אני רוצה לשתף משהו שקשור באופן עקיף. המחשבות האובססיביות שמסביב להפרעת האכילה. אני לא יודעת אם הן רק אצלי או לא ומעניין אותי לדעת אם זה משותף לעוד אנשים.
קשה לי להסתכל במראות. תמיד כשאני מסתכלת במראה אני לא מסתכלת על עצמי באופן כללי אלא על מקומות ספציפיים.. בעיקר הבטן והסנטר. בגלל זה גם למדוד בגדים זה סיוט לא קטן.
מאותה סיבה אני גם שונאת להצטלם. כשאני רואה תמונות שלי ממש רע לי. אני מעדיפה לא להצטלם מלכתכילה כדי לא לראות איך אני נראית.
לא שיתפתי את זה עם אף אחד אבל פה אני מרגישה בנוח כי אני אנונימית.
אני כל הזמן מסתכלת על הגוף של אנשים אחרים ומשווה אותו, חושבת אם הם רזים יותר ממני. בדרך כלל הם כן ואז אני מקנאה.
הכי גרוע זה שאני משווה את עצמי לאחותי כל הזמן… היא רזה יותר ממני ואני פשוט מקנאה בה כשהיא אוכלת. ממש ככה.
אני יודעת שזאת חשיבה מעוותת. אבל אלה מחשבות. אני לא יכולה לשנות אותן… זה לא כמו דיבור שאפשר להחליט מה להגיד ומה לא. וקראתי בערך את כל הפורום בחודש האחרון, ובתיאוריה אני מסכימה עם כל מילה שלך, חניתה! העולם שלנו משוגע.
אבל ב"מבחן האמת" המוח שלי לא פועל בהיגיון, אלא מתוך פחד, קנאה והשוואות. כבר ארבע שנים…. איך אפשר לשנות דפוסי חשיבה של ארבע שנים?
שתהיה שנה נפלאה
את שואלת אם אוכל מעסיק את המחשבות של כולנו, אבל הגעת לפורום בולמי, אז ברור שהתשובה תהיה כן. מהרגע שאני פותחת עיניים בבוקר זה כמו מלחמה – הרצון שלי להפסיק לזלול בלי הכרה מול הידיעה שזה הורס לי את החיים. בסופו של דבר זה הכל בגישה. איזה סוויטץ' בראש שצריך להסתובב כדי שבאמת נבין שאי אפשר להמשיך ככה. אלו לא חיים, זה רק הצל שלהם. אם נפסיק להשקיע כל כך הרבה זמן ומאמץ באיך שאנחנו נראים וכמה אכלנו היום. נוכל להתפנות לחיים האמיתיים. בטוח יש בהם הרבה יותר מזה, לא?
עוד לא מצאתי את הסוויטץ' המדובר. אבל אני עדיין מחפשת..
בהצלחה גם לך(:
ושנה טובה ונטולת הקאות!
אני בולמי כבר 3 וחצי שנים התחלתי מאנורקסיה היתי מאושפז בתלהש פעמים ואחר כך גם בפסיכיאטרי בקיצור אני כבר 8 חודשים בבית יצאתי מהארון התקדמתי למדתי לקבל גם את האפור ולא רק שחור ולבן בזמן האחרון חזרו לי הבולמוסים ואחריהם ההקאות סבלתי מספיק לא רוצה לחזור אחורה מה לעשות כדי להפסיק או להמנע מהם למישהו מישהי יש רעיון?
יש לנו סיפור דומה באתר כאן, בחור מקסים בשם דני, חפש את התכתובות שלו אולי תמצא בהם רמזים ותשובות…
ולגבי רעיונות איך לא לחזור – שווה שיחת טלפון. נסה אותי מחר 0543394798
הי, התחלתי לקרוא קצת באתר הזה ובעיקר התרשמתי מהיכולת של בנות לבוא ולספר, זה מדהים- וזה בעיקר מעיד על רצון לשינוי…אני בת 16 באמת לא רזה מידי ולא שמנה מידי, אני בולימית כבר כמעט שנתיים, התחלתי כי רציתי להרזות אבל זה דפק לי את המוח , עכשיו זה כבר לא בגלל זה, עכשיו אני אוכלת בשביל להקיא, בשביל התחושה של "עבדתי עליכם" לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, זה עושה לי אופוריה כזו, שמחה שאני לא מרגישה באופן טבעי בזמן האחרון כי חבר שלי נפרד ממני ולקחתי את זה די קשה.. אני זמרת ויש לי רסיטל בקרוב, זה נורא קשה לי לשיר ככה וחוץ מזה זה מגעיל וכבר לא משמח אותי בכלל! אני מתה להפסיק ולא מצליחה, אני לא מסוגלת לספר להורים שלי, זו לא אופציה כרגע, אבל בשטח כשזה או לא לאכול מלכתחילה או לטחון אני בוחרת לטחון וכשזה או להשמין ממה שטחנתי או להקיא את זה-אני תמיד בוחרת להקיא, אני נורא רוצה להרזות כי אני כבר 5 שנים חושבת שה4 קילו האלה ישנו לי את החיים, ועברתי הרבה דברים ב5 שנים האלה, זה סיוט אני כבר לא יודעת מה לעשות.. למה להיכנע? אם אפסיק להקיא הרגלי האכילה הדפוקים עדין ישארו כי אני כבר לא יודעת מזה רעב ומזה שובע, אני אוכלת כדי להרגיש! ואז אני אשמין ולעולם לא אהיה מרוצה מעצמי, בעיקר ארי הפרידה, סליחה על החפירה אבל פעם ראשונה שאני נפתחת לגבי זה והחלטתי להוציא הכול..
לפנים הבאת את זה!
איזו אנרגיה!
ממש אפשר להרגיש אותך דרך המילים! כלומר את הבולימיה שלך.
גם אותך אפשר היה להרגיש, מפוחדת קטנה בפינה,
לא יודעת מה יהיה, מבוהלת.
אפשר לראות איפה הבולימיה תופסת אותך ב"חולשתך". בסיפור הזה על ה4 קילו. את עובדת אצלה בגלל זה.
צריך לזכור שהגוף זה לא רובוט אלא אורגניזם חי, ויש תקופות, ויש צרכים משתנים, ויש תקופות צמיחה שרק בסוף רואים מה נוצר. כמו שיניים של תינוק. יש תקופה שזה נראה קצת מוזר אבל עם קצת סבלנות הכל מתאזן…
אם תשחררי את הרעיון ש4 קילו מפרידים בינך לבין חייך תוכלי פשוט לחיות כבר עכשיו. בכייף. אבל בעיה אחת נותרה.
בולימיה זו התמכרות. כמו עישון סיגריות. אתה צריך להגיע לשיא גועל הנפש בשביל להפסיק. השאלה מתי זה יקרה. האם הגעת לשיא גועל הנפש?
השאיפה להגיע להכרה שמשלבת בין התובנה בראש שמותר לי להיות שמחה וזקופת קומה ללא תנאים, ובין ההבנה שזו התמכרות שצריך להגיע לתחתית כדי לקבל את המכה הנדרשת להעיף אותנו החוצה מזה.
כל אחת בזמנה החופשי.
שקארן קארפנטר הזמרת המופלאה Karen Carpenter
היתה בולימית כל שנות הקריירה שלה ושרה מופלא. לבסוף היא מתה מבולימיה. היה לה התקף לב, אם אני לא טועה.
לא שאני ממליצה על להמשיך חס וחלילית… אבל רק אל תלחצי מזה כל כך, תשירי לך ותשאירי לך רגעים של אושר אמיתי בכל יום שאת יכולה. זכותך, אלה הם חייך ומתנותיך ועם האושר בא הפחד ומתגברים, כי יש פרסים לזוכים… 😉
הרבה פעמים כשאנחנו כבר רוצות לצאת מזה, אנחנו פוחדות לאכול, כדי לא להשמין.
אבל האמת היא שאם נאכל בדיוק מה שאנחנו אוהבות ומה שיש בכל יום להציע לנו אבל בכמות סבירה, לא נשמין.
לא רק שלא נשמין אלא אף נתחזק והיכולת שלנו לשמוח ולהנות מהחיים תגדל. יהיה לנו כוח. כוח להיות בתנועה, בפעולה, להעיז לעשות דברים שקודם לא היה לנו כוח לעשות, אנרגיה ליצירה, ליוזמה, אפילו ננוח יותר טוב.
הקיבה מתרגלת לכמות הסבירה הזאת ומתבייתת עליה. מנגנון הרעב והשובע מתבסס עליה, הכל חוזר לאיזון ולאט לאט הופך ממרכז עולמינו המטלטל אותנו, למפגש נחמד כמה פעמים בכל יום.
אין הרבה דברים נחמדים שעושים כמה פעמים ביום, זה אחד מהם.
אני מאמינה שכל קילו שאני רוצה לשמור לי על הגוף זקוק ל35.8 קלוריות ביום כדי לשרוד. מכאן אני עושה חשבון של 60 כפול 35.8 ויוצא לי 2000 ומשהו, מיד אני מורידה ל1800 כי אני כבר מיד נבהלת, כמו כולכן… אבל זוכרת שבעצם מותר לי עוד קצת…
אז הבנק שלי זה 1800. יש ימים שאני מגיעה לזה ויש ימים שלא, יש חגים שאני עוברת את זה ולמחרת בלי לחשוב על זה בכלל זה מאזן את עצמו. לא משמינים ביום אחד.
כמובן שכל מה שאני כותבת פה נכון לי ללפני 20 שנה, היום אני כבר מזמאאאאן לא סופרת ולא נשקלת. כל יום אני אוכלת מה שיש ליום הזה להציע, חוץ משוקולד שאני מקפידה לאכול בכל יום, וממשיכה להראות בדיוק אותו דבר כבר 20 שנה.
אבל בימים ההם כשהמערכת קמה על יוצרה, נעזרתי בספירת הקלוריות הזאת כדי לא להבהל. כדי לא לתת צאנס לבולימית שלי להגיד "יואו כמה אכלת… עכשיו תשמיני ומה יהיה ויסקלו אותך באבנים"… סופרת. רואה שעוד לא הגעתי ל1800, שקט ושלווה. מותר לי לחיות.
🙂
וגם על העידוד.
אבל יש לך שיטה גם למניעת הבולמוס מלכתחילה? איך את עוצרת את עצמך מלאכול חצי עוגה, ולא רק חתיכה ממנה?? איך יודעים מתי זה הזמן להפסיק?
אישית, הגעתי לשלב שבו אני קצת מפחדת לאכול, כי אני יודעת שלא אוכל להפסיק.
זה state of mind שמראש לא מתכוון להקיא, ואז מראש לא אוכל כמות שתסכן ותבהיל אותי.
החוזה ביני לביני שמאפשר לי להנות מכל העולמות רק במינון הנכון זה כבר הקטע. ברור שעד שלא מגיעים למקום הזה, כלומר כל זמן שההתמכרות שולטת בנו אז זה מאבק..
בגדול קחי בחשבון שהגוף שואף לאזן את עצמו כך שאם תאכלי מעט מדי אז תגיעי לעוגה במצב חלש, ואם תאכלי כמות סבירה אז יתכן שפרוסה אחת תספיק לך.
מה אני עושה..? רוב הזמן אני חושבת על כמה העולם הזה דפוק. וכמה שאיך שאני ניראת משנה לסביבה ומתי אני אוכל להקיא ואיפה, ולמה ההורים שלי גילו, למה לא יכולתי להמשיך עם זה, ו"בזמני הפנוי" אני הולכת לתנועת נוער, משחקת כדורסל, לא יודעת דברים בסיסיים ?
כדורסל זה נפלא, אני פשוט גרועה בזה ברמות. פעם אחרונה ששיחקתי עיקמתי את הברך והצטרכתי ניתוח…
:-(זאת משום שנלחמתי על הכדור כאילו חיי תלויים בזה…
כדורעף הייתי טובה, אולי עדיין… עברתי למטקות וליוגה שזה פחות מסובך להרכיב קבוצה…
תנועת נוער – זה מעניין, מה תפקידך בכוח? היית רוצה לעבור להתכתבות פרטית כדי לשמור על סודיות? אין לי בעיה להמשיך פה, זה תלוי בך..
האם כשאת משחקת כדורסל את חושבת על איך שאת נראית? או שהעיניים על הכדור ועל הסל?
לגבי העולם אני יותר ממסכימה איתך שהוא דפוק. השאלה אם ביכולתינו ליצור לעצמינו חיים שלא תלויים בדפיקות שלו ולא עובדים אצלו ומאמינים לשטויות שלו.
היי.. טוב אז אני שלושה ימים בלי "בזכות ההורים" שכל כך לוחצים. אכלתי הרגע פסטה. ואני אשכרה עומדת למות אני רוצה לרוץ לשירותים. אני לא יכולה. אני באמת לא יכולה. שלושה ימים הספיקו לי, קשה לי כלכך. יש לי אמא מדהימה שדואגת אבל אני לא יכולה אני חייבת לרוץ לשם.. למקום שלי" . קשה לי דאמט ??
שלום ללוחמת בדרכים… 🙂
קשה לה הא? היא מבינה שימיה ספורים… שהכריזו עליה מלחמה… היא צווחת וצורחת ומתחזה אליך משתמשת בקולך שלך… במחשבותיך…
עוד מעט תחול ההפרדות. אבל אל תגלי לה… אם תכנעי ותנוחי לתוך המחשבה שכל יום שעובר מרגיע את הגוף שלך ואת נשמתך האמיתית, ומקרב אותך אל החלום שלך להיות חופשיה.
פסטה זה סבבה, שוקולד זה סבבה, עכשיו אני אוכלת יחד עם הכתיבה. לא מוותרת על העונג שבחיים, הכל במידה.
מה עוד את עושה במשך היום? חוץ מלאכול בשעות מסויימות נניח פסטה, מה עוד ממלא את יומך?
היי חניתה,
אני מרבה לכתוב פה בתור אנונימית או סיון או משהו כזה.. אז המון זמן שלא כתבתי כי המון זמן שלא הקאתי ( בערך שבועיים)אבל.. זה חזר, ובגדול .. והחלק הכי גרוע? ההורים גילו. ובמקום להגיד לי את צריכה עזרה או משהו בסגנון הם פאקינג איימו עלי! הם אמרו לי שאם עוד פעם אחת הם מגלים שהקאתי, הם לא נותנים לי לצאת מהבית. והם רציניים. אני לא יודעת מה לעשות, את מכירה את זה אי אפשר להפסיק.. אני לא רוצה ולא יכולה. אני מתחננת תעזרי לי!!
ובכן יש סיכוי ששמו אותך ואת ההתמכרות שלך בפינה. נחשי מי בהיסטריה?
הבולימיה, למה? כי חייה בסכנה. סכנת הכחדה אמיתית.
האם גם חייך שלך בסכנה? האם גם את צריכה לשתף פעולה עם ההיסטריה שלה? בואי נחשוב על זה רגע.
קחי נשימה עמוקה.
קחי את עצמך מעבר ליום הזה, לשבוע הקרוב, החודשיים, קחי את עצמך לסוף השנה, לחורף.
דמייני את עצמך חופשיה מבולימיה. דמייני את עצמך שותה מרק חם עטופה בסווטשירט בייתי נעים ונוח. דמייני את עצמך עסוקה בנינוחות במשהו שמעניין אותך שאינו אוכל. רואה סרט עם מישהו מהמשפחה, או עם שתי חברות, עו עם עצמך בנחת ובשקט ללא דחפים וללא דפוסים שאוכלים לך את הזמן…
האלטרנטיבה היא שבחורף הזה את עדיין מרוחקת מהוריך ומכל בני האדם, אוכלת את כל הסיר של המרק ועוד הרבה, מקיאה, שונאת את עצמך וחוזר חלילה.
כל רגע בחיים הוא כמו צומת. יש רגעים מכוננים של ממש. רק בדיעבד מבינים מתי היה רגע מכונן. אני מהמרת שאם תקחי נשימה עמוקה ותביני שההורים שלך הכריזו מלחמה על האויבת הגדולה ביותר שלך, זאת שהשתלטה על חייך ולקחה אותם ממך, אם תשחררי ותתני להם לנסות לעזור לך, ואפילו תגידי להם בסתר לבך תודה, אז יש סיכוי שהרגע הזה יזכר בחייך ובחיי משפחתך לדורי דורות, כרגע שבו האהבה ניצחה. הרגע שבו המשפחה התלכדה נגד כל הסיכויים, וכך את גם תהיי לילדיך. תלחמי כל מלחמה, כדי שהם יוכלו לחיות את החיים שמגיעים להם.
לחיי החיים. ואם את צריכה אותי תתקשרי באחד הערביםלילות, ונדבר.
כל אחת והתלאות שלה. יש כאלה שכן ויש כאלה שלא.
יש כאלה שיש להן ממש בעיות כמו הפסקת מחזורו כאבי ראש, שחיקת האמייל בשיניים, נשירת שיער, צלקות בידיים, שרירים מרובעים בלסת… ויש כאלה שכלום.
כלומר מה זה כלום, רק כל היום חושבות על אוכל ואיפה אפשר לאכול ומתי ואיפה אפשר להקיא, מתרחקים מאנשים , משקרים , שנים עוברות, לא מגשימים את החיים. כאלה.
לאכול זה לא פשע, להיות שמנה זה לא פשע, לשנוא את עצמי רק בגלל שאחרים חושבים שזה פשע זה עצוב.
השלב שאת נמצאת בו, כמה שהוא לא נעים, הוא עדיין זהב טהור לעומת ההתמכרות הצפויה לך כשתתחילי להקיא.
אני ממליצה לך לקרוא את מה שכתבו פה לפניך, אפילו שאני מתארת לעצמי שתקראי את זה במחשבה "לי זה לא יקרה"…
סלחי לי שלא אלמד אותך לעשות משהו שאני יודעת שיפגע בך, אבל אם תלמדי ותתמכרי ותצטרכי עזרה בלצאת מזה, אני מניחה שעדיין אהיה כאן.
מאחלת לך לאהוב את עצמך וליצור לך סביבה נוחה ונעימה לחיות בה.
אז היום הראשון כמעט עבר, ברוגע ובשלווה רבה, והבנתי:
א. כמה מעט הייתי אוכלת בימים שנחשבו "מוצלחים" מבחינתי. וכמה אני לא רגילה לאכול 1800 קלוריות בצורה מסודרת ושלווה.
ב. אני אדם שבמקום להוציא החוצה, רגיל להכניס לתוכו. כמו שדיברנו אתמול, אבל שמתי לב לעוד תחומים.
וזה הכל קשור להכל: למשל זה שאני ממש שקטה (כמו שבטח שמת לב), שאני לא אומרת את הדעות שלי (או אפילו לא מודה בפני עצמי שיש לי דעות משלי), ועוד ועוד.
אני אעבוד על זה.
שוב תודה תודה תודה, ועוד אלפי תודות לא יספיקו, אבל תודה!
החוכמה של הגוף והנפש, לקלוט מיד את התדר שאליו את רוצה להתכוונן. לדבר על עצמך בחיבה שכזאת כמו שאת עכשיו מדברת, עושה לי צמרמורת…
אני מרגישה אותך שלווה וסקרנית… חוקרת… באהבה… התדר שלך יוצא ומסנכרן אותי בחזרה. וכמובן נותנת השראה לכל מי שקוראת כאן…
היי, התחלתי להתמכר למשקל ולאוכל לפני שנה וקצת.. הייתי מרעיבה את עצמי ואובססיביות למכון כושר, לא הייתי אוכלת כמעט כלום… במשך השנה התחילו להיות לי בולמוסים שרק גברו וגברו אבל אני לא מקיאה ולא לוקחת משלשלים ולפעמים גם אין לי רצון לטהר את עצמי מהבולמוסים. השאלה שלי היא האם זאת נקראת בולימיה?.
הייתי מגדירה את הבולימיה כמחולקת לשני חלקים.
הלך הרוח הבולימי ועצם פעולת האכילה המופרזת וההקאות.
הלך הרוח הבולימי תקראי פה בעמוד תשמעי אכזבה עצמית, בושה, תחושת חוסר אונים, חשיבה על אוכל כל היום, חשיבה איך להפטר מהמשקל ולרזות, פחד ודחיה של פעולות שרצינו לעשות, המרה של הכל באכילה, ויתור על מפגשים עם אנשים, ויתור על חלק גדול מעצמי.
אלה מאיתנו שמקיאות גם יש להן את המחשבות איפה להקיא ומתי ואיך להסתיר את זה, ואיך לאכול שוב ולהקיא שוב.
ואז זה נהיית התמכרות. כלומר באמת קשה מאד מאד לצאת מזה. כמו עישון כמו אלכוהוליזם כמו כל התמכרות – המחשבה משתלטת לגמרי על המוח ואנחנו מאמינים לה ועובדים אצלה.
אז את יכולה לראות איפה את ביחס להגדרה הזאת. ובשביל לדעת כמה חמור מצבך תעני לעצמך על השאלה – מה הסיפור הזה מונע ממני לעשות.
על מה את מוותרת בשביל לתחזק את התופעה הזאת בחייך. בדרך כלל הבולימיה יושבת על פחד גדול מלבטא איזה כשרון או רצון חזק שיושב בנו. העולם נראה לנו עוין ואנחנו פוחדות לאכזב את עצמינו ולכן לא מנסות בכלל. תשאלי את עצמך אם יש משהו שאת מתה לעשות ולא מרשה לעצמך. בגלל כל מיני סיבות, שמנה מדי, לא טובה מספיק בלה בלה… 🙂 כולנו עושים את זה אל תדאגי בזה את לא לבד…
כי במקומות האלה אנחנו בורחות אל האוכל כי לא בא לנו על תחושת הלחץ והפחד וכל מה שיושב בין בן אדם לחלומות שלו.
היי בנות
אני בולמית בערך חצי שנה. אני כבר שנים עם התקפי אכילה ופולמוסים אבל עד לפני חצי שנה השתמשתי במשלשלים, ועכשיו הקאות.
אני ממש זקוקה לדבר עם משהי בפרטי, אם משהי מוכנה.
אני חושבת שהשאלה שלי לא מתאימה לפורום כללי.
אז אם משהי מוכנה אני אהיה אסירת תודה.
זה לא עניין של מגעיל כ"כ.
העניין הוא כזה –
אני מקיאה בערך חצי שנה. הכל הלך לי חלק, עד שלפתע לפני חודשיים פתאום היה לי קשה יותר להקיא. הבנתי שרפלקס ההקאה שלי נשחק ושצריך לתת לזה יומיים-שלושה. עד הנקודה הזו לא היה לי רצון בכלל לגשת לטיפול, ועכשיו כשאני מבינה שהתלות הזו בהקאות כ"כ חזקה, החלטתי לפנות לטיפול וללכת לאשפוז.
העניין הוא שאני ברשימת המתנה. ובינתיים אני חיה ככה.
אני רוצה לדעת אם עוד משהי נתקלה בבעיה הזו, ואם כן – איך אתן תממודדות עם זה?
אני אומרת לעצמי שאנסה לא לעשות בולמוסים ביומיים-שלושה שאני נותנת לעצמי ברייק, אבל אפילו לא מצליחה לשלוט בעצמי יום אחד בלבד.
שלישי אחהצ ערב זה טוב. בינתיים נסי לבדוק מה המחשבות ששולחות אותך לבולמוס, תראי אם הן מהמשפחה של "ממילא החיים שלי חרא" או מהמשפחה של "יה איך בא לי לזניה" או ממשפחה אחרת בכלל.
כבר כתבתי פה בעבר, על תקן זאת שהיו לה בולמוסים אבל לא הקיאה אף פעם, והפסיקה לכמה ימים.
הבעיה היא שהם חזרו. [שוב- אני לא מקיאה.]
אחרי זה הלכתי לטיפול, נפגשתי עם רופאה ודיאטנית, וכביכול הכל היה תקין עד היום.
עד 14:30 בערך אכלתי הרבה, כאבה קצת הבטן, עשיתי הפסקה עד 21:00 מאוכל, והנה חזרתי להמשיך את הבולמוס.
כרגע אני מרגישה תחושה טובה, מעין אופוריה. אני גם לא מבינה למה להפסיק, הרי אין לי שום דבר יותר טוב לעשות כרגע.
אני יודעת שעוד מעט אני ארגיש את כאב הבטן, והבחילה, והבטן הנפוחה ואחשוב על "למה אני עושה את זה כל פעם מחדש?!?!"
ולטווח הארוך זה לא בריא, ואני עלולה לעלות במשקל, ולבטן שלי לוקח זמן לחזור לגודל הרגיל שלה, אם בכלל….
אז למה אני עושה את זה כל פעם מחדש?
אני חושבת שזה תלוי רק בי. לא באף רופאה או דיאטנית.
ובאמת, בזמן הבולמוס אני חושבת "אם אני רוצה לעצור אני יכולה." כמו מכורה. אני מכורה.
אני אפילו לא יודעת מה הפואנטה של מה שאני כותבת עכשיו. אני יודעת שאני רוצה להפסיק. אני יודעת שזה תלוי בי. אני לא יודעת איך להפסיק. בתאוריה זה מאוד פשוט- לא לאכול המון אוכל ברצף אחד אחרי השני. אז למה אני לא מצליחה?? מה זה הדחף הזה לרוץ למקרר ולנסות לרוקן אותו?
הפואנטה של מה שאת כותבת כאן זה תיאור מדוייק של רצף המחשבות של הבולימיה. את בתוך החוויה מדווחת מהשטח. בשטח אין תשובות חדשות, את צודקת שאין פה חדש, אבל יש פה לחוות משהו ולראות אותו מהצד בו זמנית.
לפיצול הזה חיכינו. מפה מתחילה הדרך כי עד עכשיו את והבולימיה הייתם אחת. האמנת למחשבות האלה. עכשיו את לא מאמינה להן אבל את עדיין עושה את הפעולות.
זאת ההתמכרות.
זה השלב שבו אני אומרת שהלואי והיה לי משקיע להקים מרכז גמילה מההתמכרות המסויימת הזאת שאני מכירה היטב… והייתי מזמינה אותך לשישה שבועות של שקט מהחיים. והיית עוברת איתנו את השבועיים הקשים ואת ההסתגלות שאחריה, ולומדת לחיות נורמלי.
אבל… אין כזה. יש חלקים של זה מפוזרים… וכן את צודקת שהכוח שלך הוא זה שיוציא אותך מזה בסוף, ולא אף אחד אחר, אבל זה נחמד לקבל עזרה.
אחת לעשר בנות זו הסטטיסטיקה, וזה רק מה שיודעים…. הרי בולימיה זו מחלה סודית… אז את בחברה טובה. זה קשה לצאת מזה אבל אני הצלחתי. אז יש לך סיכוי גם.
המקום שאת נמצאת בו שם תהיי. מקשיבה לקולות שבתוכך, פעם את הולכת עם אלה ופעם עם אלה, עד שימאס לך באמת. זה יכול לקרות בשניה אחת. אבל לא יודעים שזו השניה עד שלא עובר זמן ומסתכלים אחורה ורואים שזו היתה הפעם שהצליחה…
שולחת לך אור וחיוך לתוך הבור, חיילת יקרה, את מוזמנת לצאת לרגילה וגם להשתחרר… 🙂
תודה באמת!!! את מאוד מעודדת. ואני יודעת שאני אצא מזה מתישהו.
והנה, עד הגיוס (האמיתי) שלי יש עוד יותר מ-6 שבועות.
באופן תיאורטי, מה הייתי עושה במרכז גמילה אם הייתי באה לשם ממחר?
אולי אני אוכל לפי אותה דרך להיגמל לבד, או שהמשפחה אולי ישמחו לעזור לי אם אגיד להם מה לעשות..
קודם כל הייתם נפגשים איתי לשיחה, את ראשונה ואחריך כל מי שיכול לעזור לך. עוברים ביחד על התכנית. זה לא דיאטה.
מעניין אם אפשר ליישם את זה ללא המרכז המבודד, אלא ממש בתוך המייטריקס.
אם בא לך נשוחח בטלפון נראה מה המצב. מחר אני מסיימת בשש וחצי, מוזמנת להעיז לצלצל… 0543394798
אופציה נוספת במוצאי שבת, פשוט באמצע אהיה באיזה סדנא ואין לי מושג אם אוכל לדבר או לא..
אם לא נדבר אסיק מזה שיש לך עוד קצת מה לחפש שם, ובבוא העת אם תצטרכי אותי את כבר תמצאי אותי. 🙂
להשתמע, אשמח להרים את הכפפה איתך לעשות ניסוי.
לא טובה במילות פתיחה אני יגש ישר לעניין …
אני בולמית כבר כמעט שנה,התחיל מללעוס ולירוק ואז הפך לדבר האמיתי , הבולימיה , התקפי אכילה לא נשלטים והקאה שלהם, ההורים שלי שלחו אותי לתזונאית, לא הייתי מסוגלת להיפתח אליה,שיקרתי לה כל הזמן … לא סיפרתי לה שהבעיה שלי הפכה חמורה יותר מלעיסות ויריקות , עכשיו ההורים שלי גילו את זה , ומאז יום שלישי , ההורים שלי פשוט יושבים לי על הוריד !!! דוקין לי על הדלת שאני מתקלחת , נכנסים לי לחדר כל שניה , רוצים לדבר איתי כל הזמן,הם לא מבינים כמה בושה מלווה , כמה כאב , אני פשוט רוצה שזהם יעזבו אותי בשקט אבל הם פשוט לא מרפים ממני הם חושביםשככה זה יעבור , אבא שלי אפילו שוקל לשים אותי באשפוז בכפייה. אני מכורה , אני לא רוצה לצאת מזה למרות החרא שזה עושה לגוף שלי , אני שונאת את עצמי , אני שונאת את החיים שלי , הם לא כל כך רעים אבל אני פשוט לא יכולה להתמודד יותר עם הסיוט הזה , אני מפחדת כל כך לספר את זה לאחת החברות שלי, אני מפחדת מהתגובות , אני מפחדת שזה יופץ , אני לבד , אני בוכה , אני לא נהנת לדבר על זה , אני עוברת את כל הכאב הזה לבד , אני לא רזה מידי ולא שמנה מידי , וכל הזמן משווה את עצמי לאחרים , כל פעם שאומרים לי שאני יפה אומחמיאים לי בלב אני אומרת שזה שקר שזה סתם שזה לא באמת… לא טוב לי , יש כל כך הרבה כאב מאחורי החיוך שכל החברים שלי מכירים הם לא באמת יודעים מה עובר עליי , איזה סיוט אני צריכה לעבור כמה מריבות עם ההורים …
לא יודעת לאן אנירוצה שזה ימשיך , זו התמכרות, וזה משפיע על כלהחיים שלי , אני מפחדת להתאהב, אני מפחדת שכשיהיה לי חבר הוא יעזוב אותי כי אני בולימית ,אני מפחדת שחברות שלי יתרחקו ממני ואני יודעת שהן לא יעזרו לי לי הן לאבבו הזהוהן לאמבינות כמה שזה קשה ,
פשוט הייתי צריכה לפרוק את זה פה , אני כבר לא יודעצ מה לעשות , אני לא רוצה להתחיל ככה את השנה האחרונה שלי בתיכון …
קודם כל אני מבינה ללבך ממש, זה רגע קשה כשמגלים אותך ובעצם את צריכה כאילו לעשות שינוי ממשי…
אז על זה אני שולחת לך אור והבנה אבל הולכת להגיד לך משהו שהיום תשנאי אותי ובעוד כמה זמן תביני.
זה נשמע נורא אבל יש סיכוי שדווקא עם ההורים שלך ישבו לך על הוריד הבולימיה תאלץ לוותר עליך וללכת למישהי אחרת שההורים שלה לא יושבים לה על הוריד.
עוד מחכה לך אהבה בחיים ויותר מאחר, החיים לא נגמרים כשהבולימיה עוזבת, להיפך. הם מתחילים. מי שבפאניקה בתוכך זו המחלה, לא את.
אני הייתי אומרת שבדיעבד הלואי שאמא שלי היתה כובלת אותי באזזיקים למיטה. כמובן שלו עשתה את זה הייתי מייללת וצורחת, אבל לא הייתי יכולה להמשיך לאכול ולהקיא.
אני יודעת שבסופו של דבר אני יעריך אותם על זה אני בטוחה , אבל עכשיו זה פשוט הסיוט שלי, כמו שאמרת המחלה היא זאת ששונאת אותם, יש שתי אני , אחת האני הנורמלת הרגילה , שמבינה שזה לטובתי , שמבינה שזה רע לי , ושהם עושים את זה מתוך דאגה, שרוצה להחלים לא לחשוב על אוכל כל הזמן
ויש את האני שאומרת להקיא אחרי כל ארוחה , שאומרת לכי תקני לעצמך גלידה או ופלים בסופר , האני שאומרת להקיא שאובססיבית עם המשקל שלה והמראה החיצוני ומתעקשת לא להפסיק עם זה ומשוכנעת שלהקיא זה טוב …
הלוואי וזה היה כל כך קל להפסיק…
שיוצאים מזה החיים נראים אחרת בהרבה רמות. את מבינה איזה כוחות יש לך, ומבינה הרבה דברים על מבנה המוח והגוף והנשמה אפילו.
את תהיי אדם יותר חזק אחרי שתצאי מזה אני מבטיחה לך.
זה לא אומר שלא יהיו לך קשיים בחיים, אבל את תהיי יותר מודעת. יותר מבינה ומוקירה את עצמך.
לאחר 4 שנים בהסתר בתי הודתה על במצבה האקוטי וזקוקה לעזרה דחופה , יצרתי קשר עם אגם ותל השומר התחלנו תהליך באגם שיקום שם רק עם סיום המבחנים ידעו להגיד אם היא מתאימה לתוכנית הפתוחה או זקוקה לאישפוז.לכשהתוודתה לי לפני כחודש התחלתי לטפל בנושא וביקשתי תורים .התור לתל השומר הוא ביום חמישי הקרוב , וכאמור באגם אנו בתהליך אך בינתים הילדה על הקרשים עם התקפי חרדה, זעם, כעס, עייפות אין סופית ומלל אובדני . אם מי אפשר לדבר עד שהמערכות יאבחנו וילמדו את המיקרה איך אפשר לעזור לה עכשיו.הודה לכל רעיון או הצעה .תודה
כואב וקשה אין לי ספק, אבל לא סוף העולם. נסה להבין שהיא לא אשמה במצב שלה, ויש איך לעזור אפילו בשינוי השפה בבית. אני לא יודעת מספיק פרטים ויקח הרבה זמן לכתוב הכל, מנוזמן לצלצל בכל שעה
0543394798
בדיוק סיימתי לעבוד מוזמן לצלצל.
ובינתיים לנשום גם, כולם. יהיה בסדר, לי לקח 11 שנה לצאת מזה אבל אני סבבה, בחיי….
אתמול בערב היתה פה חברה בולימית שלי, והיתה לנו שיחה מהממת וגם הראתה לי סרט שהיא עשתה לאיזה חברה שמתחתנת. חברים נפלתי מהכסא. מסתבר שהיא שחקנית א ד י ר ה.
אבל אדירה אני מתכוונת לזה. הבחורה הזאת בולימית כבר 20 שנה וכמובן לא נתנה לכשרון שלה ביטוי, כי מה, הרי היא בסך הכל בולימית.
ובכן מהצמרמורת אני פונה לכל אחת ואחד מכן, הסתכלו פנימה ושאלו את עצמכם מהו היהלום שאתם מחביאים מהעולם.
אולי באמת העולם קקה ולא מגיע לו המתנה הזאת שלנו. אבל אולי יש שם איזה שניים שלושה אנשים שכן מגיע להם לעוף עלינו, וביניהם אתם ואני. לי מגיע לבטא את עצמי. אני זאת שמבטאת רק חלק ממני. אוקיי סבבה טעים והכל, אבל כמה נעים לעשות משהו בצורה טובה ולהרגיש טוב אחר כך.
זה הלהרגיש טוב אחר כך שמסמן לי אם אני הולכת בדרך שלי או לא. איך אני ארגיש אחר כך זו יופי של אינדיקציה להאם משהו הוא טוב לי או לא. כי אחרי בולמוס והקאה או אחרי שחזרתי למערכת יחסים הרסנית, אני מרגישה חרא. ואחרי שכתבתי פרק טוב על אהבה או עצב או כל דבר, או אחרי שהכלתי לזומבה הבוקר = אני מרגישה נפלא.
לחיי הכשרון שימצא את דרכו החוצה, ללא מורא ופחד, ללא שיפוט, ללא תחרות. רק בשמחה שהנה יש משהו שאני יודעת ואוהבת לעשות, ומרשה לעצמי לעשות את זה גם אם זה משאיר את כוווולם פעורי פה וגם אם לא.
היי אני בת 16 ואני בולמית כבר 4 שנים בערך
רפלקס ההקאה שלי נדפק, כל פעם כשאני אוכלת עולה לי קיא אח"כ
זה משהו שעובר או נשאר? אני מפחדת לקבל טיפול כי אני מפחדת לספר למשפחה ולא משנה כמה פעמים אני מבטיחה לעצמי שאני יתגבר וינצח את המחלה הזאת אני חוזרת לזה
אני רוצה להפסיק להקיא ואני רוצה לא לפחד להשמין ואני מפחדת שהשיניים שלי יהרסו
אני לא יודעת מה לעשות ונמאס לי שעולה לי קיא אחרי כל ארוחה, הפסקתי לכמה חודשים להקיא ועדיין היה לי את הרפלקס הקאה
זה משהו שיעבור?
קודם כל הייתי רוצה לדעת כמה פעמים ביום את מקיאה.
שנית האם את מדברת על שעולה לך אחרי בולמוס או גם אחרי תפוח עץ?
שלישית אני חושבת שיש כאלה שדופקות יותר את המערכת ויש כאלה שפחות אבל גם אלה וגם אלה ברגע שמפסיקים אז מתחיל תהליך של הבראה. לחלק זה לוקח שבועיים ולחלק קצת יותר אבל יש תהליך שהגוף מתחיל לאט לאט לסמוך עליך ומתחיל לרפא את עצמו.
הייתי היום אצל חברה טובה שאמרה שמי שנוגע בזבל גם מתקדם משם. שהאנשים שלא נוגעים בזבל נשארים במקום. אז זה היה נכון לגבי. ההתמכרות שלטה בי שנים רבות אבל הגיע הרגע שהרגשתי שנגעתי בתחתית של הזבל. שלא יכולתי יותר. קמתי ועצרתי את זה. וכנראה שעד שלא מגיעים לתחתית של המיץ של הזבל… לא קמים משם…
אז תתחילי בלענות לי על השאלות ונראה כמה עמוק אנחנו בזבל אולי באמת הגיע הזמן שלך לצאת לחופשי…
זה תלוי
יש תקופות שאני מקיאה כמה פעמים ביום
או כל יום
או פעם בחודש או שיש הפסקות
למשל הפסקתי חודשיים וחזרתי לזה שוב
זה מסובך
ואחרי כל מה שאני אוכלת עולה לי קיא לבד הרפלקס הקאה שלי נדפק
אני רוצה לשתף משהו שקשור באופן עקיף. המחשבות האובססיביות שמסביב להפרעת האכילה. אני לא יודעת אם הן רק אצלי או לא ומעניין אותי לדעת אם זה משותף לעוד אנשים.
קשה לי להסתכל במראות. תמיד כשאני מסתכלת במראה אני לא מסתכלת על עצמי באופן כללי אלא על מקומות ספציפיים.. בעיקר הבטן והסנטר. בגלל זה גם למדוד בגדים זה סיוט לא קטן.
מאותה סיבה אני גם שונאת להצטלם. כשאני רואה תמונות שלי ממש רע לי. אני מעדיפה לא להצטלם מלכתכילה כדי לא לראות איך אני נראית.
לא שיתפתי את זה עם אף אחד אבל פה אני מרגישה בנוח כי אני אנונימית.
אני כל הזמן מסתכלת על הגוף של אנשים אחרים ומשווה אותו, חושבת אם הם רזים יותר ממני. בדרך כלל הם כן ואז אני מקנאה.
הכי גרוע זה שאני משווה את עצמי לאחותי כל הזמן… היא רזה יותר ממני ואני פשוט מקנאה בה כשהיא אוכלת. ממש ככה.
אני יודעת שזאת חשיבה מעוותת. אבל אלה מחשבות. אני לא יכולה לשנות אותן… זה לא כמו דיבור שאפשר להחליט מה להגיד ומה לא. וקראתי בערך את כל הפורום בחודש האחרון, ובתיאוריה אני מסכימה עם כל מילה שלך, חניתה! העולם שלנו משוגע.
אבל ב"מבחן האמת" המוח שלי לא פועל בהיגיון, אלא מתוך פחד, קנאה והשוואות. כבר ארבע שנים…. איך אפשר לשנות דפוסי חשיבה של ארבע שנים?
שתהיה שנה נפלאה
את שואלת אם אוכל מעסיק את המחשבות של כולנו, אבל הגעת לפורום בולמי, אז ברור שהתשובה תהיה כן. מהרגע שאני פותחת עיניים בבוקר זה כמו מלחמה – הרצון שלי להפסיק לזלול בלי הכרה מול הידיעה שזה הורס לי את החיים. בסופו של דבר זה הכל בגישה. איזה סוויטץ' בראש שצריך להסתובב כדי שבאמת נבין שאי אפשר להמשיך ככה. אלו לא חיים, זה רק הצל שלהם. אם נפסיק להשקיע כל כך הרבה זמן ומאמץ באיך שאנחנו נראים וכמה אכלנו היום. נוכל להתפנות לחיים האמיתיים. בטוח יש בהם הרבה יותר מזה, לא?
עוד לא מצאתי את הסוויטץ' המדובר. אבל אני עדיין מחפשת..
בהצלחה גם לך(:
ושנה טובה ונטולת הקאות!
אני בולמי כבר 3 וחצי שנים התחלתי מאנורקסיה היתי מאושפז בתלהש פעמים ואחר כך גם בפסיכיאטרי בקיצור אני כבר 8 חודשים בבית יצאתי מהארון התקדמתי למדתי לקבל גם את האפור ולא רק שחור ולבן בזמן האחרון חזרו לי הבולמוסים ואחריהם ההקאות סבלתי מספיק לא רוצה לחזור אחורה מה לעשות כדי להפסיק או להמנע מהם למישהו מישהי יש רעיון?
יש לנו סיפור דומה באתר כאן, בחור מקסים בשם דני, חפש את התכתובות שלו אולי תמצא בהם רמזים ותשובות…
ולגבי רעיונות איך לא לחזור – שווה שיחת טלפון. נסה אותי מחר 0543394798
בהצלחה ושנה טובה
חניתה
הי, התחלתי לקרוא קצת באתר הזה ובעיקר התרשמתי מהיכולת של בנות לבוא ולספר, זה מדהים- וזה בעיקר מעיד על רצון לשינוי…אני בת 16 באמת לא רזה מידי ולא שמנה מידי, אני בולימית כבר כמעט שנתיים, התחלתי כי רציתי להרזות אבל זה דפק לי את המוח , עכשיו זה כבר לא בגלל זה, עכשיו אני אוכלת בשביל להקיא, בשביל התחושה של "עבדתי עליכם" לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, זה עושה לי אופוריה כזו, שמחה שאני לא מרגישה באופן טבעי בזמן האחרון כי חבר שלי נפרד ממני ולקחתי את זה די קשה.. אני זמרת ויש לי רסיטל בקרוב, זה נורא קשה לי לשיר ככה וחוץ מזה זה מגעיל וכבר לא משמח אותי בכלל! אני מתה להפסיק ולא מצליחה, אני לא מסוגלת לספר להורים שלי, זו לא אופציה כרגע, אבל בשטח כשזה או לא לאכול מלכתחילה או לטחון אני בוחרת לטחון וכשזה או להשמין ממה שטחנתי או להקיא את זה-אני תמיד בוחרת להקיא, אני נורא רוצה להרזות כי אני כבר 5 שנים חושבת שה4 קילו האלה ישנו לי את החיים, ועברתי הרבה דברים ב5 שנים האלה, זה סיוט אני כבר לא יודעת מה לעשות.. למה להיכנע? אם אפסיק להקיא הרגלי האכילה הדפוקים עדין ישארו כי אני כבר לא יודעת מזה רעב ומזה שובע, אני אוכלת כדי להרגיש! ואז אני אשמין ולעולם לא אהיה מרוצה מעצמי, בעיקר ארי הפרידה, סליחה על החפירה אבל פעם ראשונה שאני נפתחת לגבי זה והחלטתי להוציא הכול..
לפנים הבאת את זה!
איזו אנרגיה!
ממש אפשר להרגיש אותך דרך המילים! כלומר את הבולימיה שלך.
גם אותך אפשר היה להרגיש, מפוחדת קטנה בפינה,
לא יודעת מה יהיה, מבוהלת.
אפשר לראות איפה הבולימיה תופסת אותך ב"חולשתך". בסיפור הזה על ה4 קילו. את עובדת אצלה בגלל זה.
צריך לזכור שהגוף זה לא רובוט אלא אורגניזם חי, ויש תקופות, ויש צרכים משתנים, ויש תקופות צמיחה שרק בסוף רואים מה נוצר. כמו שיניים של תינוק. יש תקופה שזה נראה קצת מוזר אבל עם קצת סבלנות הכל מתאזן…
אם תשחררי את הרעיון ש4 קילו מפרידים בינך לבין חייך תוכלי פשוט לחיות כבר עכשיו. בכייף. אבל בעיה אחת נותרה.
בולימיה זו התמכרות. כמו עישון סיגריות. אתה צריך להגיע לשיא גועל הנפש בשביל להפסיק. השאלה מתי זה יקרה. האם הגעת לשיא גועל הנפש?
השאיפה להגיע להכרה שמשלבת בין התובנה בראש שמותר לי להיות שמחה וזקופת קומה ללא תנאים, ובין ההבנה שזו התמכרות שצריך להגיע לתחתית כדי לקבל את המכה הנדרשת להעיף אותנו החוצה מזה.
כל אחת בזמנה החופשי.
שקארן קארפנטר הזמרת המופלאה Karen Carpenter
היתה בולימית כל שנות הקריירה שלה ושרה מופלא. לבסוף היא מתה מבולימיה. היה לה התקף לב, אם אני לא טועה.
לא שאני ממליצה על להמשיך חס וחלילית… אבל רק אל תלחצי מזה כל כך, תשירי לך ותשאירי לך רגעים של אושר אמיתי בכל יום שאת יכולה. זכותך, אלה הם חייך ומתנותיך ועם האושר בא הפחד ומתגברים, כי יש פרסים לזוכים… 😉
http://www.diets.co.il/Food.asp?Meal=lunch&Letter=%EE
הרבה פעמים כשאנחנו כבר רוצות לצאת מזה, אנחנו פוחדות לאכול, כדי לא להשמין.
אבל האמת היא שאם נאכל בדיוק מה שאנחנו אוהבות ומה שיש בכל יום להציע לנו אבל בכמות סבירה, לא נשמין.
לא רק שלא נשמין אלא אף נתחזק והיכולת שלנו לשמוח ולהנות מהחיים תגדל. יהיה לנו כוח. כוח להיות בתנועה, בפעולה, להעיז לעשות דברים שקודם לא היה לנו כוח לעשות, אנרגיה ליצירה, ליוזמה, אפילו ננוח יותר טוב.
הקיבה מתרגלת לכמות הסבירה הזאת ומתבייתת עליה. מנגנון הרעב והשובע מתבסס עליה, הכל חוזר לאיזון ולאט לאט הופך ממרכז עולמינו המטלטל אותנו, למפגש נחמד כמה פעמים בכל יום.
אין הרבה דברים נחמדים שעושים כמה פעמים ביום, זה אחד מהם.
אני מאמינה שכל קילו שאני רוצה לשמור לי על הגוף זקוק ל35.8 קלוריות ביום כדי לשרוד. מכאן אני עושה חשבון של 60 כפול 35.8 ויוצא לי 2000 ומשהו, מיד אני מורידה ל1800 כי אני כבר מיד נבהלת, כמו כולכן… אבל זוכרת שבעצם מותר לי עוד קצת…
אז הבנק שלי זה 1800. יש ימים שאני מגיעה לזה ויש ימים שלא, יש חגים שאני עוברת את זה ולמחרת בלי לחשוב על זה בכלל זה מאזן את עצמו. לא משמינים ביום אחד.
כמובן שכל מה שאני כותבת פה נכון לי ללפני 20 שנה, היום אני כבר מזמאאאאן לא סופרת ולא נשקלת. כל יום אני אוכלת מה שיש ליום הזה להציע, חוץ משוקולד שאני מקפידה לאכול בכל יום, וממשיכה להראות בדיוק אותו דבר כבר 20 שנה.
אבל בימים ההם כשהמערכת קמה על יוצרה, נעזרתי בספירת הקלוריות הזאת כדי לא להבהל. כדי לא לתת צאנס לבולימית שלי להגיד "יואו כמה אכלת… עכשיו תשמיני ומה יהיה ויסקלו אותך באבנים"… סופרת. רואה שעוד לא הגעתי ל1800, שקט ושלווה. מותר לי לחיות.
🙂
וגם על העידוד.
אבל יש לך שיטה גם למניעת הבולמוס מלכתחילה? איך את עוצרת את עצמך מלאכול חצי עוגה, ולא רק חתיכה ממנה?? איך יודעים מתי זה הזמן להפסיק?
אישית, הגעתי לשלב שבו אני קצת מפחדת לאכול, כי אני יודעת שלא אוכל להפסיק.
זה state of mind שמראש לא מתכוון להקיא, ואז מראש לא אוכל כמות שתסכן ותבהיל אותי.
החוזה ביני לביני שמאפשר לי להנות מכל העולמות רק במינון הנכון זה כבר הקטע. ברור שעד שלא מגיעים למקום הזה, כלומר כל זמן שההתמכרות שולטת בנו אז זה מאבק..
בגדול קחי בחשבון שהגוף שואף לאזן את עצמו כך שאם תאכלי מעט מדי אז תגיעי לעוגה במצב חלש, ואם תאכלי כמות סבירה אז יתכן שפרוסה אחת תספיק לך.
כשאת שמנה,ואני לא מדברת על שמנה בראש ,אלא על מצב של השמנה מסוכנת.
איך אז את יכולה להתגבר ?
יותר קל כשאת רזה ורק צריכה לשמור על משקל תקין.
אי-מייל זו טיפה בעיה כי אני לא זוכרת את הסיסמא, ולפתוח חדש מהפלאפון זה קשה
אם כך נסי אותי הלילה מתישהו
כי אין מצב שאני מתקתקת את חייך ואת חיי בווטסאפים השונים.
054-3394798
להשתמע חמודה.
כן אני אשמח לעבור להתכתבות פרטית יותר, תודה (: איך?
יום נעים בינתיים 🙂
מה אני עושה..? רוב הזמן אני חושבת על כמה העולם הזה דפוק. וכמה שאיך שאני ניראת משנה לסביבה ומתי אני אוכל להקיא ואיפה, ולמה ההורים שלי גילו, למה לא יכולתי להמשיך עם זה, ו"בזמני הפנוי" אני הולכת לתנועת נוער, משחקת כדורסל, לא יודעת דברים בסיסיים ?
כדורסל זה נפלא, אני פשוט גרועה בזה ברמות. פעם אחרונה ששיחקתי עיקמתי את הברך והצטרכתי ניתוח…
:-(זאת משום שנלחמתי על הכדור כאילו חיי תלויים בזה…
כדורעף הייתי טובה, אולי עדיין… עברתי למטקות וליוגה שזה פחות מסובך להרכיב קבוצה…
תנועת נוער – זה מעניין, מה תפקידך בכוח? היית רוצה לעבור להתכתבות פרטית כדי לשמור על סודיות? אין לי בעיה להמשיך פה, זה תלוי בך..
האם כשאת משחקת כדורסל את חושבת על איך שאת נראית? או שהעיניים על הכדור ועל הסל?
לגבי העולם אני יותר ממסכימה איתך שהוא דפוק. השאלה אם ביכולתינו ליצור לעצמינו חיים שלא תלויים בדפיקות שלו ולא עובדים אצלו ומאמינים לשטויות שלו.
היי.. טוב אז אני שלושה ימים בלי "בזכות ההורים" שכל כך לוחצים. אכלתי הרגע פסטה. ואני אשכרה עומדת למות אני רוצה לרוץ לשירותים. אני לא יכולה. אני באמת לא יכולה. שלושה ימים הספיקו לי, קשה לי כלכך. יש לי אמא מדהימה שדואגת אבל אני לא יכולה אני חייבת לרוץ לשם.. למקום שלי" . קשה לי דאמט ??
שלום ללוחמת בדרכים… 🙂
קשה לה הא? היא מבינה שימיה ספורים… שהכריזו עליה מלחמה… היא צווחת וצורחת ומתחזה אליך משתמשת בקולך שלך… במחשבותיך…
עוד מעט תחול ההפרדות. אבל אל תגלי לה… אם תכנעי ותנוחי לתוך המחשבה שכל יום שעובר מרגיע את הגוף שלך ואת נשמתך האמיתית, ומקרב אותך אל החלום שלך להיות חופשיה.
פסטה זה סבבה, שוקולד זה סבבה, עכשיו אני אוכלת יחד עם הכתיבה. לא מוותרת על העונג שבחיים, הכל במידה.
מה עוד את עושה במשך היום? חוץ מלאכול בשעות מסויימות נניח פסטה, מה עוד ממלא את יומך?
היי חניתה,
אני מרבה לכתוב פה בתור אנונימית או סיון או משהו כזה.. אז המון זמן שלא כתבתי כי המון זמן שלא הקאתי ( בערך שבועיים)אבל.. זה חזר, ובגדול .. והחלק הכי גרוע? ההורים גילו. ובמקום להגיד לי את צריכה עזרה או משהו בסגנון הם פאקינג איימו עלי! הם אמרו לי שאם עוד פעם אחת הם מגלים שהקאתי, הם לא נותנים לי לצאת מהבית. והם רציניים. אני לא יודעת מה לעשות, את מכירה את זה אי אפשר להפסיק.. אני לא רוצה ולא יכולה. אני מתחננת תעזרי לי!!
ובכן יש סיכוי ששמו אותך ואת ההתמכרות שלך בפינה. נחשי מי בהיסטריה?
הבולימיה, למה? כי חייה בסכנה. סכנת הכחדה אמיתית.
האם גם חייך שלך בסכנה? האם גם את צריכה לשתף פעולה עם ההיסטריה שלה? בואי נחשוב על זה רגע.
קחי נשימה עמוקה.
קחי את עצמך מעבר ליום הזה, לשבוע הקרוב, החודשיים, קחי את עצמך לסוף השנה, לחורף.
דמייני את עצמך חופשיה מבולימיה. דמייני את עצמך שותה מרק חם עטופה בסווטשירט בייתי נעים ונוח. דמייני את עצמך עסוקה בנינוחות במשהו שמעניין אותך שאינו אוכל. רואה סרט עם מישהו מהמשפחה, או עם שתי חברות, עו עם עצמך בנחת ובשקט ללא דחפים וללא דפוסים שאוכלים לך את הזמן…
האלטרנטיבה היא שבחורף הזה את עדיין מרוחקת מהוריך ומכל בני האדם, אוכלת את כל הסיר של המרק ועוד הרבה, מקיאה, שונאת את עצמך וחוזר חלילה.
כל רגע בחיים הוא כמו צומת. יש רגעים מכוננים של ממש. רק בדיעבד מבינים מתי היה רגע מכונן. אני מהמרת שאם תקחי נשימה עמוקה ותביני שההורים שלך הכריזו מלחמה על האויבת הגדולה ביותר שלך, זאת שהשתלטה על חייך ולקחה אותם ממך, אם תשחררי ותתני להם לנסות לעזור לך, ואפילו תגידי להם בסתר לבך תודה, אז יש סיכוי שהרגע הזה יזכר בחייך ובחיי משפחתך לדורי דורות, כרגע שבו האהבה ניצחה. הרגע שבו המשפחה התלכדה נגד כל הסיכויים, וכך את גם תהיי לילדיך. תלחמי כל מלחמה, כדי שהם יוכלו לחיות את החיים שמגיעים להם.
לחיי החיים. ואם את צריכה אותי תתקשרי באחד הערביםלילות, ונדבר.
"דמייני את עצמך חופשיה מבולימיה. דמייני את עצמך שותה מרק חם עטופה בסווטשירט בייתי נעים ונוח… "
חניתה, אני אוהבת מאוד את הכתיבה שלך.
וזה בהחלט הציטוט שאני הכי אוהבת מהפורום.
הגרון כואב רק בהתחלה?.. או שזה מלווה אותי לאורך כל הדרך?….
כל אחת והתלאות שלה. יש כאלה שכן ויש כאלה שלא.
יש כאלה שיש להן ממש בעיות כמו הפסקת מחזורו כאבי ראש, שחיקת האמייל בשיניים, נשירת שיער, צלקות בידיים, שרירים מרובעים בלסת… ויש כאלה שכלום.
כלומר מה זה כלום, רק כל היום חושבות על אוכל ואיפה אפשר לאכול ומתי ואיפה אפשר להקיא, מתרחקים מאנשים , משקרים , שנים עוברות, לא מגשימים את החיים. כאלה.
אני מרגישה רע אחרי בולמוס אני מרגישה מגעילה כבדה ושמנה
אני שונאת את עצמי ממש שונאת את עצמי!!!!!
מישהי יכולה ללמד אותי להקיא???
יקרה
לאכול זה לא פשע, להיות שמנה זה לא פשע, לשנוא את עצמי רק בגלל שאחרים חושבים שזה פשע זה עצוב.
השלב שאת נמצאת בו, כמה שהוא לא נעים, הוא עדיין זהב טהור לעומת ההתמכרות הצפויה לך כשתתחילי להקיא.
אני ממליצה לך לקרוא את מה שכתבו פה לפניך, אפילו שאני מתארת לעצמי שתקראי את זה במחשבה "לי זה לא יקרה"…
סלחי לי שלא אלמד אותך לעשות משהו שאני יודעת שיפגע בך, אבל אם תלמדי ותתמכרי ותצטרכי עזרה בלצאת מזה, אני מניחה שעדיין אהיה כאן.
מאחלת לך לאהוב את עצמך וליצור לך סביבה נוחה ונעימה לחיות בה.
אז היום הראשון כמעט עבר, ברוגע ובשלווה רבה, והבנתי:
א. כמה מעט הייתי אוכלת בימים שנחשבו "מוצלחים" מבחינתי. וכמה אני לא רגילה לאכול 1800 קלוריות בצורה מסודרת ושלווה.
ב. אני אדם שבמקום להוציא החוצה, רגיל להכניס לתוכו. כמו שדיברנו אתמול, אבל שמתי לב לעוד תחומים.
וזה הכל קשור להכל: למשל זה שאני ממש שקטה (כמו שבטח שמת לב), שאני לא אומרת את הדעות שלי (או אפילו לא מודה בפני עצמי שיש לי דעות משלי), ועוד ועוד.
אני אעבוד על זה.
שוב תודה תודה תודה, ועוד אלפי תודות לא יספיקו, אבל תודה!
החוכמה של הגוף והנפש, לקלוט מיד את התדר שאליו את רוצה להתכוונן. לדבר על עצמך בחיבה שכזאת כמו שאת עכשיו מדברת, עושה לי צמרמורת…
אני מרגישה אותך שלווה וסקרנית… חוקרת… באהבה… התדר שלך יוצא ומסנכרן אותי בחזרה. וכמובן נותנת השראה לכל מי שקוראת כאן…
תודה על העדכון!! 🙂
היי, התחלתי להתמכר למשקל ולאוכל לפני שנה וקצת.. הייתי מרעיבה את עצמי ואובססיביות למכון כושר, לא הייתי אוכלת כמעט כלום… במשך השנה התחילו להיות לי בולמוסים שרק גברו וגברו אבל אני לא מקיאה ולא לוקחת משלשלים ולפעמים גם אין לי רצון לטהר את עצמי מהבולמוסים. השאלה שלי היא האם זאת נקראת בולימיה?.
למה זה משנה כל כך איך קוראים לזה, את לא הראשונה ששואלת
אשמח להבין.
נניח שלא, נניח שכן, מה ההבדל?
אני פשוט רוצה לדעת מה זה..
הייתי מגדירה את הבולימיה כמחולקת לשני חלקים.
הלך הרוח הבולימי ועצם פעולת האכילה המופרזת וההקאות.
הלך הרוח הבולימי תקראי פה בעמוד תשמעי אכזבה עצמית, בושה, תחושת חוסר אונים, חשיבה על אוכל כל היום, חשיבה איך להפטר מהמשקל ולרזות, פחד ודחיה של פעולות שרצינו לעשות, המרה של הכל באכילה, ויתור על מפגשים עם אנשים, ויתור על חלק גדול מעצמי.
אלה מאיתנו שמקיאות גם יש להן את המחשבות איפה להקיא ומתי ואיך להסתיר את זה, ואיך לאכול שוב ולהקיא שוב.
ואז זה נהיית התמכרות. כלומר באמת קשה מאד מאד לצאת מזה. כמו עישון כמו אלכוהוליזם כמו כל התמכרות – המחשבה משתלטת לגמרי על המוח ואנחנו מאמינים לה ועובדים אצלה.
אז את יכולה לראות איפה את ביחס להגדרה הזאת. ובשביל לדעת כמה חמור מצבך תעני לעצמך על השאלה – מה הסיפור הזה מונע ממני לעשות.
על מה את מוותרת בשביל לתחזק את התופעה הזאת בחייך. בדרך כלל הבולימיה יושבת על פחד גדול מלבטא איזה כשרון או רצון חזק שיושב בנו. העולם נראה לנו עוין ואנחנו פוחדות לאכזב את עצמינו ולכן לא מנסות בכלל. תשאלי את עצמך אם יש משהו שאת מתה לעשות ולא מרשה לעצמך. בגלל כל מיני סיבות, שמנה מדי, לא טובה מספיק בלה בלה… 🙂 כולנו עושים את זה אל תדאגי בזה את לא לבד…
כי במקומות האלה אנחנו בורחות אל האוכל כי לא בא לנו על תחושת הלחץ והפחד וכל מה שיושב בין בן אדם לחלומות שלו.
את כל כך חכמה… תודה.
היי בנות
אני בולמית בערך חצי שנה. אני כבר שנים עם התקפי אכילה ופולמוסים אבל עד לפני חצי שנה השתמשתי במשלשלים, ועכשיו הקאות.
אני ממש זקוקה לדבר עם משהי בפרטי, אם משהי מוכנה.
אני חושבת שהשאלה שלי לא מתאימה לפורום כללי.
אז אם משהי מוכנה אני אהיה אסירת תודה.
היי יקרה מוזמנת לדבר איתי הערב, 0543394798
זה לא עניין של מגעיל כ"כ.
העניין הוא כזה –
אני מקיאה בערך חצי שנה. הכל הלך לי חלק, עד שלפתע לפני חודשיים פתאום היה לי קשה יותר להקיא. הבנתי שרפלקס ההקאה שלי נשחק ושצריך לתת לזה יומיים-שלושה. עד הנקודה הזו לא היה לי רצון בכלל לגשת לטיפול, ועכשיו כשאני מבינה שהתלות הזו בהקאות כ"כ חזקה, החלטתי לפנות לטיפול וללכת לאשפוז.
העניין הוא שאני ברשימת המתנה. ובינתיים אני חיה ככה.
אני רוצה לדעת אם עוד משהי נתקלה בבעיה הזו, ואם כן – איך אתן תממודדות עם זה?
אני אומרת לעצמי שאנסה לא לעשות בולמוסים ביומיים-שלושה שאני נותנת לעצמי ברייק, אבל אפילו לא מצליחה לשלוט בעצמי יום אחד בלבד.
תודה על הטלפון, אנסה להתקשר מחר אם זה בסדר.
שלישי אחהצ ערב זה טוב. בינתיים נסי לבדוק מה המחשבות ששולחות אותך לבולמוס, תראי אם הן מהמשפחה של "ממילא החיים שלי חרא" או מהמשפחה של "יה איך בא לי לזניה" או ממשפחה אחרת בכלל.
כבר כתבתי פה בעבר, על תקן זאת שהיו לה בולמוסים אבל לא הקיאה אף פעם, והפסיקה לכמה ימים.
הבעיה היא שהם חזרו. [שוב- אני לא מקיאה.]
אחרי זה הלכתי לטיפול, נפגשתי עם רופאה ודיאטנית, וכביכול הכל היה תקין עד היום.
עד 14:30 בערך אכלתי הרבה, כאבה קצת הבטן, עשיתי הפסקה עד 21:00 מאוכל, והנה חזרתי להמשיך את הבולמוס.
כרגע אני מרגישה תחושה טובה, מעין אופוריה. אני גם לא מבינה למה להפסיק, הרי אין לי שום דבר יותר טוב לעשות כרגע.
אני יודעת שעוד מעט אני ארגיש את כאב הבטן, והבחילה, והבטן הנפוחה ואחשוב על "למה אני עושה את זה כל פעם מחדש?!?!"
ולטווח הארוך זה לא בריא, ואני עלולה לעלות במשקל, ולבטן שלי לוקח זמן לחזור לגודל הרגיל שלה, אם בכלל….
אז למה אני עושה את זה כל פעם מחדש?
אני חושבת שזה תלוי רק בי. לא באף רופאה או דיאטנית.
ובאמת, בזמן הבולמוס אני חושבת "אם אני רוצה לעצור אני יכולה." כמו מכורה. אני מכורה.
אני אפילו לא יודעת מה הפואנטה של מה שאני כותבת עכשיו. אני יודעת שאני רוצה להפסיק. אני יודעת שזה תלוי בי. אני לא יודעת איך להפסיק. בתאוריה זה מאוד פשוט- לא לאכול המון אוכל ברצף אחד אחרי השני. אז למה אני לא מצליחה?? מה זה הדחף הזה לרוץ למקרר ולנסות לרוקן אותו?
נמאס לי.
היי יקרה
הפואנטה של מה שאת כותבת כאן זה תיאור מדוייק של רצף המחשבות של הבולימיה. את בתוך החוויה מדווחת מהשטח. בשטח אין תשובות חדשות, את צודקת שאין פה חדש, אבל יש פה לחוות משהו ולראות אותו מהצד בו זמנית.
לפיצול הזה חיכינו. מפה מתחילה הדרך כי עד עכשיו את והבולימיה הייתם אחת. האמנת למחשבות האלה. עכשיו את לא מאמינה להן אבל את עדיין עושה את הפעולות.
זאת ההתמכרות.
זה השלב שבו אני אומרת שהלואי והיה לי משקיע להקים מרכז גמילה מההתמכרות המסויימת הזאת שאני מכירה היטב… והייתי מזמינה אותך לשישה שבועות של שקט מהחיים. והיית עוברת איתנו את השבועיים הקשים ואת ההסתגלות שאחריה, ולומדת לחיות נורמלי.
אבל… אין כזה. יש חלקים של זה מפוזרים… וכן את צודקת שהכוח שלך הוא זה שיוציא אותך מזה בסוף, ולא אף אחד אחר, אבל זה נחמד לקבל עזרה.
אחת לעשר בנות זו הסטטיסטיקה, וזה רק מה שיודעים…. הרי בולימיה זו מחלה סודית… אז את בחברה טובה. זה קשה לצאת מזה אבל אני הצלחתי. אז יש לך סיכוי גם.
המקום שאת נמצאת בו שם תהיי. מקשיבה לקולות שבתוכך, פעם את הולכת עם אלה ופעם עם אלה, עד שימאס לך באמת. זה יכול לקרות בשניה אחת. אבל לא יודעים שזו השניה עד שלא עובר זמן ומסתכלים אחורה ורואים שזו היתה הפעם שהצליחה…
שולחת לך אור וחיוך לתוך הבור, חיילת יקרה, את מוזמנת לצאת לרגילה וגם להשתחרר… 🙂
תודה באמת!!! את מאוד מעודדת. ואני יודעת שאני אצא מזה מתישהו.
והנה, עד הגיוס (האמיתי) שלי יש עוד יותר מ-6 שבועות.
באופן תיאורטי, מה הייתי עושה במרכז גמילה אם הייתי באה לשם ממחר?
אולי אני אוכל לפי אותה דרך להיגמל לבד, או שהמשפחה אולי ישמחו לעזור לי אם אגיד להם מה לעשות..
שוב תודה!!!!
קודם כל הייתם נפגשים איתי לשיחה, את ראשונה ואחריך כל מי שיכול לעזור לך. עוברים ביחד על התכנית. זה לא דיאטה.
מעניין אם אפשר ליישם את זה ללא המרכז המבודד, אלא ממש בתוך המייטריקס.
אם בא לך נשוחח בטלפון נראה מה המצב. מחר אני מסיימת בשש וחצי, מוזמנת להעיז לצלצל… 0543394798
אופציה נוספת במוצאי שבת, פשוט באמצע אהיה באיזה סדנא ואין לי מושג אם אוכל לדבר או לא..
אם לא נדבר אסיק מזה שיש לך עוד קצת מה לחפש שם, ובבוא העת אם תצטרכי אותי את כבר תמצאי אותי. 🙂
להשתמע, אשמח להרים את הכפפה איתך לעשות ניסוי.
לא טובה במילות פתיחה אני יגש ישר לעניין …
אני בולמית כבר כמעט שנה,התחיל מללעוס ולירוק ואז הפך לדבר האמיתי , הבולימיה , התקפי אכילה לא נשלטים והקאה שלהם, ההורים שלי שלחו אותי לתזונאית, לא הייתי מסוגלת להיפתח אליה,שיקרתי לה כל הזמן … לא סיפרתי לה שהבעיה שלי הפכה חמורה יותר מלעיסות ויריקות , עכשיו ההורים שלי גילו את זה , ומאז יום שלישי , ההורים שלי פשוט יושבים לי על הוריד !!! דוקין לי על הדלת שאני מתקלחת , נכנסים לי לחדר כל שניה , רוצים לדבר איתי כל הזמן,הם לא מבינים כמה בושה מלווה , כמה כאב , אני פשוט רוצה שזהם יעזבו אותי בשקט אבל הם פשוט לא מרפים ממני הם חושביםשככה זה יעבור , אבא שלי אפילו שוקל לשים אותי באשפוז בכפייה. אני מכורה , אני לא רוצה לצאת מזה למרות החרא שזה עושה לגוף שלי , אני שונאת את עצמי , אני שונאת את החיים שלי , הם לא כל כך רעים אבל אני פשוט לא יכולה להתמודד יותר עם הסיוט הזה , אני מפחדת כל כך לספר את זה לאחת החברות שלי, אני מפחדת מהתגובות , אני מפחדת שזה יופץ , אני לבד , אני בוכה , אני לא נהנת לדבר על זה , אני עוברת את כל הכאב הזה לבד , אני לא רזה מידי ולא שמנה מידי , וכל הזמן משווה את עצמי לאחרים , כל פעם שאומרים לי שאני יפה אומחמיאים לי בלב אני אומרת שזה שקר שזה סתם שזה לא באמת… לא טוב לי , יש כל כך הרבה כאב מאחורי החיוך שכל החברים שלי מכירים הם לא באמת יודעים מה עובר עליי , איזה סיוט אני צריכה לעבור כמה מריבות עם ההורים …
לא יודעת לאן אנירוצה שזה ימשיך , זו התמכרות, וזה משפיע על כלהחיים שלי , אני מפחדת להתאהב, אני מפחדת שכשיהיה לי חבר הוא יעזוב אותי כי אני בולימית ,אני מפחדת שחברות שלי יתרחקו ממני ואני יודעת שהן לא יעזרו לי לי הן לאבבו הזהוהן לאמבינות כמה שזה קשה ,
פשוט הייתי צריכה לפרוק את זה פה , אני כבר לא יודעצ מה לעשות , אני לא רוצה להתחיל ככה את השנה האחרונה שלי בתיכון …
קודם כל אני מבינה ללבך ממש, זה רגע קשה כשמגלים אותך ובעצם את צריכה כאילו לעשות שינוי ממשי…
אז על זה אני שולחת לך אור והבנה אבל הולכת להגיד לך משהו שהיום תשנאי אותי ובעוד כמה זמן תביני.
זה נשמע נורא אבל יש סיכוי שדווקא עם ההורים שלך ישבו לך על הוריד הבולימיה תאלץ לוותר עליך וללכת למישהי אחרת שההורים שלה לא יושבים לה על הוריד.
עוד מחכה לך אהבה בחיים ויותר מאחר, החיים לא נגמרים כשהבולימיה עוזבת, להיפך. הם מתחילים. מי שבפאניקה בתוכך זו המחלה, לא את.
אני הייתי אומרת שבדיעבד הלואי שאמא שלי היתה כובלת אותי באזזיקים למיטה. כמובן שלו עשתה את זה הייתי מייללת וצורחת, אבל לא הייתי יכולה להמשיך לאכול ולהקיא.
אני יודעת שבסופו של דבר אני יעריך אותם על זה אני בטוחה , אבל עכשיו זה פשוט הסיוט שלי, כמו שאמרת המחלה היא זאת ששונאת אותם, יש שתי אני , אחת האני הנורמלת הרגילה , שמבינה שזה לטובתי , שמבינה שזה רע לי , ושהם עושים את זה מתוך דאגה, שרוצה להחלים לא לחשוב על אוכל כל הזמן
ויש את האני שאומרת להקיא אחרי כל ארוחה , שאומרת לכי תקני לעצמך גלידה או ופלים בסופר , האני שאומרת להקיא שאובססיבית עם המשקל שלה והמראה החיצוני ומתעקשת לא להפסיק עם זה ומשוכנעת שלהקיא זה טוב …
הלוואי וזה היה כל כך קל להפסיק…
שיוצאים מזה החיים נראים אחרת בהרבה רמות. את מבינה איזה כוחות יש לך, ומבינה הרבה דברים על מבנה המוח והגוף והנשמה אפילו.
את תהיי אדם יותר חזק אחרי שתצאי מזה אני מבטיחה לך.
זה לא אומר שלא יהיו לך קשיים בחיים, אבל את תהיי יותר מודעת. יותר מבינה ומוקירה את עצמך.
לאחר 4 שנים בהסתר בתי הודתה על במצבה האקוטי וזקוקה לעזרה דחופה , יצרתי קשר עם אגם ותל השומר התחלנו תהליך באגם שיקום שם רק עם סיום המבחנים ידעו להגיד אם היא מתאימה לתוכנית הפתוחה או זקוקה לאישפוז.לכשהתוודתה לי לפני כחודש התחלתי לטפל בנושא וביקשתי תורים .התור לתל השומר הוא ביום חמישי הקרוב , וכאמור באגם אנו בתהליך אך בינתים הילדה על הקרשים עם התקפי חרדה, זעם, כעס, עייפות אין סופית ומלל אובדני . אם מי אפשר לדבר עד שהמערכות יאבחנו וילמדו את המיקרה איך אפשר לעזור לה עכשיו.הודה לכל רעיון או הצעה .תודה
אבא יובל יקר
כואב וקשה אין לי ספק, אבל לא סוף העולם. נסה להבין שהיא לא אשמה במצב שלה, ויש איך לעזור אפילו בשינוי השפה בבית. אני לא יודעת מספיק פרטים ויקח הרבה זמן לכתוב הכל, מנוזמן לצלצל בכל שעה
0543394798
בדיוק סיימתי לעבוד מוזמן לצלצל.
ובינתיים לנשום גם, כולם. יהיה בסדר, לי לקח 11 שנה לצאת מזה אבל אני סבבה, בחיי….
יקרים ויקרות שלי
אתמול בערב היתה פה חברה בולימית שלי, והיתה לנו שיחה מהממת וגם הראתה לי סרט שהיא עשתה לאיזה חברה שמתחתנת. חברים נפלתי מהכסא. מסתבר שהיא שחקנית א ד י ר ה.
אבל אדירה אני מתכוונת לזה. הבחורה הזאת בולימית כבר 20 שנה וכמובן לא נתנה לכשרון שלה ביטוי, כי מה, הרי היא בסך הכל בולימית.
ובכן מהצמרמורת אני פונה לכל אחת ואחד מכן, הסתכלו פנימה ושאלו את עצמכם מהו היהלום שאתם מחביאים מהעולם.
אולי באמת העולם קקה ולא מגיע לו המתנה הזאת שלנו. אבל אולי יש שם איזה שניים שלושה אנשים שכן מגיע להם לעוף עלינו, וביניהם אתם ואני. לי מגיע לבטא את עצמי. אני זאת שמבטאת רק חלק ממני. אוקיי סבבה טעים והכל, אבל כמה נעים לעשות משהו בצורה טובה ולהרגיש טוב אחר כך.
זה הלהרגיש טוב אחר כך שמסמן לי אם אני הולכת בדרך שלי או לא. איך אני ארגיש אחר כך זו יופי של אינדיקציה להאם משהו הוא טוב לי או לא. כי אחרי בולמוס והקאה או אחרי שחזרתי למערכת יחסים הרסנית, אני מרגישה חרא. ואחרי שכתבתי פרק טוב על אהבה או עצב או כל דבר, או אחרי שהכלתי לזומבה הבוקר = אני מרגישה נפלא.
לחיי הכשרון שימצא את דרכו החוצה, ללא מורא ופחד, ללא שיפוט, ללא תחרות. רק בשמחה שהנה יש משהו שאני יודעת ואוהבת לעשות, ומרשה לעצמי לעשות את זה גם אם זה משאיר את כוווולם פעורי פה וגם אם לא.
היי אני בת 16 ואני בולמית כבר 4 שנים בערך
רפלקס ההקאה שלי נדפק, כל פעם כשאני אוכלת עולה לי קיא אח"כ
זה משהו שעובר או נשאר? אני מפחדת לקבל טיפול כי אני מפחדת לספר למשפחה ולא משנה כמה פעמים אני מבטיחה לעצמי שאני יתגבר וינצח את המחלה הזאת אני חוזרת לזה
אני רוצה להפסיק להקיא ואני רוצה לא לפחד להשמין ואני מפחדת שהשיניים שלי יהרסו
אני לא יודעת מה לעשות ונמאס לי שעולה לי קיא אחרי כל ארוחה, הפסקתי לכמה חודשים להקיא ועדיין היה לי את הרפלקס הקאה
זה משהו שיעבור?
יקירתי
קודם כל הייתי רוצה לדעת כמה פעמים ביום את מקיאה.
שנית האם את מדברת על שעולה לך אחרי בולמוס או גם אחרי תפוח עץ?
שלישית אני חושבת שיש כאלה שדופקות יותר את המערכת ויש כאלה שפחות אבל גם אלה וגם אלה ברגע שמפסיקים אז מתחיל תהליך של הבראה. לחלק זה לוקח שבועיים ולחלק קצת יותר אבל יש תהליך שהגוף מתחיל לאט לאט לסמוך עליך ומתחיל לרפא את עצמו.
הייתי היום אצל חברה טובה שאמרה שמי שנוגע בזבל גם מתקדם משם. שהאנשים שלא נוגעים בזבל נשארים במקום. אז זה היה נכון לגבי. ההתמכרות שלטה בי שנים רבות אבל הגיע הרגע שהרגשתי שנגעתי בתחתית של הזבל. שלא יכולתי יותר. קמתי ועצרתי את זה. וכנראה שעד שלא מגיעים לתחתית של המיץ של הזבל… לא קמים משם…
אז תתחילי בלענות לי על השאלות ונראה כמה עמוק אנחנו בזבל אולי באמת הגיע הזמן שלך לצאת לחופשי…
זה תלוי
יש תקופות שאני מקיאה כמה פעמים ביום
או כל יום
או פעם בחודש או שיש הפסקות
למשל הפסקתי חודשיים וחזרתי לזה שוב
זה מסובך
ואחרי כל מה שאני אוכלת עולה לי קיא לבד הרפלקס הקאה שלי נדפק