אני בת 23 מתמודדת עם CPTSDוכעת גם אובחנתי עם בולמיה הומלץ לי אשפוז בתל השומר בד"כ אני מתפקדת אישה ומורה במשרה מלאה ועכשיו כבר חודש עם חולשה גדולה והחמרה. למשהי יש מידע לגבי האשפוז :כמה זמן המתנה? מה הנהלים במחלקה? ועוד פרטים אשמח מאד!!
למשהי יש מידע אני בנ
היי, קוראים לי שחר.
הפעם האחרונה שכתבתי כאן היתה אי שם שהייתי בת 15.
זה היה כשהכל עוד היה סודי, ולפני שהבנתי מה המחיר שאני הולכת לשלם בשנים שהולכות לבוא.
אני בת 23 היום, עוד מעט 24, וזה אומר שאני חיה עם זה כבר כמעט 9 שנים. זה לא נתפס. יש שיר של להקת המכשפות, ״נסיעה מהירה״. ענבל פרלמוטר כותבת שם בין היתר על המנעות מחיים שלמים כדי לא להיפגע. אני מרגישה שאצלי זה הופך לאדישות. כמו שכתבו בו כל כך הרבה, יש את החיים שעוברים וחולפים, ויש עולם בחוץ, והוא כל כך יפה מהצד, והוא קורא לנו, אבל אנחנו נמנעות ממנו.
אני בשנה השלישית לתואר (לומדת אמנות). זה משהו שרציתי לעשות מאז ומתמיד, זאת התגשמות אמיתית שלי ושל החלומות שלי. וכשאני בטוב אני מצליחה, ואפילו לפעמים גאה בעצמי, ובטוחה בעצמי. אבל שוב, ולא סתם, נפלתי לבור הזה.ֿ
בקיץ שעבר נפגעתי פיזית מבחור שיצאתי איתו לתקופה קצרה, ומאז, קצת יותר משנה, אני בבור שלא נגמר. טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, תרופות, כלום לא עוזר. ה״חיים הכפולים״ שהם בין מי שאני בבית למי שאני בחוץ כבר לא עובדים, אני שבורה גם מבחוץ. השנאה העצמית עוקפת כל טיפה של ביטחון עצמי שהצלחתי לצבור. כל הצלחה שאי פעם חוויתי כאילו שייכת למישהי אחרת, לא לי. לי לא מגיע. לא מגיע לי אפילו להנות כשאני מתקלחת. הגוף שלי לא נעים לי, הוא מכביד עליי. בהתקפי אכילה שלי גם אוכל כבר הופך לדוחה, אבל ממשיכים, חייבים להמשיך.
מיותר לציין שההקאות הן סבל צרוף. הגרון כבר כואב, בלוטות הרוק מתנפחות, הראש כואב, הגוף נפוח, הנשמה כל כך כועסת על המוח שמפיל אותה שוב. לפעמים נראה כי רק כשאפתר מהגוף אהיה רגועה. ההרגשה הזאת של ההתחזות, כמות השקרים שהיו חלק מחיי, בחסות ההתמכרות. המחלות הנפשיות שפיתחתי במהלך השנים בחסותה גם כן. חוסר התפקוד, התרחקות מבני אדם שאני אוהבת, ההמנעות מאהבה, מהחיים עצמם. הדברים שאני מפספסת. הכעס מהסביבה, ממי שלא יודע. והאכזבות ממי שכן. חלק מסויים בי יודע שאני שווה משהו, שאני יכולה להיות טובה, אבל החלק השני דורס אותו בכל פעם. אולי גם כי זהו ההרגל, וכי זה יותר נוח-ה״מה אם..״
אני כל כך רוצה לנער את זה מחיי, להחיל מחדש , להצליח לחיות. מהרגע הראשון ידעתי שנכנסתי למשהו מסוכן, ההרגשה הזאת, הבלתי מנוצחת. מהר מאוד הבנתי שהיא שקר אחד גדול.
לפעמים אני מריגשה שנגמרים הכוחות להלחם יותר בגוף הזה, ואני מנסה להסתכל כמה שנים קדימה ולא מצליחה לראות את עצמי חלק מהעולם. מרגיש לי שכל מי שסביבי מרגיש את זה גם. לפעמים אני מרשה לעצמי לדמיין שיש לי מקום איפשהו בעתיד, שיכולים להיות לי חיים, אהבה, קריירה. אבל אז הנפילות, והשד השחור שהוא הבולמיה והדיכאון, משתלטים עליי ומראים לי שאין שום סיכוי, ושהם תמיד יחכו לי בפינה, שקצת אפול והם ישאבו אותי למטה ביחד איתם.
קשה לי לדמיין חיים בלי זה, מהסיבה הברורה שמרגיש שזה חלק ממני מאז ומתמיד.
אבל אני רוצה שזה לא ישלוט בי. לפחות לא ככה. אני רוצה להיות במקום יותר טוב. אני רוצה להפסיק לשנוא את עצמי ולפגוע בעצמי, מגיע לי יותר.
כברכ תקופה שאני מחפשת להצטרף לפגישות, להתחיל טיפול ממוקד. ואני לא מוצאת שום דבר. אני תוהה אולי פה אמצא תשובה
וחניתה, זה שהפורום הזה עוד פועל זאת מתנה אמיתית, ואת עושה עבודה כל כך חשובה. אני מעריכה אותך ואת ההתמסרות שלך לכותבים ולכותבות, זה כל כך לא מובן מאיליו.
היי אלמה יקרה, הרבה זמן לא כתבתי באמת, עברתי דירה, הילדים גדלו, הרבה דברים קרו, והנה התקופה ההזויה הזאת החזירה אותי לראות שיש פה הרבה נשמות יפות קסומות שאני יכולה להושיט אליהן יד באהבה <3 לא עידן פשוט לחיות בו. לא קל להיות בן אדם בכלל, לא קל למצוא כיוון, להקשיב ללב בתוך כל הרעש… אני כל כך מבינה את תחושת הניתוק מהעולם, ממש מבינה, גם בימים שאני ממש בסדר יכולה להיות לי ההבנה של הנפרדות, אבל למדתי גם את שפת החיבור. לקח זמן, לומדת למדתי, שיש בי אהבה ענקית וזה נכון לגבי כל אישה בולימית שאי פעם שוחחתי איתה, והאמת גם לגבי הרבה אנשים אחרים. החיים המהונדסים והמדיה לוקחת מאיתנו את הכוח שלנו, אנחנו נשארות לריב עם הגוף, שהוא נס בפני עצמו, במקום לעוף איתו גבוה לעולם של יצירה ומוסיקה ושמחה.
המקום שאת מחפשת בתוך השחור הזה הוא מה המתנה שאת קיבלת לחלוק עם העולם. אל תשאלי אם זה אפשרי או לא, תשאלי את עצמך רק מה היית עושה אם לא היה את עננת הבולימיה מעל ראשך. מה היית עושה בחייך אלמלא פחדת. ועם התשובה הזאת, מהוססת ככל שתהיה, את מתחילה לנקות את כל השאר, לראות מה עוצר מה מונע מה את אומרת לעצמך. את מוזמנת לעשות את השיחה הזאת מולי. זכרו אני מדברת איתכן בלילות 0543394798. חיבוק בינתיים והמון בהצלחה. בכל יום מחדש <3
שלום וברכה,
במסגרת בתואר שני בפסיכולוגיה קלינית אני כותבת עבודת תזה בנושא הפרעות אכילה בקרב נשים חרדיות. לשם כך אני מחפשת נשים חרדיות שסבלו או סובלות מהפרעת אכילה ומוכנות לשתף אותי במחתשבות ובחוויות שלהן. כל המידע יישאר כמובן אנונימי לחלוטין. כל עזרה שתוכלו לתת לי יהיה מאודמוערכת ותאפשר להתקדם בהבנת המציאות המורכבת הזאת. מי שמוכנה לסייע ולשתף אותי בבקשה שתפנה אלי בפרטי, 0527649565 או במייל, saragartner3@gmail.com
היי:) אני בת 26 ויש לי בולימיה מגיל 19… ניסיתי פסיכולוגית, דיאטות, ספורט.. מרגישה לבד אני כרגע לא משתפת אף אחד מהסביבה שלי לגבי זה ומסתירה המון. קשה לי ממש ואני מאוד מנסה להבריא ולצאת מזה בתקופה האחרונה. יש אפשרות להיות איתכם בקבוצת תמיכה הזאת גם אם אני חילונית? או שיש עוד קבוצה לא רק לחרדיות?
אני אשמח אם תוכלי לכתוב לי הודעה בוואטסאפ 0585864487
היי לכולן,
אני ממש אובדת עצות. מרגישה כל כך אשמה ולא בסדר שאפילו בפורום הזה אני מתביישת לשתף במה שעובר עליי.
לאחרונה ילדתי את בני הבכור. הילד הכי מדהים בעולם, מתנה וקסם של ממש. לאורך ההיריון היו כמה התקפים, היה קשה, הייתה המון אשמה, שנאה עצמית- איך אני עושה את זה כשאני חולקת את גופי עם בני? מה לא בסדר איתי?
לאחרונה לאחר הלידה יש הרבה לחץ, גם מהמשפחה, מהסביבה, מעצמי. אני מאוהבת בבן שלי וכל כך רוצה להיות שם בשבילו, להיות חזקה ולא לרדת לתהום המחלה הזו שוב. לצערי אני כן חווה כמה התקפים בימים האחרונים. לא מאפשרת לזה להשפיע על הזמן שלי עם הבן שלי ועל ההנקות, ממשיכה בכל הכוח להיות שם בשבילו כמה שאני יכולה. מפחדת כל כך לשתף, איזו צורה יש לזה? להקיא עם ילד בן שבועיים בבית? איפה האחריות שלי?
אני מרגישה שאני לא עומדת יותר בלחץ ושאני חייבת לפרוק אותו איפושהו, ולצערי המקום לפריקה זה תמיד ההתקפים וההקאות..
אני מאוד שיפוטית כלפיי מה שאני עושה, מפחדת שלא אסלח לעצמי לעולם..
לא פונה לעזרה כי מרגישה שאפילו אל מול מטפלים אני לא מסוגלת לשתף בזה, כל כך מובכת ומתביישת במה שאני עושה..
לא יודעת כמה זה יעזור אבל הרגשתי צורך לשתף את זה. תודה על המקום הזה.
שנה שלישית לקורונה, אומרים שזה כבר הסוף. שנה שבה הרבה מאיתנו קיבלו תנאים חדשים לאותה בעיה. שהיו צריכים להיות בקרבת אנשים שלא עושים להם טוב, שכמעט טבעו בתוך ההתמכרות הקשה הזאת. לא היה קל.
שנה של הרבה שיחות אישיות והרבה דחיות של תכניות… מי יתן והשנה הזאת תביא את הפרוייקט הקמת המרכז למימוש.
מאחלת לכל אחת שמתמודדת שיהיה לכן הרבה כוחות , שתמצאו את השביל לאהבה עצמית והבנה וחמלה לעצמכן, שנה של שפיות, בריאות ואולי אפילו ממש עולם חדש. של הרמוניה, ראיית האחר וחיבוק חזק של כולנו יחד.
נשימה עמוקה יום חדש והרבה הרבה אהבה.
זהו, אאחרי אינסוף נסיונות חילוץ ויציאה – יצאתי, בה יצאתי השם הטוב נותן לי בלי סוף סיעתא דשמיא ממרום
רק תפני אליו והוא יתן
ואני – ככ פחדתי לצאת להבריא אבל הנה בה הצלחתי ואני מאושרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ברוך השם שעזור עוזר ובסד גם יעזור הלאה
בהצלחה לכלונו
מעונינת לפתוח קבוצת תמיכה לבחורות חרדיות שנמצאות בשלבי יציאה מבולימיה או שרוצות מאוד לצאת.
מחפשות את המקוות והמאמינות!!!!!!!!
0533152062 yg152062@gmail.com
מיטו.
השנים האחרונות הראו לי שגם אצלי הבולמיה קשורה לחציית גבולות בגיל צעיר. גם בי נגעו באופן בלתי ראוי וסתמו לי חלק מהפה למה שחשבתי שיהיה נצח נצחים.
לאט לאט נפתחת הצאקרה של הגרון, ואני מצליחה למלמל חלקי אמת לאנשים שאני סומכת עליהם.
יותר מתמיד מבינה שהשאלה היא לא מה לא בסדר בי אלא מה קרה לי.
למה אני בזה ומתרחקת מגברים,
למה אני נבוכה אפילו כשחברה שמה עלי יד חברית,
למה אני מרגישה מגושמת כל כך שגופי קצת אוייב לי..
היום במקום שאני נמצאת אני נושמת
אלוהימה מביאה לי את מלאכיות ומלאכי הריפוי,
אני מרשה לעצמי לעת עתה להתרחק מנרטיבים שממשיכים להקטין אותי
ומאלה שמשמיעים אותם.
מתחת לכל הצער והקלקול, מתחת לכל הכעס והיאוש
יש פעמונית שובבה יצירתית זריזה יעילה מצחיקה מרגשת
שמבקשת להפוך את השוקולד המתוק שיש לה ביד
בשובל של אור נגוהות …
שבת שלום אחיות יקרות שלי
בקרוב ניפגש ביער הקסום
ונרקוד את ריקוד החופש ❤
הי
הי לכולן!
מחפשים בחורות ונשים חרדיות בולוימיות(בתהליכי החלמה או לפחות ברצון להחלים)לקבות תמיכה.
אין צורך בהזדהות כלל.
המעונינית יכולה ליצור קשר בפלאפון:0533152062
יום טוב והמון סד לכולן
חניתה יקרה ואהובה בוקר טוב.
מזמן לא כתבתי פה והיום אני כותבת…
הבוקר הייתי אמורה לצאת לטיול יוגה ….וואוו…איזה שווה…
אבל הלכתי לישון מאוחר וקמתי איפה ..בקיצור ביטלתי!
והקולות בראש רועמים…איזה פארשית את…טיול יוגה ואת לא הולכת…ידעתי מהתחלה ש…תמיד את…ועוד כל מיני משפטים והרגשות..
ומה במקום? תשאירי לסדר ת'באלגן בבית…
בדרך כשהסעתי את הבן היקר שלי לבית הספר, שמעתי את שירי ממן מפרסמת ברדיו תכשיטים..את רוצה תיקוני אל תחכי שיקנו לך…יום האישה הבינלאומי יום של העצמה..וכו'
והקולות בראש התגברו..יום האישה היום דווקא היום בחרת להשאר בבית ולסדר במקום טיול יוגה?
טיול יוגה! שיא "יום האישה" בשבילך ואת בחרת להשאר בבית…
במקום לקום לצאת…מזרון יוגה התרמיל, בקבוק מים, הרים נופים..שמים ציפורים, רקפות, כלניות,
אוויר…את כל כך צריכה אוויר..שקט, ציפורים, מדיטציה, כל מה שאת רוצה ואת נשארת כי את עייפה…
הגעתי הביתה.
נו , יום האישה..תגידי משהו לכבוד יום האישה…
אז לכבוד יום האישה אני אומרת לי שאני טובה. טובה ככה בדיוק כמו שאני!
לכבוד יום האישה אני מכבדת את מה שבחרתי.
לכבוד יום האישה אני בוחרת לכבד את עצמי גם עם טעיתי.
לכבוד האדם שאני, אני בוחרת להיות אני. טובה מעצם היותי.
טובה עם כל מה שיש בי…בוחרת להיות טובה אלי.
ומאחלת לכל אחיותיי למסע הזה…לחיים האלה..להיות נשים חומלות כלפי עצמנו..מכילות אותנו..מקבלות לשיחות במי שאנחנו..אפילו לרגע..אבל למסגר אותו! הוא חבל יצאה …
לא משנה מה עשית לפני רגע…עכשיו את יכולה לתת מילה טובה לעצמך? תני! זה לא הולך לאיבוד
זה נשמר לך מושיט לך יד בשעת הצורך בלי שאת בכלל יודעת…כמו לברוא מלאך שלך..חייל טוב שלך
לא הולך לאיבוד..תמיד שלך, תמיד לטובתך! עוד מלאך ועוד מלאך אני בוראת מרסיסי כוחות…
תמיד יש בי עוד קצת טוב…תמיד..למרות הכל…והקצת הזה מוציא אותי מהחושך!
יום האישה מעצים!
בכלל לא יום האישה נכון?!
אוהבת.
המסע הזה, קשה ככל שיהיה , מקרב אותנו למקום הגבוה ביותר שקיים לבן אדם וזה המקום של חמלה. קודם כל חמלה לעצמינו, על כל מה שהאמנו וכל מה שאמרנו לעצמינו, ואז חמלה על אחיותינו, ומתישהו גם על אחינו שנפלו לאותו בור ולאותו ריחוק.
יום האישה 2021 נפל בתקופת חושך של רציחות אלימות אונסים ומצד שני התעוררות של הנהגה נשים ואחוות נשים. הזמן להחליף את התדר הפטריארכלי, את ההחפצה, את השיפוטיות הדיאטות ושאר ההתעסקות בצורה. ולתת לאהבה הענקית שכל אחת מאיתנו הביאה לכדור הזה להיות האנרגיה שמובילה את חיינו.
אוהבת אתכן, חיבוק לכל אחת שחווה קטנות זמנית מדומה. הרימי את הראש אחות באשר את, את לא לבד.
תודה על המילים אישה, נשמה גדולה.
היי חברות וחברים, אני שחר.. החלמתי מבולימיה (לפחות ככה חשבתי) והצלחתי לחיות תקופה די ארוכה בלי סימפטומים. לאחרונה חזרתי להקיא, יש בזה משהו מאוד מספק מצד אחד ומתסכל בטירוף מהצד השני. זו התעסקות בלתי נגמרת בכמה ולמה והאם זה שווה את זה.
אז החלטתי לנסות לשחרר קצת, להיות פחות ביקורתית ושיפוטית לגבי זה, להגיד לעצמי ש"מגיע לי", כי באמת מגיע לי. מגיע לי שאתייחס בכבוד כלפי עצמי, כלפי הגוף שלי, מגיע לי לאכול מבלי להרגיש אשמה אחר כך, מגיע לי להתפנק, מגיע לי לחיות כמו לכל אחד אחר כי יש בי כל כך הרבה, זה לא פייר להשליך הכל לפח (או במקרה שלי, לאסלה). אז אני בבוקר היום השישי ללא הקאות, משכנעת את עצמי שאני בשולם עם עצמי כי באמת יש כאן מה לאהוב..
ועוד תובנה לסיום, הבנתי שהבטן הזו יודעת לעכל. אוכל נכנס ואוכל יוצא והכל בסדר(: זה באמת לא סוף העולם מסתבר. אפשר להישען אחורה אחרי ארוחה גדולה ולתת לגוף לעשות את שלו, מתוך כבוד והעכרה לפלא הזה ולא מתוך ייסורים והלכאה עצמית.
מאחלת לכן יום וסופ"ש של קבלה ואהבה.
היי שחר יקרה
אני שומעת שאת בוחרת מוסיקה חדשה ללוות את חייך. נכון שהשינוי בעולם הפיסי לוקח עוד קצת להתרגל, לשנות הרגלים, אפילו להסכים לא להיות עצובה כל היום ומבואסת כל היום אלא לרצות לשלב שמחה ויצירתיות בחייך זה כבר צעד ענק ענק קדימה.
בהחלט יש מה לאהוב! זאת תקופה מאד מאתגרת, כל הישן עומד להעלם וכל מי שתצליח להתרומם מעל השיפוטיות וההשוואתיות שגדלנו בתוכה תצליח לעוף למעלה לאושר גדול. מוזמנת לעדכן אותנו עוד מהתובנות החדשות וההתרגלות אליהן, תודה רבה רבה גם לך יום קסום והמשך שבוע מעולה.
היי
מרגישה צורך לשתף כאן
אז אני בתוך זה כ14 שנה , מגיל ממש צעיר, לפרקים ..
בחודשים האחרונים הפסקתי עם זה לחלוטין , מה שקרה שהעלתי במשקל ,
כן ניסיתי המון פתרונות קסם שלא עבדו
הגעתי למסקנה שהדרך היחידה שלי זה לנהל את הרגשות והמחשבות וללמד את עצמי לאכול נורמלי
זה בהחלט לא נעים העליה הקטנה הזאת , טוב שיש סגר זה זמן לטפל בעצמי
קבעתי לעצמי לאכול 3 ארוחות ביום , מה שאני אוהבת , וכמובן חשוב שיהיה בריא ,
אם בא לי משהו מתוק , מצרפת אותו לארוחה ,
מתכננת אותן לפני ומשתדלת לאכול לאט ומתוך מודעות , אני מתכוונת לעשות את זה 21 יום שזה זמן שמטמיעים הרגל
כואב לי כל כך על הזמן שהלך ועל הכסף , יכולתי להיות בעלת חברה מצליחה עכשיו , אם אצא מיזה בקרוב בטוח אעשה משהו בכיוון
אז בנתיים ביין ארוחה לארוחה אני נותנת לעצמי להרגיש כל מיני רגשות שעולים , וזה רוב הזמן לא נעים אבל אני מקבלת את זה נותנת לזה מקום . גם למחשבות על כך שאני רעבה וכו' נותנת מקום בלי פעולה בנתיים ומסתבר שרעב זה דבר שהולך ובא גם אם לא אוכלים לפעמים , בנתיים אני לא ממש יודעת אם אני רעבה או שבעה לפני ואחרי הארוחה , זה חדש לי , אז אני מקפידה על 3 ארוחות ולא זזה מילימטר מההחלטה הזאת
ממש כמו ילדה שלומדת ללכת
רשמתי לי בדף מטרות שאני רוצה להשיג בתחום
כמו לאכול לאט , להניח סכום בין ביס לבית , להשאיר בצלחת אוכל , חלליות בבית עם הדברים שאני אוהבת בשלום ושישארו מס' חודשים בארון בלי החיסול המוכר,
אקח על עצמי בכל חודש להטמיע הרגל חדש ,
אני יודעת אני רק בהתחלה , 3 ימים ,אבל ברור לי שהחיים שלי יכולים להיות טרגדיה איומה אם אמצא את עצמי בגיל 40 מתנהלת על ידי בולמוסים ,
אז אני לוקחת את ההגה לידיים ,אני הנהגת של המחשבות שלי ושל הרגשות שלי , גם אם עד עכשיו עצמתי עיניים
בהצלחה לכולם , יש חיים בחוץ
וואו גם את מרגשת אותי, איזה כייף בנות אתן ממש מדהימות. שומעת במכתב הזה כוחות מחודשים, אסטרטגיות יציאה רגיושת וחשיבה. אכן החיים בלי הבולמוסים יותר נעימים, האוכל לא בורח לשום מקום. הסדר עוזר נגד הכאוס שניהל אותנו קודם, והידיעה שאת הבוס יכולה לשנות את החיים מהקצה אל הקצה. את על כיסא הנהג.
יקרה תודה שכתבת וגם את וגם שחר וגם יהודית נותנות תקווה והשראה לאחרות אני די משוכנעת שזה נותן כוח כשרואים שיש אחרות שמצליחות!!
הרבה אהבה ובהצלחה תמשיכו לעדכן..
היי, אני מנסה ליצור לעצמי מערכת יחסים בריאה עם אוכל אחרי כמה חודשים של בולמוסים והקאות אז אני לא מקיאה יותר אבל נכנסת לבולמוסין מטורפים על בסיס יום יומי ורק דואגת מהעליה במשקל שעומדת להגיע…מה לעשות? איך להימע מבולמוס?
ה גלי מה שלומך תקשיבי אני בדיוק בדיוק במצב שלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם אני הפסקתי כבר שבוע ו עם ההקאות אבל הבולמוסים ממשיכים בלי סוף וזה משגאותי לגמרי אני מרגישה שאני עולה יותר ויותר במשקל וזה רוצה להטריף כרה את ד
עתי בא לך לדבר ולמצוא דרך אמצעית לשנינו אולי זה יעזורה
ההודעה היתה מוטעית אמרתי כי אני במצמך ואם בא לך לדבר ולמצוא דרך לישית בלי התקפים ובלי הקאות אולי נצליח בזה יחד
אם בא לך מוזמנת להגיב לי או לצלצל 0533152062
מבחינתי כשהספקתי להקיא זה היה חלק מהחוזה של לאכול נורמלי. היה לי ברור שאם אני אמשיך לאכול הרבה אני לא אצליח להפסיק להקיא כי ברור שלא רציתי להשמין, כמו כל אחת פה. אז הדיל היה כפול. אוכלת נורמלי ולא מקיאה. עכשיו השאלה היא לא איך להמנע מבולמוס אלא איך למלא את חיי בדברים בעלי משמעות. כאשר אני יושבת בחוסר מעש ולא רואה עתיד לחיי אני אפנה אל האוכל. כאשר אני בוחרת משהו לעשות ליצור ללמוד להבין להשתלב בו לעזור לאחרים בו, נותנת לחיי משמעות, אז האוכל זה רק דלק שצריך למלא כמה פעמים ביום כדי לשרוד. דלק טעים, אבל לא בשבילו אני חיה. אז כן להעיז להשתלב במשהו שמושך אותי, ואם אין כזה אז לחפש אותו. זאת המשימה שתוציא אותי אחת ולתמיד מהמקרר. החיים.
היי, אף אחד חוץ ממני לא יודע על ההתמכרות הזאת, אני מציגה את הכל מושלם כלפיי חוץ ולאף אחד אין מושג למרות ששנה שלמה אני עמוק עמוק בתוך הבור הזה, נדירים הימים בהם לא הקאתי- כל יום סובב סביב מחשבות לא להקיא, וכמובן שבסוף ההתמכרות מנצחת… שפל מוחלט
אולי אם באמת נשתף אחת את השנייה ונרים אחת את השנייה זה יכול לעזור? אני מקווה שכן נמאס לי כבר פשוט נמאס לי לשקר לאנשים ולהכאיב לעצמי
אני בת 23 .. אם באלך לדבר אני אשמח
הימה איתך רק עכשיו אני קוראת טת ההודעה שחך מצטערת על איפה שאת ומקוה מאוד בשבילך אם באלך לדבר או להתכתבהמייל שלי הוא OMYG152062@GMAIL.C
יאלה מחכה כבר לשמוע ממך תרגישי טוב אנחנו כולן ביחד עם הקבה ביי יהודית
איזה רעיון זה הופנה אליי ואם כן אשמח שתכתבי קצת על עצמך(אם בא לך כמובן ואת מרגישה מספיק בנוח נהר אנחנו כולן פה באותו אתגר)ואם בך נתחיל להתכתב ואולי גם לדבר
יאלה המשך יום טוב ומוצלח ובבבבבללללללללי התקפים בעזה
לצערי אני בדרך להקיא…
אני מבינה שאני לא לבד בתוך הבועה העמוקה הזאת.. אני קוראת תגובה שכתבתי כאן באפריל – ושום דבר צא השתנה, אני מתקדמת לאט לאט בחשיבה ובתפיסה שלי ומבינה יותר ויותר כמה שאין עוד מקום לשיט הזה בחיים שלי, ההתמכרות הזאת גורמת לי לשקר לאנשים שאני הכי אוהבת בעולם , לבן זוג המדהים שלי ופשוט לא מגיע לו שאני מסתירה ממני את זה. צורה כזאת, הוא יודע שעובר עליי משהו אבל חושב שזה סתם אובסיסיה למשקל תקין.. לפעמים אני זורקת לו ״אתה לא מבין אפילו שמינית ממה שעובר עליי״ וזה נכון… ההתמכרות הזאת ככ מביישת ומגעילה ובאמת אין לה מקום בחיים שלי יותר… חניתה כתבה משפט בספר שלה ״בולמיה היא פול גז בניוטרל״ וזה ככ מדויק…. אני מנסה ומנסה להגמל ורוצה בכל חלק בגוף שלי ועם זאת מרגישה שאני על ניוטרל, מידי פעם מצליחה להעביר יום אחד בלי התקף (תבינו כמה זה חמור אני כל יום בבולמוס מטורף !!!!)
מקווה לטוב יותר ומנחם לראות שאני לא לבד
אנחנו נצא מזה למרות הכל יש לי את התקווה❤️ נשיקות וחיבוק חם לכן
הי,
אני חוזרת לכתוב אחרי תקופה ארוכה מאוד.
הפעם האחרונה שדיברנו. אני וחניתה, הייתה לפני 4 שנים.
מצד אחד, החיים שלי השתנו מקצה לקצה. התחתנתי, הבאתי שני ילדים מ-ו-ש-ל-מ-י-ם לעולם, סיימתי את הלימודים, נראה שעשיתי בחירות טובות ונכונות עבורי והחיים מלאי אור.
מצד שני, אני מוצאת את עצמי עדיין באפלה. באותה התעסקות אובססיבית סביב המשקל. שעכשיו רק מתעצמת מעצם העובדה שהגוף שלי כבר לא לגמרי לרשותי. הריונות, הנקה, או סתם הדרישה מעצמי להיות תמיד במצב רוח טוב, ולתפקד כאמא טובה.
אני מגיעה עדיין לאותן נקודות שפל שהייתי בהן אלפי פעמים בעבר, בולמוסים, הקאות, הלקאות, והבטחות חוזרות ונשנות שהפעם, כן.. הפעם זאת תהיה הפעם האחרונה. אבל תמיד הפעם האחרונה רק עושה חשק לעוד….
אני מרגישה דיסוננס, אני מרגישה שלבולימיה אין יותר מקום בחיים שלי. אני אפילו לא נהנת מהבולמוסים. אם פעם היה לי זמן, לשבת שעות ולהתענג על האוכל, עכשיו אני אוכלת אותו בחטף, בין לבין, מוצאת מקום להקיא, רצה לעבודה, או לגן או לאינשהו… אין בזה שום הנאה.
ולמרות זאת אני מתפתה. אני מרגישה שאני זקוקה לזה לפעמים.
כאילו זה הסם שלי ואני תמיד חוזרת אליו…
תמיד הבטחתי לעצמי שעד גיל 30 זה יעבור. ותמיד גיל 30 היה הרחק בעתיד, והאמנתי שעד אז הכל יפתר. והנה, לפני חודשיים הגעתי לגיל 30 ואני עדיין ממשיכה עם אותו הרגל מגונה. עדיין לא מקבלת את עצמי, אוכלת, מקיאה, ומחכה ליום שאצליח כבר לרזות ולחזור למשקל שאני אוהבת, לבגדים שאני אוהבת, לקלילות שאני אוהבת….
כבר 11 שנים שאני בולימית. זה נטמע בי. הפך להיות חלק, הרגל. האם לעולם לא אצליח להיפטר מזה?? מה צריך לקרות כדי שפעם אחת אעמוד בהבטחה שלי לעצמי ואצא מזה?
איזה רעיון זה הופנה אליי ואם כן אשמח שתכתבי קצת על עצמך(אם בא לך כמובן ואת מרגישה מספיק בנוח נהר אנחנו כולן פה באותו אתגר)ואם בך נתחיל להתכתב ואולי גם לדבר
יאלה המשך יום טוב ומוצלח ובבבבבללללללללי התקפים בעזה
לצערי אני בדרך להקיא…
אני בולמית כבר 4 שנים התחלתי משטות של רגע ואני תקועה בדה כבר הממממממממון זמן עם המממממממון נסיונות לצאת ןולהשתחרר היום אני מוצאת את עצני בתקופות שונות פעם אני אוכלת כמויות ומקיאה תקופה שאני כמעט ולא אוכלת ותשופות שאני טורפת כמויות ולא מקיאה ומשתגעת ובוכה ומרביצה לעצמי ומשתגעת ורק רוצה למות ולהתאבד אני כבר שנה וחצי אולי אפילו יותר משתגעת ומשתגעת ומרגישה שאני די מסתובבת סביב עצמי ומציגה כאילו הכל טוב כשלכאורה מבפנים כואב לי כל כך ברוך השם אני זכיתי להתקרב מאוד מאוד מאוד מאוד להקדוש ברוך הוא אני באה מבית חרדי בה אבל עדיין יש את העבודה עצמית של הבן אדם ותודה חה אני אומרת פה לכל מי שמנסה להתמודד עם הקושי שלה ה' אוהב אתכן הוא נמצא קרוב לכל אחת ואחת במיוחד עם המחלה שלה הרי כתוב שכינה נמצאת למראשותיו של חולה ה' הוא אב הרחמן הוא רוצה לעזור לכל אחת ואחת מאתנו הקבה מכהאלינו שנפנה אליו שנבקש שנדבר איתו והוא עוזר מנסיון שלי ההוא עוזר הוא שומע ואכפת לו מאתנו יותר ממה שלכל בן אדם בעולם אכפת מאתנו אני אשית פונה לה' ובקשת ממנו לעתים אני קלי הטוב בבקשה ממך אני כל כך רוצה להיות נורמלית עזור נא לי בבקשה שאצליח להתגבר ולא להקיא\לטרוף\לחשוב בראש נורמלי ולא של בולמית
מחכה לתגובות שלכן
יהודית
אני בת 23 מתמודדת עם CPTSDוכעת גם אובחנתי עם בולמיה הומלץ לי אשפוז בתל השומר בד"כ אני מתפקדת אישה ומורה במשרה מלאה ועכשיו כבר חודש עם חולשה גדולה והחמרה. למשהי יש מידע לגבי האשפוז :כמה זמן המתנה? מה הנהלים במחלקה? ועוד פרטים אשמח מאד!!
למשהי יש מידע אני בנ
הי!
יש קבוצות תמיכה לסובלות מבולמיה לגילאי 25 פלוס?!
היי, קוראים לי שחר.
הפעם האחרונה שכתבתי כאן היתה אי שם שהייתי בת 15.
זה היה כשהכל עוד היה סודי, ולפני שהבנתי מה המחיר שאני הולכת לשלם בשנים שהולכות לבוא.
אני בת 23 היום, עוד מעט 24, וזה אומר שאני חיה עם זה כבר כמעט 9 שנים. זה לא נתפס. יש שיר של להקת המכשפות, ״נסיעה מהירה״. ענבל פרלמוטר כותבת שם בין היתר על המנעות מחיים שלמים כדי לא להיפגע. אני מרגישה שאצלי זה הופך לאדישות. כמו שכתבו בו כל כך הרבה, יש את החיים שעוברים וחולפים, ויש עולם בחוץ, והוא כל כך יפה מהצד, והוא קורא לנו, אבל אנחנו נמנעות ממנו.
אני בשנה השלישית לתואר (לומדת אמנות). זה משהו שרציתי לעשות מאז ומתמיד, זאת התגשמות אמיתית שלי ושל החלומות שלי. וכשאני בטוב אני מצליחה, ואפילו לפעמים גאה בעצמי, ובטוחה בעצמי. אבל שוב, ולא סתם, נפלתי לבור הזה.ֿ
בקיץ שעבר נפגעתי פיזית מבחור שיצאתי איתו לתקופה קצרה, ומאז, קצת יותר משנה, אני בבור שלא נגמר. טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, תרופות, כלום לא עוזר. ה״חיים הכפולים״ שהם בין מי שאני בבית למי שאני בחוץ כבר לא עובדים, אני שבורה גם מבחוץ. השנאה העצמית עוקפת כל טיפה של ביטחון עצמי שהצלחתי לצבור. כל הצלחה שאי פעם חוויתי כאילו שייכת למישהי אחרת, לא לי. לי לא מגיע. לא מגיע לי אפילו להנות כשאני מתקלחת. הגוף שלי לא נעים לי, הוא מכביד עליי. בהתקפי אכילה שלי גם אוכל כבר הופך לדוחה, אבל ממשיכים, חייבים להמשיך.
מיותר לציין שההקאות הן סבל צרוף. הגרון כבר כואב, בלוטות הרוק מתנפחות, הראש כואב, הגוף נפוח, הנשמה כל כך כועסת על המוח שמפיל אותה שוב. לפעמים נראה כי רק כשאפתר מהגוף אהיה רגועה. ההרגשה הזאת של ההתחזות, כמות השקרים שהיו חלק מחיי, בחסות ההתמכרות. המחלות הנפשיות שפיתחתי במהלך השנים בחסותה גם כן. חוסר התפקוד, התרחקות מבני אדם שאני אוהבת, ההמנעות מאהבה, מהחיים עצמם. הדברים שאני מפספסת. הכעס מהסביבה, ממי שלא יודע. והאכזבות ממי שכן. חלק מסויים בי יודע שאני שווה משהו, שאני יכולה להיות טובה, אבל החלק השני דורס אותו בכל פעם. אולי גם כי זהו ההרגל, וכי זה יותר נוח-ה״מה אם..״
אני כל כך רוצה לנער את זה מחיי, להחיל מחדש , להצליח לחיות. מהרגע הראשון ידעתי שנכנסתי למשהו מסוכן, ההרגשה הזאת, הבלתי מנוצחת. מהר מאוד הבנתי שהיא שקר אחד גדול.
לפעמים אני מריגשה שנגמרים הכוחות להלחם יותר בגוף הזה, ואני מנסה להסתכל כמה שנים קדימה ולא מצליחה לראות את עצמי חלק מהעולם. מרגיש לי שכל מי שסביבי מרגיש את זה גם. לפעמים אני מרשה לעצמי לדמיין שיש לי מקום איפשהו בעתיד, שיכולים להיות לי חיים, אהבה, קריירה. אבל אז הנפילות, והשד השחור שהוא הבולמיה והדיכאון, משתלטים עליי ומראים לי שאין שום סיכוי, ושהם תמיד יחכו לי בפינה, שקצת אפול והם ישאבו אותי למטה ביחד איתם.
קשה לי לדמיין חיים בלי זה, מהסיבה הברורה שמרגיש שזה חלק ממני מאז ומתמיד.
אבל אני רוצה שזה לא ישלוט בי. לפחות לא ככה. אני רוצה להיות במקום יותר טוב. אני רוצה להפסיק לשנוא את עצמי ולפגוע בעצמי, מגיע לי יותר.
כברכ תקופה שאני מחפשת להצטרף לפגישות, להתחיל טיפול ממוקד. ואני לא מוצאת שום דבר. אני תוהה אולי פה אמצא תשובה
וחניתה, זה שהפורום הזה עוד פועל זאת מתנה אמיתית, ואת עושה עבודה כל כך חשובה. אני מעריכה אותך ואת ההתמסרות שלך לכותבים ולכותבות, זה כל כך לא מובן מאיליו.
היי אלמה יקרה, הרבה זמן לא כתבתי באמת, עברתי דירה, הילדים גדלו, הרבה דברים קרו, והנה התקופה ההזויה הזאת החזירה אותי לראות שיש פה הרבה נשמות יפות קסומות שאני יכולה להושיט אליהן יד באהבה <3 לא עידן פשוט לחיות בו. לא קל להיות בן אדם בכלל, לא קל למצוא כיוון, להקשיב ללב בתוך כל הרעש… אני כל כך מבינה את תחושת הניתוק מהעולם, ממש מבינה, גם בימים שאני ממש בסדר יכולה להיות לי ההבנה של הנפרדות, אבל למדתי גם את שפת החיבור. לקח זמן, לומדת למדתי, שיש בי אהבה ענקית וזה נכון לגבי כל אישה בולימית שאי פעם שוחחתי איתה, והאמת גם לגבי הרבה אנשים אחרים. החיים המהונדסים והמדיה לוקחת מאיתנו את הכוח שלנו, אנחנו נשארות לריב עם הגוף, שהוא נס בפני עצמו, במקום לעוף איתו גבוה לעולם של יצירה ומוסיקה ושמחה.
המקום שאת מחפשת בתוך השחור הזה הוא מה המתנה שאת קיבלת לחלוק עם העולם. אל תשאלי אם זה אפשרי או לא, תשאלי את עצמך רק מה היית עושה אם לא היה את עננת הבולימיה מעל ראשך. מה היית עושה בחייך אלמלא פחדת. ועם התשובה הזאת, מהוססת ככל שתהיה, את מתחילה לנקות את כל השאר, לראות מה עוצר מה מונע מה את אומרת לעצמך. את מוזמנת לעשות את השיחה הזאת מולי. זכרו אני מדברת איתכן בלילות 0543394798. חיבוק בינתיים והמון בהצלחה. בכל יום מחדש <3
שלום וברכה,
במסגרת בתואר שני בפסיכולוגיה קלינית אני כותבת עבודת תזה בנושא הפרעות אכילה בקרב נשים חרדיות. לשם כך אני מחפשת נשים חרדיות שסבלו או סובלות מהפרעת אכילה ומוכנות לשתף אותי במחתשבות ובחוויות שלהן. כל המידע יישאר כמובן אנונימי לחלוטין. כל עזרה שתוכלו לתת לי יהיה מאודמוערכת ותאפשר להתקדם בהבנת המציאות המורכבת הזאת. מי שמוכנה לסייע ולשתף אותי בבקשה שתפנה אלי בפרטי, 0527649565 או במייל, saragartner3@gmail.com
היי:) אני בת 26 ויש לי בולימיה מגיל 19… ניסיתי פסיכולוגית, דיאטות, ספורט.. מרגישה לבד אני כרגע לא משתפת אף אחד מהסביבה שלי לגבי זה ומסתירה המון. קשה לי ממש ואני מאוד מנסה להבריא ולצאת מזה בתקופה האחרונה. יש אפשרות להיות איתכם בקבוצת תמיכה הזאת גם אם אני חילונית? או שיש עוד קבוצה לא רק לחרדיות?
אני אשמח אם תוכלי לכתוב לי הודעה בוואטסאפ 0585864487
היי לכולן,
אני ממש אובדת עצות. מרגישה כל כך אשמה ולא בסדר שאפילו בפורום הזה אני מתביישת לשתף במה שעובר עליי.
לאחרונה ילדתי את בני הבכור. הילד הכי מדהים בעולם, מתנה וקסם של ממש. לאורך ההיריון היו כמה התקפים, היה קשה, הייתה המון אשמה, שנאה עצמית- איך אני עושה את זה כשאני חולקת את גופי עם בני? מה לא בסדר איתי?
לאחרונה לאחר הלידה יש הרבה לחץ, גם מהמשפחה, מהסביבה, מעצמי. אני מאוהבת בבן שלי וכל כך רוצה להיות שם בשבילו, להיות חזקה ולא לרדת לתהום המחלה הזו שוב. לצערי אני כן חווה כמה התקפים בימים האחרונים. לא מאפשרת לזה להשפיע על הזמן שלי עם הבן שלי ועל ההנקות, ממשיכה בכל הכוח להיות שם בשבילו כמה שאני יכולה. מפחדת כל כך לשתף, איזו צורה יש לזה? להקיא עם ילד בן שבועיים בבית? איפה האחריות שלי?
אני מרגישה שאני לא עומדת יותר בלחץ ושאני חייבת לפרוק אותו איפושהו, ולצערי המקום לפריקה זה תמיד ההתקפים וההקאות..
אני מאוד שיפוטית כלפיי מה שאני עושה, מפחדת שלא אסלח לעצמי לעולם..
לא פונה לעזרה כי מרגישה שאפילו אל מול מטפלים אני לא מסוגלת לשתף בזה, כל כך מובכת ומתביישת במה שאני עושה..
לא יודעת כמה זה יעזור אבל הרגשתי צורך לשתף את זה. תודה על המקום הזה.
שנה שלישית לקורונה, אומרים שזה כבר הסוף. שנה שבה הרבה מאיתנו קיבלו תנאים חדשים לאותה בעיה. שהיו צריכים להיות בקרבת אנשים שלא עושים להם טוב, שכמעט טבעו בתוך ההתמכרות הקשה הזאת. לא היה קל.
שנה של הרבה שיחות אישיות והרבה דחיות של תכניות… מי יתן והשנה הזאת תביא את הפרוייקט הקמת המרכז למימוש.
מאחלת לכל אחת שמתמודדת שיהיה לכן הרבה כוחות , שתמצאו את השביל לאהבה עצמית והבנה וחמלה לעצמכן, שנה של שפיות, בריאות ואולי אפילו ממש עולם חדש. של הרמוניה, ראיית האחר וחיבוק חזק של כולנו יחד.
נשימה עמוקה יום חדש והרבה הרבה אהבה.
among them acquired "Moral
זהו, אאחרי אינסוף נסיונות חילוץ ויציאה – יצאתי, בה יצאתי השם הטוב נותן לי בלי סוף סיעתא דשמיא ממרום
רק תפני אליו והוא יתן
ואני – ככ פחדתי לצאת להבריא אבל הנה בה הצלחתי ואני מאושרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ברוך השם שעזור עוזר ובסד גם יעזור הלאה
בהצלחה לכלונו
אפשר כמה שאלות?
מעונינת לפתוח קבוצת תמיכה לבחורות חרדיות שנמצאות בשלבי יציאה מבולימיה או שרוצות מאוד לצאת.
מחפשות את המקוות והמאמינות!!!!!!!!
0533152062
yg152062@gmail.com
מיטו.
השנים האחרונות הראו לי שגם אצלי הבולמיה קשורה לחציית גבולות בגיל צעיר. גם בי נגעו באופן בלתי ראוי וסתמו לי חלק מהפה למה שחשבתי שיהיה נצח נצחים.
לאט לאט נפתחת הצאקרה של הגרון, ואני מצליחה למלמל חלקי אמת לאנשים שאני סומכת עליהם.
יותר מתמיד מבינה שהשאלה היא לא מה לא בסדר בי אלא מה קרה לי.
למה אני בזה ומתרחקת מגברים,
למה אני נבוכה אפילו כשחברה שמה עלי יד חברית,
למה אני מרגישה מגושמת כל כך שגופי קצת אוייב לי..
היום במקום שאני נמצאת אני נושמת
אלוהימה מביאה לי את מלאכיות ומלאכי הריפוי,
אני מרשה לעצמי לעת עתה להתרחק מנרטיבים שממשיכים להקטין אותי
ומאלה שמשמיעים אותם.
מתחת לכל הצער והקלקול, מתחת לכל הכעס והיאוש
יש פעמונית שובבה יצירתית זריזה יעילה מצחיקה מרגשת
שמבקשת להפוך את השוקולד המתוק שיש לה ביד
בשובל של אור נגוהות …
שבת שלום אחיות יקרות שלי
בקרוב ניפגש ביער הקסום
ונרקוד את ריקוד החופש ❤
הי
הי לכולן!
מחפשים בחורות ונשים חרדיות בולוימיות(בתהליכי החלמה או לפחות ברצון להחלים)לקבות תמיכה.
אין צורך בהזדהות כלל.
המעונינית יכולה ליצור קשר בפלאפון:0533152062
יום טוב והמון סד לכולן
אומנם אני דיי אנלפבתית אבל הטעות כתיב הזו זה המקשים ….
חניתה יקרה ואהובה בוקר טוב.
מזמן לא כתבתי פה והיום אני כותבת…
הבוקר הייתי אמורה לצאת לטיול יוגה ….וואוו…איזה שווה…
אבל הלכתי לישון מאוחר וקמתי איפה ..בקיצור ביטלתי!
והקולות בראש רועמים…איזה פארשית את…טיול יוגה ואת לא הולכת…ידעתי מהתחלה ש…תמיד את…ועוד כל מיני משפטים והרגשות..
ומה במקום? תשאירי לסדר ת'באלגן בבית…
בדרך כשהסעתי את הבן היקר שלי לבית הספר, שמעתי את שירי ממן מפרסמת ברדיו תכשיטים..את רוצה תיקוני אל תחכי שיקנו לך…יום האישה הבינלאומי יום של העצמה..וכו'
והקולות בראש התגברו..יום האישה היום דווקא היום בחרת להשאר בבית ולסדר במקום טיול יוגה?
טיול יוגה! שיא "יום האישה" בשבילך ואת בחרת להשאר בבית…
במקום לקום לצאת…מזרון יוגה התרמיל, בקבוק מים, הרים נופים..שמים ציפורים, רקפות, כלניות,
אוויר…את כל כך צריכה אוויר..שקט, ציפורים, מדיטציה, כל מה שאת רוצה ואת נשארת כי את עייפה…
הגעתי הביתה.
נו , יום האישה..תגידי משהו לכבוד יום האישה…
אז לכבוד יום האישה אני אומרת לי שאני טובה. טובה ככה בדיוק כמו שאני!
לכבוד יום האישה אני מכבדת את מה שבחרתי.
לכבוד יום האישה אני בוחרת לכבד את עצמי גם עם טעיתי.
לכבוד האדם שאני, אני בוחרת להיות אני. טובה מעצם היותי.
טובה עם כל מה שיש בי…בוחרת להיות טובה אלי.
ומאחלת לכל אחיותיי למסע הזה…לחיים האלה..להיות נשים חומלות כלפי עצמנו..מכילות אותנו..מקבלות לשיחות במי שאנחנו..אפילו לרגע..אבל למסגר אותו! הוא חבל יצאה …
לא משנה מה עשית לפני רגע…עכשיו את יכולה לתת מילה טובה לעצמך? תני! זה לא הולך לאיבוד
זה נשמר לך מושיט לך יד בשעת הצורך בלי שאת בכלל יודעת…כמו לברוא מלאך שלך..חייל טוב שלך
לא הולך לאיבוד..תמיד שלך, תמיד לטובתך! עוד מלאך ועוד מלאך אני בוראת מרסיסי כוחות…
תמיד יש בי עוד קצת טוב…תמיד..למרות הכל…והקצת הזה מוציא אותי מהחושך!
יום האישה מעצים!
בכלל לא יום האישה נכון?!
אוהבת.
המסע הזה, קשה ככל שיהיה , מקרב אותנו למקום הגבוה ביותר שקיים לבן אדם וזה המקום של חמלה. קודם כל חמלה לעצמינו, על כל מה שהאמנו וכל מה שאמרנו לעצמינו, ואז חמלה על אחיותינו, ומתישהו גם על אחינו שנפלו לאותו בור ולאותו ריחוק.
יום האישה 2021 נפל בתקופת חושך של רציחות אלימות אונסים ומצד שני התעוררות של הנהגה נשים ואחוות נשים. הזמן להחליף את התדר הפטריארכלי, את ההחפצה, את השיפוטיות הדיאטות ושאר ההתעסקות בצורה. ולתת לאהבה הענקית שכל אחת מאיתנו הביאה לכדור הזה להיות האנרגיה שמובילה את חיינו.
אוהבת אתכן, חיבוק לכל אחת שחווה קטנות זמנית מדומה. הרימי את הראש אחות באשר את, את לא לבד.
תודה על המילים אישה, נשמה גדולה.
היי חברות וחברים, אני שחר.. החלמתי מבולימיה (לפחות ככה חשבתי) והצלחתי לחיות תקופה די ארוכה בלי סימפטומים. לאחרונה חזרתי להקיא, יש בזה משהו מאוד מספק מצד אחד ומתסכל בטירוף מהצד השני. זו התעסקות בלתי נגמרת בכמה ולמה והאם זה שווה את זה.
אז החלטתי לנסות לשחרר קצת, להיות פחות ביקורתית ושיפוטית לגבי זה, להגיד לעצמי ש"מגיע לי", כי באמת מגיע לי. מגיע לי שאתייחס בכבוד כלפי עצמי, כלפי הגוף שלי, מגיע לי לאכול מבלי להרגיש אשמה אחר כך, מגיע לי להתפנק, מגיע לי לחיות כמו לכל אחד אחר כי יש בי כל כך הרבה, זה לא פייר להשליך הכל לפח (או במקרה שלי, לאסלה). אז אני בבוקר היום השישי ללא הקאות, משכנעת את עצמי שאני בשולם עם עצמי כי באמת יש כאן מה לאהוב..
ועוד תובנה לסיום, הבנתי שהבטן הזו יודעת לעכל. אוכל נכנס ואוכל יוצא והכל בסדר(: זה באמת לא סוף העולם מסתבר. אפשר להישען אחורה אחרי ארוחה גדולה ולתת לגוף לעשות את שלו, מתוך כבוד והעכרה לפלא הזה ולא מתוך ייסורים והלכאה עצמית.
מאחלת לכן יום וסופ"ש של קבלה ואהבה.
היי שחר יקרה
אני שומעת שאת בוחרת מוסיקה חדשה ללוות את חייך. נכון שהשינוי בעולם הפיסי לוקח עוד קצת להתרגל, לשנות הרגלים, אפילו להסכים לא להיות עצובה כל היום ומבואסת כל היום אלא לרצות לשלב שמחה ויצירתיות בחייך זה כבר צעד ענק ענק קדימה.
בהחלט יש מה לאהוב! זאת תקופה מאד מאתגרת, כל הישן עומד להעלם וכל מי שתצליח להתרומם מעל השיפוטיות וההשוואתיות שגדלנו בתוכה תצליח לעוף למעלה לאושר גדול. מוזמנת לעדכן אותנו עוד מהתובנות החדשות וההתרגלות אליהן, תודה רבה רבה גם לך יום קסום והמשך שבוע מעולה.
יש איך לדבר איתך שלא במסגרת הפורום הזה?
אפשר לשאול אותך כמה שאלות
היי
מרגישה צורך לשתף כאן
אז אני בתוך זה כ14 שנה , מגיל ממש צעיר, לפרקים ..
בחודשים האחרונים הפסקתי עם זה לחלוטין , מה שקרה שהעלתי במשקל ,
כן ניסיתי המון פתרונות קסם שלא עבדו
הגעתי למסקנה שהדרך היחידה שלי זה לנהל את הרגשות והמחשבות וללמד את עצמי לאכול נורמלי
זה בהחלט לא נעים העליה הקטנה הזאת , טוב שיש סגר זה זמן לטפל בעצמי
קבעתי לעצמי לאכול 3 ארוחות ביום , מה שאני אוהבת , וכמובן חשוב שיהיה בריא ,
אם בא לי משהו מתוק , מצרפת אותו לארוחה ,
מתכננת אותן לפני ומשתדלת לאכול לאט ומתוך מודעות , אני מתכוונת לעשות את זה 21 יום שזה זמן שמטמיעים הרגל
כואב לי כל כך על הזמן שהלך ועל הכסף , יכולתי להיות בעלת חברה מצליחה עכשיו , אם אצא מיזה בקרוב בטוח אעשה משהו בכיוון
אז בנתיים ביין ארוחה לארוחה אני נותנת לעצמי להרגיש כל מיני רגשות שעולים , וזה רוב הזמן לא נעים אבל אני מקבלת את זה נותנת לזה מקום . גם למחשבות על כך שאני רעבה וכו' נותנת מקום בלי פעולה בנתיים ומסתבר שרעב זה דבר שהולך ובא גם אם לא אוכלים לפעמים , בנתיים אני לא ממש יודעת אם אני רעבה או שבעה לפני ואחרי הארוחה , זה חדש לי , אז אני מקפידה על 3 ארוחות ולא זזה מילימטר מההחלטה הזאת
ממש כמו ילדה שלומדת ללכת
רשמתי לי בדף מטרות שאני רוצה להשיג בתחום
כמו לאכול לאט , להניח סכום בין ביס לבית , להשאיר בצלחת אוכל , חלליות בבית עם הדברים שאני אוהבת בשלום ושישארו מס' חודשים בארון בלי החיסול המוכר,
אקח על עצמי בכל חודש להטמיע הרגל חדש ,
אני יודעת אני רק בהתחלה , 3 ימים ,אבל ברור לי שהחיים שלי יכולים להיות טרגדיה איומה אם אמצא את עצמי בגיל 40 מתנהלת על ידי בולמוסים ,
אז אני לוקחת את ההגה לידיים ,אני הנהגת של המחשבות שלי ושל הרגשות שלי , גם אם עד עכשיו עצמתי עיניים
בהצלחה לכולם , יש חיים בחוץ
וואו גם את מרגשת אותי, איזה כייף בנות אתן ממש מדהימות. שומעת במכתב הזה כוחות מחודשים, אסטרטגיות יציאה רגיושת וחשיבה. אכן החיים בלי הבולמוסים יותר נעימים, האוכל לא בורח לשום מקום. הסדר עוזר נגד הכאוס שניהל אותנו קודם, והידיעה שאת הבוס יכולה לשנות את החיים מהקצה אל הקצה. את על כיסא הנהג.
יקרה תודה שכתבת וגם את וגם שחר וגם יהודית נותנות תקווה והשראה לאחרות אני די משוכנעת שזה נותן כוח כשרואים שיש אחרות שמצליחות!!
הרבה אהבה ובהצלחה תמשיכו לעדכן..
היי, אני מנסה ליצור לעצמי מערכת יחסים בריאה עם אוכל אחרי כמה חודשים של בולמוסים והקאות אז אני לא מקיאה יותר אבל נכנסת לבולמוסין מטורפים על בסיס יום יומי ורק דואגת מהעליה במשקל שעומדת להגיע…מה לעשות? איך להימע מבולמוס?
ה גלי מה שלומך תקשיבי אני בדיוק בדיוק במצב שלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! גם אני הפסקתי כבר שבוע ו עם ההקאות אבל הבולמוסים ממשיכים בלי סוף וזה משגאותי לגמרי אני מרגישה שאני עולה יותר ויותר במשקל וזה רוצה להטריף כרה את ד
עתי בא לך לדבר ולמצוא דרך אמצעית לשנינו אולי זה יעזורה
ההודעה היתה מוטעית אמרתי כי אני במצמך ואם בא לך לדבר ולמצוא דרך לישית בלי התקפים ובלי הקאות אולי נצליח בזה יחד
אם בא לך מוזמנת להגיב לי או לצלצל 0533152062
מבחינתי כשהספקתי להקיא זה היה חלק מהחוזה של לאכול נורמלי. היה לי ברור שאם אני אמשיך לאכול הרבה אני לא אצליח להפסיק להקיא כי ברור שלא רציתי להשמין, כמו כל אחת פה. אז הדיל היה כפול. אוכלת נורמלי ולא מקיאה. עכשיו השאלה היא לא איך להמנע מבולמוס אלא איך למלא את חיי בדברים בעלי משמעות. כאשר אני יושבת בחוסר מעש ולא רואה עתיד לחיי אני אפנה אל האוכל. כאשר אני בוחרת משהו לעשות ליצור ללמוד להבין להשתלב בו לעזור לאחרים בו, נותנת לחיי משמעות, אז האוכל זה רק דלק שצריך למלא כמה פעמים ביום כדי לשרוד. דלק טעים, אבל לא בשבילו אני חיה. אז כן להעיז להשתלב במשהו שמושך אותי, ואם אין כזה אז לחפש אותו. זאת המשימה שתוציא אותי אחת ולתמיד מהמקרר. החיים.
היי, אף אחד חוץ ממני לא יודע על ההתמכרות הזאת, אני מציגה את הכל מושלם כלפיי חוץ ולאף אחד אין מושג למרות ששנה שלמה אני עמוק עמוק בתוך הבור הזה, נדירים הימים בהם לא הקאתי- כל יום סובב סביב מחשבות לא להקיא, וכמובן שבסוף ההתמכרות מנצחת… שפל מוחלט
אולי אם באמת נשתף אחת את השנייה ונרים אחת את השנייה זה יכול לעזור? אני מקווה שכן נמאס לי כבר פשוט נמאס לי לשקר לאנשים ולהכאיב לעצמי
אני בת 23 .. אם באלך לדבר אני אשמח
הימה איתך רק עכשיו אני קוראת טת ההודעה שחך מצטערת על איפה שאת ומקוה מאוד בשבילך אם באלך לדבר או להתכתבהמייל שלי הוא OMYG152062@GMAIL.C
יאלה מחכה כבר לשמוע ממך תרגישי טוב אנחנו כולן ביחד עם הקבה ביי יהודית
איזה רעיון זה הופנה אליי ואם כן אשמח שתכתבי קצת על עצמך(אם בא לך כמובן ואת מרגישה מספיק בנוח נהר אנחנו כולן פה באותו אתגר)ואם בך נתחיל להתכתב ואולי גם לדבר
יאלה המשך יום טוב ומוצלח ובבבבבללללללללי התקפים בעזה
לצערי אני בדרך להקיא…
אני מבינה שאני לא לבד בתוך הבועה העמוקה הזאת.. אני קוראת תגובה שכתבתי כאן באפריל – ושום דבר צא השתנה, אני מתקדמת לאט לאט בחשיבה ובתפיסה שלי ומבינה יותר ויותר כמה שאין עוד מקום לשיט הזה בחיים שלי, ההתמכרות הזאת גורמת לי לשקר לאנשים שאני הכי אוהבת בעולם , לבן זוג המדהים שלי ופשוט לא מגיע לו שאני מסתירה ממני את זה. צורה כזאת, הוא יודע שעובר עליי משהו אבל חושב שזה סתם אובסיסיה למשקל תקין.. לפעמים אני זורקת לו ״אתה לא מבין אפילו שמינית ממה שעובר עליי״ וזה נכון… ההתמכרות הזאת ככ מביישת ומגעילה ובאמת אין לה מקום בחיים שלי יותר… חניתה כתבה משפט בספר שלה ״בולמיה היא פול גז בניוטרל״ וזה ככ מדויק…. אני מנסה ומנסה להגמל ורוצה בכל חלק בגוף שלי ועם זאת מרגישה שאני על ניוטרל, מידי פעם מצליחה להעביר יום אחד בלי התקף (תבינו כמה זה חמור אני כל יום בבולמוס מטורף !!!!)
מקווה לטוב יותר ומנחם לראות שאני לא לבד
אנחנו נצא מזה למרות הכל יש לי את התקווה❤️ נשיקות וחיבוק חם לכן
הי,
אני חוזרת לכתוב אחרי תקופה ארוכה מאוד.
הפעם האחרונה שדיברנו. אני וחניתה, הייתה לפני 4 שנים.
מצד אחד, החיים שלי השתנו מקצה לקצה. התחתנתי, הבאתי שני ילדים מ-ו-ש-ל-מ-י-ם לעולם, סיימתי את הלימודים, נראה שעשיתי בחירות טובות ונכונות עבורי והחיים מלאי אור.
מצד שני, אני מוצאת את עצמי עדיין באפלה. באותה התעסקות אובססיבית סביב המשקל. שעכשיו רק מתעצמת מעצם העובדה שהגוף שלי כבר לא לגמרי לרשותי. הריונות, הנקה, או סתם הדרישה מעצמי להיות תמיד במצב רוח טוב, ולתפקד כאמא טובה.
אני מגיעה עדיין לאותן נקודות שפל שהייתי בהן אלפי פעמים בעבר, בולמוסים, הקאות, הלקאות, והבטחות חוזרות ונשנות שהפעם, כן.. הפעם זאת תהיה הפעם האחרונה. אבל תמיד הפעם האחרונה רק עושה חשק לעוד….
אני מרגישה דיסוננס, אני מרגישה שלבולימיה אין יותר מקום בחיים שלי. אני אפילו לא נהנת מהבולמוסים. אם פעם היה לי זמן, לשבת שעות ולהתענג על האוכל, עכשיו אני אוכלת אותו בחטף, בין לבין, מוצאת מקום להקיא, רצה לעבודה, או לגן או לאינשהו… אין בזה שום הנאה.
ולמרות זאת אני מתפתה. אני מרגישה שאני זקוקה לזה לפעמים.
כאילו זה הסם שלי ואני תמיד חוזרת אליו…
תמיד הבטחתי לעצמי שעד גיל 30 זה יעבור. ותמיד גיל 30 היה הרחק בעתיד, והאמנתי שעד אז הכל יפתר. והנה, לפני חודשיים הגעתי לגיל 30 ואני עדיין ממשיכה עם אותו הרגל מגונה. עדיין לא מקבלת את עצמי, אוכלת, מקיאה, ומחכה ליום שאצליח כבר לרזות ולחזור למשקל שאני אוהבת, לבגדים שאני אוהבת, לקלילות שאני אוהבת….
כבר 11 שנים שאני בולימית. זה נטמע בי. הפך להיות חלק, הרגל. האם לעולם לא אצליח להיפטר מזה?? מה צריך לקרות כדי שפעם אחת אעמוד בהבטחה שלי לעצמי ואצא מזה?
אני גם כמוך תקועה באותה הביצה כבר 4 שנים כיום אני בת 19 מיושת לגמרי ומחכה לנס אולי נתרומם יחד?אני מחפשת אחות לצרה ולישועה איה אשמח לקבל תשובה מממך
נשמע כמו רעיון טוב
איזה רעיון זה הופנה אליי ואם כן אשמח שתכתבי קצת על עצמך(אם בא לך כמובן ואת מרגישה מספיק בנוח נהר אנחנו כולן פה באותו אתגר)ואם בך נתחיל להתכתב ואולי גם לדבר
יאלה המשך יום טוב ומוצלח ובבבבבללללללללי התקפים בעזה
לצערי אני בדרך להקיא…
אני בולמית כבר 4 שנים התחלתי משטות של רגע ואני תקועה בדה כבר הממממממממון זמן עם המממממממון נסיונות לצאת ןולהשתחרר היום אני מוצאת את עצני בתקופות שונות פעם אני אוכלת כמויות ומקיאה תקופה שאני כמעט ולא אוכלת ותשופות שאני טורפת כמויות ולא מקיאה ומשתגעת ובוכה ומרביצה לעצמי ומשתגעת ורק רוצה למות ולהתאבד אני כבר שנה וחצי אולי אפילו יותר משתגעת ומשתגעת ומרגישה שאני די מסתובבת סביב עצמי ומציגה כאילו הכל טוב כשלכאורה מבפנים כואב לי כל כך ברוך השם אני זכיתי להתקרב מאוד מאוד מאוד מאוד להקדוש ברוך הוא אני באה מבית חרדי בה אבל עדיין יש את העבודה עצמית של הבן אדם ותודה חה אני אומרת פה לכל מי שמנסה להתמודד עם הקושי שלה ה' אוהב אתכן הוא נמצא קרוב לכל אחת ואחת במיוחד עם המחלה שלה הרי כתוב שכינה נמצאת למראשותיו של חולה ה' הוא אב הרחמן הוא רוצה לעזור לכל אחת ואחת מאתנו הקבה מכהאלינו שנפנה אליו שנבקש שנדבר איתו והוא עוזר מנסיון שלי ההוא עוזר הוא שומע ואכפת לו מאתנו יותר ממה שלכל בן אדם בעולם אכפת מאתנו אני אשית פונה לה' ובקשת ממנו לעתים אני קלי הטוב בבקשה ממך אני כל כך רוצה להיות נורמלית עזור נא לי בבקשה שאצליח להתגבר ולא להקיא\לטרוף\לחשוב בראש נורמלי ולא של בולמית
מחכה לתגובות שלכן
יהודית