היי אני בולימית כבר שנה וחצי כל פעם אני מנסה להפסיק ולא מצליחה. אני חייבת עזרה ואני לא רוצה לטפל בעזרת רופאים ניסיתי ללכת לרפלקסולוגית וזה עזר קצת אבל אני עדיין ממשיכה להקיא…
איך נגמלים ?!?!?
אני מסכימה איתך לצערי שכל השיטות הקיימות לא עובדות.
יש כאן מכלול של כמה דברים. את יכולה לקרוא כאן על העמוד חלק מהתשובות שלי, ולראות איפה את נמצאת ביחס לזה.
אחרי כן את מוזמנת לצלצל אלי, נבין ביחד איפה את נמצאת, ונטכס עצה.
חשוב שתביני שזו התמכרות. לכן זה לא קל לצאת מזה לבד. אבל יש כמה דברים להבין קודם, ואז התמונה קצת מתבהרת ואפשר מידי פעם לבחור.
אז את קוראת ומצלצלת. ותנשמי 🙂
בשלב הזה אנחנו מחפשים את המחשבות שמביאות אותנו לשם. לנענע קצת את הקבעון המחשבתי. לפעמים התשובות מול העיניים אבל אנחנו לא רואים אותם.
את מספר הטלפון מצאת?
יש לי זמן היום מארבע עד שבע וגם מחר. אשמח לשמוע ממך.
אני אכלתי בצהריים הרבה יותר ממה שתכננתי ואני לט יכולה להקיא וההורים שלי שומרים וכל מה שעובר לי בראש זה כמה אכלתי ואני משתגעת ובוכה ורועדת מרוב שזה מחרפן אותי אכלתי סלט ופשטיגת ברוקולי וחתיכת לחם ואכלצי יותר מדיי פשטידה ואני מתחרפנת אני צריכה עזרה !!
זוכרת את המקום הזה. גם אחרי שנגמלתי מהבולימיה עוד היו לי חלומות בלילה שאכלתי ואין לי איך להקיא כי כולם בבית, והייתי עולה ויורדת במדרגות חצי לילה מחפשת לי מפלט….
בתקופה הראשונה אחרי הגמילה שלי הייתי סופרת קלוריות כדי להמנע מהבהלת הזאת של אוי כמה אכלתי.
כמובן לא משמינים מפעם אחת וגם לא מפעמיים.
מקווה שנרגעת בינתיים,
שבת שלום ושבוע טוב.
אני כבר שבוע וקצת לא מקיאה והתנפחה לי הבטן ברמות,אני משתגעת מזה! אני יודעת שפדוט לוקח לגוף זמן להתרגל לקבל אוכל אבל אני ממש לא מסוגלת…
יש דרך להרגיע את הנפיחות ?
היי אני בולמית בערך שלוש שנים ורק לפני כמה ימים נפל לי האסימון שאני כבר עמוק בזה ואני לא יכולה להפסיק ברגע שאני רוצה שנה שעברה למשך חצי שנה הפסקתי עם זה לגמרי כי נכנסתי לדיאטה שבה לא אכלתי כלום אז לא היה לי מה להקיא וירדתי ממש הרבה במשקל..
מאז חזרתי לאכול ויחד עם זה להקיא ואני כבר מיואשת מזה שאני לא יכולה לאכול בלי להרגיש רע
גם בפעמים שאני מרשה לעצמי לאכול ואני יודעת שזה בסדר אני מקיאה בגלל שכואב לי כי אני מרגישה שעמוס לי בבטן
אני ממש רוצה להפסיק עם זה ואני לא רוצה לשתף אף אחד בזה
יש דרך שאני יכולה להרגיל את עצמי להפסיק לבד??
עדן יקרה, אלוהים יודע עד כמה אני מבינה אותך, אבל האמת כואבת והתשובה היא שלא. את לא יכולה לצאת מזה לבד, אולי יהיו לך עוד כמה ימים של בלי הקאות ועוד חצי שנה אבל זו לא תיהיה החלמה מלאה.
המחשבות,האובססיה זה שם . תמיד! והדרך היחידה לנצח היא להתמודד.
ההורים שלי גילו לפניי שבועיים שחזרתי להקיא .
הגעתי בחג למצב שקאתי 15 פעמים ביום רק כדיי שתביני עד כמה אני חולה…
הקטע הוא שהם גילו ואני? אני רוצה להיות בריאה!זה החלום שללי!! עד כמה שזה קשה…
אז פנינו לתל השומר וקבענו אבחון, הייתי כבר בפגישה פרי אבחון ובשבוע הבא אני באבחון.
הקטע הוא שההורים שלי בטלו טיסה לחול בשבילי.
הדרך היחידה היא עזרה ממישהו אחר.
אחרת לעולם לא נצא מהמבוך הקשה הזה.
בד"כ הבנות שנופלות למחלה הזו הן הבנות הכי מיוחדות ומדהימות שיש, ממש "יהלומים" לכן, עדן אהובה אני לא מכירה אותך אבל במצב שלך…
ומבקשת ממך ,תצילי את עצמך אני מבטיחה שזה אמנם קשה אבל זה יהיה שווה את זה כל כך שווה את זה.
פה בשבילך, ליאור
מצד אחד אני מסכימה שזה קשה, כמו שכתבו לך, כי זאת התמכרות. מצד שני בסופו של דבר זו את שלוקחת את המושכות ולומדת להפריד בין המוסיקות השונות שבתוכך.
זה יותר קל עם עזרה חיצונית, אבל בסופו של דבר את זאת שמובילה את העזרה הזאת כי אם את לא רוצה להפסיק הם יכולים לעשות שמיניות באוויר ואת תמצאי את הרגע לתכמן אותם (ואת עצמך כמובן)…
שלום לכולם, אני צריכה עזרה ממי שיודע על טיפים להחזרת אנרגייה .
אני רקדנית ואני בדכ לא מקיאה לפניי שיעורי הריקוד אבל יצא לי שהיום הקאתי וישנתי חצי שעה אבל אני עדיין חייבת אנרגייה ואני לא רוצה לאכול ..יש איזה דרל להחזיר אנרגייה לגוף ?
חביבתי
למתי את צריכה את האנרגיה הזאת?
ומה כוונתך?
האם את שואלת איך לחיות בלי לאכול?
הדרכים שאני מכירה למלא את הגוף באנרגיה:
1. לנשום
2. לנוחלישון
3. מזון
4. מים
5. אהבה
6. לעשות דברים שאני אוהבת
7. מילים חמות ומעודדות
יש בטח עוד כמה, אבל אני לא מכירה אוטו שנוסע בלי דלק (ובלי חשמל), ובן אדם שיכול לחיות בלי לאכול.
ומכיוון שאת כמו כולנו מנסה לענות על חידה בלתי פתירה, אז אני לא מאשימה אותך שאת לא מוצאת לה פתרון. הפתרון שאני ממליצה עליו זה לתת לגוף לעשות את העבודה שלמענה הוא נולד, ואם את אוהבת לרקוד אז תרקדי ותדאגי שיהיה לך אנרגיה בחיים למה שאת אוהבת לעשות. כל השאר רעש ושטויות, שלא משרתות אותך.
חניתה יקרה, קוראים לי ליאור ואני בת 16, אני חולה קרוב לארבע שנים בבולימיה , הייתה לי בקיץ תקופה של שבועיים בהם הפסקתי לחלוטין להקיא כשהייתי במחנה קיץ אבל כשחזרתי יחד עם המלחמה אח של חברה טובה שלי נהרג ובקיצור כאב גדול קרע אותי.
לאחר כמה ימים אחריי שחזרתי זה הופיע שוב,הבולמוסים ההקאות והאובבסיה, וככל שהשנה התקדמה כך גם הבולימיה,בחגים שהיו עכשיו המצב כל כך החמיר שהייתי מקיאהה 15 פעמים ביום.
אבל לפניי שבוע ההורים שלי גילו ואני הבטחתי להם שזה לא ייקרה שוב ואני אלחם ,קבענו תור לתל השומר ביום שני הזה ,ואחריי שבוע של הצמדות לתפריט שבניתי לעצמי שבעיקר מורכב מירקות גבינות אחד אחוז ולחם קל ותפוחים היום נשברתי עם הבישןלים ,היה לי בולמוס והקאתי,לא רק שאני מאוכזבת מעצמי, יש לנו גם ארוחת ערב של שישי עןד מעט ואני מפחדת מבולמוס נוסף שאסור יהיה לי להקיא כי הם ישגיחו בעשר עיניים ,אני מפחדת מתל השומר וכל כך מאוכזבת שאחריי שהצלחתי להחזיק שבוע שלם נכשלתי ונברתי ,כואב לי הלב על עצמי ואני מתה מפחד …
שזה קיצוניות. או דיאטה קיצונית או בולימיה.
ברגע שאת מונעת מעצמך בישולים טעימים וגוזרת על עצמך תפוח וגבינה כחושה – התחלת תהליך של יצירת חוסר שמבקש לו איזון.
הטבע שואף לאזן את עצמו ואת תפסידי במערכה.
רק אכילה נורמלית שכוללת את כל המאכלים, במידה, תאפשר לך לחזור לאיזון.
אם לא תסכימי לחיות בצורה נורמלית, זה תמיד יהיה או לכאן או לכאן, וזה חזק ממך. הטבע תמיד ינצח.
נסי לקחת מכל דבר קצת ולשבת לנוח אחר כך. זה הפתרון בסוף, אבל יתכן שלא תצליחי בגלל הפאניקה של המוח, ההתמכרות.
גם אותך אני מזמינה לנסות לדבר איתי במוצאי שבת, ובינתיים אל תרדי על עצמך כל כך, זה באמת לא אשמתך. היינו היום בכמה חנויות בגדים בנסיון למצוא מכנסיים לגודל נורמלי של בן אדם, אבל הכל היה לילדות בנות חמש ומטה, על אף שאלה חנויות לנשים בוגרות.
אז עם עולם כזה דפוק אל תתפלאי שאת סובלת.
היי, ההודעה הבאה לא קשורה לבולימיה. אבל בתור אחת שקוראת כאן הרבה, אני רואה אותך כמעין דמות לחיקוי שעברה דברים בחיים שלה ואולי תוכל לתת לי נקודת מבט שונה. אצלי הפרעות האכילה (לא בדיוק בולימיה) רק מרחפות מסביב לבעיות גדולות יותר.
אני אתחיל מזה שאני מאוד מאוד ביישנית ושקטה. בשנים האחרונות נפתחתי יותר והכרתי אנשים, אבל מאז סיום הלימודים עד עכשיו הפסקתי להיפגש עם אנשים, נסגרתי בתוך עצמי, ועכשיו אני מרגישה כאילו אני מפחדת מאנשים. אני ממש נלחמת כשאני יוצאת החוצה.
מצד אחד, אני לא רואה סיבה לצאת ולפגוש אנשים. אני מרגישה שלא מצאתי את האנשים שמתאימים לי ושלא נוח לי עם אף אחד. אם אני עם קבוצה של אנשים אני בדרך כלל משתתקת, מרגישה שאין לי בכלל מה להגיד.
מצד שני, אני ממש ממש לא רוצה להיות בודדה. אני רוצה להיות מהאנשים האלה שצוחקים עם כולם ומכירים הרבה אנשים ולא מסתובבים לבד.
אבל אני מפחדת! מפחדת מאנשים, וגם מזה שיש לי תחושה שאנשים יודעים יותר דברים ממני, ואני תמימה, והם יראו את זה ויצחקו עליי או יפגעו בי. אבל כשאני לבד בבית אני בוכה וזה רע לא פחות.
הרבה פעמים עברה לי המחשבה של "מה הטעם לחיות בכלל? מילא אם הייתי נהנית, אבל אני גם לא נהנית."
ואז אני רואה אנשים נהנים, ולא מבינה "איפה טעיתי?!?! מאיפה הביטחון העצמי שלהם? איך הם נהנים ואני לא? אולי אני צריכה להצטרף אליהם? אבל אני לא קשורה. אני לא יכולה להצטרף סתם ככה. וגם אם אני אמצא דרך להצטרף אני סתם אהיה בשקט והם יחשבו שאני מוזרה. אז עדיף לא להצטרף." ואז אני נשארת לבד.
נמאס לי מזה מאוד!
מתוקה, בת 18, ברוכה הבאה לשלב ב של החיים…
מצד אחד תודה לאל נגמר בית סוהר אחד… מצד שני פתאום החופש הגדול הנצחי מרגיש כמו בית סוהר עוד יותר גדול.
מה מצפים ממני, מה אני מצפה מהחיים, מתי זה יקרה? אולי מיד? אולי לעולם לא? מה אמור לקרות?
מבינה אותך זה יכול לקרות בכל גיל, לפקוח עיניים ולשאול את שאלת השאלות – מהו טעם החיים?
מהי משמעות החיים?
בדרך כלל מבינים את משמעות החיים כשמישהו מת או חולה מאד. פתאום מבינים. אבל את לא במצב הזה תודה לאל ולכן את כמו רבים וטובים יוצאת למסע חקירה שכזה.
לפעמים צריך לעבור דרך המיץ של הזבל כדי לצמוח… אבל בסופו של דבר את צודקת בכך שלחיים אין משמעות, אלא זאת שאנחנו נותנים להם. החיים, כמו פלסטלינה, מחכים שניצור מהם צורות. ומכיוון שהרגילו אותנו שאחרים יוצרים ואנחנו רק מגיבים לזה או לומדים את זה, קשה לנו פתאום ללכת בעצמינו, ליצור בעצמינו, את מבינה.?.
את נשמעת לי בחורה נהדרת ואשמח להפגש או לשוחח, נראה לי שביחד נצליח להרים קצת את מסך הערפל ולגלות את האור המופלא שבך.
לפעמים התשובה היא בלמצוא מה מתחבא בתוכי ולתת לו לצאת, ולפעמים התשובה היא בלעזור לאנשים אחרים, ילדים או מבוגרים, לפעמים התשובה היא בלנוח קצת בים ולתת לטבע לנקות את הרעש שבתוכי, יש הרבה דרכים להנעים לעצמינו את חיינו, להנמיך ציפיות שמשתקות אותנו, וללכת צעד צעד לאט לאט ולנשום.
היום ניסיתי לרוץ ריצה מהירה … ולאחר דקה של ריצה במהלך הריצה התחלתי להרגיש שמאזור הברכיים עד כף הרגל הרגל משתתקת , לא מגיבה !!! הגוף ואני רצו להמשיך לרוץ אבל הרגליים סירבו פתאום בום .. התרסקתי על הריצפה !!! כולי חבלות ואזור התאומיפ שלי נפוחים בבקשה עיזרו לי האם זה מהמחלה ?? אני בולימית כבר כמה חודשים ..מקיאה בדחיפות של 10 פעמים ביום
אני מניחה שיש קשר בין איך שאת מחלישה את הגוף שלך לכך שלא הצלחת לרוץ מהר… זה אותו גוף מסכן ואומלל שאת בודקת את הגבולות שלו…
אין ספק שיש כאן כמה כוחות מנוגדים.
האם ריצה זה משהו שאת טובה בו או אוהבת אותו?
כי אם כן אז הבולימיה בהחלט עלולה לדפוק לך את הקריירה הזאת.
דברי איתי, 0543394798, בזמן האחרון דברים קורים מהר, ואת נשמעת לי במצב שצריכה שיחה טובה.
שלום לכולן,
לעולם לא חשבתי שאגיע לשלב שיהיה לי אומץ להכנס לפורום על בולמיה .ידעתי שכשאגיע לרגע הזה זה הרגע שבו אני אצטרך להתעמת עם מה שעובר עליי בשנתיים האחרונות .
אני מקיאה המון אבל אני כבר לא יודעת אם זה מתוך רצון לרזות או כי האוכל כבר מרגיש שאין לו מקום בקיבה שלי . הוא נכנס ובין חצי שעה לשעה ואני לא מסוגלת לשאת את התחושה יןתר. האמת שזה עושה לי טוב בסוף גם כי אני מצליחה לנשום וכלום לא מכביד עליי וגם כי יש תחושה כאילן זה נותן משהו בתהליך ההרזייה . אני בשלב שאני באמת מבינה שכדי להגיע לגוף חטוב באמת אני צריכה להיכנס למשטר של דיאטה בשילוב של ספורט. שקלתי 80 קילו היום לאחר שנתיים אני שוקלת 58.
איך יוצאים מזה?מה עושים עם זה? מה חושבים ועל מה
צריכה עזרה
משפט המפתח "אני מבינה שכדי להגיע לגוף חטוב אני צריכה כך וכך…."
יש במשפט הזה את הבעיה כולה.
גם המטרה וגם האמצעים
הכל סיבובים מיותרים שלא באמת יביאו לך את האושר.
אני שמחה שהגעת לכאן ושהעזת לכתוב כי יש כמוך הרבה הרבה בנות שלא מעיזות וחושבות ושואלות את עצמן את אותן שאלות. אז קודם כל אשאל אם קראת פה בעמוד קצת… כי חלק מזה כבר כתבתי ועניתי… תעשי לי ולך טובה תקראי ככה איזה חצי עמוד, את אלה שנשמעים כמוך ואת אלה שנשמעים קצת אחרת, ואחרי זה תכתבי לי שוב ונתחיל לעבוד אם תרצי.
סבבה? 🙂 ודש למיואשת שעכשיו דיברנו בטלפון ולשתינו נשאר חיוך נעים מאוזן לאוזן ועד הבטן והלב…
רציתי כבר לפרוק את מה שעובר עליי ונראה לי זה אחלה מקום,
אז ככה, זה קצת מוזר אני בן, והסיבה שלי לבולמיה קצת שונה. יש לי גוף יפה ממש (קוביות והכל) ותמיד היה לי. תמיד אהבתי לאכול ממש הרבה, הרבה יותר מכולם. הבעיה היא שאני ספורטאי וספורטאי די רציני. זה התחיל מזה שאכלתי ממש יותר מדי לפני משחק ולא יכולתי לזוז לא ידעתי מה לעשות אז הקאתי… ומאז זה נמשך ונמשך במשך שנתיים. היו פעמים שהקאתי כל יום אחרי התקפי אכילה מטורפים. לא הרעבתי את עצמי אף פעם אז אף פעם לא הרגשתי חלש פיזית אבל פשוט נכנסתי להקאות הארורות האלה ולא יכולתי להפסיק לאף אחד אין מושג מזה. לפני כמה חודשים פשוט נמאס לי הסתכלתי על עצמי מהצד ופשוט הגעלתי את עצמי איך יכולתי לעשות לעצמי דבר כזה??? ופשוט הפסקתי!!! כן הפסקתי, אני מרגיש משוחרר , חופשי ואני מאמין שכל אחת ואחד מסוגלים להפסיק!
הייתי פשוט חייב לספר…
בן יקר
כן זה קורה גם לבנים. יש פה בפורום כמה וכמה בנים. והאכילה שאתה מתאר היא פחד, לחץ שקשה לסבול, שמעמידים אותנו בתוכו בעולם שיפוטי ותחרותי. במקום לקחת את הכל בכייף כאתגר כמשימה שבחרתי לאתגר את עצמי בה, ולא להאמין לכל הרעש התרבותי סביב כל דבר. לא לתת לכשלון והצלחה להיות מדד לשמחה הפנימית שלי של להשתתף בחיים. להשתתף זה כבר הנצחון. לקבל את ההתרגשות שלפני משחק או תחרות, את ההתרגשות שבלגשת למשימה, לחבק את ההתרגשות הזאת שהיא חלק מהטבע ומהחיים, לנשום, להזדקף, לנשום שוב, לחייך, ולגשת למשימה בלי תלות בתוצאה שלה.
ממילא אני נותן את הכי טוב שיש לי באותו רגע.
הפחד והאכילה כאילו אני מחליש את עצמי ומחבל לעצמי בסיכוי להגיע רחוק/גבוה… אנחנו פוחדים לתת את מלוא האור שבנו, להיות כל כך מוארים ונפלאים… אבל כשאנחנו מעיזים לתת לאור שלנו להאיר אנחנו משחררים בזה את האחרים סביבינו לעשות אותו דבר. כשאנחנו מרשים לעצמינו להנות… מזכירים לעולם שזה בסך הכל משחק…
🙂
אני מודה לך שכתבת פה. זו השראה לכל מי שקורא, לדעת שאפשר לתת לחוכמה שלנו להנחות אותנו, שאפשר להפסיק. תודה ובהצלחה לך בכל אשר תפנה.
כולם יפסיקו מתי שהוא.
מתי שהוא זה נמאס.
ואז יש שיגידו חבל שלא הפסקתי קודם, ויש שיגידו למדתי מזה הרבה על עצמי ועל מה זה להיות בן אדם בעולם הזה.
מה שצריך להשתנות זה האמונה הקולקטיבית שהמראה של בן אדם חשוב יותר ממה הוא עושה או מי הוא.
הראייה צריכה להתהפך. מפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה.
וזה ישתנה עם כל אחד ואחת מאיתנו שרואה את האור, שמבין או מבינה, שמותר לה לחיות נקודה.
לחיות טוב. לזרום בתוך השפע מתוך בחירה. מי שיוצא מביא איתו את המסר לעולם. בדוגמה אישית, בחמלה, בהשראה. אחד אחת נחזיר את העולם הזה להיות מקום של אהבה. לנו ולילדינו.
שבוע שלם הצלחתי! הרגשתי על גג העולם. בלי בולמוסים בלי צומות.ואז בדקה אחת הכל נהרס. ושוב באותו מקום מסוכן בשבילי כאילו ידעתי שזה יקרה . אני לא יכולה שבוע בלי. מה לעשות? מרגישה כל כך רע בקשר לזה. זה מכניס אותי לדיכאון כל פעם מחדש.
יום בהתמכרות זה הרבה. את עכשיו יכולה לראות שאת מצליחה שבוע. ומה היה בשבוע הזה? כמה מחשבות חיוביות ואופטימיות ותקווה, בהרבה רגעים… וכל יום שעבר נתן לך מתנה את עצמך בסיפוק גדול…
כשהייתי במרכז הגמילה בדרום אפריקה אמרו לי "בתקופות לחץ תהיה לך נטיה להשבר, אבל אל תתני לפעם אחת להחזיר אותך אחורה." ובאמת בכמה פעמים שמצאתי את עצמי שוב בסיטואציה אמרתי אוקיי קרה, לא נורא, זה לא אומר כלום. והמשכתי הלאה. בסופו של דבר התרגלתי לחיים. מצאתי דרכים אחרות להעסיק את עצמי, שמאפשרות ריפוי מיידי רק על ידי הוספת מחשבות חדשות למערכת. אין ואקום בטבע, כשמשחררים דבר אחד מגיעים דברים אחרים. סבלנות…. 🙂
זה לא קל יקירתי כי זה כמו התמכרות, אבל ההבנה שההתמכרות יושבת על המחשבות שלי ושאם אחשוב מחשבות אחרות זה יסיח את דעתי מהמעגל הידוע והמוכר הזה. זמן… אמונה… הוקרה עצמית…
קחי נשימה עמוקה, לטפי את עצמך על הלחי, סלחי לך, ותמשיכי מאיפה שהפסקת.
האם יכול להיות שאת "אוכלת בריא?"
כלומר מחלקת את העולם לאוכל טוב ואוכל רע ובכך יוצרת בתוכך משטר קפדני?
כי אם זה המצב אז זה לאורך זמן לא יצליח.
תגידי לי אם זה ה מצב לפני שאני מתחילה לשפוך פה את דעתי בעניין….
אני בולימית כבר 15 שנה, עם עליות וירידות, כמו שאתם מבינים הירידה עכשיו ממש חדה. מנסה לעצור אבל ממש לא מצליחה.ניסיתי מפגשים עם פסיכולוגים, גם כדורי פרוזק וכלום לא עוזר, אני אמא לשניים שהמחלה הנוראה הזאת פוגעת בהורות שלי, בזוגיות שלי ובכלל התפקוד שלי. מה אפשר לעשות, אני פשוט מיואשת מהחיים, כול יום אני מקיאה על בסיס קבוע, כבר חושבת לעשות משהו לעצמי, חניתה ראיתי שאת מככבת באתר, אודה לך אם תוכלי לשפוך לי קצת אור על המצב העגום.
גם אני עם שני ילדים ונכון הזוגיות בתחתית,ואי אפשר להסביר לו מדוע אני דוחה את הקירבה,ואין כח לעשות כלום בבית.אבל למרות הכל חייבים לקום בבוקר גם שהלילה היה חרא,ולטפל בילדים.יש קריזות,וחרדות וכאבים בידיים שלא נותנים חשק לכלום.
גם אני 15שנה.אני כבר בת 30 וביזבזתי את השנים היפות ביותר..
חניתה,קודם כל תודה!!תודה על מה שאת עושה למען כולנו!!
לפני מס׳ ימים זרקתי את המשקל מהבית.מאז ומתמיד אני עולה על המשקל כל יום בוקר ,צהריים וערב,כדי לבדוק האם משהו השתנה.
אם עליתי 100גר שאני יודעת שזה נוזלים,עולמי נחרב,ואם פחות וואו!!!ואם נשאר אותו דבר,אני יכולה לחיות עם זה!
בקיצור אני כבר כמה ימים לא עולה על גוש הברזל המעיק הזה.
מרגישה מעט הקלה.אני לא אשקר,כן אתמול משהו בער בי לרוץ ולקנות משקל חדש..אחזיק את עצמי לגבי זה.
מאז הבולימיה אני מתקרבת יותר ויותר לבעלי החיים המדהימים.הם גורמים לי לחייך,ואני לומדת מהם,את הכוח שבעזרתו הם שורדים!יש לנו הרבה מה ללמוד מהן.
לפני שנה וחצי לקחתי אליי גורון עיוור,היום הוא מדהים,למרות העיוורון שלו הוא שמח בחלקו ומנצל כל דקה.
אני מאוהבת בו.וכל כך גאה בו!!כשאני חושבת על המחשבה שהוא לא רואה אני מודה שזה מפיל אותי,חלק מה בולימיה זה הרצון שהכל יראה מושלם..
איזה ממי את בחיי
כלבלב עיוור…. אוי כמה נחמד תארי לך שכולנו היינו כלבלבים עיוורים ורק מקבלים ליטופים וחום ואהבה בלי קשר למראה עיניים….
לגבי המשקל סחתיין עליך. אני באמת לא יודעת כמה אני שוקלת וכל הכבוד לך שהבנת שאת עבד לדבר הזה.
מאחלת לך להנות מעצמך ומהחיים שלך כמו כלבלבל עיוור שרואה… 🙂
חיבוק גדול מהרצליה ולואי ומקס מוסרים דש 🙂
אני מאד מבינה אותך. אמא מכורה זה עצוב ומעלה דמעות בעיני כל מי ששומע את זה. אני מרגישה בבטן את המצוקה שלך.
כמו שאת כבר חווה בעצמך, בולימיה זו התמכרות. זה לא משהו שאפשר בקלות להפטר ממנו, לצערי. 15 שנה לא יפתרו במייל מזדהה אחד. אני מככבת פה כי הייתי בולימית ויצאתי מזה וכיום אני עוזרת לאחרות. הענין שאצל כל אחת החידה קצת אחרת. כל אחת מספרת לעצמה סיפור קצת שונה. דומה ושונה. אבל אפשר לצאת מזה. אני מציעה שתתקשרי אלי מחר. 0543394798, נסי לפני אחת או אחרי חמש. נוכל להחליף מידע ולראות איך אפשר לעזור לך.
המשך שבת שלום ומבורך
חניתה
היי.מישהי מכירה את המצב שאת כבר מתעצלת להקיא,מתמוטטת מכובד ותחושת באסה,והאוכל נשאר שעות על גבי שעות בתוך הבטן וכמובן משמינה עוד ועוד?בשנה האחרונה זה כך,עליתי 10קג ..
חניתה מה דעתך על כך?למה זה קורה?אמרתי לעצמי אוקיי את מתעצלת להקיא אז תאכלי מנות מסודרות ,אבל זה לא הצליח,אני מכניסה כל היום מה שבא ליד ולפעמים נרדמת עם האוכל בבטן עד למחרת בבוקר.
לתכנן את ההקאות לקנות אוכל בכמויות…הבקבוק מים ומשהו חם אחרי…בזבוז כסף משפחה לא רגועה..יכולה לקום ולהגיד זהו.. ופתאום זה תופס אותי. ההזדמנויות מפתות אותי. שאני לבד בבית.. שאמא הולכת לישון..פעם עוד נהנתי מזה. עכשיו? אני סובלת…ניסיתי טיפולים… שלא עזרו לי…הלוואי ויום אחד פשוט לא יהיה לי אכפת מהגוף.. או יותר נכון אכפת יותר מהגוף..ופשוט אפסיק להקיא….ויאכל נורמלי.
חניתה היה חשוב לי להגיד לך תודה רבה מכל הלב על כל העזרה שלך פה.
עד פני כמה זמן הייתי כותב פה הרבה ואת תמיד ידעת מה לענות. הייתי בולמי במשך חצי שנה ובזכותך אני כבר לא הקאתי חודשיים ואין לי את הרצון להקיא. שגיליתי את הבולמים הרגשתי כאילו ניצחתי את העולם, כאילו מצאתי את הדרך לחיים מושלמים בהם אפשר לאכול כמה שרוצים ולא להשמין, אך לאחר ששיניתי את הדרך מחשבה שלי בזכותך פשוט לא בא לי להקיא. בזכותך למדתי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי. אני עדיין בן אדם שמן אבל ההבדל הוא שאני לא נגעל (כמו בעבר) להסתכל על עצמי במראה ועכשיו תאמת גם הולך לי הרבה יותר טוב עם בחורות משהיה הולך לי שהייתי שמונה קילו פחות. כן עליתי שמונה קילו מאז שהפסקתי את ההקאות אבל אני אוהב את עצמי הרבה יותר ככה וכנראה גם הסביבה מרגישה את זה. ב״מכתב״ הזה או איך שלא נקרא לזה אני לא פונה רק אלייך חניתה אלא אל כל האנשים ובני הנוער בעיקר, תאהבו את עצמכם, כולכם יפים, כולכם נראים טוב כי ברגע שתלמדו לחפש את הדברים הטובים שבכם ולא את מה שפגום בכם או מה שלא נראה טוב לדעתכם, הביטחון העצמי שלכם יעלה ואתם לא תאמינו כמה הסביבה מרגישה את זה. אני לא אומר על עצמי עכשיו שאני אוכל כמה שני רוצה אני משתדל לשמור אבל בכל זאת אוכל ממה שאני רוצה ומבסוט שכבר לא בא לי להקיא. אז שתבינו שבולמיה היא לא מחלה כמו שפעת או דלקת או כל דבר מהסוג הזה אלא בולימיה זו מחלה שמתחילה ונגמרת במחשבה וברגע שתשנו את הדרך מחשבה שלכם על עצמכם אתם תלמדו לאהוב את עצמכם ולא יהיה לכם את הצורך לרוץ להקיא או להרעיב את עצמכם.
אז חניתה סליחה שקצת סטיתי מהנושא פשוט היה חשוב לי להגיד את זה. אז בשורה התחתונה אני רוצה להגיד לך תודה רבה ומאחל לכולם פה בריאות.
נשמה יקרה שאתה
תודה שאתה חוזר לספר לאנשים פה, שזה אפשרי. כל אחד מאיתנו שמצליח לצאת מבית הסוהר הזה מביא איתו בשורה של חופש.
תודה על התודה! כל כך משמח אותי מה שאתה מספר. גם לי זה נותן המון תקווה. זה לא לסטות מהנושא, זה הנושא. איזה מחשבות להכניס לראש כדי להבריא אותו. וכל אחד שמתחבר לאור של עצמו נותן השראה לאחרים להדליק את האור אצלם.
תודה בן אדם, תמשיך להרים את דגל החופש ושתהיה לך ולכולנו שנה טובה. שנת שלום בטחון אישי חופש ואהבה. 🙂
אני כבר שבועיים בערך אוכלת מלא ומקיאה אבל אף אחד לא יודע ואני גם במעקב כי ירדתי מלא בתקופה קצרה קיבלתי תפריט מרופא אבל שב לא עוזר אני אוכלת רק שטויות ומקיאה כבר יומיים שאני לא מצליחה להקיא ויוצא רק מים .. זה אומר משהו ???????
החגים מביאים איתם הרבה מהדברים שאנחנו בורחים מהם ולא יודעים להתמודד איתם. אוכל בכמויות בלתי סבירות, משפחה והציפיות שלהם מאיתנו, ערבים שצריכים להתלבש יפה ולהראות יפה.
מזכירה לכם שאנחנויכולים להיות אלה שמעוררים השראה באחרים על ידי פיתוח שמחה פנימית ואהבה אליהם ואל התקיעות שלהם על איך שאנחנו נראים על מנת לאהוב אותנו. אם אנחנו מאמינים לשטויות האלה אנחנו אומללים וגם הם. אם אנחנו זוכרים שאנחנו נפלאים גם ככה וגם ככה ומרשים לעצמינו לאכול קצת מכל דבר ואחר כך לשבת עם כולם שמלטפים את הבטן וגונחים, עם חיוך במקום עם בושה, אז בסוף נציל את כולם.
זה קשה ברור זה אתגר מטורף, ואני לא בטוחה שזה באמת אפשרי בכל גיל ובכל מצב, להיפך, אני די בטוחה שזה קשה מאד מאד מאד.
ולכן לא נותר לי אלא לאחל לכם אהבה עצמית מפה מהמחשב שלי, עם דמעות חנוקות בעיניים ועם בטן מלאה עם העצב שלי האישי ועם העצב שלכם שמתחבר לשלי. ולשאת תפילה שבקרוב העולם יהיה מקום מפרגן ואוהב במקום קשוח ושיפוטי, שנקבל חיבוק, מאהובינו, שניתן להם לחבק אותנו ונחבק אותם בחזרה כי הם צריכים את זה לא פחות.
מאחלת לכם לנצח את הפחד ולעמוד במקום אמיץ וחזק. ולהעריך את עצמכם על כל פעם שאתם נותנים לעצמכם ליטוף במקום סטירה.
שנה טובה חברות וחברים
שנת אהבה ללא תנאי
שנת צמיחה וקבלה והבנה
של איפה אני מתחיל ונגמר ואיפה העולם פלש לתוכי.
שנת גבולות של אהבה
מי שמבין אותי.
חיבוק גדול.
ולאחרונה שפנתה, שמקיאה רק שבועיים… נסי כל דרך אחרת, או תקראי פה בעמוד ותחליטי אם זה שווה את זה.
אהבה רבה גם לך.
כל כך הרבה זמן אני נאבקת בזה וגם כתבתי פה בעבר.
אני בולמית או משהו בסגנון.
אני נמצאת במרפאה להפרעות אכילה כבר המון זמן אבל כלום לא עוזר.אני כל כך רוצה שזה יגמר כבר. אבל זה כל פעם משתלט עלי מחדש. הצורך לאבד שליטה לאכול עד שיכאב עד שאני יגעל מעצמי. הרי אני יודעת שמחר אני לא יאכל וגם לא מחרתיים וגם ביום שאחריו. אני ארוץ עד שאני יתמוטט וההליכון יפיל אותי לרצפה,אני אשקר להורים אולי כך אני ירגיש יותר רזה. אני רוצה לצאת מזה בכל כוחי אבל אני לא מצליחה. אז למה אני יושבת פה על הרצפה ובוכה הרי אני אני אשמה אני חסרת עמוד השדרה נותנת לבולמוס להשתלט עלי ולהוביל אותי למקומות שפלים. אין לי חיים.
היי אני בולימית כבר שנה וחצי כל פעם אני מנסה להפסיק ולא מצליחה. אני חייבת עזרה ואני לא רוצה לטפל בעזרת רופאים ניסיתי ללכת לרפלקסולוגית וזה עזר קצת אבל אני עדיין ממשיכה להקיא…
איך נגמלים ?!?!?
אני מסכימה איתך לצערי שכל השיטות הקיימות לא עובדות.
יש כאן מכלול של כמה דברים. את יכולה לקרוא כאן על העמוד חלק מהתשובות שלי, ולראות איפה את נמצאת ביחס לזה.
אחרי כן את מוזמנת לצלצל אלי, נבין ביחד איפה את נמצאת, ונטכס עצה.
חשוב שתביני שזו התמכרות. לכן זה לא קל לצאת מזה לבד. אבל יש כמה דברים להבין קודם, ואז התמונה קצת מתבהרת ואפשר מידי פעם לבחור.
אז את קוראת ומצלצלת. ותנשמי 🙂
היי היכן אוכל למצוא את המספר שלך?
פשןט אני רוצה שתקראי קצת, בסדר? זה יחסוך לנו המוווווון זמן…
אני קוראת וקוראת רק לא מוצאת את הפתרון
בשלב הזה אנחנו מחפשים את המחשבות שמביאות אותנו לשם. לנענע קצת את הקבעון המחשבתי. לפעמים התשובות מול העיניים אבל אנחנו לא רואים אותם.
את מספר הטלפון מצאת?
יש לי זמן היום מארבע עד שבע וגם מחר. אשמח לשמוע ממך.
היי מתי אוכל להתקשר אלייך?
אני אכלתי בצהריים הרבה יותר ממה שתכננתי ואני לט יכולה להקיא וההורים שלי שומרים וכל מה שעובר לי בראש זה כמה אכלתי ואני משתגעת ובוכה ורועדת מרוב שזה מחרפן אותי אכלתי סלט ופשטיגת ברוקולי וחתיכת לחם ואכלצי יותר מדיי פשטידה ואני מתחרפנת אני צריכה עזרה !!
זוכרת את המקום הזה. גם אחרי שנגמלתי מהבולימיה עוד היו לי חלומות בלילה שאכלתי ואין לי איך להקיא כי כולם בבית, והייתי עולה ויורדת במדרגות חצי לילה מחפשת לי מפלט….
בתקופה הראשונה אחרי הגמילה שלי הייתי סופרת קלוריות כדי להמנע מהבהלת הזאת של אוי כמה אכלתי.
כמובן לא משמינים מפעם אחת וגם לא מפעמיים.
מקווה שנרגעת בינתיים,
שבת שלום ושבוע טוב.
אני כבר שבוע וקצת לא מקיאה והתנפחה לי הבטן ברמות,אני משתגעת מזה! אני יודעת שפדוט לוקח לגוף זמן להתרגל לקבל אוכל אבל אני ממש לא מסוגלת…
יש דרך להרגיע את הנפיחות ?
חביבתי סחתיין
כן לוקח לגוף שבועיים בערך להתרגל לנוזלים.
אנחנו היינו שוכבות על הגב עם הרגליים על הקיר
בכלל מנוחה זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לתת לעצמך עכשיו. זמן להחלים. זמן לעכל.
זה לא זמן לשפוט או להראות יפה או להיות קישוט של העולם. זה זמן לחבק את עצמך ולהתחבר לרוח הכי גבוהה שלך, לקבל ממנה כוחות.
באהבה.
היי אני בולמית בערך שלוש שנים ורק לפני כמה ימים נפל לי האסימון שאני כבר עמוק בזה ואני לא יכולה להפסיק ברגע שאני רוצה שנה שעברה למשך חצי שנה הפסקתי עם זה לגמרי כי נכנסתי לדיאטה שבה לא אכלתי כלום אז לא היה לי מה להקיא וירדתי ממש הרבה במשקל..
מאז חזרתי לאכול ויחד עם זה להקיא ואני כבר מיואשת מזה שאני לא יכולה לאכול בלי להרגיש רע
גם בפעמים שאני מרשה לעצמי לאכול ואני יודעת שזה בסדר אני מקיאה בגלל שכואב לי כי אני מרגישה שעמוס לי בבטן
אני ממש רוצה להפסיק עם זה ואני לא רוצה לשתף אף אחד בזה
יש דרך שאני יכולה להרגיל את עצמי להפסיק לבד??
עדן יקרה, אלוהים יודע עד כמה אני מבינה אותך, אבל האמת כואבת והתשובה היא שלא. את לא יכולה לצאת מזה לבד, אולי יהיו לך עוד כמה ימים של בלי הקאות ועוד חצי שנה אבל זו לא תיהיה החלמה מלאה.
המחשבות,האובססיה זה שם . תמיד! והדרך היחידה לנצח היא להתמודד.
ההורים שלי גילו לפניי שבועיים שחזרתי להקיא .
הגעתי בחג למצב שקאתי 15 פעמים ביום רק כדיי שתביני עד כמה אני חולה…
הקטע הוא שהם גילו ואני? אני רוצה להיות בריאה!זה החלום שללי!! עד כמה שזה קשה…
אז פנינו לתל השומר וקבענו אבחון, הייתי כבר בפגישה פרי אבחון ובשבוע הבא אני באבחון.
הקטע הוא שההורים שלי בטלו טיסה לחול בשבילי.
הדרך היחידה היא עזרה ממישהו אחר.
אחרת לעולם לא נצא מהמבוך הקשה הזה.
בד"כ הבנות שנופלות למחלה הזו הן הבנות הכי מיוחדות ומדהימות שיש, ממש "יהלומים" לכן, עדן אהובה אני לא מכירה אותך אבל במצב שלך…
ומבקשת ממך ,תצילי את עצמך אני מבטיחה שזה אמנם קשה אבל זה יהיה שווה את זה כל כך שווה את זה.
פה בשבילך, ליאור
שלום שלום
מצד אחד אני מסכימה שזה קשה, כמו שכתבו לך, כי זאת התמכרות. מצד שני בסופו של דבר זו את שלוקחת את המושכות ולומדת להפריד בין המוסיקות השונות שבתוכך.
זה יותר קל עם עזרה חיצונית, אבל בסופו של דבר את זאת שמובילה את העזרה הזאת כי אם את לא רוצה להפסיק הם יכולים לעשות שמיניות באוויר ואת תמצאי את הרגע לתכמן אותם (ואת עצמך כמובן)…
שלום לכולם, אני צריכה עזרה ממי שיודע על טיפים להחזרת אנרגייה .
אני רקדנית ואני בדכ לא מקיאה לפניי שיעורי הריקוד אבל יצא לי שהיום הקאתי וישנתי חצי שעה אבל אני עדיין חייבת אנרגייה ואני לא רוצה לאכול ..יש איזה דרל להחזיר אנרגייה לגוף ?
חביבתי
למתי את צריכה את האנרגיה הזאת?
ומה כוונתך?
האם את שואלת איך לחיות בלי לאכול?
הדרכים שאני מכירה למלא את הגוף באנרגיה:
1. לנשום
2. לנוחלישון
3. מזון
4. מים
5. אהבה
6. לעשות דברים שאני אוהבת
7. מילים חמות ומעודדות
יש בטח עוד כמה, אבל אני לא מכירה אוטו שנוסע בלי דלק (ובלי חשמל), ובן אדם שיכול לחיות בלי לאכול.
ומכיוון שאת כמו כולנו מנסה לענות על חידה בלתי פתירה, אז אני לא מאשימה אותך שאת לא מוצאת לה פתרון. הפתרון שאני ממליצה עליו זה לתת לגוף לעשות את העבודה שלמענה הוא נולד, ואם את אוהבת לרקוד אז תרקדי ותדאגי שיהיה לך אנרגיה בחיים למה שאת אוהבת לעשות. כל השאר רעש ושטויות, שלא משרתות אותך.
חניתה יקרה, קוראים לי ליאור ואני בת 16, אני חולה קרוב לארבע שנים בבולימיה , הייתה לי בקיץ תקופה של שבועיים בהם הפסקתי לחלוטין להקיא כשהייתי במחנה קיץ אבל כשחזרתי יחד עם המלחמה אח של חברה טובה שלי נהרג ובקיצור כאב גדול קרע אותי.
לאחר כמה ימים אחריי שחזרתי זה הופיע שוב,הבולמוסים ההקאות והאובבסיה, וככל שהשנה התקדמה כך גם הבולימיה,בחגים שהיו עכשיו המצב כל כך החמיר שהייתי מקיאהה 15 פעמים ביום.
אבל לפניי שבוע ההורים שלי גילו ואני הבטחתי להם שזה לא ייקרה שוב ואני אלחם ,קבענו תור לתל השומר ביום שני הזה ,ואחריי שבוע של הצמדות לתפריט שבניתי לעצמי שבעיקר מורכב מירקות גבינות אחד אחוז ולחם קל ותפוחים היום נשברתי עם הבישןלים ,היה לי בולמוס והקאתי,לא רק שאני מאוכזבת מעצמי, יש לנו גם ארוחת ערב של שישי עןד מעט ואני מפחדת מבולמוס נוסף שאסור יהיה לי להקיא כי הם ישגיחו בעשר עיניים ,אני מפחדת מתל השומר וכל כך מאוכזבת שאחריי שהצלחתי להחזיק שבוע שלם נכשלתי ונברתי ,כואב לי הלב על עצמי ואני מתה מפחד …
שזה קיצוניות. או דיאטה קיצונית או בולימיה.
ברגע שאת מונעת מעצמך בישולים טעימים וגוזרת על עצמך תפוח וגבינה כחושה – התחלת תהליך של יצירת חוסר שמבקש לו איזון.
הטבע שואף לאזן את עצמו ואת תפסידי במערכה.
רק אכילה נורמלית שכוללת את כל המאכלים, במידה, תאפשר לך לחזור לאיזון.
אם לא תסכימי לחיות בצורה נורמלית, זה תמיד יהיה או לכאן או לכאן, וזה חזק ממך. הטבע תמיד ינצח.
נסי לקחת מכל דבר קצת ולשבת לנוח אחר כך. זה הפתרון בסוף, אבל יתכן שלא תצליחי בגלל הפאניקה של המוח, ההתמכרות.
גם אותך אני מזמינה לנסות לדבר איתי במוצאי שבת, ובינתיים אל תרדי על עצמך כל כך, זה באמת לא אשמתך. היינו היום בכמה חנויות בגדים בנסיון למצוא מכנסיים לגודל נורמלי של בן אדם, אבל הכל היה לילדות בנות חמש ומטה, על אף שאלה חנויות לנשים בוגרות.
אז עם עולם כזה דפוק אל תתפלאי שאת סובלת.
היי, ההודעה הבאה לא קשורה לבולימיה. אבל בתור אחת שקוראת כאן הרבה, אני רואה אותך כמעין דמות לחיקוי שעברה דברים בחיים שלה ואולי תוכל לתת לי נקודת מבט שונה. אצלי הפרעות האכילה (לא בדיוק בולימיה) רק מרחפות מסביב לבעיות גדולות יותר.
אני אתחיל מזה שאני מאוד מאוד ביישנית ושקטה. בשנים האחרונות נפתחתי יותר והכרתי אנשים, אבל מאז סיום הלימודים עד עכשיו הפסקתי להיפגש עם אנשים, נסגרתי בתוך עצמי, ועכשיו אני מרגישה כאילו אני מפחדת מאנשים. אני ממש נלחמת כשאני יוצאת החוצה.
מצד אחד, אני לא רואה סיבה לצאת ולפגוש אנשים. אני מרגישה שלא מצאתי את האנשים שמתאימים לי ושלא נוח לי עם אף אחד. אם אני עם קבוצה של אנשים אני בדרך כלל משתתקת, מרגישה שאין לי בכלל מה להגיד.
מצד שני, אני ממש ממש לא רוצה להיות בודדה. אני רוצה להיות מהאנשים האלה שצוחקים עם כולם ומכירים הרבה אנשים ולא מסתובבים לבד.
אבל אני מפחדת! מפחדת מאנשים, וגם מזה שיש לי תחושה שאנשים יודעים יותר דברים ממני, ואני תמימה, והם יראו את זה ויצחקו עליי או יפגעו בי. אבל כשאני לבד בבית אני בוכה וזה רע לא פחות.
הרבה פעמים עברה לי המחשבה של "מה הטעם לחיות בכלל? מילא אם הייתי נהנית, אבל אני גם לא נהנית."
ואז אני רואה אנשים נהנים, ולא מבינה "איפה טעיתי?!?! מאיפה הביטחון העצמי שלהם? איך הם נהנים ואני לא? אולי אני צריכה להצטרף אליהם? אבל אני לא קשורה. אני לא יכולה להצטרף סתם ככה. וגם אם אני אמצא דרך להצטרף אני סתם אהיה בשקט והם יחשבו שאני מוזרה. אז עדיף לא להצטרף." ואז אני נשארת לבד.
נמאס לי מזה מאוד!
תודה שאת כאן
מתוקה, בת 18, ברוכה הבאה לשלב ב של החיים…
מצד אחד תודה לאל נגמר בית סוהר אחד… מצד שני פתאום החופש הגדול הנצחי מרגיש כמו בית סוהר עוד יותר גדול.
מה מצפים ממני, מה אני מצפה מהחיים, מתי זה יקרה? אולי מיד? אולי לעולם לא? מה אמור לקרות?
מבינה אותך זה יכול לקרות בכל גיל, לפקוח עיניים ולשאול את שאלת השאלות – מהו טעם החיים?
מהי משמעות החיים?
בדרך כלל מבינים את משמעות החיים כשמישהו מת או חולה מאד. פתאום מבינים. אבל את לא במצב הזה תודה לאל ולכן את כמו רבים וטובים יוצאת למסע חקירה שכזה.
לפעמים צריך לעבור דרך המיץ של הזבל כדי לצמוח… אבל בסופו של דבר את צודקת בכך שלחיים אין משמעות, אלא זאת שאנחנו נותנים להם. החיים, כמו פלסטלינה, מחכים שניצור מהם צורות. ומכיוון שהרגילו אותנו שאחרים יוצרים ואנחנו רק מגיבים לזה או לומדים את זה, קשה לנו פתאום ללכת בעצמינו, ליצור בעצמינו, את מבינה.?.
את נשמעת לי בחורה נהדרת ואשמח להפגש או לשוחח, נראה לי שביחד נצליח להרים קצת את מסך הערפל ולגלות את האור המופלא שבך.
לפעמים התשובה היא בלמצוא מה מתחבא בתוכי ולתת לו לצאת, ולפעמים התשובה היא בלעזור לאנשים אחרים, ילדים או מבוגרים, לפעמים התשובה היא בלנוח קצת בים ולתת לטבע לנקות את הרעש שבתוכי, יש הרבה דרכים להנעים לעצמינו את חיינו, להנמיך ציפיות שמשתקות אותנו, וללכת צעד צעד לאט לאט ולנשום.
היום ניסיתי לרוץ ריצה מהירה … ולאחר דקה של ריצה במהלך הריצה התחלתי להרגיש שמאזור הברכיים עד כף הרגל הרגל משתתקת , לא מגיבה !!! הגוף ואני רצו להמשיך לרוץ אבל הרגליים סירבו פתאום בום .. התרסקתי על הריצפה !!! כולי חבלות ואזור התאומיפ שלי נפוחים בבקשה עיזרו לי האם זה מהמחלה ?? אני בולימית כבר כמה חודשים ..מקיאה בדחיפות של 10 פעמים ביום
10 פעמים ביום זה הרבה.
אני הגעת ל9 – עברת אותי…
אני מניחה שיש קשר בין איך שאת מחלישה את הגוף שלך לכך שלא הצלחת לרוץ מהר… זה אותו גוף מסכן ואומלל שאת בודקת את הגבולות שלו…
אין ספק שיש כאן כמה כוחות מנוגדים.
האם ריצה זה משהו שאת טובה בו או אוהבת אותו?
כי אם כן אז הבולימיה בהחלט עלולה לדפוק לך את הקריירה הזאת.
דברי איתי, 0543394798, בזמן האחרון דברים קורים מהר, ואת נשמעת לי במצב שצריכה שיחה טובה.
שלום לכולן,
לעולם לא חשבתי שאגיע לשלב שיהיה לי אומץ להכנס לפורום על בולמיה .ידעתי שכשאגיע לרגע הזה זה הרגע שבו אני אצטרך להתעמת עם מה שעובר עליי בשנתיים האחרונות .
אני מקיאה המון אבל אני כבר לא יודעת אם זה מתוך רצון לרזות או כי האוכל כבר מרגיש שאין לו מקום בקיבה שלי . הוא נכנס ובין חצי שעה לשעה ואני לא מסוגלת לשאת את התחושה יןתר. האמת שזה עושה לי טוב בסוף גם כי אני מצליחה לנשום וכלום לא מכביד עליי וגם כי יש תחושה כאילן זה נותן משהו בתהליך ההרזייה . אני בשלב שאני באמת מבינה שכדי להגיע לגוף חטוב באמת אני צריכה להיכנס למשטר של דיאטה בשילוב של ספורט. שקלתי 80 קילו היום לאחר שנתיים אני שוקלת 58.
איך יוצאים מזה?מה עושים עם זה? מה חושבים ועל מה
צריכה עזרה
משפט המפתח "אני מבינה שכדי להגיע לגוף חטוב אני צריכה כך וכך…."
יש במשפט הזה את הבעיה כולה.
גם המטרה וגם האמצעים
הכל סיבובים מיותרים שלא באמת יביאו לך את האושר.
אני שמחה שהגעת לכאן ושהעזת לכתוב כי יש כמוך הרבה הרבה בנות שלא מעיזות וחושבות ושואלות את עצמן את אותן שאלות. אז קודם כל אשאל אם קראת פה בעמוד קצת… כי חלק מזה כבר כתבתי ועניתי… תעשי לי ולך טובה תקראי ככה איזה חצי עמוד, את אלה שנשמעים כמוך ואת אלה שנשמעים קצת אחרת, ואחרי זה תכתבי לי שוב ונתחיל לעבוד אם תרצי.
סבבה? 🙂 ודש למיואשת שעכשיו דיברנו בטלפון ולשתינו נשאר חיוך נעים מאוזן לאוזן ועד הבטן והלב…
היי חניתה, זאת אני המיואשת, ניסיתי להשיג אותך בנייד, אך הנייד לא מחובר.אודה לך אם תוכלי לתת מספר מחובר, אני ממש זקוקה לסיוע.
יש כבר סים חדש, הלילה אחרי תשע וחצי את יכולה להתקשר
רציתי כבר לפרוק את מה שעובר עליי ונראה לי זה אחלה מקום,
אז ככה, זה קצת מוזר אני בן, והסיבה שלי לבולמיה קצת שונה. יש לי גוף יפה ממש (קוביות והכל) ותמיד היה לי. תמיד אהבתי לאכול ממש הרבה, הרבה יותר מכולם. הבעיה היא שאני ספורטאי וספורטאי די רציני. זה התחיל מזה שאכלתי ממש יותר מדי לפני משחק ולא יכולתי לזוז לא ידעתי מה לעשות אז הקאתי… ומאז זה נמשך ונמשך במשך שנתיים. היו פעמים שהקאתי כל יום אחרי התקפי אכילה מטורפים. לא הרעבתי את עצמי אף פעם אז אף פעם לא הרגשתי חלש פיזית אבל פשוט נכנסתי להקאות הארורות האלה ולא יכולתי להפסיק לאף אחד אין מושג מזה. לפני כמה חודשים פשוט נמאס לי הסתכלתי על עצמי מהצד ופשוט הגעלתי את עצמי איך יכולתי לעשות לעצמי דבר כזה??? ופשוט הפסקתי!!! כן הפסקתי, אני מרגיש משוחרר , חופשי ואני מאמין שכל אחת ואחד מסוגלים להפסיק!
הייתי פשוט חייב לספר…
בן יקר
כן זה קורה גם לבנים. יש פה בפורום כמה וכמה בנים. והאכילה שאתה מתאר היא פחד, לחץ שקשה לסבול, שמעמידים אותנו בתוכו בעולם שיפוטי ותחרותי. במקום לקחת את הכל בכייף כאתגר כמשימה שבחרתי לאתגר את עצמי בה, ולא להאמין לכל הרעש התרבותי סביב כל דבר. לא לתת לכשלון והצלחה להיות מדד לשמחה הפנימית שלי של להשתתף בחיים. להשתתף זה כבר הנצחון. לקבל את ההתרגשות שלפני משחק או תחרות, את ההתרגשות שבלגשת למשימה, לחבק את ההתרגשות הזאת שהיא חלק מהטבע ומהחיים, לנשום, להזדקף, לנשום שוב, לחייך, ולגשת למשימה בלי תלות בתוצאה שלה.
ממילא אני נותן את הכי טוב שיש לי באותו רגע.
הפחד והאכילה כאילו אני מחליש את עצמי ומחבל לעצמי בסיכוי להגיע רחוק/גבוה… אנחנו פוחדים לתת את מלוא האור שבנו, להיות כל כך מוארים ונפלאים… אבל כשאנחנו מעיזים לתת לאור שלנו להאיר אנחנו משחררים בזה את האחרים סביבינו לעשות אותו דבר. כשאנחנו מרשים לעצמינו להנות… מזכירים לעולם שזה בסך הכל משחק…
🙂
אני מודה לך שכתבת פה. זו השראה לכל מי שקורא, לדעת שאפשר לתת לחוכמה שלנו להנחות אותנו, שאפשר להפסיק. תודה ובהצלחה לך בכל אשר תפנה.
כולם יפסיקו מתי שהוא.
מתי שהוא זה נמאס.
ואז יש שיגידו חבל שלא הפסקתי קודם, ויש שיגידו למדתי מזה הרבה על עצמי ועל מה זה להיות בן אדם בעולם הזה.
מה שצריך להשתנות זה האמונה הקולקטיבית שהמראה של בן אדם חשוב יותר ממה הוא עושה או מי הוא.
הראייה צריכה להתהפך. מפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה.
וזה ישתנה עם כל אחד ואחת מאיתנו שרואה את האור, שמבין או מבינה, שמותר לה לחיות נקודה.
לחיות טוב. לזרום בתוך השפע מתוך בחירה. מי שיוצא מביא איתו את המסר לעולם. בדוגמה אישית, בחמלה, בהשראה. אחד אחת נחזיר את העולם הזה להיות מקום של אהבה. לנו ולילדינו.
שבוע שלם הצלחתי! הרגשתי על גג העולם. בלי בולמוסים בלי צומות.ואז בדקה אחת הכל נהרס. ושוב באותו מקום מסוכן בשבילי כאילו ידעתי שזה יקרה . אני לא יכולה שבוע בלי. מה לעשות? מרגישה כל כך רע בקשר לזה. זה מכניס אותי לדיכאון כל פעם מחדש.
יום בהתמכרות זה הרבה. את עכשיו יכולה לראות שאת מצליחה שבוע. ומה היה בשבוע הזה? כמה מחשבות חיוביות ואופטימיות ותקווה, בהרבה רגעים… וכל יום שעבר נתן לך מתנה את עצמך בסיפוק גדול…
כשהייתי במרכז הגמילה בדרום אפריקה אמרו לי "בתקופות לחץ תהיה לך נטיה להשבר, אבל אל תתני לפעם אחת להחזיר אותך אחורה." ובאמת בכמה פעמים שמצאתי את עצמי שוב בסיטואציה אמרתי אוקיי קרה, לא נורא, זה לא אומר כלום. והמשכתי הלאה. בסופו של דבר התרגלתי לחיים. מצאתי דרכים אחרות להעסיק את עצמי, שמאפשרות ריפוי מיידי רק על ידי הוספת מחשבות חדשות למערכת. אין ואקום בטבע, כשמשחררים דבר אחד מגיעים דברים אחרים. סבלנות…. 🙂
זה לא קל יקירתי כי זה כמו התמכרות, אבל ההבנה שההתמכרות יושבת על המחשבות שלי ושאם אחשוב מחשבות אחרות זה יסיח את דעתי מהמעגל הידוע והמוכר הזה. זמן… אמונה… הוקרה עצמית…
קחי נשימה עמוקה, לטפי את עצמך על הלחי, סלחי לך, ותמשיכי מאיפה שהפסקת.
עצם הידיעה שהיה לי בולמוס ואני לא עושה כלום בנידון מחרפן אותי. זה הגיוני שרציתי שבולמוס יקרה?
האם יכול להיות שאת "אוכלת בריא?"
כלומר מחלקת את העולם לאוכל טוב ואוכל רע ובכך יוצרת בתוכך משטר קפדני?
כי אם זה המצב אז זה לאורך זמן לא יצליח.
תגידי לי אם זה ה מצב לפני שאני מתחילה לשפוך פה את דעתי בעניין….
אני בולימית כבר 15 שנה, עם עליות וירידות, כמו שאתם מבינים הירידה עכשיו ממש חדה. מנסה לעצור אבל ממש לא מצליחה.ניסיתי מפגשים עם פסיכולוגים, גם כדורי פרוזק וכלום לא עוזר, אני אמא לשניים שהמחלה הנוראה הזאת פוגעת בהורות שלי, בזוגיות שלי ובכלל התפקוד שלי. מה אפשר לעשות, אני פשוט מיואשת מהחיים, כול יום אני מקיאה על בסיס קבוע, כבר חושבת לעשות משהו לעצמי, חניתה ראיתי שאת מככבת באתר, אודה לך אם תוכלי לשפוך לי קצת אור על המצב העגום.
גם אני עם שני ילדים ונכון הזוגיות בתחתית,ואי אפשר להסביר לו מדוע אני דוחה את הקירבה,ואין כח לעשות כלום בבית.אבל למרות הכל חייבים לקום בבוקר גם שהלילה היה חרא,ולטפל בילדים.יש קריזות,וחרדות וכאבים בידיים שלא נותנים חשק לכלום.
גם אני 15שנה.אני כבר בת 30 וביזבזתי את השנים היפות ביותר..
יקרות
השים היפות ביותר הן עכשיו.
ואחר כך.
אני בת 51
השנים היפות ביותר שלי הן עכשיו.
שבת מקסימה שתהיה לכן, הרימו את הראש ותנו חיוך קטן. 🙂
חניתה,קודם כל תודה!!תודה על מה שאת עושה למען כולנו!!
לפני מס׳ ימים זרקתי את המשקל מהבית.מאז ומתמיד אני עולה על המשקל כל יום בוקר ,צהריים וערב,כדי לבדוק האם משהו השתנה.
אם עליתי 100גר שאני יודעת שזה נוזלים,עולמי נחרב,ואם פחות וואו!!!ואם נשאר אותו דבר,אני יכולה לחיות עם זה!
בקיצור אני כבר כמה ימים לא עולה על גוש הברזל המעיק הזה.
מרגישה מעט הקלה.אני לא אשקר,כן אתמול משהו בער בי לרוץ ולקנות משקל חדש..אחזיק את עצמי לגבי זה.
מאז הבולימיה אני מתקרבת יותר ויותר לבעלי החיים המדהימים.הם גורמים לי לחייך,ואני לומדת מהם,את הכוח שבעזרתו הם שורדים!יש לנו הרבה מה ללמוד מהן.
לפני שנה וחצי לקחתי אליי גורון עיוור,היום הוא מדהים,למרות העיוורון שלו הוא שמח בחלקו ומנצל כל דקה.
אני מאוהבת בו.וכל כך גאה בו!!כשאני חושבת על המחשבה שהוא לא רואה אני מודה שזה מפיל אותי,חלק מה בולימיה זה הרצון שהכל יראה מושלם..
איזה ממי את בחיי
כלבלב עיוור…. אוי כמה נחמד תארי לך שכולנו היינו כלבלבים עיוורים ורק מקבלים ליטופים וחום ואהבה בלי קשר למראה עיניים….
לגבי המשקל סחתיין עליך. אני באמת לא יודעת כמה אני שוקלת וכל הכבוד לך שהבנת שאת עבד לדבר הזה.
מאחלת לך להנות מעצמך ומהחיים שלך כמו כלבלבל עיוור שרואה… 🙂
חיבוק גדול מהרצליה ולואי ומקס מוסרים דש 🙂
יקירתי
אני מאד מבינה אותך. אמא מכורה זה עצוב ומעלה דמעות בעיני כל מי ששומע את זה. אני מרגישה בבטן את המצוקה שלך.
כמו שאת כבר חווה בעצמך, בולימיה זו התמכרות. זה לא משהו שאפשר בקלות להפטר ממנו, לצערי. 15 שנה לא יפתרו במייל מזדהה אחד. אני מככבת פה כי הייתי בולימית ויצאתי מזה וכיום אני עוזרת לאחרות. הענין שאצל כל אחת החידה קצת אחרת. כל אחת מספרת לעצמה סיפור קצת שונה. דומה ושונה. אבל אפשר לצאת מזה. אני מציעה שתתקשרי אלי מחר. 0543394798, נסי לפני אחת או אחרי חמש. נוכל להחליף מידע ולראות איך אפשר לעזור לך.
המשך שבת שלום ומבורך
חניתה
היי.מישהי מכירה את המצב שאת כבר מתעצלת להקיא,מתמוטטת מכובד ותחושת באסה,והאוכל נשאר שעות על גבי שעות בתוך הבטן וכמובן משמינה עוד ועוד?בשנה האחרונה זה כך,עליתי 10קג ..
חניתה מה דעתך על כך?למה זה קורה?אמרתי לעצמי אוקיי את מתעצלת להקיא אז תאכלי מנות מסודרות ,אבל זה לא הצליח,אני מכניסה כל היום מה שבא ליד ולפעמים נרדמת עם האוכל בבטן עד למחרת בבוקר.
אולי ממש ממש נמאס לו.
נסי לתפוס על זה טרמפ….
לתכנן את ההקאות לקנות אוכל בכמויות…הבקבוק מים ומשהו חם אחרי…בזבוז כסף משפחה לא רגועה..יכולה לקום ולהגיד זהו.. ופתאום זה תופס אותי. ההזדמנויות מפתות אותי. שאני לבד בבית.. שאמא הולכת לישון..פעם עוד נהנתי מזה. עכשיו? אני סובלת…ניסיתי טיפולים… שלא עזרו לי…הלוואי ויום אחד פשוט לא יהיה לי אכפת מהגוף.. או יותר נכון אכפת יותר מהגוף..ופשוט אפסיק להקיא….ויאכל נורמלי.
אמן שזה יהיה בשנה הזאת…
חניתה היה חשוב לי להגיד לך תודה רבה מכל הלב על כל העזרה שלך פה.
עד פני כמה זמן הייתי כותב פה הרבה ואת תמיד ידעת מה לענות. הייתי בולמי במשך חצי שנה ובזכותך אני כבר לא הקאתי חודשיים ואין לי את הרצון להקיא. שגיליתי את הבולמים הרגשתי כאילו ניצחתי את העולם, כאילו מצאתי את הדרך לחיים מושלמים בהם אפשר לאכול כמה שרוצים ולא להשמין, אך לאחר ששיניתי את הדרך מחשבה שלי בזכותך פשוט לא בא לי להקיא. בזכותך למדתי לקבל את עצמי ולאהוב את עצמי. אני עדיין בן אדם שמן אבל ההבדל הוא שאני לא נגעל (כמו בעבר) להסתכל על עצמי במראה ועכשיו תאמת גם הולך לי הרבה יותר טוב עם בחורות משהיה הולך לי שהייתי שמונה קילו פחות. כן עליתי שמונה קילו מאז שהפסקתי את ההקאות אבל אני אוהב את עצמי הרבה יותר ככה וכנראה גם הסביבה מרגישה את זה. ב״מכתב״ הזה או איך שלא נקרא לזה אני לא פונה רק אלייך חניתה אלא אל כל האנשים ובני הנוער בעיקר, תאהבו את עצמכם, כולכם יפים, כולכם נראים טוב כי ברגע שתלמדו לחפש את הדברים הטובים שבכם ולא את מה שפגום בכם או מה שלא נראה טוב לדעתכם, הביטחון העצמי שלכם יעלה ואתם לא תאמינו כמה הסביבה מרגישה את זה. אני לא אומר על עצמי עכשיו שאני אוכל כמה שני רוצה אני משתדל לשמור אבל בכל זאת אוכל ממה שאני רוצה ומבסוט שכבר לא בא לי להקיא. אז שתבינו שבולמיה היא לא מחלה כמו שפעת או דלקת או כל דבר מהסוג הזה אלא בולימיה זו מחלה שמתחילה ונגמרת במחשבה וברגע שתשנו את הדרך מחשבה שלכם על עצמכם אתם תלמדו לאהוב את עצמכם ולא יהיה לכם את הצורך לרוץ להקיא או להרעיב את עצמכם.
אז חניתה סליחה שקצת סטיתי מהנושא פשוט היה חשוב לי להגיד את זה. אז בשורה התחתונה אני רוצה להגיד לך תודה רבה ומאחל לכולם פה בריאות.
נשמה יקרה שאתה
תודה שאתה חוזר לספר לאנשים פה, שזה אפשרי. כל אחד מאיתנו שמצליח לצאת מבית הסוהר הזה מביא איתו בשורה של חופש.
תודה על התודה! כל כך משמח אותי מה שאתה מספר. גם לי זה נותן המון תקווה. זה לא לסטות מהנושא, זה הנושא. איזה מחשבות להכניס לראש כדי להבריא אותו. וכל אחד שמתחבר לאור של עצמו נותן השראה לאחרים להדליק את האור אצלם.
תודה בן אדם, תמשיך להרים את דגל החופש ושתהיה לך ולכולנו שנה טובה. שנת שלום בטחון אישי חופש ואהבה. 🙂
קצת על המרפאה הסגורה בתל השומר של הפרעות אכילה? אני עומדת להתאשפז שם ואני יודעת בערך
http://www.camoni.co.il
בהצלחה!
אני כבר שבועיים בערך אוכלת מלא ומקיאה אבל אף אחד לא יודע ואני גם במעקב כי ירדתי מלא בתקופה קצרה קיבלתי תפריט מרופא אבל שב לא עוזר אני אוכלת רק שטויות ומקיאה כבר יומיים שאני לא מצליחה להקיא ויוצא רק מים .. זה אומר משהו ???????
היי חבריה
החגים מביאים איתם הרבה מהדברים שאנחנו בורחים מהם ולא יודעים להתמודד איתם. אוכל בכמויות בלתי סבירות, משפחה והציפיות שלהם מאיתנו, ערבים שצריכים להתלבש יפה ולהראות יפה.
מזכירה לכם שאנחנויכולים להיות אלה שמעוררים השראה באחרים על ידי פיתוח שמחה פנימית ואהבה אליהם ואל התקיעות שלהם על איך שאנחנו נראים על מנת לאהוב אותנו. אם אנחנו מאמינים לשטויות האלה אנחנו אומללים וגם הם. אם אנחנו זוכרים שאנחנו נפלאים גם ככה וגם ככה ומרשים לעצמינו לאכול קצת מכל דבר ואחר כך לשבת עם כולם שמלטפים את הבטן וגונחים, עם חיוך במקום עם בושה, אז בסוף נציל את כולם.
זה קשה ברור זה אתגר מטורף, ואני לא בטוחה שזה באמת אפשרי בכל גיל ובכל מצב, להיפך, אני די בטוחה שזה קשה מאד מאד מאד.
ולכן לא נותר לי אלא לאחל לכם אהבה עצמית מפה מהמחשב שלי, עם דמעות חנוקות בעיניים ועם בטן מלאה עם העצב שלי האישי ועם העצב שלכם שמתחבר לשלי. ולשאת תפילה שבקרוב העולם יהיה מקום מפרגן ואוהב במקום קשוח ושיפוטי, שנקבל חיבוק, מאהובינו, שניתן להם לחבק אותנו ונחבק אותם בחזרה כי הם צריכים את זה לא פחות.
מאחלת לכם לנצח את הפחד ולעמוד במקום אמיץ וחזק. ולהעריך את עצמכם על כל פעם שאתם נותנים לעצמכם ליטוף במקום סטירה.
שנה טובה חברות וחברים
שנת אהבה ללא תנאי
שנת צמיחה וקבלה והבנה
של איפה אני מתחיל ונגמר ואיפה העולם פלש לתוכי.
שנת גבולות של אהבה
מי שמבין אותי.
חיבוק גדול.
ולאחרונה שפנתה, שמקיאה רק שבועיים… נסי כל דרך אחרת, או תקראי פה בעמוד ותחליטי אם זה שווה את זה.
אהבה רבה גם לך.
כל כך הרבה זמן אני נאבקת בזה וגם כתבתי פה בעבר.
אני בולמית או משהו בסגנון.
אני נמצאת במרפאה להפרעות אכילה כבר המון זמן אבל כלום לא עוזר.אני כל כך רוצה שזה יגמר כבר. אבל זה כל פעם משתלט עלי מחדש. הצורך לאבד שליטה לאכול עד שיכאב עד שאני יגעל מעצמי. הרי אני יודעת שמחר אני לא יאכל וגם לא מחרתיים וגם ביום שאחריו. אני ארוץ עד שאני יתמוטט וההליכון יפיל אותי לרצפה,אני אשקר להורים אולי כך אני ירגיש יותר רזה. אני רוצה לצאת מזה בכל כוחי אבל אני לא מצליחה. אז למה אני יושבת פה על הרצפה ובוכה הרי אני אני אשמה אני חסרת עמוד השדרה נותנת לבולמוס להשתלט עלי ולהוביל אותי למקומות שפלים. אין לי חיים.