פורום בולימיה

 

פורום  בולימיה זו מחלה סודית -

2,628 comments

  1. חייבת לשתף משו ממש הזוי שקורה לי הפסקתי להקיא לפני שבוע וחצי וחשוב לציין שאני לא אןכלת כלום במשך היום חוץ מנס קפה וארטיק קרח לפעמים ואני לא יורדת במשקל
    איך זה הגיוני חברה אמרה לי שקראה בספר שלך שאחרי שמפסיקים להקיא הגוף מתמלא בנוזלים למשך שבועיים ומשמינים אך לא באמת עד שמתאזנים .. אשמח לשמוע מה שיש לך לומר חניתה היקרה.

    1. יקרה, אם לא תאכלי כלום לא תרזי
      כי הגוף שרוצה לחיות דווקא נאחז בכל חתיכת אנרגיה
      רק כשהגוף יודע שהוא יכול לסמוך עליך שהוא יקבל כל הזמן אספקה סדירה של אנרגיה הוא משחרר.
      אלא אם כן כמובן תמשיכי לצום ככה ואז תהיי בסכנת חיים ומתישהו המוח מפסיק לחשוב בהגיון
      כלומר כבר קשה מאד מאד לחזור משם.
      הדרך הנכונה היא איזון, מידה, שחרור של האשליה של לרזות מיד ומהר ולקבל על זה מדליה חברתית
      לשחרר את התנאי הזה, לחיות באמת. לא לשחק משחקים עם הגוף ועם הטבע. לעבוד ביחד.
      מוזמנת לדבר איתי אולי תצטרפי לקבוצה החדשה שנפתחת למפגשים בימי ראשון. כתבי לי לatounh@bezeqint.net ושתהיה שבת שלום.

  2. כבר שנה סובלת מבולמיה… כל הסימפטומים הרגילים. אחרי כל התקף מוצאת את עצמי משוטטת באינטרנט בחיפוש אחר עזרה. כל פעם מבטיחה לעצמי שאני מפסיקה… הצעד היחיד שעשיתי בהצלחה הוא להפסיק להשקל ומרגיש לי שזה יותר בגלל החרדה שעליתי המון מה שאני יודעת שקרה. הייתי אצל פסיכוליגית קצת זמן ולא חל שיפור אז הפסקתי. חשבתי שהטיפול ירפא אותי אך הוא השאיר אותי ללא תקווה. אני רוצה פסיכאטר. כדורים. לא מאמינה שיכולה להיות שוב שמחה אי פעם בלי עזרה כימית כלשהי. אני רוצה לדעת איך ניתן להשיג תור לפסיכאטר דרך כללית עם מינימום חשיפה? האם מרגע חשיפת ההפרעה יכולים להכריח אותי לקבל טיפול מסוים? מעוניינת אך ורק בכדורים…

      1. הדס יקרה,
        בולימיה זו התמכרות קשה מאד ולוקח לפעמים שנים ארוכות לצאת מזה, לקח לי 11 שנה לצאת מזה, אבל זה היה לפני 22 שנה שאני "נקייה" ואוכלת רגיל וחיה חיים נעימים ושלמים. אני מכירה כמה שהצליחו להפסיק אחרי שנה. תתחילי בלקרוא אחורה הודעות של אחרות ותשובות וככה תקבלי עוד אינפורמציה, את מוזמנת גם להוריד לך את הספר האלקטרוני ולראות אם זה קצת פותח את הכניעה ונותן לך חמצן וכוח. נשמי עמוק, אפשר לצאת מזה אל תוותרי מראש!!

        1. בזכותו אני פה…אני בדיוק סוגרת 11 שנים של "חברות" עם המחלה הזו…היא משתלטת עליי ובכל פעם שאני מחליטה בנחרצות להפסיק היא באה בכל הכוח כפל כפליים…היא חזקה ממני למרות שאני בנאדם חזק על זה כל סובבי יעידו היא ממיסה אותי…מבטיחה לי הרים וגבעות…חיים ללא דאגות…חיים ללא מאמץ…חוסן נפשי ומי אני בלעדיה…בא לי לאזור אומץ ולהשמיד אותה לעד.
          להתחיל באמת להתמודד ולהראות לה שאין יותר חזקה ממני!

          1. אולי אם תביני שמה שאת בעצם מבקשת זה חיים ללא דאגות, חיים ללא מאמץ, והבולימיה חושבת שהיא נותנת לך את זה. המטרה שלה לא לשקר לך אלא באמת החלק הזה בך מאמין שבלי זה יהיה לך יותר קשה. לכן במקום להתמודד ולנסות להראות חלק לחלק מי יותר חזק, אולי דווקא להתיידד עם החלק הזה שמנסה לתת לך חיים של שלווה ללא דאגות ולשאול אותו אם יסכים שתנסי להגיע לתוצאה הזאת בדרך אחרת שפוגעת בך פחות.
            מגיע הרגע שיורדת ההבנה שכל חלקי מנסים רק לשמור עלי, ושהאני הגדולה מוזמנת לבחור, בין מגוון ההצעות שאני מקבלת מעצמי, את ההצעה שתגרום לי לשמוח שקיבלתי. אולי בשניה הזאת נדמה שזו ההחלטה הטובה ביותר כי יש לה את יחסי הציבור הרהוטים והותיקים ביותר, אבל בעוד כמה רגעים כבר אשקע לתוך הצער המוכר של למה הקשבתי לקולות הללו. היכולת שלנו להתסכל רגע או שניים קדימה אל עבר בחירה שתשמח אותנו בעוד כמה רגעים, שעות או ימים, זה החזרת החיים לידיים שלי.
            לוותר על הבולימיה זה לא לוותר על אוכל, זה לוותר על הקטע שבו האוכל בא במקום החיים. ולכן המשא ומתן איננו על לוותר על הכל אלא להיפך, לתת מקום לעוד אלמנטים בחיים שלי. אם אני מפנה מקום בחיים שלי דברים חדשים יכנסו, דברים שיעשו לי טוב ולאט לאט האוכל יתפוס את המקום הנכון שלו, ואוכל להנות ממנו בלי שהוא יקח ממני את הזמן שאני רוצה להשקיע בדברים אחרים שאני אוהבת, כאשר יגיעו רעיונות חדשים אהיה בעלת גוף בריא ונפש פנויה כדי ליישם אותם, וההרגל החדש יתפוס. ההרגל להשאיר לעצמי כוחות וזמן לעוד חוויות חדשות בחיים.
            כשמפנים את הבולימיה מגלים את החיים, ושם יש פחדים שהבריחו אותנו ל"מקום של שקט ללא דאגות" אבל אולי עכשיו כשאת כבר 11 שנה יותר מבוגרת, תוכלי להתמודד עם הלחצים הללו בדרך אחרת ואולי תראי שזה לא באמת כל כך מפחיד כמו שחשבת או יתרה מזאת – שאת לא באמת חייבת לעשות שום דבר שלא בא לך, שאת יכולה לחיות חיים פשוטים ונעימים נטולי לחץ, שבידיך הדבר.
            הכל כתוב בספר, קראי שוב בנחת ובאופטימיות, נשמי עמוק ותביני שאת יכולה. בהצלחה תעדכני אהובה. ואם בא לך לכתוב לי בפרטי אל תהססי. atounh@bezeqint.net

    1. הילה יקרה
      אני לא יודעת למה החלטת שרק כדורים זה פתרון, או הפתרון הכי טוב או דרך להיות שמחה, ובכל מקרה זה לא כל כך מסובך לקבל כדורים ואף אחד לא יכול להכריח אותך לעשות שום דבר. לדעתי הם גם מחוייבים לשמור על סודיות. מעבר לזה תרשי לי להציע לך משהו שהוא גם די מהפכני, שעובד בשיטת המטאפסיכולוגיה, כלומר מדבר אל הראש כי הכל בראש, תראי אולי זה יעבוד בשבילך, אולי תמצאי דרך גם לא להשמין וגם להיות שמחה. גם הם מאמינים שלא צריך להשקל, אז ההתחלה מבשרת טובות :http://tatmuda.com/lirzotmarathon/?ref=atounh
      המון בהצלחה בכל אשר תבחרי.

  3. אני לא מצליחה להפסיק! גם אם אני לא מקיאה אז עדיין יש מלא מחשבות זה פשוט לא משתחרר לי מהראש הדבר הזה כל היום איתי כל היום בראש שלי אני כבר 4 שנים מקיאה שהכי הרבה זמן שהצלחתי לא להקיא היה חצי שנה ואז שוב חזרתי לזה אני מספרת שקרים על איך שהאוכל נגמר אני בדיכאון יש ימים שאני נרדמת מבכי. לאחרונה יש לי חבר שבזכותו באמת אני מגיעה למצב שאני מקיאה פעם בשלושה ימים ובימים שאנחנו לא נפגשים אני פשוט מקיאה כאילו המוח שלי אומר לי עכשיו אין מי שישמור עליך עכשיו את מקיאה ואני לא מליחה להיפטר מזה לא משנה כמה אני מנסה ומנסה אני עכשיו אנסה לקנות את הספר מראה מה יהיה אם איי אצליח אני פשוט אבודה אחרי שאני אנסה את הספר אולי אני פשוט אאשפז את עצמי כי זה מכניס אותי למצבי רוח ודכאונות והמצב רוח שלי משתנה מקצה לקצה בתוך כמה דקות. אני לא מסוגלת להיות לבד יותר מחצי שעה אחרת אני מתחרפנת ומתחילה לאכול ולאכול ואז מקיאה הכל ואז בוכה וככה כל פעם שאני לבד ואם אני לא מקיאה אז אני חושבת על זה שממ בא לי להקיא ובא לי ללכת לאכול כי זה מרגיע אותי וזה מעלים לי את הבכי. גם אם אני עושה ספורט זה לא עוזר. והשמנתי כמה השמנתי! את כל הרע שאני עושה לעצמי במחשבה שאסור לי להשמין! כי חס וחלילה אמא שלי תראה אותי יותר שמנה, מה היא תגיד? מה היא תחשוב? השמנתי עוד קילו ועוד קילו ועוד קילו. והייתי בשומרי משקל שבאמת עזר לי.לצמצם בכמות גדולה את ההרשאות הייתי מגיעה להקאה בחודש! וממש התלהבתי מעצמי ועכשיו אחרי שהפסקתי השמנתי את כל מה שביקשתי מהאקות! פשוט בושה טאנמ מפחדת.
    סיפרתי לחבר שלי על זה והוא הראה לי את הספר הזה והוא אמר שהוא מצטער שלא שם לב ושהוא לא הבין למה לפעמים אני בדיכאון או עצבנית ממש כי אם אני לא מקיאה שלוש ימים אני נהיית ממש ממש עצבנית ומצוברחת ף. הוא באמת הדבר הכי מקבל שיש בעולם הוא כזה דואג והוא עדיין אוהב אותי למרוץ החיה הזאת שיש בי שמצליחה להשתלט על כל כולי ועל כל מחשבה שיש לי בגוף והוא עדיין תומך בי ועוזר לי ולא אכפת לי שהשמנתי והוא לא מבין למה אני כל כך כועסת על עצמי, תאמת שהוא לימד אותי איך לאכול ליד אנשים , כן גם דברים משמינים! בחיים לא הייתי אוכלת מחוץ לבית ליד אנשים ואז הייתי מגיעה הביתה וטורפת את כל המטבח. הוא עוזר לי בהכל ואני הכי שמחה בעולם שיש לי אותו. אבל עדיין בלעדיו החיה מנצחת אותי. עכשיו אני פשוט בוכה כי אני בלחץ אני כאילו בהתקף לחץ כזה שהיא לא תנצח שאני אצליח להשתיק אותה כי אני לבד והחבר שלי לא איתי. אני אצליח לנצח אותה בסוף, כי היא לא אני, אני הרבה יותר חזקה, מצחיקה חייכנית בלעדיה ואני יודעת את זה! אני מקווה שיצליח בסוף.

    1. מתוקה, אניקוראת ושמחה שיש לך את החבר הזה ושאת חכמה לראות כמה ברת מזל את ולהקשיב לו, ובו בעת אני מזמינה אותך ללמוד ממנו כמה את נהדרת ולהפנים את זה ולהיות חברה של עצמך. כרגע הוא מלמד אותך תדר של אהבה עצמית ועזרה עצמית, למדי את התדר הזה על מנת שתוכלי לשמור על התדר הזה גם בהעדרו וככה גם הוא יוכל להיות חלש לפעמים ואת זו שתחזקי אותו, ויהיה איזון יפה בין שניכם.
      החיים של ימינו מלאים אתגרים אבל גם דברים יפים, ביחד, לחוד, רעש, שקט, כל מיני דברים. נסי לחפש מה את עוד אוהבת חוץ מלאכול, ולאט לאט להעביר את תשומת הלב לשם… איפה ששמים את תשומת הלב שם יש תוצאות. בהצלחה עם הספר, תנשמי עמוק זו נתמכרות קשה אבל אפשר לצאת מזה, שולחת לך המון הצלחה וגם חג שמח מלא באהבה!

      1. תודה רבה! אני באמת מעריכה שיש מישהו שמספק תשבות ולא שופט או עסוק בלנסות להבין אותי, התחלתי לקרוא את הספר שלך הוא פשוט מדהים יש פעמים שהוא גורם לי לבכות כי זה להתמודד עם האמת כמו שהיא ואת מצליחה להסביר את זה בצורה כל כך פשוט ואמיתית שאפילו חבר שלי.שהתחיל לקרוא את זה מתחיל לאט לאט להבין אותי. בהתחלה לא רציתי שהוא יקרא פחדתי שהוא ידע מה הולך לי בראש פחדתי להכניס אותו לתוך הראש הבולמי שלי אבל זאת הייתה החלטה נכונה שנתתי לו לקרא זה פשוט מדהים הוא פשוט מתחיל להבין מה קורה אצלי בראש מה אני חושבת מה אני עושה. אני רוצה להגיד לך שאת עושה עבודת קודש! הגעתי לחצי הספר וכבר יש לי מלא מלא תקוות.
        אני בקרוב יתחיל ללכת למרפאה של אנשים עם הפרעות אכילה בבאר שבע, יש שם פסיכיאטרים עובדות סוציאליות הפסיכולוגים שמטפלים בבעיה על ידי דיבור ובנוסף אני הולכת ביום שני הקרוב לדיאטנית שמיוחדת להפרעות אכילה, אני באמת מרגישה שאני בדרך הטובה לטפל בעצמי, אני כבר שבוע וחצי לא מקיאה, וכל יום שעובר זה פשוט קשה, פשוט מרגישה כאילו הגוף שלי צריך את זה בשביל להיות שקט, אבל אני לא מוותרת, אני רוצה להפסיק את הכל ולהגמל לפני שאני אתחיל את החיים שלי את הלימודים לפני הטיול הגדול לפני הכל. אני מלאת תקוה מקווה שהפעם זה יעבוד.
        אז שוב רציתי להגיד לך המון תודה ושאת עושה עבודת קודש!! הלוואי ויהיו עוד הרבה אנשים כמוך, והלוואי שאני אוכל להשפיע לטובה על אנשים, כמו שאת משפיעה!

        1. יקרה
          כל הכבוד איזה כייף לשמוע תודה רבה ממש. זה מחזק אותי בכל פעם שמישהי נעזרת ומצליחה לראות את הדרך החוצה. שולחת לך עוד ועוד אופטימיות וכוחות, עשית לי טוב על הנשמה.
          המון בהצלחה ושיהיה שבוע מעולה לכולנו!

          1. תודה רבה, יש לי עוד שאלה, זה הגיוני שיהיו לי שינויי מצבי רוח קיצוניים, לדוגמה אני יכולה להיות מאושרת ויקאה איזה משהו קטן קטן ואני אכנס לדאון מטורף? זה קשור איכשהו לזה שאני לא מקיאה? כי פשוט בא לי לבכות מכל שטות

            1. יקירה זה הגיוני שיש דברים שלא היה בא לך להרגיש ולכן ברחת לאשליה של אי חשיבה על מלא דברים. יש אנשים שמתנדנדים בין מצבי רוח, שיש להם מעלית של רגשות, אין בזה שום רע, כדאי להכיר את מנעד הרגשות שלי ולקבל ולהכיל את עצמי, ככה אוכל לאזן יותר בקלות, להבין מתי אני עצובה ולמה ומתי אני שמחה ולמה, ולא לפחד מזה. הרובוטיקה האנושית לא טבעית בעיני, הרבה יותר הגיוני להגיב למה שקורה ולא לחסום את הרגש שעולה לי. כמובן שלא בכל מקום יקבלו כל הבעת רגשות, שזו הסיבה שברחתי מהחברה בשלב מסויים וגם היום אני חושבת פעמיים בכל מיני סיטואציות אם יש מצב שיכילו את כל כולי או שאשים שם רק חלק. בסופו של דבר אני מקיפה את עצמי באנשים שיקבלו אותי כפי שאני, וגם אני אותם, ויש גם את החלק שאני שומרת רק לעצמי… סמכי על עצמך וחבקי את עצמך והדברים יתאזנו לך. הבולימיה כיסתה על הכל, על כל הרגשות כולם. החיים זה להרגיש. תני לעצמך.

              1. אבל הבעיה עכשיו שיש לי רגשות ואני לא יודעת איך להתמודד איתם. כשהייתי עצבנית או עצובה או שמחה הייתי פשוט הולכת להקיא ונשארת בריק הזה של ההקאה כדי לא להרגיש ולא להגיב ועכשיו מה עושים? איל מתמודדים עם כעס או עם עצב אני לא יודעת איך 😥

                1. שאלה מצויינת אז קודם כל בוכים, כועסים, וגם באמת יש שיטות טיפול גוף-נפש שיכולות לעזור לאנשים להתמודד עם רגשות, כי האכילה לא באמת עוזרת אנחנויודעות היא רק דוחה את הקץ. יש לנו בעיות יש לנו עצב צער קושי, בואו נחבק את עצמינו ונחזק את עצמינו להתמודד עם הדברים ולא לברוח מהם.. גם את מוזמנת לדבר איתי נחשוב ביחד.

    2. כמה שמבינה לליבך ושולחת חיבוק <3
      את הרבה יותר חזקה !!! מאמינה בלב שלם שתצליחי ובעזרת השם כולנו. נשמע שאת בדרך הנכונה ואלו נפילות קטנות בדרך להחלמה מלאה (:
      וכמה כיף לשמוע שיש לצדך מישהו שתומך בך.

      1. תודה רבה אמילה ! בנתיים הולך בסדר מחילה טיפולים במרפאה להפרעות אכילה אצל מבוגרים ומתחילה ללכת לדיאטנית שמיוחדת להפרעות אכילה, קצת בלחץ האמת. התחלתי בגיל 16 והיום אני בת 20 מקווה לעצור את זה לפני כל החיים שלי.
        מה איתך? מתי את התחלת? מה מצבך?

  4. אחרי יום מלא בהקאות לא ספרתי כמה.. מרגישה שעומדת להתעלף הראש והגוף כואב
    נמאס לי כבר מהכול ומעצמי.. כבר כמה ימים ככה
    סתם לפרוק כי אין למי לספר

  5. חנוק לי..
    אני שבר כלי מול החיים שלי.
    לא רע לי , אני לא שונאת אותם, לא באלי להתאבד ולא חוויתי יום רע נפשית.
    פשוט באלי לחיות בעולם / בחיים בלי צרות.בלי בכי רצחני, בלי גניבות, בלי רציחות, בלי אונס, בלי פגיעה באנשים, בלי בכות…
    בלי
    בלי
    בלי
    קשה לי ממש.
    אני בוכה כרגע ממקום מאוד אמיתי וקשה.
    בכי שזולג מהר מאוד. מהבטן.
     אני מפחדת לחיות….
    שיקרה משהו רע.
    שיפגעו בי.
    שיפגעו באנשים שאני אוהבת.
    שיפגעו באנשים ויצלקו את נפשם…..את ליבם… את גופם….
    קשה לי ממש.

    ראבק.
    כמה ולמה קשה מאוד לחיות פה ?
    למה הרבה מהמנטליות היום יומית היא פוגענית ?
    למה אני מסיימת ארוחת חג ואני אומרת לחברים (מהקבוצה של החסרי הטאקט) שאני מפוצצת והם עונים לי "רואים…..".
    למה לא להגיד 'לבריאות?'.
    למה לנווט זאת לצד לא נעים.
    מספיקקקקקקקקק קשה לי בטירוף עם החגים עמוסי האוכל הללו ! שכל דקה וחצי בערך קוראים לי לשולחן לאכול. ושוב דילמת המה לאכול…..וכמה לאכול……ובכלל באלי את הכל.
    אז מספיק האי שקט שאני חווה עם עצמי בפנים , אני עוד צריכה את הסביבה ???
    אני כועסת !
    אני ממזמן לא סופרת אנשים.
    ובשנייה שהחבר אמר לי את זה החזקתי את כרס  ואמרתי לו "נכון… תענוג".
    והוא שתק.
    אבל פעם הבאה תעמוד מולו מישהי פחות חזקה. ואז מה ?????!!!!!
    היא תקיא? לא תאכל? תעצור את החיים?
    בגלל מילה אחת קטנה…
    זה משגע אותי !

    יש לי מישהי בעבודה שאני מרגישה בנוח לדבר עימה על הפרעות האכילה שלי.
    והיא סיפרה לי משהו אישי שלה..
    הייתה תקופה שהיא הייתה צריכה ליטול סטרואידים. סטרואידים גורם לנפיחות הגוף.
    והיא התנפחה…..ועלתה במשקל…..ועלתה ממש במשקל….
    כשראו אותה לראשונה מכרים מהעבודה וברחוב, תמיד התגובות היו "ואוווו מה קרה! איך שמנתתתתתתתת".
    לפני בכלל :" היי.. הכל בסדר? הרי לכל דבר יש סיבה".
    עד שיום אחד הפתיל שלה הגיע לקצהו והיא פשוט ענתה לאדם הראשון שנזף פה על גובה כאילו חטאה בחייה ופגעה בכל עובר ושב ..ואמרה לו כי היא חולה במחלה קשה.
    והאדם בצד השני ??
    פשוט נמוג, מלא רחמים, משפיל פנים, ומתחיל לרחם ולהגיד "רק בריאות".
    מאותו יום ? אנשים בחייה הבינו שאין לשפוט. יש לפעמים מסכה פנימית שעומדת מחוץ לאדם החיצוני. שגורמת לנפש לסלול בדרכים כאלה ואחרות. שלא תמיד גם מרצון.

    אז למה ?????
    למה כשאדם חולה זה בסדר להבין אותו,
    וכשאדם מתמודד עם הפרעות אכילה, משצען או מרזה – זה בסדר ישר לשפוטו ???

    אני כולי רצון שהחגים הללו יעברו קצת. ומנגד הם עוד מכשול מחשל בדרך.
    רוצה שיגרמו כי אני ח י י ב ת שיגרה, סדר, פרטיות ומנגד משפחתיות.
    ומנגד לכך , התקופה הזו מחשלת . מול אותם פיתויים אסורים, מול אותה אכילה ספונטנית שעליי להכניס לחיי , מול הגיוון הרחב וההתלבטות מה כן ומה לא.
    ואולי בכלל הכל – בטעם טוב.

    תקופה מוזרה.
    אני רק רוצה שיהיה טוב.
    לכולם.
    לא מעבר.
    ובתוך תבנית המילה טוב , בענק חל איסור פגיעה. לא פגיעה פיזית ולא מילולית.

    אמן.

      1. יקרה,
        לא תמיד אני חזקה.
        גם לי יש מעידות.
        כי אם לא היו לי מעידות בתהליך שאני חווה במסע האישי שלי – התהליך מבחינתי לא היה אמיתי.
        לצד השמחה יש גם עצב, לצד ההצלחה יש גם מעידות. אני לומדת במסע שלי לחוות את החיים במגוונם. בכל רגע עי תדר אחר. ומקבלת את שבא. ופותחת לו דלת לשהות אצלי לרגע.. כי אלא החיים שלנו, מגוונים בכל . והחיים הם הכל… גם חיובי וגם שלילי. לכן תהליך = עליות ומורדות. פעם למעלה פעם למטה.זה לדעתי המחזוריות שבחיים.
        אבל תמיד אני שואפת להיות חזקה.
        גם לי יש את הרגעים הפחות נעימים שלי.
        והנה השבוע עבר עליי יום מזעזע. טרפתי חצי מהסופר.
        והכל התחיל כשהייתי בעבודה… ילדה קטנה נכנסה אליי למשרד עם שקית במבה. ומפה חיכיתי לשעה 19:00 שהעבודה תסתיים.
        אבל את יודעת מה הכי חשוב?
        ללמוד מזה.
        אז סלחתי לעצמי שזה קרה.
        לא האשמתי את הילדה בנעשה.
        האשמתי את עצמי שלא רציתי להשתמש בכלים שנתונים לרשותי בארגז הכלים.
        אך לא נורא.
        סלחתי לעצמי.
        איני עוד בהחלמה מלאה.
        יש על מה עוד לעבוד..
        אבל חזקה אני כן ! שלא כעסתי על עצמי לאחר האכילה.אלא סלחתי באהבה רבה.
        והחוזקה האמיתית נמדדה יום למחרת. שראיתי שחזרתי למסלולי…

        הכל מתחיל ונגמר אצלנו בראש.
        בואי נשדר לעצמנו שלא אלו החיים אותן אנו רוצות. שמת לב כמה אנרגיה, כוחות, סתר זה דואב מאיתנו? שבו זמנית כל העשייה הרצונית שלנו זזה הצידה כאילו לא הייתה….
        למען אי הקאה התחילי עם רשימת מכולת אותה את שואפת לקנות (וזו רשימה של חלומות….)
        והחלי ליישמן.
        גם אם בהתחלה זה בכוח.
        ההרגל וההתמכרות להנאה תבוא מהררר משתחשבי.
        והראש ? פחות באכילה.

        ולגבי החברים , החברה והסביבה…
        יש כאלה שלנצח ישארו כך.
        אנחנו אלה שצריכות להיות איתנות מולם ופשוט לא להתייחס…
        זה הטבע שלהם.
        והוא טבע מחורבן. סליחה על המילה.
        אני למדתי להגיד הכל בפנים.
        ויודעת מה קורה אחריזה?
        הם אומרים לי "סליחה…".
        אותם אנשים כבר לא מעיזים להסתכל עליי ולדבר איתי על ששמנתי. אלא על כמה כיף היה לי בסוף שבוע שהייתי בים.
        לצערי אנשים מבינים רק שנוגעים להם ברגש.

        אפחד בעולם הזה לא שווה את זה שנוריד את עצמנו עבורו.
        חברים שלי יודעים שהם לידי כי הם מקבלים אותי כפי שאני. לטוב ולרע.
        ומי שלא קיבל ?
        כבר לא לידי.

        בהצלחה.

  6. רוצים לאשפז אותי אבל אני לאמסכימה.
    אני גורמת מלאא עוגמת נפש וצער להורים שלי.
    הם לא מאמינים שדווקא אני.
    שתמיד שידרתי שלמות ובטחון.
    דווקא אני נפלתי להרעבה עצמית, לשנאה עצמית, להקאות, לעינויים.
    אני לא בטוחה אם יכולים לאשפז אותי בלי הסכמה ממני.
    אולי אני אעשה אתזה רק בשביל ההורים שלי.
    מישהו מוכן בבקשה להסביר לי איך הולך סדר יום באשפוז? מה עושים? אם מענים אותנו?
    מה אומרים לסביבה? וכל מיני..?
    דחווף בבקשה

    1. יקירתי, אשפוז יכול להיות סתמי ויכול להיות הדבר שמציל אותך, תלוי איך את נכנסת לשם. אם את באמת רוצה להחלים זה יכול לעזור לך כי זה ישנה לך את הסביבה וההרגלים ויעצור אותך מלהזיק לעצמך. הכרתי כאלה שזה עזר להן ואלה שלא. את יכולה להגיד לי בת כמה את? כי יש לדעתי גילאים שאי אפשר להכריח אותך. יש פה כמה שאושפזו אולי הן יקראו ויענו לך גם כן. על מתי מדובר? לפעמים עובר המון זמן בין רצון לאשפז ואשפוז כי יש רשימת המתנה….

          1. אני פשוט לא אוכלת.
            ואם אני אוכלת אז אני מקיאה.
            מה גם שאני לומדת בפנימיה אז אף אחד לא שם לב שאני מדלגת על ארוחות.
            וגם כשאני חוזרת הביתה זה נראה רגיל אם פה ושם אני לא רעבה או עייפה וכאלה.
            לקח למשפחה שלי הרבה זמן לגלות ועכשיו הם נלחמים עלי. על כל טיפת אנושות והגיון שעוד נותרה בי.
            מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי רזה.
            תמיד התנדנדתי בין תת משקל לתקין מינוס.
            בתחילת כיתה ט הייתי גובה 1.59 ושקלתי 35-36, ובמשך השנה המשקל שלי עלה בטירוף עד ששקלתי כמעט 50 ועכשיו בכיתה י בזכות האנורקסיה אני שוקלת 44.
            זה עדיין מלא בשבילי.
            אני מרגישה שמנה. מאד.
            בגלל זה אף אחד לא חשד בי.
            עשיתי מה שבאלי והשתוללתי.
            הגעתי למצב של צום במשך שבועיים רצופים וקריסה.
            כולם עדיין רואים בי רזה אבל זה לא נכון.
            ההורים שלי מתוסכלים שהם לא מצליחים להסביר לי.
            אבל מה הם מבינים? הם שוקלים פחות ממני.
            אני שוקלת הכי הרבה מכל המשפחה שלי, ואני לא הבכורה ולא הכי גבוהה.
            בקיצור.
            אני לא בסכנת חיים אני חושבת.
            קצת כאבי ראש וסחרוחות פה ושם.
            טשטושים ונפילות.לא משהו רציני.
            סליחה שחפרתי.. היה לי טוב לפרוק..

            1. לא חפרת ההיפך אני שמחה שפרקת… זה יותר אנורקסיה מבולימיה ולכן יתכן שאישפוז דווקא יעזור. לפחות ממה שאני יודעת עם אנורקסיה יש להם הצלחות יפות. הבעיה כרגע שהמוח שלך עובד נגד הגוף והטבע כמו שקורה משטיפת המוח של המדיה ונדמה לך שהאחרים הם האויב. אם הייתי אומרת לך שאין דבר שהורים רוצים יותר מלסמוך על הילד שלהם שיוכל לחיות בכייף היית מאמינה לי? רק בגלל שהמחלה הזו הופכת את האנשים להיות נגד עצמם שההורים נאלצים להתערב. את לא הראשונה שזה קורה לה ולצערי כל האהבה שבעולם לא מצליחה תמיד לבקוע את החומה הזאת. נסי לקרוא פה קצת בפורום ואולי בספר את סיפור הורטיגו כדי להבין כמה חזק העניין הזה…
              מחזיקה אצבעות שתצליחי לראות דרך זה כמה חשובה ייחודית את וכמה החיים הם נס מתמשך ותצליחי לתת לאנשים שרואים אותך בצורה קצת יותר אובייקטיביות לעזור לך. אמן ממש.

  7. מה אני לא עושה כדי להיות רזה??
    הכלל!!
    וכלוום לא עוזר!!
    אני מחכה ליום שהbmi שלי יעמוד על 15 לפחות.
    בינתיים הוא מתנדנד לו בין 16 ל17.
    שמנה שכמותי.
    למה אני כזאת?
    למה אני שמנה ומגושמת?

    1. השאלה האמיתית אם זה באמת האישו בחיים?
      את תהיי מאושרת רקקק אם תהיי רזה?
      את תאהבי את עצמך רקקקק אם הbmi יהיה נמוך?
      את תאמיני בעצמך ובכישורייך רקקקק אם תהיי יפה?
      את תרצי לחיות רקקקק אם תהיי מקובלת חברתית בגלל יופייך ?
      את תהיי בעלת מצב רוח טוב רקקקקק כאשר תקומי בבוקר , תסתכלי במראה ותראי עצמות ?

      זה באמת מה שיגרום לנו להיות מאושרות?
      המראה החיצוני?
      ולמה אני מדגישה את הרקקקקק ?
      כי אנחנו חיים בעולם של הצבת תנאים מעצמינו ומהעולם החיצוני.
      תאמיני לי שאני הייתי במקום שלך. בשפה שלך.
      הייתי שוקלת 40- עם עור ועצמות, 2 טייצים מתחת לגינס וצהוב בידיים וברגליים..
      ומה את חושבת? ששם אהבתי את עצמי ?
      לא.
      תמיד היה לאן עוד.
      תמיד היו עוד תנאים בדרך…
      וביום מן הימים הבנתי. הבנתי שכם במשקל 60 שהגינס לא נסגר , מה שחשוב זה האופי האמיתי שלי.
      ואני אותה אחת עם עצמות , הלי עצמות, ים bmi נמוך ותתפלאי… גם עם bmi גבוהה !

      מאחלת לך להבין ולהגיע מהר לתובנה שלקחה לי הרבה זמן…..
      זו תובנה ושפה נהדרת !
      מנסיון !
      אהבה עצמית ללא תנאים.
      למה ?
      כי לנצח יהיו תנאים מהסביבה שלנו..
      אז כל דקה וחצי נשתנה ?
      זה קצת קשה.

    2. ילדה יקרה,
      אחרי שהסתובבתי קצת עם השאלה איך לענות לך הבנתי שמרוב תשובות יצא לי לכתוב מחדש את הספר שכבר כתבתי… :-) ולכן התשובה הכי טובה שאני יכולה לתת לך זה להציע לך לקרוא את הספר. הוא לא רק על בולימיה, הוא על כל הנושא שבו אנחנו עסוקות. http://www.bulimiasecret.com/thebook/
      פשוט יש שם את כל התשובות שיכולתי אי פעם לתת לך.
      מקווה שתמצאי שם אחת שתהיה נכונה עבורך.
      בינתיים שתהיה שנה נעימה ומבריאה לך ולכולנו.

  8. אני חיילת בת 19. סובלת מבולימיה. על פניו נראה שחיי מושלמים… אני בצבא, לומדת נהיגה, רצה באופן סדיר, עובדת.. יש לי מערכת יחסים, חברות ומחזרים.. אז מאיפה נוסע ההרס העצמי הזה?????

    1. יקרה תקראי פה כמה עמודים אחורה באופן אקראי ותביני כמה חזק הסחף שאת נסחפת בו וכמה מעט השפעה יש לך בענין… כלומר בסופו של דבר יש לך את הכי הרבה השפעה שבעולם אבל את חייבת להבין מול מה את מתמודדת…
      זה מגיע מכל כיוון אנשים שכחו לגמרי את הנס שנקרא החיים ועסוקים בלהשוות גדלים וצורות של מי יותר טוב… קראי קצת ונדבר אחרי כן אשמח לשמוע את דעתך בענין… בינתיים חגים שמחים וקלים שיהיו לנו…

  9. סבלתי מהפרעות אכילה בעבר עד לפני כשנה וחצי , החל מצומות ארוכים ואכילת כמות מצומצמת מאד של קלוריות וכשניסתי להעלות את כמות המזון התחלתי לקחת משלשלים באופן כמעט קבוע .
    היום קורה לי משהו ממש מוזר , כשאני קמה בבוקר הבטן שטוחה כמו שהיא בדרך כלל בבקרים , אבל אחרי שעה שעתיים היא מתנפחת ממש עוד לפני שהספקתי לאכול או לשתות .. כאילו רק מאוויר שאני נושמת .
    בתקופת הצומות זה היה קורה לי אם הייתי צמה אז הייתי קמה עם בטן שטוחה וכשהייתי אוכלת הייתי מתנפחת קצת ..אבל מאז שהחלמתי זה קורה בלי לאכול אפילו ..
    פשוט שעתיים בערך משעת הקימה , פתאום הבטן נפוחה בלי לאכול או לשתות כלום .. באופן קבוע כבר כמעט שנה ..
    תופעה מוכרת למישהי ? ממה זה יכול להיות?

    1. אולי זה הליקובקטר.
      למה אני אומרת?
      כי גם לי יש.
      בטן סבבה בבוקר, ואחרי ביס קטן היא מתנפחת לי ממש כמו בחודש 5 , 6.
      זה חיידק שיש לכולנו.
      רק אצל חלקנו הוא מתעורר.
      הוא חי ומאוד אוהבבבבב מיצי קיבה וחומציות.
      הוא נמצא בקיבה.
      ככה שצריך להיזהר ממנו ולחסלו כמה שיותר מהר.
      אני לא אומרת ממקום שלהלחיץ , אלא ממקום שזה באמת לא נעים…
      יש כמה דרכים לטפל בו.
      הדרך לגלות אותו זה עי בדיקת נשיפה. לכי לרופא משפחה ותבקשי בדיקת נשיפה.
      מנסיון רב , הוא לא נעים….

      בריאות הנפש והגוף איתנה !

          1. היי מורן סקרנת אותי , בהתחלה צחקתי מהשם אבל חקרתי ויש מצב שזה משהו שיענין הרבה בנות. אומרים שהתרופה לזה היא שילוב של כימין רימון ופלפל ואפילו מצאתי תוסף תזונה שכזה, http://balanceherbs.co.il/%D7%A7%D7%98%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A7-%D7%95%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%94-%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA-4/%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%9C%D7%90%D7%A0%D7%A1/
            בינתיים יש גם מאמר שמצאתי פעם על איך להפטר מבטן נפוחה אני מצרפת אותו שוב, כי באמת זה לא נעים ולא נוח, קשה לתפקד עם בטן נפוחה ובטח לא הייתי רוצה שבנות תחשובנה שאין דרך אחרת להפטר מזה אלא להקיא…
            http://saloona.co.il/blog/9-%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%A4%D7%98%D7%A8-%D7%9E%D7%91%D7%98%D7%9F-%D7%A0%D7%A4%D7%95%D7%97%D7%94/

            שתהיה לנו שבת שלום יקרות.

            1. אני משתמשת במשהו דומה. עם יותר ריכוז של כורכום. אבל זה מעולה ;).
              זה מסייע .

              בנות יקרות,
              לא לשכוח פריביוטיקה.
              אלו חיידקים טובים שמופחתים בכמותם ברגע שההליקובקטר מגיע. (וכמו שחברים שלי קוראים לו שהוא בא לביקור נפיחות :"אלי….")

              בריאות !;)

  10. התחלתי להקיא במינון נמוך ובמצבים קבועים. כבר לא אוכלת במיוחד בשביל להקיא וגם לא מקיאה כל דבר אימפולסיבית, אלא רק כשכואבת לי הבטן ויש לי בחילה כי כנראה אכלתי יותר מידי…
    זה מרגיש גם נכון ונעים לגוף האיזון הזה. האם זה בולימיה?

    1. אור יקרה, האם את בולימית לשעבר שמנסה לצאת ומגיעה למינון הזה או שאת בתחילת הדרך ורוצה לאזן ככה את המשקל שלך? בכל מקרה כמובן זה לא כייף גדול, אבל כדי לדעת מאיפה לענות לך אשמח להבהרה.

        1. מכיוון שכל אחת היא קצת אחרת ואת מרגישה עם זה טוב אז זה כנראה טוב. אין דרך אחת נכונה. תעדכני אותנו אם זה הולך ופוחת ואז אדע להמליץ על עוד שיטה… כעקרון אני מאמינה שהבטן והגוף לומדים לסמוך עליך כשאת לגמרי מחזירה את הכדור אליהם, אז נסי לפתוח רווחים גדולים ככל שאת יכולה. כאמור תעדכני אשמח לשמוע איך הולך לך. הרבה בהצלחה ושנה נהדרת שתהיה.

  11. אישית אני חושבת שהשנה אני צריכה להגיד סליחה לעצמי על כל הסבל והשנאה העצמית שגרמתי לעצמי. אני מקווה שכולנו כאן נדע לסלוח לעצמנו ולנסות לפתוח דף חדש, להבין שהבולמוסים וההקאות לא שווים את זה ולקחת את כל הכוח שלנו להפסיק. גם אם לא מצליחים מיליון פעמים אולי פתאום נצליח. גמר חתימה טובה לכולם ושנה בלי בולמיה אמן:)

  12. אם אני לא מקיאה כל יום אלא אני יכולה להיות שבוע בלי להקיא ואז מגיעים ימים של הקאות. כלומר ההקאות לא סדירות ולא קבועות באופן יומי , מה זה נחשב?
    ומישהי יכולה להציע טיפים לצימצום הקאות? איך לא להתחיל את הבולמוסים? תודה🙏🏻🙏🏻

      1. המוח תמיד ינסה להגן עליך, גם אם זו דרך עקומה… הוא יגיד לך שככה תרגעי וככה לא תחשבי על שום דבר מבאס, וזה נכון כי תכלס לא תחשבי על דברים אחרים פרט לאוכל ולהקאה. נכון שבעוד רגע תתבאסי מאד מאד על שניהם, אבל המוח עסוק ברגע הזה. ועלינו מוטלת המשימה לראות דרך יחסי הציבור של הבולימיה את הרגע שאחריה, שבו נשאר ריקות ומבואסות כפליים…

    1. כשזה מתחיל להיות קבוע והגוף מפסיק לסמוך עליך ומחכה שתעשי את העבודה בשבילו, אז זה כבר יותר מסובך להפסיק. לצערי הצטננתי אז אני עולה למיטה להתחבק עם הפוך ושולחת לכולן משם איחולי בריאות ואהבה..

  13. חחחחחח חשבתי שאני יכולה לצאת מזה.. בלי לשים לב זה כבר לקח לי את הכל. אין לי כבר מוטיבציה לחיות למען האמת, חלומות- מזה בכלל? למישו יש כוח לנסות להגשים את הדבר הזה? הרי אני יודעת בוודאות שלא אצליח. ולצערי זה לא מחוסר אמונה, זה פשוט ממיליון ואחד ניסיניות שכולם בלי יוצא מן הכלל נכשלו. העצוב יותר הוא שניסיתי לצאת גם בתקופה האחרונה מבולימיה. והפסקתי להקיא. עכשיו זה רק בולמוסי אכילה שכל השומן תקוע בגוף שלי והנה לאט לאט הפנים נהיות עגולות, לאט לאט הבטן, הירכיים, הבטחון עצמי לאט לאט יורד, אבל העיקרררר שהחשק לבולמוסים עולה.כמה ל א כיף. ולמי יש כוח שוב לנסות לאכול בריא? למי יש כוח לעשות כושר? למי יש כוח לנסות לצאת מבולימיה כבר? למי יש כוח לנסות את כל ההריסה הזאת- ההריסה הזאת שזאת אני. למי יש כוח כבר?!
    הציונים בלימודים יורדים, חיי החברה נעלמים, כמובן שהשנאה העצמית רק עולה. וככה אני מעבירה את השנים של ההתבגרות שלי:) פתאום אני מקנאה בעצמי שפעם הייתי עוד מקיאה, הייתי עוד ממשיכה לעשות כושר. עכשיו? עכשיו כבר הרמתי ידיים! וכמה עוד אפשר לנסות?! הרי מה לא ניסיתי? יותר מחצי מההודעות פה הם בפורום, קראתי את הספר, דיברתי טלפונית, חופרת לחניתה המדהימה במיילים. ואני יודעת. זאת אני.
    אני האשמה היחידה. אני זאת זאת שבתכלס יוצרת את הגהנום הזה לעצמי. אבל זהבסדר זה מגיע לי. כי אני פשוט כלום. אני ילדה שיודעת רק לבלוס ולבכות על זה כנראה. אני מרימה ידיים:)

      1. כי אני כלום. אני שום דבר. פשוט ככה. אני נפש של בן אדם מת בתוך גוף חי. אני לא מבינה למה להמשיך את החיים האלה בלסבול כל יום, כואב לי כבר לשמור את הסוד הזה בלי לקבל עזרה מאף אחד. וניסיתי לצעוק לכולם אבל כשאני צועקת פתאום כולם חרשים. אף אחד לא מאמין. כל עוד יש לי בולימיה אני מעדיפה לא להתעורר. אני ל א יכולה לצאת מזה לא מצליחה. לפעמים זה פשוט קורה ישר, לוקח לי דקה להבין ופתאום להגיד לעצמי לא למה עשית את זה? אני מרגישה כאילו חדרתי לעצמי סכין בלב. אני יודעת שזה נשמע הגזמה ודרמתי כל מה שאני כותבת. אבל הכאב שלי עצום וכבר קשה לי לסחוב את זה, קשה לי להתמודד עם זה, פשוט קשה לי. אני רוצה להחלים אבל פשוט לא מצליחה. ממשיכה להרוס את עצמי מיום ליום

        1. זה לא נשמע הגזמה , ואני לא חושבת שאת דרמתית ..
          כולנו כאן חוות דברים דומים והמטרה זה להבין ולהזדהות , לא לשפוט.
          את צודקת , זה כאב גדול ועצום לחיות עם זה ולהסתיר …
          את יכולה לצאת מזה , אל תוותרי לעצמך . זה קשה אבל אפשרי ..
          ט
          ובאמת בתור אחת שהעבירה את כל התיכון שלה מקפיצה מהפרעה להפרעה בערך , חבל לך על השנים היפות האלה …. זה הזמן שלך לחיות לצמוח ולהיות מאושרת …
          בבקשה אל תחשבי שאת לא מסוגלת ותנסי להחלים שוב שוב עד שתצליחי !

          1. אהבתי מאד את התשובה שנתנה לך עדן,
            אוסיף רק שבנקודה מסויימת כך זה נראה, ואז אחרי זמן מה פתאום רואים אחרת את הדברים, מתחיל להמאס, דברים משתנים, פתאום יש יותר רצון לצאת מזה ויותר כוח לנסות. אנחנו כאן מתי שתרצי, מבינות ולא שופטות, מאמינה שכל אחת יכולה לצאת מזה בזמן שנכון לה, לפעמים זה קורה אחרי הרבה שנים, אבל זה קורה.

  14. בולמית מאז גיל 17, שהבנתי שאפשר לרדת במשקל דרך הקאות.
    עליות וירידות, היו תקופות קצרות של משלשלים, אבל בעיקר אכילה מופרזת והקאה אחרי.
    למדתי מה לאכול כדי להקיא בקלות. מה לשתות כדי לאפשר.
    איפה כדאי ומתי אוכל להקיא ולכן אז כדאי לאכול.
    הסתרתי שנים ואז שיתפתי, ואז גם היתה תקופה רגועה ושיתפתי שהפסקתי.
    אבל ההריונות סוחפים אותי שוב. אני מצליחה לשמור על עצמי ואם הקאתי את כל הארוחה אוכל אחרי קצת פירות ירקות וחלבון כדי להשלים. (אני עושה את זה בחכמה.) והבדיקות תקינות אין חוסרים.
    ואני לומדת ועובדת ומנהלת חיי חברה תקינים ואפילו יותר.

    רגועה. מתפקדת נהדר.
    רק שם יש חשכה.
    בעלי לא יודע. הוא מבין שאני מקיאה בגלל ההריון כרגע.
    לא חושב על הבולמיה.
    מאוד רוצה לעזור לעצמי באיזה כלי עזרה עצמית כי מאסתי בטיפולים. ואשפוז אני לא ממש צריכה או יכולה. אשמח לשמוע רעיונות.

    אולי הקשה מהכול שאני לא מרגישה עם זה כל כך נורא. חיה עם זה. מסתדרת. כמו עם שאר החיים.

    1. כשהייתי בחדר לידה כאבו לי הצירים מאד והאחות רצתה לתת לי אפידורל. ומאד פחדתי כי אמרו לי שזה יכול לזרום לרגל אחת ולעשות אותי משותקת… וככה אני שוכבת מכווצת ומבוהלת ולא יודעת מה לעשות ואז אמא שלי באחד מרגעיה הגדולים אמרה "אל תחשבי על הכאב חניתהלה, תחשבי על התינוק"…
      הרבה פעמים אנחנו מתרכזים בדרך, בקושי, במקום להתרכז בתוצאה האהובה שמחכה לנו מאחורי הפינה, החלום שרצינו להגשים, האהבה שלנו, חשבתי על התינוק והכל הסתדר, הכאב כבר לא היה האישו, התינוק יצא, מקסים ובריא ונהדר, ועד היום הוא הדבר הכי חשוב ויקר לי בעולם הזה.
      אני מזמינה אותך לחשוב על התינוק, על איזו אמא נהדרת את רוצה להיות, על היחסים שלך עם הבעל שלך, על עצמך וחייך כפי שאת רוצה אותם. תתרכזבי בזה ושימי 7&^%& על איך את נראית, דווקא הריון זה זמן שמותר לך להשמין ולהוציא את הבטן זו תקופה שאהבתי ממש, הוצאתי את הכרס שלי בלי חשבון… :-)
      תנשמי מתוקה, אלוהים נותן לנו כל פעם הזדמנות להתחיל מחדש, לשנות פוקוס, לקבל משמעות חדשה, הנה זה קורה גם לך.

    1. יש אתר בשם הזה, "כמוני" זה השם שלו, נסי לראות אם זה מדבר אליך… בינתיים שנה טובה, חתימה טובה, מאחלת לכן למצוא תכלית ומשמעות לחיים האלה שאיננה קשורה למראה חיצוני, אולי ביצירה בידיים, אולי במוסיקה, אולי ברוחניות, משהו שרואה אתכם שמעבר לצורה. הצורה מסתדרת כשהנשמה שמחה, הכל מסתדר, מזכירה לעצמי את זה גם כן כשאני שוכחת… לנשום…. להזכר שאנחנו יותר מאשר קישוטים סביבתיים… הכל מסביב מדבר בשפה הזאת, כמה קשה להאמין לשפה אחרת…

  15. מישהו יכול לומר לי אם אני אנורקסית בולמית?
    אני צמה במשך שבועות ומדי פעם במקרים מיוחדים אם אני מתפתה אז אני אוכלת עד 300 קלוריות ביום.
    ואם אני אוכלת- אני ישר מטהרת את הגוף ומקיאה.
    ואין לי בולמוסים.
    אשמח לתשובה בהקדם..

  16. היי חניתה,
    בעבר כתבתי פה הודעה… וקיבלתי תשובה ותמיכה, את המייל שלך, והנייד, שזה מקסים בעיניי.. אבל כמובן לא עשיתי עם זה כלום…
    אני תוהה עם יש מפגשים? קבוצות תמיכה?
    אני קוראת את ההודעות פה ולא ומזדהה עם כל מילה.
    אני בת 24 וארבע שנים איבדתי לאסלה. איבדתי חברים, שאיפות, זוגיות, תכניות ומה לא… אני כבר תקופה רק בהחמרה של מצבי, אף אחד לא יודע חוץ מאמא שגם היא כבר לא יודעת איך לעזור לי. אני סובלת… משקיעה אנרגיה כל בוקר לשדר עסקים כרגיל וללכת לעבודה, וכל יום אותו סיפור, אותם מלחמות, סחרורים בראש, לבלוס או לא, למצוא את הזמן, להתחמק מאנשים, לקנות ולקנות, להסתגר, לאכול, להקיא ולשטוף את הכל… ככה כל יום… אני נשברת כבר הנפש שלי עייפה אך זה הדבר היחיד שמכירה ויודעת… עייפתי… כל לילה הולכת לישון עם זה, קמה עם זה, נושמת את זה, זה כלומר המחלה הארורה, המחשבות שבראש, זו אני החולה… מול ההצגה שאני מציגה… ואין עם מי לשתף… אני מסוקרנת לשמוע לגבי קבוצות, מפגשים, משהו… נמאס לי לחכות לנס…

    1. אוקיי אני מקימה את הכפפה של ספיר, ומרימה קבוצה חדשה. הקודמת לשמחתי כולן הבריאו והלכו לדרכן, נפגשנו כשנה, כמעט כל שבוע, עד שהתחלנו לפתוח פערים יותר גדולים, על פי הצורך והיכולת של כולן. כמובן נשארנו חברות טובות מאד וזה הבונוס של קבוצה כזאת. אז כל מי שרוצה להשתתף בקבוצה מוזמנת לכתוב לי לatounh@bezeqint.net נראה אם יש הענות ונעשה זאת. כעקרון זה היה בימי ראשון בערב, כתבו לי אם יש ערב שאתן מעדיפות כדי שנמצא את המכנה המשותף.
      ניפגש אצלי בהרצליה ב, אשלח לכן כתובת כמובן. כרגע נלך על ימי ראשון בשבע בערב, מי רוצה?

            1. הקבוצה תפתח בעוד שבועיים, יש לי מקום לעוד אחת אם את רוצה תגידי אם לא אתן עוד פוש לפרסם, רק אם בא לך תגידי זה יהיה בימי ראשון בשבע אצלי בהרצליה ב בין הרכבת לכביש החוף סופר נוח להגיע. atounh@bezeqint.net

  17. נמאס לי מזה כבר, מהבולמוסים, ההקאות, מהכול. אני רוצה לספר למטפלת שלי באישפוז היום בו אני נמצאת על זה, על זה שאני עדיין תקועה המצב הזה הרבה יותר קשה ממה שאני אומרת, זה לא בולמוס והקאה פעם בחודש, זה כול יום, גם אם אני לא מקיאה זה כול פאקינג יום. וזה קשה שלי, ונמאס לי.
    אבל, אם אני אספר יאשפזו אותי בכפייה, זה כבר כמעט קרה, ואני לא רוצה להיכנס לאישפוז בגלל זה, או בכלל. פשוט נמאס לי, זה לא עוזר לי לחרדות או הדיכאון, לא ללימודים או החיים החברתיים. זה רק אני והמעגל הזה, אני אוכל והקאה, ומדי פעם גם פגיעה עצמית.

    1. ספרי קצת על האשפוז יום זה מעניין אותי, חלק אומרים שזה עוזר, חלק לא. אם זה אישי מדי את מוזמנת לכתוב לי בפרטי atounh@bezeqint.net בכל אופן על המעגל הזה בזבזתי 11 שנה אז אני מבינה על מה את מדברת. לגבי אשפוז זה יכול להיות יעיל אם את נכנסת לזה במודעות גמורה של מה המטרה שלך, יש כאלה שזה עוזר להן. בינתיים שמרי על עצמך מחכה לשמוע ממך ושתהיה שבת שלום ומבורך…

Leave a Reply to חניתה סגירה