היי שלום לך,ראיתי פה שאת ממש עוזרת לאנשים.אני. במצב נואש פשוט אין לי איך להסביר את זה.אני בחורה רזה ובשמונה ימים האחרונים סבלתי מאכילה כפייתית,בולמוסים לא ידעת מה.כל יום אמרתי מחר ידי מתחילה מחדש והופ שוב חוזר הלופתהזה הזה.אני קמה כל בוקר בהרגשה נוראית אין לך מושג,אני קמה ומקללת את עצמי בשמות גנאי ופשוט נגעלת מעצמי.אני לא מסתכלת על הגוף שלי כבר שבוע. מפחד,שמה עליי פגימות רחבות,נמנעת ממפגשים חברתיים.ובמקום זה מה אני טוחנת וטוחנת עד שהקיבה שלי מתפוצצת.בבקשה ממך אני גרה בדרום ולא רוצה לבוא לפגישות של אכלנים.יש לך פיתרון בשבילי? תפילה? אני מיואשת בא לי לבכות ולא לצאת מהמיטה לעולם.רע לי מאוד מאוד מאוד.איך אפשר לכפר על כל השמונה ימים הללו של האכילה הבלתי פוסקת שלי? חוץ מזה הכל מושלם אצלי בחיים,באמת הכל אז למה האכילה הזו הורסת הכל? בבקשה תעני לי מהר .אני יעשה הכל כדי לכפר על זה.אם אני יאכל 300 קלוריות ממחר עד סוף החודש זה יאזן את זה?
עד עכשיו עזרתי לאנשים פה בפורום, וגם במיילים פרטיים. עכשיו יש לי גם קו טלפון מיוחד לצורך הענין. את מוזמנת להתקשר ולפרוק את האימה שאת חיה בה, אני מבינה לגמרי, לצערי או לשמחתי.
054-7337669
זה נשמע שהגוף שלך פתאום התחיל לזעוק זעקה שהושתקה שנים. שהוא לא מוכן יותר למוות המסויים שגזרת עליו. אני ארצה לשמוע ממך אם את רזה בטבע שלך או שזה משהו שהחלטת שאת צריכה להיות. לא אשפוט, בטח לא אותך, אולי את החברה שאנו חיים בה, ואנסה לראות איך אפשר להחזיר לך קצת שליטה במצב. או לפחות איזה צל של חיוך על השפתים… תחזיקי מעמד!!!!
קודם כל תודה שענית לי במהרה,את תמיד פה כשצריך ואת מדהימה באמת אין לי מילים.אני מתביישת להתקשר אני אגיד לך את האמת,לא ידעת למה זה נראה לי מביך יותר.אני בחורה רזה מטבעי,היו תקופות שהייתי. מלאה יותר.האמתי בתקופה האחרונה הקפדתי אוד על משקלי ועל כל פירור שהכנסתי לפה. ובשבוע האחרון אני לא שולטת בזה,הקיבה שלי מפוצצת.רוצה לחזור לשיגרה במהרה במהרה.איך להתאפס על עצמי ממחר? כמו ששאלתי זה בסדר שארצות 300 קלוריות ממחר עד סוף החודש? זה יאזן?תודה רבה לך!!!
כמוך, אני רוצה כבר לפתור את הבעיה. אבל כשאני שומעת את דבריך ורואה את שאלתך אני מבינה שיקח זמן עד שזה יפתר. רציתי שנדבר כי זה יחסוך זמן. יש לי הרבה מה לענות לך והרבה מה לשאול אותך ויש צורת חשיבה שלמה שכרגע מייצרת עבורך את החידה שהפתרון שמצאת לה הוא 300.
אז אם תשאלי אותי 300 זו תשובה לשאלה אחרת. וכדי לחיות צריך לגשת מכיוון אחר לכל העניין. כל מה שאני אגיד לך עכשיו לא יעזור לך כל זמן שאת לא משחררת את התשובה שמצאת.
מה שעשית עד עכשיו זה משהו שנוגד את הטבע שלך, כמו רבות וטובות נפלת להאמין שחייך תלויים בצורתך החיצונית ושהיא חייבת להיות רזה. מכיוון שהטבע חזק מאד, והגוף שלך רוצה לחיות, הוא מנסה לאזן בכוח את מה שלקחת ממנו בכוח ואתם במלחמה. אם תנצחי במלחמה נגד הגוף שלך תמותי. זה מאד פשוט. הגוף שלך זה מה שמחזיק אותך כאן. וכל זמן שאת שונאת אותו כי הוא רוצה לחיות – את עובדת נגד עצמך.
אולי את מתביישת לשוחח איתי אבל זה יחסוך לנו שעות של כתיבה, וגם תוכלי להגיב באמצע, שזה גם יכול לחסוך עוד זמן.. תחשבי על זה. בת כמה את דרך אגב? זה יעזור לי להבין את היוםיום שלך.
אני בת 26 מאורסת. החבר לא מודע לזה,לא החברות ולא המשפחה.את צודקת אני יודעת שלשוחח יהיה יותר פשוט וקל. אני מתביישת ,זה לגיטימי שבנות משוחחות איתך בטלפון?יש הרבה כמוני? אני מרוב האכילה המרובה שהייתה לי נמנעתי מלהיפגש עם החבר מגועל עצמי,פשוט רציתי להסתגר עם עצמי. וזה רק החמיר האכילה שלי.
לגיטימי שאת מתביישת, כי את לא מבינה שאת לא אשמה.
בהחלט מדברות איתי בטלפון, כן, ברגע הראשון זה קצת מביך אבל אחרי שתי דקות המבוכה עוברת. אני הייתי בולימית מגיל 20 עד גיל 31 אז מהר מאד תרגישי נוח לדבר איתי.
מובן לי שהתרחקת מהחבר, מסכן, אני די בטוחה שהוא יעדיף אותך פלוס שלושה ארבעה קילו מאשר עם האומללות הזאת, אבל לא יודעת עד כמה תוכלי להאמין לו ועד כמה הוא חשוב לך לעומת להיות רזה.
תנשמי ותחליטי מה שבא לך בלי לחץ. אני ערה בטח עד אחת לפחות. ולשאלתך האחרונה – לא, את לא לבד. תקראי פה את העמוד הזה לפחות, והנתונים אומרים אחת לעשר. אז לבד את בטח לא…. זו מגפה ואני לא מתפלאה בכלל.
קודם כל את מזה מעודדת אותי קצת באמת,את מקסימה מאוד!! היה קמתי היום בבוקר בהרגשה מזה נוראית כאילו מה אני עושה לעצמי,מה? קמתי ואמרתי לעצמי שזהו דיי שזה נגמר כל האכילה הזאת!! אני התארסתי לא מזמן,לבחור מדהים מדהים שאין מילים,אני בחורה רזה ואני יודעת שהוא אוהב אותי ככה ונמשך אליי כל עוד אני כזאת.אם אני מתחילה להשמין אני ירגיש שאני יאבד אותו וירגיש חרא עם עצמי,לא רק שאנחנו צריכים לצאת לראות אולמות ותאריכים לחתונה ואני פשוט ממציאה תירוצים של למה אני לא יכולה והכל בגלל שאני לא רוצה לצאת בגלל האכילה הכפייתית הזאת,הקטע שאני והוא ביחד אני לא נוגעת באוכל רק כשאני בלעדיו.הוא לא מעלה על דעתו שאני כזאת,וזה מה שהורג אותי,הוא רוצה לבוא אליי ואני מתחמקת פשוט,וכמה אפשר כמה? אני מגעילה את עצמי ונגעלת לקום כל בוקר.על הגוף שלי לא הסתכלתי כבר שבוע.אני רוצה לציין בפנייך שאני לא מקיאה ,אני פשוט אוכלת ואוכלת בלי להקיא.אכלה כבוד שאת גם יצאת מזה זה ממכר לפי מה שקראתי.
אחותי, יש מצב שאת מגיבה ככה בגלל החתונה?…
אני לא פסיכולוגית אבל אולי כדאי לך לעשות שיחה עם אחת בנושא הזה של החרדה לפני חתונה, יש תופעה כזאת גם כן. למעשה אני לא מבינה מישהי שאין לה… סתם… בדיחה…
כדאי לך לבדוק את ענין האהבה והרזון כי אם הוא אוהב את הגוף שלך רזה והגוף שלך לא מתכוון להשאר רזה אז כדאי לדעת את זה מראש.
אני אישית לא מאמינה שזה מה שהוא מוצא בך, מאמינה שאם הוא מה שאת אומרת שהוא אז זה לא מה שמזיז לו. אבל אם כן אז את עלולה למצוא את עצמך במלכוד לנסות כל החיים להיות משהו שאת לא.
תראי אין מצב שזה בגלל החתונה,כי להפך אני רוצה למדוד שמלות כלה ולהיות רזה רזה וחטובה ולא איזה שמנה. וגם אני אגיד לך ככה הוא כל הזמן אומר לי תאכלי,את לא אוכלת כלום ושאני צריכה להשמין.אז הוא בכלל לא מעודד את המצב שלי,כאילו הוא בן אדם מדהים ואוהב אותי ויעשה המון בשבילי,אין לך מושג כמה אני מעריכה אותו. ואני רוצה שיאהב אותי יימשך אליי ולכן אני צריכה להשאר רזה ויפה אין מה לעשות .וגם אני אישית אוהבת להיות רזה רזה זה עושה לי הרגשה טובה בהכל,אם זה לצאת,למדוד בגדים,להתלבש.אבל בשבוע האחרון המצב התהפך לגמרי בלסתי בלי סוף עד שלא יכולתי לנשום וכעסתי על עצמי ,הלכתי לישון במצב חרא וקמתי בעוד יותר מצב רע,אין לך מושג איך אני מרגישה. אני היום התחלתי להתאפס על עצמי איכשהו ומקווה שאצליח כי המצב יחמיר עוד יותר.ותודה על ההקשבה והייעוץ שלך כיף לפרוק הכל הפנייך. כי אף אחד לא מבין אותי ולא יודע מה עובר עליי
יקירתי
אני שמחה שאת מרגישה קצת יותר טוב, אבל לצערי אני לא שמחה לשמוע את המוחלטות שבה את מדברת על להיות רזה. קראי שוב את מה שכתבתי לך קודם, אינני רוצה לחזור על עצמי, וכשתרצי באמת לפתור את הבעיה מהיסוד שלה את מוזמנת לצלצל.
ואם לא נדבר עד אז… שיהיה במזל טוב, הרבה אושר, בריאות ואהבה לשניכם, מאחלת לכם למצוא מקום לאמת בתוך חייכם, להחזיק ידיים ולעבור דרך כל מכשול.
תודה חניתה,מעריכה את ההקשבה,ניהול שיחה ופשוט שהכל בא מהלב. מה שלא הבנתי זה שאמרת לי על ההחלטיות שלי לרזון,וכן אנחנו חיים בחברה והרזון שולט,אין מה לעשות,את שמנה יצחקו וי לגלגו ,את רזה זה פותח דלתות ואת פשוט נראית טוב,חוץ מזה ההרגשה אישית שלי ואני יודעת ובטוחה של 99 אחוז מהאנשים היא מוחלטת.ההרגשה ללבוש מה שאת רוצה,להתלבש לצאת בביטחון.זה הוכחה ואין להתווכח על זה.חוץ מזה אני יודעת את הבעיה שלי ולא סתם פניתי אלייך,הבעיה שלי כפי שהבנת שנהייתי אכלנית כפייתית בשבוע האחרון ואני מודעת לבעיה הזו וזה מה שמציק לי,שהאכלנות הזו תהרוס אותי ואת גופי.
יקרה יש סיכוי שהאכלנות החדשה היא תוצאה של כוחנות עתיקת יומין שבה נהגת בגופך. לא רק את כמובן. תרבות שלמה.
את חושבת שאם כולם מסכימים על משהו סימן שזה נכון.
ואני מרימה גבה על המוחלטות של זה. זה הכל. אנחנו לא חייבות להסכים ועדיין נשאר חברות.
שוב מזל טוב ובהצלחה.
לא בהכרח נכון אבל אם כולם מסכימים עם זה,אז צריך להיות ככה.מרבית הפורום הזה עם בעיות כאלה וזה כת׳וצאה מהרזון ששולט,אז אין מה לעשות , כולם רוצים לרצות את כולם ולהיות הכי יפים.אבל יש מכשולים בדרך שזה הבולמוסים,בולימיה אנורקסיה וזה לא פשוט וכולנו רוצים לצאת מהבועה הזו אבל זה קשה.שיהיה יום מתוק
שיהיה יום מתוק באמת…
אני חייבת להקיא חייבת!!!!! אין לי דרך אחרת להוציא את האוכל בבקשה תתנו עצות אני לא מצליחה עם האצבעות..
יקרה
לפעמים אלוהים מחליט לחסוך ממישהי 16 שנה של סבל,
וממיר את זה בכמה שעות של פאניקה בלבד.
המחשבה שחייך תלויים בזה שתהיי רזה, ושאם לא תקיאי את מה שאכלת את ביום אחד תשמיני וחייך יגמרו, זו המחשבה המפעילה את הבולימיה למשך שנים ארוכות אחרי הפעם הראשונה.
אני מזמינה אותך לנשום, לספור כמה קלוריות יש במה שאכלת, לשכב על הגב חצי שעה במנוחה, ולכתוב לי שוב. או לצלצל 0547337669, שזה הולך ממחר להיות קו חם לבולימיות ובני משפחותיהן.
לא את כל מה שאכלתי בחיים הקאתי, לא השמנתי מיד, זה לוקח זמן, גם להשמין וגם לרזות, וגם להבין שהמשחק החברתי הזה הוא רעיון לא הגיוני שאפשר גם בלעדיו. לוקח זמן להבין את זה, ולהבין שאת נעולה בתוך משהו שקשה מאד מאד לצאת ממנו לבד.
יש כאלה שמצליחות להקיא ואחר כך קשה להן להפסיק, ויש כאלה שלא מצליחות להקיא וחושבות שהן לא בסדר במשהו. תראי כמה הזוי הוא העולם… הכל בסדר בך. הגוף שלך חכם ולא נותן לך לפגוע בעצמך. גוף חכם וגאון יש לך ואת בטח מה זה שונאת אותו… ולא באשמתך. דברי איתי אם תרצי.
שלום,אני על סף ייאוש כבר אין לי למי לפנות,אני קוראת המון מאמרים על בולימיה אנורקסיה בולמוסים.אףאחד לא יודע מה שאני עוברת.אני כאן בתקוה שיוכלו להזדהות איתי,ולעזור לי לצאת מהמעגל המטורף הזה. אני בת 27 זה התחיל לפני שנה בדיאטה נורמלית ורגילה לחלוטין שאכלתי מסודר,ארוחת בוקר ,צהריים וערב.לא הרעבתי את עצמי בכלל,אני רוצה לציין שלא הייתי שמנה בכלל הייתי טיפה מלאה והייתה לי שאיפה להיות רזה רזה,השאיפה הזו הובילה אותי למה שאני היום. אז כמו שאמרתי התחלתי בדיאטה טובה ומסודרת בלי הרעבות, החזקתי ארבעה חודשים ולאט לאט התחלתי לקצץ בתפריט, טיפה צהריים,בוקר רק שלוש קרקרים קצת פירות ונס קפה,זה היה התפריט שלי.המחמאות החלו להגיע ,ואהבתי את זה בטירוף והמשכתי לאכול ממש קצת קלוריות.בתקופת החגים כבר הכל השתנה,אמרו לי כמה אייר זה,ואיך רזיתי ואני עור ועצמות ואהבתי את זה מאוד,ורציתי עוד,אבל לא יכולתי הייתי רעבה כל כך הגוף שלי רצה לאכול ולאכול וזהו.הגעתי כבר לתת משקל רציני.עשיתי את עצמי אוכלת אבל זרקתי אוכל,כדי שיחשבו שאכלתי. בתקופת החגים כבר נשברתי התחילו לי בולמוסים ענקיים,טחנתי ובלסתי המון אוכל שמנעתי מעצמי המון זמן.נהננתי אכלתי כל כך הרבה והיה לי כיף,אבל לא הקאתי את האוכל,לא ידעתי להקיא ולא רציתי גם.יום אחרי הבולמוס התחלתי בצום של מעט קלוריות במשך כמה ימים,ואחרי הצום הייתי ממש רעבה ושוב היה בולמוס ואז אחרי הבולמוס שוב היה צום של כמה ימים וככה עד היום הזה. המצב הזה לא עוזב אותי ולא מרפה ממני,זה שולל ממני המון דברים,אני כבר לא עם חברות,בקושי עם הבן זוג,ממציאה לכולם תירוצים למה אני לא יכולה להפגש.כבר נמאס לי ,מנסה לצאת מזה להתחיל מחדש,אבל לא יכולה אני ממשיכה לבלוס ולבלוס בלי סוף,אני כל היום חושבת על אוכל,ממתקים שוקולדים הכל.רק זה מעניין אותי. מה אני עושה?רוצה להשאר דיסקרטית ושאף אחד לא ידע כל זה.בבקשה עזרה דחוף
יקירתי החסויה
אני קוראת ומבינה ומכירה לצערי היטב את המסלול הזה. לא אחת ולא שתיים נופלות למלכודת הזאת מבלי לדעת בכלל שהן שטופות מוח. העולם חד לנו חידה לא הגיונית, ואנחנו שמצפות מעצמינו לנצח באיזו תחרות שכולם משתתפים בה. את משרטטת לנו את התחנות שמובילות לבולימיה בדרך מאד ברורה. בואי נאיר דרכך ונלמד אחרים גם. אלו תנאים צריכים להתקיים כדי לפרנס את ההתמכרות הזאת:
1. אמונה מוחלטת במודל היופי הרזה. כלומר מי שלא רזה אין לו זכות קיום.
2. אמונה בכך שחיי שלי תלויים בכך שיגידו שאני רזה.
3. עצירה כוחנית של מנגנון גופני טבעי. להלן דיאטה.
4. העדר תוכן חליפי.
אז נתחיל מ3. דיאטה זה מצב בו את יוצרת בכוח חוסר בגוף. כל כוח שאת מפעילה תקבלי מיד כוח נגדי. הגוף חווה חוסר ולכן אוגר כמה שיכול את המזון. העיכול הטבעי מתקלקל. לוקח שבועיים לעיתים לגוף לחזור לעצמו.
לגבי 1 ו2 גם אם נערער מעט את הדעות שרוב העולם מציית להן, לא יהיה קל לצאת מהתמכרות. לא יעזור איזה מחשבה חליפית אנסה לשזור לך שם בסרט שלך, הרעיונות שגדלת עליהם עלולים לנצח בשנייה שתסיימי לקרוא. זה מאד קשה לצאת מהתמכרות לבד. מעטות מצליחות.
לכן אנחנו שוקדות על הקמת מרכז גמילה. מחזיקה אצבעות שיפתח במאי או יוני השנה. בינתיים דעי לך שאני מבינה אותך וגם עצובה קצת שאת לבד בזה. יש לנו בימי א מפגש אצלי בהרצליה, קבוצה קטנה של מקסימות שנותנות תמיכה אחת לשניה, וחלקן כבר עם רגל אחת בחוץ…
יש יציאה, אבל צריך להכיר את המשפטים שאני אומרת לעצמי שמחזירים אותי לנקודה של חוסר שליטה, להבין שלא כל מחשבה זו הוראת הפעלה. לתת למחשבות להשאר באוויר ללא מענה.
ככה גם תוכלי לבדוק לאיזה מהם את מאמינה אמונה עיוורת, ואיזה מהם את יודעת שהן חרטא אבל חלשה מכדי להתנגד. שאת יודעת שזה לא הגיוני שכולם יראו אותו דבר למשל, או שרזה זה יותר שווה ממלאה. נראה איזה מחשבות תוקעות אותך ואיזה מחזקות אותך. דברי אלי במחשבות והן יסמנו לנו את הדרך החוצה.
ולגבי 4 – מציאת טעם בחיים זו משימה שכולנו שוקדים עליה חיים שלמים. סוף סוף משהו שלא מלמדים בבצפר. משהו שנובע ממך אם תתני לזה. כל אחד נותן משמעות לדברים אחרים. את יודעת מה בעל ערך בחייך. מה את רוצה לחוות ולהתנסות בו, עכשיו כשאת צעירה. את לא רוצה אחר כך להגיד בזבזתי את השנים האלה… אז תעשי איזה רשימה קטנה של דברים שלא היית רוצה לפספס בחיים, ואולי זה יפיל לך איזה אסימון…
אם כן ואם לא אני כאן ותרגישי נוח להתפרק פה, את מבטאת מצב של הרבה בנות ובנים, לצערי.
ההורים יודעים המחנכת יודעת כולם יודעים…. אני בטיפול ואני עכשיו באשפוז בית יומי בלי בצפר אני בת 14 ראבק מי ישלים לי את הכל …. אבא שלי רוצה לשלוח אותי למרכז גמילה הוא לא מאמין במחלה.. הוא לא מאמין לי שאני חולה… וזה מוריד אותי עוד יותר למטה… אני מרגישה שאני מאכזבת אותו כל החיים עשיתי הכל כדי שהוא יהיה גאה בי הוא למד רכיבה טיפולית… כדי לעזור לידים ואז הוא מקבל סטירה שהבת שלו.. הבחורה שלו… זאת שהכי קרובה אליו במשפחה חולה.. היא על סף מוות? היא הורסת לעצמה את החיים?
אני חולה אני קיבלתי את זה למרות שעדיין קשה לי להגיד שאני חולה ב…..
שנפלתי גם אני לתוך זה… לפחד,לשנאה,לבכי,ללא לישון בלילה,לכדורים,לכאב,
אתמול הוא הגיע והתחיל לצעוק עלי שזה צומי וזה משחק ואני לא באמת והוא לא מאמין במחלה הזאת!
ואז אמרתי לו שאם הוא לא רוצה לעזור לי אז בשביל מה הוא בא? ורציתי למות אחר כך ראיתי בעיניים שלו כמה הכאבתי לו באמירה הזאת… כי אני יודעת שהוא פוחדת לאבד אותי כמו שאני פוחדת לאבד אותו.. והוא בסך הכל דואג לי והוא לא יודע איך לבטא את הפחד…
אני לא יודעת מה לעשות… אני שונאת את עצמי אני שונאת את המראה שלי את התנהגות את המשקל הפנים הכללל אני פשוט מתעבת את עצמי!
בבקשה תעזרי לי
אחת הסממנים הבולטים שאנחנו רואות בין הבנות כשאנחנו נפגשות זה את הביקורת העצמית האינסופית שיש בכל אחת על עצמה. חייבות להיות מושלמותתתת….
אחת הדרכים החוצה היא להבין שהמושלם מושלם בחוסר מושלמותו ושהעולם יפה ככה . בדיוק ככה כמו עכשיו.
להסכים לנשום גם כשלא משהו, לתת לכאב לעבור, למחשבות להיות שם מבלי לרוץ למלא אחר הפקודה… אי אפשר לשלוט במחשבות אבל אפשר לא לציית להן בעוורון, אבל את זה אין סיכוי שאת עכשיו מאמינה לי, ומתישהו תגיעי להבנה הזאת, איתי או בלעדי. זה יבוא ממך.
אני.. בולמית… יש לי בולימיה
אבא שלי לא מקבל את המחלה הזאת ועושה לי את זה יותר קשה אני אוהבת אותו יותר מאת החייםשלי… תמיד הוא היה חלק מימני ועם הירושים של הורי הוא חסר לי.. שנה שלמה אני משחקת את הכל טוב והכל מושלם שיהיה לכם הכי טוב תעשו מה שאתם רוצים מה אכפת לי חייםשלכם.. אבל בפנים… בפנים עמוק.. אני קרועה לשתי חתיכות וכל פעם שהוא יוצא מהדלת או שאני חוזרת הביתה מימנו אני נקרעת לעוד ועוד חתיכה… אז עכשיו הינה אני נודה..
רע לי וקשהההה שליי
קשה לי שאני קמה בבוקר ואבא לא נמצא..
קשה לי שרק פעמיים בשבוע אני באמת רואה אותו..
קשה לי שרק שבת אחת בשבועיים אני איתו סופ"ש
קשה לי שאני לא יכולה לראות אותו כל יום..
קשה לי שכל פעם שאני עולה לישון הוא לא נושק לי ומחבק אותי
אבא שלי התפיסת עולם שלו שונה משל אנשים אחרים מפחינתו הכל שחור לבן כן לא. אין אולי אין אפור אין צהוב ירוק או לאיודעת אני לא יכולה וכאלה זה או שאת יכולה או שאת לא רוצה! ואם אני רוצה להפסיק אז באותה שנייה אני יפסיק.. וזה לא נכון…
וזה מה שמרחיק אותי מימנו יותר..
אני עצובה בשבילך. עצוב שככה את חווה את הגירושין של הוריך. עצוב לי שאת רחוקה מאביך שהוא כה חסר לך.
🙁
יש את העצב ויש את ההתמכרות. וזה שני דברים שונים. קשורים אמנם זה בזה אבל עדיין שונים. לעצב יש זכות קיום בפני עצמו, הוא מלמד אותנו הרבה על האושר. מה חשוב לנו בחיים, מי. ועוד כמה שנים כבר הכל שוב ישתנה ויהיה לך קשר עם אבא שלך כמה שתרצי. כבר לא יהיו ימים של אמא וימים של אבא, יהיו החיים שלך ומתי בא לך לבקר את מי…
שווה לך ללכת לטיפול שבו תפרקי את הכאב הזה ותתני לו מקום. כל אחת מאיתנו וכל אחד חטף איזו כאפה מהחיים. אי אפשר להשוות של מי יותר כואב, אבל כל אחד מקבל שיעור בעצב, שיעור עצוב כואב. וכדאי לתת לזה מקום. יש מי שמצייר או כותב או שר את הכאב שלו ויש מי שלומד להבין את עצמו וכו. זה לגבי העצב…
לגבי ההתמכרות, פה גם יש שני דברים. הגישה המחשבתית שאומרת שכדי להיות אהוב ושייך אתה צריך להיות רזה, ואז הפתרון של לאכול ולהקיא הוא פתרון טוב. כלומר כל זמן שהמחשבה הזאת מהדהדת במוחך כאמת – כלומר את מאמינה שחייך תלויים בזה שתהיי רזה, אז יהיה קשה מאד לעצור אותך בדרך לשירותים…
אז על זה נדבר לנו קצת, כאן או שם, ננסה לאוורר את הרעיונות שעליהם יושבת לה בנוחיות הבולימיה, ומצד שני יש את ההתמכרות עצמה, שהבן אדם פשוט עושה דברים שהוא יודע שלא טובים לו ושהוא הבטיח לעצמו שהוא לא יעשה יותר והרי זה פלא הוא ממשיך לעשות אותם.
הפתרון עובר דרך ניקוי של שני אלה לפחות אם לא שלושתם.. ובמיוחד דרך ההבנה שהמחשבות מפעילות אותי.. אני חושבת משהו אני מיד מגיבה על זה בפעולה, כלומר מחשבה=מעשה. ברגע שמבינים שמחשבה זו מחשבה ומעשה זה מעשה, שזה שני דברים שונים, אז אפשר להתחיל לאוורר שם באמצע, להביא מחשבות חדשות, לשחק עם זה קצת. ברגע שהמוחלטות נעלמת ויש היסוס בין מחשבה למעשה – זו הדרך החוצה..
יום אחד נדבר גם על מודל המשפחה, שזה גם כן מקור בלתי נדלה לעצב אצל אנשים כמו מודל היופי, מודל הזוגיות, מודל הנשיות ועוד שלל בתי סוהר שכאלה…
מחבקת אותך. תנשמי, אם תרצי אשלח לאבא שלך את הפרק שכתבתי להורים בספרון שטרם פרסמתי… תני לי מייל אשלח לך קודם ותחליטי אם לתת לו או לא.
שיראל יקרה ורגישה כל כך
לא רק שאת בעצמך סובלת והשליטה יצאה מהידים שלך, את גם כואבת יותר את כאבו של אביך שמצטער עליך, ועל אף שאני יכולה להבין אותך גם זה מזכיר לי צער ישן…
אמרי לי אם את בולימית או אנורקסית כי מידי פעם אנשים מתבלבלים ואני חושבת שהגישה והטיפול הם שונים.
בולימיה מבחינתי זו התמכרות, אמנם נובעת מדימוי עצמי נמוך שנובע מתרבות עקומה של מודל יופי בלתי סביר ומודל יופי בכלל. צריך לעבוד בו זמנית על הגישה הבסיסית של האם להאמין לרעיון ההזוי הזה שמי שלא רזה בלונדינית עם ציצי גדול אין לה זכות קיום, ובכך לפסול מהמין האנושי את מחציתו אם לא יותר. ובו זמנית לאתגר קצת את ההתמכרות הגופנית וההרגל הזה שתופס פיקוד על כל המערכת כולה.
זו סדרת מחשבות שחוזרת על עצמה, אני שמנה אני מגעילה אני אוכל אני אקיא וכו. סדרת פעולות כמו של מערכת ההפעלה של המחשב כשהוא נכנס ללולאה אינסופית, אבא שלך טועה לחשוב שהוא יכול לפרק עם ההגיון שלו את הלולאה הזאת. לכן מוסד גמילה ייחודי לבולימיה הוא קיצור דרך משמעותי ואני מקווה שאכן בשנה הקרובה הוא יקום.
בינתיים את מוזמנת גם את וגם אביך לבוא לבקרני בהרצליה לשיחת נפש שבה נלבן את השפה והאפשרויות ואולי נאוורר קצת את הכאב והיאוש.
קחי אוויר, את לא הכשלון הגדול של העולם, את משלמת בגופך ובחייך את המחיר של טעויות התרבות המערבית שמעודדת דימוי עצמי נמוך על מנת לעודד צריכה. צריכה של אופנה, של מוצרי טיפוח, של סממני קוליות… הכל בולשיט ובסוף את תראי את זה, ותרשי לעצמך להיות טבעית ושמחה בחיוך גדול כי את אהובה, אהובה מאד. וזה משהו שלא כל אחת מאיתנו יכולה בלב שלם להגיד.
עם דמעות בעיניים , אני שמחה ועצובה בו זמנית לראות שכל כך הרבה נערות עוברות את הסיוט הזה , לראות שיש אנשים שמבינים אותי זה הורג אותי .
אני בת 16.5 גובה 165 ומשקל שעולה ויורד , כרגע שוקלת 50 .
בגיל 14 הייתי 160 ושקלתי 57 , מלאה לא יותר מזה , התחלתי לשמוע ביקורות כמו ״ את ממש יפה את צריכה לגבוה להוריד קילו שניים ואת דוגמנית ..״ נחשפתי לעולם של דוגמניות , לעומתן הייתי שמנה !!! זה התחיל בקילו שניים , אכילה בריאה , עבר לצומות ומשם לזלילות להקאות ומשלשלים .
לפני שנה התחלתי לדגמן מה שיותר דחף להרזות כמה שיותר…
לתקופה קצרה שקלתי 44 . אהבתי את עצמי כמו שלא אהבתי אף פעם, אבל מיד העלתי פי 2 מהמשקל הקודם , כמעט 60 קילו !!! ופה התחילו עליות וירידות . רזה שמנה רזה שמנה . אין באמצע ..
נהייתי סגורה, התרחקתי מכולם , הקשר שהיה לי עם חבר שלי קשר של שלוש שנים התפרק , אני שוקעת בדיכאון כל כמה ימים, הדבר היחידי שיש לי בראש הוא האוכל , בין אם הוא טעים ובין אם לא העיקר לאכול עד שהבטן כואבת , עד שהגוף כבר מקיא לבד, ניסיתי הכל , ביקרתי בכל אתר כל ספר , ניסיתי כל דיאטה אפשרית , והצלחתי כמובן רק עד הערב , הבולמוס תוקף אותי , ומיד אחריו הבכי הפחד השנאה העצמית ההרגשה שהחיים שלי נהרסו לתמיד ..
אני יודעת שאני יכולה למות או להיות עקרה , ולא פעם איחר לי המחזור , השיניים שלי התחילו להישחק , הגרון כואב תמיד וכמובן הבטן , הופיעו לי מעין כתמים ברגלים .
הסוד הזה חונק אותי , לא מסוגלת לספר , מתביישת בעצמי ובבנאדם שנהייתי , אמא שלי חולה במחלת דיכאון , אבא שלי עזב אותה לטובת בחורה צעירה יותר , היא כבר לא אותו בן אדם,ניסתה להתאבד מספר פעמים , היא מתמודדת עם הקושי שלה , אם היא תדע היא תישבר
החברות ישתפו ויסתכלו עלי בעין שונה , היועצת והמורים מחוייבים לספר .אין למי לפנות אין עם מי לדבר . אני חולה .אני מודעת לזה שאני חולה. אני שורפת את השנים הכי יפות את הילדות שלי בשביל חיצוניות , נמאס לבכות , לפחד , נמאס מהכאבים , מהלבד , אני שונאת את עצמי , אני רוצה להחלים , פשוט סיוט רק שהפעם אני ערה , אני צריכה אותך הבלוג שלך הוא הדבר הכי מדהים שקרה לי בשלוש שנים האחרונות , בבקשה תעזרי לי להחלים אני מרגישה שאני על סף הישברות..
יקירה מתוקה
את כותבת כמו גדולה ובאמת יחסית לחלק מהבנות כאן את גדולה כי יש פה בנות 14 וגם בנות 11, אבל אני בוכה איתך כי ילדה בת 16.5 זאת עדיין ילדה..
עצוב לי כי את כל כך עוברת משהו בלתי נמנע שאינו תלוי בך… בעצמך הבנת שנעלו אותך בתוך "מודל היופי" האכזרי שקוטל נפש אחר נפש בעולם הזה.
מגיל מאד צעיר אומרים לנו איך אנחנו אמורים להיות, איך אנחנו אמורים להראות. אומרים לנו שאם נראה כך וכך אז יאהבו אותנו.
כולם מאמינים לדבר הזה, בכל מקום, בתקשורת בכל מקום, איך אפשר לצפות מילדה אחת לעמוד נגד כל זה?
צר לי לשמוע ולהרגיש את הדכאון והיאוש ששורר בביתכם. גבר שעזב מישהי זה לפעמים גם ברכה. אני מתפללת ליום שאמך תבין את זה ותזכר מי היא ושיש לה זכות קיום בפני עצצמה. צר לי לשמוע שאת שמה את הצרות של אחרים לפני הצרות שלך, וגם זה חלק מהדפוס שלנו הבולימיות. על אף שבכך שאנחנו הורגות בסתר את עצמינו זה ממש לא עוזר לאף אחד, ושהחיים שלנו זו אחריות שלנו, וכן, זה עצוב לבזבז זמן על חיצוניות, אבל אם תרבות שלמה עושה את זה אז איך אפשר שדווקא את לא? כל אחד קם בבוקר ושופט את עצמו לפי המודלים שהתקבעו עד כה. אבל יותר ויותר אנשים מבינים שזו שטות ואפילו חוסר שפיות, לחשוב שכולם צריכים להראות אותו דבר, או שבכלל זה מה שבאמת חשוב בבן אדם.
אשמח לדבר איתך על עוד איכויות שיש בך, על עוד כמה דברים שאולי שווה לחיות בשבילם, וגם על אוכל טעים ומפנק במידה הנכונה לך, שתיתן לך יציבות ובטחון בעצמך ובחיים שלך.
את עוד בהתחלה, אולי עוד אפשר לחסוך לך שנים של התמכרות. בואי ניקח צעד קדימה, כתבי לי לפרטי atounh@gmail.com וספרי לי עוד קצת על הסט-אפ בבית. מי נמצא בערב בבית, איפה את מקיאה, יש לך אח או אחות? בינתיים תנשמי עמוק את לא לבד.
אני כבר עם הקלה , תודה שענית כל כך מהר , אין לי את המילים להודות לך …
אין לי את הססמא לאימייל שלי תוכלי אולי לתת לי את המספר שלך , ולומר לי שעה נוחה שאתקשר ?
אני בטיפול והחזקתי את עצמי שבועים לפי התפריט אבל המשקל לא יורד.. אני מסתכלת במראה ורואה גוש שומן הר אדם ואנשים אומרים לי מה את מגזימה את יפה אבל אני לא רואה את זה אני שונאת את עצמי את איך שאני ניראת את מה שאני רואה אני פוחדת להסתכל במראה ולראות את המפלצת שהפכתי להיות…
אני כל יום חמישי אצל דיאטנית אין בצפר בימי חמישי..
אני מדברת עם המחנכת שלי ומבקשת שתעזור לי וכשאני מרגישה את הדחף להקיא אני אומרת לה והיא לא משאירה אותי לבד לשנייה ולא אכפת לה שאני יפספס לימודים העיקר שאני לא יקיא.
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני לא יכולה כל יום לבוא ולומר לה שאני רוצה להקיא ולהצמד עלייה בכל זאת יש לה עוד דברים לעשות בכל זאת היא גם מחנכת וגם רכזת שיכבה….
ואני מאוד אוהבת אותה ורק איתה אני מרגישה פתוחה… ואני מספרת לה דברים שאפילו לעצמי בקול אני לא מצליחה לומר אני עצובה ואני נמצאת איתה דקה וכבר מתחילה לצחוק…
ואחרי שבועיים וקצת שלא הקאתי נפלתי לזה שוב… להקאות למעגל של הזלילות והקאות… והפחדד והשנאההה הגדולה
שיראל יקרה
את מסתכלת על עצמך ומשווה, בין אם תרצי או לא תרצי, למודל היופי השדוף שכפו עלינו כתרבות ואנחנו מאמינים. הכנסי ללינק הזה היא מסבירה את זה יותר טוב ממני. http://www.youtube.com/watch?v=_FpyGwP3yzE
ביום שתצטרפי אלינו להבנה שזה לא הגיוני שכולם צריכים להראות אותו דבר, ותלמדי להוקיר את הייחוד שבך והקשר בינו לבין מה שחייך מזמנים לך, לבין מה שאת בטבע שלך אוהבת לעשות, אז תוכלי לאט לאט לשחרר את ההתעסקות בצורה ולחזור להתחבר לתוכן שבך.
המורה מקסימה ותודה לה ואכן אנחנו צריכות אנשים תומכים סביבינו בתקופה הראשונה שאחרי התחלת הגמילה.
אני לא מתפלאה שנשברת, אני גאה בך שרק אחרי שבועיים, ולצערי אם היית יודעת ששבועיים זה הזמן שלוקח לגוף להסתגל שוב לאכילה מסודרת, אז אולי היית נותנת פוש קטן לעוד יום יומיים והיית רואה שהגוף מתחיל להתאזן חזרה והנפיחות יורדת.
זו התמכרות. מעטים יוצרים ממנה בכוחות עצמם. לכן אני פועלת להקמת מרכז גמילה יפה ויוקרתי, שנוכל לנוח שם ששה שבועות בלי שאף אחד יראה אותנו ולא נהיה כלכך מבוהלות וקרובות לנפילה.
תחזיקי מעמד מתוקה, את אמיצה ונהדרת. דברי איתי אם את צריכה.
שלום גם לי יש סוג של בולמיה, פעם הייתי מלאה ואחר כך הרזיתי 18 קילו הייתי בתת משקל והעליתי כמעט את הכל כי אני אוכלת המון, אני לא מקיאה אבל אני פשוט חוטפת כל דבר שיש לי מול העיניים והשמנתי המון יותר מ-10 קילו. לאחרונה הצלחתי להקיא קצת כמה פעמים וגם הצטרפתי למרכז להפרעות אכילה אבל אני עדיין אוכלת המון ומדוכאת ואני רוצה להרזות ואני לא יכולה יותר כבר, נמאס לי מהמצב הזה שאני נמצאת בו, אני פשוט רוצה להיות רזה וזהו ולהפסיק להתעסק כל היום באוכל אני בוכה ובדיכאונות ובא לי כבר למות!!!
יקירתי, אני מזמינה אותך לקרוא את העמוד הזה מתחילתו ועד סופו ולראות שם מה כתבתי לבנות במצב שלך, שלצערי הן רבות מאד. יש סגנונות שונים ואף אחת היא לא בדיוק כמו השניה, כמובןןןן אבל יש כמה דברים שמשותפים לכולנו ולכן זה כבר יכול ממש לעזור.
דבר שני אנחנו נפגשות בימי ראשון פה בבית, בהרצליה הסירה, מקשיבות, מבינות, נותנות כוח אחת לשניה, גם זה מאד עוזר. ודבר שלישי את מוזמנת לצלצל אלי אם את רוצה 0543394798, או לשלוח ווטסאפ, וגם שיחה כזאת יכולה לפעמים להרים אותך מיאוש לתקווה ופעולה.
זה לא קורה לסתם אנשים, וזה לא קל לצאת מזה. קחי אוויר ותתחילי לקרוא עד למטה…
אני רושמת את זה ובוכהה לא יכולה כבר לסבול את עצמי התקפים של אכילה והיסחפות משוקולד קטן שהופך להרים של מאכלים ואחר כן הולכת ורצה שעות על הליכון עם בחילות וכאבי בטן אין לי כבר שרירים הכל כואב לי אין לי גם כסף לטיפולים הפסקתי לצאת עם אנשים כי אני מגעילה את עצמי החיים שלי מתמוטטים מול העיינים אין לי כוחות כל פעם אני אומרת זהו פעם אחרונה אבל לא זה חוזר ויותרר מה לעשות מהה
מתוקה יקרה כל מי שבעמוד הזה מבינה וכואבת איתך.
זו התמכרות. לכן זה לא נעלם כשאת מחליטה, כי זה שולט בך, לפחות כרגע. אל תכעסי על עצמך כי את לא אשמה. אני מניחה שאת עושה הליכון כי את מנסה לאזן את מה שאכלת כי אסור בחברה שלנו להיות שמן ואפילו לא שמנמן ואפילו לא קצת מלא בקיצור צריך להראות כמו קיסם שיניים.
אז מה הפלא שמכל פינה אנשים מתמכרים למעגל הזה של אכילה ונסיון לאזן את זה… אנחנו מנסים לפתור חידה בלתי פתירה.
אשמח לעזור לך ככל יכולתי, את מוזמנת לצלצל אלי בכל שעה 0543394798 יום או לילה. חבל להתאבד בגלל שוקולד, להיפך, שוקולד זו אחת הסיבות שכדאי לחיות… 🙂
אני כותב לך את המכתב שבור …
אני שבוע שלם אוכל מסודר לפי השעות מלא מים הכל דווקא היום הכל השתנה נתקלתי בבולמוס שנגמר בהקאה אני מרגיש חרא !
דווקא שהכל התחיל להסתדר בשבילי אני הולך אחורה
פעם אחת עוד לא הורסת כל כך כמו היאוש שהיא גורמת והסחף להרוס… כאילו יותר קל לוותר מאשר להלחם… ברור.
השבוע הזה נתן לגוף שלך הרבה, ונתן לנשמה שלך הרבה כי עכשיו אתה יודע שאתה יכול שבוע!
כשהייתי בבית ההחלמה בדרום אפריקה אמרו לי "בתקופות לחץ תהיה לך נטיה להשבר, אבל אל תתני לפעם אחת להחזיר אותך אחורה". אז זה מה שאני אומרת לך. נסה להרים את הראש על השבוע הזה, להרביץ עוד אחד, ולא לתת לנפילה אחת להחזיר אותך אחורה.
מחזיקה לך אצבעות וזכור שאתה בסדר גמור בשבילי גם ככה. עם הלבטים ועם הקשיים ועם הנסיון לחיות את החיים הלא תמיד פשוטים האלה. כל אחד מתמודד עם החידות המוזרות של התרבות שלנו בדרכו. כל אחד משלם מחיר אחר, לומד שיעורים אחרים. שלך ושלי זה לקבל את עצמינו באהבה גדולה. לא רוצים להיות מישהו אחר. שבוע מקסים שיהיה לך וחיבוק גדול!
תודה חמוד אחד!!! אולי תבוא למפגש אם יש לך איך?
כבר כמה שבועות נפגשות, עשינו לנו פה בית, ימי ראשון 7-10 בערב, אפשר לאחר ואפשר ללכת קודם מה שבינתיים לא ראיתי שקורה…
אני בולימית קצת יותר מחצי שנה ואני מקיאה אחרי כל ארוחה התחלתי טיפול תרופתי ומעקב אבל אני כבר שבוע אוכלת מסודר וגילית שלאחרונה אני עולה במשקל עליתי חצי קילו … וכולם אומרים לי זה כלום ומפחינתיי זה סוף העולםם איך איך יכולתי לעלות את החצי קילו האלה? אנלא יודעת מה לעשות עם עצמי עם אני יעלה עוד אני לא יודעת מה אני יעשה לעצמי כדי לרדת בחזרה במשקל..
לא אמרת לי בת כמה את אבל אם הקאת חצי שנה תני לעצמך שבועיים שלושה להתאזן מכיוון שהגוף צריך להזכר איך מעכלים אוכל.
שחררי את המשקל, זה לא אומר כלום, זה יכול להיות נוזלים. בשלב הזה את תשתמשי בכל תירוץ כדי לא להחלים, אני מכירה את השלב הזה. תראי אם את יכולה להיות יותר חכמה מכולנו ולתפוס את ההזדמנות הזאת לצאת מזה.
בהצלחה!!
ואם לא ילך – דברי איתי ונראה איך עוד אפשר לעזור לך.
אני בת 14 ו8 חודשיים.
אחרי כל דבר שאני אוכלת רגשות האשמה הורגות אותי,אני נלחמת בשיניים בדחף להקיא ואני נצמדת חזק למי שמשגיח אלי כדי שאני לא אשאר לבד כי אני לא יודעת מה אני יעשה אם אני יהיה לבד… ואני בטוחה שאני יפול שוב למעגל שלא נגמר של הקאות. 🙁
הדבר המשותף לכל בולימית ואנורקטית זה חוסר ההסכמה לתת לגוף לעשות את פעולתו הטבעית. לעכל. אנחנו לא מסכימות להיות שם אפילו לרגע, ובכך בעצם מוותרות על חיינו.
אני שמחה וגאה בך ובאינסטינקט החכם שלך להאחז בכל אדם שסביבך ובלבד לא להרוס את הדרך שלך החוצה מההתמכרות. כל פעם שאת מצליחה זה נצחון כביר. זה אומר שנתת צאנס לגוף שלך להאמין בך עוד פעם ועוד פעם. וכל פעם כזאת מחזקת אותך לכיוון של בריאות והחלמה.
נכון שעוד יהיו אתגרים בחיים, נכון שאנשים עוד יאכזבו אותך ומידי פעם תצטרכי להתאמץ להגשים את חלומותיך, אבל את המגבלה הגדולה מכולן תשאירי מאחור.
גיל 14 זה שלב שהגוף משתנה ומתהווה. אי אפשר לדעת עדיין מה התוצאה שאלוהים תכנן. אם תתני לגוף לעשות את עבודתו תוכלי לראות בעוד כמה שנים מי את יכולה להיות. ואז אם משהו לא ימצא חן בעיניך אפשר יהיה לראות מה ולמה ואם זה שווה את זה. אבל תני לעצמך להתהוות בכלל, תנשמי ומי שלא נראה לו – הוא שלא מתאים.
זה מה שהחזיק אותי בתוך התמכרות התגובות של ה"הרזת" "נהיית יותר רזה" "איזה יופי שרזית" "את ניראת יותר טוב" וכל מיני..
ואם אני ישמין ויהיו תגובות אני פוחדת ליפול שוב למעגל הזה.. כי אני חייה מהתגובות של האנשים…
קל להגיד, אני יודעת…
אנושות שלמה עסוקה בלבחון לשפוט לסגוד לאל החיצוניות.
מתי יבינו שמודל היופי, מודל הזוגיוצ, מודל כלשהו, הוא רק אפשרות אחת מתוך המגוון האינסופי שיש בטבע.
מי תהיה האמיצה שתשים פס.
יש לי עוד המון מה להגיד לך. אם תרצי נפגש ונדבר, אם תרצי תבואי למפגש בנות בימי א. תוכלי לשמוע ולהשמיע.
במקרה הגרוע את מסתכלת על 20 שנה הבאות של חייך להיות עסוקה אך ורק באוכל כל יום כל היום. לאכול ולהקיא.
אלה מכם שנמאס לכם ברמה גבוהה, ויש לכם איך להגיע להרצליה, ליד הרכבת, אז ביום ראשון בשבע בערב נפגשים אצלי. בולימיות ובולימיות לשעבר.
מסתבר שעצם המפגש, היכולת לדבר חופשי, בלי ששופטים אותך, התמיכה והאהבה שמקבלים פה אחת מהשניה זה משהו שלא ציפיתי לו. כמו משפחה, בית.
אני מזמינה אתכן לעשות צעד אמיץ ולהגיע לחיבוק הזה.
שלכם
חניתה רחוב שפיים 2 הרצליה, ליד המשטרה. 054-3394798
כמו כל דבר בחיים שמתגלה..התקלחתי הקאתי הכל..באמצע ההקאה אמא נכנסת ופותחת את הוילון בגלל כל החשדות של הזמן הזה…ובהלם…אפילו שהיא חיפשה את זה זה יותר כאב לראות את זה ולהבין שזה באמת קורה…אני כמובן מנסה לשדר עסקים כרגיל..כאילו מה ראית…וממשיכה להכחיש ולהמציא סיפור..היא רק אמרה..את לא אוכלת בבית הזה יותר….הייתי בשוק בעצמי…מה הלך פה עכשיו…מסכנה כואב לה…כל הזמן חשדה בי ושיחקתי ושיקרתי לה..ניסה להאיחז בשקרים כי לא רצתה שזו תהיה האמת..וזה פשוט התפוצץ…לא יודעת בדיוק מה קורה אבל רק רציתי לברוח מההית מהבושה…הלכתי לחבר שלי..הכחשתי בראש את כל הסיטואציה וששתיתי אלכוהול פשוט כל הבכי של הכל יצא בלי להסביר לאף אחד. אכלתי אצלו ארוחת ערב כבר חודש שאת הארוחות ערב האלה אני לא מקיאה..ואז שישינתי אצלו גם את נארוחת צהוריים לא הקאתי ואכלתי דברים שלא הרשתי לעצמי הרבה זמן אפ זה תפוח אדמה בשר עוף..ופשוט לא הקאתי…ואכלתי מעט מאוד ולא בחזירות כמו שצריך…רק שאני לא בבית יש לי איפוק…אני מקווה מאוד שהסיטואציה שקרתה עשתה לי משהו נכון לעכשיו אכלתי ארוחת בוקר ולא הקאתי..גאה בעצמי..מפחדת שאמא תספק לאחי ושניהפ ישנאו אותי…לא יודעת מנ נתוכנית שלה עכשיו לעשות עם זה אבל אני יודעת שאני רוצה להפסיק עם הכל איכשהו מרגישה שיש לי כוח פתאום…מכל הבושה והגועל שלי…מה שמחזיק אותי בראש זה רק שבועייפ של התנפחות ולאחר מכן הכל מתאזן…אני ממש מקווה….ושאני לא אהיה חלשה פתאטם וארצה להקיא..פשוט מוזר לי שלא הקאתי כבר יומיים
יקרה כמה מדהים
הערבוב בין האיום לנפלא
בין הסיוט לתרופה….
בחיים שלי למדתי שהשינוי הוא מצב המוצא של הכל. השינוי קורה כל עוד אנחנו לא מפריעים לו ומתעקשים לשמור על המצב הקיים. זו תכונה אנושית לפחד משינוי…
אבל כדי לצאת מבולימיה צריך להיות יותר מאנושית. צריך להכיר בשינוי המבורך ולהאמין בו.
אני הפסקתי ביום אחד. אחרי הרבה שנים שלא. בסופו של דבר כן זה קורה ביום. אם נותנים לזה.
וכדי להזכיר לעצמי בכל רגע של חולשה למה אני כבר לא רוצה יותר את המאהב הזה, עד היום אני עושה לי רשימות כמו "כל הסיבות למה לא…" ותולה את השלטים האלה בחדר עבודה שלי, או על הדסקטופ בהישג יד… או אפילו מבקשת מהאנשים סביבי לעזור לי בכל מיני דרכים.
למשל לשבת איתי חצי שעה אחרי כל ארוחה. סתם להיות יחד. זה ירגיע אותך שלא תקיאי. וככה גם תאכלי.
את מדהימה, יש מצב שמתוך האסון קרה לך נס.
ויום אחד נגיד כמה אלוהים אוהב אותך שעשה את זה כך. God works in misterious ways… 🙂
בהצלחהההההההה
אנחנו נפגשות בולימיות ובולימיות לשעבר אצלי בבית, בהרצליה היום ב19:00.
אולי בא לך לבוא לקבל תמיכה הבנה וכוחות, הסיפור שלך יעשה הדים בטוח שזה קרה לעוד… והדרך שבה את ממנפת את זה יכולה להביא לכולנו השראה.
אם מתאים לך דברי איתי 0543394798
דודה שלי גם בולמית היא כמפבר שנתיים במחלה היא נחשפה לאולקוס בגלל זה ולפניי כמה ימים היא עברה התקף אולקוס הייתי לידה וראיתי שהיא ממש ממש ממש ממש ממש סבלה היא הייתה במצב טוטלי של גסיסה מולי והיה לי עצוב נורא עד עכשיו אני בדיכאון אני הפסקתי להקיא מפחד , גם מפחד להיחשף למחלות שצצות בעקבות המחלה הזאת וגם בגלל הידיעה האני פשוט הורס את עצמי וזה נמאס ! יש לי ידידה טובה שיודעת שאני בולמי והיא מצש ממש עוזרת לי אני חושב שזה העצה הכי טובה שאני יכול להגיד לבולמיות כאן קחו לכן חברה טובה שהייתי במקום הכי נמוך ממש אחריי הקאה חלק מהקיא עליי בוכה משתגע שורט את עצמי חותך את היד ממש השפל של המדרגה התקשרתי אליה היסטרי והיא הרגיעה אותי… אני עכשיו יותר שמח למרות שאני מנופח כמו בלון בגלל הנוזלים אבל זה יעבור אני ממש ממש מלא תקווה שאני יצליח לא להקיא יותר כי אני לא רוצה לחזור אחורה אני לא מקיא ! הבעיה השנייה זה הנפשי שצריך לטפל בדיכאון ובהשוואות ביני לבין אחרים והשנאה העצמית הזאת יש לך טיפים עבורי ?
תודה אין עליך יש לך חלק עצום לא קטן עצום ! מההצלחה שלי לא להקיא שכחתי לציין את זה למעלה את עם השיחות שלנו והאופטימיות שלך כלפיי ממש עזרת לי 😉
תגיד מה דעתך להגיע למפגש ביום ראשון? חבורה נחמדה ומקסימה שכולם מדברים את השפה. חלק בפנים, חלק כבר כמעט בחוץ, זו הקלה גדולה וגם מסתבר יעיל…
אם כן דבר איתי ואתן לך כתובת והכל.
בינתיים שוב אגיד לך שאני גאה בך. על שאתה מוצא את הדרכים לקבל עזרה, שאתה מסכים לתת לגוף את הזמן שלו להתאזן מחדש. זה לוקח כשבועיים. כדאי לנוח בזמן הזה. אפילו לשכב על הגב עם רגליים על הקיר.
עוד כמה ימים אני פותחת קו חם לבולימה, מספרו יהיה 054-7337669 ואתה מוזמן להשתמש בו.
קח את הזמן שהתפנה להרהר לך על מה מעניין אותך עוד בחיים, מה תרצה לעשות "כשתבריא" או "כשתהיה גדול"… איזה תחומים תרצה להתנסות בהם, אתה יכול להתחיל עכשיו.
here's looking at you kid 🙂
קשה לי. אני בת 16.הכל התחיל לפני שנתיים וחצי. ירדתי 12 קילו בהרעבות קשות שבעקבותם גם הפסיק לי המחזור התחיל לי מעגל של בולמוסים מטורפים שאחריהם באו צומות. איכשהו בדרך נס בעבקות טיול בח"ול לקחתי את עצמי בידיים ואכלתי מאוזן ,עשיתי ספורט ושמרתי על המשקל הנמוך ביותר שלי(60 קילו על 173 ס"מ ). המחזור עדין לא חזר.ואז הכל חזר. לפני בערך חצי שנה מרוב טימטום רציתי לרדת במשקל וכמובן שהדרך היחידה שאני מכירה היא הרעבה ואז התחילו לי שוב בולמוסים מטורפים וכמובן גם צומות. כבר עליתי 2 קילו.התסכול שאני חווה הוא כלום ואין לי עם מי לדבר על זה. אני כל כך רוצה לצאת מזה וברור שאני מפחדת לעלות במשקל מפחדת מוות. מה לעשות? איך יוצאים מזה בלי להשמין הכל? הגוף שלי עבר כל כך הרבה טראומות שאני בטוחה שאני אפסיק עם המעגל הנורא הזה אני יעלה הכל חזרה .אני כל כך מטומטמת ומגיע לי את כל הדברים הנוראים שעוברים עלי. הרגשות הנוראים האלה. בלילה. על החפירה פשוט אני באמת לא יודעת מה לעשות.
קשה לי לשמוע איך את מדברת על עצמך. לא רק שקשה לך על לא עוול בכפך, כי את חיה בחברה שמקדשת רזון ומוקיעה עגלגלות, שאדם יכול לשנוא את עצמו על שני קילו… אז את מיישרת קו עם החברה נגד עצמך… זה עצוב את כמובן לא היחידה.
מי יאהב אותי? מתי? כשאהיה רזה, ועד אז מגיע לי עונש. קלון, בושה, אין לי זכות להרים את הראש ולשמוח, אין לי זכות לחיות.
אם גם אנחנו נשפוט את עצמינו על שני קילו מי יהיה הראשון שיקבל אותנו באהבה?
האם באמת יש מישהו יותר חשוב ממך שדעתו חשובה יותר מחייך? כמובן שלא. אבל אנחנו באמת מאמינות שאם נרזה יהיה לנו טוב ואם נשמין זה סוף העולם.
מרגע שלמדת את פטנט ההקאות הוא מתחיל לשלוט בך. וכל זמן שתמשיכי לפחד פחד מוות להשמין – הוא ימלוך בך.
יום אחד תקומי בבוקר ותביני שמשקלך לא מגדיר מי את. תביני שמי שחושב כך הוא הטועה. באופן טכני את צריכה להסכים לתקופת הסתגלות של הגוף חזרה לאכילה נורמלית, ולהוקיר את עצמך על הצלחותיך ועל קשייך, כאחד.
אני עכשיו בתהליך גמילה מבולמיה של כמה שנים. אני מתגברת על הדחפים להקיא אך דפוסי האכילה עדיין נשארו לי. אני הולכת ותופחת ומפחדת מזה מאד. יש למישהי הצעות כלשהן איך להתגבר על הדחף לאכול כל הזמן? אני מוצאת את עצמי אוכלת כמויות גדולות של אוכל ( לא עד פיצוץ מוחלט עד שאני טיפה יותר משבעה) אני צריכה טיפים מציאותיים כי להגיד על הנייר לאכול כל 3 שעות זה יפה, אבל לא ממש ניתן לביצוע מבחינתי. יש אולי תוספים או כדורים סותמי תיאבון מומלצים?
אני אבודה
ראשית כל הכבוד שאת לא מקיאה
שנית המחשבה הבלתי פוסקת על אוכל זו ההתמכרות.
זה המוח שנגוע, לא הגוף. את לא באמת רעבה.
אני יכולה להציע לך לשוחח בטלפון, ואולי לבוא בימי ראשון לפגישות של הבנות. תוכלי לשמוע עוד בנות, חלקן מתחבטות בנושא, חלקן מצאו פתרונות, זה עוזר לא להיות לבד בעסק.
אבל לפני הכל תרשי לי לשאול אותך מה עוד יש לחשוב עליו לדעתך בעולם הזה חוץ מאוכל, מה יש לעולם הזה לדעתך להציע לך, או לך לעולם. איזה דברים היית רוצה לחוות בחיים פרט לאוכל טעים.
הגוף לא התמכר רק לאוכל טעים, בבית שלי הכל בריא. הדבר הכי משמין שאני יכולה לאלתר זה לחם עם טחינה ודבש. אני בולסת דברים בריאים, אבל הרבה יותר מדי. הגוף שלי התמכר לתחושת הפיצוץ, לא לתאווה למתוק.
אז נחזור לשאלה השניה שלי
מה עוד יש בעולם הזה שתרצי לחוות.
האם יש תחום שאת מרגישה שאת טובה בו? תחביב מסויים?
האם את חולמת חלומות על העתיד שלך?
נניח לרגע את נושא האוכל בצד, כשתבריאי, מה תרצי לעשות?
לפני 5 ימים הפסקתי בולמיה של חצי שנה, כולי התנפחתי בצורה מפחידה. לא רואים לי כבר את העצמות בבטן, הקוביות שלי נעלמו והרגליים התנפחו. אני לא מבינה מה קרה לי ולמה.
זה יעבור לי? אם כן תוך כמה זמן?
יש משהו שאני יכולה לעשות נגד זה?
הגוף מתרגל לנוזלים מחדש, תקראי פה בעמוד פירטתי כמה פעמים על זה. נסי בעיקר לנוח, שכבי על הגב עם רגליים על הקיר.
וסבלנות. אני גאה בך. זה חלק ששובר הרבה בנות, אבל אחריו – הגוף מתחיל לסמוך עליך וחוזר לתפקד כרגיל.
בהצלחה!!
אני כבר שנתיים רק מקיאה ..שנה זה היה בולמוסים והקאות שהשמנתי מזה 10 קילו ויתר הזמן לעיסה ויריקה של אוכל..ואז הקאה….ומזה רזיתי חזרה…עכשיו אני רק רוצה לצאת מהבולמיה הזו …ואני פשוט מפחדת שהגוף התרגל להקאות והוא ישמין מכל אוכל…מה עושים?
בוקר טוב, שבוע טוב,
שאלתך מובנת ובמקומה. אכן הגוף מגיב למה שאת עושה, אבל לשמחתך הוא סלחני ותמיד ישאף לבריאות.
אני מזמינה אותך לקרוא בעמוד הזה, תוכלי לקרוא אפילו תשובה אחת קודם, כי אחרי שנכנסים להקאות ומגלים כמה זה ממכר זה מאד מבהיל ובצדק.
הגוף יתן לך שבועיים נסיון ואחרי כן יבריא, הבעיה היותר גדולה היא המוח. ההרגל, ההתמכרות.
קראי, נסי, עדכני אותי. אני נוסעת ביום שני לראות מקום פוטנציאלי לפתיחת מרכז החלמה וגמילה. מחזיקה לכולנו אצבעות.
אני כל כך צריכה את זה..ניסיתי ללכת לטיפולים זה לא ממש עזר…אני התמכרתי לאייס קפה מעדיפה לשתות מאשר לאכול מבזבזת מלא כסף כל יום על שטויות וחלב כל יום מחדש אני אומרת שאפסיק ואנסה עד שאני אוכלת התחושה נוראית שחייבת להקיא תקופה שניסיתי לחיות עם זה אבל אין זה פשוט בלתי אפשרי…הריבים עם אמא הקשר עם המשפחה…איבדתי את זה לגמרי..רגשות אשם על עצמי כל דבר רע שקורה לי אני אומרת שמגיע לי..אומרת לא נורא אם אמות…פשוט שונאת את התחושה הזו שמלווה אותי..באלי לצאת מזה אבל קשה לי לבד.יודעת שרק אני יכולה לעזור לעצמי. לא רוצה לשתף את אמא מספיק יש לה על הראש. היא בעצמה כבר לא יודעת מה חעשותת איתי..היא חושדת בי ואני כועסת עליה על זה. .מספרת שזה מאחורי כל כך לא. אין להם מושג כמה לא…הלוואי ותפתחי מקום …צריכה את זה..אני קוראת סיפורים על כאלה שיצאו ואני גאה בהם. רוצה גם ..רוצה חיים שלי בחזדה
כן אני מבינה אותך.
תארת יפה את הרגשות המלווים לדפוס הזה. זה לצערי לא נכון שרק את יכולה להוציא את עצמך מזה, למעשה כמו כל התמכרות זה מאד קשה לצאת מזה לבד. אפשרי אבל קשה.
בינתיים עד שהמקום יקום אני משוחחת עם הבנות בטלפון, במייל פרטי, ויש לנו מפגשים בימי ראשון בערב. באות לקבל אנרגיות טובות וטיפים זו מזו, מדברות חופשי כי כולן יודעות על מה מדובר, ההרגשה קצת יותר קלה לדעת שאת לא באמת לבד. חלק מצליחות בזכות זה לקבל כוח לעצור.
בת 26 עם תינוק בן חמישה חודשים.
תמיד סבלתי מעודף משקל.
בהריון הקאתי הרבה בגלל בחילות ולא עליתי הרבה במשקל.
אחרי ההריון התחלתי לעשות דיאטה, רזיתי קצת ווהחמיאו לי, מפה לשם ב3 חודשים האחרונים אולי קצת יותר, התחלתי להקיא.
בהתחלה התקפי הזלילות היו פעם פעמיים בשבוע.
בחודש האחרון אני מקיאה כמעט כל יום כמה פעמים אחרי התקםי זלילות ולכן אני לא עולה במשקל.
אני רוצה להפסיק ולחזור לעשות דיאטה רגילה אך חוששת שכבר פגעתי בגוף שלי וכאשר אפסיק להקיא, לא ארד במשקל ואפילו אעלה כי הגוף רגיל להקאות. .
האם זה נכון?
האם במידה ואחזור לדיאטה רגילה ללא הקאות טוכל להמשיך ולרדת במשקל למרות שכבר לא אקיא?
אני חייבת תשובה אמיתית שתיתן לי פוש לעצור אתזה כאן ועכשין. לפני שיהיה מאוחר מדי.
טכנית כן את יכולה לחזור ולנהל את חייך בדרך הבאה:
1. אל תחלקי את העולם לאוכל טוב ואוכל רע, קחי מכל דבר במידה.
2. תני לגוף שלך שבועיים להתרגל שאת סומכת עליו לעשות את מה שהוא יודע, שזה לעכל מזון ולחרבן את העודף. בזמן הזה נוחי, שכבי מידי פעם על הגב ברגליים על הקיר, ואל תדאגי אם התנפחת קצת זה יורד אחרי כמה ימים.
3. נפנפי את השקר שאת צריכה להראות בדרך מסויימת כדי שיאהבו אותך. אל תמכרי את חייך עבור קומץ מחמאות. קבלי מחמאות על חיוכך שמחת החיים שלך מה את עושה, איזו אמא את, ומלאי את חייך תוכן שתזכרי לתמיד. איך נראיתי בגיל 26 מה לבשתי ומי נתן לי איזו מחמאה… אין לי זכרון לזה. אבל אני זוכרת כל סרט שעשיתי וכל אדם שעבדתי איתו ונגעתי בנפשו.
שבועיים זה לוקח, אמא יקרה, קחי פיקוד.
ואם את מגלה שאת לא מצליחה סימן שהתמכרת כבר, וזה סיפור אחר לגמרי, עדכני אותי ונדע איך להמשיך.
המשקל מטעה, כי הגוף לומד מחדש להסתדר עם הנוזלים, שקודם הקאנו… לומד שהאוכל נשאר בפנים.
לכן המנוחה, ולא דווקא פעילות אינטנסיבית. הליכה זה בסדר, את תרגישי כבר את הרצון להיות בתנועה.
כל יום שעובר הגוף לומד להאמין לך. זו מערכת יחסים מחודשת עם מישהו שבגדת בו…. 🙂 יש משבר אמון שכזה…
מזל שלוקח לגוף רק שבועיים אה?… ללב לוקח יותר זמן…
שלום , אני צריכה עזרה ,,, לפני חודשיים שלוש ,,, הרעבתי את עצמי בערך שבוע וחצי לא אכלתי או שאכלתי קצת.. ולפני כמה זמן התחלתי גם להקיא בכוונה .. הקאתי כמה פעמים וזה עשה לי הרגשה ממש טובה אבל מצד שני איך אני ניקראת ?
שלום לך חדשה יקרה
אשמח לדעת בת כמה את, והאם את יודעת מדוע את מרעיבה את עצמך ומקיאה?
את עדיין לא נקראת כלום, את חלק מהעולם של 2013-2014, שבו הצורה החיצונית יותר חשובה מכל דבר אחר, ואת מגיבה לטירוף העולמי הזה בהתנהגות שלך. כמו רבות ורבים אחרים.
הסכנה שזה ממכר ואם תקראי פה את המכתבים תביני כמה. יש פה בנות שמקיאות 16 ו20 שנה. מגיל מאד צעיר.
בינתיים מחקתי לך את המייל שצרפת כי רצית להיות חסויה. אם תרצי תכתבי לי את באופן אישי לכתובת שפה למטה.
הי! אני שמחה מאוד שיש את הפורום הזה ושיש למי לפנות. תודה! 🙂
אז ככה… אני מפקדת בצבא, וחיילות שלי סיפרו לי שאחת מהחיילות היא בולמית בוודאות. הן תיארו המון המון דברים שמאפיינים בולמית ולצערי אני בטוחה שהיא באמת בולמית. החיילת הבולמית מכחישה את העובדה שהיא בולמית וגם לא מדברת על זה עם שאר החיילות. אז כמה שאלות:
1. איך את חושבת שכדאי לי לפנות לחיילת?
2. אני צריכה לחיב אותה להגיע לטיפול למרות המצב?
3. החיילות שלי סיפרו שההורים של הבולמית מששתפים איתה פעולה (לדוגמא, לא מאפשרים לה לאכול דברים משמינים, מהסיבה שזה משמין)
4.את יודעת על טיפול במקום אזרחי שלא עולה כסף?
תודה רבה רבה רבה!!!
קודם כל איזה כייף שאיכפת לך. איזה כייף שאת בודקת לפני שאת פועלת.
אני מצדיעה לך אמיתי.
אז ככה בשלב ראשון אני ממליצה לך שכמחלקה תניחו לה.
זה לא יכול להיות ענין ציבורי כי זה יהרוג אותה. ממש.
תגידי לבנות שאת מטפלת בזה ושירדו מהנושא. אחר כך נצטרך את עזרתן אבל לא כרגע ותודה שהם הפנו את תשומת לבך. תפקידן בכוח להתיחס אליה כאל כל אחת, והרי למי אין בעיות תודה רבה, ובעיקר יש לי אתגר מחלקתי בשבילכן – לשנות נושא בכל פעםן שמדברים על שומן, רוזי, מודל היו]י, איך אמורים להראות ואיך אני נראית והשמנתי ורזיתי וכל זה. תנסו לדבר על דברים קצת יותר ברומו של עולם זה יעזור לכולן.
בינתיים את קחי אותה לשיחה אישית. תגידי לה שאת מעריכה אותה והיא חשובה לך ושאת רוצה לעזור לה.
תני לה לדבר. תקשיבי. היא תספר לך או לא. אם כן – ספרי לה עלי ושתפנה אלי ונעבוד שלושתינו יחד. אם היא לא מספרת לך וממשיכה להכחיש אז נדבר שוב, כי אני לא יודעת מה חוקי הצבא ואת תצטרכי להגיד לי אם את בדילמה מוסרית פה.
בינתיים שבת שלום יהיה בסדר בנות יקרות!!!
היי שלום לך,ראיתי פה שאת ממש עוזרת לאנשים.אני. במצב נואש פשוט אין לי איך להסביר את זה.אני בחורה רזה ובשמונה ימים האחרונים סבלתי מאכילה כפייתית,בולמוסים לא ידעת מה.כל יום אמרתי מחר ידי מתחילה מחדש והופ שוב חוזר הלופתהזה הזה.אני קמה כל בוקר בהרגשה נוראית אין לך מושג,אני קמה ומקללת את עצמי בשמות גנאי ופשוט נגעלת מעצמי.אני לא מסתכלת על הגוף שלי כבר שבוע. מפחד,שמה עליי פגימות רחבות,נמנעת ממפגשים חברתיים.ובמקום זה מה אני טוחנת וטוחנת עד שהקיבה שלי מתפוצצת.בבקשה ממך אני גרה בדרום ולא רוצה לבוא לפגישות של אכלנים.יש לך פיתרון בשבילי? תפילה? אני מיואשת בא לי לבכות ולא לצאת מהמיטה לעולם.רע לי מאוד מאוד מאוד.איך אפשר לכפר על כל השמונה ימים הללו של האכילה הבלתי פוסקת שלי? חוץ מזה הכל מושלם אצלי בחיים,באמת הכל אז למה האכילה הזו הורסת הכל? בבקשה תעני לי מהר .אני יעשה הכל כדי לכפר על זה.אם אני יאכל 300 קלוריות ממחר עד סוף החודש זה יאזן את זה?
שירן יקרה
עד עכשיו עזרתי לאנשים פה בפורום, וגם במיילים פרטיים. עכשיו יש לי גם קו טלפון מיוחד לצורך הענין. את מוזמנת להתקשר ולפרוק את האימה שאת חיה בה, אני מבינה לגמרי, לצערי או לשמחתי.
054-7337669
זה נשמע שהגוף שלך פתאום התחיל לזעוק זעקה שהושתקה שנים. שהוא לא מוכן יותר למוות המסויים שגזרת עליו. אני ארצה לשמוע ממך אם את רזה בטבע שלך או שזה משהו שהחלטת שאת צריכה להיות. לא אשפוט, בטח לא אותך, אולי את החברה שאנו חיים בה, ואנסה לראות איך אפשר להחזיר לך קצת שליטה במצב. או לפחות איזה צל של חיוך על השפתים… תחזיקי מעמד!!!!
קודם כל תודה שענית לי במהרה,את תמיד פה כשצריך ואת מדהימה באמת אין לי מילים.אני מתביישת להתקשר אני אגיד לך את האמת,לא ידעת למה זה נראה לי מביך יותר.אני בחורה רזה מטבעי,היו תקופות שהייתי. מלאה יותר.האמתי בתקופה האחרונה הקפדתי אוד על משקלי ועל כל פירור שהכנסתי לפה. ובשבוע האחרון אני לא שולטת בזה,הקיבה שלי מפוצצת.רוצה לחזור לשיגרה במהרה במהרה.איך להתאפס על עצמי ממחר? כמו ששאלתי זה בסדר שארצות 300 קלוריות ממחר עד סוף החודש? זה יאזן?תודה רבה לך!!!
כמוך, אני רוצה כבר לפתור את הבעיה. אבל כשאני שומעת את דבריך ורואה את שאלתך אני מבינה שיקח זמן עד שזה יפתר. רציתי שנדבר כי זה יחסוך זמן. יש לי הרבה מה לענות לך והרבה מה לשאול אותך ויש צורת חשיבה שלמה שכרגע מייצרת עבורך את החידה שהפתרון שמצאת לה הוא 300.
אז אם תשאלי אותי 300 זו תשובה לשאלה אחרת. וכדי לחיות צריך לגשת מכיוון אחר לכל העניין. כל מה שאני אגיד לך עכשיו לא יעזור לך כל זמן שאת לא משחררת את התשובה שמצאת.
מה שעשית עד עכשיו זה משהו שנוגד את הטבע שלך, כמו רבות וטובות נפלת להאמין שחייך תלויים בצורתך החיצונית ושהיא חייבת להיות רזה. מכיוון שהטבע חזק מאד, והגוף שלך רוצה לחיות, הוא מנסה לאזן בכוח את מה שלקחת ממנו בכוח ואתם במלחמה. אם תנצחי במלחמה נגד הגוף שלך תמותי. זה מאד פשוט. הגוף שלך זה מה שמחזיק אותך כאן. וכל זמן שאת שונאת אותו כי הוא רוצה לחיות – את עובדת נגד עצמך.
אולי את מתביישת לשוחח איתי אבל זה יחסוך לנו שעות של כתיבה, וגם תוכלי להגיב באמצע, שזה גם יכול לחסוך עוד זמן.. תחשבי על זה. בת כמה את דרך אגב? זה יעזור לי להבין את היוםיום שלך.
אני בת 26 מאורסת. החבר לא מודע לזה,לא החברות ולא המשפחה.את צודקת אני יודעת שלשוחח יהיה יותר פשוט וקל. אני מתביישת ,זה לגיטימי שבנות משוחחות איתך בטלפון?יש הרבה כמוני? אני מרוב האכילה המרובה שהייתה לי נמנעתי מלהיפגש עם החבר מגועל עצמי,פשוט רציתי להסתגר עם עצמי. וזה רק החמיר האכילה שלי.
לגיטימי שאת מתביישת, כי את לא מבינה שאת לא אשמה.
בהחלט מדברות איתי בטלפון, כן, ברגע הראשון זה קצת מביך אבל אחרי שתי דקות המבוכה עוברת. אני הייתי בולימית מגיל 20 עד גיל 31 אז מהר מאד תרגישי נוח לדבר איתי.
מובן לי שהתרחקת מהחבר, מסכן, אני די בטוחה שהוא יעדיף אותך פלוס שלושה ארבעה קילו מאשר עם האומללות הזאת, אבל לא יודעת עד כמה תוכלי להאמין לו ועד כמה הוא חשוב לך לעומת להיות רזה.
תנשמי ותחליטי מה שבא לך בלי לחץ. אני ערה בטח עד אחת לפחות. ולשאלתך האחרונה – לא, את לא לבד. תקראי פה את העמוד הזה לפחות, והנתונים אומרים אחת לעשר. אז לבד את בטח לא…. זו מגפה ואני לא מתפלאה בכלל.
קודם כל את מזה מעודדת אותי קצת באמת,את מקסימה מאוד!! היה קמתי היום בבוקר בהרגשה מזה נוראית כאילו מה אני עושה לעצמי,מה? קמתי ואמרתי לעצמי שזהו דיי שזה נגמר כל האכילה הזאת!! אני התארסתי לא מזמן,לבחור מדהים מדהים שאין מילים,אני בחורה רזה ואני יודעת שהוא אוהב אותי ככה ונמשך אליי כל עוד אני כזאת.אם אני מתחילה להשמין אני ירגיש שאני יאבד אותו וירגיש חרא עם עצמי,לא רק שאנחנו צריכים לצאת לראות אולמות ותאריכים לחתונה ואני פשוט ממציאה תירוצים של למה אני לא יכולה והכל בגלל שאני לא רוצה לצאת בגלל האכילה הכפייתית הזאת,הקטע שאני והוא ביחד אני לא נוגעת באוכל רק כשאני בלעדיו.הוא לא מעלה על דעתו שאני כזאת,וזה מה שהורג אותי,הוא רוצה לבוא אליי ואני מתחמקת פשוט,וכמה אפשר כמה? אני מגעילה את עצמי ונגעלת לקום כל בוקר.על הגוף שלי לא הסתכלתי כבר שבוע.אני רוצה לציין בפנייך שאני לא מקיאה ,אני פשוט אוכלת ואוכלת בלי להקיא.אכלה כבוד שאת גם יצאת מזה זה ממכר לפי מה שקראתי.
אחותי, יש מצב שאת מגיבה ככה בגלל החתונה?…
אני לא פסיכולוגית אבל אולי כדאי לך לעשות שיחה עם אחת בנושא הזה של החרדה לפני חתונה, יש תופעה כזאת גם כן. למעשה אני לא מבינה מישהי שאין לה… סתם… בדיחה…
כדאי לך לבדוק את ענין האהבה והרזון כי אם הוא אוהב את הגוף שלך רזה והגוף שלך לא מתכוון להשאר רזה אז כדאי לדעת את זה מראש.
אני אישית לא מאמינה שזה מה שהוא מוצא בך, מאמינה שאם הוא מה שאת אומרת שהוא אז זה לא מה שמזיז לו. אבל אם כן אז את עלולה למצוא את עצמך במלכוד לנסות כל החיים להיות משהו שאת לא.
תראי אין מצב שזה בגלל החתונה,כי להפך אני רוצה למדוד שמלות כלה ולהיות רזה רזה וחטובה ולא איזה שמנה. וגם אני אגיד לך ככה הוא כל הזמן אומר לי תאכלי,את לא אוכלת כלום ושאני צריכה להשמין.אז הוא בכלל לא מעודד את המצב שלי,כאילו הוא בן אדם מדהים ואוהב אותי ויעשה המון בשבילי,אין לך מושג כמה אני מעריכה אותו. ואני רוצה שיאהב אותי יימשך אליי ולכן אני צריכה להשאר רזה ויפה אין מה לעשות .וגם אני אישית אוהבת להיות רזה רזה זה עושה לי הרגשה טובה בהכל,אם זה לצאת,למדוד בגדים,להתלבש.אבל בשבוע האחרון המצב התהפך לגמרי בלסתי בלי סוף עד שלא יכולתי לנשום וכעסתי על עצמי ,הלכתי לישון במצב חרא וקמתי בעוד יותר מצב רע,אין לך מושג איך אני מרגישה. אני היום התחלתי להתאפס על עצמי איכשהו ומקווה שאצליח כי המצב יחמיר עוד יותר.ותודה על ההקשבה והייעוץ שלך כיף לפרוק הכל הפנייך. כי אף אחד לא מבין אותי ולא יודע מה עובר עליי
יקירתי
אני שמחה שאת מרגישה קצת יותר טוב, אבל לצערי אני לא שמחה לשמוע את המוחלטות שבה את מדברת על להיות רזה. קראי שוב את מה שכתבתי לך קודם, אינני רוצה לחזור על עצמי, וכשתרצי באמת לפתור את הבעיה מהיסוד שלה את מוזמנת לצלצל.
ואם לא נדבר עד אז… שיהיה במזל טוב, הרבה אושר, בריאות ואהבה לשניכם, מאחלת לכם למצוא מקום לאמת בתוך חייכם, להחזיק ידיים ולעבור דרך כל מכשול.
תודה חניתה,מעריכה את ההקשבה,ניהול שיחה ופשוט שהכל בא מהלב. מה שלא הבנתי זה שאמרת לי על ההחלטיות שלי לרזון,וכן אנחנו חיים בחברה והרזון שולט,אין מה לעשות,את שמנה יצחקו וי לגלגו ,את רזה זה פותח דלתות ואת פשוט נראית טוב,חוץ מזה ההרגשה אישית שלי ואני יודעת ובטוחה של 99 אחוז מהאנשים היא מוחלטת.ההרגשה ללבוש מה שאת רוצה,להתלבש לצאת בביטחון.זה הוכחה ואין להתווכח על זה.חוץ מזה אני יודעת את הבעיה שלי ולא סתם פניתי אלייך,הבעיה שלי כפי שהבנת שנהייתי אכלנית כפייתית בשבוע האחרון ואני מודעת לבעיה הזו וזה מה שמציק לי,שהאכלנות הזו תהרוס אותי ואת גופי.
יקרה יש סיכוי שהאכלנות החדשה היא תוצאה של כוחנות עתיקת יומין שבה נהגת בגופך. לא רק את כמובן. תרבות שלמה.
את חושבת שאם כולם מסכימים על משהו סימן שזה נכון.
ואני מרימה גבה על המוחלטות של זה. זה הכל. אנחנו לא חייבות להסכים ועדיין נשאר חברות.
שוב מזל טוב ובהצלחה.
לא בהכרח נכון אבל אם כולם מסכימים עם זה,אז צריך להיות ככה.מרבית הפורום הזה עם בעיות כאלה וזה כת׳וצאה מהרזון ששולט,אז אין מה לעשות , כולם רוצים לרצות את כולם ולהיות הכי יפים.אבל יש מכשולים בדרך שזה הבולמוסים,בולימיה אנורקסיה וזה לא פשוט וכולנו רוצים לצאת מהבועה הזו אבל זה קשה.שיהיה יום מתוק
שיהיה יום מתוק באמת…
אני חייבת להקיא חייבת!!!!! אין לי דרך אחרת להוציא את האוכל בבקשה תתנו עצות אני לא מצליחה עם האצבעות..
יקרה
לפעמים אלוהים מחליט לחסוך ממישהי 16 שנה של סבל,
וממיר את זה בכמה שעות של פאניקה בלבד.
המחשבה שחייך תלויים בזה שתהיי רזה, ושאם לא תקיאי את מה שאכלת את ביום אחד תשמיני וחייך יגמרו, זו המחשבה המפעילה את הבולימיה למשך שנים ארוכות אחרי הפעם הראשונה.
אני מזמינה אותך לנשום, לספור כמה קלוריות יש במה שאכלת, לשכב על הגב חצי שעה במנוחה, ולכתוב לי שוב. או לצלצל 0547337669, שזה הולך ממחר להיות קו חם לבולימיות ובני משפחותיהן.
לא את כל מה שאכלתי בחיים הקאתי, לא השמנתי מיד, זה לוקח זמן, גם להשמין וגם לרזות, וגם להבין שהמשחק החברתי הזה הוא רעיון לא הגיוני שאפשר גם בלעדיו. לוקח זמן להבין את זה, ולהבין שאת נעולה בתוך משהו שקשה מאד מאד לצאת ממנו לבד.
יש כאלה שמצליחות להקיא ואחר כך קשה להן להפסיק, ויש כאלה שלא מצליחות להקיא וחושבות שהן לא בסדר במשהו. תראי כמה הזוי הוא העולם… הכל בסדר בך. הגוף שלך חכם ולא נותן לך לפגוע בעצמך. גוף חכם וגאון יש לך ואת בטח מה זה שונאת אותו… ולא באשמתך. דברי איתי אם תרצי.
שלום,אני על סף ייאוש כבר אין לי למי לפנות,אני קוראת המון מאמרים על בולימיה אנורקסיה בולמוסים.אףאחד לא יודע מה שאני עוברת.אני כאן בתקוה שיוכלו להזדהות איתי,ולעזור לי לצאת מהמעגל המטורף הזה. אני בת 27 זה התחיל לפני שנה בדיאטה נורמלית ורגילה לחלוטין שאכלתי מסודר,ארוחת בוקר ,צהריים וערב.לא הרעבתי את עצמי בכלל,אני רוצה לציין שלא הייתי שמנה בכלל הייתי טיפה מלאה והייתה לי שאיפה להיות רזה רזה,השאיפה הזו הובילה אותי למה שאני היום. אז כמו שאמרתי התחלתי בדיאטה טובה ומסודרת בלי הרעבות, החזקתי ארבעה חודשים ולאט לאט התחלתי לקצץ בתפריט, טיפה צהריים,בוקר רק שלוש קרקרים קצת פירות ונס קפה,זה היה התפריט שלי.המחמאות החלו להגיע ,ואהבתי את זה בטירוף והמשכתי לאכול ממש קצת קלוריות.בתקופת החגים כבר הכל השתנה,אמרו לי כמה אייר זה,ואיך רזיתי ואני עור ועצמות ואהבתי את זה מאוד,ורציתי עוד,אבל לא יכולתי הייתי רעבה כל כך הגוף שלי רצה לאכול ולאכול וזהו.הגעתי כבר לתת משקל רציני.עשיתי את עצמי אוכלת אבל זרקתי אוכל,כדי שיחשבו שאכלתי. בתקופת החגים כבר נשברתי התחילו לי בולמוסים ענקיים,טחנתי ובלסתי המון אוכל שמנעתי מעצמי המון זמן.נהננתי אכלתי כל כך הרבה והיה לי כיף,אבל לא הקאתי את האוכל,לא ידעתי להקיא ולא רציתי גם.יום אחרי הבולמוס התחלתי בצום של מעט קלוריות במשך כמה ימים,ואחרי הצום הייתי ממש רעבה ושוב היה בולמוס ואז אחרי הבולמוס שוב היה צום של כמה ימים וככה עד היום הזה. המצב הזה לא עוזב אותי ולא מרפה ממני,זה שולל ממני המון דברים,אני כבר לא עם חברות,בקושי עם הבן זוג,ממציאה לכולם תירוצים למה אני לא יכולה להפגש.כבר נמאס לי ,מנסה לצאת מזה להתחיל מחדש,אבל לא יכולה אני ממשיכה לבלוס ולבלוס בלי סוף,אני כל היום חושבת על אוכל,ממתקים שוקולדים הכל.רק זה מעניין אותי. מה אני עושה?רוצה להשאר דיסקרטית ושאף אחד לא ידע כל זה.בבקשה עזרה דחוף
יקירתי החסויה
אני קוראת ומבינה ומכירה לצערי היטב את המסלול הזה. לא אחת ולא שתיים נופלות למלכודת הזאת מבלי לדעת בכלל שהן שטופות מוח. העולם חד לנו חידה לא הגיונית, ואנחנו שמצפות מעצמינו לנצח באיזו תחרות שכולם משתתפים בה. את משרטטת לנו את התחנות שמובילות לבולימיה בדרך מאד ברורה. בואי נאיר דרכך ונלמד אחרים גם. אלו תנאים צריכים להתקיים כדי לפרנס את ההתמכרות הזאת:
1. אמונה מוחלטת במודל היופי הרזה. כלומר מי שלא רזה אין לו זכות קיום.
2. אמונה בכך שחיי שלי תלויים בכך שיגידו שאני רזה.
3. עצירה כוחנית של מנגנון גופני טבעי. להלן דיאטה.
4. העדר תוכן חליפי.
אז נתחיל מ3. דיאטה זה מצב בו את יוצרת בכוח חוסר בגוף. כל כוח שאת מפעילה תקבלי מיד כוח נגדי. הגוף חווה חוסר ולכן אוגר כמה שיכול את המזון. העיכול הטבעי מתקלקל. לוקח שבועיים לעיתים לגוף לחזור לעצמו.
לגבי 1 ו2 גם אם נערער מעט את הדעות שרוב העולם מציית להן, לא יהיה קל לצאת מהתמכרות. לא יעזור איזה מחשבה חליפית אנסה לשזור לך שם בסרט שלך, הרעיונות שגדלת עליהם עלולים לנצח בשנייה שתסיימי לקרוא. זה מאד קשה לצאת מהתמכרות לבד. מעטות מצליחות.
לכן אנחנו שוקדות על הקמת מרכז גמילה. מחזיקה אצבעות שיפתח במאי או יוני השנה. בינתיים דעי לך שאני מבינה אותך וגם עצובה קצת שאת לבד בזה. יש לנו בימי א מפגש אצלי בהרצליה, קבוצה קטנה של מקסימות שנותנות תמיכה אחת לשניה, וחלקן כבר עם רגל אחת בחוץ…
יש יציאה, אבל צריך להכיר את המשפטים שאני אומרת לעצמי שמחזירים אותי לנקודה של חוסר שליטה, להבין שלא כל מחשבה זו הוראת הפעלה. לתת למחשבות להשאר באוויר ללא מענה.
ככה גם תוכלי לבדוק לאיזה מהם את מאמינה אמונה עיוורת, ואיזה מהם את יודעת שהן חרטא אבל חלשה מכדי להתנגד. שאת יודעת שזה לא הגיוני שכולם יראו אותו דבר למשל, או שרזה זה יותר שווה ממלאה. נראה איזה מחשבות תוקעות אותך ואיזה מחזקות אותך. דברי אלי במחשבות והן יסמנו לנו את הדרך החוצה.
ולגבי 4 – מציאת טעם בחיים זו משימה שכולנו שוקדים עליה חיים שלמים. סוף סוף משהו שלא מלמדים בבצפר. משהו שנובע ממך אם תתני לזה. כל אחד נותן משמעות לדברים אחרים. את יודעת מה בעל ערך בחייך. מה את רוצה לחוות ולהתנסות בו, עכשיו כשאת צעירה. את לא רוצה אחר כך להגיד בזבזתי את השנים האלה… אז תעשי איזה רשימה קטנה של דברים שלא היית רוצה לפספס בחיים, ואולי זה יפיל לך איזה אסימון…
אם כן ואם לא אני כאן ותרגישי נוח להתפרק פה, את מבטאת מצב של הרבה בנות ובנים, לצערי.
ההורים יודעים המחנכת יודעת כולם יודעים…. אני בטיפול ואני עכשיו באשפוז בית יומי בלי בצפר אני בת 14 ראבק מי ישלים לי את הכל …. אבא שלי רוצה לשלוח אותי למרכז גמילה הוא לא מאמין במחלה.. הוא לא מאמין לי שאני חולה… וזה מוריד אותי עוד יותר למטה… אני מרגישה שאני מאכזבת אותו כל החיים עשיתי הכל כדי שהוא יהיה גאה בי הוא למד רכיבה טיפולית… כדי לעזור לידים ואז הוא מקבל סטירה שהבת שלו.. הבחורה שלו… זאת שהכי קרובה אליו במשפחה חולה.. היא על סף מוות? היא הורסת לעצמה את החיים?
אני חולה אני קיבלתי את זה למרות שעדיין קשה לי להגיד שאני חולה ב…..
שנפלתי גם אני לתוך זה… לפחד,לשנאה,לבכי,ללא לישון בלילה,לכדורים,לכאב,
אתמול הוא הגיע והתחיל לצעוק עלי שזה צומי וזה משחק ואני לא באמת והוא לא מאמין במחלה הזאת!
ואז אמרתי לו שאם הוא לא רוצה לעזור לי אז בשביל מה הוא בא? ורציתי למות אחר כך ראיתי בעיניים שלו כמה הכאבתי לו באמירה הזאת… כי אני יודעת שהוא פוחדת לאבד אותי כמו שאני פוחדת לאבד אותו.. והוא בסך הכל דואג לי והוא לא יודע איך לבטא את הפחד…
אני לא יודעת מה לעשות… אני שונאת את עצמי אני שונאת את המראה שלי את התנהגות את המשקל הפנים הכללל אני פשוט מתעבת את עצמי!
בבקשה תעזרי לי
ילדים* הבכורה שלו*
אחת הסממנים הבולטים שאנחנו רואות בין הבנות כשאנחנו נפגשות זה את הביקורת העצמית האינסופית שיש בכל אחת על עצמה. חייבות להיות מושלמותתתת….
אחת הדרכים החוצה היא להבין שהמושלם מושלם בחוסר מושלמותו ושהעולם יפה ככה . בדיוק ככה כמו עכשיו.
להסכים לנשום גם כשלא משהו, לתת לכאב לעבור, למחשבות להיות שם מבלי לרוץ למלא אחר הפקודה… אי אפשר לשלוט במחשבות אבל אפשר לא לציית להן בעוורון, אבל את זה אין סיכוי שאת עכשיו מאמינה לי, ומתישהו תגיעי להבנה הזאת, איתי או בלעדי. זה יבוא ממך.
אני.. בולמית… יש לי בולימיה
אבא שלי לא מקבל את המחלה הזאת ועושה לי את זה יותר קשה אני אוהבת אותו יותר מאת החייםשלי… תמיד הוא היה חלק מימני ועם הירושים של הורי הוא חסר לי.. שנה שלמה אני משחקת את הכל טוב והכל מושלם שיהיה לכם הכי טוב תעשו מה שאתם רוצים מה אכפת לי חייםשלכם.. אבל בפנים… בפנים עמוק.. אני קרועה לשתי חתיכות וכל פעם שהוא יוצא מהדלת או שאני חוזרת הביתה מימנו אני נקרעת לעוד ועוד חתיכה… אז עכשיו הינה אני נודה..
רע לי וקשהההה שליי
קשה לי שאני קמה בבוקר ואבא לא נמצא..
קשה לי שרק פעמיים בשבוע אני באמת רואה אותו..
קשה לי שרק שבת אחת בשבועיים אני איתו סופ"ש
קשה לי שאני לא יכולה לראות אותו כל יום..
קשה לי שכל פעם שאני עולה לישון הוא לא נושק לי ומחבק אותי
אבא שלי התפיסת עולם שלו שונה משל אנשים אחרים מפחינתו הכל שחור לבן כן לא. אין אולי אין אפור אין צהוב ירוק או לאיודעת אני לא יכולה וכאלה זה או שאת יכולה או שאת לא רוצה! ואם אני רוצה להפסיק אז באותה שנייה אני יפסיק.. וזה לא נכון…
וזה מה שמרחיק אותי מימנו יותר..
אני עצובה בשבילך. עצוב שככה את חווה את הגירושין של הוריך. עצוב לי שאת רחוקה מאביך שהוא כה חסר לך.
🙁
יש את העצב ויש את ההתמכרות. וזה שני דברים שונים. קשורים אמנם זה בזה אבל עדיין שונים. לעצב יש זכות קיום בפני עצמו, הוא מלמד אותנו הרבה על האושר. מה חשוב לנו בחיים, מי. ועוד כמה שנים כבר הכל שוב ישתנה ויהיה לך קשר עם אבא שלך כמה שתרצי. כבר לא יהיו ימים של אמא וימים של אבא, יהיו החיים שלך ומתי בא לך לבקר את מי…
שווה לך ללכת לטיפול שבו תפרקי את הכאב הזה ותתני לו מקום. כל אחת מאיתנו וכל אחד חטף איזו כאפה מהחיים. אי אפשר להשוות של מי יותר כואב, אבל כל אחד מקבל שיעור בעצב, שיעור עצוב כואב. וכדאי לתת לזה מקום. יש מי שמצייר או כותב או שר את הכאב שלו ויש מי שלומד להבין את עצמו וכו. זה לגבי העצב…
לגבי ההתמכרות, פה גם יש שני דברים. הגישה המחשבתית שאומרת שכדי להיות אהוב ושייך אתה צריך להיות רזה, ואז הפתרון של לאכול ולהקיא הוא פתרון טוב. כלומר כל זמן שהמחשבה הזאת מהדהדת במוחך כאמת – כלומר את מאמינה שחייך תלויים בזה שתהיי רזה, אז יהיה קשה מאד לעצור אותך בדרך לשירותים…
אז על זה נדבר לנו קצת, כאן או שם, ננסה לאוורר את הרעיונות שעליהם יושבת לה בנוחיות הבולימיה, ומצד שני יש את ההתמכרות עצמה, שהבן אדם פשוט עושה דברים שהוא יודע שלא טובים לו ושהוא הבטיח לעצמו שהוא לא יעשה יותר והרי זה פלא הוא ממשיך לעשות אותם.
הפתרון עובר דרך ניקוי של שני אלה לפחות אם לא שלושתם.. ובמיוחד דרך ההבנה שהמחשבות מפעילות אותי.. אני חושבת משהו אני מיד מגיבה על זה בפעולה, כלומר מחשבה=מעשה. ברגע שמבינים שמחשבה זו מחשבה ומעשה זה מעשה, שזה שני דברים שונים, אז אפשר להתחיל לאוורר שם באמצע, להביא מחשבות חדשות, לשחק עם זה קצת. ברגע שהמוחלטות נעלמת ויש היסוס בין מחשבה למעשה – זו הדרך החוצה..
יום אחד נדבר גם על מודל המשפחה, שזה גם כן מקור בלתי נדלה לעצב אצל אנשים כמו מודל היופי, מודל הזוגיות, מודל הנשיות ועוד שלל בתי סוהר שכאלה…
מחבקת אותך. תנשמי, אם תרצי אשלח לאבא שלך את הפרק שכתבתי להורים בספרון שטרם פרסמתי… תני לי מייל אשלח לך קודם ותחליטי אם לתת לו או לא.
המייל שלי הוא : (הוסר מטעמי דיסקרטיות)
והמייל של אבא שלי הוא: (הוסר מטעמי דיסקרטיות)
אבל תוכלי בבקשה לו לומר לו שאני אמרתי שתישלחי לו את זה
שיראל יקרה ורגישה כל כך
לא רק שאת בעצמך סובלת והשליטה יצאה מהידים שלך, את גם כואבת יותר את כאבו של אביך שמצטער עליך, ועל אף שאני יכולה להבין אותך גם זה מזכיר לי צער ישן…
אמרי לי אם את בולימית או אנורקסית כי מידי פעם אנשים מתבלבלים ואני חושבת שהגישה והטיפול הם שונים.
בולימיה מבחינתי זו התמכרות, אמנם נובעת מדימוי עצמי נמוך שנובע מתרבות עקומה של מודל יופי בלתי סביר ומודל יופי בכלל. צריך לעבוד בו זמנית על הגישה הבסיסית של האם להאמין לרעיון ההזוי הזה שמי שלא רזה בלונדינית עם ציצי גדול אין לה זכות קיום, ובכך לפסול מהמין האנושי את מחציתו אם לא יותר. ובו זמנית לאתגר קצת את ההתמכרות הגופנית וההרגל הזה שתופס פיקוד על כל המערכת כולה.
זו סדרת מחשבות שחוזרת על עצמה, אני שמנה אני מגעילה אני אוכל אני אקיא וכו. סדרת פעולות כמו של מערכת ההפעלה של המחשב כשהוא נכנס ללולאה אינסופית, אבא שלך טועה לחשוב שהוא יכול לפרק עם ההגיון שלו את הלולאה הזאת. לכן מוסד גמילה ייחודי לבולימיה הוא קיצור דרך משמעותי ואני מקווה שאכן בשנה הקרובה הוא יקום.
בינתיים את מוזמנת גם את וגם אביך לבוא לבקרני בהרצליה לשיחת נפש שבה נלבן את השפה והאפשרויות ואולי נאוורר קצת את הכאב והיאוש.
קחי אוויר, את לא הכשלון הגדול של העולם, את משלמת בגופך ובחייך את המחיר של טעויות התרבות המערבית שמעודדת דימוי עצמי נמוך על מנת לעודד צריכה. צריכה של אופנה, של מוצרי טיפוח, של סממני קוליות… הכל בולשיט ובסוף את תראי את זה, ותרשי לעצמך להיות טבעית ושמחה בחיוך גדול כי את אהובה, אהובה מאד. וזה משהו שלא כל אחת מאיתנו יכולה בלב שלם להגיד.
עם דמעות בעיניים , אני שמחה ועצובה בו זמנית לראות שכל כך הרבה נערות עוברות את הסיוט הזה , לראות שיש אנשים שמבינים אותי זה הורג אותי .
אני בת 16.5 גובה 165 ומשקל שעולה ויורד , כרגע שוקלת 50 .
בגיל 14 הייתי 160 ושקלתי 57 , מלאה לא יותר מזה , התחלתי לשמוע ביקורות כמו ״ את ממש יפה את צריכה לגבוה להוריד קילו שניים ואת דוגמנית ..״ נחשפתי לעולם של דוגמניות , לעומתן הייתי שמנה !!! זה התחיל בקילו שניים , אכילה בריאה , עבר לצומות ומשם לזלילות להקאות ומשלשלים .
לפני שנה התחלתי לדגמן מה שיותר דחף להרזות כמה שיותר…
לתקופה קצרה שקלתי 44 . אהבתי את עצמי כמו שלא אהבתי אף פעם, אבל מיד העלתי פי 2 מהמשקל הקודם , כמעט 60 קילו !!! ופה התחילו עליות וירידות . רזה שמנה רזה שמנה . אין באמצע ..
נהייתי סגורה, התרחקתי מכולם , הקשר שהיה לי עם חבר שלי קשר של שלוש שנים התפרק , אני שוקעת בדיכאון כל כמה ימים, הדבר היחידי שיש לי בראש הוא האוכל , בין אם הוא טעים ובין אם לא העיקר לאכול עד שהבטן כואבת , עד שהגוף כבר מקיא לבד, ניסיתי הכל , ביקרתי בכל אתר כל ספר , ניסיתי כל דיאטה אפשרית , והצלחתי כמובן רק עד הערב , הבולמוס תוקף אותי , ומיד אחריו הבכי הפחד השנאה העצמית ההרגשה שהחיים שלי נהרסו לתמיד ..
אני יודעת שאני יכולה למות או להיות עקרה , ולא פעם איחר לי המחזור , השיניים שלי התחילו להישחק , הגרון כואב תמיד וכמובן הבטן , הופיעו לי מעין כתמים ברגלים .
הסוד הזה חונק אותי , לא מסוגלת לספר , מתביישת בעצמי ובבנאדם שנהייתי , אמא שלי חולה במחלת דיכאון , אבא שלי עזב אותה לטובת בחורה צעירה יותר , היא כבר לא אותו בן אדם,ניסתה להתאבד מספר פעמים , היא מתמודדת עם הקושי שלה , אם היא תדע היא תישבר
החברות ישתפו ויסתכלו עלי בעין שונה , היועצת והמורים מחוייבים לספר .אין למי לפנות אין עם מי לדבר . אני חולה .אני מודעת לזה שאני חולה. אני שורפת את השנים הכי יפות את הילדות שלי בשביל חיצוניות , נמאס לבכות , לפחד , נמאס מהכאבים , מהלבד , אני שונאת את עצמי , אני רוצה להחלים , פשוט סיוט רק שהפעם אני ערה , אני צריכה אותך הבלוג שלך הוא הדבר הכי מדהים שקרה לי בשלוש שנים האחרונות , בבקשה תעזרי לי להחלים אני מרגישה שאני על סף הישברות..
יקירה מתוקה
את כותבת כמו גדולה ובאמת יחסית לחלק מהבנות כאן את גדולה כי יש פה בנות 14 וגם בנות 11, אבל אני בוכה איתך כי ילדה בת 16.5 זאת עדיין ילדה..
עצוב לי כי את כל כך עוברת משהו בלתי נמנע שאינו תלוי בך… בעצמך הבנת שנעלו אותך בתוך "מודל היופי" האכזרי שקוטל נפש אחר נפש בעולם הזה.
מגיל מאד צעיר אומרים לנו איך אנחנו אמורים להיות, איך אנחנו אמורים להראות. אומרים לנו שאם נראה כך וכך אז יאהבו אותנו.
כולם מאמינים לדבר הזה, בכל מקום, בתקשורת בכל מקום, איך אפשר לצפות מילדה אחת לעמוד נגד כל זה?
צר לי לשמוע ולהרגיש את הדכאון והיאוש ששורר בביתכם. גבר שעזב מישהי זה לפעמים גם ברכה. אני מתפללת ליום שאמך תבין את זה ותזכר מי היא ושיש לה זכות קיום בפני עצצמה. צר לי לשמוע שאת שמה את הצרות של אחרים לפני הצרות שלך, וגם זה חלק מהדפוס שלנו הבולימיות. על אף שבכך שאנחנו הורגות בסתר את עצמינו זה ממש לא עוזר לאף אחד, ושהחיים שלנו זו אחריות שלנו, וכן, זה עצוב לבזבז זמן על חיצוניות, אבל אם תרבות שלמה עושה את זה אז איך אפשר שדווקא את לא? כל אחד קם בבוקר ושופט את עצמו לפי המודלים שהתקבעו עד כה. אבל יותר ויותר אנשים מבינים שזו שטות ואפילו חוסר שפיות, לחשוב שכולם צריכים להראות אותו דבר, או שבכלל זה מה שבאמת חשוב בבן אדם.
אשמח לדבר איתך על עוד איכויות שיש בך, על עוד כמה דברים שאולי שווה לחיות בשבילם, וגם על אוכל טעים ומפנק במידה הנכונה לך, שתיתן לך יציבות ובטחון בעצמך ובחיים שלך.
את עוד בהתחלה, אולי עוד אפשר לחסוך לך שנים של התמכרות. בואי ניקח צעד קדימה, כתבי לי לפרטי atounh@gmail.com וספרי לי עוד קצת על הסט-אפ בבית. מי נמצא בערב בבית, איפה את מקיאה, יש לך אח או אחות? בינתיים תנשמי עמוק את לא לבד.
אני כבר עם הקלה , תודה שענית כל כך מהר , אין לי את המילים להודות לך …
אין לי את הססמא לאימייל שלי תוכלי אולי לתת לי את המספר שלך , ולומר לי שעה נוחה שאתקשר ?
מספרי 0543394798
תעשי לנו ווטסאפ ונמשיך משם לזמן המתאים לשיחת טלפון.
🙂
אני בטיפול והחזקתי את עצמי שבועים לפי התפריט אבל המשקל לא יורד.. אני מסתכלת במראה ורואה גוש שומן הר אדם ואנשים אומרים לי מה את מגזימה את יפה אבל אני לא רואה את זה אני שונאת את עצמי את איך שאני ניראת את מה שאני רואה אני פוחדת להסתכל במראה ולראות את המפלצת שהפכתי להיות…
אני כל יום חמישי אצל דיאטנית אין בצפר בימי חמישי..
אני מדברת עם המחנכת שלי ומבקשת שתעזור לי וכשאני מרגישה את הדחף להקיא אני אומרת לה והיא לא משאירה אותי לבד לשנייה ולא אכפת לה שאני יפספס לימודים העיקר שאני לא יקיא.
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני לא יכולה כל יום לבוא ולומר לה שאני רוצה להקיא ולהצמד עלייה בכל זאת יש לה עוד דברים לעשות בכל זאת היא גם מחנכת וגם רכזת שיכבה….
ואני מאוד אוהבת אותה ורק איתה אני מרגישה פתוחה… ואני מספרת לה דברים שאפילו לעצמי בקול אני לא מצליחה לומר אני עצובה ואני נמצאת איתה דקה וכבר מתחילה לצחוק…
ואחרי שבועיים וקצת שלא הקאתי נפלתי לזה שוב… להקאות למעגל של הזלילות והקאות… והפחדד והשנאההה הגדולה
שיראל יקרה
את מסתכלת על עצמך ומשווה, בין אם תרצי או לא תרצי, למודל היופי השדוף שכפו עלינו כתרבות ואנחנו מאמינים. הכנסי ללינק הזה היא מסבירה את זה יותר טוב ממני.
http://www.youtube.com/watch?v=_FpyGwP3yzE
ביום שתצטרפי אלינו להבנה שזה לא הגיוני שכולם צריכים להראות אותו דבר, ותלמדי להוקיר את הייחוד שבך והקשר בינו לבין מה שחייך מזמנים לך, לבין מה שאת בטבע שלך אוהבת לעשות, אז תוכלי לאט לאט לשחרר את ההתעסקות בצורה ולחזור להתחבר לתוכן שבך.
המורה מקסימה ותודה לה ואכן אנחנו צריכות אנשים תומכים סביבינו בתקופה הראשונה שאחרי התחלת הגמילה.
אני לא מתפלאה שנשברת, אני גאה בך שרק אחרי שבועיים, ולצערי אם היית יודעת ששבועיים זה הזמן שלוקח לגוף להסתגל שוב לאכילה מסודרת, אז אולי היית נותנת פוש קטן לעוד יום יומיים והיית רואה שהגוף מתחיל להתאזן חזרה והנפיחות יורדת.
זו התמכרות. מעטים יוצרים ממנה בכוחות עצמם. לכן אני פועלת להקמת מרכז גמילה יפה ויוקרתי, שנוכל לנוח שם ששה שבועות בלי שאף אחד יראה אותנו ולא נהיה כלכך מבוהלות וקרובות לנפילה.
תחזיקי מעמד מתוקה, את אמיצה ונהדרת. דברי איתי אם את צריכה.
שלום גם לי יש סוג של בולמיה, פעם הייתי מלאה ואחר כך הרזיתי 18 קילו הייתי בתת משקל והעליתי כמעט את הכל כי אני אוכלת המון, אני לא מקיאה אבל אני פשוט חוטפת כל דבר שיש לי מול העיניים והשמנתי המון יותר מ-10 קילו. לאחרונה הצלחתי להקיא קצת כמה פעמים וגם הצטרפתי למרכז להפרעות אכילה אבל אני עדיין אוכלת המון ומדוכאת ואני רוצה להרזות ואני לא יכולה יותר כבר, נמאס לי מהמצב הזה שאני נמצאת בו, אני פשוט רוצה להיות רזה וזהו ולהפסיק להתעסק כל היום באוכל אני בוכה ובדיכאונות ובא לי כבר למות!!!
יקירתי, אני מזמינה אותך לקרוא את העמוד הזה מתחילתו ועד סופו ולראות שם מה כתבתי לבנות במצב שלך, שלצערי הן רבות מאד. יש סגנונות שונים ואף אחת היא לא בדיוק כמו השניה, כמובןןןן אבל יש כמה דברים שמשותפים לכולנו ולכן זה כבר יכול ממש לעזור.
דבר שני אנחנו נפגשות בימי ראשון פה בבית, בהרצליה הסירה, מקשיבות, מבינות, נותנות כוח אחת לשניה, גם זה מאד עוזר. ודבר שלישי את מוזמנת לצלצל אלי אם את רוצה 0543394798, או לשלוח ווטסאפ, וגם שיחה כזאת יכולה לפעמים להרים אותך מיאוש לתקווה ופעולה.
זה לא קורה לסתם אנשים, וזה לא קל לצאת מזה. קחי אוויר ותתחילי לקרוא עד למטה…
אני רושמת את זה ובוכהה לא יכולה כבר לסבול את עצמי התקפים של אכילה והיסחפות משוקולד קטן שהופך להרים של מאכלים ואחר כן הולכת ורצה שעות על הליכון עם בחילות וכאבי בטן אין לי כבר שרירים הכל כואב לי אין לי גם כסף לטיפולים הפסקתי לצאת עם אנשים כי אני מגעילה את עצמי החיים שלי מתמוטטים מול העיינים אין לי כוחות כל פעם אני אומרת זהו פעם אחרונה אבל לא זה חוזר ויותרר מה לעשות מהה
מתוקה יקרה כל מי שבעמוד הזה מבינה וכואבת איתך.
זו התמכרות. לכן זה לא נעלם כשאת מחליטה, כי זה שולט בך, לפחות כרגע. אל תכעסי על עצמך כי את לא אשמה. אני מניחה שאת עושה הליכון כי את מנסה לאזן את מה שאכלת כי אסור בחברה שלנו להיות שמן ואפילו לא שמנמן ואפילו לא קצת מלא בקיצור צריך להראות כמו קיסם שיניים.
אז מה הפלא שמכל פינה אנשים מתמכרים למעגל הזה של אכילה ונסיון לאזן את זה… אנחנו מנסים לפתור חידה בלתי פתירה.
אשמח לעזור לך ככל יכולתי, את מוזמנת לצלצל אלי בכל שעה 0543394798 יום או לילה. חבל להתאבד בגלל שוקולד, להיפך, שוקולד זו אחת הסיבות שכדאי לחיות… 🙂
אני כותב לך את המכתב שבור …
אני שבוע שלם אוכל מסודר לפי השעות מלא מים הכל דווקא היום הכל השתנה נתקלתי בבולמוס שנגמר בהקאה אני מרגיש חרא !
דווקא שהכל התחיל להסתדר בשבילי אני הולך אחורה
דני יקירי הגיבור
פעם אחת עוד לא הורסת כל כך כמו היאוש שהיא גורמת והסחף להרוס… כאילו יותר קל לוותר מאשר להלחם… ברור.
השבוע הזה נתן לגוף שלך הרבה, ונתן לנשמה שלך הרבה כי עכשיו אתה יודע שאתה יכול שבוע!
כשהייתי בבית ההחלמה בדרום אפריקה אמרו לי "בתקופות לחץ תהיה לך נטיה להשבר, אבל אל תתני לפעם אחת להחזיר אותך אחורה". אז זה מה שאני אומרת לך. נסה להרים את הראש על השבוע הזה, להרביץ עוד אחד, ולא לתת לנפילה אחת להחזיר אותך אחורה.
מחזיקה לך אצבעות וזכור שאתה בסדר גמור בשבילי גם ככה. עם הלבטים ועם הקשיים ועם הנסיון לחיות את החיים הלא תמיד פשוטים האלה. כל אחד מתמודד עם החידות המוזרות של התרבות שלנו בדרכו. כל אחד משלם מחיר אחר, לומד שיעורים אחרים. שלך ושלי זה לקבל את עצמינו באהבה גדולה. לא רוצים להיות מישהו אחר. שבוע מקסים שיהיה לך וחיבוק גדול!
תודה על הכל אני ממשיך להילחם !!!
תודה חמוד אחד!!! אולי תבוא למפגש אם יש לך איך?
כבר כמה שבועות נפגשות, עשינו לנו פה בית, ימי ראשון 7-10 בערב, אפשר לאחר ואפשר ללכת קודם מה שבינתיים לא ראיתי שקורה…
אני בולימית קצת יותר מחצי שנה ואני מקיאה אחרי כל ארוחה התחלתי טיפול תרופתי ומעקב אבל אני כבר שבוע אוכלת מסודר וגילית שלאחרונה אני עולה במשקל עליתי חצי קילו … וכולם אומרים לי זה כלום ומפחינתיי זה סוף העולםם איך איך יכולתי לעלות את החצי קילו האלה? אנלא יודעת מה לעשות עם עצמי עם אני יעלה עוד אני לא יודעת מה אני יעשה לעצמי כדי לרדת בחזרה במשקל..
יקירתי
לא אמרת לי בת כמה את אבל אם הקאת חצי שנה תני לעצמך שבועיים שלושה להתאזן מכיוון שהגוף צריך להזכר איך מעכלים אוכל.
שחררי את המשקל, זה לא אומר כלום, זה יכול להיות נוזלים. בשלב הזה את תשתמשי בכל תירוץ כדי לא להחלים, אני מכירה את השלב הזה. תראי אם את יכולה להיות יותר חכמה מכולנו ולתפוס את ההזדמנות הזאת לצאת מזה.
בהצלחה!!
ואם לא ילך – דברי איתי ונראה איך עוד אפשר לעזור לך.
אני בת 14 ו8 חודשיים.
אחרי כל דבר שאני אוכלת רגשות האשמה הורגות אותי,אני נלחמת בשיניים בדחף להקיא ואני נצמדת חזק למי שמשגיח אלי כדי שאני לא אשאר לבד כי אני לא יודעת מה אני יעשה אם אני יהיה לבד… ואני בטוחה שאני יפול שוב למעגל שלא נגמר של הקאות. 🙁
יקרה
הדבר המשותף לכל בולימית ואנורקטית זה חוסר ההסכמה לתת לגוף לעשות את פעולתו הטבעית. לעכל. אנחנו לא מסכימות להיות שם אפילו לרגע, ובכך בעצם מוותרות על חיינו.
אני שמחה וגאה בך ובאינסטינקט החכם שלך להאחז בכל אדם שסביבך ובלבד לא להרוס את הדרך שלך החוצה מההתמכרות. כל פעם שאת מצליחה זה נצחון כביר. זה אומר שנתת צאנס לגוף שלך להאמין בך עוד פעם ועוד פעם. וכל פעם כזאת מחזקת אותך לכיוון של בריאות והחלמה.
נכון שעוד יהיו אתגרים בחיים, נכון שאנשים עוד יאכזבו אותך ומידי פעם תצטרכי להתאמץ להגשים את חלומותיך, אבל את המגבלה הגדולה מכולן תשאירי מאחור.
גיל 14 זה שלב שהגוף משתנה ומתהווה. אי אפשר לדעת עדיין מה התוצאה שאלוהים תכנן. אם תתני לגוף לעשות את עבודתו תוכלי לראות בעוד כמה שנים מי את יכולה להיות. ואז אם משהו לא ימצא חן בעיניך אפשר יהיה לראות מה ולמה ואם זה שווה את זה. אבל תני לעצמך להתהוות בכלל, תנשמי ומי שלא נראה לו – הוא שלא מתאים.
זה מה שהחזיק אותי בתוך התמכרות התגובות של ה"הרזת" "נהיית יותר רזה" "איזה יופי שרזית" "את ניראת יותר טוב" וכל מיני..
ואם אני ישמין ויהיו תגובות אני פוחדת ליפול שוב למעגל הזה.. כי אני חייה מהתגובות של האנשים…
קל להגיד, אני יודעת…
אנושות שלמה עסוקה בלבחון לשפוט לסגוד לאל החיצוניות.
מתי יבינו שמודל היופי, מודל הזוגיוצ, מודל כלשהו, הוא רק אפשרות אחת מתוך המגוון האינסופי שיש בטבע.
מי תהיה האמיצה שתשים פס.
יש לי עוד המון מה להגיד לך. אם תרצי נפגש ונדבר, אם תרצי תבואי למפגש בנות בימי א. תוכלי לשמוע ולהשמיע.
במקרה הגרוע את מסתכלת על 20 שנה הבאות של חייך להיות עסוקה אך ורק באוכל כל יום כל היום. לאכול ולהקיא.
בנותתתת בניםםםם
אלה מכם שנמאס לכם ברמה גבוהה, ויש לכם איך להגיע להרצליה, ליד הרכבת, אז ביום ראשון בשבע בערב נפגשים אצלי. בולימיות ובולימיות לשעבר.
מסתבר שעצם המפגש, היכולת לדבר חופשי, בלי ששופטים אותך, התמיכה והאהבה שמקבלים פה אחת מהשניה זה משהו שלא ציפיתי לו. כמו משפחה, בית.
אני מזמינה אתכן לעשות צעד אמיץ ולהגיע לחיבוק הזה.
שלכם
חניתה רחוב שפיים 2 הרצליה, ליד המשטרה. 054-3394798
כמו כל דבר בחיים שמתגלה..התקלחתי הקאתי הכל..באמצע ההקאה אמא נכנסת ופותחת את הוילון בגלל כל החשדות של הזמן הזה…ובהלם…אפילו שהיא חיפשה את זה זה יותר כאב לראות את זה ולהבין שזה באמת קורה…אני כמובן מנסה לשדר עסקים כרגיל..כאילו מה ראית…וממשיכה להכחיש ולהמציא סיפור..היא רק אמרה..את לא אוכלת בבית הזה יותר….הייתי בשוק בעצמי…מה הלך פה עכשיו…מסכנה כואב לה…כל הזמן חשדה בי ושיחקתי ושיקרתי לה..ניסה להאיחז בשקרים כי לא רצתה שזו תהיה האמת..וזה פשוט התפוצץ…לא יודעת בדיוק מה קורה אבל רק רציתי לברוח מההית מהבושה…הלכתי לחבר שלי..הכחשתי בראש את כל הסיטואציה וששתיתי אלכוהול פשוט כל הבכי של הכל יצא בלי להסביר לאף אחד. אכלתי אצלו ארוחת ערב כבר חודש שאת הארוחות ערב האלה אני לא מקיאה..ואז שישינתי אצלו גם את נארוחת צהוריים לא הקאתי ואכלתי דברים שלא הרשתי לעצמי הרבה זמן אפ זה תפוח אדמה בשר עוף..ופשוט לא הקאתי…ואכלתי מעט מאוד ולא בחזירות כמו שצריך…רק שאני לא בבית יש לי איפוק…אני מקווה מאוד שהסיטואציה שקרתה עשתה לי משהו נכון לעכשיו אכלתי ארוחת בוקר ולא הקאתי..גאה בעצמי..מפחדת שאמא תספק לאחי ושניהפ ישנאו אותי…לא יודעת מנ נתוכנית שלה עכשיו לעשות עם זה אבל אני יודעת שאני רוצה להפסיק עם הכל איכשהו מרגישה שיש לי כוח פתאום…מכל הבושה והגועל שלי…מה שמחזיק אותי בראש זה רק שבועייפ של התנפחות ולאחר מכן הכל מתאזן…אני ממש מקווה….ושאני לא אהיה חלשה פתאטם וארצה להקיא..פשוט מוזר לי שלא הקאתי כבר יומיים
יקרה כמה מדהים
הערבוב בין האיום לנפלא
בין הסיוט לתרופה….
בחיים שלי למדתי שהשינוי הוא מצב המוצא של הכל. השינוי קורה כל עוד אנחנו לא מפריעים לו ומתעקשים לשמור על המצב הקיים. זו תכונה אנושית לפחד משינוי…
אבל כדי לצאת מבולימיה צריך להיות יותר מאנושית. צריך להכיר בשינוי המבורך ולהאמין בו.
אני הפסקתי ביום אחד. אחרי הרבה שנים שלא. בסופו של דבר כן זה קורה ביום. אם נותנים לזה.
וכדי להזכיר לעצמי בכל רגע של חולשה למה אני כבר לא רוצה יותר את המאהב הזה, עד היום אני עושה לי רשימות כמו "כל הסיבות למה לא…" ותולה את השלטים האלה בחדר עבודה שלי, או על הדסקטופ בהישג יד… או אפילו מבקשת מהאנשים סביבי לעזור לי בכל מיני דרכים.
למשל לשבת איתי חצי שעה אחרי כל ארוחה. סתם להיות יחד. זה ירגיע אותך שלא תקיאי. וככה גם תאכלי.
את מדהימה, יש מצב שמתוך האסון קרה לך נס.
ויום אחד נגיד כמה אלוהים אוהב אותך שעשה את זה כך. God works in misterious ways… 🙂
בהצלחהההההההה
אנחנו נפגשות בולימיות ובולימיות לשעבר אצלי בבית, בהרצליה היום ב19:00.
אולי בא לך לבוא לקבל תמיכה הבנה וכוחות, הסיפור שלך יעשה הדים בטוח שזה קרה לעוד… והדרך שבה את ממנפת את זה יכולה להביא לכולנו השראה.
אם מתאים לך דברי איתי 0543394798
דודה שלי גם בולמית היא כמפבר שנתיים במחלה היא נחשפה לאולקוס בגלל זה ולפניי כמה ימים היא עברה התקף אולקוס הייתי לידה וראיתי שהיא ממש ממש ממש ממש ממש סבלה היא הייתה במצב טוטלי של גסיסה מולי והיה לי עצוב נורא עד עכשיו אני בדיכאון אני הפסקתי להקיא מפחד , גם מפחד להיחשף למחלות שצצות בעקבות המחלה הזאת וגם בגלל הידיעה האני פשוט הורס את עצמי וזה נמאס ! יש לי ידידה טובה שיודעת שאני בולמי והיא מצש ממש עוזרת לי אני חושב שזה העצה הכי טובה שאני יכול להגיד לבולמיות כאן קחו לכן חברה טובה שהייתי במקום הכי נמוך ממש אחריי הקאה חלק מהקיא עליי בוכה משתגע שורט את עצמי חותך את היד ממש השפל של המדרגה התקשרתי אליה היסטרי והיא הרגיעה אותי… אני עכשיו יותר שמח למרות שאני מנופח כמו בלון בגלל הנוזלים אבל זה יעבור אני ממש ממש מלא תקווה שאני יצליח לא להקיא יותר כי אני לא רוצה לחזור אחורה אני לא מקיא ! הבעיה השנייה זה הנפשי שצריך לטפל בדיכאון ובהשוואות ביני לבין אחרים והשנאה העצמית הזאת יש לך טיפים עבורי ?
תודה אין עליך יש לך חלק עצום לא קטן עצום ! מההצלחה שלי לא להקיא שכחתי לציין את זה למעלה את עם השיחות שלנו והאופטימיות שלך כלפיי ממש עזרת לי 😉
היי בחור!!!
תגיד מה דעתך להגיע למפגש ביום ראשון? חבורה נחמדה ומקסימה שכולם מדברים את השפה. חלק בפנים, חלק כבר כמעט בחוץ, זו הקלה גדולה וגם מסתבר יעיל…
אם כן דבר איתי ואתן לך כתובת והכל.
בינתיים שוב אגיד לך שאני גאה בך. על שאתה מוצא את הדרכים לקבל עזרה, שאתה מסכים לתת לגוף את הזמן שלו להתאזן מחדש. זה לוקח כשבועיים. כדאי לנוח בזמן הזה. אפילו לשכב על הגב עם רגליים על הקיר.
עוד כמה ימים אני פותחת קו חם לבולימה, מספרו יהיה 054-7337669 ואתה מוזמן להשתמש בו.
קח את הזמן שהתפנה להרהר לך על מה מעניין אותך עוד בחיים, מה תרצה לעשות "כשתבריא" או "כשתהיה גדול"… איזה תחומים תרצה להתנסות בהם, אתה יכול להתחיל עכשיו.
here's looking at you kid 🙂
קשה לי. אני בת 16.הכל התחיל לפני שנתיים וחצי. ירדתי 12 קילו בהרעבות קשות שבעקבותם גם הפסיק לי המחזור התחיל לי מעגל של בולמוסים מטורפים שאחריהם באו צומות. איכשהו בדרך נס בעבקות טיול בח"ול לקחתי את עצמי בידיים ואכלתי מאוזן ,עשיתי ספורט ושמרתי על המשקל הנמוך ביותר שלי(60 קילו על 173 ס"מ ). המחזור עדין לא חזר.ואז הכל חזר. לפני בערך חצי שנה מרוב טימטום רציתי לרדת במשקל וכמובן שהדרך היחידה שאני מכירה היא הרעבה ואז התחילו לי שוב בולמוסים מטורפים וכמובן גם צומות. כבר עליתי 2 קילו.התסכול שאני חווה הוא כלום ואין לי עם מי לדבר על זה. אני כל כך רוצה לצאת מזה וברור שאני מפחדת לעלות במשקל מפחדת מוות. מה לעשות? איך יוצאים מזה בלי להשמין הכל? הגוף שלי עבר כל כך הרבה טראומות שאני בטוחה שאני אפסיק עם המעגל הנורא הזה אני יעלה הכל חזרה .אני כל כך מטומטמת ומגיע לי את כל הדברים הנוראים שעוברים עלי. הרגשות הנוראים האלה. בלילה. על החפירה פשוט אני באמת לא יודעת מה לעשות.
בת 16 יקרה
קשה לי לשמוע איך את מדברת על עצמך. לא רק שקשה לך על לא עוול בכפך, כי את חיה בחברה שמקדשת רזון ומוקיעה עגלגלות, שאדם יכול לשנוא את עצמו על שני קילו… אז את מיישרת קו עם החברה נגד עצמך… זה עצוב את כמובן לא היחידה.
מי יאהב אותי? מתי? כשאהיה רזה, ועד אז מגיע לי עונש. קלון, בושה, אין לי זכות להרים את הראש ולשמוח, אין לי זכות לחיות.
אם גם אנחנו נשפוט את עצמינו על שני קילו מי יהיה הראשון שיקבל אותנו באהבה?
האם באמת יש מישהו יותר חשוב ממך שדעתו חשובה יותר מחייך? כמובן שלא. אבל אנחנו באמת מאמינות שאם נרזה יהיה לנו טוב ואם נשמין זה סוף העולם.
מרגע שלמדת את פטנט ההקאות הוא מתחיל לשלוט בך. וכל זמן שתמשיכי לפחד פחד מוות להשמין – הוא ימלוך בך.
יום אחד תקומי בבוקר ותביני שמשקלך לא מגדיר מי את. תביני שמי שחושב כך הוא הטועה. באופן טכני את צריכה להסכים לתקופת הסתגלות של הגוף חזרה לאכילה נורמלית, ולהוקיר את עצמך על הצלחותיך ועל קשייך, כאחד.
הקטע אצלי הוא לא הקאות.ניסיתי זה לא עובד..אני פשוט צמה כמה ימים עד שכל המשקל יורד.. אני מפחדת שאם אני לא יצום אני אשמין ואני יודעת שזה נכוו
ילדה יקרה
ברגע שאת מציבה כך את החידה – כמובן אין לה פתרון.
אם תהיי מוכנה לבדוק את האופציה שיש דרך ביניים, לאכול נכון לגוף שלך ולחיות טוב אז דברי איתי.
את יכולה לכתוב לי למייל atounh@bezeqint.net ונראה אם יש בכל זאת דרך להתקדם.
הרבה אהבה
חניתה
אני עכשיו בתהליך גמילה מבולמיה של כמה שנים. אני מתגברת על הדחפים להקיא אך דפוסי האכילה עדיין נשארו לי. אני הולכת ותופחת ומפחדת מזה מאד. יש למישהי הצעות כלשהן איך להתגבר על הדחף לאכול כל הזמן? אני מוצאת את עצמי אוכלת כמויות גדולות של אוכל ( לא עד פיצוץ מוחלט עד שאני טיפה יותר משבעה) אני צריכה טיפים מציאותיים כי להגיד על הנייר לאכול כל 3 שעות זה יפה, אבל לא ממש ניתן לביצוע מבחינתי. יש אולי תוספים או כדורים סותמי תיאבון מומלצים?
אני אבודה
יקירתי
ראשית כל הכבוד שאת לא מקיאה
שנית המחשבה הבלתי פוסקת על אוכל זו ההתמכרות.
זה המוח שנגוע, לא הגוף. את לא באמת רעבה.
אני יכולה להציע לך לשוחח בטלפון, ואולי לבוא בימי ראשון לפגישות של הבנות. תוכלי לשמוע עוד בנות, חלקן מתחבטות בנושא, חלקן מצאו פתרונות, זה עוזר לא להיות לבד בעסק.
אבל לפני הכל תרשי לי לשאול אותך מה עוד יש לחשוב עליו לדעתך בעולם הזה חוץ מאוכל, מה יש לעולם הזה לדעתך להציע לך, או לך לעולם. איזה דברים היית רוצה לחוות בחיים פרט לאוכל טעים.
הגוף לא התמכר רק לאוכל טעים, בבית שלי הכל בריא. הדבר הכי משמין שאני יכולה לאלתר זה לחם עם טחינה ודבש. אני בולסת דברים בריאים, אבל הרבה יותר מדי. הגוף שלי התמכר לתחושת הפיצוץ, לא לתאווה למתוק.
אז נחזור לשאלה השניה שלי
מה עוד יש בעולם הזה שתרצי לחוות.
האם יש תחום שאת מרגישה שאת טובה בו? תחביב מסויים?
האם את חולמת חלומות על העתיד שלך?
נניח לרגע את נושא האוכל בצד, כשתבריאי, מה תרצי לעשות?
לפני 5 ימים הפסקתי בולמיה של חצי שנה, כולי התנפחתי בצורה מפחידה. לא רואים לי כבר את העצמות בבטן, הקוביות שלי נעלמו והרגליים התנפחו. אני לא מבינה מה קרה לי ולמה.
זה יעבור לי? אם כן תוך כמה זמן?
יש משהו שאני יכולה לעשות נגד זה?
יקירה
הגוף מתרגל לנוזלים מחדש, תקראי פה בעמוד פירטתי כמה פעמים על זה. נסי בעיקר לנוח, שכבי על הגב עם רגליים על הקיר.
וסבלנות. אני גאה בך. זה חלק ששובר הרבה בנות, אבל אחריו – הגוף מתחיל לסמוך עליך וחוזר לתפקד כרגיל.
בהצלחה!!
אני כבר שנתיים רק מקיאה ..שנה זה היה בולמוסים והקאות שהשמנתי מזה 10 קילו ויתר הזמן לעיסה ויריקה של אוכל..ואז הקאה….ומזה רזיתי חזרה…עכשיו אני רק רוצה לצאת מהבולמיה הזו …ואני פשוט מפחדת שהגוף התרגל להקאות והוא ישמין מכל אוכל…מה עושים?
בוקר טוב, שבוע טוב,
שאלתך מובנת ובמקומה. אכן הגוף מגיב למה שאת עושה, אבל לשמחתך הוא סלחני ותמיד ישאף לבריאות.
אני מזמינה אותך לקרוא בעמוד הזה, תוכלי לקרוא אפילו תשובה אחת קודם, כי אחרי שנכנסים להקאות ומגלים כמה זה ממכר זה מאד מבהיל ובצדק.
הגוף יתן לך שבועיים נסיון ואחרי כן יבריא, הבעיה היותר גדולה היא המוח. ההרגל, ההתמכרות.
קראי, נסי, עדכני אותי. אני נוסעת ביום שני לראות מקום פוטנציאלי לפתיחת מרכז החלמה וגמילה. מחזיקה לכולנו אצבעות.
אני כל כך צריכה את זה..ניסיתי ללכת לטיפולים זה לא ממש עזר…אני התמכרתי לאייס קפה מעדיפה לשתות מאשר לאכול מבזבזת מלא כסף כל יום על שטויות וחלב כל יום מחדש אני אומרת שאפסיק ואנסה עד שאני אוכלת התחושה נוראית שחייבת להקיא תקופה שניסיתי לחיות עם זה אבל אין זה פשוט בלתי אפשרי…הריבים עם אמא הקשר עם המשפחה…איבדתי את זה לגמרי..רגשות אשם על עצמי כל דבר רע שקורה לי אני אומרת שמגיע לי..אומרת לא נורא אם אמות…פשוט שונאת את התחושה הזו שמלווה אותי..באלי לצאת מזה אבל קשה לי לבד.יודעת שרק אני יכולה לעזור לעצמי. לא רוצה לשתף את אמא מספיק יש לה על הראש. היא בעצמה כבר לא יודעת מה חעשותת איתי..היא חושדת בי ואני כועסת עליה על זה. .מספרת שזה מאחורי כל כך לא. אין להם מושג כמה לא…הלוואי ותפתחי מקום …צריכה את זה..אני קוראת סיפורים על כאלה שיצאו ואני גאה בהם. רוצה גם ..רוצה חיים שלי בחזדה
כן אני מבינה אותך.
תארת יפה את הרגשות המלווים לדפוס הזה. זה לצערי לא נכון שרק את יכולה להוציא את עצמך מזה, למעשה כמו כל התמכרות זה מאד קשה לצאת מזה לבד. אפשרי אבל קשה.
בינתיים עד שהמקום יקום אני משוחחת עם הבנות בטלפון, במייל פרטי, ויש לנו מפגשים בימי ראשון בערב. באות לקבל אנרגיות טובות וטיפים זו מזו, מדברות חופשי כי כולן יודעות על מה מדובר, ההרגשה קצת יותר קלה לדעת שאת לא באמת לבד. חלק מצליחות בזכות זה לקבל כוח לעצור.
בת 26 עם תינוק בן חמישה חודשים.
תמיד סבלתי מעודף משקל.
בהריון הקאתי הרבה בגלל בחילות ולא עליתי הרבה במשקל.
אחרי ההריון התחלתי לעשות דיאטה, רזיתי קצת ווהחמיאו לי, מפה לשם ב3 חודשים האחרונים אולי קצת יותר, התחלתי להקיא.
בהתחלה התקפי הזלילות היו פעם פעמיים בשבוע.
בחודש האחרון אני מקיאה כמעט כל יום כמה פעמים אחרי התקםי זלילות ולכן אני לא עולה במשקל.
אני רוצה להפסיק ולחזור לעשות דיאטה רגילה אך חוששת שכבר פגעתי בגוף שלי וכאשר אפסיק להקיא, לא ארד במשקל ואפילו אעלה כי הגוף רגיל להקאות. .
האם זה נכון?
האם במידה ואחזור לדיאטה רגילה ללא הקאות טוכל להמשיך ולרדת במשקל למרות שכבר לא אקיא?
אני חייבת תשובה אמיתית שתיתן לי פוש לעצור אתזה כאן ועכשין. לפני שיהיה מאוחר מדי.
תודה! !
רעות יקרה, אמא של מישהו יקר
טכנית כן את יכולה לחזור ולנהל את חייך בדרך הבאה:
1. אל תחלקי את העולם לאוכל טוב ואוכל רע, קחי מכל דבר במידה.
2. תני לגוף שלך שבועיים להתרגל שאת סומכת עליו לעשות את מה שהוא יודע, שזה לעכל מזון ולחרבן את העודף. בזמן הזה נוחי, שכבי מידי פעם על הגב ברגליים על הקיר, ואל תדאגי אם התנפחת קצת זה יורד אחרי כמה ימים.
3. נפנפי את השקר שאת צריכה להראות בדרך מסויימת כדי שיאהבו אותך. אל תמכרי את חייך עבור קומץ מחמאות. קבלי מחמאות על חיוכך שמחת החיים שלך מה את עושה, איזו אמא את, ומלאי את חייך תוכן שתזכרי לתמיד. איך נראיתי בגיל 26 מה לבשתי ומי נתן לי איזו מחמאה… אין לי זכרון לזה. אבל אני זוכרת כל סרט שעשיתי וכל אדם שעבדתי איתו ונגעתי בנפשו.
שבועיים זה לוקח, אמא יקרה, קחי פיקוד.
ואם את מגלה שאת לא מצליחה סימן שהתמכרת כבר, וזה סיפור אחר לגמרי, עדכני אותי ונדע איך להמשיך.
יש סיכוי סביר שהתמכרתי לצערי.
אזמה שאת אומרת זה בעצם ששבועיים עולים במשקל אבל אחכ שואפשר לרדת גם ללא ההקאות?
כמובן שאעדכן..
שוב תודה!
המשקל מטעה, כי הגוף לומד מחדש להסתדר עם הנוזלים, שקודם הקאנו… לומד שהאוכל נשאר בפנים.
לכן המנוחה, ולא דווקא פעילות אינטנסיבית. הליכה זה בסדר, את תרגישי כבר את הרצון להיות בתנועה.
כל יום שעובר הגוף לומד להאמין לך. זו מערכת יחסים מחודשת עם מישהו שבגדת בו…. 🙂 יש משבר אמון שכזה…
מזל שלוקח לגוף רק שבועיים אה?… ללב לוקח יותר זמן…
שלום , אני צריכה עזרה ,,, לפני חודשיים שלוש ,,, הרעבתי את עצמי בערך שבוע וחצי לא אכלתי או שאכלתי קצת.. ולפני כמה זמן התחלתי גם להקיא בכוונה .. הקאתי כמה פעמים וזה עשה לי הרגשה ממש טובה אבל מצד שני איך אני ניקראת ?
שלום לך חדשה יקרה
אשמח לדעת בת כמה את, והאם את יודעת מדוע את מרעיבה את עצמך ומקיאה?
את עדיין לא נקראת כלום, את חלק מהעולם של 2013-2014, שבו הצורה החיצונית יותר חשובה מכל דבר אחר, ואת מגיבה לטירוף העולמי הזה בהתנהגות שלך. כמו רבות ורבים אחרים.
הסכנה שזה ממכר ואם תקראי פה את המכתבים תביני כמה. יש פה בנות שמקיאות 16 ו20 שנה. מגיל מאד צעיר.
בינתיים מחקתי לך את המייל שצרפת כי רצית להיות חסויה. אם תרצי תכתבי לי את באופן אישי לכתובת שפה למטה.
הי! אני שמחה מאוד שיש את הפורום הזה ושיש למי לפנות. תודה! 🙂
אז ככה… אני מפקדת בצבא, וחיילות שלי סיפרו לי שאחת מהחיילות היא בולמית בוודאות. הן תיארו המון המון דברים שמאפיינים בולמית ולצערי אני בטוחה שהיא באמת בולמית. החיילת הבולמית מכחישה את העובדה שהיא בולמית וגם לא מדברת על זה עם שאר החיילות. אז כמה שאלות:
1. איך את חושבת שכדאי לי לפנות לחיילת?
2. אני צריכה לחיב אותה להגיע לטיפול למרות המצב?
3. החיילות שלי סיפרו שההורים של הבולמית מששתפים איתה פעולה (לדוגמא, לא מאפשרים לה לאכול דברים משמינים, מהסיבה שזה משמין)
4.את יודעת על טיפול במקום אזרחי שלא עולה כסף?
תודה רבה רבה רבה!!!
שלום לך מפקדת יקרה
קודם כל איזה כייף שאיכפת לך. איזה כייף שאת בודקת לפני שאת פועלת.
אני מצדיעה לך אמיתי.
אז ככה בשלב ראשון אני ממליצה לך שכמחלקה תניחו לה.
זה לא יכול להיות ענין ציבורי כי זה יהרוג אותה. ממש.
תגידי לבנות שאת מטפלת בזה ושירדו מהנושא. אחר כך נצטרך את עזרתן אבל לא כרגע ותודה שהם הפנו את תשומת לבך. תפקידן בכוח להתיחס אליה כאל כל אחת, והרי למי אין בעיות תודה רבה, ובעיקר יש לי אתגר מחלקתי בשבילכן – לשנות נושא בכל פעםן שמדברים על שומן, רוזי, מודל היו]י, איך אמורים להראות ואיך אני נראית והשמנתי ורזיתי וכל זה. תנסו לדבר על דברים קצת יותר ברומו של עולם זה יעזור לכולן.
בינתיים את קחי אותה לשיחה אישית. תגידי לה שאת מעריכה אותה והיא חשובה לך ושאת רוצה לעזור לה.
תני לה לדבר. תקשיבי. היא תספר לך או לא. אם כן – ספרי לה עלי ושתפנה אלי ונעבוד שלושתינו יחד. אם היא לא מספרת לך וממשיכה להכחיש אז נדבר שוב, כי אני לא יודעת מה חוקי הצבא ואת תצטרכי להגיד לי אם את בדילמה מוסרית פה.
בינתיים שבת שלום יהיה בסדר בנות יקרות!!!
אין כמוך. תודה רבה על העזרה וגם על הפירגון 😉 אני אכתוב לך מה היה אחרי השיחה. שוב תודה, ושבוע טוב!