תלויה בה, לא להעביר אחריות. לקחת פיקוד על איזו עזרה אנחנו צריכות ולבקש אותה במדוייק.
אחרי שבועיים שלא הקאתי, אחרי שהתנפחתי וירדתי למימדים של בן אדם רגיל, כבר לא רציתי באמת לקלקל. ותחושת הסיפוק שקיבלתי מזה שאני כבר לא מקיאה היא כל כך ענקית, שאף אחד כבר לא יכול היום להגיד לי שאני לא שווה. נראה אותם עושים את זה. 🙂
יש לך כוח רצון מיוחד מאוד כנראה.. כי אני מצליחה לשרוד שבוע או תשעה ימים פחות או יותר בלי זה ואז אני פשוט נופלת.. אולי כי הכל נראה מבהיל בלי זה אולי כי אין לי מספיק כוח רצון אולי כי אני סתם מותשת מלהילחם בלי סוף..
אני תוהה עם יש בי יותר מידי מהפונקציה של הרס עצמי. אני חושבת שאכלתי הכל כבר וגם אני מאסתי אבל מצד שני אני לא רואה מטרה לחיות וזה מצחיק. כי כבר אהבתי, שנאתי, צעקתי, צחקתי, טיילתי, חקרתי עשיתי סקס ,פחות או יותר עשיתי נכל אבל הכל נראה לי כל כך ריק וכל כך חסר משמעות. אני חושבת שאני בחורה אולי כל כך ריקנית שהדבר היחיד שגורם לי להיות פחות ריקנית זה האילחוש שאני מרגישה כשאני אוכלת ללא הפסקה.. אני תוהה אם האוכל פשוט היה שם כשבאותה מידה יכולתי להתמכר למעשה לכל דבר אחר. אז אני רוצה שהחיים שלי יפסיקו לעבור לידי אבל אני לא ממש מצליחה לצאת.. אני כאילו חצי רגל בחוץ וכל שאר הגוף בפנים..
וזו הביצה והתרנגולת. לא מעניין אז מתייאשים, אז חושבים אני ריקנית ואז מה כבר איכפת לי לאכול, מה עוד יש לי לעשות בעולם הזה.
מכירה את זה טוב מאד.
אבל כשבאמת נותנים צאנס לכלום ולשקט ולריקנות, שבמזרח מוקירים אותם יותר מאשר כל דבר, אז מכיוון שאין ואקום בטבע דברים חדשים נכנסים.
אם מסכימים לכלום, אז כל דבר הוא בעל ערך. תהיה לך התנגדות בהתחלה לעשות כל דבר, אפילו לקרוא ספר היה לי התנגדות, ולראות טלוויזיה, היה נראה לי שממון אחד גדול. ועד היום יש רגעים ביממה שאני יודעת שהכל זמני וחסר משמעות. אבל רבע שעה אחרי זה כבר משהו קורה, ככה זה, החיים בתנועה מתמדת. ואם לא מתעקשים על הישן מגיע החדש. בכל יום.
נכון שיש לי כוח רצון, אבל את זה לא ידעתי אז כשהייתי במקום שאת היום נמצאת בו. להיפך, החזקתי מעצמי לוזרית חסרת כוחות. זה היציאה מהבולמיה שלימדה אותי כמה כוחות יש בי. ובהסתכלות לאחור אני מבינה שגם היכולת להקיא זה תוצאה של הרבה מאד כוח רצון. להפוך את הגוף על פיהו – זה לא פשוט בכלל. ואותו כוח שעזר לך לפלס את דרכך פנימה הוא זה שיהיה שם בשבילך כשתחליטי לצאת.
היי מורן זה לא שמי האמיתי, אני בת 16 היום התחלתי להקיא בגיל 13, אם הייתי יודעת אז שאהיה מכורה לדבר הארור הזה שמשפיע עליי ועל מצבי הנפשי כ"כ אני בטוחה ב100 אחוז שלא הייתי מתחילה עם זה, לאחרונה אני סובלת מכאבים איומים באזור החזה ובאזור הבטן מה שמכניס אותי ללחץ כל פעם מחדש, אני לא יודעת למי לפנות אני אפילו לא רוצה להיבדק כי ברור לי ממה הכאבים האלו נובעים, אני יודעת שיש פגם בגופי כתוצאה מההקאות והזלילה הלא מבוקרת, המשפחה שלי הם הגורם האחרון שהייתי פונה אליו במצבי כי מובן לי שהתגובה הראשונה שלהם תהיה "אמרנו לך.." אני לא מחפשת תמיכה ולא מחפשת תשומת לב כי כבר עברתי את השלב הזה, השאלה היא האם לאזור אומץ ולטפל בכאבים או האם להישאר במקום שלי, כולי מלאת חרטה ובושה על כך שאני בתוך הדבר הזה שנקרא הפרעות אכילה שבזמנו נראה לי הפיתרון המושלם.
כל כך הייתי רוצה שתהיי אמיצה ותשימי את בריאותך לפני הפחד לאכזב. אולי זה מזה ואולי זה לא מזה. לי לא כאב אף פעם בבטן. אז זה לא בהכרח בגלל ההקאות.
לכי לרופא ותתלונני על כאבי בטן. שיבדקו ויראו אם הכל בסדר או לא. אם לא – הם כבר יגידו לך מה לא. אם יש קרע או יש בעיה אחרת, אפשר מן הסתם לראות את זה בבדיקות. ככה תדעי מה הנזק שכבר עשית.
אולי לא ימצאו כלום ויגרדו את הראש ואז נשמח לנו שלא עשית יותר מדי נזק עד כה.
ואם יצא לך לשבת לבד אצל הרופא ואת סומכת עליו אולי תספרי לו. אבל קחי בחשבון שהוא ירצה לרפא אותך, כמו כולנו, וזה יכול לעבור דרך ההורים. בסופו של דבר כשתהיי גדולה ובעזרת השם בריאה תזכרי לטובה את הרגע שהעזת לבקש עזרה. מצד אחד זה נחשב בימינו חולשה, מצד שני שתינו יודעות כמה אומץ צריך בשביל זה.
אחרי שתבדקי את כאבי הבטן תחזרי אלי וננסה לדבר על הבולמיה עצמה.
מילים חזקות, אני לא חשבתי שיבינו אותי ככה. סביר להניח שאבדק מחר, אני לא רוצה עזרה מהרופא בנוגע לבעיה שלי, כבר עברתי את זה וגם אושפזתי בגיל 15, הכאבים הם המטרד, אעדכן אותך ושוב תודה.
קוראים לי קרן, אני בת 17. כבר 4 שנים אני בתוך הבולמיה-אנורקסיה.
4 פעמים הקאות ביום, דיכאונות נוראים כדורי פרוזאק , שריטות על הידיים. אני כבר לא יודעת איך לאסוף את עצמי כי האור היחיד שאני רואה הוא לחודש ימים.
הגוף שלי בשבירה , הוא כבר לא יכול להשתקם, השיער שלי נשר , היה לי חיידק ההליקובקטר , האכזבה והכאב שמלווים אותי בשנים האחרונות לא פוסקים לרגע. ראיתי באתרך שאת מציעה עזרה לבנות, ואני מבקשת ממך את העזרה הזאת, כי הדבר היחיד שכבר מחזיק אותי בחיים זה המשפחה שלי.
אשמח אם תיצרי איתי קשר 11keren12@gmail.com
היי קרן יקרה
כתבתי לך בפרטי אבל לא יכולתי שלא להגיב על המשפט "הדבר היחידי שמחזיק אותי זה המשפחה שלי" מכיוון שזה ממש לא מובן מאליו. רוב הבנות כאן לא מקבלות תמיכה מהמשפחה שלהם, או לפחות לא יודעות לזהות את זה כעזרה. והיום בגילי המופלג תשאלי אותי מה חשוב בחיים אגיד לך המשפחה שלך. נקודה. נכון שבגילך רציתי להיות מפורסמת. לא חשוב איך, אהובה ומפורסמת, זמרת, שחקנית, סופרת, לא חשוב, ואת המשפחה לקחתי כמובן מאליו. היום זה הפוך. זה הכל. תגובה ספציפית למשפט ספציפי, והשאר נעשה בפרטי.
שלום אני בת 18 ושוקלת 58 הגובה שלי -.57 אני כבר שנתים רצוף מקיאה היום לי במהלך התקופה עצירות של הקאה ואכילה ועליתי עד 64 קילו ושוב פעם חזרתי להקיא אני מקיאה ביום קרוב ל 4-5 פעמים זה פשוט בלי נסבל בהתחלה זה התחיל עם שתי הצבעות ועד היום אני דוחפת 8 אצבעות הידיים שלי חבולות מאוד קראתי את רוב הבקשות של הבנות ולעומתן אין לי כאבי ביטן ודברים כאלו ובעיות של דאכון אני מאוד שמחה תמיד ואין לי בעיה עם איך שאני נראת אני קצת שונאת את הבטן ואיך שהגוף נשאר לאחר הורדת הקילוגרמים שהיו אצלי הורדתי כ 40 קילו בתקופה קצרה של כמה חודשים בודדים אני מפחדת לעלות בחזרת עם אני הפסיק להקיא אני מפחד להשמין חזרה ביכלל אני מפחדת מהאוכל הוא האויב הכי גדול שלי אך גם הקיא ואורך החיימשלי הם אויבים שלי אני לא יודעת מה לעשות חייבת להפסיק זה חייב להפסק אמא שלי ושני אחיותי יודעות אל עננין האקאותוץמיד יורדות אלי שאני בולמית מסריחה וזה לא צריך להמשך ככה אבל אמא שלי לא מבינה שאם אני יוכל כלומר ישמור את האוכל בבטן אני ישמין ואני אומרת לה וזה לא עוזר היא לא במצב שלי היא לא מבינה אותי היא חושבת שאפשר לאוכל והשאר באותו משקל זה ייאוש אחד גדול ומצאתי פורום כלומר אותך שכולנו באותו מצב ואם יש את אלו שקוראות וחושבות שלהקיא זה חלק מלהרזות הם חיות בסרט אי אפשר להשתחרר מיזה זה רודף אחרי לכל מקום מה עושים מה עןשים אני מתחננת עזרה אין לי למי לפנות את היחידה שעברת את זה ויכולה לעזור לי לגרום לי אולי קצת לאבד את הפחדים שלי עם לעלות את המשקל שהורדל
זה די הזוי אבל מצד שני לא מפתיע, שבדיוק באותו יום ואותה שעה את ואחותך הרוחנית פונות אלי ביחד.
שימי לב למקריות המטורפת של החיים… תקראי את אור שהגיעה אלי דקותיים לפניך.
את מוזמנת לקרוא את מה שכתבתי לה, אני מניחה שאתן שונות ודומות, קראי בנחת, אני רוצה שתחזרי אלי אחרי שקראת, נסי לנשום ולקרוא עוד כמה פניות, אולי לא הלילה, אולי קצת היום וקצת מחר, עוד יום כבר לא ישנה הרבה…
לא נעים לי לשמוע על היחס שאת מקבלת מאמך ואחיותיך לבעיה שלך, שהיא לא הבעיה שלך אלא של העולם כולו, השיפוטיות וההשוואתיות, ואי הקבלה של אדם כפי שהוא, זה מטורף, עולם שלם חי ככה, וגם האמהות שטופות מוח בזה, כי זה כבר דורות ככה ורק הולך ומחמיר, פליז תראי הנוער מתחיל להתמרד נגד זה: https://www.facebook.com/kohavtzedek?fref=ts
כולנו אותו דבר בדרך פנימה, אבל כל אחת ייחודית בדרך החוצה! יש כאלה שמצליחות לצאת מזה וזה ממש לא קל!
אז בינתיים תנשמי, תקראי פה קצת את ה"עיצות" והתובנות, ותכתבי לי איפה זה פוגש אותך.
חניתה קראתי רבות מהבנות שמבקשות עזרה ודרך אגב אור זו אני פשוט לא כל כך הבנתי לאן ני ניכנסת וכשהבנתי גם החלטתי לתת את הסיפור הכמעט מלא למקרא שלי שהבנות שיש כאן ידעו שהן לא לבד ולכן החלטתי לתת את הסיפור המלא את אומנם גם עברת את זה וחשוב לשמוע את הסיפור שלך גם לדעת וךשמוע איך הגורל שלך הסתיים נכון שהגורלות הן שונות אבל אולי יהיו דומות אני מפחדת אני משתגעת , באמת זה הדבר הכי מתסכל שיש ליראות מישהי דופקת ארוחה חמה וטובה ולדעת שהיא נהנת מימנה ולחשוב שאני אולכת להקיא את זה אחרי זה מה אני לא אוכל בחוץ כי אני אומרת חבל על הכסף גם ככה זה לא ישאר בגוף שלי . זה חייב להפסק אני לא יודעת מה לעשות המחחשבה שאני יפסיק להקיא ואני יעלה במשקל מטריפה אותי אני תמיד חושבת כמה זמן זה יקח עם אני יפסיק את זה או שימישך וכן המשפחה שלי לא תומכת ואני ממש לא יודעת למי לפנות כדי להמשיך בחים רגילים אני חייבת מישהו שיתמוך בי לאורך כל הדרך שהיה איתי תעד אחרי צעד ואין לי את זה ולחשוב שהצטרך לעבור את זה לבד עדיף כבר לשאר ככה
היי,
אני רואה שאת בסערת רגשות רצינית.. עכשיו בואי ננסה להבין מה קורה איתך. הפחד שלך מעליה במשקל הוא טבעי. אחת המטפלות שהייתי אצלה בטיפולים הראשונים שלי אמרה לי פעם " זה כל היופי במשקל. שהוא עולה ויורד" אני כל כך התעצבנתי עליה צרחתי שאני לא רוצה להיות שמנה לא רוצה זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. אז היא אמרה לי " שמנה זה במחשבה" מה שעיצבן אותי כפליים.
בכל מקרה מאז ועד עכשיו עברתי דרך ארוכה מאוד.. ובדיוק כמוך סבלתי מעליות וירידות.. באיזה שלב את תצטרכי להבין שלגוף שלנו יש משקל מסויים קבוע בערך עם חריגה של שני קילו למעלה או מלטה. וזה לא קשור לאכילה בלבד זה קשור לנוזלי גוף זה קשור ליציאות שלך ולשאר הדברים הנלווים. אבל תני לי לשאול אותך ככה איך תדעי מה המשקל הקבוע שלך? את לא יכולה. כי לא אכלת רגיל כבר הרבה זמן.
הדרך שאני מציעה לוקחת זמן, מלאה מאבקים ודורשת אומץ ורצון.
אכלי שלוש ארוחות מסודרות ביום ואל תחרגי מהן. (כמובן מבלי להקיא אותן לאחר מכן) ארוחת בוקר קלה ארוחת צהריים כבדה יחסית וארוחת ערב קלה. השתדלי להכניס את כל אבות המזון לארוחות. והשתדלי לא לאכול פחממות אחרי השעה 15:00 משום שהגוף לא שורף פחממות בצורה יעילה לאחר מכן ( אלא אם את מבצעת ספורט) לאט לאט הגוף שלך ירגע. הגוף שלנו הוא דבר מופלא, אם תאכלי שלוש ארוחות ביום הוא ידע לפזר אותן בצורה יעילה ואת לא תשמיני.
אולי בשבוע הראשון תעלי מעט במשקל אך רק בגלל שהגוף שלך לא רגיל לאחסן מזון בלי להוציאו במידי.. לאחר מכן זה יסתדר.
אם נפלת, לא עמדת בארוחות אכלת מאכל שהוא כביכול "אסור" המשיכי בתוכנית.
בכל ארוחה שימי את הדברים על הצלחת מראש את יכולה למלא כמה שאת רוצה את הצלחת בהתחלה אך את לא יכולה להוסיף אליה אוכל אחרי שסיימת. נסי שהצלחת תהיה מאוזנת ולא עם מעט מידי אוכל.. שימי יותר ואם לא תרצי אל תאכלי.
הזכירי לעצמך שאת בתהליך שלוקח זמן. שאת תרפאי אבל זה יקח מעט זמן את תהיי רזה אבל זה יקח מעט זמן אבל לפחות יעשה בדרך נכונה. אני יודעת שהדבר הכי מפחיד בעולם זה לעלות במשקל אני עדיין פחדתי מהעלייה במשקל מוות.. אבל את חזקה. תזכרי שאם לא היית יכולה להתמודד עם זה לא היית מקבלת את זה. ועכשיו התחילי בתהליך.
מביאה לך חיבוק ומאחלת לך דרך צלחה3>
שלום קוראים לי אור אני שקלתי ליפני שנתיים 92 קילו ולאחר 5 חודשים של אי אכילה וכל ביס שהכנסתי הקאתי הגעתי למשקל של 58 קילו ומאז אני כל מה שאני אוכל אני מקיאה הכל ניסיתי להיכנס למצב של הרגלי אכילה נכונים והגעתי עד למשקל 64 ופשוט חזרתי שוב פעם להקיא נימס לי מהמצב הזה ואני מחפדת לעלות הכל … אני חייבת עזרה ולא יודעת איך לשמור על הקיים בשילוב עם אוכל אני לא יודעת מי יכול לעזור לי .
מכיוון שעשית הכל כל כך מהר, אז הגוף שלך במצב של סטרס, לחץ, אי ודאות, ולכן כל ביס נשמר. לא אמרת מה גובהך אז קשה לי להעריך מה המשקל הנכון לך, ולא זה שבדמיונך התרבותי נוסח בארבי והאנורקטיות הבריטיות הלבנבנות, אלא מה באמת נכון לך לגוף שישאיר לך קצת אנרגיה של שמחת חיים בגוף.
ברגע שנחליט בערך מה המקשל הנכון לך נכפיל את זה ב35.8 , שזה מה שכל קילו צריך באופן כללי כדי להתקיים. תוכלי לספור קלוריות למשך תקופה מסויימת, עד שהגוף שלך ילמד לסמוך עליך, ואת תלמדי לסמוך עליו. ולאט לאט, או מהר מהר כפי שקורה אצלך, הוא יתאזן על המשקל הרצוי הזה.
לפעמים הדרך הקצרה היא הארוכה וההיפך, אבל פה יתכן שתצליחי לאזן את עצמך ולצאת מהלולאה האינסופית של הבולמיה.
שלחי לי גובה ומה דעתך המשקל הנכון לך, בערך, לא אתפוס אותך במילה.
הי חניתה הגובה שלי הוא 1.57 וניראלי כי המשקל הרצוי הוא 55 קילו . אני לא יודעת מה לעשות יש לי דחף עצום לאוכל כמו חטיפים ושטיות כאלה ואחרות הגיל שלי הוא 18
חניתה חשוב לי לציין שאין בי טיפת דיכאון אני מאוד שמחה אני אף פעם לא עצובה אין בי רגע שאני מתיחחסת לעצמי לא יפה אבל הקטע שאני חייבת להפסיק מתסכל אותי אני מקיאה ביום לפחות 4 פעמים זה הדבר הכי מתסכל שיש מה עושים איך יוצאים מיזה
בואי נניח שעל גובה 57 המשקל התיאורטי הנכון נע בין 55-58. לי למשל יש עצמות כבדות וגם כשאני שוקלת 62 עדיין ההיקפים נכנסים יפה למכנסים ושיקפצו לי כולם על שני קילו, זה עדיף מלשגע את הגוף שלי והחיים שלי.
אז המחשבון שלי אומר שבשביל להתאזן על 55 את צריכה 1969 קלוריות ליום, ובשביל 58 את צריכה 2076 קלוריות.
כלומר כל מה שבסביבות ה2000 קלוריות ליום, אם תתמידי לאורך זמן הגוף ירגע על זה ואת השאר יחרבן. הבטחה ממני… 🙂
מחשבוני קלוריות יש באינטרנט היום מלא, ואם ממילא את מתעסקת בנושא האוכל אז לא נורא שתקופה מסויימת תתעסקי במתימטיקה של הקלוריות… עד שתביני את ההגיון של הגוף שלך ותרגעי גם את ותוכלי להתחיל להתסכל סביב מה עוד מזמנים לך חייך, באיזה דברים את טובה ומוכשרת, במה כדאי לך ונעים לך להשקיע אנרגיה מעבר לאוכל. שדרך אגב את ממש לא אשמה שנקלעת למצב הזה כי זה הדיון התרבותי תקראי פה בפורום וגם פה https://www.facebook.com/kohavtzedek?fref=ts ותביני שאת לא לבד… לעניינינו – אנא הכניסי בתפריט שלך דברים שאת אוהבת, גם בריאים וגם "לא בריאים" אבל במידה שלא תעלה על המספרים שנתתי לך. כי אחרת המוח שלך יתחרפן וישלח אותך לשירותים..
המפתח הוא אמונה וסבלנות. את בת 18, את יכולה לשנות את החיים שלך מחר בבוקר. אם תתפסי את הרגע הזה ותביני שיש הבדל בין דחף לרצון – את תנצחי.
היי אני בזמן האחרון לא מצליחה להירדם בלילה יש לי כאבי בטן נוראיים שאי אפשר לסבול אני משתדלת לא ללכת להקיא אבל זה פשוט עולה לי לבד ושאני מקיאה אני מקיאה קיא בצבע ירוק או מיציי קיבה הכאבים האלה הורגים אותי ואני מפחדת אני לא יודעת אם לספר להורים שלי או לא
מה לעשות ומה זה אומר?!
זה כמובן לא טוב מה שקורה עם הגוף שלך. היתה פה עוד מישהי שזה קרה לה ולא היתה ברירה אלא להקשיב לרופאים ולנסות להרגיע חזרה את הגוף למצב של שליטה בסיסית.
גשי לרופא את כבר בגיל שאת יכולה בלי להגיד להורים.
ולמעשה אם יש סיכוי אחד למיליון שהם יוכלו וירצו לעזור לך אז אנא ספרי להם.
כל אי נעימות מולם כרגע תהיה עדיפה להם על לאבד אותך.
הפחד הזה ששולט בי הוא הבעיה שלי ואני לא מצליחה להתנער ממנו. זה כאילו פחד מהלא נודע זה פחד מהחיים. במקום שאני אצליח לזרום איתם במקום שהם יעברו על מי מנוחות אני חוטפת כאפות מתוכי. על כל פעם שהפחד משתלט עליי אני נכנסת לטייס אוטומטי ואוכלת עד שהנשמה שלי יוצאת. אני מקיאה כי אני אוצה להיות רזה כנראה זו הסיבה הכוללת אבל אני חושבת שכשזה יוצא אז חלק ממני יוצא החלק שמפחד אולי. זה נותן מפלט אולי לא להרבה זמן אבל האכילה מתעתעת או שמא עליי להגיד זלילה כי ככל שאני אוכלת אני מתמלאה באוכל אבל מתרוקנת מרגש. אבל זו התמלאות רגעית. היא שקרנית הבעיות ממשיכות להתקיים בלי ועם אוכל וזה עצוב.
אני חושבת בשיא הכנות שזה לא פייר שלא מקבלים בולמיות ואנורקסיות לחברה. התמכרות היא התמכרות במה אני שונה מאלכטהוליסטית או מנרקומנית? הסם שלי הוא אוכל. ותאמינו צי שההתגברות עליו גדולה וקשה הרבה יותר. למה אתם שואלים? אוכל יש בכל מקום. אוכל הוא נגיש והוא מצרך שאנו חייבים לצורך קיומנו, ולכן ההתמודדות שלנו קשה יותר סמים הם פחות נגישים מאוכל. אז אנחנו נאבקות בעצמנו לעיתים בגוף ובעיקר בסביבה. למה אנורקסיה או בולימיה הן מילים גסות? מדוע נשכחנו בצד? למה אין מוסד לגמילה מאוכל. שיעזור לנו להבין את הרגשות האמתיים שלנו. שיעזוק לנו להתמודד עם החיים ולהבין שהם לא כל כך מפחידים. כמה פעמים פחדנו לעשות דבר מה ולאחר שעשינו הוא נראה שטותי? אני לא רוה לסיים את חיי ולהבין שהמעשים ההחלטות והפחדים שלי הם שטותיים. אני בת 21 סובלת ארבע שנים מהפרעת אכילה מתוכן שנה וחצי אנורקסיה ובשאר השנים בולימיה. עברתי מטפלים. נלחמתי חזק ולמה לא מגיע לי קצת שקט? אתם יודעים איך זה לשבת עם חברות אלו שעוד נשארו ולראות אותן מקשקשות על כמה קשה להן לעשות משוףהו כזה או אחר בעוד אני מתפללת לסיים את היום בלי בולמוס? מתפללת שהדחף להקיא לא יכה בי. מתביישת לצאת אחרי בולמוסים מהבית. מתביישת שידעו כמה אני חולה. רפלקס ההקאה שלי נשחק והוא דפוק אני לא יכולה לאכול כמעט בלי שהאוכל יעלה לי. אני מותשת.. אני עייפה.. אני לומדת לאהוב את עצמי אבל ללמוד לאהוב מישהו ששנאתי כל כך הרבה שנים זה קשה.
יש שני רגשות בעולם אהבה ופחד. וכל מה ומי שמונעים מפחד יגיעו לתחתית ולקרקעית וכנראה יהיו כמוני בעוד כל אלה שמונעים מאהבה החיים יסדרו להם את הדרך. אז למה אני בוחרת כל הזמן בפחד? האם נולדתי עכברית? האם מעולם לא היה לי סיכוי להיות אריה?
אימא שלי הייתה בולמית כשהייתה צעירה והצליחה להתגבר על זה ובכל זאת היא מתייאשת ממני. כאילו אני ילד מפגר שהצעצוע עומד מול פניו והוא אינו מוצא אותו. אבא שלי ויתר עליי גם הוא. נותרנו לבדי אני והבולמיה..
אז מה הפלא שאנחנו הבולמיות בוחרות באוכל. אנשים תמיד עוזבים ומאכזבים ואוכל? לא ממש..
אישה יקרה
היטבת לתאר את הפחד ואת הבריחה שלנו ממנו.
הפחד הזה לא נעלם, פשוט לומדים להכיר אותו וללכת איתו את הדרך. לפעמים יש לו דברים חשובים להגיד.
על מה חשוב לנו
מה אנחנו לא רוצות לאבד
מה הסיכון בכל דבר
אם את מוכנה להסתכל על הפחד, או נקרא לו "המחיר" ולהחליט אם את מוכנה לשלם אותו עבור ה"רווח" שאת רוצה, שנקרא לה אהבה.
לדוגמה אני רוצה לשיר. אבל אני פוחדת שיצחקו עלי. שיגידו שאני גרועה. שילעגו לי שאני רוצה להתנסות במשהו שיש תנאים שאני לא עומדת בהם ואין לי זכות לרצות את זה בכלל.
כל זה יאמר לי הפחד ואני אשאל את עצמי עכשיו מה יותר גרוע – לא לשיר ושלא יצחקו עלי או לשיר ושיצחקו עלי.
אז מתישהו בחיים תחליטי שאת מעדיפה לשיר, לרקוד, לצחוק, לצייר, לנאום, לחיות, ושיקפצו לי כולם. או שלא תחיי. שזה מה שאת כביכול עושה עכשיו.
הנכון יהיה פעם ככה ופעם ככה. אף אחד לא עושה כל הזמן מה שהוא רוצה, ואולי טוב שכך…
אבל בכל פעם שתבחרי ללכת עם האהבה את מנצחת פעמיים. פעם אחת בזה שהתנסית במשהו שרצית להתנסות בו בחיים שלך, ופעם שנייה בידיעה שזה אפשרי ושלא קרה שום אסון.
את יודעת את זה בראש. כתבת את זה. עכשיו רק נותר מידי פעם להתנסות בזה, כדי להשלים את התמונה.
את תצאי מתישהו מהבולמיה, וכן, את תגידי לעצמך כמה שנים "בזבזתי" מהחיים שלי. את בינתיים "בזבזת" ארבע, אני 11. ועדיין חיי בגדול הם חיים יפים ומלאי תובנות.
אחת מהן שה11 שנה האלה לא היו בזבוז זמן אלא תקופת דגירה והכירות עם עצמי, שמאפשרת לי היום להבין אותך היטב, ואפילו להרגיש את מה שאת מרגישה.
לפני כן הייתי מתנשאת וצדקנית, חשבתי שמי שלא עושה כך וכך הוא כזה וכזה, ומי שככה הוא ככה, וזה טוב וזה רע. חשבתי שאני יודעת מה נכון. ושנאתי את עצמי שאני לא "עושה מה שנכון" ולא "נראית כמו שצריך" וכל דבר הייתי יורדת על עצמי.
היום אני יודעת מהי חמלה. ואני יכולה להבין אנשים לא מושלמים, את הורי, את חברי, ומי עוד… את עצמי. היי, אני לא מושלמת, אני בן אדם. ויש לי רצונות ויש לי רגשות ויש לי פחדים. ומול עיני מודל היופי הבלתי אפשרי של העולם הזה, ומול עיני מה נחשב יפה, וזה מחלחל לי עד שאני מאמינה בזה כשאני מסתכלת בראי במקום לאהוב את האישה המקסימה עם העינים הצוחקות שניבטת אלי אני מסתכלת לה על הבטן…
היי בחמלה על עצמך, אל תכעסי על החברה ועל העולם כי הם נעולים בזה בדיוק כמוך, ויקח לנו כמה שנים טובות של הסברה והעלאה למודעות של הנושא, של מודל היופי, של ההשוואתיות, הציונים, התחרות, השיפוטיות, כל החרא הזה של הפחד של אנשים כגזע, כזן של חיה, יש לנו מה לעשות בתהליך ההבראה התרבותי הזה. כי הסבל שלך הוא משהו שיעורר אצלך חמלה, וכמה שיותר אנשים יכירו את המילה ואת משמעותה והעולם יתחיל להשתנות…
מותר להקשיב לפחד, ולבחור בין המחיר לרווח. ולחשוב שמותר לך לחיות ומגיע לך לחיות.
היי, אני בת 18.5 וכבר למעלה משנה אוכלת ומקיאה ,
הוריי לא יודעים על כך , אני יודעת להסתיר את זה .
המשקל שלי נורמלי לחלוטין , הם למרות זאת שמים לב שאני אוכלת המון , הם רק לא יודעים שאני מקיאה את זה אחר כך . יוצא שהם מעליבים אותי הרבה ופוגעים בי , אומרים שאני מחסלת כמויות ולא משאירה להם כלום ולרוב הם מחביאים ממני אוכל שאני אוהבת . (יוצא שאני בוכה בגלל זה הרבה פעמים )..למרות ההקאות והתסכולים .
הייתי רוצה לדעת איך אוכל לפנות לעזרה … אני רק נכנסת לזה יותר ויותר וההתמכרות הזאת גורמת רק לבעיות .תייעצי לי , בבקשה !! :((
יקרה
מה שאת מתארת כל כך מוכר שממש מציף אותי בזכרונות. זכרונות של ההתחלה. לקח לי 11 שנה לצאת מזה. במהלכם שיקרתי והתחבאתי וחייתי בעולם משלי, ניתקתי מעלי רגשית את כולם וחייתי בהצגה מטורפת. ברור לי שאת לא רוצה את זה.
מצבך – את לא שמנה. כלומר הדיון הוא אם לאכול כמויות או לאכול סביר ולמצוא דרך אחרת להשכיח את הצרות, הפחד, העדר הביטחון העצמי, למצוא דרך אחרת לטפל באהבה הנצורה בנו שלא מוצאת דרך ביטוי לא החוצה ולא פנימה.
המצב בארץ – יש כל מיני אפשרויות לטיפולים ואף אחת מהן לא מושלמת. אין עדיין מרכז הבראה רשמי נקי מהמם שכולנו נרצה ללכת לנוח שם ששה שבועות.
אני מניחה שאם תקישי "טיפול בהפרעות אכילה" תקבלי בגוגל ים של הצעות. יש בתי חולים, יש מטפלים, יש את "אכלנים כפייתיים", יש פסיכולוגים וכו. עוד לא שמעתי על הבולמית שנרפאה בזכות אלה ובאמת שאשמח אם מישהי תספר לי סיפורי הצלחה.
בסופו של דבר הדרך החוצה היא בידייך. אני יכולה לעבוד איתך על גישה, על מחשבות שחוסמותמדרבנות אותך, על שיטה של איך לאכול הכל במידה נכונה, על מה באמת בא לך לעשות בחיים שלך, כל זה יכול לעזור לך לחזק את עצמך מול האתגר הזה של להישלף מהביצה הטובענית הזאת. אבל אף יד שמישהו יושיט לך לא תעזור עד שאת לא תאחזי בה חזק ולא תרפי.
לגבי ההסתרה שלנו והבושה שידעו – אפילו במחיר שההורים שלי חושבים עלי כל מיני דברים, זה חלק מהבעיה התרבותית שזה נחשב מחלה דוחה ואגואיסטית, העולם עוד לא מבין שזו התמכרות לכל דבר. ועוד לא הבין העולם שהשפה שהוא משדר לנו – על השוואות ועל יופי ועל מושלמות ושיפוטיות, הוא הבעיה. שקשה מאד לשרוד בעולם כזה וודאי להיות מאושר.
אחד הפחדים הכי גדולים שלי זה לחוות את הסיוט הזה עוד שנים . אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו , זה גורם לי לחשוב על התאבדות וכו'.. אני מרגישה שהחיים שלי תלויים רק בדבר הזה , זאת פעולה יום יומית כמעט כמו לנשום . אני מבזבזת את החיים שלי על לאכול ולהקיא , אני כל הזמן בבית , אני בקושי יוצאת , אני חושבת שההורים שלי מתחילים לפתח אליי שנאה, אם לא פיתחו כבר..
****אני עוד חודשיים מתגייסת !!!!**** אני לא יודעת מה יהיה איתי שם , אני חייבת עזרההההההה :(((
סליחה שאbי מתפרץ לפורום.
אני מוכן להציע טיפול חינם לבולימית מעל גיל 18.
הטיפול נעשה בשיטה שנקראת EFT.
למה אני מציע ?
אני יודע שטיפולי EFT עוזרים כמו שהצלחתי לעזור להלומי קרב.
תמורת העזרה אני מבקש שהמטופלת תעיד בסרט וידאו על תוצאות של הטיפול.
לקריאה נוספת על הטיפול
http://eft.org.il/eft-treat-mainpage/%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%94/
אפשר שתסביר בבקשה מה זה הטיפול הזה ואיך הוא יכול לעזור?
שלום אמנון, נשמח כולנו לשמוע קצת יותר על השיטה ואיך מתבצעים הטיפולים.
אני נטורופת ומהנדס אלטקוניקה. מכהן בהנהלת איגוד הנטורפתים בישראל
מגיל 25 במקביל לעבודתי בתעשייה התחלתי ללמוד רפואה משלימה.
כל קורס שהיה בא לארץ הייתי הולך. למדתי 15 שיטות שונות
אחרי כן למדתי 4 שנים נטורופתיה.
לפני מספר שנים עזבתי את התעשייה והחלטתי להגשים חלום ולפתוח קליניקה.
מאז עבדתי בבית חולים אסף הרופא שנתיים
שנה אחרונה עבדתי עם הלומי קרב והתוצאות שהשגנו שם הם לא הצלחו להשיג במשך 20 שנה של טיפול פסיכולוגי.
לפני 11 שנה למדתי בארה"ב ואחרי כן באנגליה את שיטת EFT. השיטה הדהימה אותי בתוצאות המיידיות שהיא מביאה. ולכן החלטתי לטפל וללמד אנשי מקצוע את השיטה
אתם יכולים להכנס לאתר שלי ולראות עדות של פסיכולוגים שלמדו אצלי.
לאלה שמאיזור ירושלים שיש פסיכולוגית שלמדה אצלי ואני ממליץ בחום. אני גם מוכן גם לעזור בטיפול.
שיטת EFT מבוסס על הרפואה הסינית אבל במקום לדקור במחטים טופחים על מספר נקודות בפנים. בנוסף היא משתמשת במשפטים שנלקחו מה NLP והפסיכותרפיה. בדרך כלל אני מראה והמטופל טופח על עצמו יחד עם אמירות.
לפי מה שאני יודע בולימיה נגרמת בגלל שתי טראומות שהאדם עובר. שתיהן נמצאות במצב אקטיבי. שיטת EFT הוכיחה את עצמה בטיפול בטראומות ולכן החלטתי לקחת אותה לכוון של בולימיה שלא נראה לי שיש לה מענה טוב בשיטות הרגילות.
בנוסף מטופלים שלי יכולים לטפל בעצמם ולעשות EFT כל פעם שהם מרגישים רע. השיטה הבסיסית נלמדת מהר ובדרך כלל כל המטופלים שלי משתמשים בה אחרי הביקור הראשון בקליניקה.
אני מקבל בקליניקה בנס ציונה.
054-4806530
כפי שאמרתי אני מוכן לטפל תמורת תיעוד בסרט לפני הטיפול ואחרי הטיפול.
המטרה שלי לעזור ולהוכיח שיש דרך לטפל בנושא הכאוב הזה.
קשה לי לפרט מעבר לזה
אתם יכולים להכנס לאתר שלי לקרוא.
http://eft.org.il/
ולמנהל האתר סליחה על כמות התוכן.
מטפלת בשיטה של פסיכולוגיה תהליכית מי שמכיר.
אני מצרפת כאן לינק למשהו שהיא כתבה.
http://www.processwork.org/files/annie_blair.pdf
כל הטיפולים שמציעים כאן לא נבדקו על ידי ואינני יודעת אם הם עוזרים אז אל תראו בכך המלצה אישית
אבל יתכן שזה יתאים לחלק מכן ותוכלו לראות אם אתן מתחברות אליה גם דרך כתיבתה וגם בשיחה איתה.
בטוח לא מזיק לנסות עוד חבל הצלה.
היי חניתה,
אמנם אין לי בולימיה אלא אנורקסיה אבל אני מאמינה שתוכלי לסייע לי בכל מקרה.
לאחרונה אני צמה לפחות פעמיים בשבוע 24 שעות ומדי פעם הצום יכול להמשך גם 42 שעות. העניין הוא שלאחר הצום מתחילים לי התקפי בליסה. אני מרגישה שאני אוכלת בכמויות בלתי נתפסות, מכל הבא ליד. היום למשל, אחרי צום של קרוב לחמישים שעות, אכלתי ארוחת צהריים מסודרת- דג במשקל 20 גרם, קצת כרובית מאודה ושתי כפות פתיתים (בשבילי זו ארוחה משביעה במיוחד). ואז התחלתי עם הזלילה שלא פסקה עד הערב- ארטיק דיאטטי, תפוח, קצת פיסטוקים וקצת בוטנים, קצת מלון, קצת סלט חסה ועוד סלט חסה לארוחת ערב, ורק עוד חתיכת לחם ורק עוד אחת וזהו (הסתיים בלחמנייה שלמה, הרגשתי נורא) ורק נורא באלי משהו מתוק, אז אולי עוד ארטיק? כן, עוד ארטיק. ורק ביס מהשוקולד צ'יפס הזה, וביס מהעוגה הזאת שעושה לי עיניים כבר שלושה ימים… וזהו. אני לא יכולה יותר. אני מרגישה כל כך רע והולכת לישון בוכה. אני מרגישה כל כך רע ומתחילה שוב בצום של ארבעים שעות לפחות. וכך זה חוזר חלילה לאחרונה, לצערי. אני רוצה לצאת מההפרעה הזו. המטרה שלי היא לא לבקש עצות לצום ארוך יותר אלא רק אולי שתתני לי עצה איך להימנע מהבולמוסים האלו, ומהרגשות אשמה הנוראיים שבאים אחריהם. תודה רבה מראש וסליחה על המגילה:)
ילדה יקרה
אומרים שכל כוח שמפעילים מייצר כוח נגדי. את יכולה לקרוא על הפשטות הפיסיקלית של זה.
משתמשים בידע הזה בחינוך, מי שחכם, ולא אומר לילדים שלו דברים כוחניים כי הם יעשו ההיפך.
במקרה שלך הקיצוניות יוצרת את הקיצוניות ההפוכה. זו הסיבה שאני לא מאמינה בשום דיאטה. הגוף רוצה לאכול רגיל, זה אנחנו שיוצרות לו את הכמיהה המטורפת, מתוך ההמנעות המוחלטת.
שמעתי על הדפוס הזה ממש אתמול, על מישהי שמרעיבה את עצמה ואז בולסת, אם את קוראת אנגלית אשלח לך. ובינתיים אני רוצה להבין אם את רוצה להמשיך עם הצומים ורק לבטל את הבולמוסים או שאת מבינה שהם שני צדדים של אותה מטבע והיית רוצה לוותר על שניהם ולאכול גם קצת יותר מכפית וחצי של אורז ודג שאמרת שמשביע אותך…..
הייתי רוצה לצאת מכל המעגל המתסכל הזה..
הבליסה המגעילה ואז הצום הזה, ושוב ושוב ושוב
והרעשים בראש שאומרים לי כמה אני שמנה ומכוערת,
כל כך כשלונית וכל כך לא מוצלחת. אני כבר לא זוכרת מה אהבתי לעשות לפני שהתחלתי עם זה (אני בעניינים כבר שנה בערך). כל הזמן משווה את עצמי לבנות אחרות ומייחלת להיות כמותן. אני כועסת על כלי הקיבולת שיש לי בעולם הזה, וגם אם היה יכול להיות לי אופי שמחפה עליו הוא טובע בתוך המחלה הארורה הזאת. איך עושים אקזיט?יש לזה כפתור אסקייפ?
טוב חוש הומור יש לך וראש טוב יש לך וחריפות ושנינות, בעולם אידיאלי לא היית בכלל דואגת לצורתך החיצונית כי אני די בטוחה שאישיותך מקרינה החוצה מעבר לזה.
אם יש דרך מילוט? וואללה לא חושבת. אבל אולי את תמצאי אותה.
יש לי ספרון שאני כותבת שאולי הוא דרך קיצור למי שמוכנה כבר לצאת מזה. אבל אולי לא. אם תרצי אשלח לך ולא ענית לי אם את קוראת אנגלית.
כתובתי הפרטית atounh@bezeqint.net כתבי לי לשם ומשם אשלח לך.
נוגה הלכה מהעולם הזה מרצונה והיא בת 16.5.
נוגה הייתה עומדת מדי יום מול הראי ושואלת בלי קול: "ראי ראי, האם יש מכוערת ממני בכל העיר?" היא ידעה שזה לא המשפט הנכון מהסיפור אבל זה מה שמוחה סיפר לה. ההשתקפות הזו בראי נפשה חצצה בינה לבין דמותה האמיתית. כל כך רציתי להראות לה את עצמה דרך עיניי ועיניי אחרים וידעתי שזה בלתי אפשרי. את החומה שבנתה סביבה אי אפשר היה לחדור ואת מה שראתה אף אחד אחר לא יכול היה. זה היה עניין של זמן עד שהמראה הזה ייקח אותה למקום בו אף אחד לא יוכל להיות שם איתה. נוגה…
היי, נכנסתי שוב למעגל האכילה וזה מעגל מקולל ביותר, אין מעגל נורא מזה, אני מרגישה גועל בלתי מתואר בפנים ומבחוץ. אני שומעת אנשים שאומרים אנחנו לא מקבלים מה שאי אפשר להתמודד איתו אבל אני לא מסוגל להתמודד עם זה יותר, אני מתפללת לצרות של מישהו אחר לחיים של מישהו אחר, לגוף של מישהו אחר, ובעיקר לנשמה של מישהו אחר.
אנשים אומרים לי את מדהימה ואני מרגישה רדודה וגועלית ומפגרת, אני כל כך רוצה שזה יגמר אני כל כך רוצה שההפסקה הזאת מהחיים שלי תעלם אני רוצה להתחיל לחיות כמו בנאדם רגיל, אני רוצה לאהוב בלי לפחד שידעו מה יש לי, בלי לאכול 10000 קלוריות כשמישהו אומר לי שהוא אוהב אותי או כשמישהו מציע לי לצאת איתו. אני רוצה להיות בריאה אני רוצה להיות כל דבר חוץ ממה שאני עכשיו, רע לי, אני מרגישה בחילה תמידית, אני עייפה ואני מוותרת לעצמי במלחמה המקוללת הזו, אני לא מצליחה לקום כי נפלתי עמוק מידי, אני לא מצליחה לחיות כי לא משנה מה אני עושה אני נשארת דפוקה. אני חולה מבפנים וקשה לי לחיות ככה. אני חושבת שעדיף למות מאשר לחיות ככה..
גם גברים, בנים, קשר, אהבה, וגם עבודה, הצלחה, התקדמות בחיים, הכל מלווה בימינו בשפה של הצלחה או כשלון.
אנחנו שופטים את עצמינו ומשווים ומצפים, ואוי ואבוי לנו אם לא נהיה מושלמים. ואולי הוא יגלה שאנחנו למעשה לא הדבר המושלם שאנחנו מתימרות להיות. ואולי לא נדע מה לעשות או מה להגיד, ואולי יגידו עלינו שאנחנו….
ועוד יותר גרוע – לדאוג מדייט, זו פדיחה בפני עצמה. אנחנו אמורות להיות קוליות בענין. כולה להפגש עם בן אדם מה קרה… אבל אני חוששת אז מה לא בסדר בי וכו…
הבולמיה אצלי היה רצון לברוח מהמירוץ המטורף של החיים כפי שהוגדרו לי, בדומה למה שאת מתארת. למרות שהייתי ועודני אישה מקסימה, פנימית וחיצונית, לא הערכתי את יכולתי להתמודד בעולם שכולו דוגמניות צמרת ואנשים מוכשים שיש להם כוחות לחיות, בעוד אני הייתי מותשת מהחיים בבית שלי, מהצורך לרצות את כולם ולשאת חן בעיני כולם ושיאהבו ויעריצו אותי ועוד ועוד עניינים מעייפים ביותר.
ביתיים את נעולה בתוך החמסין הזה, ויום אחד תפתחי את החלון ויהיה משב אויר שיזכיר לך שזה לא מדוייק שעדיף למות מאשר להיות בולמית. למעשה אם הייתי חושבת כמוך, לא הייתי פה היום, בריאה, יפה, אמא מדליקה לשני בני נוער מהממים שמכירים את החיים מכל מיני כיוונים כי לא זיבלתי להם במוח ולמעשה לימדתי אותם להקשיב לעצמם ולא למורים שלהם ולא ל"חברים" שלהם ולא לטלוויזיה ועוד ועוד בקרת נזקים אינסופית….
הורעלת מותק, על ידי התרבות האנושית המקולקלת, לוקח לזה זמן להתנקות.
משפט אחרון שנותן תקווה אבל אל תשבי ותחכי כי זה ממש מסובך לי בינתיים, אני מנסה להרים מרכז החלמה לבולמיות. כבר כמה שנים אני חולמת על זה, ועכשיו התפנה לי קצת זמן אז אני נותנת עוד נסיון בכיוון. תחזיקי לנו אצבעות שזה יקרה בקרוב ואז יהיה לי עוד פתרון לבנות מעבר לתמיכה וההבנה מרחוק שזה כנראה לא עוזר ממש…
כן אבל אני לא יכולה לחכות כל החיים שלי עד שהחלון הזה יפתח. אני לא יכולה להמשיך ככה עוד הרבה אני לא אשב ואחכה שמשהו יקרה אם אני רוצה שיקרה משהו צריך לעשות משהו אני פשוט לא מצליחה להבין מה, טופלתי כבר בכמה שיטות במטפלים שונים, אז אני תוהה מה יהיה איתי? אולי אני לא אצא מזה בכלל. לך היה מזל יש לך ילדים משפחה את בריאה אני לא.. ואני לא רוצה לחיות את החיים שלי ככה. מאסתי
הייתי בולמית 11 שנה
בין גיל 19 ל30
הייתי בטוחה שאין לי כלום ואין לי סיכוי
הבולמיה היתה חזקה ממני ולא ראיתי איך אני אי פעם יוצאת מזה.
אז אנחנו לא בתחרות מי יותר מסכנה, כי כרגע אני מניחה שאת במצב יותר מחורבן, אני רק אומרת שהייתי שם, זה הכל.
זו לא הייתה הכוונה שלי.. התכוונתי שאת במקום טוב עכשיו, אני חס וחלילה לא מזלזלת בך ובמה שעברת. אני פשוט בתוך הצרות שלי ולהסתכל מסביב על כל מי שלא בפנים איתי מעורר בי פשוט קנאה.. יש לי הערכה גדולה אליך ואל מה שאת עושה. התכוונתי בסהכ שכל הזמן את אומרת שניסית עד שהגיע הרגע הזה. אבל כמה זמן צריך לחכות לרגע הזה אני לא רוצה לחכות לו עשר שנים.. החמש שעברתי פשוט מספיקות לי..
יקרה
ברור שחמש שנים זה מספיק, אפילו הרבה פחות….
כולן פה מבינות אותך, כולן פה כועסות על עצמן ומבואסות על עצמן, ומפחדות שהשתלט עליהן משהו שלעולם לא יעזוב… את באמת לא לבד!
אני מנסה שוב להרים את המרכז החלמה, תחזיקי אצבעות, אם יהיה לנו מקום זה מאד יקדם את העסק ורק השאלה אם הבנות תעזנה לעזוב את חייהן לששה שבועות ולבוא לתכנית החלמה הבראה. אני מאמינה שכן אבל לא בטוחה בזה.
אוקיי אז ככה.. הייתה לי תקופה שירדתי מלא במשקל בלי הקאות בלי כלום, אולי אחרי שניסיתי להקיא אבל לא כל-כך הצלחתי… לא משנה , בקיצר עליתי מלא במשקל! ממש הרבה ולפני שעליתי , לפני יותר מ5 חודשים אני מנסה להקיא והצלחתי רק פעמיים משום מה, ניסיתי להרעיב את עצמי כי חשבתי שככה אני יותר ירזה אבל נישברתי כי זה יותר קשה מלהקיא, ואני בפנים כל-כך מדוכאת, מול כל החברים שלי אני לא מראה את זה אני מראה ביטחון עצמי ושמחה ואושר וכאילו הכל טוב, אבל אני מרגישה חרא , בעיקר עכשיו שעליתי עוד ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי ובא לי לצרוח ולקבור את עצמי מתחת לאדמה מבושה, כי אני לא מצליחה להקיא מסיבה כלשהי והרעבה עצמית זה בכלל לא אופציה, ובבקשה אל תכתבי על כל הבולשיט של דיאטה כי ניסיתי , ולא הלך לי…
גיל ההתבגרות זה זמן שהגוף לא סגור על עצמו
זה לא זמן לשפוט אותו אבל לצערי זה הזמן שבדור שלכם אתן כבר לא מסכימות להיות מלאות גם לא ליום אחד וודאי לא לשנה שנתיים
זה מעניין כי מלא בנות עם רסן וגשר ובדור שלי זה היה מה זה נחשב מכוער, התביישו לשים את זה והעדיפו שיניים עקומות. היום בדור שלכן מלא בנות עם רסן ויודעות שזה זמני ומוכנות להראות ככה בגיל הזה כדי להראות טוב אחר כך.
אבל עם הגוף, שזה אותו דבר, ויתכן שבלי שום התערבות אחרי החלק של ההתמלאות פתאום בא הגובה ומשלים את הצמיחה ובכלל לא צריך לעשות כלום והגוף נראה גוף מושלם של אישה. אבל לזה אתן לא מסכימות לחכות בסבלנות לסוף התקופה.
אם את בת שלושים תשכחי את כל מה שאמרתי, אבל באמת, בת כמה את יקירתי?
אני רק בת 14
היי חניתה. אני בת 30 ולעולם לא העליתי על הדעת שאהפוך לבולמית. הקאה מבחינתי הייתה דבר איום ונורא שקרה רק במקרים של חולי או השתכרות יתר… הייתי מכורה לסיגריות, סמים קלים ותמיד הייתי עם עודף משקל. מכל ההתמכרויות נגמלתי לפני שנים. לפני כשנתיים התחלתי תהליך של ירידה במשקל בקבוצת תמיכה. ירדתי 33 ק"ל והגעתי למשקל תקין. שמרתי עליו מעל חצי שנה אבל כל הזמן הרגשתי שאני במאבק קשה מנשוא. יום אחד נשברתי, הלכתי וקניתי מלא מתוקים מתוך מחשבה שמותר לי פעם אחת לזלול. מקסימום אעלה קצת במשקל. כשהתחלתי לאכול הבנתי שאני רוצה הרבה יותר ממה שתכננתי ואז עברה לי בראש מחשבה שאוכל כבר כמה שבא לי ואלך להקיא. החוויה הייתה מזעזעת והדבר לא חזר על עצמו כמה חודשים. בפורים האחרון שוב היה לי בולמוס גדול ושוב הקאתי. הפעם לא הצלחתי לעצור את הגלגל ואני מוצאת את עצמי מדרדרת לזה יותר ויותר. השבוע הגעתי למצב של הקאות יום יומיות ואפילו כמה פעמים ביום. מאד קשה לי להקיא, זה לא בא לי בקלות והגוף שלי כבר ממש חלש. היום בבוקר אכלתי קופסת גלידה שלימה מתוך מחשבה שיהיה לי קל להקיא אותה אבל אחרי שראיתי שגם זה היה קשה מאד, כבר הגעתי למסכנה שאני חייבת להפסיק. הבעיה היא שאני מתארת לעצמי שאחרי כמה ימים שאפסיק, הגוף יתחזק ואז בפעם הראשונה שארגיש 'חלולה' שוב אלך לבלוס…. אני מאד רוצה לצאת מזה. השאלה שלי האם בשלב הזה יש לי סיכוי להתגבר על זה לבד או שאין מנוס מלפנות לעזרה מקצועית?
יפה יקרה
לא מזיק לפנות לעזרה. מכל סוג. מקצועית, חברית, משפחתית, רוחנית.
אם תצליחי או לא – לא יודעת. גם עם העזרה המקצועית לא בטוח שתצליחי, ראי את כל המכתבים פה, ויש לי גם במייל הפרטי בנות שיושבות בתוך האשפוז של תל השומר וגם הן יודעות שבשניה שהן יוצאות משם הן בתוך המקרר.
צריך המון המון כוח רצון בשביל להגיד לדבר הזה לא.
ברור לך שאת יושבת בתוך תרבות שבסתר לבה מעודדת את זה. את ואני וכולן מיישרות קו עם הרעיון שמשהו לא בסדר בנו מתכתחילה, כי אנחנו לא נראות כמו… או השיער שלנו לא… או אנחנו שמנות מדי בלה בלה, אז לכן להקיא זה מאד הגיוני תרבותית. העיקר להתאים, כדי שיאהבו אותי. עצוב.
את לא צריכה להגיע לאמצע הביצה הטובענית כדי להחשב בולמית רצינית כדי לבקש עזרה. בקשי עזרה ומי יתן ואלוהים ישלח לך עזרה שתעזור לך. אמן אמן. בהצלחה, תני להם לעזור לך, אם תוכלי.
היי אני בולימית וצר לי על כך הייתי רוצה לקבל עצה טיפ תמיכה כל דבר כדי שאוכל להיות אחריי זה . זה התחיל בהתקפי בולמוס בתקופת התואר וקצת פחות משנה אני מקיאה כאילו גיליתי עולם ארור שאני לא מצליחה להתנתק ממנו אני לגמריי עם קומן סנס ומודעת לכך שזה פוגע לי בבריאות בשיניים בפוריות וזה מסוכן ממש . אני לא גרה בארץ ואין סביבי משפחה וחבריי ילדות שאני מרגישה בנוח לשתף . אני חייבת לעזור לעצמי בכוחות עצמי איך עושים זאת? לא רוצה להשאב יותר
מעניין, מסקרן, להיות בחול, בלי הורים, עשיתי את זה בגיל 28, הייתי שנתיים בדרום אפריקה, ושם העזתי את מה שלא העזתי פה – להכניס את עצמי למוסד לגמילה.
פה זו כזאת בושה אוי ואבוי, ממש סטיגמה, לכל החיים, אמא שלי נחרדה – ממש כתם… שם קיבלו את זה בהבנה לגמרי, לא חסרים שם אלכוהוליסטים ואנשים עם בעיות…
הייתי ששה שבועות, החברה מהעבודה היו באים לבקר…
תראי אם יש תכנית כזאת בחוצלארץ שאת נמצאת בו, ואם יש כנסי ואני אעזור לך בצד הנפשי פה עם תמיכה ועידוד…
אם אין אז נחשוב על דרך אחרת, אבל מוסד גמילה זה הכי קל. בעיקר כי אף אחד לא רואה אותך ששה שבועות, ואת יכולה להתנפח ולרדת חזרה למימדים נורמלים… וגם כי את יכולה לנוח מהחיים שלך ולהרגע. אני רוצה להקים פה מקום כזה, אולי זה עוד יקרה.
תודה אבל זה לא ריאלי להכנס למוסד אני באמת מוכרחה לעשות זאת בכוחות עצמי כל פעם אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה ונופלת שוב מה הכוונה בלהתנפח? אני לא רוצה לעשות שימוש בכדורים אפילו אקמול אני לא לוקחת מוכרחה להיות דרך עצמאית אני חזקה רק צריכה טיפים מניסיון אישי להרגיש רגועה שאני לא היחידה ושסה אפשרי ואנשים עשו זאת לפניי בבקשה תעזרי לי אני מעריכה את זה מאוד זו למעשה הפעם הראשונה שאני מתייחסת לבעיה ומשתפת
מנסיוני בשבועיים הראשונים הגוף מתנפח. זה בגלל הנוזלים שהוא רגיל שאת מקיאה. לוקח לגוף את הזמן הזה להתרגל. אני לקחתי חופש של שבועיים מהעבודה.
הכנתי לי בבית אוכל בריא וגם טעים, אכלתי כמה פעמים ביום אבל מנות קטנות, ספרתי קלוריות כדי להיות רגועה שלא הגזמתי.(כל קילו שאת רוצה להשאיר זקוק לכ35.8 קלוריות, תעשי חשבון אבל קחי משקל הגיוני)
הרבה מהזמן ישנתי כי לא יכולתי לקרוא או לראות טלויזיה בלי הדחף לאכול. אז ישנתי. או הסתובבתי כמו נמר בסוגר, אבל לא הקאתי, ולא עשיתי פעולות שיאתגרו אותי בענין.
1000 פעם ניסיתי להפסיק ולא הצלחתי. בפעם ה1001 הצלחתי. מה היה שונה בפעם הזאת? אולי ההחלטה. הידיעה, שהפעם זה הסוף. שאני מתחילה חיים חדשים, לאט, כמו נכה, פצועה, חלשה, לאט לאט הולכת לעבר חיי.
הזמן עובר, הגוף מתחזק, הנפש לומדת שיש על מי לסמוך, והשאר זה החיים, כמו כל אחד, בלתי מושלמים ביופים.
ההורים שלי מגנים אותי ומשפילים אותי באמצעות ההקאות. אני קונאת את אמא שלי היא בן אדם נוראי.
אוי מורן איזה משפט מבאס. "ההורים שלי מגנים אותי ומשפילים אותי באמצעות ההקאות. אני שונאת את אמא שלי היא בן אדם נוראי."
האם את מתכוונת שהם חושבים שאת עושה את זה בכוונה?
האם הם חושבים שאם יכעסו ויצעקו את תפסיקי?
את יודעת שרוב האנשים חושבים כך, שזה משהו בשליטתינו, וגם אנחנו לפעמים אומרות להם "כן בסדר אני מבטיחה להפסיק".
זה די נורא, שבן אדם לא יכול שלא לעשות משהו ועוד כועסים עליו בגלל זה. אני יכולה להבין את האומללות שלהם, כל האוכל והכסף והבריאות שיורדת לטמיון. הם רק לא יודעים שאת בעצמך מבועתת מזה עוד יותר מהם. כי את יודעת שאין לך שליטה על זה והם לא.
זה מצב מטורף ונוראי ויש המון בתים שחיים ככה, המון בנות שמרגישות אשמה ובושה על מצבן, וההורים, מכיוון שנולדו וחונכו באותה מערכת, וכולם חושבים אותו דבר שזה בושה להיות שמן ובושה להיות בולמי ובושה להיות בלתי מושלם בעליל.
אולי יום אחד הם יבינו, שנקלעת למצב שאינך יכולה לצאת ממנו בכוחות עצמך, אולי הם יבינו שהם צריכים להושיט לך יד לעזרה. אבל לפני כן את זו שיכולה להבין שאת צריכה להחזיק כל יד מושטת אליך בחוזקה ולא לעזוב… גם אם היד הזאת מחוברת לפרצוף חמוץ וזועף בצד השני. תאהבי אותך את, בכל רגע שאת זוכרת לאהוב אותך, ותחמלי עליהם שהם בורים כמרבית האנושות.
את והבנות האחרות, וכל מי שחווה את הבדידות הזאת ומצליחה למצוא בה אהבה עצמית ותמיכה וחמלה, כל אחת מאיתנו שיוצאת החוצה ואפילו מבפנים, לספר לעולם שיש עוד דרך, יש עוד דרך לעזור זה לזה, לחיות בכבוד הדדי, בחמלה. אנחנו מביאות את הבשורה הזאת, לצערי על בשרינו…
שולחת לך תזכורת שאת אדם מיוחד ומקסים ומלא אהבה ורגישות. שולחת לך תזכורת להרים את הראש, לנשום את עצמך ולהיות מי שאלוהים שלח אותך להיות.
חניתה, את מקסימה… אני קוראת את ההודעות שלך ואת כל כך מלאת סבלנות לכולן ואני מעריצה אותך על זה.
היו לי יומיים נוראיים השבוע. נבהלתי מעצמי ומכמות האוכל שאכלתי. וכל יום שכזה גורר יום של עייפות מטורפת אחריו. אין לי כח לכלום. בעבודה אני יושבת כמו זומבי ובא לי רק לברוח משם. ויש את כל הלחץ של הלימודים… אני משתגעת כבר. וגם אין לי למי לפנות 🙁
אני בתוך הבולמיה כבר המון שנים (משהו כמו 16 שנה) שאני כבר לא מכירה את עצמי בלי זה. היו תקופות קשות יותר וקשות פחות, אבל אני רוצה לצאת מזה לגמרי ולא יודעת איך. הייתי רוצה להתרכז רק בזה – בהחלמה , אבל צריך גם לעבוד, וללמוד וכל הלחץ הזה…
הכי הרבה שהצלחתי לעבור בלי להקיא זה בערך 23 ימים ומאז אני מנסה לכבוש את היעד הזה ולשבור את השיא, אבל אני לא מצליחה 🙁
מאיפה להתחיל??
אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתנך, ולכן בכל פעם ועם כל אחת אפשר להתחיל אחרת…אז מאיפה להתחיל?…
הפעם אתחיל מלהגיד לך תודה על מכתבך. תודה על הפרגון זה תמיד מחזק אותי ומשמח אותי שמישהו חושב עלי משהו טוב… 🙂
דבר שני וואללה 16 שנה זה הרבה, אז שיא אחד כבר שברת…
הכי הגיוני להתחיל מלמנות את הסיבות למה כדאי בכלל לעשות איזה שינוי בחיים. נניח עכשיו מציעים לי לנסוע לאנגליה, אז קודם כל אני רוצה להתלהב רגע, לפני שהמוח שלי ימנה את הסיבות למה לא… אני אתגעגע לים, לחברים בלה בלה , בואי נתחיל מלמנות כמה סיבות נחמדות למה לנסוע לאנגליה… כלומר… למה לא להקיא. ומכיוון שזה יכול להיות קצת אישי אז אם יותר מתאים כתבי לי לפרטי :atounh@bezeqint.net
תני לי עשר סיבות למה כדאי לך להפסיק להקיא, ושחמש מהן יהיו מלהיבות…
אני בת 15 וחצי, יש לי אנורקסיה ובולמיה , ניסיתי להפסיק להקיא ולא הקאתי יותר מחודש ופתאום נפלתי וחזרתי, אני ממש לא רוצה להקיא יותר, אני לא יודעת מה לעשות ואיך להשיג שליטה על עצמי..
Me יקרה
כשהייתי במוסד הגמילה בדרום אפריקה, והצלחתי חודש לאכול ולא להקיא, אמרו לי "בזמני לחץ תהיה לך נטיה לחזור להקיא, אבל אל תתני לפעם אחת להחזיר אותך אחורה.
יותר מזה אגיד לך – חודש של ללא הקאה הגוף כבר מתחיל לצבור קילומטרג ובטחון, נותן בך אמון. הוא יחזיק מעמד אם תמשיכי כאילו לא מעדת. תמשיכי ללכת ותשימי את המקרה הבודד מאחריך. גם אם זה כמה פעמים, ברגע שאת מתעשתת, וגם אם רק חצי מתעשתת ועדיין מבועתת, ברגע שאת יכולה להמשיך להיות בריאה מיד מתמשיכי, ואז זה לאט לאט יעלם. ככה קרה אצלי. מחזיקה לך אצבעות וכל הכבוד על חודש, כל הכבוד ילדה!
היי היה לי שבוע טוב.. ואז ביום אחד הכל נהרס. ואני אפילן לא יודעת למה או מה הפריע לי.. וזה ממש מתיש אין לי כוחות יותר. אני עייפה מלהילחם בזה אני מרגישה שאפחד לא מבין אותי. אני גרועה במערכות יחסים עם גברים אני מרחיקה כל מי שמתקרב ואם הוא מתקרב יותר מידי אני אוכלת את עצמי למוות.
אני מוצאת אץ עצמי אובדת עצות
זה קשור לדימוי העצמי שלך, שהוא ודאי לא גבוה. זה לא קשור לבולמיה, מלא בנות ככה וגם בנים. אנשים לא מרגישים שהם "טובים מספיק" כי אנחנו לא כמו איזה מודל דמיוני מהתקשורת.
צריך לשחרר ולתת צאנס ולאהוב, זה גם הדרך אל החופש מהבולמיה. כי היא מקננת במקומות של הדימוי הנמוך, ורק האהבה שלנו את עצמינו יכולה לה.
רק מתוך אהבה והערכה גדולה לעצמי אני יכולה להגיד חבל לקלקל, כבר עבר שבוע, בואי נחכה עוד כמה רגעים, בואי נחכה עוד יום, ורק מתוך שמחה שהצלחתי לעבור עוד יום אני יכולה לעבור עוד אחד.
בהתחלה זה קשה. זה נהיה יותר קל, ותני לעצמך מתנות אחרות בינתיים. או איזה חולצה יפה או לכל הפחות טפיחה הגונה על השכם!
שלום,
חברה שלי אתמול נכנסה לאשפוז בבית חולים בגלל הבעיה המזויינת הזאת.היא מתמודדת איתה כבר קרוב לשנה ואתמול היא נסתה להתאבד כי פשוט נמאס לחיות ככה היא לא זוכרת את החיים שלה לפני והיום כל היום ראשה נע סביב האוכל, היא מרחיקה את הסובבים אותה ולא נותנת לעזור אומנם הצלחתי לקבוע איתה פגישה לחודש הבא לפסיכולוג בתל השומר אך אני בספק אם הוא יעזור.
באמת שחשבתי שנעבור את זה אבל לא חשבתי שהיא תגיע למצב שהיא שותה כדורים עם אלכוהול ומנסה לחתוך וורידים.
אין לי מושג מה לעשות ואני ממש צריך עזרה כי כל פעם שאנ מנסה להקשיב לה היא אומרת לי שאין לי מושג מה זה ושאני לא מבין כלום.
מתן יקר מה אני אגיד לך זה ממש נורא
בעבר הייתי חושבת שבולמית לא תתאבד כי תמיד יש עוד משהו לאכול בעולם, גם במצבים הכי קשים שלי אמרתי לעצמי "תמיד יהיה שוקולד". אבל מכיוון שמספר הבולמית עלה לאין שיעור אז גם יש יותר סוגים של אנשים מעורבים בזה אז כבר אי אפשר להגיד מי תנסה להפסיק להקיא בדרך הזאת.
האם היא בעצמה נבהלה מעצמה הפעם?
מתי היא חוזרת הבייתה?
האם אתם גרים יחד או שהיא אצל ההורים שלה? אני מנסה להבין כמה זמן פנוי לבד יש לה ביום.
פסיכולוג של תל השומר לא יזיק, אבל חודש זה עוד המון זמן. מה הסיכוי שהיא תדבר איתי? לא שאני איזה אוטוריטה אבל לפעמים מישהו שמבין אותך יכול קצת לעזור או לתת כיוון.
היי.. אני לא מצליחה להחזיק את עצמי. אני מתפרקת שוב כל בוקר אני מחליטה שהבוקר זה לא יהיה זנ יום חדש.. אני כבר לא מקחאה מזמן אני רק אוכלת רק הבולמוסים נשארו. להתעורר עם בחילה זה רע ומגעיל.. אני לא עומדת בזה יותר אני פשוט מותשת אני לא מצליחה להתרומם..
אי אפשר בכוח. זה רק יגרום לך לשנוא את עצמך.
קחי את הזמן עד שיום אחד זה יבוא באמת. בינתיים נסי לחיות קצת בין ההקאות. נסי להעסיק את עצמך בדברים שכאילו אם היית בריאה היית עושה.
כמה שיותר דקות ביום של כאלה ובסוף זה יתן לך את הכוח להעיף את הבולמיה הזאת קיבינימט. תבני את הצד השני של חייך שיהיה לך לאן להעביר את הרגל ברגע האמת.
https://www.youtube.com/watch?v=rMRg4MDVRWM&feature=youtu.be
היי.. אני חושבת שכולנו סובלות הרבה אבל לא יודעות איך להבריא.. אני אישית עברתי אצל מספר פסיכולוגים בטיפולים בטווחי זמן שונים ועדיין אני לא מצליחה להבריא. אני לא מצליחה לנתב את הרגשות שלי לדבר שונה מאוכל וכל זמן פנוי אצלי הוא פשוט קללה. איך להבריא? מה הדרך?
היי יעל
אני חושבת שאצלי זה היה הרבה נסיונות שכשלו, ואז פעם אחת הגעתי לנקודה של תכנון יבש וקר.
כל הנסיונות שכשלתי לימדו אותי מה ואיפה נקודות התורפה של המכונה שהפכתי. הגעתי למסקנה שאף אחד לא יכול לעזור לי חוץ ממני. הבנתי ששבועיים ראשונים אתנפח ולכן לקחתי חופש מהעבודה. נכנסתי למוד של חוסר אושר אבל בשליטה. כלומר הסכמתי לא לבוא על סיפוקי. הסכמתי שעכשיו אין כלום כלום בעולם. כלום. שאפילו עדיף לשכב במיטה ולבהות בתקרה ובלבד שלא אכניס את עצמי למצבים שיכולים לסכן את התכנית.
ספרתי קלוריות וידעתי שאני לא עוברת את ה1800 ליום. ידעתי שבסוף זה יסתדר, ואכן זה הסתדר. תשאלי אותי איך יכולתי להגיד לעצמי לא, איך הפעם הזאת הצליחה איפה שכל השאר נכשלו – אני אענה לך שבאמת באמת נמאס לי. שכבר אכלתי את כל האוכל האפשרי בעולם הזה, שכבר מיציתי אבל ממש, וכבר הייתי בגיל שאם לא אפסיק באמת לא יהיו לי ילדים. הבנתי שזה או הבולמיה או כל החיים שיכולים להיות לי. הבנתי שהבולמיה זה הפסקה מהחיים המעצבנים והמאתגרים האלה, והבנתי שלקחתי הפסקה יותר מדי ארוכה, שעכשיו זה או הבולמיה או החיים שלי. של חניתה, שאפילו אם לא אהיה זמרתרקדניתסופרתעורכת מפורסמת, מה שלא יהיו חיי זה יהיה יותר שווה ממה שקורה עכשיו. יותר החיים שלי. רציתי לחזור לחיים שלי. מבינה?
כשהפסקתי לא היה לי משהו בצד השני. לא חבר, לא חלום, כלום. נותרתי מרוקנת, ובכל זאת אמרתי לעצמי – שכבי במיטה ותבהי אבל אל תאכלי ותקיאי. אבל אני יודעת שיותר קל כשיש איזה חלום אחר להתעסק בו. אבל בלי הלחץ להגשימו, בלי התלות, הקיטור, התחושה שאנחנו לא חשובות ולא נצליח. להעיף את כל זה, להסכים פשוט לחיות ולראות מה קורה.
את זה הבנתי, ונתתי צאנס לחיים. מה שיהיה העיקר לא בולמיה. כולנו מבינות את זה ולכן ברגע מסויים יש לנו את הכוחות לעשות את כל מה שידענו לעשות קודם אבל לא האמנו שנצליח. זה להגיע לרגע הזה, ולקחת פיקוד, זה גם השלב שאפשר לבקש עזרה. אבל לא להיות תלויה בה, לא להעביר אחריות. לקחת פיקוד על איזו עזרה אנחנו צריכות ולבקש אותה במדוייק.
אחרי שבועיים שלא הקאתי, אחרי שהתנפחתי וירדתי למימדים של בן אדם רגיל, כבר לא רציתי באמת לקלקל. ותחושת הסיפוק שקיבלתי מזה שאני כבר לא מקיאה היא כל כך ענקית, שאף אחד כבר לא יכול היום להגיד לי שאני לא שווה. נראה אותם עושים את זה. 🙂
יש לך כוח רצון מיוחד מאוד כנראה.. כי אני מצליחה לשרוד שבוע או תשעה ימים פחות או יותר בלי זה ואז אני פשוט נופלת.. אולי כי הכל נראה מבהיל בלי זה אולי כי אין לי מספיק כוח רצון אולי כי אני סתם מותשת מלהילחם בלי סוף..
אני תוהה עם יש בי יותר מידי מהפונקציה של הרס עצמי. אני חושבת שאכלתי הכל כבר וגם אני מאסתי אבל מצד שני אני לא רואה מטרה לחיות וזה מצחיק. כי כבר אהבתי, שנאתי, צעקתי, צחקתי, טיילתי, חקרתי עשיתי סקס ,פחות או יותר עשיתי נכל אבל הכל נראה לי כל כך ריק וכל כך חסר משמעות. אני חושבת שאני בחורה אולי כל כך ריקנית שהדבר היחיד שגורם לי להיות פחות ריקנית זה האילחוש שאני מרגישה כשאני אוכלת ללא הפסקה.. אני תוהה אם האוכל פשוט היה שם כשבאותה מידה יכולתי להתמכר למעשה לכל דבר אחר. אז אני רוצה שהחיים שלי יפסיקו לעבור לידי אבל אני לא ממש מצליחה לצאת.. אני כאילו חצי רגל בחוץ וכל שאר הגוף בפנים..
וזו הביצה והתרנגולת. לא מעניין אז מתייאשים, אז חושבים אני ריקנית ואז מה כבר איכפת לי לאכול, מה עוד יש לי לעשות בעולם הזה.
מכירה את זה טוב מאד.
אבל כשבאמת נותנים צאנס לכלום ולשקט ולריקנות, שבמזרח מוקירים אותם יותר מאשר כל דבר, אז מכיוון שאין ואקום בטבע דברים חדשים נכנסים.
אם מסכימים לכלום, אז כל דבר הוא בעל ערך. תהיה לך התנגדות בהתחלה לעשות כל דבר, אפילו לקרוא ספר היה לי התנגדות, ולראות טלוויזיה, היה נראה לי שממון אחד גדול. ועד היום יש רגעים ביממה שאני יודעת שהכל זמני וחסר משמעות. אבל רבע שעה אחרי זה כבר משהו קורה, ככה זה, החיים בתנועה מתמדת. ואם לא מתעקשים על הישן מגיע החדש. בכל יום.
נכון שיש לי כוח רצון, אבל את זה לא ידעתי אז כשהייתי במקום שאת היום נמצאת בו. להיפך, החזקתי מעצמי לוזרית חסרת כוחות. זה היציאה מהבולמיה שלימדה אותי כמה כוחות יש בי. ובהסתכלות לאחור אני מבינה שגם היכולת להקיא זה תוצאה של הרבה מאד כוח רצון. להפוך את הגוף על פיהו – זה לא פשוט בכלל. ואותו כוח שעזר לך לפלס את דרכך פנימה הוא זה שיהיה שם בשבילך כשתחליטי לצאת.
היי מורן זה לא שמי האמיתי, אני בת 16 היום התחלתי להקיא בגיל 13, אם הייתי יודעת אז שאהיה מכורה לדבר הארור הזה שמשפיע עליי ועל מצבי הנפשי כ"כ אני בטוחה ב100 אחוז שלא הייתי מתחילה עם זה, לאחרונה אני סובלת מכאבים איומים באזור החזה ובאזור הבטן מה שמכניס אותי ללחץ כל פעם מחדש, אני לא יודעת למי לפנות אני אפילו לא רוצה להיבדק כי ברור לי ממה הכאבים האלו נובעים, אני יודעת שיש פגם בגופי כתוצאה מההקאות והזלילה הלא מבוקרת, המשפחה שלי הם הגורם האחרון שהייתי פונה אליו במצבי כי מובן לי שהתגובה הראשונה שלהם תהיה "אמרנו לך.." אני לא מחפשת תמיכה ולא מחפשת תשומת לב כי כבר עברתי את השלב הזה, השאלה היא האם לאזור אומץ ולטפל בכאבים או האם להישאר במקום שלי, כולי מלאת חרטה ובושה על כך שאני בתוך הדבר הזה שנקרא הפרעות אכילה שבזמנו נראה לי הפיתרון המושלם.
יקירתי
כל כך הייתי רוצה שתהיי אמיצה ותשימי את בריאותך לפני הפחד לאכזב. אולי זה מזה ואולי זה לא מזה. לי לא כאב אף פעם בבטן. אז זה לא בהכרח בגלל ההקאות.
לכי לרופא ותתלונני על כאבי בטן. שיבדקו ויראו אם הכל בסדר או לא. אם לא – הם כבר יגידו לך מה לא. אם יש קרע או יש בעיה אחרת, אפשר מן הסתם לראות את זה בבדיקות. ככה תדעי מה הנזק שכבר עשית.
אולי לא ימצאו כלום ויגרדו את הראש ואז נשמח לנו שלא עשית יותר מדי נזק עד כה.
ואם יצא לך לשבת לבד אצל הרופא ואת סומכת עליו אולי תספרי לו. אבל קחי בחשבון שהוא ירצה לרפא אותך, כמו כולנו, וזה יכול לעבור דרך ההורים. בסופו של דבר כשתהיי גדולה ובעזרת השם בריאה תזכרי לטובה את הרגע שהעזת לבקש עזרה. מצד אחד זה נחשב בימינו חולשה, מצד שני שתינו יודעות כמה אומץ צריך בשביל זה.
אחרי שתבדקי את כאבי הבטן תחזרי אלי וננסה לדבר על הבולמיה עצמה.
מילים חזקות, אני לא חשבתי שיבינו אותי ככה. סביר להניח שאבדק מחר, אני לא רוצה עזרה מהרופא בנוגע לבעיה שלי, כבר עברתי את זה וגם אושפזתי בגיל 15, הכאבים הם המטרד, אעדכן אותך ושוב תודה.
החלטתי לא לדווח על בעיות זמנית, כדי שלא יורידו לי חלילה מהפרופיל ויפגע בכשרותי לשרת
יש משהו שבא לך? רחוק מהבית? קרוב לבית?
בעדיפות ראשונה עתודה ביולוגית, אם והיה שלא התקבלתי עדיפות זה זה כל תפקיד לוחמה שאוכל לצאת ממנו לקצונה…
עדיפות שנייה*
קוראים לי קרן, אני בת 17. כבר 4 שנים אני בתוך הבולמיה-אנורקסיה.
4 פעמים הקאות ביום, דיכאונות נוראים כדורי פרוזאק , שריטות על הידיים. אני כבר לא יודעת איך לאסוף את עצמי כי האור היחיד שאני רואה הוא לחודש ימים.
הגוף שלי בשבירה , הוא כבר לא יכול להשתקם, השיער שלי נשר , היה לי חיידק ההליקובקטר , האכזבה והכאב שמלווים אותי בשנים האחרונות לא פוסקים לרגע. ראיתי באתרך שאת מציעה עזרה לבנות, ואני מבקשת ממך את העזרה הזאת, כי הדבר היחיד שכבר מחזיק אותי בחיים זה המשפחה שלי.
אשמח אם תיצרי איתי קשר 11keren12@gmail.com
היי קרן יקרה
כתבתי לך בפרטי אבל לא יכולתי שלא להגיב על המשפט "הדבר היחידי שמחזיק אותי זה המשפחה שלי" מכיוון שזה ממש לא מובן מאליו. רוב הבנות כאן לא מקבלות תמיכה מהמשפחה שלהם, או לפחות לא יודעות לזהות את זה כעזרה. והיום בגילי המופלג תשאלי אותי מה חשוב בחיים אגיד לך המשפחה שלך. נקודה. נכון שבגילך רציתי להיות מפורסמת. לא חשוב איך, אהובה ומפורסמת, זמרת, שחקנית, סופרת, לא חשוב, ואת המשפחה לקחתי כמובן מאליו. היום זה הפוך. זה הכל. תגובה ספציפית למשפט ספציפי, והשאר נעשה בפרטי.
שלום אני בת 18 ושוקלת 58 הגובה שלי -.57 אני כבר שנתים רצוף מקיאה היום לי במהלך התקופה עצירות של הקאה ואכילה ועליתי עד 64 קילו ושוב פעם חזרתי להקיא אני מקיאה ביום קרוב ל 4-5 פעמים זה פשוט בלי נסבל בהתחלה זה התחיל עם שתי הצבעות ועד היום אני דוחפת 8 אצבעות הידיים שלי חבולות מאוד קראתי את רוב הבקשות של הבנות ולעומתן אין לי כאבי ביטן ודברים כאלו ובעיות של דאכון אני מאוד שמחה תמיד ואין לי בעיה עם איך שאני נראת אני קצת שונאת את הבטן ואיך שהגוף נשאר לאחר הורדת הקילוגרמים שהיו אצלי הורדתי כ 40 קילו בתקופה קצרה של כמה חודשים בודדים אני מפחדת לעלות בחזרת עם אני הפסיק להקיא אני מפחד להשמין חזרה ביכלל אני מפחדת מהאוכל הוא האויב הכי גדול שלי אך גם הקיא ואורך החיימשלי הם אויבים שלי אני לא יודעת מה לעשות חייבת להפסיק זה חייב להפסק אמא שלי ושני אחיותי יודעות אל עננין האקאותוץמיד יורדות אלי שאני בולמית מסריחה וזה לא צריך להמשך ככה אבל אמא שלי לא מבינה שאם אני יוכל כלומר ישמור את האוכל בבטן אני ישמין ואני אומרת לה וזה לא עוזר היא לא במצב שלי היא לא מבינה אותי היא חושבת שאפשר לאוכל והשאר באותו משקל זה ייאוש אחד גדול ומצאתי פורום כלומר אותך שכולנו באותו מצב ואם יש את אלו שקוראות וחושבות שלהקיא זה חלק מלהרזות הם חיות בסרט אי אפשר להשתחרר מיזה זה רודף אחרי לכל מקום מה עושים מה עןשים אני מתחננת עזרה אין לי למי לפנות את היחידה שעברת את זה ויכולה לעזור לי לגרום לי אולי קצת לאבד את הפחדים שלי עם לעלות את המשקל שהורדל
מתוקה, תנשמי…
זה די הזוי אבל מצד שני לא מפתיע, שבדיוק באותו יום ואותה שעה את ואחותך הרוחנית פונות אלי ביחד.
שימי לב למקריות המטורפת של החיים… תקראי את אור שהגיעה אלי דקותיים לפניך.
את מוזמנת לקרוא את מה שכתבתי לה, אני מניחה שאתן שונות ודומות, קראי בנחת, אני רוצה שתחזרי אלי אחרי שקראת, נסי לנשום ולקרוא עוד כמה פניות, אולי לא הלילה, אולי קצת היום וקצת מחר, עוד יום כבר לא ישנה הרבה…
לא נעים לי לשמוע על היחס שאת מקבלת מאמך ואחיותיך לבעיה שלך, שהיא לא הבעיה שלך אלא של העולם כולו, השיפוטיות וההשוואתיות, ואי הקבלה של אדם כפי שהוא, זה מטורף, עולם שלם חי ככה, וגם האמהות שטופות מוח בזה, כי זה כבר דורות ככה ורק הולך ומחמיר, פליז תראי הנוער מתחיל להתמרד נגד זה: https://www.facebook.com/kohavtzedek?fref=ts
כולנו אותו דבר בדרך פנימה, אבל כל אחת ייחודית בדרך החוצה! יש כאלה שמצליחות לצאת מזה וזה ממש לא קל!
אז בינתיים תנשמי, תקראי פה קצת את ה"עיצות" והתובנות, ותכתבי לי איפה זה פוגש אותך.
חניתה קראתי רבות מהבנות שמבקשות עזרה ודרך אגב אור זו אני פשוט לא כל כך הבנתי לאן ני ניכנסת וכשהבנתי גם החלטתי לתת את הסיפור הכמעט מלא למקרא שלי שהבנות שיש כאן ידעו שהן לא לבד ולכן החלטתי לתת את הסיפור המלא את אומנם גם עברת את זה וחשוב לשמוע את הסיפור שלך גם לדעת וךשמוע איך הגורל שלך הסתיים נכון שהגורלות הן שונות אבל אולי יהיו דומות אני מפחדת אני משתגעת , באמת זה הדבר הכי מתסכל שיש ליראות מישהי דופקת ארוחה חמה וטובה ולדעת שהיא נהנת מימנה ולחשוב שאני אולכת להקיא את זה אחרי זה מה אני לא אוכל בחוץ כי אני אומרת חבל על הכסף גם ככה זה לא ישאר בגוף שלי . זה חייב להפסק אני לא יודעת מה לעשות המחחשבה שאני יפסיק להקיא ואני יעלה במשקל מטריפה אותי אני תמיד חושבת כמה זמן זה יקח עם אני יפסיק את זה או שימישך וכן המשפחה שלי לא תומכת ואני ממש לא יודעת למי לפנות כדי להמשיך בחים רגילים אני חייבת מישהו שיתמוך בי לאורך כל הדרך שהיה איתי תעד אחרי צעד ואין לי את זה ולחשוב שהצטרך לעבור את זה לבד עדיף כבר לשאר ככה
היי,
אני רואה שאת בסערת רגשות רצינית.. עכשיו בואי ננסה להבין מה קורה איתך. הפחד שלך מעליה במשקל הוא טבעי. אחת המטפלות שהייתי אצלה בטיפולים הראשונים שלי אמרה לי פעם " זה כל היופי במשקל. שהוא עולה ויורד" אני כל כך התעצבנתי עליה צרחתי שאני לא רוצה להיות שמנה לא רוצה זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. אז היא אמרה לי " שמנה זה במחשבה" מה שעיצבן אותי כפליים.
בכל מקרה מאז ועד עכשיו עברתי דרך ארוכה מאוד.. ובדיוק כמוך סבלתי מעליות וירידות.. באיזה שלב את תצטרכי להבין שלגוף שלנו יש משקל מסויים קבוע בערך עם חריגה של שני קילו למעלה או מלטה. וזה לא קשור לאכילה בלבד זה קשור לנוזלי גוף זה קשור ליציאות שלך ולשאר הדברים הנלווים. אבל תני לי לשאול אותך ככה איך תדעי מה המשקל הקבוע שלך? את לא יכולה. כי לא אכלת רגיל כבר הרבה זמן.
הדרך שאני מציעה לוקחת זמן, מלאה מאבקים ודורשת אומץ ורצון.
אכלי שלוש ארוחות מסודרות ביום ואל תחרגי מהן. (כמובן מבלי להקיא אותן לאחר מכן) ארוחת בוקר קלה ארוחת צהריים כבדה יחסית וארוחת ערב קלה. השתדלי להכניס את כל אבות המזון לארוחות. והשתדלי לא לאכול פחממות אחרי השעה 15:00 משום שהגוף לא שורף פחממות בצורה יעילה לאחר מכן ( אלא אם את מבצעת ספורט) לאט לאט הגוף שלך ירגע. הגוף שלנו הוא דבר מופלא, אם תאכלי שלוש ארוחות ביום הוא ידע לפזר אותן בצורה יעילה ואת לא תשמיני.
אולי בשבוע הראשון תעלי מעט במשקל אך רק בגלל שהגוף שלך לא רגיל לאחסן מזון בלי להוציאו במידי.. לאחר מכן זה יסתדר.
אם נפלת, לא עמדת בארוחות אכלת מאכל שהוא כביכול "אסור" המשיכי בתוכנית.
בכל ארוחה שימי את הדברים על הצלחת מראש את יכולה למלא כמה שאת רוצה את הצלחת בהתחלה אך את לא יכולה להוסיף אליה אוכל אחרי שסיימת. נסי שהצלחת תהיה מאוזנת ולא עם מעט מידי אוכל.. שימי יותר ואם לא תרצי אל תאכלי.
הזכירי לעצמך שאת בתהליך שלוקח זמן. שאת תרפאי אבל זה יקח מעט זמן את תהיי רזה אבל זה יקח מעט זמן אבל לפחות יעשה בדרך נכונה. אני יודעת שהדבר הכי מפחיד בעולם זה לעלות במשקל אני עדיין פחדתי מהעלייה במשקל מוות.. אבל את חזקה. תזכרי שאם לא היית יכולה להתמודד עם זה לא היית מקבלת את זה. ועכשיו התחילי בתהליך.
מביאה לך חיבוק ומאחלת לך דרך צלחה3>
שלום קוראים לי אור אני שקלתי ליפני שנתיים 92 קילו ולאחר 5 חודשים של אי אכילה וכל ביס שהכנסתי הקאתי הגעתי למשקל של 58 קילו ומאז אני כל מה שאני אוכל אני מקיאה הכל ניסיתי להיכנס למצב של הרגלי אכילה נכונים והגעתי עד למשקל 64 ופשוט חזרתי שוב פעם להקיא נימס לי מהמצב הזה ואני מחפדת לעלות הכל … אני חייבת עזרה ולא יודעת איך לשמור על הקיים בשילוב עם אוכל אני לא יודעת מי יכול לעזור לי .
היי אור
מכיוון שעשית הכל כל כך מהר, אז הגוף שלך במצב של סטרס, לחץ, אי ודאות, ולכן כל ביס נשמר. לא אמרת מה גובהך אז קשה לי להעריך מה המשקל הנכון לך, ולא זה שבדמיונך התרבותי נוסח בארבי והאנורקטיות הבריטיות הלבנבנות, אלא מה באמת נכון לך לגוף שישאיר לך קצת אנרגיה של שמחת חיים בגוף.
ברגע שנחליט בערך מה המקשל הנכון לך נכפיל את זה ב35.8 , שזה מה שכל קילו צריך באופן כללי כדי להתקיים. תוכלי לספור קלוריות למשך תקופה מסויימת, עד שהגוף שלך ילמד לסמוך עליך, ואת תלמדי לסמוך עליו. ולאט לאט, או מהר מהר כפי שקורה אצלך, הוא יתאזן על המשקל הרצוי הזה.
לפעמים הדרך הקצרה היא הארוכה וההיפך, אבל פה יתכן שתצליחי לאזן את עצמך ולצאת מהלולאה האינסופית של הבולמיה.
שלחי לי גובה ומה דעתך המשקל הנכון לך, בערך, לא אתפוס אותך במילה.
הי חניתה הגובה שלי הוא 1.57 וניראלי כי המשקל הרצוי הוא 55 קילו . אני לא יודעת מה לעשות יש לי דחף עצום לאוכל כמו חטיפים ושטיות כאלה ואחרות הגיל שלי הוא 18
חניתה חשוב לי לציין שאין בי טיפת דיכאון אני מאוד שמחה אני אף פעם לא עצובה אין בי רגע שאני מתיחחסת לעצמי לא יפה אבל הקטע שאני חייבת להפסיק מתסכל אותי אני מקיאה ביום לפחות 4 פעמים זה הדבר הכי מתסכל שיש מה עושים איך יוצאים מיזה
יקרה
בואי נניח שעל גובה 57 המשקל התיאורטי הנכון נע בין 55-58. לי למשל יש עצמות כבדות וגם כשאני שוקלת 62 עדיין ההיקפים נכנסים יפה למכנסים ושיקפצו לי כולם על שני קילו, זה עדיף מלשגע את הגוף שלי והחיים שלי.
אז המחשבון שלי אומר שבשביל להתאזן על 55 את צריכה 1969 קלוריות ליום, ובשביל 58 את צריכה 2076 קלוריות.
כלומר כל מה שבסביבות ה2000 קלוריות ליום, אם תתמידי לאורך זמן הגוף ירגע על זה ואת השאר יחרבן. הבטחה ממני… 🙂
מחשבוני קלוריות יש באינטרנט היום מלא, ואם ממילא את מתעסקת בנושא האוכל אז לא נורא שתקופה מסויימת תתעסקי במתימטיקה של הקלוריות… עד שתביני את ההגיון של הגוף שלך ותרגעי גם את ותוכלי להתחיל להתסכל סביב מה עוד מזמנים לך חייך, באיזה דברים את טובה ומוכשרת, במה כדאי לך ונעים לך להשקיע אנרגיה מעבר לאוכל. שדרך אגב את ממש לא אשמה שנקלעת למצב הזה כי זה הדיון התרבותי תקראי פה בפורום וגם פה https://www.facebook.com/kohavtzedek?fref=ts ותביני שאת לא לבד… לעניינינו – אנא הכניסי בתפריט שלך דברים שאת אוהבת, גם בריאים וגם "לא בריאים" אבל במידה שלא תעלה על המספרים שנתתי לך. כי אחרת המוח שלך יתחרפן וישלח אותך לשירותים..
המפתח הוא אמונה וסבלנות. את בת 18, את יכולה לשנות את החיים שלך מחר בבוקר. אם תתפסי את הרגע הזה ותביני שיש הבדל בין דחף לרצון – את תנצחי.
היי אני בזמן האחרון לא מצליחה להירדם בלילה יש לי כאבי בטן נוראיים שאי אפשר לסבול אני משתדלת לא ללכת להקיא אבל זה פשוט עולה לי לבד ושאני מקיאה אני מקיאה קיא בצבע ירוק או מיציי קיבה הכאבים האלה הורגים אותי ואני מפחדת אני לא יודעת אם לספר להורים שלי או לא
מה לעשות ומה זה אומר?!
יקירה
זה כמובן לא טוב מה שקורה עם הגוף שלך. היתה פה עוד מישהי שזה קרה לה ולא היתה ברירה אלא להקשיב לרופאים ולנסות להרגיע חזרה את הגוף למצב של שליטה בסיסית.
גשי לרופא את כבר בגיל שאת יכולה בלי להגיד להורים.
ולמעשה אם יש סיכוי אחד למיליון שהם יוכלו וירצו לעזור לך אז אנא ספרי להם.
כל אי נעימות מולם כרגע תהיה עדיפה להם על לאבד אותך.
הפחד הזה ששולט בי הוא הבעיה שלי ואני לא מצליחה להתנער ממנו. זה כאילו פחד מהלא נודע זה פחד מהחיים. במקום שאני אצליח לזרום איתם במקום שהם יעברו על מי מנוחות אני חוטפת כאפות מתוכי. על כל פעם שהפחד משתלט עליי אני נכנסת לטייס אוטומטי ואוכלת עד שהנשמה שלי יוצאת. אני מקיאה כי אני אוצה להיות רזה כנראה זו הסיבה הכוללת אבל אני חושבת שכשזה יוצא אז חלק ממני יוצא החלק שמפחד אולי. זה נותן מפלט אולי לא להרבה זמן אבל האכילה מתעתעת או שמא עליי להגיד זלילה כי ככל שאני אוכלת אני מתמלאה באוכל אבל מתרוקנת מרגש. אבל זו התמלאות רגעית. היא שקרנית הבעיות ממשיכות להתקיים בלי ועם אוכל וזה עצוב.
אני חושבת בשיא הכנות שזה לא פייר שלא מקבלים בולמיות ואנורקסיות לחברה. התמכרות היא התמכרות במה אני שונה מאלכטהוליסטית או מנרקומנית? הסם שלי הוא אוכל. ותאמינו צי שההתגברות עליו גדולה וקשה הרבה יותר. למה אתם שואלים? אוכל יש בכל מקום. אוכל הוא נגיש והוא מצרך שאנו חייבים לצורך קיומנו, ולכן ההתמודדות שלנו קשה יותר סמים הם פחות נגישים מאוכל. אז אנחנו נאבקות בעצמנו לעיתים בגוף ובעיקר בסביבה. למה אנורקסיה או בולימיה הן מילים גסות? מדוע נשכחנו בצד? למה אין מוסד לגמילה מאוכל. שיעזור לנו להבין את הרגשות האמתיים שלנו. שיעזוק לנו להתמודד עם החיים ולהבין שהם לא כל כך מפחידים. כמה פעמים פחדנו לעשות דבר מה ולאחר שעשינו הוא נראה שטותי? אני לא רוה לסיים את חיי ולהבין שהמעשים ההחלטות והפחדים שלי הם שטותיים. אני בת 21 סובלת ארבע שנים מהפרעת אכילה מתוכן שנה וחצי אנורקסיה ובשאר השנים בולימיה. עברתי מטפלים. נלחמתי חזק ולמה לא מגיע לי קצת שקט? אתם יודעים איך זה לשבת עם חברות אלו שעוד נשארו ולראות אותן מקשקשות על כמה קשה להן לעשות משוףהו כזה או אחר בעוד אני מתפללת לסיים את היום בלי בולמוס? מתפללת שהדחף להקיא לא יכה בי. מתביישת לצאת אחרי בולמוסים מהבית. מתביישת שידעו כמה אני חולה. רפלקס ההקאה שלי נשחק והוא דפוק אני לא יכולה לאכול כמעט בלי שהאוכל יעלה לי. אני מותשת.. אני עייפה.. אני לומדת לאהוב את עצמי אבל ללמוד לאהוב מישהו ששנאתי כל כך הרבה שנים זה קשה.
יש שני רגשות בעולם אהבה ופחד. וכל מה ומי שמונעים מפחד יגיעו לתחתית ולקרקעית וכנראה יהיו כמוני בעוד כל אלה שמונעים מאהבה החיים יסדרו להם את הדרך. אז למה אני בוחרת כל הזמן בפחד? האם נולדתי עכברית? האם מעולם לא היה לי סיכוי להיות אריה?
אימא שלי הייתה בולמית כשהייתה צעירה והצליחה להתגבר על זה ובכל זאת היא מתייאשת ממני. כאילו אני ילד מפגר שהצעצוע עומד מול פניו והוא אינו מוצא אותו. אבא שלי ויתר עליי גם הוא. נותרנו לבדי אני והבולמיה..
אז מה הפלא שאנחנו הבולמיות בוחרות באוכל. אנשים תמיד עוזבים ומאכזבים ואוכל? לא ממש..
אישה יקרה
היטבת לתאר את הפחד ואת הבריחה שלנו ממנו.
הפחד הזה לא נעלם, פשוט לומדים להכיר אותו וללכת איתו את הדרך. לפעמים יש לו דברים חשובים להגיד.
על מה חשוב לנו
מה אנחנו לא רוצות לאבד
מה הסיכון בכל דבר
אם את מוכנה להסתכל על הפחד, או נקרא לו "המחיר" ולהחליט אם את מוכנה לשלם אותו עבור ה"רווח" שאת רוצה, שנקרא לה אהבה.
לדוגמה אני רוצה לשיר. אבל אני פוחדת שיצחקו עלי. שיגידו שאני גרועה. שילעגו לי שאני רוצה להתנסות במשהו שיש תנאים שאני לא עומדת בהם ואין לי זכות לרצות את זה בכלל.
כל זה יאמר לי הפחד ואני אשאל את עצמי עכשיו מה יותר גרוע – לא לשיר ושלא יצחקו עלי או לשיר ושיצחקו עלי.
אז מתישהו בחיים תחליטי שאת מעדיפה לשיר, לרקוד, לצחוק, לצייר, לנאום, לחיות, ושיקפצו לי כולם. או שלא תחיי. שזה מה שאת כביכול עושה עכשיו.
הנכון יהיה פעם ככה ופעם ככה. אף אחד לא עושה כל הזמן מה שהוא רוצה, ואולי טוב שכך…
אבל בכל פעם שתבחרי ללכת עם האהבה את מנצחת פעמיים. פעם אחת בזה שהתנסית במשהו שרצית להתנסות בו בחיים שלך, ופעם שנייה בידיעה שזה אפשרי ושלא קרה שום אסון.
את יודעת את זה בראש. כתבת את זה. עכשיו רק נותר מידי פעם להתנסות בזה, כדי להשלים את התמונה.
את תצאי מתישהו מהבולמיה, וכן, את תגידי לעצמך כמה שנים "בזבזתי" מהחיים שלי. את בינתיים "בזבזת" ארבע, אני 11. ועדיין חיי בגדול הם חיים יפים ומלאי תובנות.
אחת מהן שה11 שנה האלה לא היו בזבוז זמן אלא תקופת דגירה והכירות עם עצמי, שמאפשרת לי היום להבין אותך היטב, ואפילו להרגיש את מה שאת מרגישה.
לפני כן הייתי מתנשאת וצדקנית, חשבתי שמי שלא עושה כך וכך הוא כזה וכזה, ומי שככה הוא ככה, וזה טוב וזה רע. חשבתי שאני יודעת מה נכון. ושנאתי את עצמי שאני לא "עושה מה שנכון" ולא "נראית כמו שצריך" וכל דבר הייתי יורדת על עצמי.
היום אני יודעת מהי חמלה. ואני יכולה להבין אנשים לא מושלמים, את הורי, את חברי, ומי עוד… את עצמי. היי, אני לא מושלמת, אני בן אדם. ויש לי רצונות ויש לי רגשות ויש לי פחדים. ומול עיני מודל היופי הבלתי אפשרי של העולם הזה, ומול עיני מה נחשב יפה, וזה מחלחל לי עד שאני מאמינה בזה כשאני מסתכלת בראי במקום לאהוב את האישה המקסימה עם העינים הצוחקות שניבטת אלי אני מסתכלת לה על הבטן…
היי בחמלה על עצמך, אל תכעסי על החברה ועל העולם כי הם נעולים בזה בדיוק כמוך, ויקח לנו כמה שנים טובות של הסברה והעלאה למודעות של הנושא, של מודל היופי, של ההשוואתיות, הציונים, התחרות, השיפוטיות, כל החרא הזה של הפחד של אנשים כגזע, כזן של חיה, יש לנו מה לעשות בתהליך ההבראה התרבותי הזה. כי הסבל שלך הוא משהו שיעורר אצלך חמלה, וכמה שיותר אנשים יכירו את המילה ואת משמעותה והעולם יתחיל להשתנות…
מותר להקשיב לפחד, ולבחור בין המחיר לרווח. ולחשוב שמותר לך לחיות ומגיע לך לחיות.